על ידי ילדת_טבע* » 03 יולי 2007, 14:47
אחיינית שלי (בת 18 וחצי היום) התחילה עם הפסקות נשימה בגיל שנה וחצי פחות או יותר, אני הייתי בת 12 וחצי בפעם הראשונה שזה קרה לה אחרי שהיא נפלה בחצר, אחותי (לא אמא שלה) ואני היינו איתה ולא ידענו בכלל מה לעשות, אחותי הרימה אותה והיא "בלעה את הלשון" מיד אמא שלי רצה איתה לקופת החולים שם עשו לה החיאה והזמינו אמבולנס מיד לבית החולים טיפול נמרץ, אחר כך היא היתה שם כמה ימים טובים לבדיקות כדי לשלול אפילפסיה וכל מני דברים כאלה. אמא שלי לא הרשתה לה לעשות כלום אחרי זה, אסור היה לה לטפס או לרוץ, גם בגן השגיחו עליה מאוד כי כולם פחדו, מהר מאוד היא למדה שזה כלי מצויין לשלוט בעולם כי אסור היה לתת לה לבכות אפילו שניה (גם בגילאים מאוחרים יותר) והיתה עוצרת נשימה גם בלי בכי, סתם ככה כשלא קיבלה מה שרצתה. מאוחר יותר כשהגיעה לכיתה א' היו לה כאלה בעיות מוטוריות בשיעורי ההתעמלות בקושי הצליחה לזוז. היא למדה להסביר את מה שהיה לה כשהיתה קטנה ולקשר בין הסיבה לתוצאה. היום אגב, היא חיילת, בחורה רצינית ועצמאית מאוד, ככה שהיא לא ממש יצאה מפונקת אפילו שנתנו לה כל מה שהיא רוצה כמה שנים טובות. כשהבת שלי היתה בת חצי שנה בערך היא עשתה תרגיל דומה בפעם הראשונה, אבא שלה היה איתה בבית לבד ולא היה מוכן ומיד הזמין אמבולנס, מכיוון שהוא חובש קרבי עד שהאמבולנס הגיע הילדה כבר היתה עירנית ו"התלוצצה עם רופאיה". כשזה קרה איתי כבר הייתי מוכנה, בפעמים שזה היה קורה לאחייניתי בילדותי דבר ראשון שהיינו עושים כשהיינו רואים שהיא לא מצליחה להחזיר נשימה זה לנשוף לה על הפנים חזק (עושים את זה עם מכשור מיוחד בפגיות), אם כבר מאוחר מידי והילד כן נכנס לאיבוד נשימה תמיד להשכיב על הבטן על הברכיים שלך וללטף את הגב, בדרך כלל הנשימה תחזור תוך כמה שניות. זה מפחיד, אני מודה.
כשזה קורה לקטנה שלנו (אוטוטו שנתיים), בפעמים שזה קרה לה היא היתה עיפה מאוד ולרוב זה קרה מבכי של בהלה (הכי גרוע היה כשקפץ עליה חרגול ולא הרפה). אחר כך פשוט לחבק. לחבק חזק ולא לעשות עניין. לא למנוע פעילויות מילד שעוצר נשימה כי הוא עלול להפצע, לא לפחד לא להרשות דברים. כל הזמן לקחת בחשבון שזה עלול לקרות ולהיות מוכנים. הבת שלי עדיין מתרוצצת בין חרקים מטפסת על מעקים גבוהים, מגלשות וסולמות (אם היינו חיים עם אמא שלי היא לא היתה נותנת לה לזוז מילימטר כמובן).
לגבי התנהגות עם אנשים זרים... אין לי שום עצה, אני בעוונותי מאמינה שמכיוון שהיום זה קורה כל כך מעט פעמים כבר אז סטטיסטית זה לא ממש יקרה עם זרים. עם סבתא שלה (אמא שלי) אני יודעת שהיא מתורגלת במצבים כאלה וגם לא נותנת לה לזוז מילימטר או לבכות שניה וחצי מעל מה שצריך והסבתא השניה גם ככה לא נותנת לה לזוז כדי שלא תתלכלך ותלכלך לה את הבית או משהו כזה. לגן היא לא הולכת אז אין סכנה גדולה שם ואם יהיה בייביסיטר אני אישית מאמינה ששם גם לא ממש יאפשרו לה את כל מגוון ההתנסויות שרק לאמא יש אומץ לתת לילדה שלה לנסות. לפחות ככה אני מקווה בכל אופן. אם זה מישהו בוגר הייתי מסבירה איך להתנהג במצבי חרום וגם בודקת תעודת מגיש עזרה ראשונה במקום שהוא גן או פעוטון.
אני לא לגמרי חושבת שזה מתחיל כמשהו התנהגותי אלא הופך להיות כזה בעקבות ההתנהגות שלנו במקרים כאלו. אצל הבת שלי אני יכולה באופן מובהק לשלול קשר לעניין התנהגותי. היא מלכת המניפולציות כיאה לבת למין הנשי בת שנתיים אבל בזה היא לא נוגעת וכלל שהיא גדלה אני יכולה להגיד בודאות שכשהיא בוכה והנשימה שלה מתחילה להעצר היא יודעת להחזיר אותה, זה לא קל לה אבל אני רואה איך היא עושה את זה. אין להם בהתחלה בכלל שליטה על כך, הם רוכשים שליטה ומיומנות, לדעתי, רק בהתאם לתגובת הסביבה, אם נכנסים להסטריה ויש סצנה אז בגיל הנכון הם לומדים להשתמש בזה ככלי במאבקי כוח שגם ככה מגיעים לקראת גיל שנתיים, אם ההורים והסביבה רגועה ומחבקת אז זה יורד עד נעלם, גם להם לא נעים להשתנק.
אחיינית שלי (בת 18 וחצי היום) התחילה עם הפסקות נשימה בגיל שנה וחצי פחות או יותר, אני הייתי בת 12 וחצי בפעם הראשונה שזה קרה לה אחרי שהיא נפלה בחצר, אחותי (לא אמא שלה) ואני היינו איתה ולא ידענו בכלל מה לעשות, אחותי הרימה אותה והיא "בלעה את הלשון" מיד אמא שלי רצה איתה לקופת החולים שם עשו לה החיאה והזמינו אמבולנס מיד לבית החולים טיפול נמרץ, אחר כך היא היתה שם כמה ימים טובים לבדיקות כדי לשלול אפילפסיה וכל מני דברים כאלה. אמא שלי לא הרשתה לה לעשות כלום אחרי זה, אסור היה לה לטפס או לרוץ, גם בגן השגיחו עליה מאוד כי כולם פחדו, מהר מאוד היא למדה שזה כלי מצויין לשלוט בעולם כי אסור היה לתת לה לבכות אפילו שניה (גם בגילאים מאוחרים יותר) והיתה עוצרת נשימה גם בלי בכי, סתם ככה כשלא קיבלה מה שרצתה. מאוחר יותר כשהגיעה לכיתה א' היו לה כאלה בעיות מוטוריות בשיעורי ההתעמלות בקושי הצליחה לזוז. היא למדה להסביר את מה שהיה לה כשהיתה קטנה ולקשר בין הסיבה לתוצאה. היום אגב, היא חיילת, בחורה רצינית ועצמאית מאוד, ככה שהיא לא ממש יצאה מפונקת אפילו שנתנו לה כל מה שהיא רוצה כמה שנים טובות. כשהבת שלי היתה בת חצי שנה בערך היא עשתה תרגיל דומה בפעם הראשונה, אבא שלה היה איתה בבית לבד ולא היה מוכן ומיד הזמין אמבולנס, מכיוון שהוא חובש קרבי עד שהאמבולנס הגיע הילדה כבר היתה עירנית ו"התלוצצה עם רופאיה". כשזה קרה איתי כבר הייתי מוכנה, בפעמים שזה היה קורה לאחייניתי בילדותי דבר ראשון שהיינו עושים כשהיינו רואים שהיא לא מצליחה להחזיר נשימה זה לנשוף לה על הפנים חזק (עושים את זה עם מכשור מיוחד בפגיות), אם כבר מאוחר מידי והילד כן נכנס לאיבוד נשימה תמיד להשכיב על הבטן על הברכיים שלך וללטף את הגב, בדרך כלל הנשימה תחזור תוך כמה שניות. זה מפחיד, אני מודה.
כשזה קורה לקטנה שלנו (אוטוטו שנתיים), בפעמים שזה קרה לה היא היתה עיפה מאוד ולרוב זה קרה מבכי של בהלה (הכי גרוע היה כשקפץ עליה חרגול ולא הרפה). אחר כך פשוט לחבק. לחבק חזק ולא לעשות עניין. לא למנוע פעילויות מילד שעוצר נשימה כי הוא עלול להפצע, לא לפחד לא להרשות דברים. כל הזמן לקחת בחשבון שזה עלול לקרות ולהיות מוכנים. הבת שלי עדיין מתרוצצת בין חרקים מטפסת על מעקים גבוהים, מגלשות וסולמות (אם היינו חיים עם אמא שלי היא לא היתה נותנת לה לזוז מילימטר כמובן).
לגבי התנהגות עם אנשים זרים... אין לי שום עצה, אני בעוונותי מאמינה שמכיוון שהיום זה קורה כל כך מעט פעמים כבר אז סטטיסטית זה לא ממש יקרה עם זרים. עם סבתא שלה (אמא שלי) אני יודעת שהיא מתורגלת במצבים כאלה וגם לא נותנת לה לזוז מילימטר או לבכות שניה וחצי מעל מה שצריך והסבתא השניה גם ככה לא נותנת לה לזוז כדי שלא תתלכלך ותלכלך לה את הבית או משהו כזה. לגן היא לא הולכת אז אין סכנה גדולה שם ואם יהיה בייביסיטר אני אישית מאמינה ששם גם לא ממש יאפשרו לה את כל מגוון ההתנסויות שרק לאמא יש אומץ לתת לילדה שלה לנסות. לפחות ככה אני מקווה בכל אופן. אם זה מישהו בוגר הייתי מסבירה איך להתנהג במצבי חרום וגם בודקת תעודת מגיש עזרה ראשונה במקום שהוא גן או פעוטון.
אני לא לגמרי חושבת שזה מתחיל כמשהו התנהגותי אלא הופך להיות כזה בעקבות ההתנהגות שלנו במקרים כאלו. אצל הבת שלי אני יכולה באופן מובהק לשלול קשר לעניין התנהגותי. היא מלכת המניפולציות כיאה לבת למין הנשי בת שנתיים אבל בזה היא לא נוגעת וכלל שהיא גדלה אני יכולה להגיד בודאות שכשהיא בוכה והנשימה שלה מתחילה להעצר היא יודעת להחזיר אותה, זה לא קל לה אבל אני רואה איך היא עושה את זה. אין להם בהתחלה בכלל שליטה על כך, הם רוכשים שליטה ומיומנות, לדעתי, רק בהתאם לתגובת הסביבה, אם נכנסים להסטריה ויש סצנה אז בגיל הנכון הם לומדים להשתמש בזה ככלי במאבקי כוח שגם ככה מגיעים לקראת גיל שנתיים, אם ההורים והסביבה רגועה ומחבקת אז זה יורד עד נעלם, גם להם לא נעים להשתנק.