עצירת נשימה התנהגותית

התינוק שלי בן שבעה וחצי חודשים עושה מדיי פעם עצירת נשימה מתוך בכי כבר עשו לו את כל הבדיקות וכבר קראתי די הרבה חומר בנושא. בכל מקום כולל פה באתר בדף איבוד הכרה אצל תינוקות כל הרופאים הציעו משהו שהוא איפה שהוא על הסקלה שבין לא להיכנס להיסטריה ועד להתעלם כולל לצאת מהחדר כדרך לפתור את הבעיה.
אבל אני שואלת משהו אחר. למה?
אני מרגישה שעצירת הנשימה היא משהו שמשוחח איתי, שיש כאן משהו שאני צריכה ללמוד, לדעת, לראות. אבל מה?
זה קורה רק מולי, לפחות הפעמים היותר מפחידות, ארוכות, מטלטלות היו כשהייתי בבית רק איתו או איתו ועם אחותו בלי מבוגרים נוספים. כשיש מבוגר נוסף בבית זה כמעט לא קורה ואם כן אז הרבה יתר קצר וגם זה הולך ופוחת.
הקשבתי לרופאים כשהציעו לי להיות רגועה כלפי זה ואכן ראיתי שיפור משמעותי וגם הטיפול בברזל עזר אבל היום בערב קרה שוב - הפסקת נשימה ארוכה מאוד, מלחיצה מאוד כולל התקשחות של כל הגוף ומבט זגוגי בעיניים - שני גלים ברצף.
בהחלט לא נשארתי רגועה.
אני מרגישה מוכנה להתבונן על זה מהמקום הרגשי רק לא יודעת מאיפה להתחיל.
רעיונות יתקבלו בהקשבה
תודה

אין לי רעיונות בשבילך חוץ מאשר להישאר רגועה, לטפוח לו על הגב ובמקרים קיצוניים הייתי מרטיבה לו את הפנים עם מעט מים (רק על המצח והלחיים),הגדול שלי (עכשיו בן 10) גם "סבל" מזה והגיע אפילו לגלגול עיניים ואיבוד הכרה לשניה וחצי. לא חקרתי את הנושא כל כך ואני גם לא חושבת (במקרה שלי בכל אופן) שמאחורי ההתנהגות הזו יש איזה שהוא רצון לתשומת לב (ככה טענו כמה נשמות טובות) דווקא הוא היה איתי בבית (ורק איתי) עד גיל 3.

אצלי הוא היה מתחיל את הבכי בלי קול ובגלל זה כל הזמן הייתי "על המשמר", כאשר הוא היה נופל דבר ראשון הייתי מסתכלת על הפנים שלו כדי לראות שלא מתחיל את "הבכי השקט" (ככה הייתי קוראת לזה), כמובן שבפעם היחידה שהגיסות שלי שמרו עליו הוא התחיל לבכות בלי קול, הפסיק לנשום ובגלל שהן נכנסו להיסטריה הן לא הצליחו לעזור לו לנשום, אז הוא הכחיל להם ואיבד את ההכרה, זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהן שמרו עליו.

ולסיום, זה עבר לו בסביבות גיל שנתיים.
מקווה שעזרתי במשהו.

הי חוה, מה שלומך?
פעם היה לי גן, ואחד הילדים היה עושה לי את זה באופן קבוע. זה התחיל אצלו בבית עם ההורים והגיע גם לגן .לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שהיתה גם ארוכה מאוד, איך עמדתי עם ילד מעולף וכחול בידיים . לא נעים, מפחיד, אבל תמיד חוזר לנשום. (היה עושה את זה אח"כ גם 8 פעמים ביום)
היום הבן שלי כמעט ועושה את זה גם. ז"ט - לא מגיע לעילפון הזה , אבל כמעט. מתחיל בבכי ונגמר לו האויר - נושם שוב בשניה האחרונה.
בעיני זאת קריאה לעזרה.
המון כולל ההורים של הילד ההוא אמרו לי שלהתעלם זאת הדרך הכי טובה , ושאם לא מתייחסים אז מפסיקים עם זה.
לא מאמינה בזה.
אז כן, אני חושבת שהבן שלי עקשן והוא נכנס לבכי הזה על שטויות וממש מכחיל כדי לקבל את שלו.
אבל עבורו זה לא שטויות, עבורו היחס שלי ברגע הזה הוא עניין של חיים ומוות, הוא רוצה משהו שהוא לא יכול לקבל והוא מרגיש שהוא חייב את זה עד כדי עילפון אם לא יקבל - וואו איזה צורך נואש.
אני לא נלחצת , אבל בהחלט ניגשת, מרימה אותו , מעסה אותו מייד כדי להביא אותו לתחושת בטחון ואהבה בתוך הגוף שלו.
כאילו כדי להגיד - הכל בסדר, אתה בטוח גם אם לא תשיג עכשיו את מה שאתה רוצה.
ולפעמים משתדלת יותר לתת לו את זה.
בעיני זה אקט של איבוד שליטה שקשור לצורך בשליטה על עצמו ועל חייו.
והצעה : שחררי לו יותר אפשרות בחירה במשך היום - ובאופן דרסטי, ותבדקי אם יש שינוי.
את מוזמנת להתקשר אם בא לך.

רק לנו אמרו לנשוף לתוך הפה?

אני עצמי ואחי היינו מאבדים נשימה מתוך בכי. לא תמיד רצוני, אבל לעיתים קרובות.

היום אני יודעת להסתכל על הילד ולהמתין, אם אני רואה שעבר את הגבול, ולא יכול לחזור לבד לנשימה, אני נושפת לתוך פיו, וזה מחזיר את הנשימה מיד.

יש עם זה בעיה?

דרך אגב, אבי היה עוצר נשימה עד גיל 11, אבל אומר בפירוש שעשה את זה בכוונה, בגלל כל הבהלה מסביב והצומי שקיבל. זה לא מונע ממנו היום להבהל עד מוות מכל בכי שלא ממשיך באותו רגע...הוא אומר שזה העונש שלו.

הבכור שלי איבד נשימה כמה פעמים, מגיל שנה וקצת עד גיל שלוש וחצי.
היום בן 4 וחצי.
וגם לי אמרו הכל, מלסטור לו עד להתעלם.
אני התייחסתי לזה כמוך, כדרך תקשורת מסוימת.
תמיד חיבקתי ודיברתי אליו, היו כמה פעמים קשות יותר שהיה בי רעד פנימי גם יומיים אחרי.
כשהתחילה להיות לו שפה ברורה להגיד מה שהוא באמת רוצה להגיד זה עבר,
כשהכמה פעמים האחרונות ממש ביקשתי ממנו לנשום והוא הקשיב.
אני מבינה היום שזה קושי להתמודד עם רגש מסוים במיוחד שלא היו מילים לבטא איתם את חוסר האונים.
את לא לבד, הכי חשוב לא ליפול להלקאה עצמית( עברתי תהליך עמוק עם זה )

חוה, מתי זה קורה לו? אחרי מה? באילו ימים זה קורה יותר? איך את מרגישה רגע-קודם? איך את קמה בבוקר באותם ימים? איך הוא קם בבוקר באותם ימים?
(נוסח שלי של "קודם תתבונני, ואח"כ נראה").

"הבכי השקט"
גם לתינוקי יש כזה. הוא מאוד מפחיד אותי. זה גם מה שגרם לרופא לשלוח אותנו לבדיקות, כדי לשלול פרכוסים

להתעלם זאת הדרך הכי טובה , ושאם לא מתייחסים אז מפסיקים עם זה.
סביר מאוד להניח שהם צודקים. אבל אני שואלת שאלה יותר מורכבת: למה לילד שלי יש צורך להיות איתי בסוג כזה של תקשורת? אני מרגישה שזה רק הסמפטום ושאם אצליח להכחיד אותו זה יבוא לי במקום אחר ולא בהכרח יותר טוב.

אקט של איבוד שליטה שקשור לצורך בשליטה על עצמו ועל חייו.
במשפט הזה יש משהו שמנצץ לי. עוד לא יודעת מה.

שחררי לו יותר אפשרות בחירה במשך היום - ובאופן דרסטי
איך זה אמור להיראות?
הוא כבר יוצא החוצה בעצמו מתי שהוא רוצה, יונק מתי שהוא רוצה, משחק במה שהוא בוחר (רצוי שזה יהיה שייך למישהו - נעליים, אצבעות, שערות רגליים

)

את מוזמנת להתקשר אם בא לך.
תודה @}

רק לנו אמרו לנשוף לתוך הפה?
לא. אומרים את זה הרבה. לפעמים זה עוזר. במצבים היותר ארוכים ומפחידים זה לא עזר.

יש עם זה בעיה?
לא ניראה לי שיש ממש בעיה. לפחות לפי מה שהרופאים אומרים זה עוד סוג של תגובה ועד כמה שהבנתם משגת כל תגובה במקרה הזה היא בין מיותרת למזיקה כי מעודדת את הילד לעוד ארועי הפסקות נשימה.
אומרים את זה כל הרופאים כולל כאלה שמוכרים כבעלי גישה טבעית ובאופנית.

מתי זה קורה לו?
זה קרה שלוש פעמים בחודש וחצי האחרון. מתוכן פעמיים בשעות הערב כשהייתי בבית איתו ועם אחותו בלי מבוגרים נוספים בסביבה.

איך את מרגישה רגע-קודם?
זאת מין סיטואציה של מתח. כי בדרך כלל הוא כבר עייף ואני צריכה עוד רגע כדי לעזור לגדולה להתארגן כדי שאוכל להתפנות להרדים אותו. במצב הזה הוא נופל או סתם נעלב שהנחתי אותו על הרצפה ואז זה קורה.

איך את קמה בבוקר באותם ימים?
מתוחה. אני נמצאת עם עצמי במין שיחה כזאת שאני חייבת לדעת להיות עם שניהם בלי עזרה. זאת החלטה שעשיתי עוד לפני שהוא נולד. אני לא הולכת להתחיל לחפש לי עזרה כל פעם שבן זוגי לא יכול להיות איתנו. יש בזה משהו מאוד כובל. אבל למעשה זה קשה לי. אני מתוסכלת שאני לא מגיעה להיות מספיק עם הגדולה ושאני כועסת עליה שהיא מפריעה לי לעזור לו ללכת לישון.

איך הוא קם בבוקר באותם ימים?
אני חושבת שאלה דווקא הימים הטובים שלו. בימים שהוא מעוך אני הרבה יותר מתפנה ולא עושה דברים אחרים אלא פשוט נמצאת איתו כל הזמן ואז זה לא קורה. יותר קל לי להגיד שאני לא יכולה להיות עם שניהם בלי עזרה כשהוא מעוך ואז אני מוצאת פתרונות. למשל הגדולה הולכת לחבר כשאבא לא נמצא בבית.

ועד כמה שהבנתם משגת כל תגובה במקרה הזה היא בין מיותרת למזיקה כי מעודדת את הילד לעוד ארועי הפסקות נשימה.

אני ראיתי שאם לילד אין רווח נוסף מעבר לנשיפה לפה- אין לו סיבה לעצור נשימה.
זה קשה להמשיך כאילו כלום לא קרה, אבל משתלם.

חוה!
את לא חייבת לדעת להסתדר בלעדיו.
קחי עזרה בכל פעם שהוא לא בבית (למשל בייביסיטר לשעתיים האחרונות של הערב, או תיפגשו עם חברים לארוחת ערב+מקלחות, ואז בדרך הביתה לפחות אחד מהם יירדם).
עם הזמן יגיע מעצמו הרגע בו תרגישי שהעזרה לא נחוצה, ותוותרי עליה.

ניסיתי לחשוב - על מה את (ספציפית את) כבר "מתווכחת" עם ילד בן 7 חודשים שהוא חייב לעשות לך "לא!" כ"כ חזק.
מסתבר שאת מתווכחת איתך, בכלל

אחיינית שלי (בת 18 וחצי היום) התחילה עם הפסקות נשימה בגיל שנה וחצי פחות או יותר, אני הייתי בת 12 וחצי בפעם הראשונה שזה קרה לה אחרי שהיא נפלה בחצר, אחותי (לא אמא שלה) ואני היינו איתה ולא ידענו בכלל מה לעשות, אחותי הרימה אותה והיא "בלעה את הלשון" מיד אמא שלי רצה איתה לקופת החולים שם עשו לה החיאה והזמינו אמבולנס מיד לבית החולים טיפול נמרץ, אחר כך היא היתה שם כמה ימים טובים לבדיקות כדי לשלול אפילפסיה וכל מני דברים כאלה. אמא שלי לא הרשתה לה לעשות כלום אחרי זה, אסור היה לה לטפס או לרוץ, גם בגן השגיחו עליה מאוד כי כולם פחדו, מהר מאוד היא למדה שזה כלי מצויין לשלוט בעולם כי אסור היה לתת לה לבכות אפילו שניה (גם בגילאים מאוחרים יותר) והיתה עוצרת נשימה גם בלי בכי, סתם ככה כשלא קיבלה מה שרצתה. מאוחר יותר כשהגיעה לכיתה א' היו לה כאלה בעיות מוטוריות בשיעורי ההתעמלות בקושי הצליחה לזוז. היא למדה להסביר את מה שהיה לה כשהיתה קטנה ולקשר בין הסיבה לתוצאה. היום אגב, היא חיילת, בחורה רצינית ועצמאית מאוד, ככה שהיא לא ממש יצאה מפונקת אפילו שנתנו לה כל מה שהיא רוצה כמה שנים טובות. כשהבת שלי היתה בת חצי שנה בערך היא עשתה תרגיל דומה בפעם הראשונה, אבא שלה היה איתה בבית לבד ולא היה מוכן ומיד הזמין אמבולנס, מכיוון שהוא חובש קרבי עד שהאמבולנס הגיע הילדה כבר היתה עירנית ו"התלוצצה עם רופאיה". כשזה קרה איתי כבר הייתי מוכנה, בפעמים שזה היה קורה לאחייניתי בילדותי דבר ראשון שהיינו עושים כשהיינו רואים שהיא לא מצליחה להחזיר נשימה זה לנשוף לה על הפנים חזק (עושים את זה עם מכשור מיוחד בפגיות), אם כבר מאוחר מידי והילד כן נכנס לאיבוד נשימה תמיד להשכיב על הבטן על הברכיים שלך וללטף את הגב, בדרך כלל הנשימה תחזור תוך כמה שניות. זה מפחיד, אני מודה.
כשזה קורה לקטנה שלנו (אוטוטו שנתיים), בפעמים שזה קרה לה היא היתה עיפה מאוד ולרוב זה קרה מבכי של בהלה (הכי גרוע היה כשקפץ עליה חרגול ולא הרפה). אחר כך פשוט לחבק. לחבק חזק ולא לעשות עניין. לא למנוע פעילויות מילד שעוצר נשימה כי הוא עלול להפצע, לא לפחד לא להרשות דברים. כל הזמן לקחת בחשבון שזה עלול לקרות ולהיות מוכנים. הבת שלי עדיין מתרוצצת בין חרקים מטפסת על מעקים גבוהים, מגלשות וסולמות (אם היינו חיים עם אמא שלי היא לא היתה נותנת לה לזוז מילימטר כמובן).
לגבי התנהגות עם אנשים זרים... אין לי שום עצה, אני בעוונותי מאמינה שמכיוון שהיום זה קורה כל כך מעט פעמים כבר אז סטטיסטית זה לא ממש יקרה עם זרים. עם סבתא שלה (אמא שלי) אני יודעת שהיא מתורגלת במצבים כאלה וגם לא נותנת לה לזוז מילימטר או לבכות שניה וחצי מעל מה שצריך והסבתא השניה גם ככה לא נותנת לה לזוז כדי שלא תתלכלך ותלכלך לה את הבית או משהו כזה. לגן היא לא הולכת אז אין סכנה גדולה שם ואם יהיה בייביסיטר אני אישית מאמינה ששם גם לא ממש יאפשרו לה את כל מגוון ההתנסויות שרק לאמא יש אומץ לתת לילדה שלה לנסות. לפחות ככה אני מקווה בכל אופן. אם זה מישהו בוגר הייתי מסבירה איך להתנהג במצבי חרום וגם בודקת תעודת מגיש עזרה ראשונה במקום שהוא גן או פעוטון.
אני לא לגמרי חושבת שזה מתחיל כמשהו התנהגותי אלא הופך להיות כזה בעקבות ההתנהגות שלנו במקרים כאלו. אצל הבת שלי אני יכולה באופן מובהק לשלול קשר לעניין התנהגותי. היא מלכת המניפולציות כיאה לבת למין הנשי בת שנתיים אבל בזה היא לא נוגעת וכלל שהיא גדלה אני יכולה להגיד בודאות שכשהיא בוכה והנשימה שלה מתחילה להעצר היא יודעת להחזיר אותה, זה לא קל לה אבל אני רואה איך היא עושה את זה. אין להם בהתחלה בכלל שליטה על כך, הם רוכשים שליטה ומיומנות, לדעתי, רק בהתאם לתגובת הסביבה, אם נכנסים להסטריה ויש סצנה אז בגיל הנכון הם לומדים להשתמש בזה ככלי במאבקי כוח שגם ככה מגיעים לקראת גיל שנתיים, אם ההורים והסביבה רגועה ומחבקת אז זה יורד עד נעלם, גם להם לא נעים להשתנק.

הבת שלי בכתה מאוד השבוע. זה היה מעלבון וכעס גדולים על חברים.
ישנו המצב בו בהתחלה של בכי לא מצליחים לחזור לנשום. לא התיחסתי לזה כשזה קרה, אבל אמש לפני השינה היא סיפרה לי שכשהתחילה לבכות היא לא הצליחה לנשום.
לא הצעתי פתרונות, לא שאלתי שאלות. אני אפילו לא זוכרת על מה המשכנו לדבר.
יש משהו שאני יכולה להציע לה? משהו שיעזור לה לנשום כשהיא לא מצליחה?
נשמע כאילו היא ביקשה ממני עזרה, (ולא סיפרה לי - למשל - כדי שאבין את עוצמת הבכי).

אין לי רעיונות בשבילך חוץ מאשר להישאר רגועה, לטפוח לו על הגב ובמקרים קיצוניים הייתי מרטיבה לו את הפנים עם מעט מים (רק על המצח והלחיים),
ממש לא לטפוח על הגב ובוודאי שלא להרטיב במים.
בגיל הזה נשיפה על הפנים, לא חזקה מדי אבל מורגשת מיד תגרום לו להתחיל לנשום.
אבל את חייבת להיות מאוד רגועה בשביל זה.
אני לא מבינה איך רופאים לא יודעים להסביר את זה לאמהות. (זה מקורס חובשים)

גם לנו היו הפסקות נשימה בבכי.
במשך כמה חודשים טובים - כמה פעמים ביום. עכשיו זה קורה לעיתים רחוקות מאד..

לגבי נשיפה על הפנים 'פו' קצר ומהיר לכיוון המצח - מעל האף בין שתי העיניים - זה מבהיל ויאמור לגרום לאינסטינקט לנשום.
אצלנו זה כמובן לא תמיד עזר..

מה שהפחית את הפסקות הנשימה בסוף - היה סוג של התעלמות - כשהוא היה מתחיל להיכנס להיסטריה הייתי מחזיקה אותו מולי בחיבוק כך שיראה את הפנים שלי ואומרת לו שאני לא יכולה לעוזר לו ככה שמה אותו על המזרון [מקום בטוח] ויוצאת לשניה מהחדר הייתי שומעת המשך צרחות ואז שקט והייתי יודעת שהוא התעלף ואז הייתי חוזרת אליו ומחבקת ותוך שניה ורבע הוא היה נרגע.
אחרי כמה פעמים כאלה הוא התחיל לבכות בלי איבוד נשימה.

בזמן האחרון קורה לו שהוא בוכה עד איבוד נשימה כשהוא מבקבל מכה חזקה ממשהו או נבהל ממשהו - כמובן שבמקרים כאלה אני לא משאירה אותו והולכת.
ובמקרים האלה גם לא נראה לי שזה בשביל תשומת לב נראה לי שהוא פשוט כאוב ובוכה כל כך שהוא שוכח לנשום ואז מתעלף וחוזר לנשום ובד"כ ההתעלפות מבהילה אותו ואז כשהוא חוזר לנשום יש לו שוב היסטריה לשניה ואז הוא נרגע.

אצלנו אין לי שום ספק שזה היה קשור לתשומת לב.. ולכן נראה לי גם שאבדן תשומת הלב סביב זה וזה שהפסקתי להתרגש ולהיבהל מהפסקות הנשימה
עזרו לו ללמוד לא להגיע למצב הזה.
זה נשמע נורא אני מניחה אבל זה הדבר היחיד שעזר אצלנו ואחרי שהוא פעמיים בכה עד אובדן הכרה על המדרגות וכמה פעמיים ליד דלת הממ"ד וחטף מכות החלטתי שהבריאות שלו יותר חשובה ולכן השתמשתי בשיטת ההתעלמות [לחבק להסביר למה אני הולכת לישם במקוום בטוח ולהיעלם לו מהעיניים - כמובן שהמשכתי להשגיח]
וזה עזר.
זה לא גרם לו להפסיק לבכות ולא להפסיק לבקש נחמה זה רק גרם לו ללמד את עצמו לא להגיע להיסטריות של בכי עד אובדן נשימה..
ואני מניחה שמאז שהוא הפסיק עם זה

אבל אמש לפני השינה היא סיפרה לי שכשהתחילה לבכות היא לא הצליחה לנשום
לגדולה שלי עזר שאמרתי לה לספור - כשהיא מרגישה שהיא מתחילה להיכנס להיסטריהש קשה לה להירגע והיא רוצה להתחיל לספור בקול רם.
זה עוזר לה להרגיע את עצמה ולחזור לנשום כמו שצריך..
או נשימות עמוקות כמו שעושים אצל הרופא כשהוא בודק - זה גם מסיח את דעתה מספיק מהבכי כדי שהיא תצליח לצאת מההיסטריה ולבקש עזרה, תמיכה חיבוק וכו'.

חוה, אם ישנן פעמים שזה לא עוזר לו לחזור לנשום (נשיפה על הפנים) - תעשי את זה כל פעם שהוא מתחיל לבכות בכי כזה שאת יודעת שעלול להוביל להפסקת נשימה, אפילו אם זה לא קורה כל פעם.
אצלנו זה עבד יופי. הקטנה שלי עשתה את זה מרגע הלידה (בכתה בלי קול). אצלה זה ללא ספק תגובה לעניינים שלי ולדברים שקרו בכלל לפני הלידה ולפני ההריון שלה.
היום בגיל שנה וקצת זה כבר לא קורה לה, מכיוון שמבחינתה מדובר בתגובה שהיא לא לגמרי בשליטה הנשיפה על הפנים עזרה ללמוד לזכור לנשום כל הזמן בלי להפסיק, גם כשבוכים.

תבשיל, גם לי היה בכי כזה כשהייתי קטנה, אני חושבת שמה שעזר היתה הידיעה שמותר לי לבכות ממש חזק וגם כשהפסקתי לנסות לעצור את הבכי.

הידיעה שמותר לי לבכות ממש חזק וגם כשהפסקתי לנסות לעצור את הבכי
מענין.
אני בד"כ תופסת ממנה ילדה שבוכה ממש חזק בלי חשבון.

חוה, איפה את?
אני מחכה לשמוע ממך שלא העלבתי או משו...

מה עם רסקיו? מוכרים אותו בתרסיס ככה שאפשר לרסס אותו לכיוון הראש בלי הרבה התעסקויות.

_חוה, איפה את?
אני מחכה לשמוע ממך שלא העלבתי או משו..._
בטח שלא. אני אכתוב באריכות יותר בערב בכל מיקרה תודה ומקוה שנפגש ביום חמישי

את לא חייבת לדעת להסתדר בלעדיו.
את זה קשה לי לשחרר. בקהילה שלנו קל מאוד לקבל עזרה למצבים יחודיים כמו לידה או מחלה או מילואים וקשה מאוד לקבל עזרה לשגרה - סתם להיות אחר הצהריים עם הילדים ואיתי בבית. מצד שני מאוד לא מקובל לקחת עזרה בתשלום. בעייתי אני יודעת ומניחה שגם ישתנה במשך הזמן אבל זה מחיר הראשוניות יש לי את ילדה מספר שתיים וילד מספר תשע של הקיבוץ ואין כאן מסורת לדברים האלה. יש הרבה אנשים צעירים ונטולי ילדים שעובדים בשעות האלה ומעט הורים.
ההתארגנות שלנו ההורים לתמוך אחד בשני רק מתחילה עכשיו. כשאנחנו מתחילים להתרבות באותו ערב שהיה האירוע האחרון שבגללו פתחתי את הדף הזה בן זוגי תפקד על תקן בעלי במילואים היתה איתנו חברה עם הבת שלה עד רבע שעה לפני שקרה ובעצם היתה לי תוכנית מסודרת מי הולך להיות איתנו בכל יום של המילואים.
הרבה זמן הרגשתי שיותר קל לי להסתדר עם שניהם לבד מאשר לבקש עזרה.

_על מה את (ספציפית את) כבר "מתווכחת" עם ילד בן 7 חודשים שהוא חייב לעשות לך "לא!" כ"כ חזק.
מסתבר שאת מתווכחת איתך, בכלל_
אין לי ספק שיש משהו בהתנהלות שלי הפנימית מול עצמי שתינוקי קורא וחווה לא טוב. התחלתי לחשוב שכל נושא החזרה לעבודה שכבר הרבה זמן נמצא כנושא משמעותי ומטריד אצלי אבל עכשיו גם מתחיל לקרות בפועל, משחק פה תפקיד משמעותי. זה לא רק השאלה של להיות איתם בלי נוכחות של מבוגר נוסף.

אם ישנן פעמים שזה לא עוזר לו לחזור לנשום (נשיפה על הפנים) - תעשי את זה כל פעם שהוא מתחיל לבכות בכי כזה שאת יודעת שעלול להוביל להפסקת נשימה, אפילו אם זה לא קורה כל פעם.
זה מעניין, זה בדיוק הפוך מכל ההמלצות ששמעתי.
בגלל שאני יודעת שזה קשור אליי אני מנסה להקשיב למה קורה לי, אצלי בגוף כשיש כזה בכי שעלול להוביל להפסקת נשימה. אני מרגישה שגם אני מפסיקה לנשום עד שאני שומעת את הקול של הבכי. אני עובדת על עצמי לזכור לנשום בכל זאת או לפחות להרגיש שזה בסדר מה שקורה עכשיו, להרגיש את זה פיזית בגוף, כמעט תמיד זה עובד. אבל אז יש את הפעם הזאת שזה לא עבד ונורא נחלצתי.

אני עובדת על עצמי לזכור לנשום בכל זאת
כנראה שההמלצה שלי מתאימה לך.
אצלנו, מי שמגיבה בלחץ נפשי להפסקות הנשימה האלה זאת הבכורה, והיא זאת שהתחילה לנשוף כל פעם שיש בכי שנמשך יותר מ-2 שניות.
ממש קצת אחרי שהיא התחילה הפסקות הנשימה נעלמו, אז הסקתי שיש קשר.
אני חושבת שאם קשה לך לנשום ואת מגיבה בנשיפה (פעולה מאוד מודעת שקשורה לנשימה)
זה יכול לעזור גם לך לחזור לאיזון. בכל מקרה התרשמתי שזה עוזר לשתי הבנות שלי (הנושפת והננשפת).
הרעיון אגב הוא לא לנשוף לתוך הפה (כל עוד התינוק נושם) אלה כללית לאזור הפנים, ולא חזק מדי...

חוה,

למה לילד שלי יש צורך להיות איתי בסוג כזה של תקשורת?
תהפכי את השאלה- למה לך יש צורך בסוג כזה של תקשורת עם בנך. אף פעם את לא יכולה לדעת מה קורה לאנשים אחרים בראש, אפילו אם הם הילדים שלך.

אבל גם עם השאלה הזאת יש בעיה. איך אפשר לדעת? לכל שאלה יש כל-כך הרבה תשובות אפשריות.
אז אני בדרך כלל משתדלת לוותר על השאלה "למה" ולהתמקד ב - "איך".

ובעצם לשם מפנות אותך חלק מהתשובות שקיבלת - של קדרה, של פוגית.
הן מתמקדות באיך. וזה משהו ברור. רואים את זה. חשים את זה, וזה לא נשאר אוסף של ספקולציות.

מחייה מתים...
ביתי בת שלוש וחמישה חודשים. הפעם הראשונה שעצרה נשימה היתה בגיל שבעה חודשים כשנשארה עם אביה בפעם הראשונה. האמת שכבר כתבתי פה בדף על ההיסטוריה המשפחתית וגם על האירועים עם הבת הזו. היתה לנו תקופה נטולה ופתאום זה חזר. לאט לאט זה תופס יותר ויותר. בהתחלה זה היה רק עם אבא שלה. נופלת, בוכה, עוצרת נשימה. הוא מצידו נתקף בחרדה והיסטריה. כל פעם רץ אלי עם הילדה המעולפת בידיים כדי שאני אלטף לה את הגב והיא תתעורר. בפעם האחרונה שזה קרה איתו זה היה בזמן שהינקתי את אחיה להרדמות במיטה וכשהוא פרץ לחדר בהיטריה אפילו לא הרמתי את הראש אליהם ורק שיננתי לו את ה"לטף לה את הגב" באופן הכי רגוע שיש. זה לא מרגש אותי כל העניין הזה.
הערב שוב עשתה לי את התרגיל הזה כשנפלה מהתלת אופן שלה. כאמור אני כבר כל כך אדישה. אם אני לא תופסת בזמן כדי לנשוף לה על הפנים אז היא מתעלפת ואז מתעוררת. מה כבר יכול לקרות? שתתעלף. הבעיה שלי היא מה יקרה אם זה יקרה עם אנשים זרים, לא בני משפחה שמכירים.
נאמר אני משאירה אותה אצל חברה עם ילד בגילה והיא נופלת, מה שקורה עם ילדים לפעמים. הפחד שלי הוא ששם לא ידעו מה לעשות ומרוב לחץ יהפכו אותה על הגב והיא תבלע את הלשון. יש כאלה שחושבים שצריך להפוך על הגב ולהשפריץ מים על מי שמתעלף... ככה זה אצל צ'אפלין, לא?
להזהיר מראש זה דבר מבהיל ועלול לגרום לכך שלא ירצו שהיא תבוא לשחק.
בכלל. אני לא בטוחה שאם אני לא אהיה שם היא תתעלף. יש לי תחושה שזה עניין שלה מולי. כמו המון דברים אחרים בהתנהגות שלה. לא שהיא זוכה בהתנהגות הזו במשהו, כי אני כאמור כבר אדישה לחלוטין, אבל בכל זאת יכול להיות שיקח לה קצת זמן להפנים את זה שזה לא מזיז...

כי אני כאמור כבר אדישה לחלוטין, אבל בכל זאת יכול להיות שיקח לה קצת זמן להפנים את זה שזה לא מזיז...
לא נראה לי שאדישות יכולה לרפא את זה מהשורש. אני חושבת שדרוש בירור עמוק יותר - ריגשי, נפשי
ואולי רפואי.
רק בריאות
@}

ואולי רפואי
לאיזה כיוון רפואי בכלל בודקים דבר כזה?

(אולי זה לא זה אבל זה ממש נראה דומה למה ש)ראיתי לא מזמן את תכנית "רוקדים עם כוכבים" האמריקאית - מארי אוסמונד, בת 40 ++ סיימה מחול סוער ועמדה מתנשפת מול השופטים. תוך כדי הלצות הדדיות, היא התקפלה והחליקה על הרצפה. עצמה עיניים כמו היפיפיה הנרדמת.
היא התעוררה די מהר אני חושבת. אחר כמה זמן, סיפרה שמאז ילדותה, במצבי התרגשות מיוחדים, היא מתעלפת.
והיא נראית מאד חיונית ובריאה באופן כללי: רוקדת, שרה וצוחקת עם לחיים סמוקות ועיניים מלאות חיים.

אני לא בטוחה שאם אני לא אהיה שם היא תתעלף. יש לי תחושה שזה עניין שלה מולי. כמו המון דברים אחרים בהתנהגות שלה
יכול מאד להיות.
גם זה :הוא מצידו נתקף בחרדה והיסטריה
יכול לגרום לזה שזה לא נגמר.

אנחנו עברנו אותו דבר בדיוק.
כול התעלפויות מספר פעמים ביום.
נשלחנו לבדיקות דם.
הכל היה בסדר.
בעיקרון השלב הבא הוא בדיקות מציקות יותר - לבדוק שזה לא מודע - בדיקות בכיוןן MRI ו- CT ושאר תענוגות.
הרופא שאנחנו התייעצנו איתו המליץ לנו חד משמעית להעלם.
למצוא מקום בטוח בבית וכשהילד מתחיל בהתקף להניח אותו ולצאת מהחדר [כן אני יודעת כמה אכזרי זה נשמע] זה עבד מעולה!!!
הנחנו על מזרון יצאנו [כמובן הצצנו] אחרי שבוע ההתקפות פחתו משמעותית ממספר התקפות ביום ירדנו לפעם בכמה ימים.
היום זה קורה רק כשהוא מקבל מכה חזקה ואני כבר לא בטוחה שזה לגמרי מודע או איזשהו שריד אינסטנקטיבי מאז [הקטנה אבל מראה סימנים שהיא הולכת בדרכו אם כי עוד לא הגענו להתעלפות].

אצל חברים לא זוכרת שהזהרתי אי פעם.
מצד שני הוא לא נשאר עוד הרבה פעמים לבד.
חברים טובים גם ככה מכירים את הבעיה.
כנ"ל סבא/סבתא שעד היום נלחצים מהעניין מאחר והוא חוזר לעצמו תוך שניה הם מקסימום מתקשרים אלינו בלחץ אם קרה.
[הרי ברגע שהם מתעלפים זה מפסיק להיות התנהגותי וחוזר להיות אינסטנקטיבי ואז חוזרים לנשום]
אז כשזה כבר קרה ואנחנו לא היינו עד שמי שהיה [סבא/סבתא] הספיקו להילחץ ולהבין מה קרה הוא כבר חזר לעצמו.
לא יודעת אם עניתי לך בכלל...

עשיתי חושבים ולא נראה לי שזה עניין בריאותי. אם היה בריאותי בטח היה מופיע בעוד סיטואציות מלבד נפילות (בעיקר כשהן חזיתיות כלומר עם הפנים לכיון הנפילה). בעבר חשבתי שזה בגלל שזו נפילה חזיתית אז זה מה שגורם לה לעצור נשימה כציפיה למכה אבל גם זה לאחרונה לא מרגיש לי נכון כי היא כן בוכה מעט קודם. בכל אופן, אני לא מאמינה שהיא תמשיך עם זה עמוק לתוך שנות חייה והיא תמצא דרך לשלוט ולהתמודד ככל שהיא תגדל ותבין יותר דברים בעצמה. כרגע באמת מה שמטריד אותי זה איך מתמודדים עם הסביבה. כאמור החשש שלי הוא כשאני משאירה אותה עם זרים, לדוגמא: לאחרונה היה לנו מקרה כזה כשאני הינקתי את הבן בגן שעשועים והיא שיחקה בעוד אבא שלה משגיח. במקרה אבא שלה היה שם. בדרך כלל אנחנו עם חברים ויוצא לא מעט פעמים שהיא נשארת לשחק על המתקנים כשאמא של חבר משגיחה אי שם מקרוב ואני על הדשא או במתקן אחר עם הקטן שדורש השגחה יותר צמודה. מה היה קורה אילו זה היה קורה עם אמא אחרת? האם אני צריכה גם לחשוב על באיזה מצב אני עלולה להעמיד אם אחרת (זה עסק מלחיץ) ולהזהיר מראש? אם אני אספר לכל האמהות האחרון אני גם אנציח את הדפוס, דבר שאני לא רוצה לעשות. משמע הקטנה תשמע אותנו מדברים על זה ותבין שזה משחק תפקיד כלשהו ואז בין אם זה התנהגותי שמיועד לאביה או כדי לזכות לאסטרא תשומת לב ממני זה יהפוך לעוד יותר משמעותי=שווה להתמיד.
אולי יש איזשהו סוג של טיפול שמלמד לנשום? יכול להיות שזה עניין של חוסר מודעות נשימתית? אם כן אז באמת הכי טוב להתחיל בגיל צעיר ולהפנים...
אני לא מאמינה שלהשאיר אותה בחדר ולצאת יעשה עבודה, להפך. בעיקר ילדה כמוה שאם אני הולכת לשרותים לרגע ולא הודעתי זו סיבה לצווחות חרדתיות שמא נעלמתי כליל ונספגתי באדמה או משהו.
ועכשיו כשאני כותבת את השורות האלו מתחילה להצטייר לי תמונה מסויימת... יש מצב שהיא עושה את זה בעיקר לאבא שלה כדי שהוא יביא אותה אלי כי היא רוצה שאני אהיה שם איתה תמיד וכל העניין הזה זה בעצם עוד משהו סביב ההתמודדות הלא קלה שיש לה עם עובדת קיומו של האח הקטן שלה... שהרי זה כבר חלף לחלוטין עד לפני כמה חודשים... אולי באמת כל הטריק זה להניח לזה. לחבק, ללטף את הגב ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה ובסוף זה יעבור. אבל מה עושים עם ההורים האחרים?

ש מצב שהיא עושה את זה בעיקר לאבא שלה כדי שהוא יביא אותה אלי כי היא רוצה שאני אהיה שם איתה תמיד וכל העניין הזה זה בעצם עוד משהו סביב ההתמודדות הלא קלה שיש לה עם עובדת קיומו של האח הקטן שלה...
בדיוק רציתי לכתוב לך את זה.
וגם אני חושבת שזה התנהגותי ולא בריאותי.

אצלנו היום אנחנו פשוט אומרים לו פומיקי תנשום.
ואז הוא חוזר לנשום.
אבל באמת זה התחיל לעבוד רק כשאבא הפסיק להילחץ מהתופעה [גם אצלנו היה אבא לחוץ כמו שתיארת אצלכם].
וגם אצלנו חלק מהבעיה הייתה הנפרדות ממני [לא היה אח קטן וגם לא אחות קטנה]. וכשזה נפתר גם הפסקות הנשימה פחתו.
אצלנו זה היה קורה בקיצוניות - אם עליתי רגע לקחת משהו מלמעלה, אם הלכתי לשירותים.
בקיצור כל פעם שנעלמתי לו מטווח הראיה גם אם זה היה לשניה וחצי.
היו אפיזודות כאלה של הפסקות נשימה עד התעלפות כמה פעמים ביום כל יום.

מה עושים עם אחרים?
שאלה טבה.
אצלנו כאמור לא קרה.
קרה עם סבא/סבתא.
לא קרה מעולם עם מישהו אחר אפילו לא עם דודים וגם לא כשחברים היו לידו.
לא מספיקה לכתוב כל מה שאני רוצה.. מפריעים לי כאן..
אנסה להמשיך אח"כ

טוב, אז קודם כל זה החמיר. היא התחילה להתעלף בכל הזדמנות על כל נפילה פצפונת. ולא רק עם אבא שלה אלא גם איתי. כל נפילה או מכונת היינו מקבלים את כל השואו כשבסופו מקלחת של זהב (פיפי). השיא היה כשהיא התעלפה לבייביסיטר שלה ואפילו לא קיבלה מכה אלא רק פחדה שתקבל (נפלה ישר לזרועותיה המחזיקות בה כשטיפסה).
מאוחר יותר כשדיברנו על זה היא הסבירה את זה "הלב שלי לא נותן לי לנשום!"
למחרת אותו היום הלכנו לטיול לקנות מתנות יומולדת לאחיינים שלי, בחנות הצעצועים התאהבה הקטנה בחיות קטנות כאלו שעולות די הרבה בשביל גושי פלסטיק צבעוניים ואפילו שיש להם אביזרים. היא אמרה שתשמח לקבל דבר כזה ליומולדת או מתישהו מיוחד. בלי לחשוב יותר מידי אמרתי לה שאם היא תפסיק להתעלף היא תקבל אותם. אחר כך חשבתי על זה שזה הרבה יותר זול מכל טיפול אחר זה בטוח ואם זה יעבוד זה רווח נקי ואם לא אז לא. עכשיו הכדור היה בידיים שלה.
אחרי כמה ימים שבהם טרחה לדווח לי שגם היום היא לא התעלפה (אבל גם לא קיבלה מכה) אחרי אמבטיה בעודי מלבישה את אחיה, אבא שלה הלביש אותה והסתבך עם להוציא לה את היד מהשרוול מהר מספיק, היא בינתיים התחילה לבכות והתעלפה, אחר כך הסבירה שנבהלה שלא תוכל להוציא את היד יותר. הזכרתי לה את העניין של החיות ושככה היא לא תקבל אותן. הסברנו לה שוב איך היא אמורה לנשום. ושוב חזרתי על כך שהיא אחראית על הגוף שלה והיא צריכה להגיד לו "עכשיו לנשום!" כל פעם שהיא מרגישה שהלב שלה לא נותן לה. שהיא החזקה והיא השולטת.
ואז היא נפלה, בכתה ונשמה. ואחר כך שוב. כל פעם אחרי היא ציינה שהיא כבר לא מתעלפת, ביקשתי ממנה עוד כמה נסיונות כדי שאני אדע שהיא באמת הפסיקה והיא אמרה שעוד שניים. הסכמתי.
ביום שישי היא ננשכה על ידי כלבה ובעיקר נעלבה אבל יכולתי לשמוע את הנסיון שלה לנשום כל כך חזק, היא כמובן הצליחה ולא התעלפה.
היום היא הצליחה לסגור לעצמה את דלת הכניסה על האצבע ("אמא יש לי עננים באצבע!" בכתה עד כדי כך זה כאב לה) אבל להתעלף לא התעלפה, מה שזיכה אותה בחיות שלה ובריקודים פרועים בגינה ושאגות "את לא מתעלפת!" זה באמת משמח.
אחרי הדלת היא הצליחה ליפול ככה שהיא חטפה מכות בשלוש נקודות בראש בבת אחת ושיעוף עליה חתול מתוך הארון והיא תיבהל וגם תחטוף סריטה באצבע ושוב הוכיחה את עצמה כשולטטטטטת בגוף שלה.
אחר הצהריים הלכנו לקנות את החיות הקטנות שהיא כל כך רצתה ועכשיו היא ישנה איתן. הגיע לה. היא ניצחה.
אם אני מכירה את הבת שלי, כמו שהיא הפסיקה לינוק כי רצתה משהו מאוד מאוד וביקשה לעשות עסקים ומאז לא ביקשה לינוק אפילו לשניה, היא לא תזוז מילימטר מההחלטה האמיצה שלה. כשהיא רוצה משהו ומחליטה משהו-זה סופי. רצון של ברזל יש לה.
זהו, אני מאמינה שהפרק הזה מאחורינו.

לאחר שקראתי את כל מה שכתוב כאן נרגעתי קצת. הבת שלי בת שנתיים ואתמול התעלפה עקב עצירת נשימה . זאת לא היתה הפעם הראשונה אבל הכי ארוכה. זה מלחיץ , זה מתגבר בזמן האחרון אבל אקח את העצות המעולות ואנסה לישם , מקווה שאצליח.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו, איך הרגיע אותי הדיון הזה. הבת שלי, בת שנה ושבעה חודשים, אתמול התעלפה לי אחרי בכי היסטרי ולא אופייני, אי אפשר להתחיל לתאר את ההיסטריה שנכנסתי אליה. צרחתי כמו שבחיים לא צרחתי, התקשרתי למד"א ובקושי יכולתי לדבר מההיסטריה. מקווה שזה לא יקרה שוב ושאם כן יקרה חלילה - אזכר במה שקראתי כאן. תודה לכולן

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קודם כל, תודה רבה לכולם, פשוט עכשיו אני יודע מה צריך לעשות ואיך להתמודד עם התופעה המלחמה הזאת שיש לאחי.
זה התחיל מהלידה כבר, אחרי איזה שבוע כשהוא חזר לבית, כנראה הוא רצה איזה משהו ואז הוא התחיל לבכות בידיים של אמא שלי עד שממש נהיה סגול!! אצלנו בבית לא רגילים לזה בכלל וזאת הפעם הראשונה שאנחנו רואים כזה דבר. אז קראתי פה שאמרו שזה סוג של פעולה שהוא עושה כדי לגרום לנו לאפשר לו הכל ולעשות מה שהוא מבקש, אז עכשיו זה קצת קשה לי להבין, כי מה כבר ילד בן שבועיים יודע איך לגרום לנו לתת לו משהו, ואיך הוא יודע בכלל שזה אמור להלחיץ אותנו.. אבל בסדר אני לא אתווכח פה עם אף אחד

מה שרציתי להגיד זה שזה -רה לו מלאא פעמים אבל הוא לא "הצליח" להגיע לרמה של איבוד הכרה, תמיד מביאים לו איזה חטיף, סוכריה או משהו כזה עוד לפני שהוא עובר את ה 15 שהיות בלי נשימה.
אבל מה שגרם לי להכנס עכשיו לגוגל ו להתחיל לחפש והכל, זה - לפני בערך 20 דקות הוא רצה משהו ולא הסכימו לו, אז נתתי לו סוכרייה רכה כזאת שמתנמסת ואמרתי לו שאי אפשר לעשות את מה שהוא דורש כרגע, אז מייד באותו רגע הוא התחיל לבכות. ואני רגיל כבר לזה שאם הוא בוכה פשוט להרים אותו, לשבת איתו איפהשהו עד שהוא נרגע (מקסימום 15 שניות), אבל הפעם הוא החליט "לעלות רמה" והוא הפסיק לנשום לאיזה 50 שניות ואפילו יותר! ואני רוצה קצת להסביר, שהחמישים שניות האלה זה משהו סיוט!! אני נכנסתי ללחץ לא היה לי מושג מה לעשות איתו, כולו כחול כבר אני בכלל חשבתי שהוא רצה לנשום אבל הסוכריה נתקעה לו בגרון, אז בכלל התחלתי להכניס אצבע לגרום כדי להוציא שאריות מהסוכריה, אבל אז הוא התחיל כבר להקיא, בקיצור אני לבנתיים מרגיש את הרגליים רועדות, מת מפחד שהוא ימות לי בידיים (עכשיו אני משחזר את זה, אז אני מבין שזה לא עד כדי כך מסוכן, אבל באותו רגע פשוט נכנסתי ללחץ מטורף..), ניסיתי לחשוב על כיוון להזמין אמבולנס, אבל אז אני גם חושב - אם אני מזמין אותו, אבל לבנתיים זה יעבור לאחי, אז יוצא שסתם הזמנתי אמבולנס והוא כבר בדרך..
בכל מקרה, אני לא יאריך יותר מידי - בסוף הרגשתי את כל הבטן והשרירים תפוסים כאלה חזק, ואז בסוף זה עבר לו והוא התחיל לנשום.
אני מקווה שזאת הפעם אחרונה שהוא עושה לי את "התרגיל" של הצומי הזה, כי בסופו של דבר ראיתי שגם הוא נבהל מזה - לקח לו איזה 5 דקות עד שחזר לנשימה סדירה.
אז דבר אחרון - תודה לכולם על מה שהם כתבו פה, פשוט חשבתי שהבעיה היא רפואית הספציפית אצל אחי, אבל עכשיו אני רואה שאצל אחרים זה גם קורה ואפילו מגיע לעילפון..
אז בקיצור תודה רבה לכם!! באמת שכל מה שכתבתם פה זה עזר לי המון!!
תודה

באופן טבעי

באופן טבעי