על ידי אורי_ה* » 10 יוני 2007, 00:32
החיים הם לא עולם נפרד מהספרים, והספרים אינם טריטוריה נבדלת מן החיים.
הם פן של החיים, הם תבלין נפלא, לפעמים הם החיים עצמם. כמו גם דברים אחרים, כמו מוסיקה, או מלאכת כפיים.
לעיתים, יש להודות, היטיבו אחרים לפרוט בעדינות ובמלאכת מחשבת בנגיעתם ברגש, או בצורה, או ביחסים, באופן שאנחנו לא זוכרים אפילו לעצור ולפגוש בתוך היומיום.
אם אני צריכה לדמיין את החיים שלי או של בני בלי ספרים, נדמה לי שהיה בהם יותר עצב ובודאי יותר בדידות.
כל כך הרבה חברים נפלאים, צבעים, אפשרויות וחוויות עוברות עלינו בין הדפים.
הם שותפים נאמנים לדרך והם לעיתים מזומנות האפשרות לחוות ולהאיר פינות וזויות נוספות בתוך ימינו, לא במקום לחוית את החיים, יחד עם ההוויה.
אני לא עושה שימוש בספר ככלי. אני עושה בו שימוש כספר. זה מה שהוא. הוא לא אמצעי דידקטי, הוא הדבר בעצמו.
אני לא חושבת שאלמלא קראנו ספרים לא היינו חווים את החיים בדיוקם או פוגשים רגשות מסוימים,
אבל אני בהחלט חושבת שספר הוא נתיב צבעוני ומזמין לא פחות מחוויות אחרות למפגש עם עצמנו או עם מה שהעולם בחוץ מציע.
הם מביאים עושר, מעלים קושיות ומזמינים לנקוט עמדה. ויותר מכל, הם מספרים סיפור.
הזדהות אין פירושה להיות כמו מי שחווה רגש כזה או אחר (למשל, ילדה בודדה).
אם אני מזדהה ומגלה אמפתיה כלפי מישהו בודד, זה מפני שיש בי הרוחב לראות את הקושי שלו, ונדמה שהבדידות היא עול עבורו.
אני מגלה רגישות לאופן שבו הוא חווה את המקום שהוא מונח בו.
אני לא שם. אני לא במקומו, ואני לא שופטת את החוויה שלו, לכאן או לכאן, אני רק רוצה לחבק אותו, אם בדידותו מכאיבה לו.
זה לא אומר משהו על האדם הזה בכל סיטואציה אחרת או על בדידות באופן כללי בעולם.
(אגב, אני רואה אבחנה ברורה בין להיות לבד, לבין בדידות. לבדידות אכן יש הקשר בלתי חיובי, בעוד לבד הוא המצב הניטרלי, טרום הפעלת רגש ספציפי ביחס למצב)
אני שמחה מאוד על ההתרחבות שהוא מאפשר, ואני ערה להפריד בין מי שאני, או ילדי, במקרה הזה, לדמות המונחת מולי.
אם הוא קורא על ילד שנמצא בסכנה, אין המשמעות שהוא נמצא ברגע הזה בסכנה בעצמו.
משמעות העניין שהוא מודע להימצאותה של סכנה בעולם.
אני חושבת שבגבולות עולמו של ילד בן שנתיים יש גם סכנה.
לשמחתי, במרבית המקרים היא לא אורבת בכל פינה, אבל נדמה לי שלומר שאין סכנה בחייו, יהיה עצימת עיניים.
אני לא אחשוף אותו בשלב זה לקיומם של סכנות שאין לו כלים לעבד אותן, אבל גם מכונית בכביש או בור בשביל או שקע חשמלי או ילד שמחטיף לו מכות בגן הציבורי הוא סכנה.
וזה לגמרי בתוך תחום חייו ובשלותו הרגשית.
אם אני רוצה שהוא יפנים את מהותם של הדברים וידע כיצד להגן על עצמו מפניהם, לבד מההגנה שלי עליו, הוא צריך לדעת בעומק ליבו הקטן מהי סכנה.
כל מה שאני אומרת מסתכם בזה שעיקר תפקידנו, לעניות דעתי, לסמוך על ליבנו שידע את המידה.
זה ריקוד עדין בין הגילוי, החשיפה, המפגש, ההתרחבות, להגנה ולמתן הכלים.
אנחנו הורים. תפקידנו לסנן ולהוות פילטר נבון ואחראי עבור הנפשות הרכות שאנחנו מגדלים באהבה.
וגם- לזהות בחכמה את השלב המדויק בו הם נמצאים ולאפשר להם לעשות שימוש בכלים הקיימים למען גדילתם, עושר עולמם, עצמאותם ויחסם הישיר עם העולם.
החיים הם לא עולם נפרד מהספרים, והספרים אינם טריטוריה נבדלת מן החיים.
הם פן של החיים, הם תבלין נפלא, לפעמים הם החיים עצמם. כמו גם דברים אחרים, כמו מוסיקה, או מלאכת כפיים.
לעיתים, יש להודות, היטיבו אחרים לפרוט בעדינות ובמלאכת מחשבת בנגיעתם ברגש, או בצורה, או ביחסים, באופן שאנחנו לא זוכרים אפילו לעצור ולפגוש בתוך היומיום.
אם אני צריכה לדמיין את החיים שלי או של בני בלי ספרים, נדמה לי שהיה בהם יותר עצב ובודאי יותר בדידות.
כל כך הרבה חברים נפלאים, צבעים, אפשרויות וחוויות עוברות עלינו בין הדפים.
הם שותפים נאמנים לדרך והם לעיתים מזומנות האפשרות לחוות ולהאיר פינות וזויות נוספות בתוך ימינו, לא במקום לחוית את החיים, יחד עם ההוויה.
אני לא עושה שימוש בספר ככלי. אני עושה בו שימוש כספר. זה מה שהוא. הוא לא אמצעי דידקטי, הוא הדבר בעצמו.
אני לא חושבת שאלמלא קראנו ספרים לא היינו חווים את החיים בדיוקם או פוגשים רגשות מסוימים,
אבל אני בהחלט חושבת שספר הוא נתיב צבעוני ומזמין לא פחות מחוויות אחרות למפגש עם עצמנו או עם מה שהעולם בחוץ מציע.
הם מביאים עושר, מעלים קושיות ומזמינים לנקוט עמדה. ויותר מכל, הם מספרים סיפור.
הזדהות אין פירושה להיות כמו מי שחווה רגש כזה או אחר (למשל, ילדה בודדה).
אם אני מזדהה ומגלה אמפתיה כלפי מישהו בודד, זה מפני שיש בי הרוחב לראות את הקושי שלו, ונדמה שהבדידות היא עול עבורו.
אני מגלה רגישות לאופן שבו הוא חווה את המקום שהוא מונח בו.
אני לא שם. אני לא במקומו, ואני לא שופטת את החוויה שלו, לכאן או לכאן, אני רק רוצה לחבק אותו, אם בדידותו מכאיבה לו.
זה לא אומר משהו על האדם הזה בכל סיטואציה אחרת או על בדידות באופן כללי בעולם.
(אגב, אני רואה אבחנה ברורה בין להיות לבד, לבין בדידות. לבדידות אכן יש הקשר בלתי חיובי, בעוד לבד הוא המצב הניטרלי, טרום הפעלת רגש ספציפי ביחס למצב)
אני שמחה מאוד על ההתרחבות שהוא מאפשר, ואני ערה להפריד בין מי שאני, או ילדי, במקרה הזה, לדמות המונחת מולי.
אם הוא קורא על ילד שנמצא בסכנה, אין המשמעות שהוא נמצא ברגע הזה בסכנה בעצמו.
משמעות העניין שהוא מודע להימצאותה של סכנה בעולם.
אני חושבת שבגבולות עולמו של ילד בן שנתיים יש גם סכנה.
לשמחתי, במרבית המקרים היא לא אורבת בכל פינה, אבל נדמה לי שלומר שאין סכנה בחייו, יהיה עצימת עיניים.
אני לא אחשוף אותו בשלב זה לקיומם של סכנות שאין לו כלים לעבד אותן, אבל גם מכונית בכביש או בור בשביל או שקע חשמלי או ילד שמחטיף לו מכות בגן הציבורי הוא סכנה.
וזה לגמרי בתוך תחום חייו ובשלותו הרגשית.
אם אני רוצה שהוא יפנים את מהותם של הדברים וידע כיצד להגן על עצמו מפניהם, לבד מההגנה שלי עליו, הוא צריך לדעת בעומק ליבו הקטן מהי סכנה.
כל מה שאני אומרת מסתכם בזה שעיקר תפקידנו, לעניות דעתי, לסמוך על ליבנו שידע את המידה.
זה ריקוד עדין בין הגילוי, החשיפה, המפגש, ההתרחבות, להגנה ולמתן הכלים.
אנחנו הורים. תפקידנו לסנן ולהוות פילטר נבון ואחראי עבור הנפשות הרכות שאנחנו מגדלים באהבה.
וגם- לזהות בחכמה את השלב המדויק בו הם נמצאים ולאפשר להם לעשות שימוש בכלים הקיימים למען גדילתם, עושר עולמם, עצמאותם ויחסם הישיר עם העולם.