לא יודעת למה נתת לתכנית הכי לא הגיונית בטלוויזיה להשפיע עליך כל כך.
תסתכלי על מה שרשמת. זה ממש לא נשמע שלא ״התאמצת״ ללדת את הילדים שלך.
מהנסיון שלי והכרותי עם נשים אחרות אף אחת לא הצליחה לדמיין את הלידה שלה. זה אולי הקסם שבדבר. זו חוויה שלא ניתן לדמיין אותה מראש.
אני בטח לא דמיינתי את עצמי בקיסרי והנה, זה מה שהיה.

אני לא יודעת כמה פעיל הדף הזה ואם בכלל, אבל שמחה שנתקלתי בו. ראיתי פרק של בייבי בום ונפל לי איזה אסימון. את הקיסרי הראשון בחירום עברתי לפני 13 שנים וחצי, את השני- חירום לפני 10 שנים ותשעה חוד' (בפתיחה מלאה ועם דולה כדי לנסות לידה רגילה) ואת האחרון לפני כמעט שש שנים וחצי- ניתוח יזום. ופתאום קלטתי שלא התאמצתי ללדת את הילדים שלי. ומטרידה אותי כל כך המשמעות של זה. אני כל כך עצורה ומתוכננת בחיים שלי, כל כך לא מאבדת שליטה. ומטריף אותי שגם הלידות לא הביאו אותי למקום של 'לוחמת'. לפחות מתנחמת בכך שבלידה השניה משכתי בלי אפידורל עד פתיחה של 7. הגעתי למצב של איבוד שליטה על הקול שלי כשכבר התחיל ממש לכאוב. הכי קרוב לזה, מבחינת תחושת השחרור היה כשסיימתי את אחד התארים שלי וביום האחרון, אחרי השיעור האחרון, הרגשתי שכל כך קשה לי להפרד מהתואר, מהאנשים, שנסעתי הביתה בעודי צורחת את הכאב הזה החוצה. וזה היה משחרר לאללה, וזה מה שדמיינתי בלידות שלי, ולא היה. ועד עכשיו בעלי רואה את הניתוחים האלה כ'הצלה' וכדבר שהרגיע אותו... ולא מסוגל להתחבר לתחושה שלי ש'לא באמת ילדתי'. והרופאים היו נהדרים כשאמרו לי שגם זו לידה, אבל עם כל ההודיה על כך שיש לי שלושה ילדים נהדרים ואהובים ובריאים, הייתי ממש רוצה לחוות לידה 'אמיתית'.

מודה לכל האימהות שפתחו ושתפו,
אני יודעת לצערי שאאלץ ללדת בניתוח קיסרי.
באמת מזדהה עם הרבה רגשות שצפו כאן,
ועכשיו יש להם שם. בזכותכן אדע להתמודד טוב יותר, ואדע גם למה להתכונן.
באמת תודה לכולן

אני מצטערת אם נראה ששפטתי. זו ממש לא היתה כוונתי. אני בעיקר רציתי לעודד ולהציג גישה אופטימית.
גם לי הניתוח וההתאוששות היו קשים פיזית ונפשית. אבל למרות זאת אני מעדיפה להתרכז בדבר הטוב ולא לחשוב על הקושי.
ושוב, אני רק מציגה את מה שעובר עלי, וממש לא שופטת.
וחוץ מזה... אני חייבת כבר למצוא לעצמי כינוי

לעדי א: ההמשך לתגובה שלי פתחה ב"אני לגמרי לא מזלזלת בתחושות של אותן אמהות".
יכול להיות שההבדל ביני לבין אחרות, חוץ מעניין הרגשות האינדיבידואליים שכתבת, הוא שאצלי זה באמת היה עניין של חיים ומוות, ואחרי שבוע בטיפול נמרץ יילודים ובפגיה, הניתוח נראה כמו משהו רחוק והרבה פחות משמעותי.
ואני ממש לא שופטת, ומבינה את הרגשות, כמו שכתבתי כשהשוויתי זאת לרגשות שלי כשלא הצלחתי להניק

[u]לכן צריך להבין גם מדוע רופאים ממהרים להמליץ על ניתוח.[/u]
לא מדויק בלשון המעטה.
ניתוחים רבים נגרמים דווקא עקב התערבות רפואית מוגזמת, כמו שכיבה על הגב, חוסר תנועה בגלל אפידורל, ועוד מרעין ובשין שמופרטים כאן באין ספור דפים.

בנוסף, הדף נקרא [po]רגשות לאחר ניתוח קיסרי[/po] . מטבעם של רגשות, שהם לא רציונלים. כלומר: יכול להיות שיהיו אינדיקציות רפואיות אמתיתיות וטובות לניתוח, כאלו שגם מיילדת בית היתה חותמת עליהם, ועדיין, האישה תחווה את זה כאירוע של כישלון, שגורר תחושות אשמה, אכזבה, חרטה, ושחזור שוב ושוב של מה היה יכול לקרות אילו רק הייתי עושה כך וכך.

וזה אולי חלק מהקושי, להרגיש מהסביבה שאת צריכה להודות על כך שהתינוק בסדר, ומה בכלל משנה איך היתה לך הלידה, הרי את ילדת אותה בסופו של דבר, ואם היא בריאה אז הכל בסדר.
וזה הרי לא ככה. לידה, לדעתי עבור כל אישה, כי זה פשוט נכון ביולוגית, זה דבר שמגדיר את הנשיות. ונשיות, מה לעשות, זה מרכיב חשוב בזהות, אולי ה מרכיב בה' הידיעה, כזה שמחלק אותנו לשתי קטגוריות, נשים וגברים.

מה שכתבת, נחווה אצלי כשיפוטי מאוד כלפי רגשות של אנשים אחרים. נראה לי לא לעניין להטיף לאחרות כיצד להרגיש אחרי חוויה שהיא לא פשוטה, לא פיזית ולא רגשית לאף אחת.

[u]אבל זה כבר שייך לדף אחר[/u]
אולי לדף [po]אמא לא מיניקה מתוסכלת[/po] ((-))

ואני לגמרי לא מזלזלת בתחושות של אותן אמהות. אני יכולה להשוות זאת לתחושות שהיו לי כשעם כל תינוק הסתבכתי עם ההנקה, ולמרות כל המאמצים, ודם, יזע ודמעות (בעיקר דם..), לא הצלחתי להניק ובשלב מסוים נאלצתי לעבור לתחליף, כשמסביב כולן מצליחות להניק ושואלות "ברגישות" למה את לא מניקה? לא חבל? אז גם זה היום כבר נמצא הרבה מאחורי ומאחורי האוצרות שלי. אבל זה כבר שייך לדף אחר...

מבחינת הקשר וההתקשרות לתינוק לאחר קיסרי- דווקא אצלי ובמיוחד אצל בעלי ההתקשרות היתה מיידית וחזקה ביותר. אפילו יותר מלידות קודמות שהיו טבעיות. הסיבה לכך לדעתי- מכיוון שזה היה ניתוח חירום וידענו עד כמה התמזל מזלנו- ניתחו והוציאו ממני תינוקת חיה ובריאה. עם קצת פחות מזל או שיקול דעת מוטעה שלי או של הרופאים, הסיום היה טרגי. בנוסף, כשהתינוקת בטיפול נמרץ, לא יכולתי להניק אותה ובקושי להרים אותה, אבל הלב שלי היה רחב ופתוח , שרק תרגיש טוב ותתאושש. כך הקשר של אמא לבתה היה חזק ועוצמתי גם בלי תהליך לידה-הנקה-מגע-ביות מלא וכו', שהיה לי בלידות קודמות. הכי חשוב- אל תלקו את עצמכן ותתאכזבו מהניתוח. זהו נס הבריאה ולא משנה אם נעשה בדרך טבעית או בהתערבות חיצונית. בעבר אחוז הלידות שנגמרו במות של התינוק או של האם, היה גבוה בהרבה מימינו. ויעידו על כך סיפורי הסבתות על האמהות שלהן. כיום דבר כזה הוא נדיר. לכן צריך להבין גם מדוע רופאים ממהרים להמליץ על ניתוח. אני לא אומרת שכל הרופאים צדיקים אבל אני מאמינה שהרוב המכריע, באמת אינו רוצה לסכן אותך או את העובר. והכי חשוב- הזמן הוא המרפא הטוב ביותר. ככל שעובר הזמן ואנחנו חוזות באוצרות שלנו גדלים ומתפתחים, אותן שעות/ימים הולכים ומטשטשים.

למי שמעוניינת להשתתף בקבוצה לאימהות אחרי ניתוח קיסרי אחד או יותר, בתל אביב,

מוזמנת להיכנס לדף הפייסבוק שלנו -

לשוב ללדת

לא מצליחה משום מה להוסיף קישור.

רישום לערב מבוא חינמי עם שני רופאי הבית שלנו בתל אביב, וכניסה לרשימת התפוצה - דרך הדף -
מספיק לעשות לייק.

אורורה

בגבעתיים ובתל אביב.
את יכולה להשאיר לי מייל או טלפון או דרך התקשרות אחרת איתך בדף הבית?
אני היזמית, שותפי הוא רופא נשים מיוחד ונפלא, והאתר שלנו אוטוטו יוצא לדרך!
תשאירי לי פרטים ואצור עימך קשר!

תודה רבה על התגובות. זה מחזק, מעודד ונותן תקווה לכך שזה לא סוף הסיפור.
חלומות מתגשמים - אני מתכוונת לזכור את עצתך שלא לשאול אף אחד. אני חושבת שאחד הדברים שלמדתי מהסיפור הזה הוא שאני ורק אני אחראית על הגוף שלי ועל כן זאת החלטה שלי ורק שלי איך ללדת.
מדהים שבנוגע להפלה לדוגמא, לא יהיה לי ספק שזאת החלטה שלי, ולצורך העניין גם ניתוח לייזר למשקפיים (לדוגמא). אבל שמדובר בלידה - פתאום הגוף שלי לא רק שלי, אלא גם של אישי, גם של הרופאה שהלחיצה אותי ללכת על קיסרי, ושל מי לא בעצם.
תובנה פמיניסטית בסיסית שאולי צריך לעבור דרכה בדרך הקשה.
או רורה, אשמח מאוד להשתתף במפגשים כאלה. באיזה אזור בארץ מדובר?

אחרי לידה מזעזעת קיסרית,
ועוד אחת שנה ושמונה חודשים אחריה - רגילה אך קשה מאוד פיזית, ומהממת (לטובה) נפשית,
אני מסכימה עם עננים.

וגם...........
לקראת הלידה הבאה שלך, אפילו כבר בהריון, כדאי שתקחי מיילדת או רופא פרטי.
גם אם זה לא בבית, זה לא נורא.

בנוסף,
מזמינה אותך לדף הבית שלי.
מתאגנת קבוצה שנפתחת אחרי החגים לאימהות שילדו בקיסרי או בלידות קשות במיוחד.
4 מפגשים, עם רופא, פסיכולוגית ומדריכה נפלאה.
פרטים פה בקרוב!

יש! יש מיילדת מקסימה איתה ילדתי לידת בית מדהימה , מדהימה , לפני ארבעה חודשים.
גם בכורתי נולדה בקיסרי , ולידה שניה היתה בבית חולים בחדר טבעי( גם אני חכיתי לאישור ללידת בית מבעלי ולא קיבלתי. טעות גדולה.)
בפעם שלישית פשוט לא שאלתי אף אחד ואחרי לידה אחרונה ( בבית) בעלי אמר שבפעם הבאה יולדים רק בבית.
אשמח למסור את שמה של מיילדת אך לא פה באתר. בהצלחה.
ולאמא צהובה ועוד אמהות שכתבו כאן , הרגשתי כמוכן אחרי ה״לידה״ הראשונה שלי.

בהצלחה.

אמא צהובה
היתי באותו מקום לפני שלוש וחצי שנים. החדשות הטובות שעם הזמן גם הלידות הקיסריות הרעות, המולחצות, הפוצעות את הנפש יותר מאת הגוף מתעמעמות ומתערפלות בשולייהן. החדשות הרעות שזה לוקח זמן, הרבה זמן, וגם אז הגוף זוכר.
את בני הראשון ילדתי בקיסרי מהגהנום עם מפל התערבויות בגודל של מפלי הניאגרה ועם צוות שדן מעל הרחם החתוך שלי בתנאי הפנסיה שלו.
את בני השני ילדתי שנה וחמישה חודשים מאוחר יותר. גם בניתוח קיסרי.גם לא מבחירה. במקום אחר, עם צוות אחר, ובתחושה אחרת לגמרי.
לפני הלידה הראשונה חלמתי ללדת עם בדואית זקנה בחושה בסיני לקול פיכפוך הגלים.במקום זה קיבלתי רופאות אטומות, מילדות אלימות, ודליפה של אפידורל לנוזל השידרתי.
אם משהו היה מעז להגיד לי אחרי הלידה ההיא את מה שאני אגיד לך עכשו, היתי מנסה להוריד לו את הראש בביס או לפחות לגרום לכך שלא יוכל להיתרבות בעתיד.
תרפי!!! תרפי!!! תרפי!!!
לבד, בעזרת מטפל, בעזרת פרחי באך, בעזרת תפילה, מה שעובד בשבילך.
הלידה היא ההתחלה, ככל שתצברי יותר שעות חיים עם הבת שלך, כך הלידה תקבל את המשמעות הפרופורציאונאלית שלה. הזמן לא מרפא אבל אם נותנים לו הוא מביא הקלה. ככל שתאחזי יותר בחווית הלידה ככה היא תישאר חדה לאורך זמן גדול יותר. הלידה היא הרווח שלפני הפיסקה החדשה תני לה להיות רק חוויה מחורבנת ולא העדשה דרכה את בוחנת את המציאות שלך כאם.

אם מה שכתבתי פוגע בך, זו לא הכוונה ואני מתנצלת מראש, את כמובן יכולה למחוק.

פעם אחרונה שכתבתי כאן בכורתי שנולדה בקיסרי היתה בת שנה. מאז נולד לנו עוד ילד מתוק בלידה רגילה, אם כי לא לידת החלומות שלי (ילדתי בבית חולים עם אפידורל).
היתה לידה טובה, ומרגשת. ממש חוויה מתקנת אחרי הלידה הראשונה, אבל יכול להיות יותר טוב :)

עכשיו אני בהריון שלישי והפעם יש בי רצון ללדת בלידה הכי טבעית שאפשר, אולי אפילו לידת בית. את הרצון העז מלווה תחושה של פחד ושל תחושת אחריות עצומה.
האמת שבעלי לא כל כך תומך ברעיון, ואני חוששת שאם לא אקבל ממנו את התמיכה או למעשה את האישור...זה לא יקרה.
האמת שאני צריכה לבדוק אם יש בכלל מיילדות בית שמוכנות לילד בבית לנל"ק.

רוצה להשתמש במקום הזה כדי לברר את רגשותיי לאחר ניתוח קיסרי, מתוך מקום של הזדהות עמוקה עם כול מה שנכתב פה.
בעצם, על השאלה [u]יש לך מה להוסיף?[/u] אני לא בטוחה אם התשובה היא כן, ובכול זאת.
התחושה העיקרית שלי היא שאני פשוט חייבת ללדת. עכשיו. ואם אפשר אז את ביתי שכבר נולדה. אם לא, אז ילד או ילדה אחרת זה גם בסדר.
כול ההריון הייתי בטוחה שאני עומדת ללדת בלידה טבעית. אישי ואני למדנו, חקרנו, דיברנו והחלטנו - לא מתוך שום מקום רוחני, אלא מלרצות לקחת כמה שפחות סיכון.
משיקולים כלכליים החלטנו ללכת על בית חולים (איזה טעות, מה חשבתי לעצמי?!) ולאחר מפגש עם שלוש דולות החלטנו על לבד בחדר טבעי. איזה חוסר צניעות, איזה שחצנות. למה חשבתי שאני יכולה לבד? ולמה חשבתי כך עוד אחרי שהרופאת נשים שלי אמרה לי בשבוע 36 שיש סיכון מוגבר לקיסרי, שהמבנה ראש של הילדה לא יאפשר מעבר בתעלת הלידה. אני חשבתי לעצמי שהיא בטח מגזימה, ושאין סיבה שזה יקרה, ושזה סתם הפחדות.
הצירים התחילו ביום רביעי בבוקר. בבדיקת רופא במוקד ביום רביעי בצהרים הייתי בפתיחה של 2. ביום חמישי בעשר בלילה הסכמתי לפיטוצין ואפידורל (עוד טעות, אחרי שידעתי גם לפני שהסיכוי להיכנס לבית חולים ולא להסכים הוא קטן). עכשיו מילא הסכמתי לאפידורל, אז לפחות שיעבוד. לא עבד, כך שהמשכתי להרגיש, וגם יכולתי לזוז כי לא הייתי משותקת. גם את התחושת אכזבה מעצמי הרגשתי, הרגשתי יותר מהצירים.
ביום שישי בארבע לפנות בוקר, אחרי ששש(!) זוגות ידיים ניסו לסובב את נושי, שלא התהפכה עם האף אחורה, בפתיחה של 9.5 זה שלוש שעות, שוכבת על מיטה כי היה לי את המחט של האפידורל בלי שזה יעבוד, אמרו לי "את חייבת קיסרי, את מסכנת את העובר שלך". בדרך הספקתי להגיד לאישי, שלא משנה מה הוא עושה, הוא לא עוזב את הילדה אפילו לא לרגע אחד, לא בא אלי, לא דואג לי, לא כלום, הוא לא משאיר ילדה בת דקה בתינוקייה, ושלא יעזו לתת לה בקבוק. היו עוד כמה איומים על חייו בסוף. מכול הסיפור הזה, זה הדבר היחידי שעשיתי טוב, באמת נושי לא נשארה לבד, והיתה איתי משעתיים אחרי הלידה.
בגלל שהאפידורל לא עבד (הם לא האמינו כמובן, כמעט חתכו אותי ככה, בלי הרדמה) הניתוח היה בהרדמה מלאה.
כשהתעוררתי אמא שלי היתה שם. ואני פשוט לא הפסקתי להגיד, תביאו לי עכשיו את הילדה שלי, תביאו אותה עכשיו. ובאמת הביאו. שמתי אותה עלי, וחיכיתי ליוצאת הנקה שתבוא, כי לא היה לי מושג איך מניקים. לנושי דווקא היה מושג טוב איך עושים את זה, ומאז ועד עכשיו היא לא מפסיקה לינוק ולינוק ולינוק.
בשבילי, ההצלחה של ההנקה היא פיצוי מסוים על אי ההצלחה בלידה, ודרך החוויה הזאת, הכול כך טובה, אני יכולה לחוש מה הפסדתי, וכמה החוויה של האמהות הטבעית היא טובה ועוצמתית.
מבחינת נושי, אני בטוחה שגם לא יש טראומה מהעניין. אולי אני ממציאה ממש, אבל כמעט כול פעם שאני מוציאה אותה מהמנשא, היא נותנת שאגה כזאת, שאני חושבת שהיא מנסה להיוולד מחדש.
ואני חייבת ללדת, חייבת.

אמא סינטטית,
קראתי את דברייך- אכן נראה שאת בדכאון שלאחר לידה- לא דיכאון שלאחר ניתוח קיסרי.
ההורמונים מציפים אותנו האימהות, ומעבירים אותנו טלטלה עצומה בתוך ים של רגשות- אחרי כל לידה נפלטים מן הסערה הזו לחוף אחר.
את נפלטת לחוף שבו את סובלת מדכאון שלאחר סערת הרגשות ההורמונלית הזו.
בהחלט ניתן לפנות לטיפול מקצועי- יש להם כדורים שיוציאו אותך מזה.
אולי עד שאת הולכת- אפילו את תלכי לרופא ביום ראשון- נסי כמה דברים בעצמך:
עם או בלי אהבה- תגשי לאוצר הקטן פרי בטנך, ותגידי לו כמה שאני אוהבת אותך.
את אוהבת אותו אהבה ענקית (ובינתיים, בגלל הדיכאון, אינך חשה בזה)
את החיבוק הזה תעשי 10 פעמים ביום.
אולי תפני ליועצת הנקה, שתעזור לך עם ההנקה.
תצאי עם התינוק מהבית, עם או בלי בעלך. יש הרבה אימהו שכמותך שילדו (וזה לא משנה אם זה בקיסרי או בלידה טבעית) הן מחפשות אותך- רוצות לספר לך על לידתן ולשמוע על שלך. שבי לך בבית קפה- בגיל הזה עוד אפשר לשבת, ואמא שכמותך כבר תגיע...
תקפידי לאכול הרבה עלים ירוקים. זה מעודד ויוצר אופטימיות.
אני מאחלת לך לפרוץ את הדיכאון, כדי שהאהבה האמיתית, שיש בך, תוכל להגיע אל חייך.

אמא , את בדיכאון . זה מאד ברור. רק לך זה לא ברור.
כאשה שעברה קיסרי, אומר לך שהרגשות לתינוקת היו עוצמתיים מן הרגע הראשון. יתרה מכך, אצלי , מאחר והיתה מצוקה עוברית , והתברר תוך כדי תהליך הלידה שאני לא יכולה לתת לה לעבור דרך המלך,
הרגשות היו של רגשי אשם כלפיה, שלא הצלחתי לאפשר לה את דרך הטבע. כך התחברנו מתוך שותפות גורל.
את מחפשת סיבות לדיכאון ומנתבת אותן לאכזבה מן הלידה. חבל על התינוק. חבל עליך. מאחלת לך ימים טובים .

מצתרפת לאבאלה.
כדאי מאוד להיפגש עם איש ועדיף אשת מקצוע. מה שאת מתארת נשמע כמו דיכאון קלאסי. יתכן והניתוח היה טריגר ויתכן שלא. האמת שזה ממש לא משנה. מה שמשנה זה המקום שבו את והתינוק נמצאים היום.

[u]אני לא מרגישה אהבה כלפיו, רק ריחוק, ונאלצת לגדל אותו בכל מקרה, אבל מחפשת כל הזדמנות להתרחק ממנו.[/u]
אני אבא לשלושה ילדים שנולדו בניתוח קיסרי ואמא שלהם, אשתי, אוהבת אותם מאוד ולא חשה ריחוק.
אני לא איש מקצוע, אבל מה שאת מתארת עלול להיות דיכאון אחרי לידה (יכול לקרות גם אחרי לידה רגילה).
כדאי לפנות לטיפול מקצועי.

שלום אמהות מנוסות.
הייתי רוצה לקבל תשובות אמיתיות מאמהות שחוו את כל העולמות..
אני עכשיו בבית, שלושה וחצי חודשים אחרי "לידת" התינוק הראשון שלי.
שמתי מרכאות בגלל שבעיניי זו לא היתה לידה כלל.
תכננתי לנו לידה מקסימה וטבעית, הרגשתי כבר כל כך מוכנה, לא היה בי שמץ של פחד או חשש - רק התרגשות וציפייה.
בגלל סיבוכים בסוף ההריון, האטות בדופק העובר ומצג עכוז החליטו הרופאים שכדאי לנתח ולשלוף את העובר שלי מבטני בשבוע 38. על ההסכמה שלי להצעתם אני כנראה אתחרט עד סוף ימיי.
בנוסף ללידה שנלקחה ממני גם חלום ההנקה התנפץ. אחרי חודשיים וחצי של נסיונות מכל הסוגים דרך יועצות ומטפלים שונים החלטתי לוותר על החלום הזה. אבל אני ממשיכה לשאוב לו חלב (המעט שאני מסוגלת לתת לו).

יש לנו תינוק מאוד היסטרי עם בעיות באכילה ובשינה - שאותן אני מייחסת לטראומות הנפשיות שנגרמו לו, חלקן בגלל האנרגיות השליליות שאני משדרת לו מאז היום שבו שלפו אותו מגופי בברוטאליות.
אני לא מרגישה אהבה כלפיו, רק ריחוק, ונאלצת לגדל אותו בכל מקרה, אבל מחפשת כל הזדמנות להתרחק ממנו.
כל הזמן מציף אותי התסכול על כל מה שהשתבש כאן, וברור לי שזו הסיבה לריחוק שלי, ושאם הייתי יולדת אותו כדרך הטבע הייתי מרגישה ומתפקדת כאמא נפלאה ואוהבת בשבילו.
אני מרגישה כאילו לא ילדתי בכלל, כאילו אינני אמא, ואני רק כמהה שהוא ייעלם ואוכל להתחיל הכל מהתחלה.

אני בטוחה שיש פה אמהות אמיתיות שמזדעזעות מהמילים האלה. אבל תארו לעצמכן שההריון שלכן היה מסתיים במות העובר שנשאתן ברחמחן ואחרי 8 שעות היו לוקחים אותכן לחדר מלא בתינוקות מחוברים לצינורות ומראים לכן "הנה, זה התינוק שלך, עכשיו תגדלי אותו", ממש כמו לאמץ תינוק של מישהו אחר. שום דבר שמקשר ביניכם - גם לא הנקה.

הייתי רוצה לדעת, ולקבל תשובה אמיתית מאמהות שחוו גם וגם, האם הרגש שלי מוצדק? האם זה באמת כל כך שונה? האהבה לתינוק שילדת וחיבקת בזרועותייך לבין הרגש כלפיי תינוק ששוכב לו בפגייה/תינוקייה אחרי ששלפו אותו מגופך בלי שתרגישי????
ומתי זה משתנה? אם בכלל? האם בגיל שנה, שלוש, חמש, את עדיין יותר מחוברת ואוהבת את זה שנולד בדרך האמיתית?????
וגם - האם הצלחת לצאת מזה אי פעם? או שהכאב רודף אותך גם אחרי שנים, כל פעם שאת מסתכלת על העולל האומלל?

מי שלא מרגישה החמצה וממשיכה הלאה בכיף - זה נהדר בשבילה.
מי שכן מרגישה דברים כמו אלה שתוארו כאן בדף - לא יעזור לה להדחיק, או לכעוס על עצמה שהיא מרגישה ככה, או להילחם בזה, או לנסות להמשיך הלאה בכוח.

למה החמצה? למה לא לראות את הטוב? למה להתעסק במה שהיה?
נולד תינוק וממשיכים הלאה!
החיים נפלאים.

למה קוראים לזה בכלל ניתוח 'קיסרי'? מה כל כך קיסרי בזה?!

הי תותית

קודם כל מזל טוב
ראיתי שהדף התחדש אז נכנסתי לקרוא
כתבתי פה לפני כמה חדשים...
שמחתי לקרוא בסוף דבריך שאת חשה הקלה - לדעתי זה הדבר המתאים ביותר ..באמת..זה נשמע שטחי בהתחלה אבל אני מאמינה שזה הדבר החשוב..החלמה-מתוך ה"מחלה" באה החלמה..

יש זמן ומקום לכל,...תהני מאמהותך החדשה,ממנה,מהחלב...תחזקי את גופך ולבך
הרבה מזל טוב
חיבוק ,אמפטיה,הבנה

מזל טוב
מאחלת לך נעימות ואוזן קשבת

תודה
מחזק אותי מאוד לקרוא את העמוד הזה, אני מרגישה "נורמלית" עם כל מה שעובר עליי או יותר נכון עובר לי בראש
תכננתי לי לידת בית עם אש דולקת בכמין ומבעד לדלתות הזכוכית אני רואה גשם, בן זוגי איתי ויש מוזיקת רקע , זה היה התסריט בקיצור.. ראוי לציין שאני בעד רפואה טבעית וכל מה שבה נוגע, לא מתקרבת מימיי לבתי חולים וכו וכו
עברתי הריון תקין ומדהים, הרגשתי מעולה,נראתי מעולה, טיילתי , רקדתי , אכלתי טוב ואהבתי, הרגשתי שאני מחוברת יותר מתמיד
בשבוע 31 היא היתה עדיין במצג עכוז והתחלתי לעשות קצת תרגילים להיפוך, בבדיקה נאמר לי שיש הבדלים ביחסים שבגודל הראש לעומת הבטן, הבטן קטנה מאוד ביחס לגיל ההריון והראש גדול,המשכנו לעקוב ואז היתה עוד בדיקה שהיפנו אותנו למיון, הלכתי די באדישות,בשבוע 34 הרי אני מרגישה שהכל טוב אצלי, הם מקשקשים...(הרופאים עם כל המחקרים שלהם..) עברנו יום של בדיקות, כולם היו מאוד נחמדים, והיה קליל מבחינתי(לא ראיתי ולא הרגשתי רמז למה שעומד להיות) לבסוף עוד סרבתי לאישפוז שהציעו לי וקבעו לי תור למחרת לבדיקת דופלר..שאליה לא הספקתי לבוא..
כבר באותו הלילה היתה לי ירידת מים,פלומפים כאלה, אני בשבוע 34 וכמה ימים ,עם חוש הומור בדרך לביה"ח.. הייתי בקשר עם המיילדת המיועדת שלי שמאוד תמכה בי (בטלפון), הכרתי כבר את ביה"ח , הרי הייתי שם באותו יום בבוקר, עשו בדיקות וקבעו... קיסרי, ירידת מים + עכוז+ שבוע 34 ועם יחס גדול של הראש לעומת כל הגוף, סירבתי לניתוח, בכיתי,רציתי טבעי, רציתי ללדת עכוז טבעי, רק תנו לי להרגיש את הלידה, את החיים, ואני בוכה והרבה, הגיע גם פרופסור מאוד נחמד, אחראי מחלקת הריון בסיכון, ודיבר איתי ועם בן זוגי (שתמך בכל מה שאבחר..) דיבר איתנו יותר מחצי שעה והסביר את הסיכונים , ואני בוכה ובוכה, בוכה על הבגידה של גופי, בוכה על שלא זיהיתי מראש את הסימנים, בוכה על החיבור שלי לעצמי, על אובדן האמונה שלי במה שאני מרגישה, בדרך שלי , אובדן וחור גדול במהותי,, שבר גדול בבניית המציאות שלי - טעיתי במה שחשבתי שייקרה, אז איך אסמוך על מה שאחשוב וארגיש בהמשך? אחרי בכי של בערך 16 שעות, נכנסתי לניתוח, בכיתי בניתוח, ובכיתי בהתאוששות, במחלקה בלילה גרדתי את עצמיי מהמיטה לראות את מה יצא (הספקתי אחרי הניתוח לתת לה נשיקה וישר לקחו לי אותה) בן זוגי לקח אותי עם כיסא גלגלים לפגיה, שם שכבה לה נסיכה קטנטנה, נגעתי בה והפסקתי לבכות סופסופ, בילינו בפגיה כ 4 שבועות רצופי מאורעות, הפרידה כל לילה מחדש היתה קשה (נושא הפגיה הוא עמוד בפני עצמו) והגענו הביתה, כייף כייף כייף
נשארתי עם מועקות, (הבכי במהלך כל התהליך מאוד עזר לי להתנקות ולהבין את המצב) כמעט חודש בבית, והנסיכה שלנו מהממת, אני מרגישה את הפספוס של הלידה, חסר לי חלק בפזאל, לא ילדתי, קשה לי עם הגוף שלי ויש לי ימים של דיכאון ואכזבה מעצמי, אני יודעת שאני אמא טובה ואוהבת, אני מתאהבת בה כל רגע יותר אבל מזהה בעצמי הרבה בעיות בעקבות הקיסרי.באתי מקצה אחד לקצה שני ואני מתמודדת עם ההדפ של השינוי

זו הפעם הראשונה שאני כותבת בפורום כזה ובכלל , כבר מרגישה הקלה אשמח לתגובות
להתחזק ולחזק
שוב תודה

ואוו! המון המון תודה על הדף הזה... אני מרגישה כל-כך לבד בחוויה שלי... למרות שפגשתי עוד נשים שילדו בקיסרי... בכל זאת... הגעתי אחרי הריון מדהים עם התכוננות והתכווננות ללידה טבעית. זרמתי קרוב ליממה עם צירים חזקים בלי אפידורל והכל התקדם נפלא אבל פתאום נתקע... פתאום הכל התהפך... הסכמתי לאפידורל ולזירוז אבל עדיין הלידה התנהלה לאט ורק אחרי יותר משלושים ושתיים שעות של צירים ויותר מעשרים בחדר הלידה, הסכמתי לקיסרי כי הבנתי שהוא פשוט לא יכול לצאת רגיל... לא היה ברור למה אבל לא הצליחו ליילד אותי ואני כבר הייתי באפיסת כוחות וקרועה... למרות האפידורל היו לי כאבי תופת ברחם, כי לחצתי ולחצתי והוא לא התקדם... זה היה נורא...

ואכן גם לי יש תחושות כאלה של ... כשלון או פספוס או כמו מישהי שנשארה תקועה איפושהו בלי לעבור את החוויה המדהימה של ללדת באמת.

תקוע לי גוש רגשי בלב, בגרון, ברחם... ואני מאמינה שכשארגיש טוב יותר, אעשה את המקסימום לעבד ולרפא את החוייה ואת התחושות בדמיון מודרך כי זה ממש חיוני עבורי.

ההחלמה מהניתוח מאוד קשה לי, למרות שהשתפרתי והתקדמתי פלאים. אמנם עברו רק שלושה שבועות מאז, אבל אני עושה כמיטב יכולתי לתפקד, ללכת, לעשות מה שאפשר כדי להשתקם בהקדם ועם זאת בזהירות.

לצערי עם ההנקה ממש לא הלך לי. הבנתי שלא מאוחר מדי ואפשר עוד לתקן את זה בהמשך, אבל עכשיו פתאום קיבלתי אלרגיה מוזרה וגם לשאוב אני לא מצליחה והחלב שלי ממש התייבש... גם את זה אמרו לי שאפשר להציל ברגע שאתאזן הורמונלית ורגשית.

אשמח לתמיכה ועדוד כאן. אולי למישהי יש מושג אם יש קבוצות תמיכה לנשים שחוו לידה קיסרית? לידת חרום כלומר...

אני ממש לא מבינה איך נשים על דעת עצמן ובלי סיבה בוחרות ללדת בקיסרי... הלוואי ויכולתי ללדת רגיל... |L|

אני ילדתי בקיסרי לפני שנה ושבעה חדשים והיום מתכוננת ללידה ווגינלית מדוייקת ומכווננת שתבוא בע"ה בעוד שלשה חדשים, כל ביח" הנתקה הזה "העמק" והלחץ שלפני הניתוח התגמדו ברגע שהנקתי את הקטנטונת שלנו כמה שעות אחרי הניתוח בקלילות בשכיבה על הצד וזה הלך יפה כל כך וטבעי כל כך בעזרתה המדהימה של מיילדת - גבי לוין - שהביאה לי את בתי לפנות בוקר למיטה "חיברה" אותנו ציצי לפה ליטפה לי את הראש וזהו מאז זה זרם....רק רציתי להאיר את הקטע של ההנקה הטובה - גם זה יכול לקרות - ובקלות...

את האכזבה שלי מעצמי ומ"היקום" בעניין הקיסרי אני מרגישה שדי שיחררתי עם ההבנה שמה שבאמת מעניין אותי זאת הילדה הכפרה עליה המותק הזו שהגיעה ככה ולא אכפת לי מכלום העיקר שהיא בריאה וגם אני וכולנו בסדר

יש לעתים עליות ומורדות בעוצמת ההתעסקות עם מה שהיה ומה אם וחבל ש... ולמה אני וכו'...אבל אני מבינה שחלק מהעניין של הקיסרי היה ביטוי לאיזו איכות פנימית בחיי שלי, שקשורה לחרדה לעכבות לכל מיני מכשלות כאלה שמופיעות כמובן גם בשטחים נוספים בחיי

עכשיו לפני הלידה הבאה אני מוצאת את האפשרות להיות יותר פתוחה ותקשורתית עם הפחדים שיש לי לגבי לידה,עם החלומות והעוצמות שאני רואה שם, לתת לעצמי יותר ספייס לממש רצונות -לבקש ולהשיג תמיכה מתאימה - רגשית ורוחנית - ומרגישה במיוחד בתקופה האחרונה את החוויה הזו של איך אני חיה זה איך שאני בהריון ויולדת - ממש לכבד את זה - לתת לעצמי את האהבה לבחור להתלבט להעיז ומשם תבוא לנו שמחה גדולה - אני מרגישה (כרגע) לגבי הלידה בין אם זה יהיה בבית או בבי"ח שההזדמנות האמיתית שלי היא בלצור עכשיו הכנה ,ובזמן העכשווי את היותי יולדת מציאות, את היותי שלמה עם מי שאני ,עם מה שקורה, עם רגשות ,ולהתחזק על מקומי דרך כך
בברכת חיים טובים ומלאי הכרת טובה ותודה
(תודה על האפשרות להתכתב כאן )

ההערות האחרונות נכתבו ממש מזמן, מקוה שהיתה התאוששות מאז
אני ילדתי לידה ראשונה בקיסרי, לאחר 20 שעות של צירים ללא התקדמות (הראש של המתוק הקטן היה בתנוחה שתקעה אותו)
שמחתי על כל רגע של ציר, שאני חווה את הכאבים האיומים והמופלאים הללו, אפילו שהיתה לי מיילדת מזיקה ממש (חוויה משונה ביותר!!!) ושבסוף הוחלט לנתח
הרגשתי את תהליך הלידה, אך לא הרגשתי את הילד שלי 'יוצא' ממני, הוציאו לי אותו מהבטן!! זה חסר לי מאוד, הניתוח עצמו היתה חוויה קשה ומורגשת
הצלקת הציקה לי במשך חודשים ארוכים, וגם עכשיו, אחרי שנה, אין לי את התחושה המלאה והטבעית באיזור. לא מבינה מי יוזמת ניתוח קיסרי...בלי שיפוט,
זה רק מעבר להבנתי, לחלוטין.
אני עכשיו בתחילת הריון שני, מקווה שיעבור בבריאות ובשלום ובלידה טבעית...מפחיד..
מה שחיזק אותי כל הזמן- ועדיין, זה שכך זה קרה. אין מה לחזור ולדוש. זה עצוב, זה חלקי- אך מה יכול להיות עצוב וחלקי מול הילד המדהים שגדל וצוחק ושמח??
זה היה הגורל שלי. עברתי רגעים קשים אך הם כאין וכאפס לעומת הדבר החשוב באמת- הוא נולד, והוא בריא ושמח.

אלמוניתתתתתת - חיבוק גדול - עלו בי דמעות ותחושת מחנק והבנה גם יחד מהצלקת הקיסרית שלי ועד לאיזור הלב. מתי ילדת? כמה זמן חלף? והאם הרגשות הם רק סביב הלידה או בכלל, ((-)) (())

((-))((-))((-))

גם אני ילדתי בקיסרי חירום, ועדיין לא התאוששתי (נפשית וקצת פיזית) מהלידה. אני לא יודעת איך מרגישים אחרי קיסרי יזום, אבל אני מרגישה החמצה, יש לי סיוטים מהלידה (היתה לי לידה פעילה עם פתיחה מלאה שהסתבכה לקיסרי חירום), אני לא מצליחה לחשוב על הריון נוסף ומפחדת מאוד מכך. לא יודעת מה עושים עם כל התחושות והרגשות האלו.
[po]פלוני אלמונית[/po], מבינה אותך כ"כ :-)

אלמונית - חיבוק ותודה - דווקא נראה לי שאת 100%

אני ילדתי בקיסרי חרום, ורציתי לשתף בעוד גורם שאולי ישפיע על כולן לא לבחור בניתוח: אני אושפזתי שנית למשך שבועיים בבית חולים לאחר הלידה הקיסרית שלי, עם זיהום בפצע ניתוח, מה שהצריך אנטיביוטיקה לוריד 3 פעמים ביום, שלל התערבויות רפואיות שהנוראית בהן הייתה ניקוז הזיהום - ללא הרדמה, באופן מקומי (וכן, זה ממש כמו שזה נשמע - סיוט).
הסיכון לזיהום גדול, ואחוז הקיסריות שזה קורה להן הוא 60%!
שימו לב......

היי
למזלי לא עברתי קייסרי
אבל רוצה לשתף
שגם אחרי לידה טבעית חוויתי תחושת החמצה, ושאני לא ממש אישה והגוף שלי בוגד בי - למרות שכל מה שקרה בפועל זה שנזקקתי לעזרה קלה של המיילדת, לא מדובר על מכשירים כלשהם או התערבויות ב''חולימיות.
אין 100%
השאלה איך אנו מקבלות את מה שקורה, השיעור הוא לקבל את עצמי ואת המתרחש, לזרום...ככה אני עונה לעצמי.
חשבתי אפילו לפתוח דף [po]רגשות לאחר לידה[/po]

רק אוסיף שתגובתי באה לא ממקום זילזול חלילה, בכיתי לקרוא את הדף...

לי הייתה לידה ראשונה מדהימה (בבי"ח) ובהריון השני חשבנו בשיא הרצינות על לידת בית והנה כשהתקרבה הלידה - פצע הרפס שלא היה במשך שנים הופיע לו נאלצתי ללדת בקיסרי, שכל מטרת הקיסרי היתה למנוע סיכוי של כ5% של זיהום חמור מאד לעובר - אני לא הלכתי למי שפיר למרות גילי וסירבתי לחשוב על אפשרות של הפלה שהיה חשד למום מסויים, אז איך זה שלא אעשה כל מה שאפשר למנוע ממנו סבל ולו את סבל העירויים והבירורים שבעקבות זיהום (שלא לדבר על כאב, חולי ומוות). כן, החלטתי לא בלי כאב למנוע ממנו סיבוכים ע"י ניתוח. מכר עימו התיעצתי על לידת הבית, אמר לי ב"כל מקום שתלדי מה שחשוב בעצם רק התהליך הפנימי" - וכך אני מרגישה - נסעתי עם צירי לחץ לניתוח בהול ביום בו תוכנן הניתוח והתבוננתי בכאב ובחלוף, שאפתי לעשיית טוב, ניסתי להיות פנימה ולהתבונן. כן, זה אולי יותר קשה להיות פנימה, להתבונן ולהפיק אהבה בחדר ניתוח עם ידיים קשורות מחוברות לעירוי, מאשר באמבט מים חמימים - אבל זה אפשרי. רגע הלידה חשוב מאד אבל לתחושתי בכל רגע אנחנו נולדים ומתים וכל רגע הוא הזדמנות ל"לידת בית" למודעות פנימה ולהענקה של חום ואהבה לעצמנו ולאחרים. ניסתי בתוך התנאים הקיימים לתת לו את המירב, שלחתי אותו עם אבא לתינוקייה ובקשתי שישאר עימו עד שאצא מההתאוששות, קמתי מיד, הנקתי ועשיתי כל מה שנדרש כדי לתת לו כמה שיותר "בית", הבית האמיתי הוא בפנים. אני מודה שגם היום עולות ובאות מחשבות כואבות על איך זה היה לו להשלף כך בפתאומיות, יש רגעים שהצלקת שורפת וכד' אבל אני נזכרת בכל פעם מחדש שכל רגע מתרחשת לידת האם, לידת הבן, לידה בכל רגע אנו משתנים מתהווים, נעלמים הופכים למה שהננו ברגע זה, נפרדים ממה שהיינו לפני חלקיק שניה קודם, לכן כל רגע הוא הזדמנות להתרחק מרע, לעשות טוב ולרדוף שלום (פנימי). אני רואה בקיסרי שעוברות נשים מעשה של נתינה ולמידה גדולה לידה של ממש.
אגב לילדון ניסיתי לעזור בהרבה ערסול במנשא, עיסויים, אמבטיות נעימות עם הוצאה איטית והדרגתית מהמים, וכד', והוא אמנם בהתחלה היה מעט יותר מפוחד, אבל הוא מאד רגוע ושליו היום, ואפילו ישן לילות שלמים (בניגוד לאחיו)

משהי שמעה על דר' בר מבלינסון שמעתי שהוא ממש טוב מ2 נשים אך הייתי רוצה חוות דעת נוספת כי קבעתי קיסרי ביום שהוא עובד

שירי, אולי אני טועה ,אבל נראה לי כבר בתחילת הכתיבה שלך שהחלטת על ניתוח ,ואולי רצית לקבל תמיכה ועידוד דווקא על ההליכה לניתוח.
נראה שיש לך רצון חזק ללכת על הניתוח, ואין לכך תמיכה רחבה לא פה בדף ולא בעולם מחוץ לדף . אין לי ביקורת עליך ,אני עברתי שלושה קייסריים ,ויצאתי בשלום. אני שואלת שאלה ,לא ממקום של ביקורת. האם את מבינה את השורש לרצונך בניתוח? כתבת שזאת הדאגה לתאומים אבל אולי זה הפחד? הפחד מלידה? הפחד מהלא נודע? את חושבת שאת יודעת מה קורה בניתוח .אבל באמת אין לך מושג איך הגוף שלך ירגיש אחרי ניתוח - זו לא חוויה סימפטית. אני מדגישה את שורש ההתנגדות שלך ללידה, כי אם מקורה בפחד אפשר לפתור את זה בדרכים יותר יצירתיות מאשר ניתוח.

בכל מקרה ,הרבה הצלחה במה שתבחרי, אם הבחירה שלך היא ניתוח ,ואת מאוד שלמה עם ההחלטה, אז מן הסתם גם תעברי את השיקום לאחר הניתוח יותר בקלות, רק טוב ושנה טובה.

רק עוד נקודה אחת לשירי (למרות שאני די מקבלת את מה שפלונית כתבה):
דווקא אחרי טיפולי פוריות כדאי לקחת בחשבון גם את זה שכל ניתוח קיסרי מעלה את הסיכוי לבעיות פוריות ולהפלות בעתיד.

נראה לי שדווקא מי שהריון עולה לה בקשיים מרובים צריכה להתאמץ עוד יותר להמנע מניתוח קיסרי.

חברות יקרות,
נראה לי שצריך להבין מנין מגיע הקושי של שירי.
לידה היא תהליך טבעי ,בריא,בו הגוף שלנו מגלה לנו את נפלאותיו.
לידה ,עם כל הרגילות שבה,דרכו של עולם,היא נס.
ובשביל ללדת אשה צריכה לתת אמון בגופה.
נראה לי שמי שמרגישה שגופה שכח את סוד יצירת החיים מתקשה לתת אמון בתהליך הלידה.
ואם המלאך המושיע(באמת!) שזכה להיות שליח ההשגחה לתהליך היצירה הוא המדע,הרפואה המערבית על כל יכולותיה
נוצרת תלות נפשית שקשה להשתחרר ממנה.
יש מקומות בהם אין טעם לשכנע.

שירי, אני מבינה מאוד את הכאב שלך.
אמנם לא הגעתי בעצמי לטיפולי פוריות (לשמחתי) אבל אני מכירה מקרוב מאוד כמה שכן, ומעורה בהחלט בקשיים.
עם זאת אני לא מצליחה להבין את הקשר.
האם העובדה שעברת טיפולי פוריות מבטיחה לך שהניתוח יעבור בשלום?
האם קראת את הקישור ש [po]יעלי לה[/po] צירפה?

ומעל הכל אני לא מבינה את הגישה של
[u]תגידו תודה , אסור לכן לדעתי לבכות[/u]
מה הקשר? יש קשיים גדולים יותר.
בואי ואגלה לך סוד. יש גם קשיים גדולים יותר משלך.
אם, למשל, היית נולדת באפגניסטן, אז בנוסף לכך שאין לך ילדים היית משמשת שפחה של המשפחה עד ליום שבו תהרי (ואין מה לדבר שם על טיפולי פוריות. אם לא יצליח איתך בעלך יקח עוד אשה).
האם זה אומר ש"אסור לך לבכות?"
יש את הקשיים שלך, ויש את הקשיים שלנו.
תכבדי בבקשה את הכאב שלנו כפי שאת מצפה שנכבד את הכאב שלך.

ושוב-
אני לא מצליחה להבין למה העובדה שההריון הושג אחרי טיפולים אמורה להפריע לך ללדת וגינלית, אבל נראה לי שכבר קיבלת את ההחלטה שלך ואני אפסיק לנסות לשכנע אותך.

תודה על העצה אבל החלטתי ללכת על קייסרי אני מעדיפה לידה קצרה ובטוחה לילדיי לאחר מחקרים זה יותר בטוח בעיניי והבנתי שגם הצלקת ממש קטנה וההחלמה יכולה להיות קשה גם ברגיל חברות שלי שתפרו אותן באיבר מין גם היתה להן החלמה לא קלה, ולגיסתי בלידה רגילה היה זיהום חמור והיא סיפרה שזאת שהיתה לידה לאחר קייסרי התאוששה תוך יום אז זה אינדווידואלי אך החלטתי שאין לי כוחות נפשיים עברתי מספיק את הטיפולים אני רוצה לידה קצרה ובטוחה בעיניי לתאומים שלי, לגבי מה שכתבת על הלידה הקיסרית אני שוב מתנצלת על חוסר הרגישות אך אני לא יכולה להבין נשים שילדו כבר ילדים בריאים , מה זה חשוב הדרך, אני פשוט חושששת כי לא ילדתי אבל אם כבר היו לי ילדים בריאים הייתי הכי מאושרת בעולם, פשוט אני עדיין בחלום בכלל שנכנסתי להריון ולכן החששות, נשים בוכות יום יום על כך שלא יכולות להיות אמאות חברה שלי חושבת על אימוץ!!! כבר 5 שנים נשואה ועוברת טיפולים של סבל ,הפריות קשות שלא מצליחות, תכנסו קצת לפורום פוריות , אתן צריכות להודות לאלוהים פשוט להודות כל היום לאלוהים, אתן לא יודעות איזה הרגשה נוראית לא להכנס להריון פשוט בא לך למות, את מרגישה מצורעת!!! שיש לך אות קיין, כולן סביבך בהריון הגיסות אחיות שלך בעבודה שואלים נו מה קורה ? ובא לך למות, תגידו תודה , אסור לכן לדעתי לבכות

ואם כבר נכנסתי לדף וכתבתי, אז אני מוסיפה את סיפור הקיסרי והויב"ק שלי.

ללידה הראשונה הגעתי כשברור לי שעומדת להיות לידה קלה.
ההריון היה קליל. הצירים (למרות ההתפעלות של המיילדת בקבלה מהגובה המרשים שלהם במוניטור) כמעט לא כאבו, וידעתי שאני הולכת ללדת בקלות ובשמחה.
אממה?
אחרי 6 שעות שבהן לא היתה התקדמות בפתיחה, פתאום מישהו קלט שמה שמרגישים בבדיקות זה בעצם לא צוואר הרחם, אלא מחיצה שסותמת את הנרתיק. מום די נפוץ שאינו מחייב ניתוח, אלא שאצלי המחיצה היתה עמוקה מאוד ולא היה ברור אם היא מחוברת או לא לצוואר הרחם, ומחיצה שמחוברת לצוואר רחם שעובר לידה יכולה לגרום לשלל סיבוכים...
אז העבירו אותי לחדר ניתוח.

כל מה שכתבתן מדוייק מאוד.
הגוף שלי בגד בי (פשוטו כמשמעו. איך יכול להיות שהגוף שלי לא יכול ללדת?)
לא עברתי לידה, אז התינוקת לא לגמרי שלי.
למרות שלא הפרידו אותה ממני כמעט בכלל (קיבלתי אותה בחדר ההתאוששות, לקחו אותה כשהעבירו אותי למחלקה ומייד החזירו לי אותה) היה [b]לי[/b] פחד נטישה ובכל החודשים הראשונים לא הפסקתי לדמיין איך היא נופלת לי מהידיים.
לא הייתי בטוחה באמהות שלי, ביכולת שלי להניק (ודווקא הנקתי בקלות).
קינאתי בכל חברה שילדה.
לשאלה "איך היתה הלידה" היו בעיני שתי תשובות אפשריות: "רגילה" או "ניתוח". בלי ניואנסים.

אחרי הלידה עברתי ניתוח לתיקון המחיצה בנרתיק (אכן היתה מחוברת לצוואר הרחם) אבל נתבשרתי שלעולם לא אוכל ללדת וגינלית, כי "צוואר הרחם שלך לא מפותח. הוא כמו של ילדה ולא כמו של אשה".

השלמתי עם הגזירה הזאת, ואפילו ערכתי (ביחד עם גיסתי) רשימה של יתרנותיו של ניתוח מוזמן מראש.

אבל אז הגיעה ההריון עם הקטנה, ופתאום משהו בפנים סרב לקבל את המציאות הזאת.
לא רציתי ניתוח.
פחדתי מניתוח.
התביישתי בזה שאני צריכה לעבור ניתוח.
החלטתי לנדוד בין רופאים עד שאצליח למצוא מישהו שירשה לי לנסות לידה רגילה.
להפתעתי זה היה קל מאוד.
ד"ר קטן (מקבלת בבני ברק ובירושלים) אמרה לי שהיא לא רואה למה לא, ושהדבר היחיד שמטריד אותה בצוואר הרחם שלי זה שהוא קצר בהרבה מהממוצע.
הצלחתי להכריח את מנהל המחלקה בלניאדו לבדוק אותי ולאפשר לי ללדת וגינלית, ומאותו רגע המכשלה העיקרית מבחינתי היתה התגובות מאנשים שהמעשה שתיכננתי נראה להם פשוט טירוף מוחלט.
"את יודעת שרוב הסיכויים שבסוף תלדי בניתוח"
"ומה אם יקרע לך הרחם?"
"אחרי ניתוח את חייבת להיות מחוברת למוניטור רצוף. את בסיכון גבוה"

בשלב כלשהו גיליתי שאין בי שום פחד מהלידה.
הפחד מניתוח פשוט לא השאיר מקום לשום פחד אחר.
לא מלידה, לא מתפרים, מכלום.
רציתי ללדת. השתוקקתי לעבור לידה. חיכיתי שיכאב.

וכאב.
בהחלט כאב.
והיה שווה כל רגע.
ומרומם,
ומחזק,
ומרפא.

אני מסוגלת ללדת!!
הגוף שלי יודע לעשות את זה!!
אף אחד לא יכול להגיד אחרת!!
ניצחתי!!
(את מי? את הגוף שלי? את המערכת?)

הדבר היחיד שגורם יותר אושר מלהחזיק את בתך שזה עתה נולדה הוא להחזיק את ביתך שזה עתה ילדת.

ואני חוזרת ואומרת:
אילו הייתי היום בהריון עם תאומים [u]הייתי מעדיפה (עד כמה שזה נשמע מוזר) את הסיכון לעבור לידה נרתיקית עם תאום אחד וניתוח עם השני מאשר לעבור ניתוח וזהו.[/u]

שירי, לא הבנתי מי אמר שיותר בטוח ללדת בקיסרי?

אגב, כמי שעברה קיסרי ואחריו ויב"ק אני אישית הייתי מעדיפה (עד כמה שזה נשמע מוזר) את הסיכון לעבור לידה נרתיקית עם תאום אחד וניתוח עם השני מאשר לעבור ניתוח וזהו.
את יודעת מה, אפילו אם זה היה קורה לי בסוף הייתי מברכת על כך שהראשון, לפחות, נולד נרתיקית.

יש משהו ב"טקס ההתבגרות" הזה שנותן לנו עוצמות שניתוח פשוט לא נותן.

(ואני בהחלט מודה לא-ל ולמדע על כך שהמציאו את הניתוח הקיסרי. בלעדיו יש סיכוי גדול שלא הייתי כותבת לך היום, ובכל זאת לא בכל מה שקיים חייבים להשתמש. בטח לא בלי סיבה רפואית)

ואגב, פתאום מצאתי שם גם את זה: [url=http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3302799,00.html]איך להתכונן ללידת תאומים[/url]
(אפשר להעביר אח"כ ל [po]לידת תאומים[/po])

שירי, אני מבינה שמה שעומד לנגד עינייך זה אך ורק הביטחון והבריאות של התינוקות שלך ולא שום דבר אחר.
אני מבינה ומכבדת את זה.
אבל המסקנה שלך שניתוח קיסרי הוא בטוח יותר בשבילם היא חסרת בסיס.
אגב, נכנסת לקישור [url=http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3301439,00.html]הזה[/url] שצירפתי לך בדף [po]ניתוח קיסרי[/po]?

אני רק רוצה לאמר לכל האמאות שילדו תינוקות בריאים ונמצאות אחריי ניתוח קייסרי בעיניי אתן צריכות להגיד תודה רבה רבה לאלוהים , יש נשים מסכנות שלא מצליחות ללדת זה החלום שלהן ואני באתי מהעולם הקשה הזה ולשמחתי הצלחתי בהפריה ראשונה ולאחר 4 הזרעות ויש לי חברה שכל יום בוכה כי היא לא מצליחה לממש את החלום הבסיסי להיות אמא אחרי 6 הזרעות ו4 הפריות שנכשלו היא נקלטה וההריון היה חוץ רחמי ונאלצה להפילו אז באמת שאתן צריכות להודות כל בוקר לאלוהים במיוחד שאתן עוד אחרי הקייסרי עם ילדים בריאים אני מפחדת כי אני לפני לידה ואחרי טיפולים יש לי פחד לחזור לטיפולים ממש נראה לי שולי כל דבר אחר.

הבנתי ממלא אמאות לתאומים שבכל מקרה הכי קטן בתאומים לא לוקחים סיכון וכמה סיפרו לי שבסוף הם נשארו גם עם חתך באיבר המין גם המון שעות צירים וגם קייסרי חירום שהוא יותר קשה

[u]לפי מה שנאמר הדרך היותר בטוחה זה קייסרי[/u]
מי אמר את זה???
זה פחות טוב לגוף שלך, ופחות טוב לתינוקות (המעבר בתעלת הלידה חשוב להם).

קיבלת מתנה - תאומים במצגי ראש. השתמשו בה - את וילדיך :-)

שירי, ההתאוששות מניותח קיסרי היא [b]קשה[/b]. קשה לקום, קשה לשכב על הצד, קשה להרים תינוק אפילו לרגע, ובטח אין מה לדבר על להחזיק אותו וללכת איתו חופשי (או סתם להחזיק אותו רגיל כי הוא לוחץ על הבטן). הכל קשה מאוד, וגם כואב. כמה שעות של צירים זה כלום לעומת הקושי של התקופה הראשונה אחרי לידה קיסרית. נראה לי שאם את רוצה מה שטוב לתינוקות אז הכי טוב להם אמא בריאה שיכולה לטפל בהם ולא אמא עם פצע גדול בבטן שבקושי יכולה לטפל אפילו בעצמה.

[u]תאומים זה בכל מקרה מצריך בקבוק[/u]
זה לא נכון. זה בהחלט קשה יותר, אבל לומר שזה בכל מקרה מצריך בקבוק זו פשוט טעות.
[po]הנקת תאומים[/po]

תודה אני כבר מבולבלת רשמתי לך בניתוח קייסרי שכנראה בכל זאת אלך על זה גם ההנקה זה פחות קריטי אגב כי תאומים זה בכל מקרה מצריך בקבוק זה קשה להעניק שניים מה שחשוב לי טובת העוברים ועדיין לפי מה שנאמר הדרך היותר בטוחה זה קייסרי אם כי חבל לי שאני צריכה לעבור ניתוח בהיותי בריאה לגמריי

עניתי לך בדף [po]ניתוח קיסרי[/po].
מוסיפה שאם זה לא משנה לך מבחינת החוויה, את עדיין צריכה לקחת בחשבון שיקולים נוספים. למשל, האם את מעוניינת להיניק אותם? אם כן, לידה רגילה עדיפה, כי [po]הנקה לאחר ניתוח קיסרי[/po] עלולה להתלוות בקשיים שקיימים במילא ב [po]הנקת תאומים[/po], אז למה להוסיף קושי על קושי?
ובטח יש עוד שיקולים. חוץ מזה, כמו שכתבתי בדף [po]ניתוח קיסרי[/po], ניתוח לא בהכרח בטיחותי יותר לעובר.

שלום לכולכם אני בהתלבטות קשה יש לי הריון תאומים לאחר טיפולים של IVF ובעלי לפני כן היה נשוי 7 שנים ובטיפולים הוא ממש בעד קייסרי למרות שילדיי מצג ראש וראש אני בניגוד למרביתכן לא חשה את ההרגשה שלידה קייסרית היא לא ממש ללדת כי באתי מעולם של בנות שלא מצליחות להכנס להריון שנים כך שסליחה על חוסר הרגישות בעיניי זה ממש שולי ולא משנה לי ללדת בקייסרי ולא להרגיש את "חווית הלידה" מה שלי חשוב טובת העוברים השאלה אם משהי מכן יודעת מה עדיף רק מבחינת טובת העוברים וטובתי גם לא מבחינה נפשית כי לי אין בעיה כפי שציינתי עם העניין של קייסרי

אפשר לתת פרספקטיבה של חמש וכמעט חצי שנים אחרי?

התאכזבתי, כאבתי, התאבלתי, בכיתי, קראתי וכתבתי בפורומים, קינאתי בחברות שילדו לידה רגילה, הכי קינאתי בחברות שעברו ויבק, הכיתי על חטא, חיפשתי מה עשיתי שזה הגיע לי ("זה" = הריון מסויט ועתיר סיבוכים, שמירת הריון באשפוז, קיסרי חירום, חודשים וחצי בפגיה - וזה רק ההריון הראשון, בהריון השני היה הרבה יותר גרוע...)

עכשיו היא בת חמש וכמעט חצי. אהובה, אוהבת, אנחנו הכי אמא-ובת שיכולות להיות ונסיבות הלידה שלה היטשטשו לעוד פרט ביוגרפי.

כמו שאמרה לי קיסרית בדימוס אחת, הלידה היא כמה שעות, אבל האמהות היא עד סוף ימייך.

באתר [url=http://www.lllusa.org/web/DallasTX.html]הזה[/url] תמצאי מידע על קבוצות של [po]ליגת לה לצ'ה[/po] באזור שלך.

תודה רבה לכולכם על החיזוקים והתמיכה. אכן החלטתי לבדוק יותר את נושא הלידה הקודמת ולנסות להבין מה בדיוק קרה. יש לי איתי את כל האינפורמציה ואני אראה אותה כאן לרופא שמבחינתו מוכן ללכת איתי בכל דרך שאבחר. רק שכאן ההחלטה מקשה עלי יותר. אני מקווה שהרצון העז שלי ללדת בלידה רגילה יסתבר כנטילת סיכון מיותר.
ולגבי ההנקה (למרות שזה לא שייך כל כך לדף) איך אני יוצרת קשר עם יועצת הנקה, יש להן אתר אינטרנט?. אני נמצאת בדאלאס, ארה"ב.
ושוב תודה רבה.

נגה - המון בהצלחה!!

את ההצלחה של ההנקה אנחנו חייבים (חוץ מלעצמנו כמובן) לדוריס ספרר הנהדרת ואת ההצלחה ב-VBAC לדר' ברדה ולהילארי המופלאה ולאשתי כמובן.

אם כבר - אז תמיד לפנות לטובים ביותר!

ועוד כללי זהב בהנקה...
[list=1]
[*] אם מישהו אומר לכם משפט בסגנון "תני לה בקבוק כדי שתשבע וכך תוכלי לנוח... הגוף שלך חייב לנוח כדי לייצר מספיק חלב" - אז תדעו שאין להם מושג והגיע הזמן לפנות למישהו אחר. כדי לייצר חלב צריך שהתינוק יינק וייצור גירוי לייצור חלב. התמ"ל רק ידכא את הרעב, התינוק לא יינק ולא יווצר חלב... גם אם תנוחי שבועיים.
[*] אם התינוק לא מצליח לינוק - צריך לשאוב כדי להמשיך לגרות את ייצור החלב. לא משנה כמה יוצא בשאיבה...
[/list]

ושמישהו יעביר את זה [po]לדף עצות הנקה[/po] כבר...

[u]אני לא יכול ולא רוצה לעזוב אותה שם ואני נקרע מהמחשבה על אשתי לבד בחדר ההתאוששות[/u]
יצא לי לחשוב המון על האבות בזמן האחרון.. דווקא עכשיו בעיקר בגלל שלאיש שלי יש עכשיו אקסטרה מטלות - יש לי דלקות פרקים והוא די עושה את הרוב בבית בחודש האחרון. ואני הרבה חושבת - שאתם (הוא ואתה ורגישים ואוהבים שכמותכם) פשוט גיבורים |L|.
גם הגבר שלי נקרע בין חדר ההתאוששות (למרות שלי זה לקח כמה ימים להתאושש אחרי רעלת הריון וקיסרי) לפצפון הקטן בייחוד כשכל הזמן דחיתי אותו "לא אל תביא אותו עוד, קודם שילכו כולם, ההורים שלך, האחים שלך, הדודים, כווולם..." :-) המסכן היה צריך להתמודד עם הכל ביחד וגם לסלק אנשים אוהבים.

ובקשר לקשר הצמוד עם יועצת הנקה טובה - הלוואי והייתי יודעת שיש כזה דבר אחרי הלידה! הייתי קושרת אותה לידי שלא תזוז ממני עד שזה ילך!

[po]רוצה להצליח[/po] - אנחנו עברנו מסכת שלמה עם ההנקה של הגדולה - לקח כמעט 3 חודשים עד שההנקה עלתה על הפסים (היא עדיין לוקחת שלוק מדי פעם והיא בת 5+).

יש לי המון עצות וצברנו המון ידע בתהליך - אבל עדיין ההצעה הטובה שיש לי לתת לך היא "להחזיק" בהיכון לפחות שתי יועצות הנקה מוסמכות IBCLC ולא להסס לקרוא להן - גם אם היו אצלך רק אתמול. זה קריטי בעיקר בהתחלה כדי לתפוס דברים בזמן. למה שתיים? כי לא תמיד יש כימיה עם היועצת וזה חשוב מאוד לתהליך.

כמה כללי זהב "לגזור ולשמור":
[list=1]
[*] לרופאים/אחיות טיפת חלב/שכנים/קרובים בדרך כלל אין מושג ירוק בהנקה וגם מי ש"תומך" ייסוג עם הקושי הראשון... הכי מסוכנים הם הרופאים שמסתירים את הבורות בהנקה עם הדיפלומה.
[*] ככל שהתנוק יונק יותר - נוצר יותר חלב.
[*] אין דבר כזה "אין לך מספיק חלב" - רק במקרים חמורים של תת-תזונה חריפה ומחלות נדירות מאוד.
[*] אין דבר כזה "החלב שלך דליל/לא מזין/לא מספיק" - הרכב החלב שלך מתאים את עצמו לצרכי התינוק בדיוק... צריך רק לוודא שהוא יונק ביעילות.
[*] ב - 24 שעות הראשונות יש לתינוק מספיק רזרבות והוא לא "חייב לקבל תוספת כי הוא רעב".
[*] "אכילה" מבקבוק הפוכה בפעולתה מיניקה וקלה בהרבה לתינוק - לתינוק שמתקשה בהנקה נתינת בקבוקים עלולה "לחסל" את ההנקה.
[/list]

והכי חשוב - להתייעץ עם יועצת הנקה מוסמכת IBCLC.

נגה - מעולה!
כל האמצעים כשרים... אנחנו גייסנו את הבת הגדולה (אז בת 3) להנקות "אינדיאניות" כדי לגרום לצירים למקם את הראש בתעלת הלידה, הלכנו ברגל המון ויומיים לפני הלידה אף הלכנו ברגל (שבוע 43+) ממגדל דויד לכותל, שמנו פתקים וחזרנו שוב ברגל... כל הזמן דיברנו לקטנה שבבטן והגדולה עדיין מדקלמת - "ראש למטה פיצפונת... רדי למטה". אני מאמין שזה עזר.

ממליץ לך מ-א-ו-ד להתייעץ עם דר' ברדה ולא להסתפק ברופאים "רגילים", טובים ככל שיהיו. זה לא יקר (במסגרת קופ"ח) והוא פשוט רופא מצויין ואדם מקסים. חוץ מזה, מתי היית לאחרונה במאה שערים, שם הוא מקבל? אנחנו המשכנו משם לטיול בכותל ולחומות ואפשר גם לגן החיות התנכ"י. תעשי יום כיף...

ל [po]עיר ואם[/po] ו [po]אמא דנדשה[/po] - אני מכיר את התסכול והדילמות של הרגעים של אחרי הקיסרי מהצד שלי... אני נאלצתי כמעט לפרוץ לחדר ניתוח כדי להיות עם אשתי - למרות שזה היה ניתוח פרטי והכל היה מתואם! החדר היה ק-פ-ו-א כי למנתחים חם והם התחילו לחתוך בלי לחכות לי אז נכנסתי ממש לאמצע של הכל. אף אחד לא הקשיב לבקשות של אשתי לחכות והיא סופר-אסרטיבית על גבול האגרסיביות לפעמים. אבל בסיטואציה הזו הכל קצת אחרת...
הדילמות באו מיד בסוף הקיסרי... הקטנה אצלי בידיים ו"זורקים" אותי לצינוקייה כדי לשים אותה ב"גרילרים" ושאר עינויים וגם כדי לתפור את אשתי "בשקט". הפצפונת הזו שוכבת מתחת ל"גריל" ומחזיקה לי בכח את האצבע... אני לא יכול ולא רוצה לעזוב אותה שם ואני נקרע מהמחשבה על אשתי לבד בחדר ההתאוששות, קפואה מקור, לא שולטת על גופה ורוצה רק להניק את הקטנה... אחרי 45 דקות אני רץ אליה לחזק אותה לכמה דקות ומיד חוזר לפלא הקטן שלנו. ככה זה נמשך עד שלקחנו אותה מהצינוקיה ואשתי התאוששה מספיק - 10 שעות בערך.

[po]רוצה להצליח[/po] - לא ברור לי מה זה "צוואר הרחם התפורר".
א. בפתיחה מלאה צוואר הרחם אמור להיות מחוק ופתוח, כך שהוא בפועל לא קיים, ואיך משהו לא קיים יכול להתפורר?
ב. צוואר הרחם הוא רקמה חיה (וגם כזאת שלא נחתכה בניתוח הקיסרי), ולא ברור לי מה זה שהיא מתפוררת. נקרע מאד אני יכולה להבין (וזה לא קשור לקיסרי).

הייתי מנסה להפעיל אנשים בארץ בשביל להשיג לך את הרשומות מהלידה (וגם מהניתוח, באותה הזדמנות), ולראות מה בדיוק קרה שם. אז יהיה קל יותר להתייחס (גם כאן, וגם למי שתתייעצי איתו) ולשקול את ההמשך. נסי אולי למצוא מיילדת בית בסביבתך, ולהתייעץ איתה - גם אם אין לך תכניות ללדת בבית, בדרך כלל למיילדות בית יש גישה יותר אוהדת לטבעי.

אשמח אם תעדכני.

[po]אמא דנדשה[/po] - ברור, כאילו דאאא (-:

נגה איזה יופי @}
(אני לא מכירה אותך אבל ממש שמחה בשבילך...)

לשירה, [po]ולאבא בית[/po]
היא התהפכה!
כמה שעות אחרי שכתבתי כאן מיואשת, הייתי בבדיקה אצל הגניקולוג ו-יש! כאילו הייתי צריכה להוציא את הבכי והתסכול כדי לפנות לה מקום לשכב נכון :-)
ויחד עם המהפך במצג שלה, חזרה אלי האמונה ביכולת שלי ללדת....
תודה על השיתוף, על המילים החמות והעידוד

[u]אבל אם לא באמת ילדתי אז לא באמת צריך לתמוך, לא?[/u]
לילה ומאוחר לי ואני עייפה, ואולי אין לי כרגע חוש הומור אז אני אשאל: אני ממש מקווה שצחקת כשאמרת את זה!
:-)

[po]אמא דנדשה[/po] האמת לא חשבתי על זה... כאילו, לא חשבתי לצפות לתמיכה רגשית בזמן ניתוח קיסרי.
גם אני בניתוח הייתי מוקפת בגברים בלבד. בלי בעלי. בזמן שחתכו פשוט נרדמתי. אני לא יודעת אם שמו לי משהו באינפוזיה או שזה היה מהלחץ... התעוררתי בזמן שתפרו אותי והקטנצ'יק (טוב, אם 4 קילו נחשב קטנצ'יק (-: ) כבר לא היה שם. כל המתח של אותו היום והצער על זה שלא ראיתי אותו והדאגה.. בקיצור בכיתי ובכיתי בזמן שהובילו אותי לחדר התאוששות, והתגובה היחידה שקיבלתי היתה מאחות חדר התאוששות שאמרה (באמת בלי כוונה רעה, רק בחוסר רגישות): מה את בוכה, יש לך תינוק... ספרתי את הדקות עד שנתנו לבעלי להכנס לכמה דקות לחדר התאוששות שיספר לי איך הוא והאם הוא היה איתו והחזיק אותו ודיבר איתו. שאר הזמן הייתי לחלוטין לבד (כשעתיים).
אבל אם [u]לא באמת ילדתי[/u] אז לא באמת צריך לתמוך, לא?

בטח שרק ובעיקר ממי שעברה את זה, אבל כנראה שבאמת קפצתי מוקדם מדי!
כנראה שזה בא לי פשוט כי אף פעם עוד לא דיברתי על הרגשות שלי לכל הנושא הזה, ו"חיממתי" את עצמי :-) ממש חיכיתי לתגובות וסתם התאכזבתי.

[u]עד כדי כך הרוח בקרב קוראי האתר היא אנטי לכל הנושא הזה של יחס חיובי ללא-טבעי מהצד המקצועי?[/u]
[po]אמא דנדשה[/po], למה את מתכוונת? בלבלת אותי.
אגב, מה כ"כ מוזר לך שאף אחד עוד לא הגיב? לא את כולם מעניין להיכנס לדף הזה בכלל. רק ובעיקר מי שעברה את זה... ועברו רק שעתיים מאז השאלה האחרונה של [po]רוצה להצליח[/po].

אני מציעה לך לברר כבר מעכשיו על יועצת הנקה טובה קרובה למקום מגורייך. אחת מוסמכת (ibclc) שבאה הביתה. שיהיה לך את הטלפון שלה בשלוף. לגבי ה-ויב"ק, אין לי הצעות :-P

ממש מוזר לי שאף אחד לא מגיב... עד כדי כך הרוח בקרב קוראי האתר היא אנטי לכל הנושא הזה של יחס חיובי ללא-טבעי מהצד המקצועי?

תודה רבה לך,אגב אני עברתי להתגורר לפני כשלושה שבועות בארה"ב. יש לך מושג איך אני יכולה להתייעץ איתו??? או שזה רק בפגישה אישית.
ולגבי ההנקה - אני חדורת מוטיבציה להצליח, גייסתי את בעלי לעניין. החלטנו שלא נכניס הביתה תחליף חלב. זו אחת מהטעויות מה שעשינו בלידות הקודמות, וברגעי יאוש זה היה זמין ומנע ממני להתמודד עם הקשיים. בנוסף אני מחפשת משאבה טובה. נראה לי שלכל הבירורים הללו יש לי עוד קצת זמן (ואולי לא) אני כעת בשבוע 27.
אשמח לשמוע גם רעיונות להתמודדות עם ההנקה, והיכן אוכל לשאוב מידע לפני הלידה.

(())
באמת התלבטות קשה. אולי תתייעצי עם ד"ר ברדה, למשל? [po]לידה נרתיקית לאחר קיסרי[/po]
בקשר להנקה, אל תבני דווקא תסריט גרוע ותתייאשי ממנו מראש - אולי תצליחי? אני ילדתי בקיסרי, והצלחתי להניק מצוין. וגם אם יש קשיים בהתחלה, אפשר לפתור אותם ([po]הנקה לאחר ניתוח קיסרי[/po])
(())
אל יאוש! :-)

מודה על פתיחת הדף, ועל האפשרות לדבר על נושא כאוב עבורי. אני אם לשני בנים מקסימים וכעת בהריון שלישי (עם בת). את בני הבכור ילדתי בניתוח קיסרי, עקב מצוקה עוברית. במשך חודשים הרגשתי פספוס, תחושת אכזבה וכישלון ובעיקר קנאה בכל פעם ששמעתי על יולדת שילדה באופן טבעי. את בני השני שנולד שנה וחמישה חודשים לאחר מכן, ילדתי בלידה רגילה. הלידה הייתה מהירה, וקלה. אולם... צוואר הרחם פשוט "התפורר" כהגדרת המיילדת. איבדתי דם רב, נזקקתי לשתי מנות דם. והחוויה שהתחילה כחוויה מופלאה הסתיימה בטראומה, כאבים, וחודש שלם של התאוששות. כרגע אני עומדת בפני דילמה. האם לנסות שוב בלידה רגילה? ומה עם צוואר הרחם? ואולי כדאי קיסרי? הרופאים לא ממש עוזרים, ואני מרגישה נבגדת ע"י גופי. איך אני לא מסוגלת ללדת כמו רובן. למה זה צריך להיות כ"כ קשה. אני מתייסרת וכואבת. רוצה ללדת רגיל אבל פוחדת, שלא יגרם נזק בלתי הפיך לגופי ולא אוכל ללדת שוב.את שני הגדולים לא הנקתי (עוד תחושת כישלון) ועכשיו אני מחכה להניק ולאורך זמן. לא לתת לאף אחד ליאש אותי. ואני קוראת כאן על כאלה שבעקבות הניתוח לא הצליחו להניק, ואני מיואשת. רוצה להניק, רוצה ללדת באופן טבעי, לא בטוח שאני מסוגלת. והדמעות חונקות את גרוני.

נגה - כל כך מבין אותך...

הלידה הראשונה היתה קיסרי אלקטיבי... רשמית היו לנו את כל הצידוקים: מצג משתנה בשבוע 39, ריבוי מי שפיר וצירים מוקדמים. האמת, בראיה לאחור - היינו כל כך בורים ולחוצים אז שפשוט נתנו לרופא (בכיר מאוד וידוע מאוד) להלחיץ אותנו והכל היה עבורו בצע כסף וכסת"ח. הוא היה אמור לצאת לחו"ל ולא רצה להפסיד 4000$ בעבודה של 10 דקות (מחיר של בחירת מנתח בכיר) ולכן לחץ והפחיד אותנו.

לאשתי לקח 8 חודשים להתאושש ורק אחרי מלחמה בלתי מתפשרת על ההנקה במשך 3 חודשים - הכל הסתדר (הגדולה עדיין לוקחת שלוק ערב - בת 5+).

הלידה השניה היתה לידת VBAC מ-ו-ש-ל-מ-ת בבית - למרות הפחדות הרופאים על מיעוט מי שפיר, הפניות לזירוז מיידי (שהתעלמנו מהן) ומצג משתנה עד לרגע האחרון - בשבוע 43!
לא אגיד שלא חששנו והיו לא מעט פחדים בדרך ואולי קל יותר לדבר כך כשהכל הולך כל כך טוב - אבל כל הזמן האמנתי באשתי ובקטנה והתמיכה שקיבלנו מהמיילדת שאין כמוה (הילארי) ומדר' ברדה שאין שני לו - נתנו לנו פרפקטיבה אחרת, רחבה ואופטימית יותר מהראיה הכל כך צרה ומוגבלת של הרופאים בממסד ושל הסביבה.

בסופו של דבר - זה עניין של אמונה יותר מהכל (וזה מפיו של איש הייטק חילוני יוצא קיבוץ :-)) - אחרי שדאגתם לברר את מרבית המידע ה"אובייקטיבי" נשאר לכם להסתכל לעצמכם ביניים ולחשוב עם מה תהיו הכי שלמים.

לגבי המצג - תנועי כמה שיותר (מדרגות, הליכות ועוד) ותדעי שגם צירים יזומים יכולים לעזור בקיבוע המצג והורדת הראש לתעלת הלידה - מרגע ש"תפסתם" מצג ראש...

מאחלים לך הצלחה ושתהיי שלמה עם כל החלטה שתקחי.

[u]איך יכול להיות שאני אמא אם לא ילדתי?![/u]
אמור היה להיות ציטוט, סליחה..

[u]משיחות שלי עם נשים שילדו בקיסר הבנתי שלפעמים זה שחסר החלק הפעיל הזה של הוצאה החוצה דרך הלידן[/u]
אמא לביאה, זה כל כך נכון אבל רק קצה הקרחון..
הכל כאן כל כך נכון וגם אני מברכת על הדף הזה.. אבל לא מדברים כאן (וסליחה אם פספסתי) על העניין החברתי - בדיוק כמו שתמיד מדברים רק על לידה טבעית - או לפחות וגינלית - מדברים תמיד על הנקה, וכמה שזה טבעי וזורם ונכון ונחוץ וכו' וכו'.. ובאמת יש כאן דף שמדבר על המבט שנותנות אחיות כשהאמא מחליטה לא, או לא מצליחה להיניק.

עברתי 22 שעות של צירים והסוף המאכזב של ההובלה לחדר ניתוח והקשירה של הידיים לצדדים, התחושה של החתך.. הכל כך כל קר ואפילו המרדים היה גבר, מזלי שהאיש המקסים שלי התעקש להיכנס ולהחזיק לי את היד. והוא היחיד שהסביר וסיפר לי את כל מה שמתרחש בזמן הקיסרי, והיחידי שהתלהב כשהתינוק יצא (או הוצא..), ואמר לי בקול מתוק "איזה מקסים הוא יפה שלי, את שומעת אותו בוכה? הנה הוא לקח את הנשימה הראשונה שלו.. את בוכה ביחד איתו יפה שלי...הוא משגע מתוקה שלי.."

למה בלידה רגילה שמעתי את המיילדות מהחדרים השכנים מעודדות ואומרות מילים יפות ליולדת, וכשהתינוקות יוצאים הן צועקות ביחד עם היולדת ואומרות איזה מקסים הקטן... למה לא מחזקים גם בחדר הניתוח?
זה הרי כל כך חשוב לאמא טרייה או גם לאמא וותיקה, לקבל את העידוד הזה בסביבה כזו קרה ולא טבעית.
החיבור לתינוק גם ככה קשה מאוד. הידיעה שהאיש שלי, עם כמה שאני אוהבת אותו, החזיק אותו לפני והכיר את תווי פניו, כשאני יום אחרי עדיין רואה מטושטש ובקושי מסוגלת להרים את ידיי להחזיק אותו, בטח שלא להיניק..
ברור שהיום אני אמא מהלב והקרביים, אפילו שהביריון הקטנצ'יק יונק מבקבוק.
אבל התחושה [po]ש איך[/po] יכול להיות שאני אמא אם לא ילדתי?!_ תמיד מבצבצת ממעמקי האנטי...

אבל באמת, אם רק היתה גישה קצת שונה מהכיוון המקצועי לגבי לידה קיסרית והנקה שלא מצליחה, אולי הרגשות שאנחנו מתארות כאן היו מתחלפים במעט יותר סובלנות עצמית, סלחנות עצמית, קבלה, ואופטימיות.

ואולי לא רק מהכיוון המקצועי, אלא גם מ"חברותינו האמהות", ואני לא רוצה לפגוע באף אחת כי כאן לפחות, כולן מבינות.
כשישבתי באיזו חנות גדולה פעם להאכיל את הקטן, כאמור מבקבוק, התיישבה לידי אם מניקה. הסתכלתי עליה בחיוך הכי חם שיצא לי מאמצע הלב, ואמרתי לה - "איזה כיף לראות תינוק יונק, ככה מתי שהוא צריך את "שולפת", בלי אבקות ובלי סטרילייזורים ובלי חיפוש אחר מיים חמים..." ואני אז אמא בת חודש וחצי. והיא הסתכלה עלי בחצי חיוך ואמרה - "באמת אף פעם לא הבנתי למה עושים את זה אחרת..." והמשיכה בשלה בלי להעיף מבט נוסף. ברור שאין הרבה כאלה :-) ומזל, אבל יש את הגישה הזו,את חוסר ההזדהות הכללית.

שירה
[u]יש לי קצת רגשות אשם על זה שהעניין מטריד אותי בכלל[/u]
אני כל כך מכירה את זה
לפעמים יש לי הרגשה שהסביבה (בעיקר הבעל,כי הוא גבר, אבל גם נשים יכולות...) מתייחסת ללידה כאל מן אקט טכני שמטרתו הוצאת תינוק מתוך הרחם אל מחוץ לרחם. והם לא מבינים שלידה היא תהליך נפשי. כל לידה, קלה, קשה, קיסרית, ... משנה אותך ומשאירה בך סימן לתמיד.

לפני הלידה השלישית שלי, כאשר הייתי בהתלבטות גדולה לגבי הדולה ובסערת רגשות, הוא אמר לי משהו כמו "מה זה משנה". וניסיתי להסביר לו עד כמה זה משנה הכל. ועד כמה חשוב לי לבחור את הלווי המתאים הפעם (אחרי שפעמיים הייתי בלי שום ליווי). ועד כמה הלידה היא אירוע מכונן ובכל מקרה לא "עוברים אותו וזהו".

נגה - אל תפסיקי להאמין. אפשר.
אם הייתי שומעת לרופאים ורואי-שחורות הייתי יולדת בקיסרי אלקטיבי ולא זוכה לחוויה המופלאה של ללדת 'באמת'. את חייבת לעצמך לנסות.
מזמינה אותך לקרוא את סיפורי הלידה שלי בדף
[po]שלושה סיפורי לידה שהם סיפור אחד בהמשכים[/po]

(יש סוף אופטימי.. (-: )

ילדתי בניתוח קיסרי לפני שלוש וחצי שנים, אחרי ירידת מים מקוניאליים, זירוז, המון שעות של צירים לא אפקטיביים (אבל מאוד כואבים) ומצוקה שלי ושלו...
הדף הזה שחרר לי את הבכי שתקוע בתוכי כבר שלוש שנים. האבל על התהליך שלא מוצה, על לשמוע את הבכי הראשון של התינוק שלי בלי לראות אותו, על 15 השניות שהניחו אותו עלי, כבר רחוץ ולבוש וצועק, ואני שהייתי כל כך חלשה ומטושטשת יכולתי רק לסובב אליו את הראש, וזהו
על 8 השעות שחלפו עד שיכולתי לראות אותו. מבקרים שתחילו להגיע ראו אותו ואני לא...אבא שלי סיפר לי שכל התינוקיה ישנה ורק הוא שוכב ער ואני נקרעתי.
על שעתיים של ויכוחים עם הצוות הרפואי והמתנה לאחות עד שהורידו אותי מהמיטה (כי היה כבר לילה)
על 24 שעות שניסיתי להניק ולא הצלחתי...על אחות מטומטמת שלא ידעה אותי שהוא פולט מי שפיר ולכן לא יונק, ובמקום זה הלבישה לי על הפטמות פטמות סיליקון. ממש ראיתי איך הפטמות שלי מתפוצצות בתוכן, והן מתמלאות דם ונפצעות פצעים שהמשיכו לכאוב בחצי שנה שאחרי
חשבתי שהתגברתי. הנקתי עד גיל שנתיים, ורוב הזמן בכלל לא זכרתי שילדתי בניתוח קיסרי
ועכשיו אני בסוף ההריון השני שלי, והעוברית שלי שוכבת לרוחב
ואני מרגישה פגומה, לא מסוגלת ללדת...
מצד אחד מקווה שהיא עוד תסתובב (אני בתחילת שבוע 36) ומנסה לחשוב חיובי ולהאמין שאני מסוגלת ללדת בלידה טבעית
אבל בשורש הדברים אני חסרת בטחון עד כדי קפאון, והמצג שלה מחליש אותי כל כך. נראה לי כאילו אני מקבלת אזהרה מהיקום - את יולדת בקיסרי וזהו. כבר התחלתי לחשוב שאולי עדיף ללדת בקיסרי אלקטיבי ולבוא אליו מוכנה מלעבור שוב את הטלטלה הזאת.
תודה תודה תודה על הדף הזה

אני גם עברתי קיסרי לפני שנה וקצת. כל כך מזדהה עם כל מה שנאמר פה על תחושת ההחמצה. כל כך רוצה לחוות לידה רגילה.
עם כל התחושות האלה יש לי קצת רגשות אשם על זה שהעניין מטריד אותי בכלל. הרי המטרה של כל זה היא ילד (ילדה במקרה שלי:)) בריא! ואת זה קיבלתי, אז מה אני בכלל רוצה? הפיצקית שלי היתה במצוקה וכל מה שמעניין אותי זה האכזבה מהניתוח?

[u]את גיבורה.[/u]
תודה, אבל ממש ממש לא מרגישה ככה.

גליה
את גיבורה.

[u]תודה רבה רבה [po]לקיסרית אחת עם רגשות[/po]?? על הדף[/u]
אני מנצלת את ההזדמות לשפוך לפרוק סוף סוף את סיפור הלידה וההריון שלי. מקווה שזה בסדר...

מכירה עכשיו את התחושות שאת מתארת.
ללידה של הגדולה שלי הגעתי מוכנה, עם דולה, לאחר ליטרים של תה סרפד ופטל. ולמרות שבשלב הלחיצות הלידה נתקעה ( ארבע שעות של צירי לחץ) וחדר הניתוח כבר היה מוכן, היא נולדה ללא ניתוח. אחרי שכולנו - אני (כבר בהכרה חלקית), בעלי הדולה והמיילדת המקסימה ביקשנו ממנה שתסתובב קצת וכך תוכל לצאת. אמנם גם היה ואקום, אבל לעומת ניתוח זה היה כדאי.
יצאתי מהלידה בהרגשת נצחון. הניחו אותה עלי ומיד התאהבתי והתפעלתי איזו יפהפיה. ואחרי התפרים היא מייד ינקה ולא נפרדנו כמעט כל זמן השהות בבית חולים.

הלידה וההריון השניים היו כל כך שונים. באולטראסאונד לבדיקת דופק ראיתי שתי במבות על המסך אבל חשבתי שבכל מקרה אני אף פעם לא מבינה מה רואים שם. ואז הטכנאית בישרה לנו שיש שניים (שתיים), עם דופק. תוך שנייה התחלתי לבכות, ולא מאושר. ה"גדולה" היתה בת שנתיים וקצת, וזה אומר שיהיו לנו שלושה ילדים מתחת לגיל שלוש בבית. ההריון היה קשה פיזית ונפשית. ארבעה חודשים ראשונים לא יכולתי לאכול כלום. רק מריח של אוכל מבושל הקאתי. הייתי יוצאת מהעבודה בשתים עשרה מעולפת.

מחודש חמישי בערך התחתונה התמקמה במצג עכוז כך שהיה די ברור שזה יהיה ניתוח. מחודש שמיני שתיהן היו בעכוז ואפילו לא חשבתי לברר אם יש אפשרות ללדת. למרות שגם היום לא נראה לי שהייתי מוצאת רופא שיילד שני תאומים בעכוז.
נקבע לנו תאריך לניתוח ללניאדו וזה היה מוזר לדעת מראש מתי ה"לידה". שבוע לפני התאריך היה לי דימום ונלחצתי כי כל הזמן שמעתי כמה הריון תאומים הוא הריון בסיכון. נסעתי להלל יפה שהוא הכי קרוב ושם כבר פגשתי את בעלי. התברר שיש לי כבר צירים סדירים ופתיחה של שלוש. רצו שנשאר לאשפוז כדי לראות מה קורה אבל למזלי בעלי רצה שניסע להתארגן בבית וכך יכולתי להתקלח ולארגן תיק (עוד כלום לא היה מוכן כי חשבתי שהניתוח בשבוע הבא). התלבטנו אם לחזור להלל יפה או לנסוע לנניאדו והחלטנו (לצערי) לחזור להלל יפה כי פתאום לנסוע כל הזמן עד נתניה כשיש עוד גדולה בבית נראה יותר מדי. כשחזרתי אחרי שעה וחצי התברר שיש לי כבר פתיחה של חמש וצירים כל שלוש דקות. אחר כך שמעתי שבהריון תאומים לפעמים הרחם כל כך נמתח שלא מרגישים צירים. תוך חמש דקות כבר הייתי מוכנה לניתוח. הצוות היה מאוד נחמד והרופא הציע לחכות עם הקטטר לאחרי ההרדמה כי כל כך לא רציתי שיכניסו לי. כל הניתוח רעדתי מלחץ ומפחד והמרדים שאל אותי אם קר לי. כל כך בודד שם מאוחרי הוילון הזה. אחרי הניתוח היה תפוס לי הגב שבועיים בכאבים נוראיים והבנתי שזה מהלחץ של הניתוח.
שמעתי בכי והבנתי שהראשונה בחוץ. דמעות התחילו לרדת לי וכל כך רציתי לראות אותה. הביאו לי אותה לראות לשניה וחיכיתי לשמוע עוד בכי וגם אותה ראיתי לשניה. [u]השניה ורבע הכי מרגשות והכי כואבות בחיי.[/u] פעמיים. הועברתי לחדר התאוששות ריק עם אור ניאונים והן הועברו לחימום כי היו קצת קטנות. בעלי רץ ביניהן לביני ואני גם רוצה לבדוק שהסבתא באה לקחת את הגדולה מחברים.

בגלל שנותחתי אחרי הצהריים, ורק האחיות במשמרת בוקר מורידות מניתוח ומהצינוקיה נותנים להוציא רק בתשע בבוקר עברו 15 שעות!! עד שראיתי אותן שוב. ולא עזר כמה שרבתי עם האחיות כזאת תחושת חוסר אונים נוראית. בגלל שהן נולדו קטנות כבר נתנו להן מטרנה כי הן היו חייבות לאכול (האמנם?) כל שלוש שעות. שכבתי במיטה ונזכרתי איך אחרי הלידה של הגדולה סיפרתי לעצמי שוב ושוב את סיפור הלידה בהרגשה של שמחה וניצחון ועכשיו אני מרגישה כל כך ריקה ואדישה. החששות ששלי מגידול תאומים וההתחלה הזו הקשו עלי להניק. הרגשתי שזה גדול עלי. יחד עם הקושי להפוך בבת אחת לאמא לשלוש. הן היו יונקות דקה ונרדמות והן היו חייבות לאכול. שאבתי להן חלב שלושה וחצי חודשים (הגעתי לכמויות של ליטר וחצי ביום) עד שכבר לא יכולתי. חודש וחצי לקח לי להתאושש ולהתאבל על כך. עדיין אני לא מסוגלת לדבר על הנקה וקשה לי לראות אמא מניקה. ועוד איתי בחדר בבית חולים היתה אמא לתאומים שכל הזמן תיאמה עם בעלה שיביא לה כבר את הכדור שמייבש חלב כי הציצי שלה מפוצץ.

הן גדלות והן מקסימות ואני כבר יכולה להגיד בלב שלם שאני אוהבת אותן. ויש לי הרבה ללמוד מכל ההריון והלידה הזו.

וואו, איזה חלום חזק! מזדהה עם הכאב שלך כל כך.
תחושת הרמאות שאת מדברת עליה בתחילת הדף מוכרת. יש משהו לא אמיתי, לא "כדרך הטבע" בידיעה שהילד שלך יצא מהבטן. בלי להתאמץ. איפשהו מרגישה שלא שחררתי את פרץ האנרגיה שהתבשל וצמח לו בבטן במהלך ההריון. כל כך ציפיתי וחיכיתי לנשוף אותו החוצה. לצעוק אותו, ללחוץ אותו החוצה בזמן צירים.

השבוע הלכתי לבדיקת ראיה. האופטומטריסט החמיא לי שהמספר לא גדל על אף הלידה. כמעט בלחש אמרתי לו שהוא לא עלה כי לא הופעל לחץ.
לא לחצתי אותו החוצה.

((-))

קיסרית ליבי איתך.
וההזדמנות שלי לממש את עצמי בלידה תגיע עוד שבעה חודשים... אמאל'ה.
(עדכון: i did it!!! [po]סיפור הלידה של חן ומעין[/po])

אוי, איזה חלום לא נעים ((_))

8 וחצי חודשים אחרי, חשבתי שכבר התגברתי לא רע. כבר לא מריצה את הסרט שוב ושוב בלילות, אפילו לא עולות לי דמעות כשאני חושבת על שעות הניתוק שאחרי. ואז הגיע המחזור הראשון... ואיתו חלום חזק מאוד שמחזיר אותי לדף הזה.

חלמתי שהפכתי לאמא בפעם השנייה. אני בבית והתינוק (או שמא תינוקת?) בבית-החולים. יש לי בלק-אאוט: אני לא זוכרת מה קרה. למה אני פה והתינוק/ת שם?! מה קרה??? זה היה ניתוח או לידה רגילה?!?!?! אני נסה להיזכר. לא מצליחה. מנסה להסיק לפי התחושה בגוף: זוכרת שאחרי הניתוח הקודם היה קשה לעמוד זקוף, לזוז, לנשום, לצעוק, להשתעל, לצחוק. אבל עכשיו קל לי. תקווה פראית: אז זו היתה לידה רגילה!!! (?). מכווצת ומרפה את שרירי רצפת האגן כדי לקלוט אם עבר עליהם משהו רציני כמו לידה. נאדה. הם מרגישים רגיל לגמרי. התרסקות של אכזבה ופחד. בלב פועם אני מרימה את החולצה, מפשילה מעט את התחתונים - ומציצה על הצלקת. היא מלאה סיכות.
[h=3]לא!!!![/h]
אני נופלת על הרצפה בייאוש ופורצת בבכי תמרורים. אני יודעת שלא אלד עוד לעולם. אבל עד מהרה אוספת את עצמי ויודעת שעלי לצאת למשימת חילוץ מיידית מהצינוקייה האיומה, חייבת איחוד טוטאלי עכשיו ומייד ביני ובין תינוקי החדש (או שמא זו בת? בתוך הבלק-אאוט יש לי זיכרון של תינוקת יפהפייה עם פנים של בת ועיניים נשיות מאוד, אבל עם בולבול נימוֹל). כולי בסערת רגשות אני לוקחת את מפתחות המכונית ומתכוונת לצאת לכיוון בית-החולים (בחלומי היה זה בית-החולים שבו עברתי פעם ניתוח ברגל). אבל בעלי מנסה לעצור בעדי: את לא יכולה לנהוג בסערת רגשות כזאת! את תישארי בבית עם הגדולה (בחלום היא הרבה יותר גדולה: יש לה שיניים והיא מדברת) ואני אסע להביא את התינוק. אני לא עונה לו אבל לא נותנת לו את המפתחות. פונה לגדולה: את גדולה ואת תישארי עכשיו עם אבא, אמא נוסעת להביא את אחיך הקטן מבית החולים. ואז נכנסת לאוטו ונוסעת. לא הספקתי להגיע. התעוררתי לפני כן.
כשהתעוררתי כאבה לי הרחם נורא. כאבי מחזור שכמותם לא ידעתי מעולם. התפתלתי במיטה איזה שעה, ובסוף גררתי את עצמי למקלחת. במקלחת הבנתי שהרחם כואבת לי מרוב פחד, פחד מניתוח נוסף. פחד לא ללדת רגיל לעולם. בכיתי את הפחד החוצה במקלחת, והכאב נרגע.
בזמן הבכי עלה לי דימוי מצמרר: הצלקת עם הסיכות מהחלום כמו פה מלא שיניים תקוע בחיוך אכזרי.

ממש מזל שמצאתי את הדף הזה עכשיו.בדיוק כשאני עוסקת בתכנון ההריון הבא .ואולי לא מזל קשור לזה?
ילדתי את ביתי הבכורה בניתוח קיסרי מתוכנן עקב מנח רוחבי וחוסר אפשרות לסובב בגלל מיעוט מי שפיר. הגעתי לבי"ח קפלן עם אמא ובן זוג אחרי הכנות בבית וחיכינו כולנו בפינת ישיבה עד שיגיעו לזמן אותי ולהכין.
מרגע שהכינו הכל רץ ממש מהר. הניתוח עצמו עבר בסדר,צוות נחמד מוזיקה רגועה ברקע אבל בהחלט היה חסר לי היכולת לגעת בה אחרי . את הקטנה ראיתי רק אחרי כמה שעות ובאמת שכל מה שכתבו על השפעת אפידורל על הילד התגשם אצלנו. יומיים היא כמעט רק ישנה, לא הצליחה לינוק בכלל למרות כל העזרה שקיבלנו ( סבלה מטורטיקוליס ועוד כמה דברים) ולקח זמן עד שהפסקתי להרגיש שבעצם אני משחקת ב"אמא וילדה".
עד היום אני לפעמים מרגישה שזו מין "רמאות"שכזו שפתאום יש לי ילדה.
מזדהה עם הרבה שנכתב פה ומקווה שהפעם הבאה תהיה שונה ומתקנת.