אני רוצה להדגיש שהדף עוסק בדרכים לענות על שאלות -
לאו דוקא בועדה, אם כי גם שם.
יש המון צורות לענות על שאלות. חלקן מתישות אחרי הפעם העשירית שאנחנו נשאלים אותן,
אחרות (והן היותר בעייתיות) מתריסות ותוקפניות בעליל.
כחד הורית למשל, נתקלתי לא פעם בשאלה (בנימה תוקפנית, כמובן) - "את לא חושבת שזה אגואיסטי מצדך להביא ילד לבד?"
דרך אחת זה להתגונן ולהצדיק, ולדבר על הדחף האימהי וכדומה,
דרך אחרת היא לברר אם יש מישהו שמביא ילדים מסיבות לא אגואיסטיות (כמובן שאין...)
כך גם עם שאלות על חינוך ביתי.
אנשים באים מתוך גישה צדקנית לפיה הילדים ניזוקים אם אינם הולכים לביה"ס: הם יהיו בורים, חסרי חברים ולא יוכלו להגיע לכלום בחיים.
שוב, אפשר לענות על זה בכמה צורות:
- להתגונן - מתיש מאוד אחרי זמן מה.
- ללמד אנשים את החוק ולגרום להם לחשוב עליו כאזרחים (זכויות הורים)
- לשאול שאלות על הבחירות שלהם - אלו שהם עושים באופן אוטומטי ולכן מעולם לא בחרו בהן באמת.
בועדה יושבים אנשים.
המטרה (שלי לפחות)
אינה לשכנע אף אחד, אלא להבהיר שאיש לא יכול להתערב בהחלטותיי.
לגרום לאנשים להבנה שמערכת החינוך אינה אופציה מובנת מאליה ובודאי אינה בהכרח האופציה הכי נכונה / טובה.
אנשי הועדה צריכים להבין שלמעשה, אין להם סמכות אמיתית לסרב לבקשה.
זהו הליך טכני לחלוטין שמחוייב בגלל שכך מתבקש מהחוק.
אורנה,
כדאי להזכיר שוב ושוב, כי זאת דרך שמשמרת את השיטה כפי שהיא פועלת כיום.
כל כך קל לשכוח את כל אלה במאבק היומיומי לקבלת אישור לחינוך ביתי שהוא (האישור) בלתי מוסרי בעליל.
כאזרח המדינה, באמצעות הכנסת, את ואני וכולנו נתנו למשרד החינוך מנדט לחנך את ילדינו.
בין אם את ואני היינו בחיים כשהכנסת עשתה זאת (זה היה טרם זמננו) ובין אם לא, זה הפך ועודו חוק במדינה.
חוק הכשרות והאפוטרופסות (חוק מאוד בסיסי) קובע שלך ולי יש אוטונומיה הורית / משפחתית
אני יודעת שאת מסכימה איתי ששני חוקים אלו עומדים בסתירה.
אם הבחירה היא להיות אנרכיסט ועבריין - כל זה לא משנה, איש הישר בעיניו יעשה.
אם את רוצה לשנות את החוק הכתוב - למה עוד לא הגעת לבג"ץ? ומה מבטיח לך שבג"ץ יכריע בהכרח לטובתך?
אם את בוחרת להיות אזרח שומר חוק, הרי שהגשת הבקשה היא הליך שמאפשר לכל הצדדים לפעול על פי חוק מצד אחד ומאפשר למשפחות לבחור בחינוך ביתי.
מה שנותר לעשות אם לא הולכים לבג"ץ זה לשאת ולתת עם משרד החינוך על הדרך הטובה ביותר לכל הצדדים.
הגישה שלך ושל אחרים היא שאם אנחנו מנצחים משרד החינוך בהכרח מפסיד ולהפך.
אני מזמינה אותך ואת כולם לחשוב בגישה של WIN-WIN - כל הצדדים יכולים לנצח, ובמיוחד הילדים שלנו.
אפשר לנהל היום משא ומתן וללחוץ על משרד החינוך לשנות את החוק על מנת להכיל את החינוך הביתי בתוך חוק לימוד חובה כדרך לגיטימית.
כיון שזה נושא חדש שנלמד היום ע"י המשרד,
חשוב לחנך את משרד החינוך, ללמד אותם את מה שחשוב לנו שיידעו.
לנהל איתם משא ומתן ולקדם את מה שחשוב לנו.
האנשים במשרד, כמו גם המשפחות והשכנים והחברים של רבים מאיתנו, עוד לא יודעים איך לאכול את הנושא.
קרוב משפחה שלי אמר לי: החלטתי לחיות עד גיל מאוחר - בגללך!
שאלתי: למה בגללי?
הוא: אני חייב לדעת מה ייצא ממנו (מיהונתן שלי).
השאלות של אנשי הועדה לא שונות מהשאלות במשפחה / ברחוב.
חלוצים, בכל תחום, יש להם את מלחמתם לשינוי דעות / תרבות / חוק.
עד לא מזמן נשים לא יכלו להצביע, הומוסקסואלים הוכנסו לכלא וכושים היו רכוש של אנשים אחרים.
למה לא לתת לאנשים במשרד את הזמן להסתגל וללמוד ולהפסיק ולפחד?
האם זו לא דרך מתאימה בעינייך לחולל מהפכה?
האם כל מהפכה מחייבת גיליוטינה?
אולי כן. אולי אני טועה לחלוטין.
בינתיים, זו דרכי האישית - אני רוצה לראות שינוי בדרך של דיאלוג.
אני אומרת את זה כאן, ואני אומרת את זה גם במשרד החינוך.
היית נדהמת לגלות עד כמה אני שומעת
את אותם המשפטים בדיוק גם במשרד החינוך וגם בין אלו כאן שכל כך מתנגדים לדיבור איתם.
וכן, יש במשרד החינוך כמה אנשים (כמו דבורה כהן - המפקחת על הביקור הסדיר במחוזכם) שעושים שרירים כאילו יש להם על בסיס מה.
אולי במחוז שלכם זה כן יהיה שינוי מרענן - העברת הטיפול בחינוך הביתי לידי המפקח הכולל.
אני רוצה להדגיש שהדף עוסק בדרכים לענות על שאלות - [b]לאו דוקא בועדה[/b], אם כי גם שם.
יש המון צורות לענות על שאלות. חלקן מתישות אחרי הפעם העשירית שאנחנו נשאלים אותן,
אחרות (והן היותר בעייתיות) מתריסות ותוקפניות בעליל.
כחד הורית למשל, נתקלתי לא פעם בשאלה (בנימה תוקפנית, כמובן) - "את לא חושבת שזה אגואיסטי מצדך להביא ילד לבד?"
דרך אחת זה להתגונן ולהצדיק, ולדבר על הדחף האימהי וכדומה,
דרך אחרת היא לברר אם יש מישהו שמביא ילדים מסיבות לא אגואיסטיות (כמובן שאין...)
כך גם עם שאלות על חינוך ביתי.
אנשים באים מתוך גישה צדקנית לפיה הילדים ניזוקים אם אינם הולכים לביה"ס: הם יהיו בורים, חסרי חברים ולא יוכלו להגיע לכלום בחיים.
שוב, אפשר לענות על זה בכמה צורות:
[list=1]
[*] להתגונן - מתיש מאוד אחרי זמן מה.
[*] ללמד אנשים את החוק ולגרום להם לחשוב עליו כאזרחים (זכויות הורים)
[*] לשאול שאלות על הבחירות שלהם - אלו שהם עושים באופן אוטומטי ולכן מעולם לא בחרו בהן באמת.
[/list]
בועדה יושבים אנשים.
המטרה (שלי לפחות) [b]אינה[/b] לשכנע אף אחד, אלא להבהיר שאיש לא יכול להתערב בהחלטותיי.
לגרום לאנשים להבנה שמערכת החינוך אינה אופציה מובנת מאליה ובודאי אינה בהכרח האופציה הכי נכונה / טובה.
אנשי הועדה צריכים להבין שלמעשה, אין להם סמכות אמיתית לסרב לבקשה.
זהו הליך טכני לחלוטין שמחוייב בגלל שכך מתבקש מהחוק.
אורנה,
[u]כדאי להזכיר שוב ושוב, כי זאת דרך שמשמרת את השיטה כפי שהיא פועלת כיום.[/u]
[u]כל כך קל לשכוח את כל אלה במאבק היומיומי לקבלת אישור לחינוך ביתי שהוא (האישור) בלתי מוסרי בעליל.[/u]
כאזרח המדינה, באמצעות הכנסת, את ואני וכולנו נתנו למשרד החינוך מנדט לחנך את ילדינו.
בין אם את ואני היינו בחיים כשהכנסת עשתה זאת (זה היה טרם זמננו) ובין אם לא, זה הפך ועודו חוק במדינה.
חוק הכשרות והאפוטרופסות (חוק מאוד בסיסי) קובע שלך ולי יש אוטונומיה הורית / משפחתית
אני יודעת שאת מסכימה איתי ששני חוקים אלו עומדים בסתירה.
אם הבחירה היא להיות אנרכיסט ועבריין - כל זה לא משנה, איש הישר בעיניו יעשה.
אם את רוצה לשנות את החוק הכתוב - למה עוד לא הגעת לבג"ץ? ומה מבטיח לך שבג"ץ יכריע בהכרח לטובתך?
אם את בוחרת להיות אזרח שומר חוק, הרי שהגשת הבקשה היא הליך שמאפשר לכל הצדדים לפעול על פי חוק מצד אחד ומאפשר למשפחות לבחור בחינוך ביתי.
מה שנותר לעשות אם לא הולכים לבג"ץ זה לשאת ולתת עם משרד החינוך על הדרך הטובה ביותר לכל הצדדים.
הגישה שלך ושל אחרים היא שאם אנחנו מנצחים משרד החינוך בהכרח מפסיד ולהפך.
אני מזמינה אותך ואת כולם לחשוב בגישה של WIN-WIN - כל הצדדים יכולים לנצח, ובמיוחד הילדים שלנו.
אפשר לנהל היום משא ומתן וללחוץ על משרד החינוך לשנות את החוק על מנת להכיל את החינוך הביתי בתוך חוק לימוד חובה כדרך לגיטימית.
כיון שזה נושא חדש שנלמד היום ע"י המשרד,
חשוב לחנך את משרד החינוך, ללמד אותם את מה שחשוב לנו שיידעו.
לנהל איתם משא ומתן ולקדם את מה שחשוב לנו.
האנשים במשרד, כמו גם המשפחות והשכנים והחברים של רבים מאיתנו, עוד לא יודעים איך לאכול את הנושא.
קרוב משפחה שלי אמר לי: החלטתי לחיות עד גיל מאוחר - בגללך!
שאלתי: למה בגללי?
הוא: אני חייב לדעת מה ייצא ממנו (מיהונתן שלי).
השאלות של אנשי הועדה לא שונות מהשאלות במשפחה / ברחוב.
חלוצים, בכל תחום, יש להם את מלחמתם לשינוי דעות / תרבות / חוק.
עד לא מזמן נשים לא יכלו להצביע, הומוסקסואלים הוכנסו לכלא וכושים היו רכוש של אנשים אחרים.
למה לא לתת לאנשים במשרד את הזמן להסתגל וללמוד ולהפסיק ולפחד?
האם זו לא דרך מתאימה בעינייך לחולל מהפכה?
האם כל מהפכה מחייבת גיליוטינה?
אולי כן. אולי אני טועה לחלוטין.
בינתיים, זו דרכי האישית - אני רוצה לראות שינוי בדרך של דיאלוג.
אני אומרת את זה כאן, ואני אומרת את זה גם במשרד החינוך.
היית נדהמת לגלות עד כמה אני שומעת [b]את אותם המשפטים בדיוק[/b] גם במשרד החינוך וגם בין אלו כאן שכל כך מתנגדים לדיבור איתם.
וכן, יש במשרד החינוך כמה אנשים (כמו דבורה כהן - המפקחת על הביקור הסדיר במחוזכם) שעושים שרירים כאילו יש להם על בסיס מה.
אולי במחוז שלכם זה כן יהיה שינוי מרענן - העברת הטיפול בחינוך הביתי לידי המפקח הכולל.