שאלות מתקילות על חינוך ביתי

אנונימי

שאלות ששואלים הורים בחינוך ביתי (למשל (סתם דוגמא תיאורטית, כן?

בועדה שבוחנת מתן אישור לחינוך ביתי) ומה אפשר לענות עליהן.
ראה גם בדפים
להסביר חינוך ביתי
אישור לחינוך ביתי

(תחילת הדיון נלקחה מהדף מי שם את משרד החינוך שופט)

כשאנשי משרד החינוך מסבירים לי שהם פועלים לטובת הילד - אני שואלת אותם לטובת מי לדעתם אני פועלת? השכן ממול?

כשהם אומרים ש- X או Y לא טוב לילד - אני מצטטת את הסעיפים מתוך חוק הכשרות והאפוטרופסות שקובעים שיש לי אוטונומיה ושהמדינה מכירה בזה בחוק שאני יודעת יותר טוב מכל אחד אחר מה טוב לבני.

וכשהם מזכירים את חוק לימוד חובה אני מזכירה להם שוב את חוק הכשרות והאפוטרופסות שעומד בקונפליקט ומכריעה את המסר עם משפט מסכם מתוך הפסיקה של גרוניס בערעור של בי"ס עתיד.

כשהם מתיימרים לדעת מה הילד שלי צריך אני שואלת אותם על בסיס מה הם מרשים לעצמם לחשוב שהם יודעים טוב יותר?
האם זה בגלל שמשרד החינוך משלם להם משכורת? - זה לא הופך אותם ליודעים או לחכמים ממני - רק ליושבים באיזו עמדת כוח.
כיון שהחוק קובע שאני יודעת יותר טוב - אין להם למעשה, שום זכות חוקית לחלוק עלי.

"שאלת את ילדיך אם הם רוצים ללכת לביה"ס?"
ואם הם ירצו חינוך ביתי - תאפשר להם?
אם מחר הילד שלך ירצה ללכת לבי"ס של ש"ס - תתן לו? - אני שואלת חילוניים אנטי דתיים,
אם מחר הילד שלך ירצה ללכת לחינוך החילוני - תתן לו? - אני שואלת את הדתיים.
ההורים קובעים מהו החינוך.
יש הורים ששואלים ומתחשבים ברצון ילדיהם ויש שלא.
בסופו של דבר, זו החלטה של ההורה, והיא מעוגנת בחוק הכשרות והאפוטרופסות.

אגב, זה עובד מאוד טוב - כל שאלה שאת נשאלת - להפוך אותה....
למשל:
את לא חושבת שאת אולי מזיקה לילד נזק בלתי הפיך כשאת לא שולחת אותו לביה"ס?
תשובה:
את כל כך בטוחה שאת לא פוגעת בילדייך כשאת כן שלולחת אותם?

כשאנשים נתקעים ולא מצליחים לתת תשובה טובה, יש להם נטיה לברוח למשפט:
הנה, אני הלכתי לביה"ס, מה? יצאתי בסדר, לא?!!??
תשובה:
אני מנועה מלהגיב

או אמירות שמו: הבן שלי היה בביה"ס והיה לו קשה אבל הוא הסתדר... עכשיו, בגיל 24 הוא מוצא לעצמו דרך
תגובה: את יכולה לדמיין לעצמך כמה רחוק הוא יכל להגיע אם היית נותנת לו להתפתח על פי דרכו?
את יודעת כמה מתקיפים מתחילים להתנצל על שלא עלה על דעתם שיש אופציה כזאת של חינוך ביתי?

איזה כייף שיונת פתחה לי דף שבו אני יכולה להמשיך לספר למי שרוצה על השאלות ועל התשובות המתחכמות להם

תמיד הייתי חצופה, במיוחד עם שאלות "מעצבנות"

בביה"ס - נאוה, בבית את גם יושבת על השולחן?
אני - כן, וגם אימא שלי לא אוהבת את זה.

וגם באוטובוס כשאיזה פולני (או פולניה) מזדקן היה גוער בי על הרגליים שהונחו על הספסל ממול (ת"א והמרכז - יש כסאות שפונים זה לזה....)

או אימא שלי: למה את יחפה?
אני: כי אני לא עם נעליים (נא לקרוא עם טון של דאא!)

<סתם הסבר רקע לסגנון התשובות >

אז תכתבו שאלות ואשמח להמשיך להעלות רעיונות.
וגם אנשים עדינים ומנומסים ממני מוזמנים לתת עצות תרבותיות יותר.

כדי לא לשעמם את עצמי כשאני עונה בפעם המיליון על השאלה האהובה:
"ומה עם חברה לילד?"

דרושה תשובה מאד לא מנומסת.

ואיך שכחתי את:
"וזה לא קשה לך, להיות איתם בבית?"

"ומה עם חברה לילד?"

את צודקת! עדיף שלוח אותם לביה"ס, ולהיות חשופים לאלימות שיש שם - למישהו שדופק לך את הראש בברזייה, למישהו אחר שסוחט ממנה כסף או ארוחה, למישהו שמוריד את מכנסיו באמתע שעור - מאחורי הגב של המורה, או יותר מזה... הוא ילמד שהחזק = האלים שולט. הוא ילמד להצטנע ולהעלם כדי שלא יראו אותו וילמד לשתוק כשעושים את זה לאחר - כמבוגר, זו תהיה דוגמא הולמת לילדיו.

אתה צודק! ביה"ס הרבה יותר טוב! במיוחד אם הילד שלך יכול להיות 'מסומן' כחנון, כשמן, כמשקפופר, כנמוך מדי או גבוה מדי או אם הוא דיסלקט או... ילדים טובים בקיטלוג - עובדה, זה עובד! זה מצליח לדפוק לילדים את הביטחון העצמי עד הנצח. בינינו, מי צריך להיות מבוגר בטוח בעצמו? זה יאפשר לילד לתת לבוס לרדות בו, גם לאשתו, אפילו לילדיו (לפעמים). הוא יוותר על דברים שהוא רוצה לטובת "להיות בסדר" ויעשה דברים שאינו מאמין בהם כדי לא להכעיס אף אחד.
אין ספק שזה מה שארצה לילד שלי כשיגדל!

את צודקת! באיזה מקום הוא ייחשף בגיל צעיר מספיק לסיגריות ולסמים? איפה הוא יילמד לנהוג באחרים בזלזול ובחוסר כבוד עד כדי התעללות על מנת לשמור על מעמד חברתי? - הוא הרי צריך להתנסות בחיים, חס וחלילה שיפספס משהו. מי יודע? אולי יתמזל מזלו להתחבר עם ילדים שגם יחשפו אותו לאונס קבוצתי או מלחמת סכינים, או שהבת שלך אולי "תזכה" לקבל את תשומת לב הבנים ותחווה אותם כדי לרכוש או לא לאבד מעמד חברתי.

ולסכם:
ביה"ס ללא ספק מלמד קישורים חברתיים!

ויש גם: (זה כיוון שלא עובד על כולם, רק על מי שמודעים לצורך בייחודיות)
את צודקת! ביה"ס הוא מקום נהדר כדי ללמוד להיות "כמו כולם" כך שבעתיד, אם עוד יישאר זיק מהייחודיות שלו, יקח לו שנים לחזור אליה. הוא יהיה מוכן היטב לחיים: הוא יידע לבחור את הבחירות ה"נכונות" ויעשה את הדברים ש"צריך" ואת תוכלי להמשיך לספר על ילד הפלא היצירתי והמקורי שנעלם באפרויריות החיים. הוא ידרוך על אחרים או ייתן להם לדרוך עליו, בעבודה, בבית, עם השכנים - זה יהיה כך, כי אלו הקישורים האמיתיים שנלמדים שם.

שגית, זה מספיק לא מנומס?

"וזה לא קשה לך, להיות איתם בבית?"

"לא!" - בלי הסבר, על מה יתווכחו? מכסימום יספרו לך כמה קשה להם עם ילדיהם.

לי אישית יש גם התנסות של ילד שכן הלך למערכת אז אני מספרת איך נחרדתי מחופשות וסופי שבוע שהתארכו.
הוא היה חוזר הביתה אש וגופרית, פורק את כל התיסכולים שהצטברו. לא היה עם מי לדבר... קשה היה לשים גבולות.
זה היה נורא!

מאז שהוא בבית - הרבה יותר קל.יש הרבה יותר זרימה
זה לא שהוא נעשה נמושה כל כך, אבל יש המון רגעים טובים
והרבה ממה שהכניס מתח לחיים - נעלם!

ומה עם תשובה מנומסת לועדה?

בועדה? נימוס?
הם לא שופטים שם את הנחמדות שלך - זה ה מקום לשקף את אוויליות השאלות.

שרית אמיר תספר לך שיש בועדה אנשים שיכולים נורא להרגיז.
אם תעני בנימוס הם יבינו שאפשר להתקיל.
אם תתקילי אותם - הם יזהרו בשאלותיהם.

מי שמייצגים את המערכת או מאוד מאמינים בה (עד כדי הטפה) עדיף שיתגוננו על פני יתקיפו.
במילים אחרות: הבא להרגך - השכם להורגו.

אם מישהו שואל שאלה שעוברת לך מתעניינת באמת, יענו, הוא באמת רוצה לדעת / ללמוד.
אנשים שבאמת לא יודעים - תסבירי להם איך את חושפת את ילדייך לחברים:
מפגשים, מסודרים (כמו שיש לכם ביעד), פגישה עם ילדים בישוב, חוגים, פגישות עם משפחות של חברים,
את יכולה להוסיף את הטיולים והכנסים ומפגשי הטבע של באופן - כל מה שאת עושה.

כדאי להשתמש בנימה של שעשוע מהרעיון שהם חושבים שבחינוך ביתי יש בעיה חברתית.

נאוה, את רואה את האבסורד?
במקום לעסוק בחינוך ילדי, אני צריכה ללמוד איך להתקיף ועדה.

כן, אני יודעת שאת רואה אותו, אז מה?

מי יודע? אולי יתמזל מזלו להתחבר עם ילדים שגם יחשפו אותו לאונס קבוצתי או מלחמת סכינים, ובכלל..
אם זה לא היה כלכך עצוב זה היה מצחיק.. (בכל זאת צחקתי קצת..)

נאוה, לא מנומס לתפארת!! תודה.

סתם בעניין הועדה: באזור שלנו זה חדש להם כל הביתי הזה אז בכל ועדה יש הרבה אנשים והם בעיקר עסוקים בלשאול שאלות. הם מתעקשים לא לבזבז את זמן הפגישה על התשובות שלנו. זה הרבה פחות מעניין אותם.

תבשיל קדרה, תראי את זה אחרת...

רבים מאיתנו מתחילים את התהליך עם פחד נוראי - את לא יכולה לדמיין את רמת הפאניקה שחוויתי בשנה הראשונה (אולי צריך לפתוח דף

)
אם לא הייזל צעירי ודבורה מרחבי - אני ממש לא יודעת איך הייתי שורדת את זה.
שוחחתי איתן כמעט מדי יום, כמה פעמים ביום - בערב, בזמן הפרטי שלהן - לפעמים חצי שעה לפעמים שעה ולפעמים יותר.
הן שמרו על שפיותי!
אני חושבת שבגלל שאני יודעת כמה היה חשוב שהן היו לצידי, אני נמצאת כאן לצד אחרים, למרות העויינות כלפיי.

הגדרתם את הועדה ואת משרד החינוך כגורמים עויינים.
מתחילים עם תגובה של פחד - פחד מפני סמכות (מתנה שרבים מאיתנו קיבלו בביה."ס

)

במקום לעסוק בחינוך ילדי, אני צריכה ללמוד איך להתקיף ועדה.

כשאת לומדת להיות אסרטיבית ולעמוד על זכויותייך, כשאת מפגינה עצמה מול סמכות
מה לדעתך את מלמדת את ילדייך?
האם הלמידה שלך אינה חלק בלתי נפרד מהתהליך כולו?

הרי כולנו יודעים שתהליך החינוך הביתי הוא בעיקרו שלנו ההורים.
הילדים הם פשוט ילדים - משחקים, רבים, מתחרים, מנסים (בעיקר אותנו) ולומדים את העולם תוך כדי...

שגית רי

סתם בעניין הועדה: באזור שלנו זה חדש להם כל הביתי הזה אז בכל ועדה יש הרבה אנשים והם בעיקר עסוקים בלשאול שאלות. הם מתעקשים לא לבזבז את זמן הפגישה על התשובות שלנו. זה הרבה פחות מעניין אותם.

אם נכנסים לך באמצע תעצרי אותןם:
"סליחה! שאלת כי אתה רוצה לדעת או כדי לשמוע את עצמך שואל שאלה?"
או
"סליחה שאני נכנסת לדבריך, אבל אחד הדברים שחשוב לי ללמד את ילדיי זה שאם הם שואלים שאלה, חשוב לתת לנשאל את הכבוד ולהקשיב לתשובתו"

כמובן שיש דרכים מנומסות יותר לומר את אותו הדבר....

אבל כבר סיכמנו שתפקידי כאן מתמצה בחוצפה

מעניין מאוד. תודה.

גם ממני
מעניין מאוד. תודה

בהתחלה באמת ניסינו וביקשנו (בנימוס) שיתנו לנו לסיים. אבל אז הבנו שיש משהו מאד נוח בלא להתעקש לענות.

והתשובה המפורטת שלך על חוק האפטרופוסות וכו' באחד הדפים עזרה לי מאד! אז בהזדמנות זו, תודה!

הנה שאלה שאני שומעת תמיד (לא בועדה) - בדרך כלל זו תגובה מיידית להלם מהרעיון.
מה אתם עונים ל: למה?

"כי ככה מרגיש לנו נכון" (תשובה נכונה? P-: )

מה אתם עונים ל: למה?
אני לא עושה חינוך ביתי, עדיין אין ילדים, אבל עצות יש לי חופשי

אפשר לענות ככה-
"כמה זמן יש לך להקשיב לתשובה? כי יקח לי זמן להסביר

"

זה נושא רחב וענק, עם המון נקודות מבט ועומק. לא משהו שאפשר לענות עליו בשני משפטים..

שאלה שאני שאלתי את הועדה
שרית:
"אתם יכולים להבטיח את בריאותו הנפשית והפיזית של בני בבית ספר"
תשובת הועדה:
"לא"
שרית:
"אם כך זו הזנחה גדולה מצידי לשלוח אותו למקום שאינני יכולה להיות בטוחה לשלומו"
דממה....דממה

בפעם הראשונה בןעדה הם שאלו- אני עניתי
לבת אישרו לבן לא
בערעור
אני שאלתי- הם ניסו לענות
מחזקת את דברי נאוה היו יהודים טובים
שאלו אותכם שאלה הפכו אותה לשאלת נגד ( לא קל, אבל שווה לעשות איונים בבית (-: )

"אם כך זו הזנחה גדולה מצידי לשלוח אותו למקום שאינני יכולה להיות בטוחה לשלומו"
שרית, מעולה !

רונית סלע
תשובה נכונה?

אין דבר כזה תשובה לא נכונה.
השאלה היא לאן התשובה מובילה - זו למעשה הבעיה שלנו עם השאלות.
אנחנו מוצאים עצמנו מסבירים על סף ההצטדקות או מנסים להוכיח משהו והכי גרוע - מתגוננים.

בשנה הראשונה סיימתי שיחות בבכי - אמרו לי משפטים נוראים.
את המשפט: אתם מזיקים לילד - בודאי כולכם שמעתם.
עבורי המשפט הקשה ביותר היה: "את קוברת את הילד שלך"
אוי איך נכנסתי בה - אבל חזרתי הביתה בבכי.

לאט לאט למדתי את הטכניקה להכניס אותם למגננה ו/או לחשיבה על מה שאני אומרת.

_"כמה זמן יש לך להקשיב לתשובה? כי יקח לי זמן להסביר "
זה נושא רחב וענק, עם המון נקודות מבט ועומק. לא משהו שאפשר לענות עליו בשני משפטים.._

תשובת המחץ שלי (הקצרה) : אני אוהבת אותו (בטון של: דאא!!! - יענו, מה? זה לא ברור?)
ואז באות השאלות:
התגוננות: אז מה? אם אני שולחת את הילד לביה"ס אז אני לא אוהבת?
סקרנות: מה זה אומר?
בשני המקרים - אף אחד לא מתקיף אותי.

עוד משהו עקרוני - לבחור למי לענות
כששואלים אותי על חינוך ביתי אני שואלת: אתה שואל כדי לשנות את דעתי או שאתה באמת רוצה לדעת?
כשהתשובה היא: אני רוצה שתביני שאת טועה, אני עונה: אז אין לנו על מה לדבר.
כשהתשובה היא: אני רוצה לדעת, לא שמעתי / אני לא מכיר אנשים וכדומה - אני טורחת לענות.

יש המון צורות להגיב לשאלות - תלוי גם במצב הרוח שלכם בזמן השאלה.
כשאני במצב רוח תוקפני - התשובות שלי יותר פרובוקטיביות.
אם יש לי זמן לשרוף - אני מנהלת דיון.
כשאני קצרה בזמן או סבלנות ובכל זאת רוצה להיות נחמדה לשואל - אני עניינית - נותנת מידע יבש יותר.
כשמרגיזים אותי - אני מחממת את האחר עם תשובות מאוד פרובוקטיביות מעצבנות ו"נגד משרד החינוך"

את החוקים והפסיקות אני מצטטת חופשי בכל הזדמנות - זה משווה לתוכן רצינות חוקית - זו לא סתם גחמה של תמהוניים.

ועוד שיטה (אני חושבת שכבר ציינתי אותה היכנשהו - אין יעילה ממנה):
ברגע שאפשר, אני מסבה את השיחה אל השואל או אל ילדיו.
אנשים תמיד מספרים איך סבלו ובכל זאת הם "בסדר" או איך ילדיהם סבלו ובכל זאת "מצאו את דרכם"
הם מספרים לי על ילדים עם הפרעות למידה כאלו ואחרות ועוד חוויות לא נעימות.
אני אוספת מידע: מה הילד אהב לעשות בילדותו, היכן הכישרון שלו וכדומה,
ואז עפה עם הדמיון וסוחפת אותם אחרי:
תארי לעצמך שהיית משחררת את הילד שלך מהמאבק הזה בביה"ס,
מה היה קורה אילו היה שם את כל זמנו על הדברים שהוא אהב לעשות?
מה דעתך? לאן היה מגיע? האם יכול להיות שהיום הוא היה מאושר יותר?

חבל"ז איזה כוח יש לזה... היו אימהות שהתחילו בלהתקיף אותי ואחרי זה היו בטע מתנצל ובעיניים דומעות על הפספוס.
אז אני עוברת להרגעה וניחומים על שהיא לא ידעה, ועל שזה לא היה לגיטימי אז וכדומה.

איך שרית אמרה: תתאמנו בבית - על חברים, על משפחה, על השכנים או על מי שעומדת לידכם בתור בסופר.

אני רוצה לומר לכם תודה
לפעמים חסר לי לחלק את תשובות המחץ עם מי שיכולים להעריך אותם (כזכור, רוב הזמן השיחות הן מול "גורמים עויינים" מבחינת הגישה)
אז תודה תודה שאתם מאפשרים לי - אני ממש נהנית מהדף הזה.

הדבר המעצבן ביותר זה שהוועדה איננה מבינה כלל מהו חינוך ביתי.
כשהיינו בערעור אחד מהוודה אומר לי משהו כמו:
אבל כל הילדים בגילו...."
תשובה: " אם הייתי רוצה שבני יהיה כמו כולם, חלק מעדר , בני היה במערכת .
בני אדם יחיד ומיוחד לטוב, ולפחות טוב ,ולכן איננו כמו כולם ואת זה אני מטפחת."
והיה להם קשה עם תשובה זו
הם רוצים ילדים כמו כולם (-:

_" אם הייתי רוצה שבני יהיה כמו כולם, חלק מעדר , בני היה במערכת .
בני אדם יחיד ומיוחד לטוב, ולפחות טוב ,ולכן איננו כמו כולם ואת זה אני מטפחת."_

אהמ-אהמ, סליחה רגע - האם לא נכון שכל ילד הוא יחיד ומיוחד בדרכו שלו? לחשיבה עדרית הרי מתחנכים, לא נולדים עם הטבעה גנטית.
האם ייתכן שבמקרה לגמרי, בנך היחיד והמיוחד, נולד דווקא לאם שמאמינה בחינוך ביתי?
אולי יש כאן ביצה ותרנגולת?
כי אחרת, אולי בכלל יש איפשהו אם שמאמינה בחינוך ביתי, אבל בכל זאת שולחת את בנה לבי"ס, כי הוא "לא מספיק יחיד ומיוחד"?

(אנא אל תיקחי אישית, אני בטוחה שבנך באמת יחיד ומיוחד

אבל הרי זה דף שאלות מתקילות).

קרוטונית מהמרק הגדול
הכונה ביחיד ומיוחד=כל ילד
הרי כל ילד/אדם הוא עולם ומלואו בפני עצמו=יחיד ומיוחד
ובני עצם היותו בן אדם=יחיד ומיוחד
לכן שתינו תממות דים רק חלה אי הבנה כל ילד וכל אדם הוא יחיד ומיוחד

איזה כייף שיונת פתחה לי דף שבו אני יכולה להמשיך לספר למי שרוצה על השאלות ועל התשובות המתחכמות להם

לא! איזה כיף לנו!

הרי כל ילד/אדם הוא עולם ומלואו בפני עצמו=יחיד ומיוחד
ממשיכה להקשות, ברשותך - אז האם אמהות ששולחות את ילדיהן לבי"ס לא חושבות שהילד שלהן מיוחד?

קרוטונית מהמרק הגדול
הכוונה ביחיד ומיוחד =כל ילד בדגש כל ילד.
בין אם הוא מתחנך כך או אחרת., כל ילד /אדם יחיד ומיוחד ציירי 3 קווים תזמיני 3 אנשים הרי כל אחד יראה ב3 קווים משהו אחר- מה למדנו מזה (-: שכל אחד יחיד ומיוחד.
זה שאני מחנכת אותו בבית אולי משמר טוב יותר את האני שלו.
בבית הספר לדעתי חלק מהאני הולך לאיבוד כי צריך לעמוד בסטנדרטים מסוימים.
בדגש חלק מהאני (-: הולך לאיבוד.

מה עושים בדף הזה? מתכוננים בפועל לבחינה מטעם משרד החינוך לקראת הדחייה של הבקשה לאישור לחינוך ביתי?! או לחילופין לקראת קבלת ציון עובר בתנאים משפילים?
(אני רואה שהוא גלש לעניינים אחרים, אבל האם זו היא מטרתו?)
כי אם כן, אז מה אנחנו עושים בעצם? מפלסים דרך החוצה מבית הספר על ידי חרישה על חומר המבחן יום לפני הבחינה?
האין בזה אמירה למשרד החינוך ש "וואללה, תראו כמה רחבה ההצלחה שלכם, אפילו כשאנחנו הורים אנחנו עדיין התלמידים השפוטים שלכם שנאלצים להתאמן על חומר משעמם לבחינה ומקווים למצוא איזה חרשן עם מחברות מסודרות שאפשר להעתיק ממנו" ?
<פלוני מקווה שכולם מכירים את המילה חרשן והיא לא עברה מהעולם>

האמת, לא כל כך אכפת לי מה האמירה למשרד החינוך.
מה האמירה שלנו לעצמנו?

שרית אמיר , תודה על התשובה

מה עושים בדף הזה? מתכוננים בפועל לבחינה מטעם משרד החינוך.

האין בזה אמירה למשרד החינוך ש "וואללה, תראו כמה רחבה ההצלחה שלכם, אפילו כשאנחנו הורים אנחנו עדיין התלמידים השפוטים שלכם

יש משהו בדברי פלוני אלמוני...

יש משהו בדברי פלוני אלמוני...

לא ממש....

את הפחדים שלנו מהמערכת קיבלנו כילדים.
הפחדים קיימים שם בין אם אנחנו שולחים את ילדינו למערכת ובין אם לא.
הם באים לידי ביטוי בכל אינטראקציה שלנו מול מוסדות - גם מרד זו דרך התמודדות.

כשאני נלחמתי במערכת (כן עם כל השיטות המנויות מעלה ועם עוד...) חזרו אלי מדי פעם אנשים שעובדים בתוך המערכת וסיפרו לי איך המלחמה שלי נתנה להם השראה לעשות מלחמות משל עצמם - בין אם זה כדי לקבל הנחה למעון, בין אם זה מול הנהלת ביה"ס.

הרגשות שצפים בנו מול הקב"ס, מול הועדה, מול דחיה של הבקשה - כולם תוצאה של הילדות שלנו.
המלחמה על זכותנו לממש את האוטונומיה ההורית שלנו אינה נצחון המערכת.
זהו מאבק פנימי שלנו בין החינוך שקיבלנו לבין התובנות שרכשנו עם השנים.
המלחמה מפסיקה כשאחד מהם מנצח.

מרד אנרכיסטי הוא כן נצחון המערכת - אנחנו פועלים מתוך הילד הפגוע ולא מתוך בחירה חופשית שלנו כמבוגרים.

שיתוף פעולה בוגר ואחראי שמשתמש בכל מה שאנחנו יודעים - זהו נצחון הבוגר.

אני לא אומרת שאין בחלק מהמניפולציות תגובה מהילדות - להפך!!

אבל אם אדבר בשמי בלבד (זהו התהליך הפנימי היחידי שאני מכירה במאבק הזה),
הצורך לכעס ורקיעת רגליים יורד והצד הבוגר מוצא דרכים אחרות להתמודד.
לפני שנתיים הייתי נוקטת בעמדה הרבה פחות מתונה מהיום.
הצד הבוגר העריך את המצב, העביר את המידע למי שצריך אותו ופנה לאנשים שיכולים לתת מידע ולהשפיע.
לא בכיתי, לא כעסתי - ראיתי מגמה שהדאיגה אותי.

אז אני לא מסכימה שלעמוד מול הועדה זה לתת למערכת לנצח - להפך!
לעמוד מול הועדה עם כוח זה לנצח את המערכת.

אבל זה תלוי כמובן מי מגדיר מהו נצחון ומהי הצלחה.

זהו כמובן נושא שאפשר לפתוח עליו דף שלם של דיונים

דיונים בין אנשים שמחפשים דרך לבין אלמונים פלונים שבוחלים ברעיון ומעודדים את המרד.

_יש משהו בדברי פלוני אלמוני...
לא ממש...._
נאוה, אני נורא מבקשת ממך להשתדל להתייחס אלי קצת יותר בנימוס.
ובוודאי לא להעמידני כניגוד למי שמחפשים דרך. עלה על דעתך שגם מי שלא מחפש את הדרך שלך, עדיין מחפש דרך?

דיונים בין אנשים שמחפשים דרך לבין אלמונים פלונים שבוחלים ברעיון ומעודדים את המרד.
גם אלמונים הם אנשים (-: גם פלונים הם בני אדם (-: וכולנו, אלה כאלה, מחפשים דרך, גם כשאנחנו בחולים ומבוחלים ומרדדים עצמנו לדעת.

פלוני אלמוני יקרה,

קיבלת התייחסות עניינית (בעקיפין, דרך תשובתי ל לבנת כנף) וחשבת שנהגתי בך בחוסר כבוד.
ההתייחסות העניינית היא שלכולנו יש כל מיני התייחסויות אוטומטיות לסמכויות - שריד של ילדותנו.
הרבה מההתנגדות למשרד החינוך או לכל דיאלוג איתו נובעת משם (וגם אני לא הייתי נקייה מזה כשהתחלתי חינוך ביתי)

הדרך הבוגרת היא של שיתוף פעולה תוך מאבק עקרוני על סוגיות עקרוניות.
זהו (למי ששכחו) נושא הדף.

פלוני, הנה התייחסות ענינית: את צודקת באבחנה. אנחנו אכן מתכוננים למבחן, ונעזרים בחרשנים. האם זה מעיד משהו על מערכת החינוך? אני לא רואה את זה שונה באופן עקרוני מהתכוננות לראיון עבודה. האם את מתנגדת לכך שלפני ראיון עבודה אוכל להתיעץ עם חברים או מומחים או מישהו שיעזור לי לעבור את הראיון? או לפני משפט? או בליינד דייט? או משחק כדורגל? מותר להתכונן. הנה מיומנות חשובה שדווקא מלמדים (או מנסים ללמד) בבית ספר.

מה שאני מתחבר אליו, ואולי זה לא קרוב בכלל למה שאמרת, הוא שאני שונא להתכונן, גרוע בזה, והתוצאות בהתאם. (הפסד במשפטים בצבא ובתעבורה, לא עברתי ראיון עבודה בחיי, ועל בליינד-דייט אני בכלל לא רוצה לדבר. גם לא המשכתי לדוקטורט כי הבנתי פתאום שזה קשה, ובלי להתכונן אין סיכוי)

אז אולי הפתרון הנכון (עבורי) הוא לסרב להכנס לזירה בכלל. בדפים אחרים הציעו לא לספר למשרד החינוך. להגיד להם שעברתם לעיר אחרת. אני חושב שהדף מי שם את משרד החינוך שופט עוסק בדיוק בשאלה הזו, ודף זה מיועד למי שמסכים להליך, או לא רואה ברירה טובה יותר.

אני לא רואה את זה שונה באופן עקרוני מהתכוננות לראיון עבודה. האם את מתנגדת לכך שלפני ראיון עבודה אוכל להתיעץ עם חברים או מומחים או מישהו שיעזור לי לעבור את הראיון? או לפני משפט? או בליינד דייט? או משחק כדורגל? מותר להתכונן.
תודה מודי. כל הדוגמאות שנתת למעט משפט הן מצבים אליהם אדם חופשי בוחר להיכנס, מתוך הבנה והסכמה לתנאים, מתוך רצון להיות שותף, ומתוך בחירה חופשית. ניתן לומר שגם למשפט בבית משפט מגיעים בדרך עקיפה מתוך תנאים אלה.

אולם למשפט, מגיעים כשלאדם או גוף נדמה שאדם או גוף אחרים עברו על החוק והם מזיקים לעצמם ו /או לסביבתם. והנה, גם באורח חיים פרטי, שאין לו נגיעה פוגענית אל הסביבה והוא מתנהל בתוככי ביתה הפרטי של משפחה פרטית, אנו נשפטים כמי שמזיקים לעצמם או לסביבתם, עד שנצליח, עם או בלי כישורים לכך, לשכנע אחרת.
במשפט רגיל, יש צורך להוכיח חפות או אשמה. כאן, יש צורך לשכנע , לפי אמות מידה ערטילאיות ומשתנות.
אינדיבידואל נדרש לעמוד מול ממסד עבה עורף ולשכנע שאורח החיים הפרטי בביתו הוא טוב. אתה ואני לא יכולים לעשות זאת יחד כגוף אחד כי אורח החיים שלנו בהכרח שונה. ובכלל, הגדרת ה"טוב" מהי? למשרד החינוך פתרונים.
אני לא נגד התכוננות. אבל כאן בדף, הדרך הנבחרת מוצגת כמשהו חיובי ומומלץ. קשה לי מאד לאמץ אותה, ויסלח לי כל מי שמסכים להליך, או לא רואה ברירה טובה יותר : בעיני דרך זו סותרת את חופש האדם ומקדמת פגיעה בזכויותי כאזרח, פגיעה ביושר האישי המלווה את בחירותי, פגיעה בחרותי לבחירות פרטיות שאינן נוגעות לאיש, ופגיעה בכבוד דרך החינוך הביתי.
הדרך המומלצת כאן בדף להשיג אישור לחינוך ביתי היא לשנן תשובות, לצפות שאלות, להתאמן בחוסר נימוס, להבין מראש וגם לקבל שהדרך שלנו ניתנת לשלילה על ידי בעלי כוח שלא מבינים אותה, ולקוות שנהיה חרשנים מספיק, תחמנים מספיק, או רהוטים ומשכנעים מספיק, כדי שאנשים שלא מבינים את הדרך ונרתעים ממנה יתנו לנו אישור לחיות את חיינו כמו שאנחנו רוצים. זו דרך שאינה מקובלת עלי ועל משפחתי, גם אם לפרטים מסויימים בחברה היא הביאה לתוצאות.

אני חושבת שההפניה לחוק הכשרות והאפוטרפסות היא לא בדיוק שינון תשובות אלא יותר הכרת החומר.

כי אם כן, אז מה אנחנו עושים בעצם? מפלסים דרך החוצה מבית הספר על ידי חרישה על חומר המבחן יום לפני הבחינה?

פלוני, (פלונית, נכון?)
מסכימה לגמרי עם ההבחנות שלך.
ויותר מכך, חושבת שהן ממש ממש חשובות.
וגם אם משהו בוחר בדרך "ההתכוננות למבחן", כי הוא מאמין שזה יביא לו את התוצאות המתאימות בשלב הזה של חייו, כדאי להזכיר שוב ושוב, כי זאת דרך שמשמרת את השיטה כפי שהיא פועלת כיום.

בעיני דרך זו סותרת את חופש האדם ומקדמת פגיעה בזכויותי כאזרח, פגיעה ביושר האישי המלווה את בחירותי, פגיעה בחרותי לבחירות פרטיות שאינן נוגעות לאיש, ופגיעה בכבוד דרך החינוך הביתי.

כל מילה.

כל כך קל לשכוח את כל אלה במאבק היומיומי לקבלת אישור לחינוך ביתי שהוא (האישור) בלתי מוסרי בעליל.

יונת, אני מסכימה בהחלט. אבל בדף זה הכרת החומר היא שולית ואילו הכרת נבכי הנפש של הדמויות במשרד החינוך תוך פירוט טריקים להגעה אליהן היא העיקר.

תודה אורנה.

טוב, פלוני אלמוני, עכשיו שפירטת זה נשמע מאוד דומה למה שכתבתי ב מי שם את משרד החינוך שופט ...

מה שמפריע לי הוא בכלל לא "חרשנות" או "התכוננות" ל"מבחן" - זה נראה לי לגיטימי, כמו שמודי כתב, כמו שמתכוננים לפני כל "טסט באשר הוא, כולל התכוננות לאסרטיביות.

מפריע לי עצם קיומו של מבחן. עצם זכותם של אותם אנשים להחליט על גורל משפחתי.
אני כופרת בזה.
לי מראש נראה לא לעניין "לבקש" מהם "אישור".
כפי שכתבתי, אני לא מכירה בצורך "לבקש" - לדעתי החינוך הביתי פשוט לא שייך למשרד החינוך, אבל זו אופציה שבכלל לא חשבו עליה כשניסחו את המדיניות המשרדית ולכן יש בילבול.
אני לא מכירה בזכותם לתת "אישור". אותו כנ"ל.
משרד החינוך צריך "לבקש" מכל אזרח רשות לקחת את ילדיו לימי לימודים. אני, במקרה, לא חותמת להם. לא נותנת אישור.
לכן שום ועדה לא מעניינת אותי.

אבל זה דף למי שכן רוצה לעמוד מול הועדה. לכן, הדף הזה מצויין גם למי שסתם בולע את הלשון במצבים מתוחים ורוצה גם תשובות לענות לחמותו או לשכן.

ויכוחים על עצם הטימטום (שוב חזרתי למלה הזאת) שבקיום הועדה - בדף הרלבנטי, לא פה.

אני רוצה להדגיש שהדף עוסק בדרכים לענות על שאלות - לאו דוקא בועדה, אם כי גם שם.

יש המון צורות לענות על שאלות. חלקן מתישות אחרי הפעם העשירית שאנחנו נשאלים אותן,
אחרות (והן היותר בעייתיות) מתריסות ותוקפניות בעליל.

כחד הורית למשל, נתקלתי לא פעם בשאלה (בנימה תוקפנית, כמובן) - "את לא חושבת שזה אגואיסטי מצדך להביא ילד לבד?"
דרך אחת זה להתגונן ולהצדיק, ולדבר על הדחף האימהי וכדומה,
דרך אחרת היא לברר אם יש מישהו שמביא ילדים מסיבות לא אגואיסטיות (כמובן שאין...)

כך גם עם שאלות על חינוך ביתי.
אנשים באים מתוך גישה צדקנית לפיה הילדים ניזוקים אם אינם הולכים לביה"ס: הם יהיו בורים, חסרי חברים ולא יוכלו להגיע לכלום בחיים.
שוב, אפשר לענות על זה בכמה צורות:

להתגונן - מתיש מאוד אחרי זמן מה.
ללמד אנשים את החוק ולגרום להם לחשוב עליו כאזרחים (זכויות הורים)
לשאול שאלות על הבחירות שלהם - אלו שהם עושים באופן אוטומטי ולכן מעולם לא בחרו בהן באמת.

בועדה יושבים אנשים.
המטרה (שלי לפחות) אינה לשכנע אף אחד, אלא להבהיר שאיש לא יכול להתערב בהחלטותיי.
לגרום לאנשים להבנה שמערכת החינוך אינה אופציה מובנת מאליה ובודאי אינה בהכרח האופציה הכי נכונה / טובה.

אנשי הועדה צריכים להבין שלמעשה, אין להם סמכות אמיתית לסרב לבקשה.
זהו הליך טכני לחלוטין שמחוייב בגלל שכך מתבקש מהחוק.

אורנה,
כדאי להזכיר שוב ושוב, כי זאת דרך שמשמרת את השיטה כפי שהיא פועלת כיום.
כל כך קל לשכוח את כל אלה במאבק היומיומי לקבלת אישור לחינוך ביתי שהוא (האישור) בלתי מוסרי בעליל.

כאזרח המדינה, באמצעות הכנסת, את ואני וכולנו נתנו למשרד החינוך מנדט לחנך את ילדינו.
בין אם את ואני היינו בחיים כשהכנסת עשתה זאת (זה היה טרם זמננו) ובין אם לא, זה הפך ועודו חוק במדינה.

חוק הכשרות והאפוטרופסות (חוק מאוד בסיסי) קובע שלך ולי יש אוטונומיה הורית / משפחתית
אני יודעת שאת מסכימה איתי ששני חוקים אלו עומדים בסתירה.
אם הבחירה היא להיות אנרכיסט ועבריין - כל זה לא משנה, איש הישר בעיניו יעשה.
אם את רוצה לשנות את החוק הכתוב - למה עוד לא הגעת לבג"ץ? ומה מבטיח לך שבג"ץ יכריע בהכרח לטובתך?
אם את בוחרת להיות אזרח שומר חוק, הרי שהגשת הבקשה היא הליך שמאפשר לכל הצדדים לפעול על פי חוק מצד אחד ומאפשר למשפחות לבחור בחינוך ביתי.
מה שנותר לעשות אם לא הולכים לבג"ץ זה לשאת ולתת עם משרד החינוך על הדרך הטובה ביותר לכל הצדדים.

הגישה שלך ושל אחרים היא שאם אנחנו מנצחים משרד החינוך בהכרח מפסיד ולהפך.
אני מזמינה אותך ואת כולם לחשוב בגישה של WIN-WIN - כל הצדדים יכולים לנצח, ובמיוחד הילדים שלנו.
אפשר לנהל היום משא ומתן וללחוץ על משרד החינוך לשנות את החוק על מנת להכיל את החינוך הביתי בתוך חוק לימוד חובה כדרך לגיטימית.

כיון שזה נושא חדש שנלמד היום ע"י המשרד,
חשוב לחנך את משרד החינוך, ללמד אותם את מה שחשוב לנו שיידעו.
לנהל איתם משא ומתן ולקדם את מה שחשוב לנו.

האנשים במשרד, כמו גם המשפחות והשכנים והחברים של רבים מאיתנו, עוד לא יודעים איך לאכול את הנושא.
קרוב משפחה שלי אמר לי: החלטתי לחיות עד גיל מאוחר - בגללך!
שאלתי: למה בגללי?
הוא: אני חייב לדעת מה ייצא ממנו (מיהונתן שלי).

השאלות של אנשי הועדה לא שונות מהשאלות במשפחה / ברחוב.
חלוצים, בכל תחום, יש להם את מלחמתם לשינוי דעות / תרבות / חוק.

עד לא מזמן נשים לא יכלו להצביע, הומוסקסואלים הוכנסו לכלא וכושים היו רכוש של אנשים אחרים.
למה לא לתת לאנשים במשרד את הזמן להסתגל וללמוד ולהפסיק ולפחד?
האם זו לא דרך מתאימה בעינייך לחולל מהפכה?
האם כל מהפכה מחייבת גיליוטינה?

אולי כן. אולי אני טועה לחלוטין.
בינתיים, זו דרכי האישית - אני רוצה לראות שינוי בדרך של דיאלוג.
אני אומרת את זה כאן, ואני אומרת את זה גם במשרד החינוך.
היית נדהמת לגלות עד כמה אני שומעת את אותם המשפטים בדיוק גם במשרד החינוך וגם בין אלו כאן שכל כך מתנגדים לדיבור איתם.

וכן, יש במשרד החינוך כמה אנשים (כמו דבורה כהן - המפקחת על הביקור הסדיר במחוזכם) שעושים שרירים כאילו יש להם על בסיס מה.
אולי במחוז שלכם זה כן יהיה שינוי מרענן - העברת הטיפול בחינוך הביתי לידי המפקח הכולל.

_המטרה (שלי לפחות) אינה לשכנע אף אחד, אלא להבהיר שאיש לא יכול להתערב בהחלטותיי.
לגרום לאנשים להבנה שמערכת החינוך אינה אופציה מובנת מאליה ובודאי אינה בהכרח האופציה הכי נכונה / טובה.
אנשי הועדה צריכים להבין שלמעשה, אין להם סמכות אמיתית לסרב לבקשה._

_קרוב משפחה שלי אמר לי: החלטתי לחיות עד גיל מאוחר - בגללך!
שאלתי: למה בגללי?
הוא: אני חייב לדעת מה ייצא ממנו (מיהונתן שלי)._

נאוה,

אם תקראי היטב את דברי תראי שלא הבעתי שום התנגדות למשא ומתן כזה או אחר מול משרד החינוך.

אלא רק הבעתי את תמיכתי לפלונית שמזכירה לכולנו, שמעבר לעניין הפרקטי של השגת אישור לחינוך ביתי - רצוי לזכור שאין לאף אחד בעולם הזכות לקבוע את דרכי החינוך שלנו.

אין בדברי שמץ של ביקורת על כל דרך שמישהו מוצא אותה טובה בעבורו להשיג את האישור המקובל.

השימוש שלך במילה אנרכיסט בצמוד למילה עבריין, אין לה קשר לעניין האנרכיסטיות.בשבילי אנרכיסטיות היא לא קללה וגם לא סוג של סטיה. היא עמדה לגיטימית שראוי לה להישמע. אנרכיסטיות איננה קוראת לאנשים להפר חוק. אנרכיסטיות קוראת לכל אדם לחיות את חייו על פי צוו מצפונו, מתוך אמונה בטוב.
(לגבי השימוש של המדינה בכוח, ובכלל יחסי הכוחות בחברה בה אנחנו חיים, מציעה לך לעיין בכתביו של פוקו. )

לגבי הדברים הדומים של הקצוות מכאן ומכאן - יש הבדל מהותי בין התבטאות של אדם המבטא את גישתו לחיים לבין התבטאות של איש המערכת שמקבל ממני את המשכורת על מנת לשרת אותי, לא על מנת להעסיק אותי במשרות שווא.אז יש מי שיבחר לסבר את אוזנו וזה ממש ממש בסדר. ויש מי שיבחר להזכיר לו שלא לשם כך הוא מקבל את שכרו. אין כאן שום עניין של נפגעי סמכות מהעבר, או "הילד הפגוע" . יש כאן עמדה מוסרית.

ולהזכיר לכולנו - כולם זקוקים לשוליים על מנת שדרך המלך תשאר סלולה ונוחה להולכים בה.
יש מי שיבחר בדרך המלך. יש מי שיקח על עצמו בעצם חייו לייצר את השוליים.
לאלה ואלה יש מקום. וכדאי מאד לא לשכוח שכולם נחוצים!

אין כאן שום ויכוח!
ואיפה אם לא פה ב"באופן" יש לרעיונות אלו מקום ובמה.

(הודעה זו כמובן לא שייכת לדף,
אז מי שרוצה מוזמן להעביר הודעה זו או למחוק אותה, או לעשות בה ככל העולה על רוחו האנרכיסטית.)

כשחיפשתי היכן לפרסם את שאלתי, חשבתי שזה הדף המתאים, אך אחרי קריאה מהירה הבנתי שזה כיוון קצת אחר, אך מפאת חוסר זמן כרוני אשאל כאן בכל זאת... בני כמעט בן 4 ומאז שהוא בן 9 חודשים אני מחפשת לו חברים... יש לנו שתי בעיות עיקריות- אני לא נוהגת והתחבורה בסביבתנו נוראית (אני גרה ביהוד). ניסיתי להגיע למפגשי חינוך ביתי אך לא הסתדר כי החליפו מקום מפגש שלא היה לי איך להגיע אליו. בעיה נוספת היא שמאז שהוא נולד, כולנו מדברים איתו ברוסית. היה חשוב לי שהוא ידע את השפה כי ללמוד אותה בגיל בוגר קשה מאוד. לא תיארתי לעצמי שאצטער על כך כי הוא לא יכול לשחק עם ילדים לא דוברי עברית בלי השתתפותי. הוא מחפש תרגום. כרגע הוא רואה את בן דודו פעם בשבוע ולעיתים רחוקות עוד בני דודים רק בסוף שבוע, כשאבא בבית. החברה שלו היתה אני, אביו, סביו וסבתתו שגם גרים ביהוד במרחק הליכה מאיתנו. בחודש האחרון גם את זה אין כי סבי בבית חולים והורי איתו בבית חולים ולא יוצא לנו להפגש איתם בכלל. בקיצור המצב החברתי על הפנים!!! אני בחודש שמיני וההורמונים מביאים אותי למצבי רוח דכאוניים ביותר. הייתכן שבאמת צריך גן ילדים במקרה שלנו!?! אשמח לדעותיכם. תודה מראש.

יש ילדים אחרים בשכונה? בגני משחקים? בחוגים?

כשגרנו בחו"ל היה לנו ברור שהילד ילך למסגרת מינימלית בגיל 3 וחצי כדי לרכוש את השפה. בסוף חזרנו לארץ, אבל אילו היינו נשארים, הוא היה במסגרת.
יש לך אפשרות למסגרת של פחות שעות (לא כל יום, לא מ8 עד 4)?

יש ילדים בשכונה. הוא לא מעוניין בקשר איתם בגלל שלא מבין מה הם אומרים. חוגים בעברית בלבד. מסגרת של פחות שעות לא במרחק הליכה. כל הגנים לגיל הזה במרחק הליכה או אוטובוס אחד סביר הם גני עירייה.

ואם להכניס אותו למסגרת, אפילו לשעה בשבוע, בלי שפה זה טראומה לילד שכל הזמן היה בבית עם אמא.

יש ילדים בשכונה. הוא לא מעוניין בקשר איתם בגלל שלא מבין מה הם אומרים. חוגים בעברית בלבד
אבל את אומרת שבכל מקרה הוא זקוק לתיווך ולתרגום.
אז למה לא להיפגש איתם בהשתתפותך? כך הוא יזכה לחברה ולאט לאט ילמד את השפה.
יש חשיבות לחברים שגרים קרוב, בשכונה.
זה גם יותר קל מבחינתך.

הילדה שלי הרבה יותר צעירה, (שנתיים וחצי) ועדיין לא ממש מדברת אבל סיטואציה דומה. אני גרה במקום שאני לא שולטת עדיין בשפה, ורוב היום הילדה שומעת עברית. בכל זאת הליכה לסופר, או סתם ברחוב, מפגישה אותה עם השפה המקומית ונראה שהיא קולטת אותה נהדר. זה כאילו יש לה ראדר כדי לתפוס את השפה החדשה.
בינתיים היא מוכיחה לי שאני לא צריכה
שהילד ילך למסגרת מינימלית בגיל 3 וחצי כדי לרכוש את השפה.
צריך פשוט לצאת מהבית. לתת לשפה לעטוף אתכם באופן טבעי. נראה לי שבגיל הזה לא צריך במיוחד מתרגם, אבל גם אם כן צפי לפיטורים מהירים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום אופטימית, אני נטלי , זוכרת אותי? אין לי את המספר שלך (החלפתי מכשיר טלפון שהתקלקל ולא הצלחתי לשחזר את ספר הטלפונים) אשמח לדבר/להפגש איתכם, אם את מעוניינת.
עדיין יש לך את המספר שלי , נכון?
נטלי.

נטלי!!! בטח שאני זוכרת אותך!!! פשוט חשבתי שאת כבר עסוקה מדי לאחר המעבר לחינוך ביתי. יש לי את הטלפון ואתקשר אליך בהזדמנות הראשונה!!!
לגבי הילדים בשכונה, הוא מבקש ללכת ממקומות עם ילדים אחרים ומעדיף לא להיות בסביבתם. הוא משחק יפה מאוד עם שני בני הדודים שהוא מכיר, דוברי רוסית, אך עם ילדים אחרים הוא צריך זמן הסתגלות רבה ולא מצליחה לארגן מפגשים קבועים בשבילו. יש איזה צהרון של 9 ילדים שהם דוברי רוסית ועברית. זה מושלם בשבילנו, אך המטפלת לא מעוניינת בנוכחותי וכל הזמן מטיפה לי על כך שכבר הגיע הזמן לשחרר ושילדים הם שורדים ושהוא יתרגל במהרה להיות בלעדי. השיחות הללו מוציאות אותי מאיזון

השפה מאוד עוטפת אותנו. יש לי חברים דוברי עברית, אני שומעת מוזיקה ישראלית רוב הזמן, הוא שומע חדשות איתי, הוא רואה סרטים מצויירים בעברית בלבד, מתעניין במילים. שואל אותי שאלות לגבי מה מי אמר. זה כיוון טוב, אך בא לי גם שיהיה לו חבר בימי חול שהוא ירצה להפגש איתו.

הילדים בשכונה מוצפים בחברים מהגן ואין כל כך עיניין מצד האמהות שלהם בילד מוזר שלא הולך לגן ושדבוק לאמא שלו בצורה משונה בעיני הרוב. תמיד השיחה מגיעה לנזק שאני עושה לו ואין לי כוחות לכך.

המטפלת לא מעוניינת בנוכחותי וכל הזמן מטיפה לי על כך שכבר הגיע הזמן לשחרר ושילדים הם שורדים ושהוא יתרגל במהרה להיות בלעדי.

תמיד השיחה מגיעה לנזק שאני עושה לו ואין לי כוחות לכך

)-:
צודקת.
מכאלה עדיף להתרחק.

_שהילד ילך למסגרת מינימלית בגיל 3 וחצי כדי לרכוש את השפה.
צריך פשוט לצאת מהבית. לתת לשפה לעטוף אתכם באופן טבעי. נראה לי שבגיל הזה לא צריך במיוחד מתרגם_
מצטערת, לא מסכימה איתך, וזה מהניסיון האישי שלי. הילד שלי דיבר שוטף עברית, היו לו חברים דוברי עברית, והיו לו חברים דוברי אנגלית כאשר אני והאמא השנייה נוכחות, אבל זבהחט היה צריך תרגום ותיווך וזה מעיק לילדים. זה גיל שכבר קשה להסתדר בלי שפה. זה מגביל. והרגשתי את זה.
וגם את השפה שמסביב (למרות שהסתובנו המון בחוץ, ופגשנו אנשים והיינו בחוגים פעמיים בשבוע ובשעות סיפור ובג'ימבורי ועוד ועוד) לוקח הרבה זמן לקלוט.
גם אם עכשיו כשיש עוד ילדים, והקטן בן 6, אנחנו ניסע לחו"ל לשנה - הילדים שלי שהם בחינוך ביתי, ילכו לבי"ס, כי אחרת הם יהיו תקועים רק עם עצמם ולא יהיו להם חברים.
הם ילכו לבי"ס לא כדי לרכוש ידע, אלא כדי ללמוד שפה שתאפשר להם לרכוש חברים בני גילם.
אני לא רואה בזה רע.

אני לא רואה בזה רע.
לא כתבתי שיש בזה רע, כתבתי שלבינתיים הילדה שלי מוכיחה לי שהיא לא זקוקה לזה. בשביל הפרוטוקול אני מדגישה את ה - היא. אם אני אראה קשיים בעתיד, ברור שאשקול מה לעשות, ומה לשנות.
מה שכן, יצא לי לחזות בילדים שמשחקים בלי שפה משותפת ובלי מתווך.

אך בא לי גם שיהיה לו חבר בימי חול שהוא ירצה להפגש איתו.
השאלה היא (שוב לפי דעתי), מה בא לילד?

תמיד השיחה מגיעה לנזק שאני עושה לו ואין לי כוחות לכך.
כול עוד את בוחרת בדרך שונה, את תתקלי בזה לאורך כל הדרך. יש פה דפים שמדברים בדיוק על הנושא הזה, איך מתמודדים עם ביקורות על החינוך ביתי. זה חלק כמעט בלתי נמנע, אלא אם כן נתנתק לגמרי מהחברה.
אך המטפלת לא מעוניינת בנוכחותי וכל הזמן מטיפה לי על כך שכבר הגיע הזמן לשחרר ושילדים הם שורדים ושהוא יתרגל במהרה להיות בלעדי.
קרה לי בדיוק אותו הדבר.
_צודקת.
מכאלה עדיף להתרחק._
אין לי מה להציעה לך מבחינה מעשית. מבינה את התלבטותך. אף אחד לא ידע את התשובה על מה לעשות חוץ ממך, האשה שכרגע הכי קרובה אליו. וזאת שצריכה לחיות עם אותן החלטות.
המון הצלחה, ושלווה עם כל מה שתבחרי.

תודה רבה על דעותיכם. אלך לכיוון של חיפוש חבר בשכונה.
לגבי מה בא לו, אני רואה שהוא נהנה לשחק עם בני דודיו בסופי השבוע ונראה לי שעם תקופת הסתגלות מספיקה הוא יתחיל להנות מעוד חבר. כך היה גם עם בני דודו. למרות שהיתה שפה משותפת, לקח לו זמן להתרגל ולהסתגל.

שליחה על ידי שרה_ק* » 24 מרץ 2014, 02:28

אני די חדשה בחינוך ביתי. התחלנו בתחילת השנה הנוכחית. אנו לא חזקים בסדר יום ולעיתים אנו מוצאים את עצמינו ערים מאוחר בלילה. רציתי לכתוב באתר באופן טבעי בדף 'שאלות מתקילות על חינוך ביתי' אבל משום מה לא עולה במחשב אז אני כותבת כאן. דודה שלי שהיא מורה דתיה בבית ספר הרבה שנים. הדודה כתבה לי מייל שבו היא מביעה את התנגדותה הנמרצת לחינוך ביתי, או לפחות על הצורה שאני מתנהלת. המייל שלה הוא דוגמא ל שאלות מתקילות על חינוך ביתי איך כדאי להתייחס לכל זה? וכאן המייל שלה מילה במילה:

"בחינוך ביתי צריך שתהיה תוכנית קבוע לילדים עם מורה שהוא מגיע בזמן קבוע. הילדים צריכים ללמד שיש מעט סדר בחיים. במשך השבוע קמים בשעה מסוימת אוכלים מתלבשים ולומדים כמה שעות עם מורה. אחרי כן אוכלים ומשחקים וגם לומדים להיות עם חברים. אם את ערה כל כך הרבה שעות בלילה אני מתארת לעצמי שאת לא קמה בבקר עבור הילדים. ואולי אין להם תוכנית קבוע. אני אוהבת אותך ומקבלת אותך כמו שאת, אבל את באמת עקשנית ועושה רק את מה שאת חושבת שזה נכון.
כמעט ואין אנשים בעולם שלא דואגים שהילדים יקבלו חינוך קבוע בכל דרך. וזה לא שייך אפילו ליהדות ולדת. איך ילד יוכל בעתיד לפרנס משפחה ולעבוד קבוע אם ההורים לא למדו אותו על תוכנית יום קבוע עם משמעת? ילדים יחשבו שהם יכולים לעבוד מתי שמתחשק להם. את אמא ואת כמו מורה זאת האחריות הגדולה שלך לקום בבקר מוקדם. להכין את הילדים ליום לימודים ומשחק. חינוך ובריאות. אני לא יודעת מה את עושה, אבל אני יודעת שאת ערה עד שעות מאד מאוחרות בלילה או לפנות בקר, וזה לא טוב!
דרך אגב אני מכירה אנשים עם חינוך ביתי. איזה סדר יום טוב והילדים יודעים את תפקידם ואחריותם. וההורים מאורגנים.
וגם דואגים שיהיו לילדים חיי חברה כדי שהם ילמדו להסתדר עם אנשים. את האמא וגם מנהלת בית הספר של עצמך. המנהל שלי נמצא בבית הספר ב7 בבקר.

איך כדאי להתייחס לכל זה?
המממ... להחזיר לה עם סימנים אדומים בכל מקום שיש פיסוק לקוי, חוסר התאם דקדוקי, כשלים לוגיים ({{}}אני אוהבת אותך ומקבלת אותך כמו שאת, אבל את באמת עקשנית.{{}}) או השלכה תמוהה מעולם ערכיה האישי על עולם הערכים שלך?
סתם, אין סיבה, זה לא יעשה טוב לאף אחת. אפשר לכתוב לה בחזרה בשתי שורות שהדאגה שלה מחממת את לבך, ושתחשבי על זה.

ובאמת אפשר לחשוב על זה; מה דעתך? נראה לך שסדר היום שלכם מזיק לילדים באיזו שהיא דרך? או שטוב לכולם ככה? (אני יכולה לענות מה היו ההשלכות של סדר יום כזה אצלנו, אבל זה לא רלוונטי. השאלה היא מה אצלכם.)

המכתב הזה, בעיניי, הוא דוגמא קלאסית למישהו מהמערכת שמנסה לבנות "חינוך ביתי" על פי תפיסת עולמו. יכול להיות שיש משפחות חינוך ביתי שאצלן אכן מתנהל היום בסדר שכזה. אצלנו זה לא ככה. לא יצאתי ממסגרת אחת בשביל להשתעבד לאחרת. בגדול, יש לנו סדר יום כללי כבר שנים שהבסיס שלו הוא שלוש ארוחות מסודרות ביום. מה שקורה לפני ואחרי משתנה ולא קבוע. יש ימים שבהם מגיע חבר בבוקר ויש בהם שמגיעים אחרי הצהריים. אחת לחודש אנחנו יוצאים לגן החיות. בשלב כלשהו, אני בניתי לעצמי מין סדר שבועי שבו אני יודעת פחות או יותר מה מבשלים בכל יום לארוחת צהריים ומה לערב, מתי עושים את הקניות לשבת, מתי מתחילים לבשל לשבת וכו'. אבל זה לא משהו מלאכותי שנכפה עלינו מבחוץ אלא סדר שבניתי בהתאם לצרכים שלנו. ובכלל כל העניין הזה של להיות המורה לילידם שלך כמו מורה בבית ספר יכול להיות רלבנטי רק אם זה אכן מתאים לך ולכם. לנו זה לא מתאים. אני משתדלת ללמוד וללמד את עצמי ולאפשר לילדים ללו בעצמם את מה שנכון וטוב להם

בחינוך ביתי צריך שתהיה תוכנית קבוע לילדים עם מורה שהוא מגיע בזמן קבוע
על פי מה?
על פי מי?
מניין היא שאבה את הידע השגוי הזה שלה על חינוך ביתי?

אני שואלת אותך:
את רוצה לשמור איתה על יחסים טובים או שלא תדברי איתה יותר מעכשיו והלאה?

אם את לא תדברי איתה ולא תיפגשי איתה את יכולה לענות לה כמו שהציעה צ'פצ'ולה: משהו כמו "תודה על הדאגה שלך. חג שמח" (לא הייתי אפילו אומרת שתחשבי על זה, מה פתאום...).

אם את בסכנה ליחסים יותר קרובים ולהמשך של בלבול המוח שלה הייתי עונה משהו כמו:
"לא ברור לי מניין שאוב המידע שלך על חינוך ביתי, אבל זו לא שיטת החינוך שלנו. אנחנו עושים חינוך ביתי חופשי, unschooling. ממליצה לך לחפש חומר בנושא, למשל כאן ".

וכל פעם שהיא תחזור לבלבל במוח, תשלחי אותה שוב לחפש ברחבי הרשת: ג'ון הולט, UNSCHOOLING וכו' וכו'.
זה לא תפקידך לתקן את השגיאות שלה.
פשוט להגיד לה "לכי תלמדי, מה שאת אומרת לא רלבנטי למה שאני עושה".

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

האם אני יכולה ללמוד בסוג של חינוך ביתי אבל שלא הורי מלמדים אותי אלא מורים או אפילו ללמוד לבד על המחשב

אם הורייך לא מעורבים, זה לא חינוך ביתי אלא משהו אחר. מה שלא אומר שאי אפשר לעשות את ה"משהו האחר" הזה...

בשמת,
למה בעצם?

יש פה באתר הורים בחינוך ביתי שלא ׳מעורבים׳ בלימודים של ילדיהם. יש הרבה ילדים שלומדים בעצמם ממחשב, מספרים, בחוגים. ההורים לא דוחפים ולא לוחצים.
אם ההורים מסכימים והילד מתעניין ויכול לבחור אם לשנות כיוון (אין עליו כפיה ׳לגמור את הקורס כי שילמנו׳), אז בעצם אולי זה כן נכלל בחינוך ביתי? במיוחד אם ההורים עובדים מהבית ברוב הזמן, או לפחות יש נוכחות בוגרת אוהבת זמינה (הורים או סבים או דודים...) והילד לא מוזנח לנפשו.
הילד שלי (שלומד בבי׳׳ס למרות רצון לעבור לחינוך ביתי) לומד המון בזמנו הפנוי בשנה האחרונה מה שמעניין אותו, ואני מודה שהידע ההתקפי שלו במתמטיקה עובר את שלי, גם אם תיאורטית הייתי אמורה לזכור את ה-5 יח׳ מתמטיקה בהצטיינות שלי. הוא מכיר תחומים שלא נגעתי בהם מעולם. אני יכולה לעזור לו באיך לבנות תשובה מפורטת וברורה, רק שהוא לא שואל אותי...
הוא לומד המון מיוטיוב ואתרים שונים, וגם בחוג מתמטיקה לאוהבי התחום. בחוג שלא הוא לא קובע את התכנית, ויש ׳כפיה׳ מסויימת בבית בקשר לעזרה (תור להוציא מהמדיח, מתי להביא את הכביסה המלוכלכת ששכח בחדר...). אז נניח שהוא לא היה בבי״ס, ההוראות שלי היו הופכות את החינוך שלו ללא חופשי?
מה נדרש לדעתך מהורים בחינוך ביתי?

ההורים לא צריכים ללמד - הם צריכים להיות מעורבים.
למשל, נחוצה נוכחות שלהם, הסכמה שלהם, תמיכה שלהם. אם אין כל אלה, אז יש כל מיני דרכים ללמוד בלי בית ספר, אפשר סתם לנשור וללמוד לבד... אם יש כל אלה, אז זה לא רציני לפנות פה בלי שום פרטים. "חינוך ביתי" זו לא שיטת לימודים, זה אורח חיים.

׳חינוך ביתי׳ זו לא שיטת לימודים, זה אורח חיים.
מעולה. הבנתי. זה פשוט זה. יפה הגדרת.

מצד שני, קראתי שוב את דבריה של השואלת, ואולי פשוט חסרים המון פרטים - פלוני אלמונית, התשובה האמיתית היא שאת יכולה.
פשוט קשה לענות לך כי לא ברור מה התמונה שיש לך בראש, אבל כל הילדים בחינוך ביתי שאני מכירה באופן אישי, כולל שלי, לומדים לבד וגם מוצאים להם כל מיני סוגים של מורים. פשוט, בחינוך הביתי, "לימודים" זה משהו יותר רחב ממה שחושבים בבית הספר, וגם מזוית אחרת - יותר צר, כי חוץ ממי שרוצה לעשות בגרות, הילדים לומדים מה שמושך אותם ומעניין אותם. זה לא חייב להיות משהו שקשור לנושאי הליבה או למקצועות של בית הספר...