הפיזיותרפיסטית שלי הסבירה לי, שהשתנה טובה צריכה להכיל בין 250-500 מ"ל.
פחות מ- 250 - פחות מדי.
יותר מ- 500 זה יותר מדי! ולא טוב להתאפק בשלב הזה.
שלפוחית בוגרת בריאה צריכה להתרוקן בין 5-6 פעמים ביום. לא הרבה פחות, ולא הרבה יותר.
כשהגעתי לפיזיו שלי, דבר ראשון היא שלחה אותי לעשות מעקב שתיה ושלפוחית. לרשום את הזמנים ואת הכמויות.
התברר שאני הולכת לשירותים אולי 13 פעמים ביום. והרבה פעמים יוצא לי 150-70 מ"ל. בערבים אפילו פחות.
הנקודה החיובית היתה שפעם ביום, בערך, כן יוצא לי פיפי "בריא", של 300-350 מ"ל. סימן שהשלפוחית יכולה לעמוד במשימה.
עכשיו הייתי צריכה לשנות את ההרגל. כי זה היה בעיקר הרגל ובעיקר בראש.
הטיפים שעזרו לי היו:
- האם אני באמת צריכה ללכת לשירותים? מתי הלכתי בפעם האחרונה? מה שתיתי מאז?
- בעבודה: כשאת צריכה לעשות הפסקה - צאי להפסקה. צאי החוצה, תאכלי, תשתי, דברי עם חברות. אל תלכי לשירותים כדי לנוח.
- להעסיק את עצמך במשהו אחר ולא לחשוב על פיפי.
- כשעולה הצורך אבל מוקדם מדי: לתמוך ברצפת האגן עם היד. לחץ עדין.
- להפסיק ללכת לשירותים עם הבן שלי. זה הרגל שטיפחתי איכשהו (לפעמים הוא היה מסכים ללכת רק אם אני עשיתי את זה קודם...) ולא הועיל לרצפתגן שלי בכלל.
גיליתי, שהשלפוחית מאותתת "יש פה משהו" בערך כשהיא שליש מלאה. אם אני לא מתייחסת לזה, התחושה נעלמת, ומופיעה שוב כשהיא 2/3 מלאה או מלאה.
ואז זה הזמן ללכת.
אום שלום, תודה על ההערה הזאת:
אני מייעצת לנשים שמרגישות שהן צריכות להתרוקן לעיתים תכופות (בין היתר גם בהריון) לדחות קצת את ההליכה להשתין, כל פעם בכמה דקות ואז לאט לאט המצב משתפר
באמת תהיתי מה אפשר לייעץ לנשים שבאמת לא מסוגלות להחזיק יותר מאשר, נניח, 200 מ"ל. מה שכתבת ממלא את זה בדיוק.
תוך שבועיים כבר הרגשתי הבדל.
ההרגל עדיין קיים, אבל כבר לא כל כך אוטומטי.
ופתאום יש לי חופש! אני לא צריכה ללכת כל כך הרבה!
זה כיף.
המעניין הוא, שהפיזיו שלי ישר התחילה עם אופטימיזציה של השתנות, לפני שהיא בכלל
הסתכלה בעצמה על שרירי רצפת האגן שלי.
עוד משהו שאהבתי: היא עדיין לא אמרה לי מילה אחת על תרגילים.
המסקנה שלי: אופטימיזציה של הרגלי השתנה אפקטיבית יותר מכל תרגיל, בעיקר מכיוון שהיא משולבת באופן מאוד מוצלח ביומיום ובשגרה שלנו.
לא צריך לעצור במיוחד בשביל זה.
מאוד משתלב עם מה שאני יודעת מהמקצוע שלי: לתת לבנאדם "תרגילים" שישתלבו עם השגרות והעיסוקים הטבעיים שלו, בלי הצורך לעצור ולעשות משהו במיוחד.
וכמובן, האלמנט של נשיאת משקל (השלפוחית) על ידי השרירים. מהווה תרגול מאסיבי יותר מאשר סתם כיווץ "על ריק".
ניצן הזכירה לי שכדאי להבהיר:
יש גם את הבעיה ההפוכה, אצל הרבה נשים אחרי לידה שמתרוקנות פעמיים ביום כמות ענקית מרוב שהגוף נדחה מחמת ילדים. אז גם זה רע. ולאלה מומלצת הליכה תכופה יזומה לשירותים.
להתאפק זה לא ערך בפני עצמו. רק ביחס להשתנה תכופה.
אני גיליתי שכלל האצבע של "פיפי כל שלוש שעות" (עם, כמובן, יוצאים מן הכלל לפה ולשם) מאוד פישט לי את החיים והחישובים.
ואם שעות הערות שלכן הן בערך כמו שלי, אז הוא מתאים גם לרצות וגם למתאפקות.
הפיזיותרפיסטית שלי הסבירה לי, שהשתנה טובה צריכה להכיל בין 250-500 מ"ל.
פחות מ- 250 - פחות מדי.
יותר מ- 500 זה יותר מדי! ולא טוב להתאפק בשלב הזה.
שלפוחית בוגרת בריאה צריכה להתרוקן בין 5-6 פעמים ביום. לא הרבה פחות, ולא הרבה יותר.
כשהגעתי לפיזיו שלי, דבר ראשון היא שלחה אותי לעשות מעקב שתיה ושלפוחית. לרשום את הזמנים ואת הכמויות.
התברר שאני הולכת לשירותים אולי 13 פעמים ביום. והרבה פעמים יוצא לי 150-70 מ"ל. בערבים אפילו פחות.
הנקודה החיובית היתה שפעם ביום, בערך, כן יוצא לי פיפי "בריא", של 300-350 מ"ל. סימן שהשלפוחית יכולה לעמוד במשימה.
עכשיו הייתי צריכה לשנות את ההרגל. כי זה היה בעיקר הרגל ובעיקר בראש.
הטיפים שעזרו לי היו:
[list]
[*] האם אני באמת צריכה ללכת לשירותים? מתי הלכתי בפעם האחרונה? מה שתיתי מאז?
[*] בעבודה: כשאת צריכה לעשות הפסקה - צאי להפסקה. צאי החוצה, תאכלי, תשתי, דברי עם חברות. אל תלכי לשירותים כדי לנוח.
[*] להעסיק את עצמך במשהו אחר ולא לחשוב על פיפי.
[*] כשעולה הצורך אבל מוקדם מדי: לתמוך ברצפת האגן עם היד. לחץ עדין.
[*] להפסיק ללכת לשירותים עם הבן שלי. זה הרגל שטיפחתי איכשהו (לפעמים הוא היה מסכים ללכת רק אם אני עשיתי את זה קודם...) ולא הועיל לרצפתגן שלי בכלל.
[/list]
גיליתי, שהשלפוחית מאותתת "יש פה משהו" בערך כשהיא שליש מלאה. אם אני לא מתייחסת לזה, התחושה נעלמת, ומופיעה שוב כשהיא 2/3 מלאה או מלאה. [b]ואז[/b] זה הזמן ללכת.
אום שלום, תודה על ההערה הזאת:
[u][b]אני מייעצת לנשים שמרגישות שהן צריכות להתרוקן לעיתים תכופות (בין היתר גם בהריון) לדחות קצת את ההליכה להשתין, כל פעם בכמה דקות ואז לאט לאט המצב משתפר[/b][/u]
באמת תהיתי מה אפשר לייעץ לנשים שבאמת לא מסוגלות להחזיק יותר מאשר, נניח, 200 מ"ל. מה שכתבת ממלא את זה בדיוק.
תוך שבועיים כבר הרגשתי הבדל.
ההרגל עדיין קיים, אבל כבר לא כל כך אוטומטי.
ופתאום יש לי חופש! אני לא צריכה ללכת כל כך הרבה!
זה כיף.
המעניין הוא, שהפיזיו שלי ישר התחילה עם אופטימיזציה של השתנות, לפני שהיא בכלל [b]הסתכלה[/b] בעצמה על שרירי רצפת האגן שלי.
עוד משהו שאהבתי: היא עדיין לא אמרה לי מילה אחת על תרגילים.
המסקנה שלי: אופטימיזציה של הרגלי השתנה אפקטיבית יותר מכל תרגיל, בעיקר מכיוון שהיא משולבת באופן מאוד מוצלח ביומיום ובשגרה שלנו.
לא צריך לעצור במיוחד בשביל זה.
מאוד משתלב עם מה שאני יודעת מהמקצוע שלי: לתת לבנאדם "תרגילים" שישתלבו עם השגרות והעיסוקים הטבעיים שלו, בלי הצורך לעצור ולעשות משהו במיוחד.
וכמובן, האלמנט של נשיאת משקל (השלפוחית) על ידי השרירים. מהווה תרגול מאסיבי יותר מאשר סתם כיווץ "על ריק".
ניצן הזכירה לי שכדאי להבהיר:
יש גם את הבעיה ההפוכה, אצל הרבה נשים אחרי לידה שמתרוקנות פעמיים ביום כמות ענקית מרוב שהגוף נדחה מחמת ילדים. אז גם זה רע. ולאלה מומלצת הליכה תכופה יזומה לשירותים.
להתאפק זה לא ערך בפני עצמו. רק ביחס להשתנה תכופה.
אני גיליתי שכלל האצבע של "פיפי כל שלוש שעות" (עם, כמובן, יוצאים מן הכלל לפה ולשם) מאוד פישט לי את החיים והחישובים.
ואם שעות הערות שלכן הן בערך כמו שלי, אז הוא מתאים גם לרצות וגם למתאפקות.