אמא שאוהבת יותר

מי שדואג לה באמת קודם כל מכבד אותה. אחר כך מעיר אותה בזמן. ומעיר אותה: עם כוס ציקורייה חמה מוכנה לשתייה, עם משהו לאכול, ובזמן שהיא תספיק לאכול ולשתות ולהתלבש כמו שצריך ולצאת לא בריצה אלא בנחת.
בדיוק.

הקריקטורה הזו ודומות לה ממחישות בצורה גרפית מדויקת איך נראית אימא שאוהבת פחות או בכלל לא. כלומר, איך המעשים שלה נראים ונחווים.

אני חושבת שהקריקטורה כשמה כן היא - קריקטורה. היא מקצינה מצבים אמיתיים. כמו קריקטורה פוליטית שמציירת אף עצום למישהו. האף שלו לא באמת כזה גדול, וזו לא תכונה חיובית או רצויה שלו. אבל זו תכונה אמיתית, קיימת, שגורמת לגיחוך.

הפעולות של האמא בקריקטורות הן הקצנה של מה שהרבה מאד אמהות עושות במידה כזאת או אחרת. לא כולן עושות את הכל, אבל כל אחת בודאי עשתה פעם משהו מהסוג שמופיע בקריקטורות של לונדון- דקל.
למשל לשבת על האסלה עם תינוק על הידיים ( אחת הקריקטורות האהובות עלי), או להכניס לארון סדן עם גומי בצורת גוש, לאחר נסיון נואש לקפל אותו יפה, ועוד קריקטורות רבות אחרות שאני זוכרת ממנה.

עם זאת - תאור הסדרה נשמע לי באמת מגעיל, כאילו אלו חיים לגיטימיים ואף נכונים - אמא עסוקה כל הזמן באיך לבלות בספא ובקניות, תוך הזנחה של הבעל והילדים.

אך האם מישהו בדק בדיוק באיזה תנאים זה מבוצע, מה יחס האחיות לתינוקות, עד כמה התינוקות חולים ובמצב קשה וכו'
בטח שבדקו.
למעשה, בבית החולים בבוגוטה הרי זה יושם קודם כל בתנאים שלא היה מספיק מיכשור.
האם מדריכים את האמהות לשים לב? אולי נזמין לארץ את ד"ר מרטינס ואת ד"ר נילס ברגמן ונראה.

אבל האמת: זו דוגמא אופיינית. תינוק אחד, שאמא שלו לא ידעה לשים לב - ובכל זאת ניצל בזמן.
אז מעכשיו והלאה כל הפגים לא יהיו על האמהות שלהם בלי אחות צמודה??? זה לא קצת מוגזם? זה לא לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה? זו תגובת יתר שאופיינית למערכת הרפואית.
והיא אופיינית לה רק בכיוון הזה.
כי אלף תקלות קורות כל יום בשימוש במכשירים ובציוד רפואי ובתרופות בבתי חולים. אז מה? כל פעם שאיזו אחות עושה טעות במינון תרופה או רופא עושה טעות בניתוח (את יודעת בעצמך כמה מכשירים רפואיים שוכחים מדי שנה בגופם של המנותחים...) אז פתאום יאסרו על אחיות לתת תרופות כי כולן טועות? יאסרו על הרופאים לנתח כי הם שוכחים מכשירים? לא, זה מה פתאום. הם ממשיכים כרגיל לעשות את אותן פרוצדורות ולעשות אותן טעויות.
אבל בקנגורו, זה לא.
אם תינוק אחד הצינור שלו זז והאמא לא הרגישה - זהו. הפיתרון הוא להפסיק את הקנגורו לכל הפגים וכל האמהות.
אותי זה מרגיז.
ומקומם.

למשל לשבת על האסלה עם תינוק על הידיים (אחת הקריקטורות האהובות עלי), או להכניס לארון סדין עם גומי בצורת גוש, לאחר נסיון נואש לקפל אותו יפה.
אלה דווקא די חיוביים בעיני...
זו התנהגות אוהבת לדעתי לשבת על האסלה עם תינוק על הידיים (-:
(נו, יש ברירה... הוא לא מרשה לעזוב אותו אפילו כדי ללכת לבית שימוש... שלא לדבר על לקום לשירותים בלילה כשהוא יונק. מסממני הותק בהנקה, שאפשר לקום עם תינוק יונק צמוד וישן, ולעשות הכל. כולל לשבת על האסלה).

זו התנהגות אוהבת לדעתי לשבת על האסלה עם תינוק על הידיים
לצערי אין לי את הקריקטורה הזאת, אבל אני תמיד מתארת אותה לאמהות כדי להבהיר שהן נורמליות לגמרי.

תחילה רואים תמונה של חצי גוף של אמא עם תינוק נשען על הכתף, והיא אומרת "לא, אני לא יכולה עכשיו"

בתמונה הבאה - אותו מצב והיא אומרת: "טוב, בסדר, אתה יכול לבוא לשחק לידי"
תמונה הבאה, אותו מצב: "טוב, גם דני יכול לבוא"
תמונה אחרונה - המצלמה מתרחקת, רואים את כל התמונה - אמא יושבת על האסלה, תינוק על הידיים, שני ילדים בערך בני 3 משחקים בקוביות לרגליה, ומהאסלה יוצאת בועת דיבור "פלוֹפ...."

אז פתאום יאסרו על אחיות לתת תרופות כי כולן טועות?
לא, אבל משנים נהלים, מחפשים דרכים להפחית טעויות.

הם ממשיכים כרגיל לעשות את אותן פרוצדורות ולעשות אותן טעויות. כשיש טעות מתחקרים אותה ומנסים כל הזמן לתקן.

גם לגבי הקנגרו - זה לא הופסק, אבל חודדו מאד הנהלים - יותר הקפדה, יותר תשומת לב, יותר השגחה. וזה דורש יותר כוח אדם. שאין.
ובאמת - סוג התינוק שמדובר בו במקרה הספציפי הזה לצערי סיכוי גדול ביותר שלא היה שורד בבוגוטה. יש לנו עכשיו רופא ממדינה אפריקאית, והוא מספר שבתינוקות כאלה בכלל לא מטפלים. זה היה תינוק מאד מאד חולה, מלבד היותו פג של 700 גרם. יש להם שם בבית החולים בעיר האפריקאית הזאת אינקובטור אחד או שניים, שלא מחוברים לחשמל. אין להם מכשיר למדידת רמת חמצן בדם התינוק. אצל תינוק במצב סביר קנגרו יכול מאד לסייע במצב כזה. אבל תינוק חולה, עם ריאות פגועות, לא ישרוד, גם עם קנגרו.

את יודעת שאני לא תומכת במערכת הרפואי באופן עיוור, ממש לא, אבל באמת כאשר נמצאים בתוך המערכת, בתוך מחלקת טיפול נמרץ פגים בתנאים הקיימים מבינים דברים שלא יכולים להבין מבחוץ. אני בשום אופן לא אומרת שהכל מושלם, שהכל מתנהל הכי טוב שיכול להיות, אבל אני גם מבינה מאיפה מגיעות כל מיני החלטות שנראות שרירותיות מבחוץ.

האמת שזה מסקרן מה הם עושים. כי הוא אמר בהרצאה בתשובה לשאלה שיש אצלם 100% הישרדות. 100%.

הוא אמר בהרצאה בתשובה לשאלה שיש אצלם 100% הישרדות. 100%.
תסכימי איתי שזה לא נשמע אמין. 100% ממה? תינוקות בשבוע 30+? 25+? במשקל 1500גר' ומעלה? 1000 גר' ומעלה? 500 גר' ומעלה?
תינוקות בריאים? תינוקות עם בעיות רפואיות מורכבות? בכמה תינוקות מדובר? 50? 500? 5000?

לא שמעתי את ההרצאה, אבל ברגע שבא אדם ואומר שאצלו יש 100% הצלחה זה נשמע לא אמין. לא משנה בכלל על מה הוא מדבר, אבל ברגע שמדברים על ביולוגיה, רפואה, לא קיים מצב של 100%. הרי אפילו מתוך תינוקות שנולדים במועד יש אחוז תמותה מסוים. אז לומר שיש לו 100% הישרדות בפגים זה מאד מקשה עלי לקבל את דבריו, ויוצר אצלי הרגשה מאד לא נוחה לגבי הדובר.

שאר הדברים שהוא אומר, לפי הסיכום שלך, מאד מקובלים עלי, ואגב גם על רופאים רבים - חשיבות ההתיחסות לפג כאל אדם מרגיש, חשיבות האם, והמשפחה, בטיפול בו, החום, האהבה ועוד. ואגב - יש לא מעט רופאים בפגיות כאן שגם חושבים ככה. אשמח לספר בהזדמנות על הרצוי (כפי שמתבטא בהרצאות שמעבירים כאן מרצים מסקנדינביה למשל) והמצוי. אפשר לעשות חיפוש בגוגל עם המילה NIDCAP.

טוב - כל זה ממש לא קשור לדף הזה, אז לכל היותר נקח את זה לדף אחר.

_זו לא דאגה אמיתית.
זה נסיון ללחוץ עליה מתוך התנהגות כאילו דואגת.
מי שדואג לה באמת קודם כל מכבד אותה. אחר כך מעיר אותה בזמן. ומעיר אותה: עם כוס ציקורייה חמה מוכנה לשתייה, עם משהו לאכול, ובזמן שהיא תספיק לאכול ולשתות ולהתלבש כמו שצריך ולצאת לא בריצה אלא בנחת.
אין שום בעיה לצאת מוקדם אם הלכת לישון בזמן בערב הקודם._
כן, כשאתן אומרות את זה ככה אני מבינה מה אתן אומרות, ואיך זה משתלב בשאר המסרים בדף הזה ובכלל בבאופן, אבל בהקשר של הספר, עם כל המסביב ועם הדגשים של המספרת, זה נקרא אחרת. התמונה שעולה מכל הספר היא של הורים אמנם לא מושלמים אבל מאוד מאוד אוהבים, שטיפחו אותה ונתנו לה ללבלב, לצמוח לנערה ולאישה דעתנית ובטוחה בעצמה ובעיקר מלאת רוך ואהבה. (כל הקטע הנ"ל סופר מהעיניים שלה הרי, לא של ההורים, וסופר באהבה ובגעגועים).
ואגב, התייחסות ספציפית לגבי הציקורייה (או התה, מה שזה לא היה) - מה שתואר, עד כמה שאני זוכרת, הוא שאמא מכינה לה אותה תוך כדי שהיא מתלבשת, כך שהיא לא הייתה יכולה לשתות קודם. אם אמא הייתה מכינה לה לפני כן זה רק היה מתקרר. הבעיה היא לא שהשתייה לא הייתה מוכנה בזמן אלא שכשהנערה הייתה מוכנה כבר לא נשאר זמן לשתות. האבא הוא פה זה שאהבתו קלקלה את השורה (ואגב שני - הקושי הגדול שלו בלשלוח אותה החוצה בשעה כזאת לא היה עצם העובדה שמוקדם, אלא שכשמוקדם נורא קר בחוץ, והוא לא יכול היה לשאת את המחשבה להוציא את בתו לקור כזה - לכן הקריקטורה מלמעלה כל כך הזכירה לי את הסצנה הזאת).
אז כן, מבינה את הביקורת שלכן, אבל מודה שהתיאור עדיין עושה לי איזו צביטה של קנאה.

היא שולחת 3 ילדים החוצה ליום סופה וסערה, כשהקטנה נראית בגיל הגן ומופקדת בידי אחותה. והאימא האוהבת חוזרת לנמנם מתחת לפוך. לא צריך אולי לקרוא לרווחה, אבל בוודאי שלא ניתן לטעות ולקרוא לזה מעשים של אהבה, התנהגות של אימא אוהבת.
ברור. אבל כמו שאמרתי, זה נועד להצחיק, דווקא בגלל שמגלים את העיוות שבסיטואציה.

בהקשר למה שכתבתי על טיפול בפגים, כתבה שראיתי הרגע. (אם יש למישהו רעיון לדף מתאים יותר אפשר להעביר את כל הדיון בנושא).

http://www.haaretz.co.il/news/health/1.1874088

זה נועד להצחיק
ואם בקריקטורה הייתה מצוירת אם מכה והכוונה הייתה להצחיק - זה היה מצחיק?
אותי לא. וגם הקריקטורה הנידונה.
אבל אבל אבל אבל
הרי זו בכלל לא הפואנטה!!! (כוונות המאיירת, לבקר אותה באופן אישי או להגן עליה ושאר ירקות)
הפואנטה, כפי שכתבתי המון פעמים: להדגים בכמה תמונות את מה שניסו להסביר כאן בדף במשך עשור - ככה נראית אימא שאוהבת פחות או ליתר דיוק: ככה נראית אימא שמעשיה מבטאים פחות אהבה, מרגישים כמו פחות אהבה או כמו בכלל לא אהבה. זו דוגמה אחת מני רבות להתנהגות אוהבת פחות או לא אוהבת בכלל.

הפואנטה, כפי שכתבתי המון פעמים: להדגים בכמה תמונות את מה שניסו להסביר כאן בדף במשך עשור - ככה נראית אימא שאוהבת פחות או ליתר דיוק: ככה נראית אימא שמעשיה מבטאים פחות אהבה, מרגישים כמו פחות אהבה או כמו בכלל לא אהבה. זו דוגמה אחת מני רבות להתנהגות אוהבת פחות או לא אוהבת בכלל.
מסכימה לגמרי.
זו הדגמה מדויקת למעשים של אמא שאוהבת פחות.

אני מסכימה ומוסיפה: הקריקטורות יוצרות לא רק את הסיטואציה הלא-אוהבת, אלא גם את האופציה האוהבת כמרחפת מעל מה שמתקיים במציאות הקריקטורה. לפעמים זה לא מרחף אלא מוצג בגלוי. למשל, תמיד כשמגיע פורים יש לה קריקטורות על האמא שניסתה לדאוג לתחפושות לילדים שלה הכי בזול, הכי בעצלנות, הכי ברגע האחרון - לעומת אמהות אחרות, משקיעות מסוגים שונים (אם כי על חלקן גם כן עושים קריקטורה: התחפושת מושקעת אבל היא לא מה שהילד בכלל רצה, וחוץ מזה הוא סובל להיות מחופש בה... P-: ).
בקיצור, לונדון-דקל מציגה בפשטות סקאלה שנעה מאמהות שאוהבות יותר לאמהות שאוהבות פחות. לפעמים הסקאלה מאוד קטנה (מוצגת אפשרות אחת ומההגזמה בה עולה ישר על הדעת האופציה האוהבת) ולפעמים הסקאלה מגוונת יותר.

לפעמים זה לא מרחף אלא מוצג בגלוי. למשל, תמיד כשמגיע פורים יש לה קריקטורות על האמא שניסתה לדאוג לתחפושות לילדים שלה הכי בזול, הכי בעצלנות, הכי ברגע האחרון - לעומת אמהות אחרות, משקיעות מסוגים שונים
בעיניי זה לא מדבר רק על "איכות" האמהות שלה, אלא גם ובעיקר על הדימוי העצמי שלה, כמין לוזרית. היא ממש מנסה אבל אין לה סיכוי מול אלה שיש להן ידי זהב, המון כסף וכדומה. היא גם תמיד רואה אמהות עם גזרה מושלמת מיד אחרי הלידה, והיא תמיד שמנמנה עם טרנינג. כולן מסביבה מצליחניות והיא מביטה בעוגמה ולפעמים מוצאת דרך להרגיש עם זה טוב.
בקיצור, בעיני, הטור שלה עוסק לא רק בילדים/בית אלא יותר באמא מול העולם.

סביר להניח שגם לאותה אמא יש הרבה מאוד עיסוקים שמחכים לה, בבית או מחוצה לו.
אז? מה זה קשור?

אם הילדים צריכים לצאת מהבית ביום גשום ולאמא יש עוד כמה דקות פנויות ויכולה לחזור למיטה החמה אחרי שהעירה
לא חושבת שבזה מדובר.

האמא בקריקטורה מודעת לחלוטין לסערה הקשה שמתחוללת בחוץ והיא מכחישה אותה כי המטרה שלה להיפטר מהילדים החוצה במינימום טירחה בשבילה, בזמן ש היא לא רוצה לצאת לסערה שבחוץ.
לא בכל מקרה שבו הילדים צריכים לצאת זה רלבנטי. ודרך אגב, ילדים שנשארים בבית בעת סערה (בגילאים שהם ממילא במערכת החינוך לבד) יכולים גם להישאר בבית לבד ואמא לא צריכה להישאר איתם. מה פתאום.

במקרה המתואר - יש פה חזירות של האמא.
בילדותי, אגב, הלכנו ככה לבית הספר. לא היו מכוניות לאנשים. אמא שלי הלכה לעבודה באותו מזג אוויר. ואני הגעתי לא פעם רטובה לגמרי לבית הספר מהדרך הארוכה בגשם.
אבל היו בהחלט הורים שלא שלחו את הילדים לבית הספר במזג אוויר כזה. הורים מהכיתה שלי.
בית הספר לא קדוש, ולא חייבים לשלוח ילדים בכל מזג אוויר.
אבל מעבר לזה, השאלה היא למה שולחים.
יש הבדל אם ההורים שולחים כי הם לא מודעים לסערה הקשה או מאמינים שאין ברירה וחייבים ללכת לבית הספר וגם הם יוצאים לעבודה בסערה הזאת - או שמדובר באמא הזאת, שברור לגמרי מה מדריך אותה וזה לא אף אחד מהערכים האלה.

הרבה פעמים, שאלת המעשים האוהבים היא קושיה בדיוק בגלל העניין הזה: יש מעשים שהם עצמם אינם "אוהבים" או "לא אוהבים". מה שאוהב או לא אוהב הוא מה שמניע את ההורה.
לשלוח ילדים החוצה בשעת סערה - זה לא דבר נעים לילדים. לפעמים זה הכרחי וגם לא קשור לחוסר אהבה. ולפעמים זה לא הכרחי ולגמרי עדות לחוסר אהבה כלפי הילדים. כי אותו הורה באותה סיטואציה היתה לו לגמרי האופציה להגיד לילדים להישאר בבית היום. ללכת מאוחר, אחרי שהסערה תיגמר (זה ישראל פה. היא לא תימשך יום שלם). לאמא בקריקטורה יש אופציה כזאת. בקריקטורות אחרות ראינו, שהיא לגמרי תשאיר את הילדים בבית אם האופציה הזאת תשרת יותר את האינטרסים האנוכיים שלה... היא לא בוחרת לפי טובת הילדים אלא לפי טובתה האנוכית הקטנונית הרגעית לאותו רגע וזה אחד הדברים שהיא צוחקת עליהם בקריקטורות שלה (על חוסר העקביות לכאורה - היא תמיד עקבית למה שהכי אנוכי).
זה בהחלט סממן של חוסר אהבה.

מכאן להסיק על כל פעם שאיזו אמא שולחת ילדים החוצה בשעת גשם, לא רלבנטי ובהחלט אבסורדי. ועוד לקחת את זה לקיצוניות של "לפנות יום". או לקחת מונית. נו באמת.

זה לא שאלה של "מה הדרישות מכל אמא סבירה במצב סביר".
זה דיון על ההתנהגות של אמא ספציפית שמציגה כאן בקריקטורה התנהגות מאוד לא אוהבת כלפי הילדים הספציפיים שלה. ביודעין. ברור לגמרי שהיא מצויירת במודעות מלאה למה שהיא עושה. היא בוחרת לסלק אותם מהבית כדי שתוכל להתפנק במיטה בכיף, ולא מעניין אותה מה קורה איתם כי זה לא מעניין אותה . לא מפני שהיא עסוקה או לא צפתה את השפעת הסערה על הילדים.
אילו זה היה מעניין אותה, הקריקטורה לא היתה מצחיקה. וזו לא היתה קריקטורה.

אמא ל 5, כיף לראות אותך כאן שוב - ולו לרגע.

בלי להכנס לקריקטורה הספציפית הזאת, אני מתה על הקריקטורות של דניאלה לונדון דקל.
אני יודעת שאני לא צדיקה, זה פשוט ברור לי. לפעמים אני עייפה ושחוקה, ובדיוק אז לוחצים לי על כל הכפתורים הרגישים, ואז אני מרגישה כמו שיפחה חרופה לפעמים,
ועוד ועוד ועוד...
ואז הקריקטורות האלה בדיוק משקפות לי את היצר הרע שלי, בצורה שגורמת לי לצחוק צחוק מתגלגל,
וזה ב ד י ו ק מה שמאפשר לי להיות שפויה!!!
להכיר בקושי, להכיר במאוויים סמויים אפילו ממני, להביט בהם, לחייך אליהם, ואז המפלצת נהיית קטנה יותר, וידידותית אפילו,
ואז אני יכולה להמשיך הלאה בקלילות יותר.
אז זה כן מצחיק אותי. וטוב שכך.

(אולי לא הקריקטורה הספציפית הזאת, אבל כל השאר ממש כן)!

_אני קוראת את הדיון האחרון די בתדהמה, האמת. אם הילדים צריכים לצאת מהבית ביום גשום ולאמא יש עוד כמה דקות פנויות ויכולה לחזור למיטה החמה אחרי שהעירה, הכינה ארוחת בוקר, נישקה לשלום והזדהתה לגמרי עם הבאסה של לצאת בגשם, היא ממש לא צריכה לצאת מהבית ולהירטב איתם כדי להיות אמא אוהבת באמת.
היא גם לא צריכה להישאר עם הילדים בבית בכל פעם שמזג האויר אינו אביבי ונעים._
א. היא לא הזדהתה עם הבאסה של לצאת בגשם ובסופה. מה שביאס אותה באופן אישי שהילדים לא התפנו מספיק מהר מהבית...
ב. היא עצמה לא הייתה צריכה לצאת מהבית. גם הדמות המצוירת (כמו המאיירת עצמה) עובדת מהבית. אחרי שהיא שלחה את הילדים מהבית היא נכנסה למיטה החמימה, ולידה כוס משקה חמים. וחיוך ענק מרוך על פניה. ממש לא דאגה לילדים... ממש היה לה כיף בחמימות הזו. ולאחר מכן היא בוודאי קמה בנחת, והלכה לאייר. כשהבית ריק ואף ילד לא רוצה ממנה משהו.
ג. היא לא הייתה צריכה להישאר בשביל הילדים. כאמור, היא עובדת בבית. הייתה פשוט יכולה לתת לילדים להישאר בבית. זה לא היה כרוך בשום מאמץ מבחינתה - לא לצאת איתם לסופה ולא להישאר עבורם. פשוט להישאר בבית כפי שהיא תכננה מראש ולאפשר גם להם את זה.

וכל מה שכתבה בשמת אח"כ מזדהה. אבל היה נראה לי מוגזם להעתיק את כל ההודעה

אסתפק בזה:
זה דיון על ההתנהגות של אמא ספציפית שמציגה כאן בקריקטורה התנהגות מאוד לא אוהבת כלפי הילדים הספציפיים שלה. ביודעין. ברור לגמרי שהיא מצויירת במודעות מלאה למה שהיא עושה. היא בוחרת לסלק אותם מהבית כדי שתוכל להתפנק במיטה בכיף, ולא מעניין אותה מה קורה איתם כי זה לא מעניין אותה .

כאמור, היא עובדת בבית. הייתה פשוט יכולה לתת לילדים להישאר בבית. זה לא היה כרוך בשום מאמץ מבחינתה - לא לצאת איתם לסופה ולא להישאר עבורם. פשוט להישאר בבית כפי שהיא תכננה מראש ולאפשר גם להם את זה.
אני, למשל, ממש לא יכולה לעבוד מהבית אם גם הילדים נשארים בבית. כל אחת וכושר הריכוז שלה.
<לא חולקת על שום דבר אחר שאת ובשמת כתבתן>

לה יש ילדים גדולים, הם נסגרים בחדרים שלהם... אפילו הילדה שבגיל הגן.... (דרך אגב, אני לא קונה עיתונים. אמא שלי מביאה לי בשקדנות כל שבוע את דניאלה לונדון-דקל שאספה למעני מיוזמתה P-: ).

נראה לי שקריקטורות מטבען מקצינות כל דבר. אולי התרחיש שציירה דניאלה הוא משאלת לב כמוסה בבוקר חורפי, לפני הערת הילדים?

משאלת לב.
ומשאלת הלב הזו שבה היא רואה את עצמה צועקת על הילדים ומכריחה אותם לצאת לסופה ולגשם ולקור, ואחר כך היא חוזרת למיטה החמה ולידה משקה חמים וחיוך ענק מרוח על פרצופה - מבטאת אהבה רבה לילדים או פחות אהבה לילדים?

לי הקריקטורה מזכירה יותר מכול את אותם קולאז'ים שרצים בפייסבוק, על דימויים שונים לאותה פעילות - איך בן הזוג, ההורים, החברים וכו' רואים את מה שאני עושה, ואז בריבוע האחרון, מה אני באמת עושה (בניגוד גם לדימוי שלי על עצמי..).
נראה לי לפי זווית הציור (האמא נראית בבית במבט מבחוץ) שהכוונה היתה ל'איך הילדים שלי רואים את מה שאני עושה'. ברורשבפועל שונה לגמרי..

רוצה להיות לתינוק שייוולד לי אמא שאוהבת יותר{{}}. תוהה מה הדרכים לשכלל את עצמי כדי להיות כזאת...
על התינוקות הקודמים גיליתי שאני בשמחה ובהנאה יכולה לקיים את המצוות ש'לפי הספר' - לשהות צמוד אחרי הלידה, להניק למרחקים ארוכים, לשאת במנשא שעות רבות ביום (והפעם אעשה בע"ה עוד דברים שלא הייתי מודעת אליהם בעבר, למשל עור לעור). אבל במה שהוא לא אל"ף בי"ת פשוט להבנה וליישום - אני נתקעת.

סף הרגישות שלי לאיתותים מהתינוק גבוה. אני שוקעת בעולם שלי ובענייניי (בין אם הוא עליי ובין אם הוא רחוק), והרבה פעמים לא קולטת אותו עד שהוא בוכה בקול גדול.
כשאני כן קולטת אותו אני הרבה פעמים לא יודעת איך לפענח אותו. לא רק בשבועות הראשונים - לאורך חודשים ארוכים. אוטומטית אני מצמידה אליי, זה הרגל שרכשתי, ויופי, זה עונה על חלק מהמצוקות שצצות. אבל אני יודעת שתינוקות מאותתים לאמא לא רק כשיש להם צורך בקרבה. גם כשיש להם צורך במשחק, בדיאלוג, או סתם איזו מצוקה נקודתית ("אמא, התווית מגרדת לי!"). אז אני לרוב (א) לא אבחין בשלב מוקדם של האיתות, (ב) בשלב מאוחר יותר אקלוט אותו באופן חצי מודע, רבע מודע כזה, ואקרב את התינוק אליי, (ג) אם הקרבה לא תפתור את הבעיה, התינוק כבר צורח ואני אתהה מולו או שאתמלא בתסכול - לא יהיה לי שמץ של מושג מה הוא רוצה ממני.

חוץ מזה שמתי לב שאני לעתים קרובות מדי נופלת לחוסר כבוד כלפי התינוקות שלי. מחפשת דיאלוג איתם לפי הצרכים שלי ולא לפי הצרכים שלהם. למשל מנסה לסחוט חיוך מתינוק שמרוכז בספירת המרצפות, מכניסה למנשא תינוק שבא להראות לי מה מצא... לרוב אני נעשית מוּדעת לעיוות שבאינטרקציות האלה לאחר מעשה.

אין בי אשמה ולא האשמה. אני יודעת שכתינוקת לא קיבלתי יחס קשוב מאמי. אני יודעת שהיא כתינוקת לא קיבלה יחס קשוב מאף אדם בעולם. למען האמת המשאבים הרגשיים שעומדים לרשותה דלים כל כך שעצם זה שהיא הצליחה לשרוד זה כבר נס... וכאם צעירה היא הייתה לחלוטין לא חשופה לכל החומר שעומד לרשותי, כך שנמנע ממנה גם להגיע להחלטה מוּדעת לשנות התנהגות הורית. זה מה יש וזה מה שקיבלתי - התייחסות אפאתית למדיי מאמי, הדמות העיקרית בחיי המוקדמים (למרבה השמחה היו עוד כמה דמויות בחיי). וכשזה מה שקיבלתי, משהו במסוגלוּת ההורית שלי לקוי, אם לא אתאמץ במודע לשנות ולשכלל.

אני רוצה להתאמץ ולשנות, ומבקשת כיוון. איך בונים בתוכי קשב פנימי. איך להפוך את עצמי לאמא שמאפשרת לבלוב.

קודם כל, לדעתי עצם המודעות והרצון לשפר הוא כבר התחלה מצוינת בכיוון.
מציעה לך לקרוא היטב וכמה פעמים את מה שכתבת ותמצאי רמזים וכיוונים איך ומה לשנות.
לדוגמה:
למשל מנסה לסחוט חיוך מתינוק שמרוכז בספירת המרצפות, מכניסה למנשא תינוק שבא להראות לי מה מצא
אז הנה כתבת בעצמך מה את לא רוצה לעשות יותר: נסי להימנע מלסחוט חיוך מתינוק שמרוכז במשהו מסוים ובכלל אל תנסי להסב את תשומת ליבו ממה שהוא מרוכז בו, תינוק שבא להראות לך מה מצא - הסתכלי, התבונני, תני לו את מה שהוא ביקש. כלומר נסי לזכור.

תודה על ההתייחסות, ליאורה.
לאור דברייך אני מבינה שכדאי שאבהיר כמה דברים:

אני לא צריכה לקרוא היטב וכמה פעמים_ את מה שכתבתי - הרי אני זו שהעלתה את הדברים על הכתב, ושברה את הראש על ניסוח, והעבירה את כל הדיון בראש עשרות פעמים בתקופה שקדמה לכתיבה (בפועל כן עשיתי את זה, כמו שאני עושה תמיד, ולו רק לצורכי הגהה עצמית - אני יקית...). אני יודעת היטב מה הבעיות ומה המצב שאני שואפת אליו. אני יודעת שהמצב הרצוי הוא _אל תנסי לסחוט חיוך מתינוק שמרוכז במשהו מסוים ובכלל אל תנסי להסב את תשומת ליבו ממה שהוא מרוכז בו וכו'. אני לא שואלת לאיזה מצב כדאי לי לשאוף, אלא מה הדרכים הטובות להגיע לשם. איך אפשר להצליח ליישם את האידיאה הכללית, זו שקיימת אצלי כחזון רחוק, גם בזמן אמת, כשיש עליי תינוק והראש בעניין אחר. בזה אני מבקשת עזרה.

אני חושבת שאולי משולב כאן גם איזה שהוא סוג של בעיית קשב וריכוז (אנחנו הרי לא מִדור האבחונים...). בעצם - דא, מה השאלה. הרי אני פונה לבקש עזרה ומתארת שיש לי בעיה להגיע לקשב פורה לתינוקות שלי, אז ממש מילולית - יש לי בעיית קשב, בין אם קיימת לה הגדרה באותיות לועזיות ובין אם לא. המצב שאני חווה הוא שאני כאילו עטופה בבועה משלי, וגם אם פיזית צמוד אליי תינוק, הוא כאילו מחוץ לבועה וצריך להתאמץ מאוד כדי לחדור אותה. ניתוק שכזה. כשאני משתדלת להיות ערנית וקשובה אני מצליחה בזה אולי כמה דקות, לאט לאט אני שוב שוקעת לתוך עצמי.

אגב, גם את הילדים הגדולים שלי (בעיקר אחד מהם) אני רואה לפעמים עטופים בבועה, כביכול. נמצאים עמוק עמוק בעולם הפנימי שלהם, ולא קולטים שדרים מהחוץ אלא אם הגורם המשדר יתאמץ מאוד לחדור את הבועה - וזו אפילו פעולה קצת אלימה. אני משתדלת להימנע ממנה. הבעיה היא שאצל ילדים זו תכונה קסומה, ואילו אצל אימהות - בעייתית משהו /-:

לקראת לידה, אני חושבת שהרצון שלך להשתפר כל הזמן יפה ונקי (כמו שכתבת, בלי להאשים את עצמך או אחרים, פשוט לרצות טוב יותר).
לגבי "פיענוח" התינוק אני יכולה לומר מה עזר לי. קודם כל, הכנתי לי (בראש, אבל אולי עדיף אפילו בכתב) צ'ק ליסט של דברים שעלולים להפריע לו, ובאיזה סדר כדאי לבדוק אותם. כך הרגשתי פחות חוסר אונים מול בכי, וידעתי מה לעשות אם מה שניסיתי לא עבד. אצלי זה היה קריטי, כי היה לי מאוד מאוד קשה לתפקד בזמן בכי. אם תרצי, אני אפרט על הצ'ק ליסט שלי עוד.
אחר כך, ובזה אני חייבת לתת קרדיט ללוחשת לתינוקות (אפשר לקחת מכל מקום את מה שמתאים לנו...) - להסתכל על התינוק כשהוא בוכה, למשך שניה או שתיים. למשל - מה תנועות הגוף שלו, מה עושות הרגליים, הידיים, הראש? איך הבעת הפנים? אפשר להקשיב טוב לבכי, יש תינוקות שיש להם "בכיים" שונים. אפשר לשים יד על הבטן ולהרגיש מה עושים השרירים שם.
לא חייבים לעשות את הקישור בין איך שהתינוק נראה/ נשמע, לבין הפיתרון שעבד בסוף, ברמה המודעת. תהליך הלמידה קורה לבד, גם אם פשוט מסתכלים ואחר-כך פותרים, בלי לעשות לעצמנו "תחקיר" על מה היה. עד היום - ונהייתי די טובה בפיענוח - אני לא יכולה לתאר למישהו אחר איך נראה ונשמע בכי של שעמום של התינוק שלי מול בכי של, נגיד, רצון להיות על הידיים. אבל אני כן יודעת להבדיל ביניהם בפועל (ב"אינטואיציה").
לגבי הדברים האחרים שכתבת - חוסר מודעות להתפתחות של בכי, וחוסר מודעות לפעמים לצרכים שלהם, אני לפחות לא הצלחתי לחשוב על דרך לפתור את זה, מלבד עצם העובדה שאת מודעת לבעיה ומנסה להשתפר. נראה לי שזה כשלעצמו גורם לשיפור. אגב, פתאום חשבתי על משהו - הרגשת כך גם לגבי התינוק הראשון שלך? כי נראה לי שכשיש עוד ילדים מסביב פשוט קשה יותר להיות בקשב מלא.

ראיתי את מה שענית לליאורה אחרי שהוספתי את תגובתי, עכשיו אני לא בטוחה שמה שכתבתי רלבנטי לך.

תודה טלי, אנסה לאמץ את ההצעות שלך. נקווה שיעזור.

הרגשת כך גם לגבי התינוק הראשון שלך?{{}}
קשה לי לענות, כי גם התפיסות שלי לגבי התפקיד שלי היו אז שונות מאוד. אבל אני יכולה להגיד שגם כשאני לבד עם תינוק אני לא מרגישה הבדל.

לקראת, באיזה מצבים בעבר היית יותר קשובה ומתחשבת? מה הסביבה שעוזרת לך להיות אמא שאוהבת יותר? מה את צריכה?

אני כבר כמה שעות חושבת על שאלתך, ולא מגיעה לתשובה.
ייתכן שהייתה יכולה לעזור לי דוגמה חיה, אימהות קשובות ומכבדות שהייתי נפגשת איתן לעתים קרובות - ולא רק קוראת אותן בבאופן (-:
בעבר מצאתי שאני מקבלת הרבה השראה מאימהות אחרות שאני רואה, ייתכן שזה מה שיעזור גם בתחום הזה.

גם לי יש תחושה שזה יכול לעזור. ואולי גם מישהו שיהיה קשוב אליך.

האמת היא שלא נראה לי שחסרה לי הקשבה. כשאני מרגישה צורך להביע תחושה או רגש או רעיון תמיד אמצא מי שישמח להאזין לי - בעלי, חברות אמיתיות, חברות וירטואליות (תראי כמה יפה מקשיבים לי כאן בדף, עד הניואנסים הכי דקים). גם אני יודעת להקשיב לעצמי מצוין (-:
מה שאולי כן חסר לי לפעמים זו תחושה שאני אהובה, מוערכת. מן הסתם אם אחוש כך יותר זה גם ישפר את התפקוד האימהי שלי.

לקראת לידה -

יונת כתבה "קשוב אלייך" ולא "מקשיב לך". זה לא אותו דבר בכלל.

נכון, באמת לפני שכתבתי הפכתי והפכתי בזה. ביחס אליי עצמי - לא הצלחתי למצוא את ההבדל. אני אדם מבוגר, ואני חברה טובה של עצמי. אני מודעת לצרכים שלי, יודעת לאילו מהם אני יכולה למצוא מענה בתוך עצמי ולאילו מהם אני זקוקה לתמיכה חיצונית, יודעת גם להגדיר ולנסח אותם היטב, כך שמבחינתי נשארת רק השאלה אם יש מי שירצה להקשיב. ויש. לא זכור לי שחשתי איזו שהיא מצוקה על רקע כזה, שהרגשתי שחסר לי קשב. בעצם כן זכורות לי מצוקות כאלה, ועוד איך, אבל לא כאדם מבוגר.
בשמת, יש לך אולי מילים מקצועיות בשבילי? את מכירה את התיאור שהצגתי למעלה (שאני כאילו בבועה, מנותקת מהתינוק)? את יודעת אם יש לו שם? והאם הניחוש שלי, שהמצב הנפשי הזה נובע מחסך באהבת אם, נשמע לך סביר?

עוברת, תודה.

בשמת, תודה על התרגום!
כן, התכוונתי לאו דווקא למישהו שמקשיב למה שאת אומרת. יותר למישהו שפועל בהתאם לצרכים שלך גם אם את לא אומרת אותם.

אני לא מצליחה לדמיין מציאות כזאת. שאני מדברת/כותבת וקוראים אותי גם בין השורות - כן, זה קיים. אבל שאני לא פונה, לא יוצרת תקשורת, ומישהו פועל בהתאם לצרכים שלי? נראה לי שהייתי חווה התנהגות כזאת כפולשנית. חשובה לי האוטונומיה שלי. אני בוחרת אילו מהצרכים שלי הם אישיים ופרטיים ובאילו מתאים לי לשתף.

אולי ההימצאות "בבועה" משרתת צורך שלך בנפרדות?

וואללה! לא חשבתי על זה, אבל בהחלט ייתכן.

אז שוב חוזרת השאלה: מה עושים כשיש אמא שיש לה צורך בנפרדות, ותינוק שיש לו צורך בקשר קרוב?

והאם הניחוש שלי, שהמצב הנפשי הזה נובע מחסך באהבת אם, נשמע לך סביר?
נשמע לי סביר.
יש לך צורך עז בנפרדות ובבועה מפני שזה כבר חלק ממך.
הצד שזקוק ל:
שאני לא פונה, לא יוצרת תקשורת, ומישהו פועל בהתאם לצרכים שלי?
מודחק כנראה לחלוטין.
עד כדי כך, שאת מאמינה שהיית חווה את זה כפולשני. זה אומר שבאופן פעיל את לא מאפשרת את זה בחיים שלך (ולכן גם לא מקבלת, ולכן גם לא יכולה לתת אותו דבר). הייתי אומרת: באופן תת מודע את לא מרשה לאף אחד לתת לך את זה. כי יש לך חסך כל כך עמוק שאת לא מאפשרת בכלל להתקרב לאיזור הזה.
זה כל כך גדול, וכל כך כואב, שסגרת את זה בקופסא ואת מנותקת מזה לחלוטין.

עכשיו השאלה: האם את רוצה לשנות?

מה עושים כשיש אמא שיש לה צורך בנפרדות, ותינוק שיש לו צורך בקשר קרוב?
אני אתנסח בצורה חדה, לצערי, כי פשוט אני בשבוע עמוס ועייף ולא חושבת שיש לי כוחות להיות עדינה S-:
התינוק שיש לו צורך בקשר קרוב - הוא תינוק נורמלי. יש לו צרכים טבעיים נורמליים. לא להיענות לצרכים האלה של התינוק, פירושו של דבר ליצור לו חסך.
האמא שיש לה צורך בנפרדות - במצב שאת מתארת, הצורך בנפרדות קיים, הוא חלק ממך, אבל הוא ביטוי לפגיעה שנפגעת. לולא פגעו בך ויצרו לך חסך בילדותך, לא היה לך כזה סוג של צורך בנפרדות.

יש אפשרות להגיד, טוב, ככה זה. ככה יצאתי (נכון ומדוייק), זו לא אשמתי (נכון ומדוייק), זה קרה בגלל אמא שלי/ההורים שלי (נכון ומדוייק), עכשיו אני ככה (נכון ומדויק) וזהו. זה מה יש (לא בהכרח).

אבל אני מרגישה שבאת לכאן בשביל משהו אחר. את רוצה לדעת איך לשנות את זה, כי את רוצה להיענות יותר לצרכים של התינוקות שלך.
ומשהו בך, אולי "הילדה הפנימית" שלך, קוראת לך לעשות את השינוי למען עצמך.
כי אם תעשי שינוי פה, הוא יטפל לא רק בתינוק הנוכחי שלך. ולא רק בילדים היותר גדולים שכבר יש להם חסך במקום הזה וגם הם ירוויחו מריפוי שלו. הוא יטפל בך. הוא יתחיל למלא את החסך הענק שלך.

הניתוק יש לו מחיר גבוה, אבל ברגע שרוצים להפסיק להיות מנותקים - צריך להתחבר. תהליך ההתחברות הזה, לדעתי ומניסיוני, צריך לעבור אותו עם ליווי. לא לבד.

יש פה לא מעט מדריכות מדהימות באתר הזה לעבור תהליך ריפוי כזה. לפי הא"ב: אורה גבריאלי, אורנה שפרון, חני בונה, מיכל בן אריה, עירית לוי. ואם שכחתי מישהי, אז מקווה שמישהו אחר יוסיף. כמובן גם מחוץ לאתר. אבל פה את יכולה להסתובב ולקרוא אותן ולקבל רושם. וגם ממליצה לדבר אישית. הכימייה חשובה פה.
שיהיה לך בהצלחה.
לדעתי אין דבר מעיר יותר, ענק יותר ומופלא יותר מאשר הרצון לעשות שינוי כדי להיות אמא שאוהבת יותר.
לילדיך, ובאותו זמן גם לעצמך. לגדל את עצמך, להיות קשובה לעצמך, ולאהוב יותר את עצמך כמו שהיו צריכים לגדל אותך כשהיית תינוקת.

בשמת, מאוד מרגש מה שכתבת. לצטט את הכל. לגריין את הכל.
אסתפק בזה:
_לדעתי אין דבר מעיר יותר, ענק יותר ומופלא יותר מאשר הרצון לעשות שינוי כדי להיות אמא שאוהבת יותר.
לילדיך, ובאותו זמן גם לעצמך. לגדל את עצמך, להיות קשובה לעצמך, ולאהוב יותר את עצמך כמו שהיו צריכים לגדל אותך כשהיית תינוקת._

אז שוב חוזרת השאלה: מה עושים כשיש אמא שיש לה צורך בנפרדות, ותינוק שיש לו צורך בקשר קרוב?
אהבתי מאוד את מה שבשמת כתבה לך.
כשאת כותבת את זה, אמא שיש לה צורך בנפרדות, זה כאילו שזו עובדה מוצקה. כמו הכסא שאת יושבת עליו. וזו אולי עובדה כרגע. אבל זה לא אומר שזה צריך להמשיך להשאר ככה...
כל סוג של עבודה רגשית שתעשי ויהיה לך טוב ויעיל, ומקדם - יזיז אותך מתוך הצורך הגדול הזה בנפרדות. יתכן שאיזה גרעין של זה ישאר תמיד, אבל זה יהיה הרבה יותר בפרופורציות, פחות מציף, יותר בנוכחות, עם יותר אמפטיה לעצמך. ביקורת פנימית יש לך מספיק...
יש קורס שאני מעבירה שאנחנו עובדים על הנושאים האלה, מתחיל עוד מעט.
בהצלחה @}

אני אתנסח בצורה חדה, לצערי, כי פשוט אני בשבוע עמוס ועייף ולא חושבת שיש לי כוחות להיות עדינה
זה בסדר, קראתי אותך כבר במספיק דפים כדי לדעת את הנימה הנכונה של הדברים.

_באופן תת מודע את לא מרשה לאף אחד לתת לך את זה. כי יש לך חסך כל כך עמוק שאת לא מאפשרת בכלל להתקרב לאיזור הזה.
זה כל כך גדול, וכל כך כואב, שסגרת את זה בקופסא ואת מנותקת מזה לחלוטין._
אני לא יודעת. מצד אחד זה מצלצל לי נכון, מצד שני, כמו שרמזתי קודם, אני כן זוכרת בבהירות תקופות אחרות בחיי שהייתי זקוקה לקשב, וכן ידעתי אז שלזה אני זקוקה. זה לא היה "סגור בקופסא".
ברור לי שלהיות מבוגרת טוב לי הרבה הרבה יותר מלהיות ילדה/נערה. יש לי במיוחד זיכרון אחד ספציפי, של מצוקה אחת (שנמשכה חודשים, ונפתרה מעצמה כשהשתנו כמה תנאים חיצוניים) שלא היה מי שיהיה קשוב לי וידע לפענח שאני במצוקה. אני זוכרת את חוסר האונים הזה, שאני כל כך מנסה לשדר לעולם בכל כוחי שאני צריכה עזרה, ואף אחד לא קורא אותי. אני זוכרת שהרגשתי שאין לי כתובת, שהכתובת הטבעית של בני גילי היא ההורים שלהם, ובשבילי הכתובת הזאת לא קיימת, אבל אין לי גם שום גורם אחר שיש לי אפשרות לפנות אליו. וכשאני זוכרת את החודשים הקשים האלה אני מתמלאת בתחושת רווחה, כי אני יודעת בוודאות שהיום זה לא ככה. היום אני לא חסרת אונים. היום אני יודעת שיש לי המון למי לפנות לבקש עזרה כשאני זקוקה לה. היום יש לי איש יקר ואהוב, וגם כשיש דברים שאני מרגישה שהוא לא ייתן לי מענה הכי טוב בעולם, כל העולם הווירטואלי פתוח לפניי, וגם אם אני צריכה עזרה מקצועית אני יודעת שזה קיים ושיש גם המון אפשרויות והמון סוגים של עזרה מקצועית לפי מה ש{{}}אני בוחרת{{}}, שאני חושבת שיתאים לי בנסיבות. היום אני לא חסרת אונים, וזו באמת תחושה נפלאה של גאולה.
אז לדברייך יוצא שאותה תחושה היא סוג של מיסוך - אני לא בטוחה שאני מקבלת.

יש אפשרות להגיד, טוב, ככה זה. ככה יצאתי (נכון ומדוייק), זו לא אשמתי (נכון ומדוייק), זה קרה בגלל אמא שלי/ההורים שלי (נכון ומדוייק), עכשיו אני ככה (נכון ומדויק) וזהו. זה מה יש (לא בהכרח).{{}}
אני אכן אומרת לעצמי את כל הדברים שעליהם הערת נכון ומדויק_ ולא אומרת לעצמי ש{{}}_זה מה יש.{{}} כך כתבתי למעלה:
_זה מה יש וזה מה שקיבלתי - התייחסות אפאתית למדיי מאמי, הדמות העיקרית בחיי המוקדמים (למרבה השמחה היו עוד כמה דמויות בחיי). וכשזה מה שקיבלתי, משהו במסוגלוּת ההורית שלי לקוי, אם לא אתאמץ במודע לשנות ולשכלל.
אני רוצה להתאמץ ולשנות, ומבקשת כיוון._
אני מודה מאוד לכולכן, שנותנות לי כיוונים. ידעתי שפה אוכל לקבל עזרה (-:

עם יותר אמפטיה לעצמך. ביקורת פנימית יש לך מספיק...{{}}
נראה לי שאני דווקא די אמפטית לעצמי (ובכלל, לעולם. גם לאמא שלי אני אמפטית. עברתי כבר את שלב הכעס).
תודה סאלי.

נראה לי שאני דווקא די אמפטית לעצמי
יופי, זה צעד חשוב. שהוא לא פשוט לרוב האנשים.
אם את מרגישה שיש לך אמפטיה, אז מה שחסר כנראה הוא הצד השני של אמון בעצמך שאת יכולה להתפתח, שהנושאים האלה שבך יכולים להתפתח. וגם עוד משהו של נוכחות במקום הזדהות, שקשה להסביר אותו אבל דווקא אפשר ללמוד להביא אותו - במקום להגיד "יש לי צורך בנפרדות" להגיד "משהו בי צריך נפרדות". המשהו הזה זה חלק מהחויה שלך. ואז אפשר להיות עם החלק הזה שבך. באמפטיה. וגם באמון שהוא יכול להתפתח

במקום להגיד "יש לי צורך בנפרדות" להגיד "משהו בי צריך נפרדות". המשהו הזה זה חלק מהחויה שלך. ואז אפשר להיות עם החלק הזה שבך. באמפטיה. וגם באמון שהוא יכול להתפתח
זה חזק מאוד. לוקחת לעצמי כמה זמן לעכל את זה.

בתור אוהבת בועות, דברים שעזרו לי זה מצד אחד "שמורות" זמן (למשל המקלחת) ומצד שני דברים שבהם התינוקות הרגישו שהם איתי גם כשהייתי בבועה (למשל טיולים).
חשוב גם להבדיל בין קשב לתינוק לבין התרכזות בילד; אפשר להיות בקשב גם כשעסוקים בדברים אחרים (אם כי לא כל דבר...).

זה חזק מאוד. לוקחת לעצמי כמה זמן לעכל את זה.
@}

יונת, תודה על העצות הפרקטיות!
לגבי _להבדיל בין קשב לתינוק לבין התרכזות בילד - כשנולד התינוק הקודם הייתי שיכורה מהתרגשות מכל ה"אי מרכוז" שפתאום גיליתי שהוא לא סתם הזנחה שלי אלא ממש תפיסה חינוכית, ונפעמתי למחשבה שזה יהיה ממש בסדר אם על כל ציוץ אצמיד לשד, וכל היום אסתובב עם מנשא, והילד יחוש אותי ככה ויקבל ממני כל מה שהוא צריך, וגם לי יהיה כיף להרגיש אותו עליי צמוד, והחיים יהיו כל-כך יפים ופשוטים...
היום אני מבינה שנסחפתי. אני לא יודעת להגדיר את ההבדל בין קשב להתרכזות, אבל אני יודעת שכשהמטרה שלי היא רק "לא למרכז" הילד שלי לא מקבל מענה מספיק לצרכיו. אני לא יודעת, אולי אחת כמוני צריכה כן קצת להתרכז בילד, להתאמץ באופן פעיל להתבונן בו, ללמוד אותו כמו שהציעה טלי למעלה, לבדוק את התגובות שלו לכל דבר שאני עושה - כי זה לא בא לי טבעי. אם אני לא ממש אתרכז בו אני עלולה לאבד אותו, לשכוח שגם הוא אדם עם צרכים. מהיכרות עם עצמי, אין חשש שאסחף לכרכור מוגזם סביב התינוק. אני לא צריכה להיזהר מהתרכזות, אלא מהקוטב הנגדי - הזנחה.

אני זוכרת את חוסר האונים הזה, שאני כל כך מנסה לשדר לעולם בכל כוחי שאני צריכה עזרה, ואף אחד לא קורא אותי.

זה מתאר, בדיוק רב, צורך בקשב שלא נענה. יש לי הרגשה שכשכתבת את המשפט הזה התכוונת לומר שאז לא ידעת איך ולמי לפנות לעזרה. אבל הוא מתאר גם משהו נוסף - הורים שלא שמו לב שמשהו עובר עלייך גם בלי שתבואי ותגידי את זה.

וכשאני זוכרת את החודשים הקשים האלה אני מתמלאת בתחושת רווחה, כי אני יודעת בוודאות שהיום זה לא ככה. היום אני לא חסרת אונים. היום אני יודעת שיש לי המון למי לפנות לבקש עזרה כשאני זקוקה לה.

זה נשמע לי בדיוק בדיוק כמו צורך בקשב ש"סגור בקופסה".
בעצם זה לא שהיום מישהו ממלא את הצורך שלך בקשב, אלא שאת (לכאורה?) כבר לא צריכה שמישהו יהיה קשוב אליך, כי את מספיק חזקה ויש לך מספיק כלים כדי לעזור לעצמך, גם אם זה בדרך של לדבר לאנשים הנכונים או בצורה הנכונה כדי שיקשיבו לך. כאדם מבוגר, זה לא רע בעיני, אפילו טוב, שאת לא מחכה שמישהו ישים לב לבד שמשהו מציק לך, אלא לוקחת אחריות על ליידע את מי שאת צריכה שיידע. אבל כילדה אולי היה לך צורך, טבעי, שהורייך ישימו לב לבד שמשהו מציק לך. והצורך הזה לא נענה. הוא פשוט נסגר לו בקופסה. אולי לכן קשה לך מול הצורך הזה של תינוק, ש את תהיי אחראית על לשים לב למה הוא צריך.

אני לא יודעת אם אני בכיוון, אבל חשבתי על הדברים שכתבת ואלה המחשבות שעלו בי.

אני לא צריכה להיזהר מהתרכזות, אלא מהקוטב הנגדי - הזנחה.

אגב, זה מעולה שאת מחפשת להשתפר, אבל ממש לא הייתי קוראת לאמהות שאת מתארת מזניחה.
לא צריך לצאת מפרופורציות

, בסך הכול את מתארת תינוק שיהיה צמוד אלייך ויינק, וזה הרבה מאוד.

אני חופשת עם הילדים ואין לי יישוב הדעת לכתוב כמו שצריך, לכן לא הגבתי להודעות שלך, טלי, אבל דעי שקראתי ואני מהרהרת בדברים.
תודה.

תודה שיידעת. תהיתי

שליחה על ידי תמר* » 29 מאי 2013, 11:43

קראתי וקראתי עם המון מחשבות שמסתובבות...
אני אמא חסרה בוודאות. דור שלישי לשואה, גדלתי עם אמא שבאמת ניסתה להיות קשובה, היתה איתי שנה בבית, הניקה עד גיל שמונה חודשים (הרבה במושגים של אז). אבל כנראה הייתה מכוונת לעצמה ולא אלי, גדלתי עם תחושה שאני שנייה בעדיפויות והיא חשובה לי יותר. לכן הגנתי עליה מכל משמר, כל חיי כמעט. הגנתי עליה שלא תיפגע, שלא תתאמץ, הגנתי על מחשבותיה ורגשותיה.

היום, אחרי תהליך ארוך עוד מתהווה, אני פחות שומרת עליה, על אמא שלי. אבל אחרי שהפכתי לאמא, אני מבינה את העוצמות שיש באימהות, את הכוח שיש לאמא להשפיע על ילדיה, ומכך אני מפחדת. אני יודעת שאני יכולה להיות אמא מדהימה, מכוונת, קשובה, מסורה. הנקתי, ישנתי ועדיין ישנה בלינה משותפת, עושה הכל כדי שביתי המתוקה לא תרגיש את חוסר האמא שלה, שביתי תהיה שלמה, שלמה עם עצמה ועם האדם הראשון שהפגין והעניק לה אהבה חסרת גבולות, לפחות בתחושה - שזו אני. אבל מנגד, תמיד עולה החשש מהנזק העצום שאני יכולה לעשות, תמיד יש כאב שאני מרגישה כשאני לא מצליחה להיות קשובה, לזהות מה עובר עליה, כשאני כועסת ורוצה את הזמן שלי, לבד לבד לבד לבד בלי בכלל לחשוב עליה או בכלל לחשוב מה קורה איתה. אני עייפה לעיתים מהעומס הרגשי שהאימהות מביאה איתה, לפחות במקרה שלי.

כשקראתי את הדברים של בשמת, חשבתי על השק הגדול שאני מסתובבת איתו, את ההתחבטויות היומיומיות שנוגעות לאימהות שלי, לטון הדיבור, למגע. עד שלפעמים אני מרגישה שאבדה לי הספונטניות שאיפיינה את תחילתה של האימהות שלי. כשהכל בא לי באוטומטיות וטבעיות. ככל שהבת שלי גדלה, אני מאבדת את האוטומטיות הזו, נופלת לדפוסים של אמא שלי. או מפחדת ליפול אליהם. אני מפחדת שלא אצליח לחבק אותה כשתגדל, להכיל אותה. אני לא רוצה בזה, לא רוצה. אבל איך בורחים מדפוסים שנטמעו כ"כ הרבה שנים? טיפולים פסיכולוגיים כבר עברתי ועוברת, אבל אני תמיד תוהה אם זה בכלל יעבור? אם יש מוצא?

אבל איך בורחים מדפוסים שנטמעו כ"כ הרבה שנים?
לא בורחים.
לומדים לשנות אותם, אחד אחד. באהבה.
איך הבת שלך תגדל שלמה עם עצמה?
אם את תלמדי להיות שלמה עם עצמך.

אני אישית לא מאמינה בטיפולים פסיכולוגיים. לדעתי יש שיטות הרבה יותר יעילות להשיג שינוי בדפוסי אישיות, שיטות עם צד פיזי מאוד חזק.

שליחה על ידי שני_מ* » 31 מאי 2013, 13:51

וואו איזה דף מדהים. קראתי בלי למצמץ אתמול אחרי הניתוח והשתכנעתי סופית לברוח מבית החולים בגלל זה.
מאחר ותמיד האמנתי בכל מה שכתבת פה עוררתי לא מעט דיונים בנושא שתמיד הסתיימו בעדר אמהות שמתקיף אותי. והנה כאן, סוף סוף דיון שמאפשר לפתוח ראש ולהרחיב את דעותיי.
דבר ראשון, אשמח לשמוע מה דעתכן על הנושא הבא: ילד חסר. הרבה דובר פה על אמהות חסרה. אני חושבת שמדובר במערכת יחסים הדדית שגם האם וגם התינוק מסוגלים לפגוע בה. אני לא מניקה את הילד מאז גיל חודש. אחרי הלידה הגוף שלי התמלא חלב וכל פעם שראיתי את הילד החלב התחיל לנזול כמו נהרות. המון זמן ישבתי וחשבתי למה כל כך קשה לי להפרד מההנקה. למה שגית לב לא הספיקה, ואחריה גם ד"ר מירה לייבוביץ'. חשבתי שכל הבעיה שלי היתה רגשות האשמה שחשתי כלפי הילד שלי. אבל אחרי תהליך ארוך של מחשבה יצא לי להניק במקרה ילד של מישהי אחרת. התחושה היתה כל כך מדהימה עד שנאלצתי להודות שיש לי צורך פיזי להניק, שלא קשור לדעות ולא לרגשות אשמה. פשוט צורך בסיסי. האם אמא שלא מניקה תינוק כי הוא לא מסוגל לינוק הוא אמא חסרה? אני מרגישה שהילד חסר לי. הגוף שלי הוציא מספיק חלב במשך חודש כדי להאכיל ילד שלא הצליח לינוק. פשוט נשפך לו לפה עד שהתייבשתי. האם זה מעיד על חוסר שלי? עוד מקרה שקרה לי הוא הלידה. התינוק היה גדול מדי ולכן לא היה לו דופק כשנדחק לעבור בתוכי. הגוף שלי כל כך רצה ללדת. קבל את הצירים בברכה ובאהבה, נפתח. ואז חתכו אותו באכזריות כדי להוציא משם את הילד על מנת שלא ימות. אני חושבת שציפיתי ללדת לא פחות משהוא ציפה להוולד. אמא שלי רצתה לתת לי מיטה משפחתית ומגיל חמישה חודשים הסכמתי לישון רק במיטת תינוק. האם היתה אמא חסרה? או שאולי החוסר היה דוקא בי? ומה אתן אומרות על אמא לילד אוטיסט למשל? האמא יכולה לתת ולתת והילד פשוט ידחה אותה. ואמא שמת לה ילד? לדעתי, כמו בכל מערכת יחסים בין שני אנשים שני הצדדים צריכים לענות על צרכי האחר על מנת שמערכת היחסים תצליח בצורה הטובה ביותר.
עוד נקודה למחשבה: בשמת, דיברת הרבה על לשחרר, לתת לילד לעוף. האם זה באמת הדבר הנכון לעשות? החברה המערבית המודרנית מקדשת את הפרט. אבל בתור מישהי שגדלה בתוך מה שבעלי קורא לו חמולה ועד לגן חובה לא נפרדתי מאמי לחצי יום אפילו וגם אז היתה לי תמיד בצהריים כשחזרתי אני חייבת לציין שמעולם לא הרגשתי צורך לעוף, להשתחרר ולהתרחק. אפילו שעברתי למדינה אחרת בשביל בעלי אני עם סקייפ פתוח למשפחה שלי כל היום ורואה אותם כל חודשיים שלושה. נתק קבוע מהמשפחה שלי יאמלל אותי למרות שאני אדם עצמאי ומחזיקה מגיל 20 בית למופת ועכשיו גם תינוק לבד. אני חושבת שאנחנו כופים במקום מסוים את ההתרחקות מאתנו על הילדים בכך שאנחנו מצפים את זה מהם ומאמינים שזה מה שהכי טוב בשבילם. האמנם?

שליחה על ידי אורי* » 31 מאי 2013, 14:35

אני חייבת לציין שמעולם לא הרגשתי צורך לעוף,
אני חושבת שצורך לעוף זה לאו דוקא צורך לנתק את עצמך מהמשפחה שלך, אפילו הפוך מזה. צורך לעוף זה ללכת אחרי משהו פנימי שלך,שבשבילך הוא נכון. ודוקא בעיניי את דוגמא טובה מאוד לזה. הלכת לארץ אחרת-זה שיא התעופה, הרגשת צורך כן לעוף אחרי משהו-בעלך, משהו שהיה לך נכון. אבל זה לא היה בשביל הניתוק,זה עבור משהו אחר שחשוב לך. אני לא חושבת שילדים שיש להם רצון טבעי וחיובי לעוף רוצים בהכרח להתנתק מאבא ואמא, הם פשוט רוצים לעוף, והם רוצים לדעת שאבא ואמא עדיין שם כדי שיוכלו לחזור אליהם,הם רוצים להיות מסוגלים לחזור אליהם.
כל זה כשזה בא באופן טבעי בעיניי. אבל אם זה בא כאנטי, זאת אומרת אם הורים חונקים את הילד ולא מאפשרים לו לעוף, עוצרים אותו במכוון (אתה תיפול,אתה תפצע,אל תלך לשם-מסוכן, אל תלכלך ,תנקה את עצמך,שים מעיל וכו' וכו') אז הוא ירצה לעוף כאנטי להוריו, ואז הוא ירצה לעוף לשם הניתוק כי הוא לא מצליח להיות הוא עצמו בדרך אחרת.

בשמת, דיברת הרבה על לשחרר, לתת לילד לעוף. האם זה באמת הדבר הנכון לעשות?
איפה?
האם תוכלי לצטט את דברי בנושא כדי שאבין למה את מתכוונת?
בגדול אני די מסכימה עם אורי:
לא נראה לי שאנחנו מדברות על אותו דבר.

הי בשמת פעם קראתי את הדף הזה וניסיתי שנים להיות אמא שאוהבת יותר ואז גיליתי מושג של אמא שמתאמצת יותר מדי. עכשיו אני דווקא עובדת על להיות אמא שאוהבת וטובה דיה.
למשל לא מזמן הבן שלי התחיל ללכת לחוג. פתאום בלי הזהרה התחיל גשם שוטף. שמתי את הקטנים אצל השכנה ורצתי אחריו עם בגדים להחלפה ומטריה . הגעתי רטובה כולי אחריו לחוג. הוא אמר: כיף לי רטוב! לא רוצה להחליף ולא צריך מטריה. הלכתי משם קצת פחות אמא שאוהבת יותר. אני לא ארוץ אחריו בגשם. ויש מליון דוגמאות כאלו, פשוט זו היתה נקודת מפנה משמעותית.

מרפאה בעיסוק באופנית (-: (למה לא תפתחי דף בית עם הניק החמוד הזה ותיפטרי מסימן השאלה?)

העצה שאני יכולה לתת לך היא:
קודם כל להיפטר מכל התוויות המגוחכות!!!!! D-:
D-: D-: D-:

באמת. תזרקי אותן לפח. ישר.

את רוצה תשובה רצינית?
אוקיי. הנה התשובה הרצינית (לא שהעצה לזרוק את התויות לפח לא רצינית, היא סופר רצינית ועמוקה, פשוט לא בטוח שתביני למה אז עכשיו אני אסביר):

הטעות הגדולה פה היא שאת משתמשת בכל הכותרות והתגיות והתויות לכסות על אמונות מושרשות ועמוקות שלך.
האמונות שלך הן לגבי הפרטים.
אתן לך דוגמא:
פה נתת לנו דוגמא, ש לדעתך ולפי האמונות שלך "אמא אוהבת" אמורה להגן על הילד שלה מלהירטב בגשם.
שימי לב למלים שהדגשתי, כל אחת מהן מסמנת לך כמה אמונות ומחשבות יש פה, שעל כל אחת מהן אפשר לשים סימני שאלה. אני לא אומרת שאמונותייך לא נכונות! אני רק אומרת - זה לא דברי אלוהים חיים ולא בכל מקום על פני כדור הארץ יש חוק ש"אמא טובה דואגת כשהילד שלה עלול להירטב בגשם ומקפידה להביא לו מייד בגדי החלפה ומטריה".

עכשיו מה קרה?
נהגת לפי האמונות ואורח החיים שלך.

עד כאן יפה.

הגעת, והילד מה?
לא רוצה בגדים, לא רוצה מטריה.

עכשיו בואי נעשה עוד ניתוח:

האם זה אומר בהכרח שעשית טעות בזה שרצת אחריו?
לדעתי לא. שהרי את לא ידעת איך הוא ירגיש. ואת יודעת מה? לא בטוח שאילולא היית רצה אחריו הוא היה מרגיש כך. יכול להיות, שאחרי חמש דקות, רטוב, היה מתחיל להיות לו לא נעים. ולא היתה אמא. והוא היה מרגיש נטוש. וכל הכיף של הגשם היה נוטש אותו.
והנה מה?
את הגעת. עם בגדים ומטריה. הוא התמלא בתחושה הנפלאה "אמא אוהבת אותי ודואגת לי. היא שומרת עלי שלא יהיה לי לא נעים". ומהמקום המלא והשמח הזה, הוא אמר לך "לא צריך! טוב לי ככה!"

את מתחרטת שרצת אחריו?
זו חרטה מוטעית. אין צורך להתחרט. הכל בסדר גמור. מותר לך לדאוג לו, ונפלא נפלא נפלא שהוא מגיב בשמחה ולא בוכה, מסכן, מקופח ומתוסכל על כך שנרטב בגשם. תשמחי גם את ותברכי את עצמך על ילד עם אופי כל כך מקסים, סתגלני, גמיש ורגוע. זה בוודאי גם בזכותך. לא הייתי משנה אפוא כלום.

לגבי האם תרוצי אחריו בגשם בפעם הבאה - מציעה שתמיד תשימי לו בגדים להחלפה כשהוא הולך לבד לחוג וכדומה.
וכך לא תצטרכי לרוץ אחריו אם מסיבה כלשהי הוא נרטב מגשם או מתלכלך מכל סיבה אחרת וזקוק לבגד להחלפה. כי זה שהפעם היה לו כיף, לא אומר שאם זה יקרה שנית, ביום חורף קר, לא יהיה לו קר ורטוב ולא נעים ובאמצע השיעור הוא יצטער מאוד שאמא לא באה עם בגדים להחלפה.
לכן הלקח האמיתי הוא בעיני: לדאוג לבגדים להחלפה בכל מקרה (שישכבו בתיק החוג כל השנה, מקסימום לא ישתמש בהם).
הלקח האמיתי הוא לא: לא לרוץ אחריו.

ועכשיו עוד ברצינות: מה שאת רוצה להפסיק לא קשור בכלל ובשום צורה ל"אהבה" או "טובה דיה" או "מתאמצת יותר מדי" או כל התגיות המיותרות האלה.
את רוצה להפסיק להיות לחוצה. את רוצה להפסיק לדאוג על דברים מיותרים, שוליים, שלא צריך לעשות מהם עניין, שלא צריך להיות "פולנייה" לגביהם, שלא צריך להתעסק בהם בכלל.
את רוצה להפסיק לדאוג.
וזו מטרה טובה, כי הדאגנות והלחץ בהחלט מחרבים לנו את החיים ואת ההורות, ולילדים את השלווה. חרדנות, לחץ, סטרס ודאגנות לא עולים בקנה אחד עם אהבה. אלה התנהגויות של פחד, אלה התנהגויות של חסימה.
אנחנו רוצים אהבה. ואהבה היא זרימה.

(על המטאפורה הבודהיסטית של אהבה מול פחד כזרימה מול חסימה, תודה למיכל שץ)

אה, רגע. בקריאה שניה שכחתי משהו חשוב:

את רוצה להפסיק להיות לחוצה. את רוצה להפסיק לדאוג על דברים מיותרים, שוליים, שלא צריך לעשות מהם עניין
אבל זה לא אומר שמה שצריך זה לזרוק את התינוק ביחד עם מי האמבטיה,
כי אפשר גם להפסיק להיות לחוצה, וגם במקום לדאוג במובן "לחרוד" ולצפות לבכי וחוסר אונים - לדאוג לילדים במובן של "טיפול הולם ומתאים לנסיבות, מחשבה מראש, תמיכה הולמת ברגשות הילדים כשצריך, תמיכה הולמת בצרכיהם הפיזיים כשצריך, לא יותר מדי אבל גם לא פחות מדי".

בצדק חשבת שילד רטוב עשוי להזדקק לבגדים להחלפה.
לדעתי זה שייך לטיפול בסיסי ביותר בצרכים הפיזיים של הילד.
ולצד זה, בצדק לא כפית עליו את הבגדים להחלפה ואת המטרייה - גם זה חלק מהאהבה לילד! את בעצמך התגמשת, ואיפשרת לו להישאר רטוב.
בקיצור, באמת לא הייתי משנה כלום.
הכל נראה לי מושלם בסיפור שלך.
כמעט נשמעת לעצמי כמו צפריר: הכל בתואם. אפשר רק להודות. כל מה שקרה, היה מצויין ומחמם את הלב. לא הייתי משנה דבר.

שליחה על ידי אורי* » 01 יוני 2013, 22:37

הכל בתואם. אפשר רק להודות. כל מה שקרה, היה מצויין ומחמם את הלב. לא הייתי משנה דבר.

תפילה_לאם

גם התשובה שלך, בשמת, מחממת את הלב.

תודה רבה בשמת.
פחות לחוצה זה בהחלט משהו שאני עובדת עליו ( יש המלצות??)
אבל איך אפשר לדעת (לשם בדיקה עצמית) מתי זה אמא שאוהבת יותר? ומה עושים כשאני אמא שאוהבת פחות? לפי גישה זו

המממ. שאלה גדולה שאלת.

בגדול:
מה שאני ממליצה להשקיע בו, זה בשיפור האהבה לעצמנו.
לנשום. זה ייתן לנו אורך נשימה גם עם אהובינו.
להפסיק לבקר את עצמנו. זה יאפשר לנו להפסיק לבקר גם את אהובינו.
לגלות סבלנות, חום, עדינות וחמלה כלפי עצמנו. זה יאפשר לנו לבטא אותם גם כלפי אהובינו.
לגלות גמישות עם עצמנו. לא לאסור על עצמנו דברים אוטומטית, אלא לשאול: "בעצם, למה לא? אולי אני יכולה גם וגם?"

כמו שהתגמשת עם הילד: זאת אהבה. לא חסמת.

אם נהיה פילוסופיות לרגע, כל מקום שיש זרימה נינוחה, מאפשרת, עם חיוך - יש אהבה.
כל מקום שיש חסימה - יש פחד. הפחד, במקרים רבים, מפריע לאהבה. למשל, תארי לך שהתגובה שלך לילד שאמר שכיף לו להיות רטוב, היתה שזה לא מעניין אותך והוא חייב להחליף בגדים מייד!
סביר שאילו היית כופה עליו החלפת בגדים, הסיבה היתה הדאגה שלך (=פחד) שהוא יחלה חס וחלילה.
לא מתוך רשע שרירותי.

אבל גם אם היה מצטנן אחר כך, לא היה נגרם מזה שום נזק (בימינו לא מתים מהצטננות בדרך כלל). להיפך, הוא היה מסיק מזה מסקנות, בעצמו.

לעומת זאת, הויכוח, ההתנגדות לשמחה שלו, החסימה של הרצון שלו, והכפייה עליו - היו גורמים כולם נזקים ושוברים בו דברים מאוד עדינים שאחר כך לוקח שנים לשקם, ואז באותו רגע היית אמא שאוהבת פחות (לא שלא שברתי אלף פעמים )-: אבל אני יודעת שזה לא טוב ואני באמת משתדלת להתנהג יותר טוב בפעם הבאה...).

מה דעתך?

שליחה על ידי ים* » 04 יוני 2013, 20:00

רק לומר שהדיון פה ממש מרגש אותי ונוגע אישם עמוק.
תודה !

אבל גם אם היה מצטנן אחר כך, לא היה נגרם מזה שום נזק (בימינו לא מתים מהצטננות בדרך כלל). להיפך, הוא היה מסיק מזה מסקנות, בעצמו.
בשמת, תודה על המשפט הזה

למה? כי אני בדיוק באה לדיון מהכיוון של אמא ש(אוהבת, בטח אוהבת) נותנת לילד שלה להירטב, להתלכלך, להיכשל, להיחבל, להיתקע, להתלבש הרבה פחות מדי יחסית לעונה, מדי פעם אפילו להצטנן, ולא תמיד מזהירה אותו קודם לכן...
למה? לא יודעת, זה לא אידיאולוגיה מכוונת, זה פשוט קורה לי פעם אחרי פעם.
פעם הגענו לבית הספר והוא לקח את האופניים שלו ל"חניה" - מתקן לקשירת האופניים, שעומד באמצע פיסת דשא.
באותו יום הדשא היה ארוך מהרגיל, ומאוד מאוד רטוב.
והילד הוביל את האופניים דרך הדשא, בדרך הקצרה ביותר אבל גם הרטובה ביותר - דרך העשבים הכי גבוהים.
כן, עבר במוחי איזה הרהור גולמי של "הדשא רטוב, לא כדאי שהוא יילך משם" - אבל לא הפרעתי לו. נתתי לו ללכת וחיכיתי לראות מה יקרה.
("חיכיתי לראות מה יקרה" - זו התמה שלי עם הילד הזה)
אז קרה שנרטבו הנעליים ונרטבו הגרביים ובדרך לכיתה הוא כבר התלונן. אז אמרתי לו ש: א. ממחר אני שמה בתיק גרביים רזרוויים (אויש! עדיין לא עשיתי את זה. חודש אחרי...

) ו-ב' נוכל לבקש מהמורה שלו שהוא יחלוץ נעליים בכתה כדי לייבש את הגרביים. או משהו דומה. אחרי הרהור קצר הוא הודיע לי שלא צריך, ושיהיה בסדר.
בסוף היום שאלתי אותו על הגרביים, והוא אמר שהיה בסדר.
אחרי הצהריים, או למחרת, כשהגענו לאופניים, עצרתי אותו לפני שהלך דרך הדשא והראיתי לו את העשבים הגבוהים והסברתי לו על אפקט ההקטבה ואיך בצד השני העשבים נמוכים ולא מרטיבים. עם הדגמות.
ואז הוא בחר שובפעם ללכת דרך הגבוהים כדי להירטב...

כאמא לילד הזה, אני כל הזמן "לוקחת סיכונים", נותנת לו המון חבל, נותנת לו ללכת בראש, לשגות, להסתבך, גם להצטנן, נותנת לו לראות מה קורה, ורק אחר כך באה, מתווכת, מציעה ומתקנת.
זה בהחלט יכול להיראות כחוסר אחריות, חוסר אכפתיות, עצלות הורית, תת-דאגה (דאגה במובן של סיפוק צרכים בסיסיים), הפקרות מסוימת.
אבל אני אוהבת אותו נורא... ואיכשהו נדמה לי שהוא גם מרגיש אהוב.

"עוטפת אותו כשהוא צריך עיטוף, פסיבית כשהוא צריך מרחב, משחררת אותו כשהוא רוצה לעוף"
יש עוד כמה דוגמאות אבל התעצלתי לקרוא שוב את כל הדף מההתחלה. אני לא חושבת שלעוף ולתפוס מרחב זה צורך ביולוגי, אני רואה בזה עוד מחלה של התרבות המערבית. במרחק של יבשת אני צמודה לאמא שלי כמו זנב, רואה ומדברת איתה יותר מאשר רוב האנשים שחיים ביחד, לא מרגישה שהתרחקתי מילימטר. הסיבה שעברתי לגור בארץ עם בעלי היא שידעתי שמהקשר עם אמי ויתר בני משפחתי אני לא יכולה לאבד פסיק. יש לי עוד אח מאומץ, שאומץ בגיל תיכון ובכל זאת נוצרה בינו לבין המשפחה אותה הכימיה וגם אח קטן. כל אחד משלושתנו חי במדינה אחרת ומבלה את כל זמנו הפנוי עם סקייפ פתוח בחדר שבו הוא נמצא ותוך כדי הקנטות, דיבורים, לראות סרטים ביחד, לעזור להתכונן למבחנים ועוד. אני מרגישה שהנורמה המקובלת בארץ, ובאתר הזה בפרט הוא התרחקות מהמשפחה וחיים במשפחות גרעיניות ככל שגדלים. זה מרגיש לי לא טבעי.
אני מקווה שהבנתי לא נכון

תמרוש רוש, נשמע נפלא.

שני מ - תוכלי להסביר עוד קצת? אני ממש לא חושבת שהבנתי מה את מנסה לטעון פה.

אבל אולי אגיד משהו אחד לגבי:
משחררת אותו כשהוא רוצה לעוף.

את מתארת מצב שבו "את לא רוצה לעוף". אז למה מישהו צריך לשחרר אותך? לא ביקשת שיחרור. אז זה לא רלבנטי לגבייך. פשוט לא. פשוט, לגבייך - לא.
אבל לא כולם כמוך.

בציטוט הנ"ל מדובר על מצב שבו הילד רוצה לעוף. אם הוא רוצה, זה אכזרי לכלוא אותו בכלוב ולמנוע ממנו.

קחי את הדוגמא של הילד הרטוב: הוא רצה להישאר בבגדים הרטובים. האם את חושבת שצריך היה להכריח אותו להחליף לבגדים יבשים? בעיני, זה "לא לשחרר כשהוא רוצה לעוף".

הי בשמת,
אני חושבת שאני יותר מבינה. את אומרת בעצם שאמא שאוהבת יותר אין פירושו של דבר שהחיים הם סרט הוליוודי שהכל מתקתק, אלא למצוא פתרון מכבד במצבי חיכוך/אי הלימה/דאגה איך שלא נקרא לזה.
מצד שני, נניח ילד מצונן זה דבר שניתן לסבול( אגב בחיים לא הייתי מספרת למישהו מהמשפחה שלי את הסיפור כי היו תולים אותי על לוח המודעות של אמא מזניחה, אז טוב שיש את האתר).
אבל מה קורה שילד לא זהיר בכביש, מתעקש להתעלם מבקשה הורית או של הסביבה( שיהיו לה תוצאות שלא יכול לצפות מחמת גילו וניסיונו). גם במקרים שאנחנו יודעים שיהיו תוצאות האמא האוהבת לא תמנע מהדברים לקרות?
זה די שובר מיתוסים.. וגם הגיוני בו זמנית

אבל מה קורה שילד לא זהיר בכביש, מתעקש להתעלם מבקשה הורית או של הסביבה
זה לא לדף הזה. יש דף על כבוד לילד (מי זוכר את שמו?) שבדיוק מדבר על מצבים של סכנת חיים.

אז רק לסבר את אוזנך ועל קצה המזלג: כל השנים שהילדים היו תינוקות ועדיין למדו איך להתייחס נכון לכביש, כשהתקרבנו לכביש פשוט הרמתי על הידיים "כי בכביש מסוכן". הילדה מעולם לא ניסתה לרוץ לכביש או לעזוב את ידי. הילד היה פחות רגוע, אז היה על הידיים יותר שנים עד שאפשר היה להיות בטוחים שהוא מבין שבכביש נותנים יד לאמא.

בטיחות בלי גבולות

_סף הרגישות שלי לאיתותים מהתינוק גבוה. אני שוקעת בעולם שלי ובענייניי (בין אם הוא עליי ובין אם הוא רחוק), והרבה פעמים לא קולטת אותו עד שהוא בוכה בקול גדול.
כשאני כן קולטת אותו אני הרבה פעמים לא יודעת איך לפענח אותו. לא רק בשבועות הראשונים - לאורך חודשים ארוכים. אוטומטית אני מצמידה אליי, זה הרגל שרכשתי, ויופי, זה עונה על חלק מהמצוקות שצצות. אבל אני יודעת שתינוקות מאותתים לאמא לא רק כשיש להם צורך בקרבה. גם כשיש להם צורך במשחק, בדיאלוג, או סתם איזו מצוקה נקודתית ("אמא, התווית מגרדת לי!"). אז אני לרוב (א) לא אבחין בשלב מוקדם של האיתות, (ב) בשלב מאוחר יותר אקלוט אותו באופן חצי מודע, רבע מודע כזה, ואקרב את התינוק אליי, (ג) אם הקרבה לא תפתור את הבעיה, התינוק כבר צורח ואני אתהה מולו או שאתמלא בתסכול - לא יהיה לי שמץ של מושג מה הוא רוצה ממני.

חוץ מזה שמתי לב שאני לעתים קרובות מדי נופלת לחוסר כבוד כלפי התינוקות שלי. מחפשת דיאלוג איתם לפי הצרכים שלי ולא לפי הצרכים שלהם. למשל מנסה לסחוט חיוך מתינוק שמרוכז בספירת המרצפות, מכניסה למנשא תינוק שבא להראות לי מה מצא... לרוב אני נעשית מוּדעת לעיוות שבאינטרקציות האלה לאחר מעשה._

אני כבר לא לקראת לידה אלא הרבה אחריה, אבל חזרתי לדף ולכינוי כדי להודות באיחור ניכר לכל הנשים הטובות שעזרו לי, וגם לספר על התובנות שלי היום:
כשכתבתי הייתי הרבה אחרי הלידה הקודמת, ולא זכרתי בדיוק מאיזה שלב אני זוכרת את תחושת הצרימה הזאת, חוסר התיאום עם התינוק. עכשיו אני בדיוק שם, וקולטת איפה הייתה הבעיה (והיא כבר כמעט לא קיימת הפעם, לשמחתי הרבה (-: ) - מסביבות גיל תשעה חודשים, עד שהילד יודע לדבר ברמה כזאת שכבר קשה להתעלם ממנו. שם היה הקושי שלי.
בגיל צעיר יותר הצרכים התקשורתיים שלו לא גדולים מדי בשבילי, ובגיל בוגר יותר - כאמור - הוא כבר לא נותן לי להתעלם ממנו בכל מקרה. אבל בשנה שבין לבין, זה מעין זמן מעבר. כבר לא תינוק שזקוק בעיקר למגע וקרבה, עדיין לא ממש ילד - שם היה לי קשה להפנים למה הוא מצפה ממני, והרבה פעמים תפסתי את עצמי שהתגובות שלי אליו לוקות בחסר.
והפעם זה כמעט בכלל לא ככה.
מן הסתם יש הרבה גורמים לשיפור, וביניהם כמובן הדברים שנכתבו לי כאן וחלחלו עמוק, אבל אני רוצה לציין עוד שני גורמים שלא הייתי מעלה בדעתי לפני-כן שהם קשורים, ובפועל הם יצרו הבדל ענק:

א- שפת הסימנים לתינוקות{{}}. פתאום נדלקתי על זה והחלטתי לנסות, ומדהים מה שזה עושה לי ולו. עצם העובדה שהתרגלתי לסמן לו תוך כדי שאני מדברת איתו, גורמת לי גם לדבר איתו הרבה יותר, גם להיות הרבה יותר ממוקדת כשאני מדברת איתו, וגם - אוף, אין לי מילים לזה - לקלוט אותו יותר, איך אפשר להסביר את זה. ממש לשים לב שהוא שָׁם, שהוא אדם, שהוא אמיתי.

ב- התחלנו חינוך ביתי. ומסתבר שדווקא כשיש גם ילדים גדולים בבית, ואני לא לבד עם התינוק, אני יותר ממוקדת וקשובה. כשהייתי לבד עם תינוק הייתי בעיסוקים של מבוגרים, שאפשרו לי פחות פניוּת אליו.

שוב תודה לכולכן, מקרב לב @}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אה, וחוץ מזה הקטנטון הזה מאמם, ואני נורא מאושרת איתו ועם כל החבורה! איך שכחתי את העיקר.
>ממחשב אחר<

תודה שעדכנת!

שליחה על ידי טלי_ב* » 19 מרץ 2014, 10:32

איזה כיף לשמוע את העידכון!
ממש שמחה לשמוע שאת מאושרת עם כל החבורה ושהבעיה נפתרה (או לא התעוררה) (-:

(ניקיתי היום את דף הבית שלי, וכך נזכרתי בשיחתנו כאן ובאתי לבדוק אם במקרה התחדש משהו - ובדיוק עידכנת!)

שלום,
לאחרונה חזרתי לארץ אחרי שהות ארוכה בחול שם נולדו שני ילדי.הגדול בן שלוש וחצי והקטן שנתיים פחות. מאוד רציתי לצאת לעבוד וידעתי שכאן בארץ סיכויי יהיו גבוהים יותר למצוא עבודה ובאמת כך היה. כחודש וחצי או חודשיים אחרי שהגענו התחלתי עבודה במשרה מלאה. בכוונה רציתי משרה מלאה כי אחרי בדיקה של משרות המוצעות לאמהות ראיתי שהן בדרך כלל פשוטות ולא מאתגרות וחשבתי שאם כבר אני יוצאת מהבית, עדיף שיהיה לי מעניין.
עברו כחודשיים והעבודה מעניינת (למרות שהמשכורת נמוכה). זאת לא עבודת חיי אבל זו עבודה דינאמית ומלאה באחריות. ואני מרגישה שאני מבצעת אותה היטב.
הילדים, לבינתיים, נשארים עם בנזוגי בו אני גאה מאוד(לדעתי לא כל גבר היה מסוגל לראות עצמו עם הילדים בזמן שהאישה עובדת, למרות שכרגע אין לו אפשרות חוקית לעבוד). הוא משחק איתם ולוקח אותם לפארק והכל טוב ויפה.אני הייתי עושה דברים אחרת(יותר מנסה לשחק משחקים דידאקטים מדי פעם, לאכול בריא יותר ולא לשים מול הטלויזיה) אבל אין לי ממש תלונות. אני מקבלת את העובדה שהוא עושה את הדברים בדרכו שלו וזה מעולה. מה שחשוב שיהיו עם אחד מאיתנו.
עכשיו,אחרי חודשיים בעבודה, אני מתחילה להתגעגע. כמה שזכור לי שהיה קשה,אני מתגעגעת לבלות איתם, להיות איתם. אמי, לאחרונה, התחילה להעביר ביקורת על האמהות שלי (היא טוענת שלפניכן הייתי נותנת יותר מדי ועכשיו פחות מדי. אחרי שהעירה פעמיים אמרתי לה שהיא עוברת את הגבול כי בסופו של דבר גישתה היא שובניסטית עם צורת גידול שאני לא תומכת בו).
עכשיו אני שואלת את עצמי אם באמת אני כבר לא אמא שאוהבת כל כך....

ישראלונה, וואו, שאלת שאלה גדולה.
איכשהו יש לי הרגשה שמדובר בערבוב של דברים. את מרגישה שאת אוהבת אותם פחות מפני שאת נמצאת איתם פחות? את מרגישה ש את אמא פחות אוהבת כלפיהם או שאת מזהה אצלם תגובות לא טובות לפרידה מאמא?

אני אנסה קצת לעשות סדר בנושאים שמעורבבים, טוב?

נושא 1: את מתגעגעת לילדים. זה כשלעצמו בוודאי לא מעיד שאת כבר לא אמא שאוהבת כל כך.

נושא 2: אם הבנתי נכון, את גידלת את הילדים עד שחזרתם ארצה, כשהגדול בן שלוש וחצי והקטן בן שנה וחצי. כשהגעתם, התחלפת עם בן זוגך.
אז נושא זה קשור אלייך ולפרידה מהילדים בגלל העבודה: האם היה להם קשה עם הפרידה ממך? איך בכלל התנהלה הפרידה הזאת? האם את מיניקה? איך היחסים עם הילדים בשעות שאת לא עובדת, כשאת חוזרת הביתה? יש הבדל אם הילדים קיבלו את הפרידה ממך קשה או אם התנהגותך כלפיהם השתנתה ואת מתנהגת בצורה פחות אוהבת וחמה כשאתם ביחד, או אם הילדים הגיבו לכל השינויים בצורה טובה והיחסים נפלאים ואוהבים כאשר אתם ביחד.

נושא 3: עד כמה הילדים קרובים לאבא, עד כמה טוב להם עם אבא. הם שמחים עם "דרכו שלו"? הם כבר קודם היו קשורים לשניכם במידה שווה ולכן טוב להם עם כל אחד משניכם ללא מצוקה?

נושא 4: הגיל של הילדים. אכן בעייתי מבחינת הפרידה מאמא כי שניהם מתחת לגיל 4-5, ובמיוחד הקטן, שנמצא עדיין בתקופת השיא של "חרדת הנטישה". אז שוב: מערכת היחסים המשפחתית יכולה להיות כזאת שאבא הוא דמות התקשרות חזקה ממש כמו אמא וההתחלפות עברה ממש חלק.

נושא 5: אמא שלך. בואי נגיד בזהירות, שאמא שמעבירה ביקורת על האימהות של הבת שלה היא לא ממש תופעה נדירה P-: ואני באופן אישי לא הייתי מייחסת שום חשיבות למה שהיא אומרת על האימהות שלך. אלה לא גילויים של אהבה אימהית, הביקורת הזאת. "נותנת יותר מדי" זה בכלל משהו שלא קיים לדעתי (אי אפשר לתת יותר מדי, אבל כן יש התנהגויות לא בריאות של אמהות שמבלבלות "נתינה" ו"אהבה" עם "התקרבנות", ובתרבות שלנו כולנו בסכנה ליפול בפח הזה). השאלה המשמעותית פה לדעתי כפולה: מצד אחד, הייתי רוצה לדעת למה בדיוק היא מתכוונת ב"יותר מדי" ב"פחות מדי" ובכלל ב"נותנת". מצד שני, השאלה המשמעותית פה היא מה את מרגישה לגבי דבריה? האם בסתר לבך את מסכימה איתה שעכשיו את "נותנת פחות מדי"?
לא חשוב מה אמך אומרת. חוץ מעצם העובדה שהיא מחלישה אותך ולא מתנהגת בצורה אוהבת כלפייך, וזה עצוב שלך יש אמא שלא אוהבת כל כך...

מה שחשוב הוא: האם את עצמך מזהה שינוי לרעה בהתייחסות שלך לילדים? מעבר לעובדה הפשוטה של עבודה ופרנסה?
האם את עצמך מזהה שינוי לרעה במצבם של הילדים? בהתנהגות שלהם, במצוקה שלהם וכדומה?

אני רוצה להוסיף עוד משהו יותר כללי, שקשור בעקיפין למה שכתבת:

עוד דבר מפריע לי ורק עכשיו נדמה לי שתפסתי את קצה זנבו (לא את הכל, רק את הזנב...):
כל הדף הזה לא נועד בכלל להדביק תויות עם הגדרות על אנשים "אמא אוהבת בדרגה 2", "אמא אוהבת בדרגה 8", "אמא אוהבת בדרגה 10", ולהכריע מי יותר ומי פחות.

עצם הניסוח
אם באמת אני כבר לא אמא שאוהבת כל כך....
הוא בעיני בעייתי עקב שיפוט והאשמה עצמית. ממש חבל לבזבז אפילו רגע בחיים ואפילו גרם אחד מהכוחות שלנו כדי על רגשי אשמה.

אז מה הקטע בדף הזה?
הקטע בדף הזה, לדעתי, ובתור מי שפתחה אותו P-: הוא בכלל לא להגדיר מי אמא אוהבת או לא, ובכלל לא לקבוע לבן אדם מסוים מיקום מסוים על פני סקאלה.
זה כן מבלבל, כי בגדול אני כן אומרת שאמא שנמנעת מהתנהגויות אוהבות כלפי ילדיה אבל מצד שני מעתירה עליהם שפע של התנהגויות לא אוהבות, היא אמא שאוהבת פחות מאמא שעושה ההיפך. אבל המוקד של הדיון הוא ההתנהגויות ולא השיפוט של האמא.

אני מבינה עכשיו שלאורך כל הדף ניסיתי להסביר את זה אבל לא בצורה מספיק בהירה, כי אני בעצמי לא הצלחתי לתפוס מהי הנקודה שבה הדברים שלי מתפספסים... אז תודה לך ישראלונה שבאת לשאול!

עכשיו אפסיק להגיד "מה לא" ואגיד "מה כן":
מה כן?

כן לתאר התנהגויות אוהבות כדי לתת לנו מושג למה אנו היינו זקוקים כילדים ולמה ילדינו זקוקים עכשיו.
כן לתאר התנהגויות לא אוהבות כדי לתת לנו מושג ממה סבלנו כילדים (ולא תמיד ידענו למה) ומה אנחנו רוצים להפסיק לעשות לילדינו.
לדון בסוגיות שמטרידות אותנו כמו: מה יותר גרוע, התנהגות X או התנהגות Y. אני בכוונה כותבת "לדון" ולא "להחליט" כי עצם הדיון הוא מה שפותח לנו כיווני חשיבה ומצביע על הכיוון של הרצונות שלנו. אני לא מאמינה שיש "תשובה" או "מסקנה" לכל דיון כזה.

בפתיחת הדף הזה,

נתתי כוונה להעלות למודעות את ההתנהגויות האוהבות כדי לעודד אותן (הנקה, חיבוקים, שינה משותפת בינקות, הקשבה לילד, רגישות לצרכיו ועוד - בגדול הכיוון הוא תשומת לב לצרכים של הילד שלנו מתוך כוונה אוהבת למלא אותם, כאשר "צורך" יכול להיות גם "לרכוש עצמאות ולעשות לבד", שלא יתפרש כאילו "מילוי צרכים" פירושו רק "לעשות בשבילו"),

ומן הצד השני,

נתתי כוונה להעלות למודעות את ההתנהגויות הלא אוהבות (מכות, צעקות, השפלה, התעלמות, דחייה, נטישה, אטימות, כפייה, חוסר רגישות לצרכי הילד ולרגשותיו ועוד).

במטרה שכולנו נפחית את ההתנהגויות הלא אוהבות שלנו,
וכולנו נגביר את ההתנהגויות האוהבות שלנו.

אני אשמח שהדגש יעבור מהשיפוט שלי כאמא או של אמא אחרת (אפילו שכיף להתעצבן עליהן בדף מעצבן לראות מסביב P-: )
לשאלה - מה אני רוצה לשנות בהתנהגות שלי עם הילדים שלי?

מה להוסיף (אני רוצה להוסיף לגדולה שלי יחס שיעצים אותה) ומה להפחית (אני רוצה להפסיק לעשות דברים ששמתי לב שמחלישים אותה, אבל וויייייי כמה זה קשה... )(האמת, הניסוח שלי גרוע: "להפסיק לעשות X" לא עובד. יותר טוב לזהות מה הטריגר שגורם לי להתנהג רע, ללמוד להתחבר אליו בזמן אמת, ולנקוט התנהגות חדשה ורצויה כתגובה לטריגר).

אני רוצה להפסיק לעשות דברים ששמתי לב שמחלישים אותה, אבל וויייייי כמה זה קשה...

(מזדהה עמוקות)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בשמת,

הבנתי את רעיון הדף ואני מסכימה איתך לגמרי. אני לא חושבת שאני אמא פחות אוהבת. אני מאוד אוהבת את הילדים שלי. אני אענה על השאלות שלך:

אני מתגעגעת לילדים, למרות שכשאני בעבודה אני מרוכזת בעבודה. אני מניחה שזה נורמלי. אחרי שלושה חודשים בעבודה במשרה מלאה אני מתחילה להתגעגע לימים בהם הייתי איתם כל היום. אני ממש מאמינה בזה שמה שעשיתי לפניכן, הזמן שהייתי איתם, הוא הרבה יותר חשוב (מבחינה מעשית) כי למרות שלא הרווחתי כסף, זכיתי לגדל, לחנך וללוות את ילדי. זה היה מאוד קשה אבל, אין מה לעשות, את מה שאני עושה עכשיו יכולות לעשות הרבה נשים אחרות. את מה שעשיתי, אני מאמינה שאני (או בן זוגי) עושים את העבודה בצורה הכי טובה. לא מזמן בנזוגי אמר לי שהוא מרגיש שהוא לא נותן להם זמן איכות ועניתי לו שרק העובדה שהם עם אבא שלהם זה איכות. גם לגננות נגמרת הסבלנות ויש הרבה יותר ילדים שנלחמים על תשומת לב.

היחסים של ילדי עם אביהם הם נהדרים. אני חושבת שזה גם היה לטובה. הבן הגדול שלי היה ממש הילדון של אמא ועכשיו זה התאזן. לאט לאט האבא לומד איך להעביר איתם את הזמן, מה נורמלי ולמה הוא כבר יכול לצפות. לדעתי הם נהנים איתו- הם יוצאים לפארק, רוקדים, הולכים לים ועושים עוד דברים. הוא מחפש פעילויות ולפעמים גם מבקש המלצות ממני. הקטן בהתחלה היה בוכה כשהייתי הולכת אבל עכשיו כבר לא.

התנהגותי כלפיהם לא השתנתה. אני משערת שעכשיו הרבה יותר פשוט לי להיות איתם. הפרידה התחילה כשהייתי הולכת לראיונות עבודה והם היו נשארים עם האבא. לא עשינו את זה בצורה מסודרת. לגדול הסברנו והוא הבין. אני מניקה. את שניהם. בגלל שאני עובדת כל היום אני נמנעת מלנסות להפסיק הנקות לילה עם הקטן כי זה בעצם הזמן היחיד שלו לינוק (אני מגיעה הביתה בין 6 ל-7 בערב בדרך כלל). בבקרים הרבה פעמים אנחנו יוצאים יחד להוציא את הכלב ולאכול ארוחת בוקר. כשאני מגיעה אני איתם לגמרי- משחקים, משתוללים, מכינים עוגיות. אני מנסה להכניס את מה שהייתי עושה איתם בעבר בערבים הקצרים שלנו ובסופי שבוע. אני מאוד נהנית איתם. לצערי הפסקנו לישון במיטה משותפת לפני כ-4 חודשים. בעבר היתה לנו מיטה גדולה עם מיטת יחיד שחיברנו ללינה משותפת. עכשיו יש לנו רק מיטה זוגית. הקטן תמיד מגיע לנו למיטה והגדול, אם הוא מתעורר. אני מרדימה אותם במיטה שלהם, יחד איתם, עד שנרדמים. אני גם זאת שרוחצת אותם ומאכילה אותם בערב.

לילדים טוב עם האבא. אם זה לא היה כך הייתי סובלת ולא הייתי יוצאת לעבוד. כמו שאמרתי, האבא, בצורה כללית, חושב כמוני. אנחנו שנינו חושבים שכמה שיותר זמן הם בבית איתנו יותר טוב. הוא יותר מאמין בגנים, אני פחות, אבל אני לא נגד. בספטמבר, הגדול שלנו, ילך לגן עירוני. גן בפעם הראשונה. מבחינה נפשית אני חושבת שהוא מוכן. הוא מאוד חברותי ובטוח. הוא יהיה גם מהגדולים אז יהיה לו קל יותר.

אני באמת מקווה שהקטן אינו סובל מחרדת נטישה. מאוד הייתי שמחה לדעת שאביהם הוא דמות התקשרות חזקה כמוני. אני חושבת שגם שני האחים רגילים להיות יחד. אם אני הולכת (לא לעבודה, בסוף שבוע לדוגמא) אז הקטן בוכה וקורא לי (אוי, זאת חרדת נטישה??) ואני תמיד חוזרת לקחת אותו אם אני יכולה. אבל הוא תמיד היה עושה את זה.

לצערי, אמא שלי היא תוצר של החברה העכשווית. לתת יותר מדי, מבחינתה, זה להניק כל כך הרב זמן, לישון איתם במיטה, לא לתת מוצץ אלא רק ציצי, להיות איתם בבית (ולהנות מזה) ולא לשלוח אותם לגן מגיל צעיר יותר, לא להעניש/ לצעוק אלא לקבל, להכיל ולהבין (נראה לה לא בסדר שאני מחבקת את בני הגדול אחרי שכועסים עליו כי הוא נעלב. אני לא אומרת לו שהוא בסדר אבל אם הוא נעלב אני רוצה שירגיש בטוח ומחובק. לדעתי הוא כבר מבין שפעל שלא כשורה). לתת מעט מדי זה לעבוד במשרה מלאה ולרצות קצת זמן חופשי (זמן שהיא אמורה להיות עם הילדים, כמה שעות בסופ"ש). אני חושבת שמבחינתה להיות אמא טובה זה לעבוד חצי משרה כי ככה את כביכול לא מקריבה את עצמך (למרות ששוב, רוב משרות האמהות לא ממש נותנות לאם להתפתח ולהתקדם). לגבי מה שיהא אורמת באופן כללי, אני רגילה לתגובות האלה. אני חושבת שכשהיא חושבת שאני טועה היא בוחרת לומר דברים שיכולים לפגוע על מנת להשפיע. אני מכירה את דפוס ההתנהגות הזה ומנסה להתעלם ממנו.

כעיקרון אני חושבת שאני מרגישה באמצע 2 דברים- אחד- הרצון לטפח חיים עצמאיים משלי (לא עצמאיים מהילדים אבל לא לתלות אותם לגמרי בהם. כדי שכשהם ירצו ללכת יהיה לי משהו משלי) והרצון לטפח את הילדים שלי, ללמד אותם ולתת להם מה שאני חושבת שמגיע להם. אז אני נהנית בעבודה (למרות שאני רוצה ללמוד משהו אחר ומקווה שאוכל לעבוד פחות שעות או לפחות חלק מהשעות מהבית, או אפילו בשעות גמישות) אבל אני שואלת מה המחיר שאני משלמת מבחינת הילדים. מה אני כרגע מול מה שאני רוצה להיות, מול מה שאני רואה כצורה הטובה להיות אמא.

ישראלונה, את נשמעת כמו אמא מאוד אוהבת ומאוד נורמלית (-:

הרצון לטפח חיים עצמאיים משלי (לא עצמאיים מהילדים אבל לא לתלות אותם לגמרי בהם. כדי שכשהם ירצו ללכת יהיה לי משהו משלי) והרצון לטפח את הילדים שלי, ללמד אותם ולתת להם מה שאני חושבת שמגיע להם
ממש טבעי וממש מובן.

בשמת, בזמן שכתבתי לך ושמתי לב לכל ראיתי שאני כן אמא אוהבת. מאוד. אז תודה על השאלות המנחות.
נראה לי שמה שאמא שלי אומרת כן חודר אלי.ולמרות שאני מודעת לעובדה שדבריה אינם נכונים, זה עדיין גורם לשאלות ותהיות.

נראה לי שמה שאמא שלי אומרת כן חודר אלי.ולמרות שאני מודעת לעובדה שדבריה אינם נכונים, זה עדיין גורם לשאלות ותהיות
את כל כך צודקת )-:
באמת אמא יש רק אחת... והיא אצלנו בתוך העצמות. מזמינה אותך לדף ביד רכה שבו עירית לוי המופלאה מציעה דרך עבודה עם הדברים האלה. איך למשל מתמודדים עם דברים מחלישים ושגויים שאמא אומרת לנו, כשאנחנו בנויים לסמוך על אמא ועל מה שהיא אומרת ולא לפתח הגנות מולה.

ישראלונה, מגיבה רק למשהו בשוליים.
פעם, כשדיברתי עם אמא חד הורית אחרת על הצער שבפרידה מהתינוקת לטובת מטפלת- (כשהיתה בת 8 חודשים) ואי היכולת (הכלכלית) שלי להישאר איתה עוד בבית, ענתה לי:
אני החלטתי להפסיק להתבחבש או להצטער כשמדובר במקרים של "אין ברירה".
לרוב האנשים בלתי אפשרי להתנהל ללא משכורת אחת לפחות.
"לצוד" (כסף) הוא גם חלק מהתקפקידים ההוריים, ואם לאבא אין אפשרות כאן בארץ- הרי שהמציאות מכתיבה שזאת תהיי את.
זוכרת אותך מהדף זוגות מעורבים... המעבר לארץ הוא צעד לא פשוט בכלל.
האם התחלתם במשרד הפנים את ההליך של הצהרת מגורים בדרך לתושבות של בן זוגך?
אאל"ט, אחרי חצי שנה מפתיחת התיק, הוא מקבל היתר עבודה. אולי אז - תוכלו לשקול שוב חילוף תפקידים. האם הוא לומד עברית? האם יש מסגרת חברים תומכת?
לך דוקא יש נסיון בהגירה. את מכירה את הקשיים.. ממליצה לך להיות עם יד על הדופק ולא לפסוח על הצעדים שעשויים להוות הבדל משמעותי בדרך להגירה מוצלחת עבורו.
(כבר לא שייך לדף אבל מילא..)