אני מקבלת קצת אומץ לאחר הצצות בדפים אחרים. אז עוד כמה מילים.
היום זה אחד מהימים האלה שאני כל היום למען כולם. בדרך כלל זה ככה. אבל, כבר מאוחר, ואני רוצה לחשוב בשקט. לשמוע קצת שקט. להיות לבד... (ללכת לבד לשירותים...
)
אבל היום זה יום ששקד צריכה אותי כל הזמן ולא ישנה לבד לרגע - מהנקה להנקה ומהחלפה להחלפה היא איתי ואני איתה, והיא עוד לא בת 11 שבועות... מגיע לה! וגם שיר היום צריכה אותי במיוחד, לשיר, לרקוד, לדבר ולחבק... והיא בת שנתיים - מגיע לה! ובעלי... הוא רק חזר מהעבודה לפני פחות משעה והוא נורא רוצה רפלקסולוגיה וכבר הרבה זמן אני מבטיחה לו שכשהבנות ישנו... ואולי שקד תלך לישון בקרוב. לא מגיע לו?
אבל עכשיו, כבר תחילת המחר, גם אני רוצה שמישהו ישים את ידיו על כתפי וירגיש את כל המתח האגור שם שכבר ממש שורף. בעודי כותבת מילים אלה אני מרגישה את הדגדוג המאיים של הדמעות. אני היום "גיבורה" (כמו שחמתי אומרת מדי פעם) ואני לא אבכה. אז אני כותבת כאן. מוציאה את זה החוצה, או כמו שהייתי אומרת בשפה הנוחה לי יותר - letting it out of my system into the universe to bounce of somewhere and echo back to me, and perhaps it will reduce the loneliness I am feeling right now.
לילה טוב |* |
