בדרך הביתה בלוג חיפוש

אני זוכרת כמה מוזר נראה לי הרעיון של כתיבת בלוג כשניתקלתי בו לראשונה. זה נראה לי כעוד פלטפורמה אקהביציוניסטית מבית היוצר הפוסט מודרני שמדמה קשר ורגש ולמעשה מונעת אותם. והנה, כמה שנים אחר כך, אני חושבת להתחיל בלוג. למה בעצם?
אולי כי יומן אני לא מצליחה לכתוב, ואירועים, מחשבות ורעיונות חומקים ממני כמו המים שהשקתי בהם היום את אחד משתילי הקישוא, והאדמה שתתה אותם עוד ועוד ולא נשאר מהם זכר שירווה את השורשים הרכים.
אולי כי אני מרגישה רחוקה ובודדה במסע הזה שאני נמצאת בו. זקוקה לעברית, לקשרים ארוכי טווח, למשהו יציב.

אבל הבלוג הזה הוא גם פרקטי. כי אני מקווה שבעזרתו הרעיונות והמחשבות, המפגשים וההתנסויות, יתגבשו לכדי תובנות חיים. כי אני מקווה למשוב ולתמיכה שיעזרו לי בכך. ואולי, אני מקווה, אולי אצליח בעזרתו לצרף אחרים לסיפור שלנו, כמו אטריו שיוצא למסע חיפוש ודרך המסע הכתוב הופך את בסטיאן לגיבור בעלילות פנטזיה.
פנטזיה. כן, אנחנו בפנטזיה. עושים את אשר ליבנו חפץ. פנטזיה פורטוגלית של שלושה, שנולדה מתוך תחושת דחיפות. תקווה שצמחה מתוך ייאוש. מסע.

דף בלוג

אורזים

שני תרמילים גדולים, אחד קטן, אחד קטנטן. אין לי מושג איך בחרתי מה להביא. כמו תמיד יש כמה בגדים שהייתי משאירה בבית. ואחד או שניים שאני מתחרטת שלא הבאתי.
לנורי ארזתי המוני בגדים. אורזת בפברואר, חושבת גם על אוגוסט. הרבה מזה ומזה. הפיפי שבורח במכנסיים מצריך כמות כפולה. ומי יודע איך ומתי יצא לנו לעשות כביסה.
מפתיע- בפורטוגל שנת בצורת. כמו בארץ, אני מרגישה את הבצורת בגוף. צמא שלא ניתן לרוויה. בלילה קר, ביום בדרך כלל נעים. לפעמים אפילו חם. בישראל אביב כמו שלא היה הרבה זמן. הרי ירושלים באביב של שנה גשומה הם בשבילי תמצית האושר. ואני לא שם.

זאת ממש לא הפעם הראשונה שאני עולה על מטוס בלי כרטיס חזרה. זאת כן הפעם הראשונה שאני עושה את זה כאמא. הפעם לא דחפה אותי תשוקת נדודים. לא חיפוש עצמי. לא רצון להתרחק מהבית, מהמשפחה, מהחברים. להיפך- החלק הקשה ביותר היה להתנתק מכל אלו, לנתק את נורי מכל אהוביה ואוהביה, לוותר על הנוחות שבסבתות וסבים זמינים, שבשגרה מוכרת, שבחוג חברים אהוב.

אז למה נסענו? בגדול אפשר למצוא את התשובה אצל רבים מהדור הזה, והיא מהדהדת ברבים מהפוסטים כאן בבאופן (ר' לא יכולה לחיות בארץ הזאת יותר שפתחתי פעם ). המסע הזה נבנה במשך שנים של כאב ותיסכול. לפני שבוע ישבתי לעוד שיחה לילית עם המארחת המקסימה שלנו בחווה שהתנדבנו בה, עוד אחת משיחות רבות שיש לי פה שמאווררות זיכרונות, נשכחים אך נוכחים, רגעים מעצבים שניצבים כמו שוניות בים החיים (וזה דימוי מוצלח במיוחד, כי רבים מהם איימו להטביע את סירתי המיטלטלת). בשיחה ההיא, לנוכח ההזדמנות שמעניקות שאלותיהם של מי ששום דבר ישראלי אינו מובן מאליו בשבילם, צף בי זיכרון החורף המקולל ההוא (המשך יבוא).

אני קוראת ושולחת לך פרחים מהאביב הירושלמי.

קוראת בעינין וציפיה להמשך .

קוראת בעניין (בתור מישהי שזזה הרבה אבל רק בגבולות הארץ, השפה, התרבות המוכרים לה).
<לילך מהמעגל>

הי לילך! כיף שקוראים... אז עם קצת חשמל מהגנרטור וחיבור אינטרנט רעוע, אפשר להמשיך

חרונינגן, או: למה בכיתי בחנות ספרים הומה
חורף 2001-2. אני מבלה את מרבית זמני כמוכרת בחנות חרוזים במרכז ירושלים. הימים שלהי 'האינתיפאדה השנייה', ירושלים מוכת טרור. אני יושבת בחנות שוממת, לעתים קרובות סוגרת קופה ריקה בסוף היום. שומעת מוזיקה, משחילה חרוזים ומשחקת את משחק הסירנות: סירנה ראשונה- שמה לב. סירנה שנייה- מחדדת אוזניים. סירנה שלישית- פותחת רדיו. בדרך כלל לוקח רבע שעה עד שמגיעה הידיעה הראשונה. ואז שבוע בלי מכירות.
וחוזר חלילה.
יום אחד אני נמצאת מאתיים מטר ממחבל חמוש שיורה בכיכר ציון, מתחבאת במשרד הדואר ואחוזת אימה כי לילי מחכה לי לא רחוק באוטו, בחודש תשיעי, ואני לא יודעת מה קורה בחוץ. בימים אחרים אני שומעת פיצוצים. בג'נין ירו מיליון קליעים בחודש אחד, אבל את זה אני עדיין לא יודעת, והמתרחש בשטחים מעניין אותי רק באופן עמום. אני מתנגדת לכיבוש, אבל לא באופן פעיל. אני לא יודעת הרבה. אני בת 23.
בחודש פברואר אני מפנה לי שבועיים ונוסעת לבקר את חברתי ההולנדית אלפה בעירה הצפונית חרונינגן. אני מגיעה בחושך. בבוקר אני מתעוררת בעליית הגג הקטנה בתחושת עליצות וקלילות. לוקח לי רגע להבין שמקור התחושה בצליל שמגיע מבחוץ: מישהו שורק בעליזות שיר של בריטני ספירס. אני מציצה מהחלון המשופע ורואה פועל צהוב שיער עומד על פיגומים, עובד ושורק. איזה רטט מתחיל בתוכי, משהו מפשיר, מתעורר, זרם תת קרקעי.
אלפה הולכת ללימודים ואני למרכז העיר. השמש זורחת ופרחים קטנים פורחים מתוך שכבת השלג הנמסה בפארק. אני רואה חנות ספרים גדולה ונכנסת אליה, מכינה את התיק בתנועה מוכנית לבדיקתו של שומר שאינו קיים. החנות מלאה אנשים. אני נעמדת באמצע החנות ומתחילה לבכות. ובוכה. ובוכה. על הלא נורמאלי שהפך כל כך נורמאלי. על האפשרות המוחשית לחיות אחרת. בפעם הראשונה אני חשה את התחושה המוכרת עכשיו כל כך, שאני במילכוד. שיש רק מקום אחד שאני מרגישה בו באמת בבית, ובמקום הזה אני לא יכולה לחיות.

ממשיכה לעקוב
מזדהה מזדהה מזדהה

קוראת אותך.. מרותקת.. @}

קוראת אותך..
מרותקת..
מזדהה, מכירה, מבינה, מרגישה כמוך (אבל אני עוד לפני הצעד הראשון בדרך שאת כבר התחלת...)

אברנטש

בחריקות ונהמה הובילה אותנו הרכבת דרך הלילה האיברי ממדריד למחוז חפצנו- העיירה הפורטוגלית אברנטש (Abrantes). נורי נרדמה תוך דקות במיטת הרכבת הצרה. אני לא. מפתה לכתוב שהתהפכתי על משכבי, אבל האמת היא שנורי לא הותירה לי מקום להזיז אפילו אצבע. ארבעים סנטימטרים ממני שכבה גברת פורטוגלית שהזכירה לי את סבתא אסתר ולא דיברה מילה אנגלית. אבל גם אם הייתה מדברת עברית זה לא היה משנה, כי ממילא היא ישנה שנת ישרים. אסף ישן בתא הסמוך, תא של גברים. כדי לישון יחד היינו צריכים לשלם על תא שלם של ארבע מיטות.

מדריד הייתה כולה 'תיפקוד'. אסף היה חולה נורא, וגם לנורי עלה החום למשך יומיים. בחוץ היה קפוא. את רוב זמננו בילינו בדירה הקטנטונת, אך נוחה, של ליאב ורות. נורי נצמדה אליי ונרתעה מאסף, שנעלב והאשים אותי וגם כך היה 'חצי מת' רוב הזמן. כפי שקורה לעתים קרובות, הנסיבות הפכו אותי ל'סופר אמא': מחוסר ברירה הייתי סבלנית וסובלנית ופעילה. בישלתי ואפיתי ונצמדתי בחזרה וטיפלתי והלכתי והרמתי וסחבתי ואפילו חייכתי. אבל לא היה לי רגע לנשום ובאמת להגיע. מאנו אמר לפני כמה ימים שכשטסים משאירים את הנשמה מאחור ולוקח לה זמן להגיע. הנשמה שלי לא הספיקה להגיע לפני שעזבנו את מדריד.

אבל עכשיו, על דרגש הרכבת הצר, מתקדמת על מסילה שתוביל אותנו מעבר לגבול אל פורטוגל המסתורית עדיין, אני מרגישה את הנשמה שלי מתקרבת אליי. כשאני סופסוף נרדמת אני מחייכת.

בחמש בבוקר מצלצל השעון הקטן שקנינו אתמול בחנות של הסינים. אני מתארגנת בחשיכה, משתדלת שלא להעיר את שכנתנו לתא, מושכת תרמילים אל המסדרון הצר ופוגשת שם את אסף מצחצח שיניים. שני תרמילים גדולים, אחד קטן, אחד קטנטן. טיולון. מעילים. תיק צד עם ארנקים. איכשהו מצליחים לפתוח את הטיולון מול הדלת, להניח בו את נורי החמימה ומטושטשת משינה, להעמיס תרמילים על הגב. הרכבת מאיטה. לפתע מגיחה מאי שם דיילת. זאת לא הדלת הנכונה! רצים מהר להעביר את הכל לצד השני של הקרון דרך המסדרון הכל כך צר. מספיקים בדיוק כשהרכבת עוצרת, והדיילת מושכת מנוף, פותחת את הדלת וכמעט דוחפת אותנו החוצה אל החשיכה העמוקה של טרום-זריחה. הדלת נסגרת, הרכבת נוהמת ונוסעת. אנחנו יחידים ברציף של אברנטש, פורטוגל.

אנחנו מופתעים לגלות שכדי להגיע לתחנה צריך לחצות את הפסים ברגל. התחנה היא חדר אחד, מואר, ובו שני אנשים. שניהם לא יכולים להיות ג'ואנה. אז אנחנו יוצאים החוצה להמתין בפתח התחנה, שפונה אל רחוב קטנטן של בתים מתפוררים. מחכים לג'ואנה, שמעולם לא פגשנו ולא ראינו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קוראת וקצת זולגת, את כל כך מדויקת, אבל זה ככה תמיד. אוהבת אתכם ושולחת חיבוק מהרי ירושלים, מיכל

יקירה,
כמה יפה את כותבת. גיליתי פיסות חייך שלא ידעתי וכמובן גם זלגתי קצת.
תמשיכו לכם במסעכם הלא מתפשר ותמשיכי לתת לנו כך להיות קצת חלק

מתוקה
אני קוראת עם דמעות בעיניים, לא יודעת למה ובעצם קצת יודעת. תמשיכי לכתוב, ככה אני באמת מרגישה חלק מהמסע שלכם שאולי, כשנמצא את האומץ שהחבאנו במגירות הלב, יהפוך להיות גם המסע שלנו.

מסעות מביאים איתם חששות, מביאים לא נודע, מביאים חוויות, נופים ואנשים. אנחנו בעיצומו של מסע אחד, ובעצם לקראת סופו. מכינים את עצמינו אל דרך חדשה, לאט לאט האבק מתפזר לו מעל גבי התיק שדחוף יותר מדי זמן בארון, ציוד הנדודים מתעורר ומפהק אחרי שינת חורף ארוכה. הקיץ התחיל פה. כל הירוק מצהיב בתוך ימים מספר, החיות גם הן מתעוררות משנת החורף שלהן והנחלים שוצפים וגועשים.

יש ריח של נדודים באוויר

אוויר קר עובר בתעלות אפינו, אוויר של גובה רב, אוויר שנושמים כשעפים. אנחנו נהנים מאוד ומתגעגעים אליכם כמו מספר הכוכבים בשמים.

אנחנו בדרך אליכם, ליצור קשרים ארוכי טווח לשמוע עברית ולחיות יחד איפה שאפשר, העיקר שביחד.

אוהבים מעומק הלב.

תענוג לקרוא אותך. מאוד מרגש.
שולחת לכם הרבה אהבה.
מחכה לקרוא עוד (יחד עם שאר המעגל).

לא יודעת אם את נכנסת לדפבית,השארתי בו הודעה...תודה

אהובים שלי, כל כך טוב שכולכם פה...
פלונית, השארתי לך הודעה בדפבית

ועכשיו המשך:
ג'ואנה
את ג'ואנה מצאנו דרך couchsurfing, בעקיפין. שלחנו בקשה לשרה אחת מאברנטש, סטודנטית, שכתבה לנו שעזבה כבר את האזור אבל ברוב חביבות הציעה לעשות בירורים בין חבריה. כך הגענו לג'ואנה, שמבלי להכיר אותנו התנדבה לארח אותנו בביתה. אנחנו מגיעים מוקדם בבוקר, כתבתי לה, תני לנו כתובת ושעה נוחה ונגיע. בשום פנים לא התכוונתי להעיר זרה גמורה ונדיבה עם שחר. אבל היא כתבה בחזרה: ביררתי את השעות, אהיה שם בחמש וחצי. לא צריך! בכל זאת.
אז עכשיו נורי אוכלת תפוח וכולנו אוכלים אגוזים ושקדים, יושבים על אבן ורואים איך האור הראשון נוגע בגגות, ומחכים. ומה אם היא לא תבוא? שואלים המבטים שלנו. אבל אין לנו ממש ברירה.
בעשרה לשש מגיע אוטו קטן במהירות אדירה ועוצר בחריקה. בחורה גבוהה, שחורת שיער וטרוטת עיניים יוצאת תוך התנצלות. בפורטוגל מתנשקים פעם על כל לחי. תיקים נדחסים מאחור, אנחנו מלפנים, סימטאות ובתי אבן מכוסי טיח מתקלף. הגענו. הכלב גינס אומר שלום וג'ואנה מאנפפת לו בפורטוגזית אוהבת. דירה ישנה, אפלולית, נעימה. חדר משלנו ויום שלם לפנינו.
בהמשך ג'ואנה תיקח אותנו לנהר הטז'ו הסמוך ולפרויקט הקהילתי שהקימה עם חברים, וגם תצייר עם נורי באקריליק ומכחולים ותשמור על סטואיות גם מול שטיח ספוג במי-צבע. למחרת בערב נגלה שאנחנו מאחרים לאוטובוס לסרטה ונעזוב בחיפזון, מגיעים בדיוק בזמן כדי לגלות שהאוטובוסים בפורטוגל אף פעם לא יוצאים בזמן. נפרדים בחיבה ותודה. יש לנו חברה חדשה ואנחנו באוטובוס לילי שמטפס בהרים תחת הירח המלא לכיוון הבית שלנו למשך החודש הקרוב: גרביטו.

אדמה

האדמה בפורטוגל זולה. מאוד זולה. הכפרים נטושים ברובם. הכפריים זקנים. בכל מקום חקלאות קטנה- אפילו בעיירות אנשים מגדלים לעצמם אוכל בגינות ירק ובוסתנים משמחי לב. האזור שאנחנו מטפסים אליו הוא ממש הפופיק של פורטוגל, שכמו ישראל היא רצועה צרה בין ההרים לים, אם כי גדולה פי כמה. אפשר לקנות כאן חורבת אבן וכמה דונמים במחיר שבישראל משלמים רק על מסים ואישורים. חורבה היא כמו אישור בנייה- מוכנה לשיפוץ ומגורים. בכל נסיעה חולפים על פני גדרות וחומות מעוטרים בשלט vende-se: למכירה. עזים, כרמים, תאנים, זיתים: מוכר ולא מוכר. ה'מכה' כאן היא מטעי האיקליפטוס לנייר שמייבש את האדמה ומחרב את המערכת האקולוגית. אוסטרליה באיבריה, כמה לא מתאים.

כשאנחנו יורדים מהאוטובוס בסרטה כבר עשר וחצי. נורי הפתיעה וישנה עליי כל הדרך. שוב אני מתמלאת חששות ושוב מקבלת תזכורת על יופיים של בני אדם. מיגל כבר שם, מחכה. דמות גבוהה ורחבה בסוודר עם דוגמאות וזקן לא ארוך, לוחץ את ידינו בחביבות ועוזר לנו להעמיס את התרמילים על הלנד רובר. לנורי ממתין מושב הבטיחות של סול בן השנתיים ורבע והיא ממשיכה לישון בו, בזמן שאני נהיית פטפטנית מול שאלותיו של מיגל, המדבר במבטא בריטי אך בניגון צרפתי. עשרים דקות נסיעה וכבר דיברנו על ישראל, צבא, מדריד, סול, נורי... לאור הירח המלא חולפים עצים, גשרים וסכר אימתני. ולפתע ירידה מהכביש, דרך עפר קופצנית ועצירה. גרביטו.

אני מחבקת את נורי והולכת אחרי מיגל סביב בית קטן דו קומתי לעבר דלת עץ צדדית. חדר אחד, לא גדול. הקירות אבנים שטוחות לא מסותתות, התקרה מעץ מהוקצע כהה. מנורת נפט ואש באח. פוטון רחב מוצע. חיוך גדול.

אחרי שתתארגנו תעלו. נשארים לבד, נורי כבר תחת הכסתות העבות. צימר, אני אומרת. וואו. מתארגנים ואני עולה במדרגות האבן להגיד לילה טוב. נוקשת על דלת העץ הפתוחה מעט ומייד מוזמנת. אור קטן בוקע מדלת באמצע מסדרון קצר ואני ניגשת. בין הצללים עומדת שובה בחיוך קורן. אני מקווה שאתם מסתדרים עם מיטה אחת, היא אומרת, אם לא אפשר מחר לסדר משהו. אנחנו ישנים תמיד יחד, אני עונה, לא יודעת איך אפשר אחרת. גם אנחנו, אומרת שובה, לא מבינה איך אפשר להשאיר ילד לבד בלילה, שלא לדבר על ההנקה. את עוד מניקה? אני שואלת. כן, היא מחייכת. לפני סוף השיחה הקצרה אני כבר יודעת שנהייה חברות.

שליחה על ידי יער_ה* » 02 מאי 2012, 17:43

קוראת אותך
מרתק ויפה
את משדרת תחושה של חמימות ובית בכל מקום שאתם מגיעים אליו..
@}

יש לנו פרפרים ברגליים והתרגשות אוחזת בכל חלק בגוף.

יש לנו chouchsurfung לתחרות ביולי איזה כיף!!!

כמו לצלול לעולם אחר. איזה כיף.

בבוקר אסף ואני מתעוררים במצב רוח נפלא. יום שבת. פותחים את הדלת השנייה ומגלים עצים, עשב, עמק, נהר, יער, שמיים. קסם. נורי ישנה וישנה. אני שומעת את קול של ילד ופותחת את הדלת, מזמינה את סול הסקרן להציץ בנורי הישנה. הוא מגיע עם ספר ואני מציעה לקרוא לו. נורי מתעוררת תוך כדי ומצטרפת. אחר כך היא מגלה את פינת המשחקים שלו ואת הספרים הרבים, והיא מאושרת כמו שלא הייתה זמן רב.

לגריבטו הגענו דרך הלפ אקסצ'יינג'. חיפשנו משפחות עם ילדים. רצה הגורל ולמיגל ושובה בדיוק התפנה מקום למשך מרץ. (רצה הגורל זה ביטוי יפה, כל כך התגעגעתי לזרימה הזאת של טיולים שמאפשרת לגורל לרצות קצת בשבילנו). אנחנו עוזרים בעיקר בבניית גינת הירק והמנבטה, ואני מוצאת שהנסיון שלא רב שלי מתקבל בברכה. אני גם מלמדת את שובה לאפות לחם, ושנינו לקחנו על עצמנו את הבישול.

חיים ביחד כמו חברים וותיקים, או משפחה. אוכלים יחד והילדים חברים. נורי ואני הצטרפנו מייד ל'גן'- מפגשי חנ"ב שארגנו כמה הורים ונעים בין הבתים. מלבד גבי כולם זרים שעברו לחיות באזור (אמנם שובה חצי פורטוגלית, אבל היא נולדה וגדלה באנגליה). כולם נחמדים ונדיבים ונעימים, ושתינו מרגישות בבית. תוך שלושה שבועות כל ההורים ששמעו שאנחנו נאלצים לעזוב מציעים לנו, בלי להדבר ביניהם, לגור אצלם בשטח. יש לנו כבר תכניות לאפריל, אבל הידיעה שיש לאן לחזור אם נרצה נוסכת ביטחון.

כשמיגל נוסע לאנגליה לשבוע שובה ואני יושבות כל ערב עד השעות הקטנות ומדברות. שנים שלא רכשתי לי חברה חדשה ופתאום אני מבינה כמה אני בודדה בטיול הזה. כמה אני מתגעגעת לחברות שלי. 'שרטונים' רבים עולים. אני מספרת למשל על הנער מההתנחלות שאיים עליי שירוצץ את ראשי באבן ואז חייך חיוך שטני ואמר: חכי חכי, בעוד חצי שנה יתנו לי רובה. אני מוצפת בכאב. אני מבולבלת. לא יצאנו למסע טיולים, אלא לחיפוש. אבל מה אני רוצה?

מה אני רוצה?

אני רוצה בית. לא גדול אבל נעים. אני רוצה לגדל לעצמי ירקות ופירות. אני רוצה אדמה. אני רוצה דלת שאפשר לסגור, אבל שמחוץ לדלת יהיה מרחב קהילתי משותף. אני רוצה לחיות בעשייה. אני רוצה 'לעשות חיים' במובן הכי מילולי. ואני רוצה לעשות אותם מתוך שיתוף ושיח וצמיחה.

אני רוצה שקט. מול הפחדים והסכנות המוחשיות שהם תוצאות מעשיהם של בני אדם, אני רוצה חיים שמשיבים את האמונה בבני אדם, אני רוצה תקווה.

אדמה. אנשים מדברים עליה במונחים של השקעה פיננסית. היא זולה כאן בפורטוגל. אבל בשבילי היא השקעה במובן הכי פשוט. כי אפשר לחיות עליה וממנה. לעובדה ולשומרה. אם כי זה שהאדמה כאן זולה כמובן מאפשר לי לחלום.

אז מי רוצה לחלום איתנו?

שליחה על ידי גאיה* » 05 מאי 2012, 01:18

חוששת לומר "אני", אבל אני! רוצה מקום אחר לילדי ולנו. זה מפחיד ככה לדמיין איך עוזבים את כל מה שמוכר (ומבאס ,מדכא, מתסכל,מרגיש חסר עתיד טוב יותר) לטובת מקום זר. שפה....מה עושים עם זה? הילדים - יש להם סבתות וסבים שהם גם הורינו המזדקנים.

הייתי רוצה לראות ולא רק בעיני רוחי את המקום בו אולי אוכל להתחיל לפנטז על חיים אחרים.
האם אתם נמצאים במקום בו תרצו לקנות אדמה ובית?
לא בטוחה אם הבנתי - האם אתם בדרך לשם או שכבר הגעתם?

המשיכי לספר...זה מרתק ומרגש.

המשיכי לספר...זה מרתק ומרגש.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אנחנו חולמים איתכם, אך יחד עם זאת יש חשש באוויר ואני חייב להגיד שיש גם הרבה אמת בדבריה של גאיה.

תמשיכו לחלוק עימנו את החוויה שלכם, זה מרגש מאוד ונותן תחושה של ביחד

הינה קראתי
אני רק בוכה...
אוהבת...
הגעגוע כואב לי בגוף...אחותי..

אוי, הגעגוע. אין ספק שזה החלק הקשה... אבל בישראל העניינים רק מתדרדרים, וכמעט כל יום משהו אחר מזכיר לי למה אני פה. ללב קשה, אבל המצפון והשכל הישר אומרים להמשיך. להמשיך. להמשיך ולקוות. בגרביטו העברתי שתילים מהמנבטה לגינה. במשך כמה ימים הם נראים מתים לגמרי. לפעמים חלקים שלמים קמלים. אבל בסופו של דבר הם חזקים ושמחים ויפים יותר משהיו יכולים להיות בעציץ שבו הנצו...

שוב עזיבה
לעזוב את גרביטו היה קשה. הרבה זמן לא נעצבתי באופן טוטאלי כל כך. הפרידה ממקום שהרגיש כמו בית העצימה את תחושת חוסר הבית, והפרידה מחברים חדשים ויקרים הציפה את כל הגעגועים והקושי שהדחקתי כשנפרדתי מאלו שבישראל. אבל בעצב, כמו תמיד, היה גם הרבה יופי. הרגשתי חיה כמו שלא הרגשתי הרבה זמן. ועצובה, כל כך עצובה...
תודה שהיית חברה שלי, אמרתי לשובה. על הרציף התעגלו העיניים של סול מול הרכבת המתקרבת. נורי לעומת זאת נבהלה מהרעש. חיבוק אחרון ודרך חדשה. נשיקות באוויר ו... שוב רק אנחנו. אוכלים סנדוויצ'ים ומסתכלים בחלון, בדרכנו שוב לאברנטש, אל ג'ואנה, שתיקח אותנו מחר לטריבודר שליד ניזה.
בערב אצל ג'ואנה נורי מסרבת להשיק כוסות לפני הארוחה ופורצת בבכי. בגרביטו היינו עושים 'לחיים', 'צ'ין צ'ין' ו'סאודה' לפני כל ארוחת ערב. אני מרגישה, לא בפעם הראשונה, שאנחנו עושים לה עוול, מאלצים אותה להפרד שוב ושוב בדיוק כשהיא מרגישה בבית... אבל למחרת היא קמה במצב רוח טוב ואנחנו יוצאים לניזה. בדרך אנחנו רואים חסידות מקננות על עמודי חשמל וארובות. משום מה זה ממלא אותי אושר.

טריבודר

טריבודר נשמעה כמו הבטחה בהלפ אקסצ'יינג'. זוג- מייקל ומואבי- שמנסה להקים קהילה אקולוגית וכבר רכש אדמה. יש להם תינוק בן שנה וחצי. ישמחו לזוגות עם ילדים.
בחור אנגלי ארוך שיער, פרוע, מלוכלך ומתוק אוסף אותנו במרכז העיירה היפה ניזה. טריבודר לא רחוקה. בכניסה אני קצת נרתעת- המון פסולת ובטון חשוף. כשאנחנו יורדים מהמכונית מגיעה בחורה צעירה וצבעונית עם תינוק על הגב במורד השביל, ומהצד השני מגיעה מואבי. מסתבר שהתינוק הוא מאנו אינקה, והאישה שנושאת אותו היא המטפלת התורנית מבין המתנדבים בפרויקט, שקוראת לעצמה סאן.

בפנים, בשטח עצמו, יש את הבית הקטן של הזוג, שירותי קומפוסט, אוהל גדול, מטבח וסלון למתנדבים מבוץ וארבעה קרוונים קטנים שמצטופפים יחד. מלבד אלו יש שטח מלבני ארוך ובו גינת פרמקלצ'ר צבעונית ויפה, זיתים, תרנגולות וכבשה בודדה אחת. מסביב גדר. שלא כמו בגרביטו, אי אפשר פשוט ללכת לאן שנושאות הרגליים. נוף הגבעות אינסופי ועוצר נשימה.

נורי מוצאת מיד את השילוש הקדוש שלה- שומר, חלמית וחמציצים, מנשנשת ומרגישה בבית. אני לא מרגישה בבית בכלל, רק רוצה לברוח חזרה לגרביטו. תשעה מתנדבים ניגשים לומר לנו שלום, כולם צעירים, מרופטים, בעלי רסטות מפוארות וחמודים מאוד למראה, אך ברור שהם נמצאים במקום שונה מאוד בחיים מאיתנו. מייקל נמצא בליסבון ומנסה להרוויח שם כסף בנגינה ברחוב. למואבי יש בית עם חדר שינה, חשמל סולארי, אח, מטבח, שירותים, אינטרנט. אנחנו מקבלים קרוון חמוד אך קר, מלוכלך למדי וללא פרטיות. מסתבר שבגלל המחסור במזומנים המתנדבים צריכים לקנות לעצמם את האוכל, לא בדיוק התנאים של הלפ אקסצ'יינג'. עובדים ארבע חמש שעות כל בוקר. אנחנו מציעים להתחלף בינינו בשמירה על מאנו אינקה ונורי, כשהשני עובד בפרויקטים אחרים. מסתבר שהקטנצ'יק רגיל להשאר עם זרים גמורים שעות ארוכות כל יום- בבוקר כשאמא שלו עובדת בפרסום במחשב ובעבודות השונות בשטח, ואחר הצהריים כשהיא עושה יוגה ומדיטציה. מכיוון שהוא ישן צהריים כשלוש שעות, יוצא שהוא נמצא עם אמא שלו מעט מאוד. אני מנסה בכל מאודי לא לשפוט את הבחירות של הורים אחרים, אבל לא קל לי כאן, אולי כי אני משתפת פעולה. האמהות שלי פשוט כל כך שונה...

כך שהרושם הראשוני לא נפלא, בלשון המעטה. בינינו ברור לנו מהיום הראשון שלא נשאר כאן זמן רב. מייד כשאנחנו מסכימים שנעזוב בקרוב, אני מתפנה להנות מכל הטוב שיש למקום הזה להציע. הנוף מקסים, ההליכה ברגל לניזה החמודה כשלעצמה היא בשביל יפהפה בין חומות אבן נמוכות עטורות טחב. ארנבת חוצה את דרכי באחת הפעמים. בפעם אחרת נץ. ובכל מקום כבשים ועזים וזיתים. החוויה של המרחב כל כך אחרת מזאת הישראלית, התחושה שאפשר פשוט ללכת, לכל מקום, בלי שום פחד. העולם גדול ופתוח וכל מי שחולף על פניי, ברגל או ברכב, מנפנף לשלום ומחייך.

שלושה ימים לאחר שהגענו אנחנו כבר עשרים מתנדבים. בשל העדר תשתיות חלקם ישנים באוהלים, וכולם מתלוננים על התנאים אבל עובדים בשמחה, ולאחר ההשתבללות הראשונית שלי אני מתחילה להנות מהביחד, מנגינה משותפת ושיחות סביב המדורה ועבודה בגינה ביחד. כולם מתוקים, מצחיקים, יפים. נורי נהנית מתשומת הלב של כמה נשים צעירות שמשחקות איתה בשמחה ובחביבות.

כיף ליקרוא אותכם!

שליחה על ידי גאיה* » 08 מאי 2012, 17:04

איך כותבים גרביטו באנגלית?
ניסיתי לחפש ולקרוא על המקום ולא הצלחתי.

שליחה על ידי גאיה* » 08 מאי 2012, 17:06

המשיכי, תענוג לקרוא את התיאורים שלך. אני ממש רואה את הגבעות והכבשים והמרחבים ומרגישה את אי הפחד.

הי גאיה, תודה!
גרביטו: http://www.gravito.co.uk

רומניה

ההבנה הכי גדולה שלנו בטריבודר היא לא להתמהמה. אם אנחנו לא מעוניינים לנדוד, כדאי שסוף סוף נצלול לסבך הבירוקרטיה. במקרה שלנו זה אומר רומניה: אסף הוציא תעודת לידה רומנית ממש שנייה לפני הטיסה ולא הספיק להוציא פספורט. אנחנו מבינים שלפני שהויזה האירופית בת שלושת החודשים (מתוך חצי שנה) פגה, כדאי שנוציא לאסף ונורי פספורט. מכיוון שאנחנו לא נשואים רשמית, אנחנו משתעשעים ברעיון להתחתן ברומניה ולהוציא לי אישור שהיה על סמך נישואין לאזרח אירופי. בקיצור, אנחנו מוצאים טיסה זולה (שוב דרך מדריד) לבוקרשט באמצע מאי.

בינתיים אנחנו מחפשים הלפ-אקס חדש. שוב אותן מילות חיפוש: ילדים, צמחונים. שולחים כמה הודעות ולא מצליחים למצוא מקום שמתאים לנו. החלטנו מראש שאנחנו לא הולכים למקום בלי ילדים, וככל שעובר הזמן מתחוורת לנו החשיבות של הקריטריון הזה עבור נורי. אבל הקושי למצוא מקום הולך ומכוון אותי להקשיב ללב, והלב אומר לחזור. לחזור למקום שהיה לנו טוב בו. בשיחות בינינו אנחנו מזכירים זה לזו שלא יצאנו לחפש הרפתקאות, שהפעם זה לא מה שאנחנו רוצים. אנחנו רוצים חברה טובה, ושלווה, והשראה. בקיצור, אנחנו רוצים לחזור להרים.

אלא מה, אין לנו מספר או מייל של אנדריאה, ושובה לא עונה למיילים שלי (מאוחר יותר אגלה שהייתה תקלה במערכת הסולארית). אני מרגישה נטושה ואבודה. רק כשאני מצליחה לתפוס אותה בטלפון אני מבינה כמה הייתי לחוצה. אני צריכה את מספר הטלפון של אנדריאה, אני אומרת בחשש לתוך הסלולארי של לילי המתוקה מבריסטול. השמחה בקול שלה מייד מחזירה אותי לאיזון. אנדריאה ומאנו שמחים באמת לקראת בואנו, ולאחר שבועיים בטריבודאר אנחנו נפרדים מהחבורה העליזה ומלבד התרמילים לוקחים איתנו את שלישיית בריסטול עתירת האנרגיות החיוביות: האנה, לילי וקרלוס, שמצטרפים אלינו בימינו הראשונים בבלו הוריזונטה- חוות האופק היפה.

אופק

כפי שהחורף היה שחון, כך הפתיע אפריל בגשמיו. עד סוף החודש התמלאו המעיינות על גדותיהם, והפלג של אנדריאה ומאנו חזר לזרום ולהשקות את הכבשים: אגווה, פולי, ליזה וצ'ארלי.

אנדריאה ומאנו, אוסטרית ואיטלקי, קנו את השטח שלהם: יער, טרסות, פלג ושתי חורבות, והחלטה של רגע. תוך ארבעה חודשים הם כבר גרו בשטח, עם סמואל התינוק. בארבע השנים שחלפו הם הספיקו לשפץ חלקית חורבה אחת ולבנות מחדש את השנייה (שנחרבה כליל) ולהביא לעולם את דויד.

אנחנו קיבלנו למגורים את החורבה המשופצת במורד העמק. בלי חשמל ומים, ועם המון קסם פורטוגזי ישן, לא היה קשה להרגיש בבית. בטבעיות חזרנו למפגשים, והתחושה היא באמת של חזרה הביתה.

כמעט חודש נוסף עבר, ואנחנו נאלצים, בלב כבד, להיפרד ולטוס לבוקרשט. יום לפני עזיבתנו לליסבון במפגש נשים אצל אסטריד בטרסה ישבנו שמונה נשים בגילאים שונים וממקומות שונים: אסטריד בת החמישים וחמש, גרמניה פליטת סיקסטיז שלה מבט חכם שרואה הכל; חברה צעירה ממנה שבאה לביקור של כמה חודשים; אנדריאה שיש לה עיניים מחייכות ותכלסיות מעוררת התפעלות; טזי בת התשע עשרה מאוסטריה, שמתארחת אצלנו בחווה לששה שבועות כחלק ממטלות הסיום שלה בבי"ס וולדורף; גבי הפורטוגזית, חמה ונדיבה עד אין קץ; קריסטינה, המתנדבת הנוכחית בגרביטו, בת 20 שמטיילת ברחבי אירופה ומתנדבת בחוות שונות, למרות שכולם מצפים ממנה להחליט כבר מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה; שובה אהובתי; ואני, שצלחתי קושטה בורדים אדומים. כולן יושבות סביב שולחן עמוס מטעמים, בחוץ הגשם ניתך בעוז ובפנים האח בוערת. ואני אומרת: כולנו מהפכניות. ואני מעריצה כל אחת מכן. ואנחנו כל כך ביחד.

למחרת בעשר וחצי עלינו על הלנדרובר של שובה והנה אני כאן, בפרוור של ליסבון. לקח לנו חודשיים לחצות את פורטוגל ולהגיע לליסבון, אני צוחקת בדרך, אבל הלב שלי מתכווץ כשמתחילים הפרוורים, הבניינים האחידים, הקופסאתיים, המכוניות הרבות, הלכלוך, הפרסומות.

גבי המופלאה נתנה לנו מפתח והוראות הגעה. להורים שלה יש דירה ריקה בליסבון, ואנחנו מוזמנים להשאר כמה שנרצה. אני יושבת כאן בקומה האחת עשרה. יש חשמל, ומים חמים, ומטבח מאובזר. וצר לי על כל האנשים שגרים כאן בקופסאות האלו, שחיים את החיים האלו, המנוכרים כל כך.

סמואל התפלא כל כך אתמול מהרעיון שלאנשים מסויימים אסור לחיות במקומות שלאחרים מותר. אנחנו עומדים לצלול לסבך הבירוקרטיה הבוקרשטית, ואין לנו מושג איך, לאן ומתי נצא משם.

אהובה-בהצלחה בכניסתכם ובצאתכם-אני איתכם בנפשי,מחכה לישמוע עוד,את מעוררת השראה!

שתי דקות אני מנסה להבין איך צולחים koshta bordim אדומים.

קושטה בורדים! נשמע מאוד רומני האמת (-:

כיף לקרוא אותך...אני במקום דומה-שונה, בחיפוש אחר אותם דברים עם בן זוגי בברזיל. לי דווקא יש פה הורים, אבל בארץ השארתי אחות וחברות.
לא קל. אבל ישראל גם לא. מעניין איך הכל יסתדר לנו.
בהצלחה!!!

מקסים לקרוא איך אתם הולכים עם הלב שלכם. הכתיבה שלך יפהפיה ומביאה ניחוח של מקומות רחוקים.
בהצלחה!

תקווה

אה, וראינו אדמה. מושלמת. כמו יצאה מהפנטזיה הפרועה ביותר. מצד אחד קרובה לעיר כך שאפשר ליסוע באופניים ולא במכונית, מצד שני מבודדת ופראית. בקצה של כפר יפה. על גדת נחל גדול למדי. עם שלוש חורבות. ותנור אפייה מסורתי מאבן. ומעיין עם ניקבה שזורמים בו מים צלולים צלולים ונפלאים לשתייה. וטרסות שמישהו אהב פעם. ועצי פרי. וזיתים. וחלקת יער עם אורנים. וחיבור לחשמל, שבפורטוגל אינו מובן מאליו כלל והרבה יותר אקולוגי ממערכת סולארית ביתית מכיוון שכמעט כל החשמל כאן מופק מרוח ומים.
את האדמה הציעה למאנו ידידה מקומית, קשישה שבניה עזבו לעיר. אנחנו עוד לא יודעים כמה היא מבקשת, אבל אנחנו חולמים. שלושה בתים ומקום נפלא ליורט או טיפי או דום. לבניה אקולוגית קלה. הבית העליון זקוק רק לשיפוץ קל על מנת שיהיה ראוי למגורים. שלוש חורבות- קהילה. אז אנחנו חולמים... ומי יודע?

בסינטרה היפה שליד ליסבון, לפני השינה, אחרי יום לא פשוט, זה סוף סוף יוצא החוצה: אני רוצה לחזור לישראל, נורי אומרת ומחייכת חיוך זורח. בדמעות בעיניים אני משתפת פעולה. אנחנו נזכרות במקומות ואנשים, ואני מרגישה שסוף סוף יש לנו רגע שבו הילדונת הרגישה שלי מעיזה לחלוק אתי את מה שהיא יודעת שיצער אותי. והיא מתחילה לקפוץ ולהתרגש, ומבקשת שאספר לה על מקומות ואנשים וחפצים שהשארנו מאחור... מה אני עושה לה?

את מעיזה לחפש בישבילה חיים יותר טובים,את מלמדת אותה שתמיד יש לנו כח ליבחור,את מראה לה שמותר להרגיש הכל-גם געגועים וגם עצב וגם תיקווה וגם היתרגשות וגם שימחה וגם פליאה ואפילו אפשר להרגיש את כולם בבת אחת...את מראה לה שאת מקשיבה גם לה וגם לעצמך-מותר להיתגעגע.
אוהבים

שליחה על ידי גאיה* » 13 מאי 2012, 13:01

אם זה בקרבת עיר אולי נצטרף אליכם:-);-)
באמת? כזה טבע במרחק רכיבה מהעיר?
נשמע חלום. תודה על ההזדמנות לחלום איתכם . אולי את נוטעת בי אומץ ואת אותה תקוה שאפשר ומותר לחלום על מקום אחר בשבילנו ולילדינו.
אם אפשר היה לבקר ולנשום איתכם קצת את החלום אולי היינו באים.

עיר זה אולי הגזמה. עיירת מחוז. מקסימה. בשם סרטה (Serta). העתיד קצת לוט בערפל אבל עד סוף אוגוסט נחזור לפורטוגל.
אני בקושי מעיזה לפנטז על האדמה הזאת. עדיין לא קיבלנו אפילו הצעת מחיר...
גאיה, ממש כיף שאת כאן
ולילוש, כרגיל, תודה על החוכמה

עזיבה

השמש זורחת בהירה ובאופק הערפילי אני מזהה את צורתם של הרים. בין סנדביצ'ים, שאלות ועפרונות צבעוניים אני שולחת ברכת פרידה ותודה. להתראות בקרוב.
סביב מדריד מוריקים המדרונות שבפברואר היו חומים ויבשים. גם לכאן הגיעו גשמי האביב. עייפים ועצבניים אנחנו עושים את דרכנו לדירה המוכרת של ליאב ורות. שפע החשמל והמים החמים עדיין מדהים אותי כשאני מחברת את המיני לפטופ החבוט לשקע ופותחת את המייל. ואז עיניי חושכות.

סוף סוף ענה לנו המתווך הבוקרשטי של עורכת הדין. אסף יכול להוציא דרכון בלי בעיה, אבל נורי צריכה להוציא קודם תעודת לידה, וזה יכול לקחת נצח. אנחנו לא יכולים להתחתן כי אסף לא תושב.

דמעות ממלאות את עיניי. גם כך כבר כמה ימים אני מרגישה כאילו העור שלי הוא קליפה דקיקה, וכל מה שבפנים עלול לזלוג החוצה בכל רגע. אפילו ליד נורי אני מסוגלת להתפרק, להגיד דברים שאתחרט עליהם, לפרוץ בבכי. אני כועסת על עצמי כי נתתי לעצמי לחלום ולהאמין. מול האטימות הבירוקרטית אני פשוט מיואשת. גם כך לא רציתי לנסוע לבוקרשט, שלפי כל העדויות היא מלוכלכת, מלאת פשע ועוני מחפיר, עצובה, מסוכנת ומוכת קפיטליזם דורסני. בנוסף אנחנו לא מצליחים למצוא מארחים דרך קאוצ'סרפינג, ונאלצים להזמין חדר בהוסטל ליומיים הראשונים (בינתיים).

אני בוחנת כמעט כל זווית חוקית אפשרית, קוראת דפים על גבי דפים של מידע. לא אלאה כאן, אבל לאט לאט אני מבינה שהחודשים הבאים עומדים להיות שונים מאד ממה שדמיינתי. אז עכשיו התכנית היא כזאת: להגיע לבוקרשט בשמחה ובלב פתוח ככל האפשר. לקבל ויזה לחודש לשלושתנו (רומניה לא בשנגן). להוציא פספורט לאסף ולהתחיל תהליך הוצאת תעודת לידה לנורי. בינתיים: להיעזר בחברים שלנו כדי למצוא עבודה לאסף, אמיתית או פיקטיבית, בפורטוגל (זה יהיה מותר לו כבעל פספורט אירופי). לגשת לשגרירות פורטוגל ולהתחיל תהליך הוצאת אישורי שהיה לי ולנורי על סמך חוזה עבודה של אסף.

לחכות. אם נגמרת הויזה הרומנית אפשר להמשיך להלפ אקס בבולגריה. לקוות לטוב. להאמין. לחלום. לשמוח במה שיש. אנחנו מטיילים. אנחנו יחד. העולם מלא אנשים טובים. יש לנו כל כך הרבה מזל!

שליחה על ידי גאיה* » 14 מאי 2012, 15:30

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים...
שולחת לכם ולך במיוחד חיבוקים וכוחות לצלוח גם את הרגעים הפחות פשוטים בהרפתקאה הזו.
יהיה בסדר!
הולכת לברר את קשרינו שאולי יוכלו לעזור לכם. כל כמה זמן את יכולה לקרוא מיילים?

אני מאמינה שלפחות בשבועיים הקרובים בבוקרשט נהיה די זמינים במייל. תודה גאיה!

אפרת, את רוצה חיבור עם ישראלים שחיים תקופות ארוכות בקהילת תמרה בפורטוגל והיו צריכים למצוא לזה פתרונות שונים?

איילת, זה רעיון לא רע! אשמח ותודה

שליחה על ידי שירי* » 14 מאי 2012, 22:49

ממשיכה לקרוא אותך בהתרגשות.
מאחלת לכם המון טוב, ומחכה לקרוא עוד.

_ממשיכה לקרוא אותך בהתרגשות.
מאחלת לכם המון טוב, ומחכה לקרוא עוד._

בוקרשטי

שיניי זהב. היישר מתוך הסטריאוטיפ. כנראה שלכן הן הדבר הראשון שקופץ לי לראש כשאני נזכרת בהמתנה לטיסה. דיליי של שעה וחצי, תור בלתי נגמר, צוענים, כרסים, עקבים. ונצנוץ של שיניי זהב.
נורי שעמדה בגבורה בהמתנה הארוכה נרדמה רגע לאחר ההמראה, שלוש שעות לאחר שעת השינה הרגילה שלה. למרות הטלטולים העזים בשעה הראשונה, שבדרך כלל מעוררים בי חרדות, נרדמתי גם אני, ראשי בחיקו של אסף ורגליי מגוננות מלמעלה על נורי. גם כשהאוטובוס המעופף נהפך לשוק של חטיפים ואורות עזים הצלחנו איכשהו לישון שינה טרופה. טיסה זולה.

שלוש וחצי לפנות בוקר ואנחנו בבוקרשטי, מוצאים את נהג ההסעה להוסטל שהרשינו לעצמינו לשם שינוי בשל השעה המאוחרת (מוקדמת?). קוראים לו שרבן והוא סבא חביב. הנסיעה הופכת לסיור לילי בבוקרשט. שרבן אומר את המילה 'קומוניזם' כמו קללה. אבל גם את הEU הוא לא מעריך במיוחד, ואין לו זיקה מיוחדת לקפיטליזם. החיים קשים, אין כסף, אין עבודה, המנהיגים מלוכלכים. אותו החדר בצבע אחר.

שעתיים לפני שיצאנו מהדירה במדריד קיבלנו הזמנה לקאוצ'סרפינג. אבל כבר הזמנו חדר לשני לילות. בהוסטל אנחנו נרדמים מיד, ובבוקר יוצאים לטייל בתוך פאזל של פאר מתקלף ושיכוני ענק אפורים, מעוטרים בשלטי פרסומת חשמליים. אבל במפתיע בוקרשט דווקא נעימה לנו. פארקים יפים ובייגלים טריים. אסף נוסע לשעה וחוזר עם פתקית שמאשרת שבעוד שלושה שבועות יהיה בעל פספורט אירופי. וזה כמובן הרבה מאוד. עניין נורי ייקח חצי שנה, ואנחנו עוד מחכים למסמכים שצריכים להגיע מישראל. בינתיים אנחנו מתכננים לעלות להרים הנישאים, סוף סוף להשתמש באוהל ובציוד הקמפינג שאנחנו סוחבים איתנו כבר שלושה חודשים. אחרי שלוש ערי בירה אני צמאה לטבע כמו למים.

לאורה ומריוס גרים באחד משיכוני הענק, בדירה נחמדה שצופה על שדרה ירוקה. אני מוציאה את השאור ומיד מכינה בצק ללחם. לאורה מכינה סלט תפוחי אדמה. איזה דבר יפה זה קאוצ'סרפינג. החדר 'שלנו' הוא הפתעה: מלא בצעצועי 'בנות' ורודים של האחיינית של לאורה. נורי שמעולם לא פגשה ברבי או שולחנות איפור מפלסטיק שוקעת מיד בחקירה אינטנסיבית. שקט.

מייל מגבי: אם אתם רוצים, יש לכם עבודה ומגורים אצלנו בחווה. רואת החשבון של אבא שלה מבררת איזה מסמכים בדיוק צריך בשביל שאסף יוכל לקבל אישור. אני לא מצליחה להרדם מרוב התרגשות, לאו דווקא בגלל ההצעה (הנפלאה) אלא מרוב פליאה על הנדיבות וטוב הלב של בני אדם. אני מלאת תודה.

שליחה על ידי אני* » 17 מאי 2012, 14:33

כמו סרט מתח איכותי הבלוג שלך ...הופנתי לקרוא אותך מתוך בעירה תמידית שלנו כזוג לנוע. עד לפני שבועיים היינו זוג +1 וכעת זוג +2 והרצון לברוח לא התפוגג. אומנם אנחנו בורחים לתקופות קצרות אין לנו אומץ להעלם כך למשפחה אבל הרצון עדיין בגוף.גם, פחות או יותר מסיבותייך.
אני מדמיינת אותך בתוך הסצינות שאת כותבת ומריירת מקנאה. בלי להכיר אתכם אישית ובלי לראות את הפנים אתם נהדרים. תמשיכי לחלום ולהיות מוצפת באהבה ואופטימיות.
אני

שליחה על ידי נועה* » 18 מאי 2012, 00:57

כמה יפה את כותבת
כיף לקרוא
וגם אני כמו כולם כאן, מחכה לעוד

ישועה

נראה שזה מצליח: יש לנו כרטיסי טיסה לפורטוגל! בזכות גבי המופלאה, שלא התעצלה לטלפן, לברר, לחקור ולשאול, מחכה לאסף עבודה (בתשלום!) בחווה, ולנו מצפים פקידי הגירה שלפי כל הסימנים בעדנו. השבועיים שנותרו לנו (זה היה חכם!) בויזת השנגן יספיקו לנו כדי להכנס לפורטוגל, ואחר כך, הובטח לגבי, משנתחיל תהליך של קבלת ויזת שהייה, נוכל להתעלם מהויזה הקודמת. לא ייאמן, אבל אסף יוכל לבשל באירוע פתיחת הקיץ בגרביטו, מה שהיה בגדר פנטזיה במרץ. עכשיו נותר רק לאסוף את ההוכחות הספורות לחיינו המשותפים בתשע השנים האחרונות. (דרך אגב קוראות יקרות: הקשיבו ללמודת ניסיון ושיקלו להרשם כידועים בציבור, לפתוח חשבון בנק משותף, להצהיר זה על זו לצרכי מס... בקיצור כל מה שלא עשינו).
אבל בינתיים אנחנו עדיין מחכים לפספורט הרומני של אסף, שיגיע בחמישה ביוני.

רומניה: ענקית, הררית, ירוקה וחקלאית. אנחנו משאירים תרמיל אחד אצל לאורה ומריוס, ותופסים רכבת לברסוב בדרכנו לבראן, עיירה טרנסילבנית שמטפחת את מיתוס דרקולה שדבק בה בזכות טירה קטנה ומתקלפת שפעם חי בה הרוזן הערפדי ולאד. לא הערפדים מושכים אותנו, אלא ההרים המושלגים, העמקים הירוקים ואתר קמפינג שנחל זורם בו. אלא שטוני שעובד בקמפינג מנבא גשם ומסדר לנו חדר (מה חדר, בית שלם!) בזיל הזול, וכשהנבואה שלו מתגשמת אנחנו מברכים אותו גם בלב וגם, מאוחר יותר, בקול.

יפה פה שזה כואב. ירוק ירוק ירוק ירוק ירוק. יערות ענק, שלג שמבצבץ בין קרעי עננים, גלויה. אבל אנחנו מביאים איתנו מבוקרשט עצבנות וחוסר סבלנות, המסע מתיש אותנו, ורק כשנורי מתחילה להכות אותי בזמן ההשכבה (דבר שמעולם לא עשתה קודם) אני מבינה שוב, ביתר שאת, איזה מחיר היא משלמת. אני קמה ולוקחת אותה למדרגות, מושיבה אותה עליי ומדובבת אותה, ומגלה את מה שידעתי: היא לא רוצה לטייל. היא מתגעגעת לחברים. היא רוצה בית. אני מחליטה לשתף אותה במה שקורה- שאנחנו מחכים לדרכון רומני, סגול, שבלעדיו אנחנו לא יכולים לחזור לפורטוגל. ושהדרכון יגיע בעוד כמה שבועות ואז נחזור ל'גן' בפורטוגל. כשאני מזכירה את הגן היא מחייכת חיוך גדול.

פגשנו משפחה גרמנית. איש, אישה, ילדה בת ארבע ותינוק, בתוך קמפר קטן ונעים. נורי כמהה לחברה, מיה כמהה לחברה. בינגו. אנחנו מבלים את היום ביחד, עושים פיקניק בקרחת יער ירוקה ופורחת, רצים ומתגלגלים במורדות. אחר הצהריים אנחנו מעיזים להציע שנמשיך יחד. מסתבר שהם חשבו על אותו דבר. יש להם עוד עשרה ימים ברומניה והם ישמחו לקחת אותנו איתם. בתוכנית: הרי געש כבויים, חופים שוממים, הדלתא של הדנובה. והרבה הרבה מכחולים, צבעים, צחקוקים וקובבות בוץ. אני מחייכת לעצמי, כי ידעתי שהגל מתקרב, וידעתי שנעלה עליו. זה תמיד ככה כשמעיזים.

שליחה על ידי גאיה* » 21 מאי 2012, 00:31

וו'או איזה כייף נשמע אצלכם. החלום שלי להיות יום אחד בדלתא של הדנובה. שפע עופות מים וציפורים.

את הקשרים הרומניים שלנו שלא הצלחתי לגייס, נשמע שאת לא צריכה.

איזה שוס המשפחה עם הקמפר. תבלו, תהנו ותתרגשו.
מדמיינת את נורי ומיה עושות קובבות רומניות

למה אנחנו צריכים להעז בישביל להאמין בטוב,ליראות אותו ולהזמין אותו לעצמינו?איך הגענו למצב שזה דורש מאיתנו עבודה ואומץ?זה לא אמור ליהיות מקום בסיסי ?כל כך אנחנו פגועים?
אוהבת אותכם!!
כיף שאתם על הגל!תישארו שם!

שליחה על ידי יער_ה* » 23 מאי 2012, 09:34

אני מחייכת לעצמי, כי ידעתי שהגל מתקרב, וידעתי שנעלה עליו. זה תמיד ככה כשמעיזים.

אנחנו עוברים פה תקופה מאתגרת. מאוד קשה פה, מרגיש שהמדינה יוצאת מכלל שליטה. יש רצון עז לסיים כבר את ענייני האקדמיה שחשיבותם מתחילה להתגמד. העולם גדול ויפה. כאשר אנחנו מסבירים לחברים את הרצון שלנו לצאת על העולם הם מביעים בפני פחד. אמרנו להם שגם אצלינו יש חשש, אבל דווקא הלא נודע מרגיש לנו בטוח, מביא איתו טוב ומאפשר אפשרויות שבכלל לא ניתן להעלות על הדעת כל עוד יושבים פה.
המון אפשרויות וכיוונים מעניינים לחיים עולים בתקופה הזאת, כי כל סוף הוא התחלה חדשה.
כבר מדגדג באצבעות, פרפרים בבטן ובחזה, געגועים אהבה ושמחה.
מחכים כבר להפגש ולתת חיבוק חם ואוהב, ולשבת יחד לקפה במרפסת ליד הנחל.
המון אהבה, ותמשיכו לכתוב, זה כמו דלק למנוע

שליחה על ידי גאיה* » 25 מאי 2012, 00:03

האם אתם הולכים להיות בפורטוגל ביולי אוגוסט? יש בקרבתכם מקום שניתן לשכור ולהתגורר בו על מנת לחוש מעט את החיים במקום?

גאיה, אני ב pafush ביאהו.קום. אשמח אם תכתבי לי.
פוסט חדש בקרוב

מחכים בלי סבלנות לפוסט המובטח...

קראתי הכל בשקיקה. איזה מרגש, כמה הרפתקאות וכמה אומץ. וככה זה שמדייקים עם הלב החיים נפתחים אלינו במלוא הדרם, הרבה טוב ויופי וחסד בדרככם, אני יודעת ומתרגשת. עוד אגיע לבקר בגבעות!!

שליחה על ידי גאיה* » 03 יוני 2012, 00:38

שלחתי לך מייל.

מחכים בלי סבלנות לפוסט המובטח...

אין ברירה...
נננננננננווווווווווווווווווווו!

דרום בון! (נסיעה טובה)

סוף סוף. הייתי יכולה להאשים את האינטרנט (עכשיו למשל אני בנקודה ספציפית מאוד ולא נוחה של מרפסת בדיוק מול השמש השוקעת בה גילינו אינטרנט חינמי). אבל האמת היא שלא הצלחתי להושיב את עצמי לכתוב. כשאני חושבת על זה, גם עם עצמי לא שוחחתי יותר מדי לאחרונה. זה לא רע, דווקא. אני הרבה פחות לחוצה, ישנה טוב, נושמת יותר.

"דרום בון" היינו צועקים בכל פעם שעלינו על הקמפר ויצאנו לעוד נסיעה ארוכה. עם שטפן, לנה, מיה ואולי הקטן והמתוק בילינו בדיוק שבוע. שבוע של יותר מדי נסיעה, הרבה יותר מדי גשם, אבל גם הרבה אוכל טעים ושיחות נעימות. והרבה בוץ, שנבע ממעמקי האדמה בלועות וולקניים מבעבעים ולכבוד הגעתנו אליו קיבלנו יום וחצי של שמש. זה היה נפלא.

אבל הגרמנים היו צריכים לחזור לגרמניה, והותירו אותנו קרוב מאוד למקום שבו נפגשנו- העיר הטרנסילבאנית בראשוב, שם מצאנו מחסה מהגשם והקור בהוסטל שהקצה לנו עליית גג, ובה עשרים מיטות, לגמרי לעצמנו, במחיר מציאה. מבחוץ בראשוב עשתה רושם אפרורי, תעשייתי, סובייטי. חשבנו שננוח קצת וניסע לכפר מגורה שבפארק הלאומי. אבל גם כשמזג האוויר השתפר המשכנו לדחות את הנסיעה למגורה. התאהבנו בבראשוב, שהעיר העתיקה שלה מקסימה ובכל כיוון בו הולכים מוצאים שבילי הליכה מרובי עצים, סלעים, מים ונוף. בראשוב הייתה הר נבו שלנו, ממנו ראינו את מגורה אבל אליה לא באנו. אבל ראינו רחוק, וראינו שקוף, ומזג האוויר חייך אלינו סוף סוף, והכל נראה יפה יותר וקל יותר.

בוקרשטי

חזרנו לבוקרשט והפספורט של אסף בידינו! הפקידה במשרד הפנים אמנם חשה חובה לנזוף בו ברומנית שוטפת על שהוא מעז להוציא פספורט בלי לדעת את השפה, אבל בסופו של דבר נאלצה להושיט לו את המסמך הנכסף. פיו...

ועכשיו בוקרשט. שוב. פלו, בחור צרפתי נדיב מהקאוצ'סרפינג שעובד כמנהל חברה גדולה בבוקרשט הציע לנו להתגורר אצלו בדירה המרווחת. הוא עובד כל יום מבוקר עד ערב, ואתמול טס לבודפשט לחברה שלו עד מחר בלילה והשאיר לנו מפתחות. אז יש לנו בית, וזה נפלא לכולנו ובעיקר לנורי.

בכל התקופה הזאת, עם האינטרנט הרעוע, האוהל והגשם, ניצחתי על 'מיפעלות כתיבת, שיחזור ואיתור מסמכי זוגיות בע"מ'. האמהות שלנו שיחקו תפקיד מרכזי. לא אלאה אתכם בפרטי הדרמה, אבל יש לנו תיק מכובד למדי שישלח אלינו בפדקס לפורטוגל בימים הקרובים. עכשיו אני רק מקווה שיתנו לנו (לי ולנורי) להיכנס לפורטוגל עם שבועיים של ויזה ובלי כרטיס יציאה. אינשאללה.

ואז? מי יודע... כל כך הרבה פעמים בשבועות האחרונים התחשק לי פשוט לעלות על מטוס לישראל. מה לי ולפורטוגל בעצם? אבל אנחנו ממשיכים. כי יש פה הזדמנות. כי אני זוכרת טוב מאוד, בעיקר כשאני מקבלת חדשות מישראל, למה יצאנו למסע הזה. כי אולי, רק אולי, נצליח להגשים את החלום ה'פרוע': לחיות חיים נעימים, פשוטים, קהילתיים ושקטים. אמן

היה נחמד לפגוש את אמא שלך, היא אכולת געגועים...בהצלחה בהמשך המסע

בהצלחה! אני מכירה אותך מעט מאד (מהמעגל) אבל החלום שלכם תפס אותי ואת כותבת כל כך יפה!

אין...
נצ'יקות!

שליחה על ידי גאיה* » 11 יוני 2012, 11:15

טוב שעידכנת.
מה המלצותייך לזוגות שאינם נשואים?...
במידה ו...איך נימנע מהצורך במיפעלות כתיבת שיחזור ואיתור מסמכי זוגיות?!
נשמע משעשע אך מתיש.

גאיה: חשבון בנק משותף (לנו אין). הצהרות מס (אם יש). רישום של 'ידוע בציבור'. תמצית רישום עם אפוסטיל ותרגום נוטריוני.
חוזי שכירות עם תרגום נוטריוני. מכתבים רשמיים לכתובת משותפת עם תרגום נוטריוני. הצהרה מרופא משפחה.
רצוי בכלל לעשות את התהליך בשגרירות בישראל- הרבה הרבה הרבה יותר פשוט.
מקווה שהועלתי

הי יקרה, סופסוף הגעתי לבלוג הנכסף, שכתוב מקסים. כיף לשמוע מה עובר אצלכם, ומה אני אגיד, זה מעורר בי כל מיני תחושות, שקשה לי לבטא ברגע זה. המון המון אהבה וחיבוקים, וסקרנית לשמוע מה הולידה החזרה לפורטוגל ומחזקת את ידיכם במסע האמיץ לעבר החיים הנעימים.

שליחה על ידי גאיה* » 20 יוני 2012, 09:36

גם כאן מצפים לשמוע מה הולידה החזרה לפורטוגל
ושאתם בטוב:-)

ביקורת

בתור הארוך לביקורת הדרכונים בליסבון היינו במתח. אסף שאל אם כדאי שנלך ביחד או לחוד. אחרי כמה דקות של דיונים ושיקולים שונים ומשונים פתאום תפסתי את עצמי. 'אבל זאת האמת!' אמרתי לו. אנחנו באמת ביחד תשע שנים. הכל נכון. אז בוא נשתחרר מההרגשה הזאת שאנחנו צריכים להעמיד פנים ונהיה פשוט... אנחנו.
אז הנה אנחנו, בכבודנו ובעצמנו, עומדים מול פקיד הגירה רציני למראה. הדרכון של נורי בידיו, והוא מעביר אותו בסורק ממוחשב. הוא לא עובר. הוא בודק ומדפדף שוב ושוב, ואז פונה לאיש שלידו. מציץ בדרכון הרומני של אסף, שוב בזה של נורי. הבהונות שלי מדגדגים, ונדמה לי שגם דמעות כבר מתכוננות שם במורד הגרון, בניגוד גמור להבטחה שלי לא לבכות.
אבל אז הפקיד מרים את החותמת שלו, ומנחית אותה על הדרכון הראשון. והשני. ומושיט. ואנחנו בפורטוגל. אנחנו בפורטוגל!

בון דיאה. אונדה אשטה אשטשיון דה אוטוקאחו? אובריגדה.
סלדה

מעט המילים הפורטוגזיות המאונפפות שכבר למדתי מנערות מעליהן חלודה בת חודש, חודש שבו לא העזתי לחשוב באמת על הרגע הזה, להתכונן אליו. הספר 'פורטוגזית בשלושה חודשים' נותר יתום בתחתית התרמיל, כשכל הצצה בו נראתה לי כהתגרות במזל.

שלושה אוטובוסים ושש וחצי שעות מאוחר יותר אנחנו חולפים על פני הנהר פרה שזורם לגרביטו, ואז חולפים על פני הפנייה אל מאנו ואנדריאה. והנה סרטה, וגבי, ומתיאס! בשמחה וצהלה אנחנו מגיעים לביתנו החדש.

"אמא, ציירתי לך ציור, ותוכלי לקחת אותו בתרמיל לכל מקום שניסע אליו". "אבל יש לנו בית עכשיו חמודה. אנחנו לא נוסעים לשום מקום". היא מרימה אלי עיניים מחייכות. לא נוסעים. בית. התרמילים על הארון, מרוקנים. אנחנו קונים דברים כמו נייר אפייה ומקינטה לקפה. יש לנו מטבח, וחדר רחצה, וחדר שינה. יש לנו מקום.

הבית שלנו סמוך לחבילה הכפרית המרווחת של ז'וזה ואנה, הוריה של גבי, ומעתה גם המעסיקים של אסף. מהחלונות רואים בעיקר עצי דובדבנים עמוסי פרי, ולפעמים גם את הכבשים. בגינה יש תועפות תותים, וכרוב, ותפוחי אדמה, וקישואים. במטבח חיכו לנו חמישה ליטר של שמן זית תוצרת בית, וריבת תותים, וגבינת עזים טרייה.
תוך שבוע אסף וגבי נכנסים לבית העירייה ויוצאים עם מסמך לא יאמן ממש, שמצהיר שאסף הוא מעתה תושב פורטוגל למשך חמש שנים!!!!!!

שליחה על ידי גאיה* » 25 יוני 2012, 07:24

http://www.youtube.com/watch?v=Qhqc-Rf-5SQ

ושוב- גרביטו
ובינתיים אנחנו מחכים לניירת שמבוששת להגיע מישראל. לשמחתי אין לי זמן לכסוס ציפורניים. בגרביטו יש מיני פסטיבל ואנחנו מבשלים. שובה באה לאסוף אותנו מסלדה, והופ אנחנו בגרביטו, ונורי כבר אי שם עם סול, וסמואל ודוד.

גרביטו. סלדה נראית פתאום כמו שיא הציביליזציה והריחוק מהטבע. אנחנו מקימים את אוהלנו הקטן בצל העצים, ליד הטיפים, ופונים לערוך היכרות עם כל מה שהשתנה והתחדש בגרביטו, ועם כל מי שחי שם כרגע, מי למשך הפסטיבל ומי לחודש חודשיים. אבל ראשונה, מדהימה ונהדרת, היא הגינה 'שלי'. 'נו, איך הגינה?' שואל אותי מיגל, ולוקח לי זמן ארוך למצוא את המילה האחת שמזקקת את מה שאני מרגישה. קסם.

ושירותי הקומפוסט הספירליים מוכנים. והטיפים עומדים. ועל הטרסה למטה ניצב בפאר לובנו היורט. והמקלחות עובדות. הכל מוכן. וכולם יפים.

במשך ארבעת ימי האירוע אני נעה בין אפיית לחמים וקינוחים, בישול והשתתפות בסדנאות ומדיטציות. נורי מתרוצצת ערומה ומרוחה באדמה ומדי פעם פוצחת בריקודי אושר מתוקים.
אנחנו מחליטים להשאר למשך סוף השבוע כי מגיעים חברים מישראל, ונורי לא יכולה להרדם: ילד שמדבר עברית! ובאמת, לוקח לה כמה שעות לחדול מלאותת ולדבר באנגלית שבורה. וכשזה קורה, אני רואה אותם פוסעים בחצר: הוא משחק ובודק והיא אחריו מדברת ומדברת, מספרת את כל הסיפורים והזכרונות שהצטברו בבטן הקטנה שלה במשך ארבעה חודשי הטיול. והיא מאושרת.

מחר נגמרת לי ולנורי ויזת התיירות. אבל מהיום אנחנו בסטטוס חדש: ממתינות לויזת תושב. טדם!

ואוו... כיף לקרוא. נשמע מעולה וקסום- בעיקר התותים, הדובדבנים וגבינת העיזים. וגם נורי שפוצחת בריקודי אושר מתוקים. ואסף תושב פורטוגל למשך חמש שנים מעלה בי שמחה עבורכם ( כי זה מה שאתם רוצים) וגם עצב עבורי, שאתם אי שם מעבר לים אולי לעוד הרבה שנים. מדהים איך אתם מצליחים לקשור אליכם אנשים מקסימים בדרך שמסייעים ועוזרים, ונותנים ומקבלים ממכם. אכן מעוררי השראה. חיבוקים

???? ספרי לנו עוד

אנחנו אוהבים אתכם

אוי אוי אוי, איך טס לו חודש שלם! הדובדבנים כבר זכרון רחוק, גם המשמשים מונצחים רק בריבה שהולכת ואוזלת, ואפילו האפרסקים והשזיפים הולכים ומתמעטים...
וכאן אנחנו, חיים. מבחינה בירוקרטית אין חדש. מסמך חשוב שנשלח בדואר המקומי אבד אי שם בנבכיו, ועד שימצא או ישוחזר אין טעם בכלל לגשת למשרד ההגירה ולסיים את עניינינו. רוב הזמן אני בכלל שוכחת שאנחנו עדיין לא ממש חוקיות כאן.
אסף עובד יום יום, צובע ורועה ומנסר ועודר. חברה נהדרת שהגיעה אלינו מישראל ממלאת את ימינו בשמחה ועשייה, ואנחנו משתדלות לשחות כל יום באחד הנחלים. הפטנט הגאוני של האזור שאנחנו נמצאים בו הוא לסכור חלק של הנחל, להוסיף קצת דשא, סולם-בריכה ודוכן חטיפים עם קפה משובח (כבר הזכרתי ש כל קפה בפורטוגל, כולל כזה שקונים בעצירת ביניים בתחנה המרכזית של עיירה נידחת, הוא לכל הפחות טוב מאוד?). בריכת שחיה אינסטנט, מים זכים, קור שכמעט מכאיב אך מבורך בצהריים מלוהטים.

קנינו אוטו. וכנראה יורט. כל השקעה כזאת (מכסף שאין לנו, לעזאזל) היא השקעה במובן הכי מילולי- השתקעות. וכל השתקעות כזאת מעוררת אצלי פחדים וספקות גדולים יותר. טוב לנו, אבל עדיין אני מרגישה שהאילוץ, להרגשתי, שלא לחיות בישראל, חזק בהרבה מהבחירה לחיות בפורטוגל. אני עוד לא מוכנה לעשות בחירה ממש, מחכה לנס.
אחד מהפחדים שעולים אצלי לאחרונה הוא מהבידוד כאן. אנחנו חולמים קהילה, אבל בינתיים נאלצים לנסוע המון באוטו כדי להפגש, ואני חוששת מהתלות הגדולה כל כך במעט כל כך אנשים. כל אדם או משפחה מקרב חברינו המעטים באזור עלול לעזוב בכל רגע. כולם בחרו חיים לא פשוטים, עזבו הכל כדי לעשות מה שליבם חפץ וגילו שלפעמים הגשמת חלומות היא עבודה קשה ומייגעת, ויש לה מחיר...

אנחנו מחפשים מקום לחורף. אולי לשמור על בית או חווה. זוג וילדה מאנגליה שפגשנו בגרביטו גם הם מחפשים משהו דומה, ויתכן שנמצא מקום שיוכל לשכן את כולנו יחד, במיני-קהילה. זה יהיה נחמד. היורט שלנו מונגולי ומבודד היטב, ונראה שיוכל להתמודד עם החורף בקלות.

ראינו גם אדמה נוספת, ליד גרביטו. מבחינתנו כמובן שזה אידיאלי לעבור לגור בקרבת מיגל, שובה וסול. עמק קטן וקסום בהרים, מגודל פרא, עם חורבה קטנה ונוף עוצר נשימה, ומעין קטן. בקיצור, מאה אחוז פוטנציאל, והמון המון המון עבודה. אסף אינו איש כפיים, לי אין שום סיבולת. ועדיין... אולי, אם יצטרפו אלינו עוד ידיים... ?

המתח הזה בין הפנטזיה למציאות
בין הרומנטיקה של היורט ובו אש נעימה ביום חורף קר לאפרוריות של תיחזוק היורט וכל שאר התחזוקה היומיומית
בין הבית בעמק הקסום לשיפוץ והעבודה הקשים הנדרשים לשם מגורים בהם
המתח הזה נשמע עד לכאן
אפשר לחיות ככה וככה כאן או בכל מקום אחר בעולם לבין לחיות מי שאתה ואז נדרשות תעצומות נפש לתחזק את האמת הזו.
אי אפשר לדעת מה יילד יום אבל אפשר ללדת יום ועוד יום
וכל אחד כזה יהיה משמעותי בכל בחירה שלא תעשו
אם תשארו או תחזרו.

עייפה מכדי לכתוב, אבל מעדכנת שאנחנו עדיין כאן (-: , יש לנו בית משלנו לחורף (עם אדמה, ומעיין, ונחל) ואני בהחלט מתכוונת להחיות את הבלוג הזה בקרוב!
ועדיין נשמח לשותפים לדרך
@}

נשמע שהחלום מתגשם יום יום.חשבתי שאתם מחפשים שותפים לקניית שטח, אבל אם כבר קניתם את האדמה שרציתם אז זה קורה באמת. אנחנו בינתיים מדברים אבל בעצם לא רק. גם עושים כאן דברים לקדם את האפשרות לפרוש כנפיים כשנרצה.
מקוה שתכתבי עוד.

ועדיין נשמח לשותפים לדרך
איזה סוג של שותפות?