בדרך להיות הורים

[יוחננית*]

בדרך, לא נרגעתי, אבל נכנסתי קצת לרגיעה, לוקחת פסק זמן.

השבוע היינו צריכים לעשות סקירה מאוחרת אצל הרופא שלנו, 1,400 ש"ח. לא כל-כך רצינו ומאוד התלבטנו. בסוף ביררתי עם חברות וגיליתי שאני יכולה לעשות את הבדיקה דרך הקופה, 18 ש"ח סך הכל. וזאת בדיקה הרבה יותר קצרה. אז אני מעדיפה.,
מבינה לליבך בעניין הלחיצות בבטן - מאוד לא אוהבת את זה, זה כואב.
שמחה שנהנית ביוגה. איזה כיף שהתינוק מגיב: נהנה ביוגה, מפנה גב לרופא. כיף!

[יוחננית*]

שכחתי משהו! בסוף השבוע הייתה כתבה בידיעות על לידות בבתי חולים. מתברר שרק בלניאדו אפשר לקחת מיילדת פרטית. בתל השומר אפשר לשלם כמעט כפול, ומקבלים "מיילדת פרטית" - מישהו שנצמדת אליך ואינה מתפנה לאחרות, אבל אי-אפשר לקבוע מראש מי זאת תהיה ובסוף המשמרת שלה... היא הולכת הביתה ומישהי אחרת תופסת את מקומה.
כלומר, כנראה שבכל מקרה לניאדו זאת האופציה הטובה ביותר. אני מוכנה לוותר על שירותים צמודים, מרחב בחדר וחלון כדי שתהיה איתי מישהי אחת, שאני מכירה מראש, שבחרתי אותה, ושתשאר איתי כל הזמן.

אז שום דבר לא סופי, אבל אותה כתבה נתנה לי את האינפורמציה שהתכוונתי לברר בעצמי.

[תי_תי*]

הכתבה שיוחננית מזכירה הופיעה ביום שישי, 21.11.03, במגזין ממון.
לי זה דווקא עזר לחשוב יותר על דולה בלידה. נראה מה ילד יום...

[יוחננית*]

תי תי, איפה חשבת ללדת? תעדכני לגבי בירורים על דולה. אני לא חושבת בכיוון, אבל זה מעניין אותי לדעת.

היינו היום בסקירה מאוחרת, בקופה, רופא מאוד נחמד, בדיקה מאוד כייפית, לראות אותו מכניס ומוציא יד לפה, שם רגל מעל הראש. אפילו משהו שמצאו בסקירה המוקדמת כבר איננו, אז בכלל היינו מאושרים. ושמחנו על הפשרה שבחרנו לעשות את הבדיקה דרך הקופה בחינם, כי באמת לא רצינו לעשות אותה בכלל, וככה גם עשינו אותה, גם יצאנו מאושרים, וגם לא שילמנו המון כסף על משהו שלא כל-כך רצינו...

[תי_תי*]

יוחננית, עדיין לא עשיתי דבר לגבי בירורים הקשורים ללידה. זאת הדחיינות שלי... (אולי חשש?)
בינתיים רשמתי לי טלפונים של דולות, שתיים ליתר דיוק שרק צריך להרים את השפורפרת...
לגבי הרצון שלי ללדת בבית, כנראה שלא יצא לפועל, בן זוגי מתנגד נחרצות בטענה לסיכון היקר לו מכל. אני צריכה הסכמה שלו, הרי הילד גם שלו ולכן הכיוון הוא לדולה. גם מבחינה כספית לזה הוא מסכים. (קצת יהיה לי קשה לגרום למשפחה "לתרום" את ההוצאה של מיילדת).
אני גם צריכה להתקשר לבתי היולדות לתיאום ביקור כשבמקביל אני מתלבטת בין בתי היולדות.
גם קורס הכנה ללידה על הפרק, יחד עם בן זוגי.
אני על סף השביעי ואולי אני שאננה מידי...

לגבי הסקירה השניה, לא עשיתי למרות שבן זוגי רצה שכן. התענה שלי הייתה שבראשונה הכל היה בסדר ושלא צריך אולטרא-סאונד מיותר. בנוסף, הפרחח שבבטן משתולל כהוגן וגדל כך שההרגשה שלי שהוא בסדר. גם בדיקות התבחין המשולש והעמסת הסוכר יצאו בסדר אז אני רגועה.
מה שכן, אני מאוד סקרנית לגבי מראהו באולטרא-סאונד היום ומנסה לעמוד בפיתוי של בדיקה שגרתית כזו אצל הרופא. התמונה האחרונה היא מהשבוע ה-16. ממש הסטוריה...

[בדרך*]

מישהי יודעת האם חייבים לעשות אולטרהסאונד על מנת לדעת אם התינוק התהפך?
גם המיילדת וגם המורה ליוגה שלי (גם היא, כזכור, מיילדת) המליצו לחשוף את העובר כמה שפחות לאולטרהסאונד.
בפגישת המעקב הקרובה אצל הרופא, אני מתכוונת לבקש שיבדוק אותי ללא אולטרהסאונד. אין בי יותר סקרנות לגבי איך הוא נראה (לא מזמן היתה הסקירה המאוחרת, וגם אז לא ממש נהנתי), וזה נראה לי פשוט מנוחות של הרופא.

[יונת_שרון*]

יש מיילדות ורופאים שיכולים למשש את הבטן ולדעת לפי זה את התנוחה של התינוק.

[בדרך*]

אתמול חברה ללימודים סיפרה לי, מזועזעת, שגיסתה בהריון בחודש שישי, ושוקלת ניתוח קיסרי. כמובן שגם אני הזדעזעתי, מהקלות הזאת (ומהידיעה שיהיה מי שיסכים לעשות את זה). בערב, סיפרתי לגיסתי. נחשו מה היא אמרה לי...?
נכון - שגם היא כבר החליטה שאת הילד הבא שלה היא יולדת בקיסרי, כי "זה פחות טראומה לגוף"...
האם אני הלא-נורמלית?!

[אסנת*]

אולי גיסתך מתכוונת פחות מאמץ מבחינתה, בלי כאבי צירים, החתך בהרדמה.
לידה זה טבעי לגוף. זה מה שגוף האישה אמור לעשות. ניתוח זה טראומה לגוף ואפילו מסוכן. זהומים, חיתוך איברים פנימיים בטעות וכו'.
בכל מקרה. אישה ששוקלת ניתוח קיסרי, היא כנראה תגיע לשם בכל מקרה.
כמו שאומרים אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים. אני חושבת על הנשים שרוצות ללדת טבעי ולא יכולות. נשים עם פטמות שקועות וכו' שרוצות להניק ומתקשות.

[יוחננית*]

אני מכירה 3 נשים בהריון שני, שבהריון הקודם הגיעו לקיסרי חירום אחרי שעות של צירים וניסיון ללדת "רגיל". שלושתן החליטו שהפעם הן הולכות ישר לקיסרי.
שמעתי השבוע גם בחדשות, שבארץ יש אחוז גבוה של נשים שבוחרות ללדת בקיסרי - אחוז שגבוה באופן יחסי לארצות הברית.

אבל לדעתי, אי-אפשר לשפוט, כל אחת צריכה לעשות מה שנוח לה ועושה לה טוב.

[בדרך*]

אני דוקא לא חושבת ש
כל אחת צריכה לעשות מה שנוח לה ועושה לה טוב.
לא במקרה הזה, בכל אופן.
אני לא חושבת שאפשר להשאיר החלטה כזאת לשיקולה הבלעדי של אשה הרה. נכון, זה הגוף שלנו, אבל בכל זאת אני לא חושבת שאי-אפשר להחליט ללכת מראש לניתוח קיסרי רק מטעמי נוחות, והרבה פעמים בלי לשקול גם את הסכנות. במקרה של גיסתי, אני בטוחה בלי שום ספק, שהיא החליטה ללכת לקיסרי רק כי זה נשמע לה קל יותר. אין לה מושג אילו סיבוכים יכולים להגרם.
אני רק מקווה שעד שהיא תגיע להריון הבא, אני אצליח לשכנע אותה שאין כמו בבית....

ומצד שני - אולי מנקודת המבט שלה, אני נראית הבלתי-אחראית (ללדת בבית? איפה???....). ואולי היא חושבת שאסור להשאיר החלטה כזו כבדה (איפה ללדת) בידיי. מי יודע?

[יוחננית*]

בדרך, לא עניתי לך כמה ימים כי הייתי צריכה לחשוב מה אני רוצה להגיד.
האם את מתנגדת לקיסרי מתוכננן רק בגלל הסיכונים הכרוכים בכך (ניתוח, חתכים, זיהומים...)? או שאת גם מתנגדת כי זה נוגד את השקפת העולם שלך: לידה טבעית?
לי מאוד קשה להתערב לאנשים אחרים, בגלל שאני שונאת כל-כך כשמתערבים לי - כתבתי על זה כמה פעמים, כמה שזה מערער את דעותיי וכו'. לכן אני בדרך כלל מניחה לאנשים לעשות כרצונם.
כמובן שלדעתי את בכלל לא חסרת אחריות ללדת בבית, אבל הרבה אנשים יחשבו כך, ויגידו שפחות מסוכן לעשות ניתוח קיסרי מאשר לידה בבית (מה שלדעתי לא נכון כמובן).
אם את רוצה לשכנע את גיסתך, אז חכי עד אחרי הלידה שלך בבית, שתהיה כמובן מדהימה, ואז כבר הסיפורים והחוויות ידברו בעד עצמם.

[יוחננית*]

ועכשיו להתלבטות חדשה שלי. בתחילת ההריון גילו שחליתי בוירוס שעלול לגרום לבעיות שונות אצל העובר. רוב הסיכויים שהייתי חולה בזה בכלל לפני שנכנסתי להריון, אבל הרופא שלי מאוד נזהר עם העניין. הוא כל פעם מופתע מחדש שאנחנו לא מייחסים לזה חשיבות (קודם כל אני לא חושבת שחליתי בזמן ההריון, ודבר שני: ואם כן? מה הוא רוצה שאני אעשה עם זה בדיוק?).
בינתיים באולטראסאונדים לא מוצאים בעיות - והוא באמת מחפש בקפדנות, וגם בסקירה המאוחרת לא מצאו שום סימנים.
עכשיו הוא רוצה שנעשה אקו לב לעובר! למרות שהוא בטוח שלא ימצאו שום דבר. אנחנו כמובן לא רוצים לעשות. בשביל מה?
אבל מה אם, חס וחלילה, העובר כן פגוע בלב, ובגלל שלא נבצע את הבדיקה, לא נוכל לעזור לו בזמן אחרי הלידה? זאת הדאגה היחידה שלי. האם אני חסרת אחריות שאני רוצה להפסיק עם כל הבדיקות המעצבנות והאין-סופיות האלה?

[בדרך*]

יוחננית - שולחת לך חיבוק. אין לי מושג מה הייתי עושה במצב כזה. אני לא ממש יודעת מה המשמעות של בדיקת האקו ללב העובר - אף פעם לא שמעתי על זה. אולי אתם צריכים לבדוק עם עצמכם האם לבדיקה הזאת יש משמעות עבורכם - האם היא תרגיע אתכם? אולי ההפך? האם בדיקה כזאת משפיעה על העובר?
כבר הגענו למסקנה של"חוסר אחריות" יש גבולות שמשתנים בהתאם להשקפת העולם... אני לא רואה בך (על פי השקפתי, כמובן) חסרת אחריות. גם בהחלטה שלא לעשות בדיקות יש לקיחת אחריות כבדה.

ושוב בעניין הקיסרי - אני לא מתנגדת לכל ניתוח קיסרי מתוכנן מראש. אני יכולה להבין שיש מצבים בהם זה הכרחי. אני כן מתנגדת לכך שהבחירה בניתוח קיסרי יכולה להעשות רק משיקולי נוחות, גם של האשה ההרה, וגם של המערכת הרפואית.
ובעניין גיסתי - אני כמעט בטוחה שכשהיא תשקול את זה שוב (כרגע היא לא בהריון, ונראה שיקח עוד זמן), וקצת יותר תעמיק בנושא, היא תגיע למסקנה אחרת.

[יוחננית*]

לאן נעלמו חברותינו לדף?

הרהרתי הרבה במה שכתבת על הבחירה הקלה בניתוח קיסרי. וקישרתי פתאום ששלוש הנשים שכתבתי עליהן, שבלידה הבאה הן מתכננות קיסרי, אף אחת מהן לא הצליחה להניק. מעניין אם יש קשר. לפחות 2 מהן לא מתכוונות אפילו לנסות הפעם להניק, זה היה קשה להן מדי בפעם הקודמת.
הן לא מתכוונות לנסות לידה רגילה, הן לא מתכוונות לנסות להניק... ואחת מהן, שהיא חברה קרובה, ממש אמא מקסימה, אוהבת, נותנת, הלוואי ולי יהיו הכוחות לרוץ אחרי הילדים שלי כמו שהיא עושה. אבל כל הקטע הטבעי הזה פשוט לא מדבר אליה.

אני מאוד מודאגת מנושא ההנקה, יותר מהלידה עצמה... מה אם ומה אם... כבר הכנתי לי טלפונים של לה לצ'ה, יועצות הנקה וכו'. כבר הסברתי לאמא שלי שזה התפקיד שלה - אם יהיו בעיות בתחום ההנקה, היא צריכה לדאוג לי לתמיכה מתאימה. וזה אחרי שהיא סיפרה לי על בת של חברה שלה שהתינוק לא הפסיק לבכות אז כל ההורים הכריחו אותה להאכיל אותו בבקבוק עם פורמולה "כי הוא בוכה בגלל שהוא רעב". איזה סיפור עצוב.

[בדרך*]

גיסתי (לא זאת מלמעלה) אמורה ללדת בכל יום. אני כבר הודעתי לה שהיא הולכת להראות לי איך מניקים....
חוצמזה יש לי חברה שעושה קורס הנקה (היא אחות במחלקת יולדות) ושאני מתכוונת "להזעיק" במקרה הצורך.
ויש את אמא שתהיה לידי. אמנם הפעם האחרונה שהיא הניקה היתה לפני 21 שנים... אבל זה לא כמו לרכוב על אופניים??
והכי חשוב - יש את הידיעה שככה נבראנו, וזה מה שאנחנו אמורות לעשות.
(אולי אם היינו אמורות ללדת בקיסרי - היינו נבראות עם ריצ'רץ' בבטן...?)
יהיה בסדר.

<בדרך אופטימית... או לפחות מאוד משתדלת>

[תי_תי*]

הנה חברה לדף חזרה...
לא מצליחה להתפנות לאתר בתדירות שהייתי רוצה, סליחה.
יוחננית, אקו לב זו בדיקה של אולטרא סאונד מיוחד שבודק את הלב של העובר על כל חלקיו וגווניו. עשו לי אקו בסקירה המוקדמת. רואים את הלב של העובר מחולק לארבע, רואים את החדרים, העליות, המעברים, זרימת הדם בלב, תנועת הלב, כיווצים וכ'ו.
כמובן האם לעשות זאת זו החלטה שלך אבל מה שקראתי היה שאצל אישה שגילו בעיה בלב העובר בזמן ההריון ידעו יותר טוב ומהר לטפל לאחר הלידה בילוד. בהצלחה.

לגבי ניתוח קיסרי, לדעתי זו בכלל לא צריכה להיות בחירה כיוון שזה ניתוח במלוא מובן המילה. ניתוח קיסרי, לדעתי כמובן, צריך להתרחש במקרה חירום או בהריון בסיכון גבוה שזה הפתרון ללידה.
כשהייתי חובשת בצבא שלחו אותי לשבוע השתלמות בבית חולים. בחרתי ברוטשילד כי זה היה הקרוב ביותר. יום אחד באותו שבוע היה יום ניתוחים קיסריים, וזכיתי לראות ש ל ו ש ה ניתוחים: אחד מתוכנן עם הרדמה כללית, אחד מתוכנן עם אפידורל ואחד חירום בהרדמה כללית, תאומים. מה אני אגיד, חוויה מדהימה (לי כמובן). לראות תהליך לידה שלא בדרך הטבע... אין לי מילים. באחד הניתוחים קרא לי הרופא המנתח לראות את השחלות במיוחד.
יכולתי להסתובב ולעמוד איפה שאני רוצה בחדר ולראות מה שאני רוצה. כמובן לא הפרעתי ולא שאלתי שאלות שמפריעות.
דבר אחד הפריע לי: באחד מהניתוחים שמתי לב שיש הרבה אנשים בחדר. היו 15(!) סטודנטים, מתלמדים, צוות, אני ועוד. נראה לי יותר מידי. הבעל כמובן לא היה. למה???
הדבר המשעשע היה שאת אחת היולדות הכרתי, דווקא זו שקבלה את האפידורל. במהלך הניתוח דברתי איתה, תארתי לה מה קורה (היה וילון על צוורה כך שהיא לא יכלה לראות כלום) והמרגש ביותר היה בסוף, כשהיא בקשה ממני ללכת ולהודיע לבעלה שנולד הבן. הבעל סיפר אחר כך שבאה אליו משהיא לבושה בירוק בהיר מכף רגל ועד ראש (לבוש חדרי ניתוח), שאמרה "נולד לך בן"...

לגבי הנקה לאחר ניתוח קיסרי, ידוע לי שזה אפשרי אם הניתוח מתרחש קרוב למועד הלידה. מכירה אישית אישה שנותחה לאחר שבוע 42 והניקה עד גיל שנתיים...

[בדרך*]

תי תי - מאוד התרגשתי ממה שכתבת על הניתוחים הקיסריים. זה באמת צריך להיות מדהים לראות את זה. כמובן שלא הייתי רוצה להיות זאת ששוכבת שם מורדמת, ו-15 אנשים צופים בי...

[עגור_לבן*]

שלום חברות,
גם אני, כמו תי תי, לא מוצאת את הזמן לכתוב פה (לפחות לא כמו שהייתי רוצה).
לגבי קיסרי אלקטיבי, בדיוק לפני כמה ימים הייתה כתבה בעיתון על הבעיות הרבות הכרוכות בניתוח קיסרי, שעלולות לגרום לבעיות להרות בעתיד, ולאור הנושא הזה - כמובן שיש לשקול מחדש את כל נושא הקיסרי האלקטיבי. נכתב שם שאחוז הקיסריים האלקטיבים פה בארץ עלה רבות בשנים האחרונות, ואולי כתוצאה מעלית הנושא, יותר רופאים ישקלו פעמיים האם לאשר קיסרי אלקטיבי או לא (כמובן שאני לא מדברת על קיסרי חירום...)
יוחננית - מה שכתבת על 3 הנשים שבאו ללדת ובסוף ילדו בקיסרי, משום מה נראה לי שהדרך שלהן לקיסרי הייתה, פחות או יותר, קבועה מראש, וזה הודות ללידה בבית חולים ומה שכרוך בה (ניטור רציף, אפידורל, התקדמות לידה איטית מדי, מצוקה עוברית - וישר לקיסרי חירום). כמובן שאני קופצת למסקנות, אבל מעניין אם אני בכיוון.
זה גם נראה לי דרך מחשבה לגיטימית מאוד עבור אישה שלא רואה את עצמה יולדת שלא בבית חולים, ואחרי מסכת היסורים שהיא עוברת שם, סובלת במשך שעות ובסוף - קיסרי - אז למה לא לחסוך את הסבל ?!?!
כי להתחיל לחשוב איך הלידה הבאה יכולה להראות אחרת לגמרי (אפילו בבי"ח, אבל אולי בלי אפידורל...) זה הרבה יותר 'נועז' ו'חדשני', לא ?! עדיף ללכת על מה שכבר מכירים, ואם אפשר בלי לסבול לחינם לפני... מה גם שVBAC בכלל דורש הערכות ומחשבה תחילה רבה יותר מלידה רגילה...
לגבי זה שהן לא הניקו אח"כ - אני לא חושבת שזה קשור לקיסרי, זה היה יכול לקרות באותה מידה גם אם הן היו יולדות רגיל, אבל למה לא לקחת יועצת הנקה אם אפשר להפסיק להניק???

אני מצטערת אם אני נשמעת יותר מדי צינית, למרות שאני יודעת שדיעותי די מקובלות פה בדף, ובכל זאת - אני לא יכולה להמנע מהציניות הזו כי אני מרגישה שזה מה שיותר רווח.

ולגבי הנקה באופן כללי - אני אישית מאוד חוששת מסדקים, ולכן נראה לי שברגע שיעלה החשש הקל ביותר שמשהו לא הולך כשורה, ישר אני מזמינה יועצת הנקה הביתה, בלי לחשוב פעמיים. לא אמא ולא אחות - ישר על המקצועניות...

[יוחננית*]

וואו, איזה דיון על קיסרי! אני מסכימה שנשמע שניתוח זו הבחירה הקלה ובחלק מהמקרים המוכרת.
התיאורים של תי תי באמת מדהימים, אבל אני הייתי סובלת קשות אם היו 15 אנשים נוכחים בניתוח שלי.

הבוקר עשיתי "העמסת סוכר", לוודא שאין סכרת הריון. חששתי מהמשקה שצריך לשתות - סוכר, סוכר ועוד סוכר. ואני עוד מאלה שאת התה שותה בלי סוכר! אבל בפועל, שתיתי את זה בשניה, ממש לא היה מגעיל. אבל אז: חטפתי סחרחורת איומה ואת השעה שמחכים עד לבדיקת הדם העברתי על המיטה בחדר האחות, ואחר-כך עוד שעה במיטה בבית מחכה שהבחילות יעברו. ואז, ככה פתאום, הכל חלף וקמתי והלכתי לעבודה

אתמול נפגשנו עם חברים שגם בהריון והייתה לנו שיחה מאוד מעניינת איתם. הם מאוד קונבנציונלים ולא טבעיים, דיברנו על חיסונים ועוד. ולשם שינוי, מאוד נהניתי לשמוע דעות אחרות - כנראה בגלל שאני יותר מגובשת ומחוזקת לגבי הדעות שלי. את שאלות הרהיטים פטרתי ב"אנחנו מקבלים הכל מחברים", ו"בינתיים לא מסדרים את החדר השני כי בהתחלה התינוק יהיה איתנו בחדר". אולי הם לא הציקו כי הם כבר הבינו שאנחנו "שונים" - הבחור צחק ואמר, אני מצטער אבל אנחנו לא עושים מדיטציה ולא הולכים לפסטיבל סגול.

[יוחננית*]

רחל, נראה לי שיש קשר בין הקיסרי ללא להניק. כמו שהן לא רוצות לנסות לידה רגילה, בגלל ניסיון העבר, גם הפעם הן לא מתכננות אפילו לנסות להניק, בגלל ניסיון העבר. חברה שלי אמרה, עם הילד הראשון הוא סבל ואני סבלתי. הילד השני בכלל לא יראה ציצי. זה בדיוק מה שאת אומרת: ללכת עם המוכר והידוע, ולא לנסות בכלל להתמודד עם משהו שעלול להיות קשה / חדש.

הציניות בסדר גמור! מעוררת חיוך

[בדרך*]

הופתעתי.
היום היינו בביקורת אצל הרופא. כמו שכבר סיפרתי (כמה פסקאות למעלה...), החלטנו להמנע מאולטראסאונדים לא הכרחיים.
אחרי שהרופא מדד לחץ דם וראה את תוצאות הסקירה והעמסת הסוכר (הכל תקין), ועשה מעין תנועה קטנה לעבר האולטרהסאונד, אמרתי: "אנחנו לא מעוניינים בבדיקת אולטראסאונד אם היא לא הכרחית". הרופא התיישב בחזרה, ופנה אלינו בחיוך. "אין צורך".
כאילו הוא רק ציפה שמישהו סוף סוף יבין. אז שאלנו למה בעצם הוא עושה אם לא צריך? הוא הסביר שאנשים פשוט דורשים, ואם הוא מנסה להסביר שזה מיותר, אז חושבים שהוא לא רציני, או שהוא מנסה "לחפף".
אחרי שהוא הבין את "הראש שלנו", הוא קבע לנו תור רק בעוד שמונה שבועות (הפקידה שקובעת תורים נותרה המומה: "בחיים לא שמעתי על תור בעוד שמונה שבועות, המקסימום זה שישה!"), כדי להעריך את גודל העובר. האמת היא שבתקופה הזאת אנחנו בכל מקרה נתחיל בפגישות עם המיילדת.
הפגישה הזאת היום עוררה בי המון מחשבות. גם מחשבות על איך היחסים בין רופא ומטופל(ת) הפכו להיות יחסי לקוח-נותן שרות - הרי אם הרופא יעבוד על פי גישתו (לפיה יש צורך רק בשלוש בדיקות אולטראסאונד במהלך הריון תקין) אז נשים לא ירצו להשתמש בשרותיו כרופא, ויחפשו להן רופא שעושה יותר בדיקות - "יותר רציני". מצד שני, איפה הגבול?
וזה כמובן מתחבר לי עם הדיון בעניין הניתוח הקיסרי.
טוב, יצא לי נורא ארוך....

[יוחננית*]

בדרך, איזה כיף לך! איזה כיף שזאת הייתה תגובת הרופא. מאוד נדיר. (שתדעי שבעקבות משהו שכתבת למעלה, אני דחיתי את התור הבא שלנו לאולטראסאונד).
גם גיא חושב שבהרבה מקרים הרופא נותן את השירות שהלקוח רוצה. לפני שנתיים עמדנו להתחיל בטיפולי פוריות, ואז הריתי באופן טבעי. ההריון הסתיים בשבוע 8, ואז הרופא אמר, "אם לא תכנסי להריון תוך חודשיים, נתחיל בעניינים". אני הייתי המומה, לחוצה, אפילו קצת היסטרית. חודשיים - זה נורא מעט זמן. כמובן שחיכיתי הרבה, הרבה יותר מזה, אבל הייתי מאוד בלחץ ולדעתי כבר לא היה לי סיכוי להרות באופן טבעי בכזה מתח.
אני מאוד כעסתי על הרופא שהלחיץ אותי ככה, אבל המון נשים אמרו שהן היו רוצות להתחיל מיד בטיפולים, וטוב שהרופא מסכים...
לדעתי, אם הוא היה שולח אותי הביתה ואומר, אני לא רוצה לראות אותך לפחות חצי שנה, קחי את הזמן, זה יבוא לבד, הייתי נכנסת להריון הרבה יותר מהר ובלי טיפולים.
בכל מקרה, שיחקת אותה! גם עמדת על שלך, וגם נענית בחיוב, בלי צורך בהסברים ושכנועים

[עגור_לבן*]

בדרך, איזה יופי!
אני זוכרת את הפעם הראשונה אצל הרופא למעקב (שאליו הגעתי מרופא אחר) זה היה כ 10 ימים לאחר שעשיתי US במיון אחרי שנכנסו ברכב שלי מאחורה, ואמרתי לו שאני לא רוצה לעשות US נוסף. כאמור, מעקב ראשון אצלו, שבוע 10 בערך, והוא ממש לקח את זה קשה... הייתי צריכה להסביר לו למה אני לא רוצה ושאני לא רואה בזה טעם, עד שהצלחתי לשכנע אותו שאני אפקסס לו את הדו"ח מהמיון, עם הUS.
מאז היינו אצלו עוד פעם אחת ובה כן עשינו US. בשבוע שעבר היינו בסקירה שניה בקופה, ובעוד כמה ימים שוב יש לנו תור אליו, שגם בו אני לא אעשה US, מקווה שהוא יקח את זה יותר בקלות מהפעם הקודמת.
אני לא רוצה לעבור מהרופא הזה, כי הוא ממש נחמד, מה גם שאני צריכה אותו בעיקר בשביל לתת לי הפניות וכו, אז שיחשוב עלי מה שבא לו, אבל הייתי מעדיפה להרגיש יותר פתוחה איתו, ולא שדברים שאני אומרת עלולים להתפס כ'איזה משוגעת'.
ובאותו נושא - לפני כמה ימים יצא לי לדבר עם סטז'רית לרפואה, בהריון עם תאומים, מישהי שאני לא מכירה. יצא לנו לדבר על לידה ואני עם הפה גדול שלי אמרתי שאני יולדת בבית. זה היה לפני שידעתי שהיא סטז'רית... זו הייתה טעות. היא ממש התקוממה, אמרה דברים כמו 'אם אני הייתי במקומך לא הייתי עושה את זה' ועוד כהנה וכהנה, ואני בטוחה שאתן יכולות לדמיין לעצמכן. אני שונאת שאני מגיעה למצבים כאלה שבהם אני צריכה להתגונן על עמדותי. פשוט הייתי צריכה לסתום את הפה ולא להגיד כלום. מיותר לציין שהיא לא שינתה את דיעותי בשום אופן שהוא.

[מיצי_פיצי*]

בעניין "עשי לך רופא" (על משקל עשה לך רב) : בהריון הראשון (וגם בלידה) עשיתי כל מה שאמרו לי ויצאתי לא מרוצה רוב הזמן. בהריון השני (שהסתיים בלידת בית נהדרת ותינוק מתוק וגרגרן לפני כשלושה שבועות) שאלתי את הרופאה לגבי כל בדיקה אם היא חיונית והתשובה שלה כמעט תמיד הייתה שלא, לדוגמא : העמסת סוכר, הרופאה אמרה לי שאם בהריון הקודם לא הייתה בעייה ואם אין הסטוריה משפחתית היא בהחלט תסתפק בבדיקת סוכר בצום. או אולראסאונד להערכת משקל בחודש תשיעי, ביקשתי שתעשה הערכה ידנית בלבד והיא נענתה לי בשמחה (היא רופאה ותיקה ואמרה שבטרם עידן האולטראסאונד ככה בדקה תמיד ומעולם לא טעתה) . היא גם המליצה על סקירת מערכות אחת בלבד. כאשר שאלתי אותה למה היא בכל זאת שולחת לכל הבדיקות אם היא סבורה שהן מיותרות היא ענתה לי אותה תשובה של הרופא של בדרך "הנשים מבקשות אז אני רושמת את ההפניות..."

[בדרך*]

רחל - אין כמו סטז'רים לרפואה.... אני מקווה שיצאת מזה מחוזקת. לפעמים אני שמחה שיש אנשים סביבי שמעלים ספקות - זה רק גורם לי לחשוב יותר על הדרך בה בחרנו, ובנתיים אני ממש שלמה איתה.

תגידו, התחלתם לחשוב על שמות?
בהתחלה חשבתי שאצליח להתחמק מזה עד הלידה, אבל זה מציק לי. יש לנו כרגע שתי אופציות, ואני לא מצליחה "להתחבר" לשום שם אחר.

[חגית_ל*]

אצלינו חוץ מבדיקת מי שפיר שהרופא ממש לא ויתר עליה (טוב, אני מעל 40) הוא לא עשה עניין מזה שאני לא רוצה לעשות US (עשיתי 3 בכל ההיריון, שזה גם יותר מדי לדעתי, אחת בגלל שהבטן היתה כ"כ גדולה שחששנו לעודף מי שפיר) ובדיקת העמסת סוכר גם לא עשיתי - כי אין לי שום עניין להכניס לגוף שלי בכזאת כמות את החומר הזה שקוראים לו סוכר.

[עגור_לבן*]

בדרך - בתחילת הדרך כשהחלטתי שאני רוצה ללדת בבית, עיקר מה שהטריד אותי היה לשכנע את האיש. לאחרונה, אחרי שהיינו אצל המיילדת והוא הפנים את הנושא, ואת העובדה שאנחנו לא הולכים ליולדות ב' (זה מה שהוא מלמל כל פעם שאני העלתי את הנושא) אז דווקא עכשיו אני מתחילה לחשוב על דברים אחרים שפתאום מטרידים אותי, כמו העלות, לדוגמא... אלו לא התלבטויות אלא מחשבות שפתאום החלו לצוץ, אם כי אני יודעת שבסופו של דבר זה לא מה שיכריע את הכף...
לגבי שמות - אני די מוטרדת מהנושא, ואין לי שום רעיונות. כבר התחלתי להתרגל לעובדה שיכול להיות שהוא יצא ובמשך חודש (אם לא יותר) עוד נקרא לו בשם העוברי...

חגית - אני אמורה לעשות העמסת סוכר ביום א' הקרוב, והאמת, לא ממש חשבתי על לא לעשות אותה. מה עלולות להיות ההשלכות של לא לעשות (במידה ויש לי סכרת הריונית)???

[יוחננית*]

חגית, כל הכבוד שלא עשית העמסת סוכר. אני מאוד לא רציתי לעשות, אבל פחדתי מה אם ומה אם ומה אם...
עגור לבן, אני מציעה לך למהול מאוד את הסוכר, ולשתות אותו לאט. עשיתי טעות, מהלתי מעט ושתיתי מהר, ואולי בגלל זה חטפתי כזו סחרחורת ובחילה.

לגבי שמות, דווקא בהתחלה התעסקתי בזמן המון, אבל עכשיו זה לא מטריד אותי. יש כמה שמות שאני מאוד אוהבת, אבל אני חייבת לראות את התינוק קודם, קשה להחליט. ואחותי וגיסתי עסוקות בלהציע לי המון שמות וזה מאוד נחמד.

[בדרך*]

המיילדת שלנו המליצה שלא לעשות את בדיקת העמסת הסוכר - קודם כל כי זה עומס גדול של סוכר ושנית - היא לא רואה בה בדיקה אמינה. אני שמעתי דעות לכאן ולכאן, בין היתר שאלתי את הרופא "הקונבנציונלי" שלנו, שכמובן תמך בבדיקה (אך לא לחץ עליי כשאמרתי שיכול להיות שלא נעשה אותה - כבר הבנתם שהוא לא ממש ממש קונבנציונלי...). בסופו של דבר - החלטנו לעשות. בעיקר כי לא מצאנו פתרון אחר, איך לדעת שאין לי סכרת הריונית, וזה היה לי חשוב (הטריד אותי משום-מה). הבדיקה לא היתה נוראית - האחות מהלה את התמיסה, הוספתי מים קרים, ושתיתי תוך חמש דקות. לא משקה משובח במיוחד, אבל סביר.
אני לא חושבת שמגיע "כל הכבוד" למי שעושה/לא עושה את הבדיקה.

[יוחננית*]

גיא ואני מדברים המון על כמות הבדיקות שמבוצעות בארץ, תעשייה של ממש סביב פחדים של אנשים שניזונה מעניין כלכלי מצד כל הגורמים. ואני תמיד משווה את הכל למה שקורה באנגליה, לפי מה שחברה טובה שם מספרת. שם לא עושים את בדיקת העמסת הסוכר באופן שגרתי, אלא אם יש סיממנים שיש בעיה כלשהי. גם כמות האולטראסאונדים כאן הרבה יותר גדולה.
אני דוגמה של ממש למי שמבצעת בדיקות בגלל פחדים: אם הרופא אומר לי לבצע בדיקה, ואני לא רוצה (סקירה מוקדמת, סקירה מאוחרת, אקו לב עוברי...) אני לא מסוגלת להחליט על דעת עצמי לא לבצע אותה, כי "אם יקרה משהו, לא אסלח לעצמי שלא ביצעתי את הבדיקה..."

[בדרך*]

סליחה שאני מקשה - ואם יגרם נזק (חס וחלילה) בגלל בדיקה?
ובעצם - אז למה את לא רוצה לבצע בדיקות?

גם אנחנו התחבטנו רבות בנושא. ההחלטה (אפילו שלא ממש ניסחנו אותה בקול רם) היא לבדוק כל דבר לגופו וגם ללכת עם "הבטן". למשל הסקירה המוקדמת - כמה סיבות הביאו אותנו לוותר עליה בסופו של דבר: ראשית, התיעצנו עם הרופא, והוא עצמו אמר שהוא חושב שהגיוני לעשות רק סקירה אחת - את המאוחרת יותר. שנית, הבנתי שהסקירה לא "תרגיע אותי" ולא תבטיח לי שהכל בסדר.
שלישית, והכי חשוב מבחינתי, הרגשתי שהכל בסדר עם העובר, והייתי ממש שלמה עם התחושה הזאת. בטח היו עוד סיבות. כמובן שזו היתה ההחלטה שלנו היא לא בהכרח מתאימה לכולם.

אנחנו מנסים לפלס לנו נתיב שיהיה הגיוני מבחינתנו בכל הטרוף הזה שנוצר סביב ההריון. גם הסביבה מתחילה לקלוט (בהתחלה אמא היתה שואלת אותי כל הזמן - אז מתי הבדיקה הבאה?). אני כל הזמן חוזרת ומדגישה בפני הקרובים אליי (אלו שחשוב לי שיתמכו או לפחות יגלו הבנה לדרכנו), ש"אנחנו לא הולכים עם הראש בקיר. אנחנו בודקים לפני שאנחנו מחליטים. אין לנו כוונה להצהיר הצהרות גדולות ולעמוד בהן בכל מחיר". נכון, בסופו של דבר יוצא שהדרך שלנו שונה. אבל מחושבת ומודעת. אני חושבת שבסופו של דבר אנשים קולטים את זה ואפילו מעריכים. אני לפחות מקווה. ובנימה אופטימית זו..... ליל מנוחה!

[יוחננית*]

את לא מקשה. להיפך. אבל להגיד לך שיש לי תשובות הגיוניות ומחושבות - אני לא יכולה להגיד.
קודם כל, אם הרופא שלנו היה יותר תומך ברצון שלנו לא לבצע את כל הבדיקות, לי זה היה יותר קל.
את הסקירה המאוחרת לא רציתי לעשות כי זה עלול היה להגביר אצלי לחצים ופחדים.

מתחילת ההריון הרופא עושה לי אולטראסאונד כל 3 שבועות. למה? כי ההריון הקודם הסתיים בניתוח לביצוע הפלה אחרי שהעובר "הפסיק להתפתח" (מת). אז הרופא רוצה לוודא שצוואר הרחם שלי סגור, שלא נגרם נזק מהניתוח - כדי למנוע לידה מוקדמת או הפלה מאוחרת. בהתחלה זה התאים לי, מצידי כל שבוע בדיקה, אבל עכשיו אני כבר לא רוצה לרוץ אליו כל 3 שבועות, זה מעיק, זה לא כיף, הבדיקה לא נעימה, ומי יודע אם ריבוי בדיקות אולטראסאונדים לא מזיקה לעובר.
אבל אם חס וחלילה צוואר הרחם שלי לא יהיה סגור וכו' - אני לא אסלח לעצמי שלא ביצעתי את הבדיקות.

אותו הדבר עם אקו לב עוברי. גם הרופא בטוח שלא ימצאו שום דבר. אז למה לי לעשות עוד אולטראסאונד, ועוד אצל רופא לא מוכר שאולי יהיה לא נחמד ואפילו מגעיל? כי אם יש משהו, ויכולתי לעזור לילד שלי, אבל לא ידעתי על זה מראש - שוב לא אוכל לסלוח לעצמי.

כלומר, אני עושה את הכל מתוך פחד, ולא מתוך מחשבה שזה מה שאני באמת צריכה לעשות. אז נכון, זה האופי שלי, אבל הרופא והחברה' בהחלט מגבירים את הפחדים שלי.

[תי_תי*]

העמסת סוכר עשיתי לצערי פעמיים, לא להבהל, אין בעיה. פשוט שתיתי את הראשון בטעות עם ספרייט ממותק שהיה משפיע על התוצאה אז למחרת עשיתי שוב, רק עם חצי כוס מים. ממש לא נורא אם שותים בבת אחת. דרך אגב, שתיתי את זה בבית ואחרי שעה הגעתי לבדיקת הדם. מזל שלא הצטרכתי לשתות במרפאה כי אז הייתי צריכה לקום לפני שש בבקר... ( אני עובדת משמונה בבקר ואני לא אוהבת לגלוש עם הבדיקות לתוך שעות העבודה, למרות שהחוק מאפשר.)

ביקורים אצל הרופא - הייתי בשבוע ה-8 כולל א.ס., בשבוע ה-11 היה לי דימום קל אז שוב רופא וא.ס., בשבוע ה-16 סקירה מורחבת מוקדמת (שהרופא המליץ לעשות פרטי), בשבוע ה-22 רק ביקור מעקב שבו אמרתי שהכל בסדר אז לא צריך א.ס. הרופא הסכים (הייתה לו ברירה?). בשבוע 29 (השבוע) מעקב כולל א.ס. לבקשת בן זוגי. באתי אם אימי ששאלה את הרופא האם צריך א.ס. (היא מתנגדת בתוקף) והוא אמר "רק אם הבת שלך רוצה"(!). ראינו שהכל בסדר, שהמשקל של העובר הוא קילו מאתיים (משקל מתאים לשבוע ההריון) והביתה. שאלתי מתי לבוא והוא אמר "עוד ששה שבועות". אמרתי לו שנראה לי מספיק עוד פעם אחת לפני הלידה, גם כדי לראות את המצג של העובר, הוא הנהן ואמר "עוד ששה שבועות". כנראה שכך הוא מחוייב להנחות נשים. בכל מקרה, אני מחליטה מתי לבוא אליו ומתי לעשות א.ס. כיוון שאני לא במעקב טיפת חלב מבחירה הוא מפנה אותי לבדיקות הדם והשתן שאני רוצה לבצע.

(בן זוגי הכין ארוחת ערב אז אמשיך בפעם אחרת את ההתיחסות לנושאים שהועלו)

[בדרך*]

יוחננית - במחשבה נוספת, אולי זה ש"הכל הולך לפי הספר" אצלנו (טפו טפו...) נותן לנו את המרחב לרגיעה. יכול להיות שאם הייתי במקומך (אני מתכוונת לאחר הפלה), גם בנו היו מתעוררים פחדים, וגם הסביבה היתה הופכת ודאי למכבש לחצים. אני בהחלט מבינה אותך.

(תי תי - אין כמו ארוחת ערב שבן הזוג הכין...)

[בדרך*]

אתמול היוגה פשוט "הצילה" אותי - אני לא אלאה אתכן בכל קורות הבוקר של אתמול (שכלל פנצ'ר, חוסר אויר בגלגל-ספר, הברזה מצד מי שהיתה אמורה לקחת אותי ליוגה, מישהו שנכנס בנו מאחור באוטו (בעצירה ברמזור, לא משהו רציני), נסיעה מיותרת כי שכחנו משהו... בסוף דוקא הלאתי...), אבל בסופו של דבר, הגעתי (רצוצה, בוכייה ועצבנית) לשיעור יוגה.
אחרי כמה דקות יוגה, שוב התחלתי לנשום....

[תי_תי*]

חזרתי...
גם לי היתה הפלה כשלושה חודשים לפני ההריון הנוכחי ולכן הייתי לחוצה בשליש הראשון. כשהיה הדימום בשבוע ה-11 רצתי לרופא שאמר שהכל בסדר. האמת שנרגעתי רק אחרי הסקירה המוקדמת בשבוע ה-16. מכאן התחלתי להנות מההריון כמו שרציתי וחלמתי תמיד. (אני מפנטזת על הריון כבר 15 שנה...)
יוחננית, אני חושבת שאת חייבת (לעצמך ולעובר) למצוא משהו שקצת ירגיע אותך, למשל, מוסיקה שאת אוהבת, טיול לחוף הים, מאכל אהוב להתפנק בו, תחביב ועוד. אני משתמשת ביוגה להרגע ומחכה לזה כל שבוע. עוד דרך להנות זה להצטלם בהריון מידי פעם (אם את מרוצה ממה שאת רואה במראה...). לפני כשבועיים הצטלמתי יחד עם בן זוגי - בטן לבטן
אני מנסה להגיד שצריך למצוא משהו טוב בהריון ולהצמד אליו. למשל תנועות העובר. אותי הן ממש משעשעות, גם כשאני מתעוררת מהן בלילה.
רעיון נוסף זה לעשות תיקיה של העובר במחשב (תמונות ווידאו מהסקירה). בן זוגי שם תמונה נבחרת במסך הרקע כך שבפתיחת המחשב ובסגירה פוגשים את היורש. כל פעם זה מעלה אצלי חיוך (איך לא?)

לגבי נושא השמות - זה כבר דיון לפעם אחרת אז להתראות ו גדול לכן ההריוניות...

[עגור_לבן*]

היום הייתי במעקב - הייתי אמורה לעשות את ההעמסה ובינתיים דחיתי. וכמה ניג'וסים קיבלתי על זה מהאחות. בכלל - היא ממש מעצבנת, כזו בוקית ולפי הספר, ואי אפשר לסטות טיפה'לה... נראה לי שאני לא הולכת אליה יותר.
בנוסף - בעוד יומיים יש לי ביקורת אצל הרופא וגם לא ממש נראית לי נחוצה, אבל נראה לי שנלך בכל זאת ובפעם הבאה נפגש עוד חודשיים (אני מסיימת עכשיו שבוע 25). בכולופן - US לא יהיה הפעם. אני אנסה להתייעץ איתו על ההעמסה - אם כי נדמה לי שאני יודעת מה הוא ישיב.
נמאס לי כבר מכל הבדיקות והמעקב על ההריון הזה, אולי בהתחלה היתה לזה יותר חשיבות בעיני, אבל עכשיו אני רק רוצה להנות מהזמן שעובר, בלי לעקוב. צריכה להפוך את הרצונות הללו למעשים...
תגידו - קורה לכן שאתן רואות את הבטן זזה וזה מרגיש כאילו יש איזה חוצן שגודל בפנים ?
לא תמיד אני מצליחה לקשר את הבטן הזזה לעובר שגדל לי בפנים, ולדמיין אותו באור חיובי, ויש לי מין תחושות אמביוולנטיות שכאלה...

<רחל שמתבאסת מהתחושות האמביוולנטיות שהיא מרגישה...>

[יוחננית*]

בדרך - איזה יום עבר עליך!מזל שהיה לך את היוגה בסוף.

וואו, יש לי המון דברים להתיחס אליהם. אני חושבת שהדאגנות היא באופי שלי. והנסיבות שהובילו להריון (הפלה + טיפולים) לא מקלים על הדאגנות שלי. עכשיו יש לי כמובן דאגה חדשה: הבטן שלי נמוכה. אז מה המחשבה הראשונה שעולה בראש שלי: אולי זה לוחץ על צוואר הרחם? וזה כמובן במקום לשמוח שהעובר יושב לי על השלפוחית ולא על הקיבה והריאות, הצלעות וכו'. אבל אני תמיד נוטה לדאוג במקום לשמוח, לחשוש במקום להאמין. לא נורא, יחד עם האופטימיות של גיא - בממוצע אנחנו בסדר.

אני מאוהבת בתנועות של העובר. זה פשוט הדבר המדהים ביותר בעולם! וזה גם הולך ומתחזק משבוע לשבוע, וזה מגניב.
כשאני רואה את הבטן שלי זזה, אני אומרת שיש לי תולעת בפנים. רוב הזמן שאני בבית אני מבלה מול הראי או על הספה עם בטן חשופה. מדהים ההריון הזה!

תי תי, אני עושה דיקור, בהתחלה עשיתי כל שבוע, עכשיו כל שבועיים, וזה ממש פינוק אמיתי בשבילי. אבל אהבתי את ההצעות שלך לחפש רוגע. דרך אגב, באיזה שבוע את? נראה לי שבדרך, רחל ואני די באותו זמן, אבל את אני חושבת הרבה יותר מתקדמת מאיתנו?

לילה טוב לכולן. גם אתן נרדמות ב- 9 בערב?

[בדרך*]

אני משתדלת לנשום לפחות כמה נשימות מודעות ביום. עמוקות כאלה. המורה ליוגה אומרת שזה טוב לעובר - זה מספק לו הרבה חמצן (היא אומרת שאפילו ניתן לראות את זה בצג של המוניטור). אותי בכל אופן זה מרגיע, וגם נותן לי מין אי כזה של שקט בתוך השגרה. הכל עוצר, ויש רק אני-עובר-וחמצן שזורם בינינו.

אתמול הרגשתי תפוסה לגמרי, ובנזוגי הציע מסאז'. איך אפשר לסרב? כיוון שאני לא ממש יכולה לשכב על הבטן, יצרנו ערימה ענקית של כריות ונשענתי עליה (כמו שאנחנו עושות ביוגה - ממש מתחיל להשפיע עליי עמוקות שיעורי היוגה האלה...). כל כך כיף להתפנק ככה בזוג.... אני כל הזמן חושבת איך נצליח למצוא את רגעי האינטימיות האלה כשנהיה שלישיה...?

אני דוקא לא הולכת לישון בתשע, אבל זה רק בזכות שעה-שעתיים של שינה בצהרי היום, אחרי העבודה. אם לא יוצא לי - אז כבר בשמונה אין עם מי לדבר...

הסתבר לי בספירת דם האחרונה שההמוגלובין שלי במגמת צניחה...(10.7). אז הכרזתי מלחמה והוספתי (בנוסף לכדור השני של ברזל שהרופא הוסיף לי) לתפריט טחינה, חלווה, שקדים ועלים ירוקים (שמשהו לפחות יתקזז בקלוריות עם החלווה...אפילו שקניתי בלי סוכר). למישהי יש עוד רעיונות?

יוחננית - מה מפנק בדיקור? עד עכשיו הייתי בטוחה שזה משהו לא נעים שעושים רק למטרות ריפוי.
<בדרך תשמח לקבל רעיונות חדשים לפינוק...>

[יוחננית*]

הדיקור מאוד מאוד כייפי. אני כבר כמה שנים אצל אותו מטפל ואני רק נשכבת על המיטה ושוקעת לי לאיזה מקום שלו ובטוח. אתמול הוא ממש לא הצליח להעיר אותי. והכי מדהים, אני רק נשכבת על המיטה, עוד לפני המחטים, והעובר מתחיל לבעוט בטירוף. לפעמים תוך כדי, הבעיטות שלו כל-כך חזקות שאני צריכה לצחוק חזק לבטן כדי להפסיק אותו. אז כנראה שגם העובר נהנה.

לאחרונה גם אני התחלתי לאכול חלווה - אני מכינה לפי המתכונים שמופיעים כאן באתר (בעיקר מורחת טחינה גולמית ודבש על הסנדוויץ של הבוקר).

אני כל הזמן מבטיחה לעצמי להתחיל ביוגה להריון. אבל בינתיים אני רק מדברת על זה.

[עגור_לבן*]

יוחננית - טוב לקרוא שאני לא היחידה שטוענת שיש לה משהו (דימוי-לא-הכי-חיובי) בבטן (ע"ע עב"ם)...
גם אני מאוד אוהבת להרגיש את התנועות, אבל לראות אותן - זה כבר משהו אחר.
לגבי היוגה - אני גם עושה וזה ממש טוב לי. מאיפה את? אם את רוצה אני יכולה להמליץ לך על מקומות במרכז...

בדרך - דיקור ניתן לעשות בכדי לטפל בבעיות, אבל בעקרון אמורים לעשות כדי למנוע אותם מלכתחילה - תחזוקה שוטפת, שזה משהו מאוד בסיסי ברפואה אלטרנטיבית. יש אנשים שימצאו בזה תענוג ויש כאלה שזה ממש לא בשבילם.

לגבי הברזל :
ראשית, לדעתי הרבה יותר עדיף טחינה + דבש מאשר החלווה הקנויה. מה שכן - במקרה הזה זה לא יכול להיות חלווה-דיאט.
שנית, את יכולה לשתות תה סרפד (ולקרוא עליו פה באתר) שמנקה את הדם, וגם עשיר בברזל.

[בדרך*]

רחל - לא כתוב שזה דיאט (החלווה), רק שזה בלי סוכר. אבל זה באמת עדיין מתוק, אז אולי שמו ממתיק מלאכותי?... יש גם טחינה גולמית ודבש - אז אין בעיה!

אני דוקא אוהבת מאד את התנועות שגם מזיזות את הבטן מבחוץ... אמנם מוזר, אך משעשע ביותר לטעמי.

[יוחננית*]

הייתי היום אצל הרופא ועשיתי מוניטור - לא לדאוג, הכל תקין אבל כבר יומיים שבקושי הרגשתי תזוזות, והמעט שהיו היו חלשות מאוד. התאפקתי כמעט יומיים ואז כבר מאוד נלחצתי. במוניטור הכל נראה תקין, הרופא עשה אולטרסאונד של שניה וחצי לוודא שיש כמות מים תקינה.
וכמובן שאחר-כך כל הערב התינוק עושה סלטות וקפיצות ובועט חופשי ואני נהנית מכל תזוזה ותחושה!

אני אשמח להמלצות ליוגה באזור השרון אם יש. קראתי באתר על המלצה למקום ברעננה אבל החוג ביום שישי וזה לא נוח לי.

[אמא_טריה*]

ליולדות לידה ראשונה בדצמ'- ינואר.
אני צריכה לעשות תרגיל קצר להרבה נשים לפני ואחרי הלידה שלהן. ממש נחמד, לא מנג'ס וזה יעזור לי המון בכתיבת העבודה הסמינריונית האחרונה שלי שנתקעתי איתה אחרי הלידה..
בבקשה צרי עמי קשר דרך ה e-mail, מתי את אמורה ללדת והיכן את גרה.
המון תודות
ענת

[יונת_שרון*]

טריה, זה יעזור אם תכתבי את הדואל שלך...

[עגור_לבן*]

חייבת לשתף:
אני בדיוק קוראת עכשיו את הספר 'האוהל האדום', והייתי בקטע שמספר על איך כמה דמויות חולמות על העוברית של אחותן, ולכל דמות יש חלומות ברורים מאוד על העוברית, איך היא תצא, ואיך היא תהיה ובכל החלומות ישנו מסר חיובי על הישות החדשה שנוצרת. זה גרם לי לחשוב על זה שהמון המון זמן לא חלמתי עליו והאמת, החלום האחרון גם לא היה משהו...
והבוקר, אחותי מתקשרת ומספרת לי בהתלהבות שהיא חלמה עלי. היא חלמה שאנחנו יחד בביתי והלידה שלי מתחילה והחצי שלי נוסע להביא את המיילדת, ואחותי נלחצת כי הלידה מתקדמת, והיא לא יודעת מה לעשות (היא אמנם אמא ל3 אבל כל הלידות בביה"ח, כמובן). היא סיפרה שהייתה לי לידה נהדרת, וקלה, למרות שהחצי שלי הגיע באיחור ולא נכח בלידה (ואחותי כעסה עליו שהוא השאיר אותה איתי לבד).
והכי מוזר זה - שהיא אפילו לא יודעת שאני רוצה ללדת בבית. כלומר, העליתי את הנושא הזה באגביות מסוימת אבל אני לא חושבת שהיא הפנימה/מאמינה שזה מה שאני באמת רוצה שיקרה.
מאוד שמחתי לשמוע על החלום הזה, והיא אמרה לי שהיא מאחלת לי שהוא יתגשם, אבל שוב, נראה לי שהיא התכוונה בעיקר לקטע שהלידה תהיה קלה, ולאו דווקא שהיא תהיה בבית.
גם מצחיק התזמון - כי בדיוק לפני כמה ימים ביקשתי מאחות אחרת (אמנם של החצי, אז מה?) ללוות אותי בלידה... והיא הסכימה...
מחשבה תועה - אולי בסוף אני עוד אזמין גם את אחותי ללידה, מי יודע?

יוחננית - הוד השרון זה טוב? ישנו מקום באזור התעשיה (נווה נאמן ב') שנקרא 'מעגל משפחתי' ומלמדת שם אירית פלקוביץ. יש בימי א' וד' בערב. שעה וחצי כל שיעור, 220 ש"ח לחודש לפעם בשבוע.

[אישה_אחת*]

רחל. להזכירך. כי אני זוכרת, שבהריון שלי את חלמת על הלידה שלי. (-:
ספר מדהים לא?

[עגור_לבן*]

אסנת, אני ממש לא זוכרת את החלום הזה... טוב, תזכירי לי מחר...
הספר ממש זורם, אני רק בהתחלה, אבל כבר מתקשה להניח בלילה, וגם גונבת כמה שורות בבוקר לפני העבודה.

[בדרך*]

אנחנו נפגשנו אתמול עם המיילדת, ובדיוק דיברנו על חלומות-הריון (סיפרתי על שלי ב חלומות בהריון). ניסינו יחד להבין מתוך החלום מה החששות שלי (במקרה שלי התינוק כל הזמן הלך וקטן...), ולא ממש הגענו למשהו קונקרטי. אבל, היא הציעה בכל מקרה - לצייר את הלידה. מעין עבודה על התת-מודע - לצייר את הלידה באופן חיובי, לראות אותה בעיני רוחי, ואפילו "לתקן" חלומות דרך ציור מודע.

אני קוראת עכשיו את "ללדת בבית" החדש... (במקביל להארי פוטר החדש ול"שואה שלנו", להבדיל....)
נראה לי שזה ספר שיכול להיות מעניין ורלוונטי גם עבור נשים שלא עומדות ללדת בביתן.
על מה הספר "האוהל האדום"? אשמח להמלצה

<בדרך אוגרת ספרים ליד המיטה ומקווה למצוא זמן קריאה גם אחרי המהפך הגדול של חייה>

[אמא_אינקובטור*]

האוהל האדום של אניטה דיאמנט מספר את סיפורה של דינה בת לאה - מנקודת המבט שלה בניגוד לנקודת המבט בתנ"ך, שהיא גברית מיסודה. יש שם המון תיאורי לידות קלות יותר ופחות וגירסה חופשית למדי של הסיפור המקורי. קראתי אותו בתחילת הריוני האחרון והזלתי דמעות כמים. ההורמונים? הסיפור? הכל יחד? לא יודעת. בכולופן מומלץ.

[רעיה*]

"ללדת בבית"-האם הספר בעיברית?

[בדרך*]

את יכולה לקרוא כאן : ללדת בבית המדריך ללידות בית בישראל - של אילנה שמש - בעברית!

[בדרך*]

גיסתי אמורה ללדת בכל רגע וכולנו מלאי התרגשות. זוהי הלידה השלישית שלה, ומה שמפתיע אותי בכל פעם מחדש זה, שהיא שואלת אותי שאלות על נהלי בתי החולים (אני - שמעולם לא ילדתי וגם לא מתכוונת ללדת בבית-חולים...). אתמול, למשל היא שאלה האם מבצעים בדיקות וגינליות (בפעם האחרונה היא ילדה בחו"ל, והיא לא זכרה מהפעם הראשונה) והאם התינוקת תוכל להשאר עמה ולא בתינוקיה.
למעשה, לו היתה רוצה, היתה יכולה ללכת לסיור מקדים בבית החולים, או לשאול שאלות בטלפון (אני התקשרתי למיילדת מאותו בית חולים ותיחקרתי אותה בנוגע לדברים שהיו חשובים עבורי, למקרה שאלד בסופו של דבר בבית-חולים). עניתי לה לפי מה שאני יודעת, וגם ציינתי בפניה שיש לה תמיד אפשרות לומר: "לא תודה, אני לא מעוניינת" בנינוחות אך בהחלטיות.

המשפט האחרון "הקפיץ" את בעלה ופתח ויכוח סוער על מערכת הרפואה הציבורית בישראל, ועל מידת האחריות שיש לכל אחד מאיתנו על גופו. הדהים אותי לגלות, שגיסי חושב שאין צורך להעלות בפניו דילמות רפואיות, וכי הרופא אמור לפעול על דעתו בלבד ללא התייעצות/יידוע של מי שהוא מטפל בו. הוא טען שצריך להיות לנו אמון מוחלט ברופא, ואם הוא אומר שצריך לעשות משהו - "סימן שהוא יודע".
בסופו של ויכוח (שמין הסתם לא הסתיים), חשבתי לעצמי, שגם לנו (לבעלי ולי) הייתה פעם השקפה דומה, וגם אנחנו עברנו תהליך של "פקיחת עיניים" והגעה למודעות, ואולי השיחה הזאת, המשפחתית, העלתה נקודות שחלק ממשתתפיה מעולם לא חשבו עליהן. ואולי בעקבות הויכוח, גם אחרים יתחילו בתהליך דומה.
קשה להתנתק מ"אמיתות" שתבועות בנו, ולהודות בכך.

[יוחננית*]

נשמע קצת שגיסתך אולי בכל זאת אוהבת את גישתך, ואו שאין לה אומץ לעשות את זה אחרת או שבעלה לא מאפשר לה.

לגבי הרפואה, אני לא מזלזלת לרגע ברפואה וכבודה במקומה מונח. הבעייתיות לדעתי היא חוסר ההתייחסות לחולה שעומד מאחורי המחלה. זוכרים את הסרט עם וויליאם הארט (נדמה לי), שהיה רופא מאוד לא סימפטי ונהיה חולה בעצמו - ופתאום נזכר שלחולים יש רגשות ורצונות ופחדים.

את צודקת שאנחנו יכולים להגיע "לא תודה, זה לא מתאים" או סתם לשאול שאלות כדי להבין יותר. אבל הרבה רופאים אינם משתפים פעולה וחושבים שבגלל שלא למדנו את כל מה שהם למדו, אנחנו לא מבינים על מה אנחנו מדברים. כמו שאני כל-כך הרבה פעמים מזכירה, מנהל מח' פוריות ששלח אותי הביתה עם רשימה ארוכה של תרופות, בדיקות ומשימות, שלא הבנתי מהם כלום. וכשהעזתי לשאול הוא אמר, כמו שאני לא שואל אותך שאלות בתחום הפדגוגיה, את אל תשאלי אותי שאלות בתחום הרפואה. לצערנו הפתרון שלנו היה לעבור לרופא פרטי, מקסים, רגיש, מסביר, תומך... ואני מהצד שומעת את חברה שלי כל פעם שהיא חוזרת ממרפאת פוריות (אחרת) בוכה מהיחס, מההשפלה...

בכל מקרה, לא גיסך הוא שצריך ללדת ולעבור את כל התהליך, אז קל לו לדבר. אולי עד ללידה הרביעית הוא יהיה קצת יותר פתוח בחשיבה שלו.

[יוחננית*]

עגור לבן, תודה על המידע לגבי "מעגל משפחה". זה קצת רחוק אבל לא נורא. אלך לשיעור ניסיון אחרי חנוכה (אני מעולה בלדחות דברים שקשורים בפעילות פיסית).

[בדרך*]

גיסתי דוקא הודיעה שכמו בשתי הלידות הקודמות, גם את זאת היא הולכת לעבור עם אפידורל. אני יכולה להבין אותה. חוצמזה היא גם הודיעה שהיא "סוגרת את הבסטה", אז כנראה שלא תהיה הזדמנות נוספת...

נורא מקומם (אך משומה לא מפתיע) לשמוע את מה שאת מספרת על מנהל מחלקת הפוריות. מדהים שאדם בתפקיד כזה לא יודע לדבר ברגישות הראוייה, לאנשים שמין הסתם נמצאים גם ככה במצב של מתח וחרדות. אולי גם הוא, כמו בסרט שהזכרת, זקוק לאיזה שיעור מהחיים...

[בדרך*]

בדיוק דיברתי עם חברה, והיא סיפרה שהיום היא שמה אוזניות עם מוזיקה קלאסית על הבטן... לא רק שזה נשמע לי פלצני בטירוף, לפי מה שקראתי - זה לא ממש מומלץ. עדיף לשיר, לא?

<בדרך מקווה שהאפרוח יאהב את הזיופים שלה>

[תי_תי*]

יוחננית, שאלת איזה שבוע אני אז אני עכשיו בשבוע ה-31.
(לא התפנתי לענות קודם וגם משום-מה המקלדת התנתקה כמה פעמים אז לא יכולתי לכתוב).

גם אני מאוד נהנת מהיוגה ומחכה לזה בכליון עיניים...

לגבי המוסיקה, קראתי על מישהי ששמה לעובר שלה מוסיקה קלאסית שעה פעמיים ביום (עם אוזניות), במשך השליש האחרון ולאחר הלידה הוא היה שמח ונינוח יותר וכן התחיל לחייך ואפילו להרים את הראש(!) בחודש הראשון. מעניין...
אני מסתפקת בהשמעת מוסיקה שקטה שאני אוהבת, תוך מתן רייקי לעובר. משתדלת כל יום אבל לא יוצא לי.

התחלתי פגישות עם תומכת הלידה שלי (שנבחרה סוף סוף) ואני מרגישה בנוח איתה. כייף לציין שהיא ילדה את בכורה בבית וגם הבא בתור יוולד בבית (היא בהריון).
לגבי בחירת בית החולים יש עדיין התלבטות: פוריה או העמק. עדיין לא בקרתי בהם.

מה לגבי קורס הכנה ללידה? אתן תלכו או הלכתן?

[בדרך*]

בנושא קורס ההכנה - גלגלתי את הכדור לידי החצי השני... אני לא מרגישה צורך בקורס - קראתי המון על הפיזיולוגיה של הלידה, אנחנו נפגשים עם המיילדת-לעתיד, ואני מתרגלת יוגה עם מיילדת נוספת (בסוף השיעור אנחנו תמיד מדברות על נושאים שעולים).
חשוב לי שבנזוגי ירגיש גם הוא בנוח, ואמרתי לו שאפילו אם סתם לא בא לו לקרוא, והוא מעדיף "לקבל" את החומר בצורה מרוכזת של קורס - אז נלך על זה. כרגע אין החלטה בנושא, ולכן גם לא ממש ביררתי (בעצם - בשיחה עם המיילדת מרוטשילד, לסלי, האחראית על חדר הלידה הטבעי, היא ציינה שהיא עורכת קורסים מרוכזים בסופי שבוע). אולי לתומכת הלידה שלך יש המלצה?

[בדרך*]

תגידו, גם אצלכן מדובר בנכד ראשון?

אצלינו, מהצד שלי, זה הנכד הראשון וההתרגשות עצומה. עד עכשיו אמא שלי ממש התאפקה שלא לקנות שום דבר (במסגרת ההתאפקות הם קנו לנו מייבש כביסה, מפזר חום לאמבטיה, מכשיר אדים...), והיום היא התקשרה כולה מרוגשת לספר לי שהיא קנתה כובע ללידה (נראה שהורי יהיו נוכחים בלידה). החלטתי לתת לה להנות מהעניין (בהתחלה היא ממש פחדה שאני אכעס), בכל זאת - היא עומדת להיות סבתא!

[יוחננית*]

גם אצלנו זה הנכד הראשון, משני הצדדים. כשאחותי ביקרה בלונדון, היא התקשרה אלי מ- Oxford Street, רחוב החנויות, לברר את המידה שלי - רצתה לקנות לי את כל בגדי ההריון ב- Mother Care. והיום הייתי עם אבא שלי בחנות לברר מחירים של כסא לאוטו לתינוק - הוא רצה לקנות לי את הכסא הראשון שראינו ואמר שאין טעם לעשות חקר שווקים מאוד נחמד שכולם מסביב מתרגשים.

לגבי קורס הכנה ללידה, אני רוצה לעשות משהו אבל עוד לא יודעת מה בדיוק. רצינו לעשות קורס כאן באזור בקופת החולים, במטרה להכיר עוד זוגות שיילדו באותו הזמן. אבל אין כרגע קורס בקרבתנו. אולי בסוף נעשה בלניאדו, אם נחליט סופית ללדת שם.

ומוסיקה - אני שמה מוסיקה ברקע ושרה ורוקדת לצליליה. בדרך כלל "החלונות הגבוהים". כשהילד יוולד אני חושבת שהוא יסתכל עלי ויגיד, זאת את שמזייפת ככה?! אבל זה כל-כך כיף. לפעמים גיא שר איתי את הקול השני ל"התשמע קולי" אבל זה רק כשאני תופסת אותו במצב רוח מאוד משתף פעולה

[אמא_טריה*]

עזרה מאילו העומדות ללדת בקרוב, לידה ראשונה.
אני צריכה לעשות תרגיל קצר לכמה נשים לפני ואחרי הלידה שלהן. ממש נחמד, לא מנג'ס וזה יעזור לי המון בכתיבת העבודה הסמינריונית האחרונה שלי שנתקעתי איתה אחרי הלידה..
בבקשה צרי עמי קשר דרך ה e-mail או בטלפון 573357- 055
המון תודות
ענת

[בדרך*]

ענת - סוף מרץ נחשב קרוב או רחוק?
(לי זה נראה כל-כך רחווווווווווווווווווווווווווווווווווק)

[יוחננית*]

ומה האימייל שלך?

[יוחננית*]

מה אתן עושות עם כל האמונות התפלות שמסתובבות כאן בארצנו הקטנטונת? אני כל-כך מנסה להשתחרר מהן, אבל זה לא קל! יש לי כמה חברות שסיפרו שהן הכינו הכל מראש, עוד לפני הלידה ההזמנה מהחנות כבר הגיעה והייתה במקומה. אתמול שאלתי חברות אחרות איך הן הספיקו לקנות ולכבס את בגדי התינוק כך שיהיו מוכנים כשחזרו מבית החולים. חברה אחת אמרה: בשום אופן לא להכניס הביתה לפני הלידה! אבל למה? נראה לי נורא מסובך להריץ את הבעל אחר-כך שיתעסק בזה!

בארצות הברית עושים baby shower כמה חודשים לפני הלידה, ומביאים מתנות. אז מאיפה כל הפחדים האלה הגיעו לכאן? ולמה צריך את זה?

אני מאוד פוחדת וחוששת (כמו שכבר הזכרתי כמה פעמים (-; ) אבל פתאום לפני כמה ימים הרגשתי שאני רוצה להכין משהו כדי לשדר לתינוק שאנחנו מחכים לו, ולא להתכחש לבואו.

בדרך - מה עם גיסתך? ילדה כבר? איך היה לה?

[בדרך*]

גיסתי ילדה אתמול בלילה! בלידה מפתיעה במהירות ובקלות... (כולי קנאה ותקווה שמשהו בכל זאת עובר במשפחה...אפילו אם זו לא קרבת-דם).
אין לי כרגע זמן לספר - אבל מבטיחה להשלים.

אמונות תפלות - פשוט לא קיימות אצלי. אני מתכוונת בהחלט להתכונן מראש, ולהכין כל מה שלדעתנו יקל את הימים הראשונים. אני רוצה את בנזוגי איתי ולא מתרוצץ מיד אחרי הלידה. תקשיבי לעצמך, עשי מה שטוב לכם. את לא חייבת לספר לכל העולם שאת מכינה דברים מראש.
לא נעים לחשוב על זה, אבל אם חלילה יקרה משהו, אני לא חושבת שעצם זה שקניתי וסידרתי דברים מראש יקשה עליי יותר.

[עגור_לבן*]

יוחננית - גם אני בגישה של תעשי מה שאת מרגישה לנכון, ואם מישהו אומר לך משהו שמערער אותך, אל תשתפי בהכל. זה משהו שאני למדתי בכל הקשור לדיעותי הלא כל כך קונבנציונליות (כמובן שתלוי עם מי מדברים עליהם). בכל פעם שאני משוחחת על משהו שקשור ללידה, הכנת חדר, קורס הכנה, וכו וכו, ואני יודעת שהדיעות של בני השיחה שלי שונות משלי, אני פשוט לא מפרטת מה בדיוק דעתי בנושא, אלא נותנת תשובה כללית שיכולה להשתמע ולהתפרש לכמה מובנים. פשוט אין לי כוח או רצון להתחיל להסביר ולפרט, אז אני נמנעת.
אתמול, לדוגמא, ישבנו עם חברים שגם בהריון, כמה שבועות לפנינו, והבחורה שאלה אותי אם התחלתי לברר על קורס הכנה, והיא בכלל לא יודעת שאני אלד בבית... פשוט אין לי כוח להסביר.
כנ"ל לגבי נושא לידת הבית. כבר יצא שאמרתי כמה משפטים פה ושם בקרב אימי ואחותי, בנושא לידת הבית, אבל מאז שהחלטנו סופית, לא יצא לי לדבר איתן על זה. לפני יומיים אמא שלי ממש הפתיעה אותי, היא אמרה לי שהיא קראה את הכתבה שהייתה על אילנה שמש בעיתון ושהיא רוצה לקנות לי את הספר שלה (חברה כבר הקדימה אותה...) ושסה"כ זה נראה לה די הגיוני...
הייתי ממש בשוק. כלומר, כפי שכתבתי, כבר יצא לי לזרוק משפט פה, משפט שם, אבל אף פעם לא אמרתי בפה מלא שאני עומדת ללדת בבית, ותיארתי לעצמי שאמא שלי לא ממש הפנימה את הנושא - ומסתבר שלא רק שהיא הפנימה, אלא היא אפילו מסכימה. אמרתי לה שהיא עשתה לי ממש טוב עם הדברים הללו שהיא אמרה... לגבי אחותי - נראה לי שהיא גם לא ממש הפנימה עדיין, למרות שלאור הלידות המזעזעות שהיא עברה בביה"ח - אני בטוחה שהיא מבינה מאיפה הרצון.

[בדרך*]

הבטחתי לספר...

גיסתי הגיעה עם צירים סדירים כל ארבע דקות לבית החולים. היא נבדקה, נאמר לה שהיא עדיין לא ממש בתהליך לידה, ושהיא יכולה לחזור הביתה. באותו יום היה צוות מאוד לא נחמד, לדבריה, בית החולים היה מטונף אחרי סופשבוע ו"הבנתי למה את רוצה ללדת בבית". גם הזהירו אותה מראש, שמחלקת יולדות מלאה, ושבמידה ותלד - היא תאושפז במחלקת נשים (באותו יום כבר היו מאושפזות שם עשר נשים שילדו). בתחושה רעה מאוד לגבי בית החולים הם חזרו הביתה.
לאחר כמה ימים, כשהסתיים השבוע הארבעים ואחד, היא הגיעה שוב לבית החולים, למוניטור-מעקב. במוניטור הסתבר שלמרות שהיא לא מרגישה אותם, קיימים צירים. גם הסתבר שהדופק של העוברית יורד מאוד במהלך כל ציר. הוחלט לאשפז אותה, ו"לשמור על הצירים" בעזרת טפטוף פיטוצין. גם הפיטוצין הסתבר כמשפיע לרעה על דופק העוברית, ובשלב מסויים ניתן לה (לגיסתי) חמצן. בעשר וחצי צלצל גיסי לאמו, ואמר שכנראה נכדתה תיוולד רק למחרת... בדיעבד, בזמן השיחה הזו החלו לגיסתי צירים חזקים. היא ביקשה לקרוא למרדים שירכיב את האפידורל, אבל לאחר שלושה צירים, החלו צירי הלחץ, ולאחר שני צירי לחץ - התינוקת כבר היתה בחוץ. בלי חתכים. חמתי קיבלה טלפון נוסף לאחר עשרים דקות...
התינוקת נלקחה לשאיבת נוזלים (מים "קולוניאלים" כמו שאמר גיסי) ולחימום.
גיסתי המופתעת (בלי אפידורל?! ברבע שעה?! בלי חתכים?!) איחלה גם לי לידה קלה כזו. אני מוכנה... (רק לא בבית החולים).

[תי_תי*]

סיפור לידה מענייין... רק לא מבינה איך יש צירים של כל 4 דקות כשהלידה התרחשה לאחר כמה ימים. אני הבנתי שמשלב צירים כל 5 דקות ועד הסוף יש מקסימום יום. לא הבנתי?

את קורס ההכנה אעשה אצל לסלי. יש לה קבוצה שמתחילה ב-8 לינואר, אולי יש עוד מקום. אני אישית מאוד התרשמתי ממנה (בטלפון) וגם מתוכן הקורס. הראש שלה זה הרבה טבעי. היא עושה 3 פגישות, מספיק גם לבן זוגי...
דרך אגב, גם תומכת הלידה שלי המליצה עליה וגם המורה ליוגה.

גם אצלי יהיה נכד ראשון אבל רק מהצד שלי. מהצד השני הוא יהיה הנכד ה-14, אחרי 3 נינות(!).
אמא שלי מתלהבת כמובן אבל לא יוצאת מגדרה. מנסה להשיג ציוד יד שניה (אנחנו דוגלים בחסכון איפה שאפשר) ויכול להיות שקנתה בגד או שניים (היא רמזה משהו).
לגבי ציוד כבר הסתדרתי ממשפחה וחברים. מה שנשאר לקנות זה ציוד לאמבטיה, אולי ריפודים למיטות, ביגוד ראשוני, טיטולים ופצ'פקס קטנים שחייבים. אין לי בעיה להביא את הדברים הביתה לפני הלידה ולהיפך, נראה לי שזה נכון יותר להתכונן, להכיר את הציוד ולדעת (לפני ובזמן הלידה) שהכל מוכן לבואו של היורש.
הייתי בשילב כדי לראות מה צריך וגם לגלות כמה כסף כבר חסכתי...

[יוחננית*]

די מדהים סיפור הלידה! לידה כל-כך ארוכה ובעצם כל-כך קצרה.

כן, כן - אני לומדת לא לשתף את כולם בהכל ויותר מזה לשמחתי אני כבר הרבה פחות מושפעת מאחרים. לבשתי סוודר שנתנה לי חברה שלא מצליחה להרות, סוודר שהיא קנתה לעצמה לבוא העת. חברה אחרת הזדעדעה! "מה, היא קנתה בגדי הריון לפני שהרתה? לא עושים את זה!" ולשם שינוי, זה רק הצחיק אותי. להיפך לדעתי - כל הכבוד לחברה שלי על האופטימיות ועל האמונה שבסוף יהיה בסדר.

לגבי הרכישות וההתארגנויות, החלטתי לעשות מה שעושה לי נוח. ובקצב שלי. כשסיפרתי לאמא שלי שיש דברים שאני רוצה להכין מראש כי אני מרגישה רצון לשדר לתינוק שאנחנו מחכים לו ומברכים את בואו, היא כל-כך שמחה ואמרה "תהיתי מתי תרגישי ככה". אמא שלי מאוד מאמינה בלשדר מחשבות חיוביות ואופטימיות.

[בדרך*]

תי תי - הבנת נכון. הלידה אכן התרחשה רק לאחר כמה ימים. זאת לא הפעם הראשונה שאני שומעת שמגיעים עם צירים סדירים לבית החולים, אבל זה לא מתפתח ללידה, גם לא למחרת (יש לי שתי חברות עם סיפור דומה - אחת הסתובבה עם צירים 3 שבועות...). אולי המתח הזה שיש בבית החולים מרגיע איכשהו את הצירים?

לסלי מקיימת את הקורס בקיבוץ שלה? זה כולל גם סופ"ש?

[יוחננית*]

יום נפלא עם שלושה דברים נפלאים: אחד, התינוק התהפך, הוא עם הראש כלפי מטה! איזה כיף. שתיים, כבר אין לי שלייה בפתח (שלייה שצמודה לפתח צוואר הרחם - מה שלרוב מוביל לניתוח קיסרי מתוכנן) ושלוש, עשינו אקו לב עוברי והכל תקין

[בדרך*]

יוחננית - שומעים אותך מחייכת עד כאן....

<גם בדרך מחייכת - היא החזיקה את האחיינית החדשה שלה והריחה אותה מקרוב-קרוב>

[עגור_לבן*]

יוחננית - טוב לשמוע אותך מאושרת כל כך. גם לי הייתה שיליית פתח, ופעם אחרונה (בסקירה מאוחרת) היא כבר הייתה 1 ס"מ מעל הפתח (אבל זה משהו שדי ציפיתי לו, כיוון שזה מה שבדר"כ קורה, שהשילייה עולה עם הרחם).
לגבי זה שהעובר התהפך - הוא עדיין יכול להתהפך שוב, לא? כלומר, זה שאתמול ראיתם אותו במצג ראש לא מחייב שככה הוא ישאר עד הלידה, נכון?
אני שואלת כי נדמה לי שאני מרגישה את הבעיטות שלו (החזקות יותר, שאני מניחה שמקורן ברגליים) לפעמים למטה ולפעמים למעלה (ולפעמים בצד, גם), וחשבתי שהם יכולים להסתובב כל עוד יש להם מקום להסתובב, ושרק לקראת הסוף הם נשארים ב'מקום'.

[בדרך*]

יוחננית - אאל"ט אנחנו פחות או יותר באותו שלב (שבוע 28-29) - וזה באמת שלב בו התינוק עדיין לא התייצב מבחינת מצג. תני לו עוד קצת זמן לעשות אקרובטיקה.......

[יוחננית*]

כל עוד הוא חוזר להיות עם הראש כלפי מטה לפני הלידה - שיסתובב ויתהפך כמה שבא לו (האמת חשבתי שזה סופי, אבל לא נורא).

את גיא זה מאוד שימח בכל אופן כי הוא דואג שלילד יהיה חוש כיוון כמו של אמא שלו (לא משהו...) - כשיצאנו מרופא הוא היה מאושר שלפחות את הכיוון לקראת הלידה הוא זיהה

[אמא_של_יונת*]

ואולי הוא יקבל את חוש הכיוון דווקא מאבא שלו? - כי אז ממש אין מה לדאוג.

[בדרך*]

ועכשיו עניין הברית......
רק העלתי את האפשרות שאולי לא נעשה ברית, וכולם נכנסו ללחץ. מכאן ועד למכבש לחצים הדרך קצרצרה.
למעשה, עדיין לא דנו בזה בינינו, באופן שיביא גם להחלטה. אבל זה ברקע, מעיב. מכאיב בכל פעם שאני רק מעיזה לחשוב שאתן למישהו לפגוע בילד שלי. שלא אעמוד שם ואגן עליו. מפחיד אותי לחשוב שמישהו אחר (אבא שלו?) יתן הסכמתו לפגיעה כזאת. מקומם אותי שמנסים לשכנע אותי שזה הדבר הנכון. אני לא רוצה לשכנע אף אחד. אני פשוט יודעת. אוף!!!!!!!!!!!!

[יוחננית*]

בדרך, מעניין שכתבת דווקא עכשיו על הברית כי גם אותי זה בדיוק התחיל להעסיק. אבל בשונה ממך.
אצלנו אין התלבטות בכלל, משפחות דתיות / מסורתיות, ברור לנו שנעשה ברית. אבל אתמול פתאום חשבתי, מה יהיה אם הברית יפול על יום שבת? אמא שלו ואבא שלי לא נוסעים בשבת. איפה ישנו? איך נביא מוהל? מה עם אוכל???
קראת קצת באתר? יש כל מיני דפים על "לא נימולים".

אמא של יונת - בכלל "הכנו" רשימה מה הילד צריך לקבל מהאמא ומה מהאבא. אפשר שזאת תהיה תוכנית כבקשתך?!

[בדרך*]

קראתי המון. גם כאן. אני מרגישה מוצפת בידע, אבל לא ממש זקוקה לו כרגע. מצד אחד, אני לא רואה שיש משהו שיזיז אותי מדעתי ומתחושותיי ומצד שני, אני גם לא צריכה תמיכה בהם. כמו שאמרתי - אני פשוט יודעת.

[יוחננית*]

כיף לך שאת יודעת ובטוחה, מעולה. אם את יודעת, אז את יודעת. בסופו של דבר, זו באמת החלטה שלך ושל האיש שלך. אולי תעשי כמו שייעצו לי (בנושאים אחרים) ופשוט אל תשתפי אנשים כרגע, בכל מקרה יש לך עוד זמן עד ללידה.

[אמא_של_יונת*]

יוחננית,

אפשר שזאת תהיה תוכנית כבקשתך?!
לא ניסיתי...

[בדרך*]

יוחננית - אי-אפשר לעצור את זה. אני מדברת על דיונים בקרב המשפחה, בעיקר הורינו. עם חברים דוקא אין לי בעיה - כל אחד אומר את דעתו, וברור שהם לא יכולים ללחוץ עלינו. אבל ההורים לוקחים את זה ממש קשה. ואני לא מבינה איך הם לא מסוגלים להבין... בעצם, אמא שלי דוקא אמרה שהיא מסוגלת להבין אותי, אבל......... השוני כל-כך מפריע לה. מוזר, ואני תמיד חשבתי שחונכתי בדרך פלורליסטית, שמקבלת גם את השונה, שבבסיסה ההבנה שכל אחד מיוחד במינו, ושמה שבחוץ הוא רק קליפה. כל כך מאכזב....

[תי_תי*]

ברית - נושא רגיש מאוד. מצידי לא צריך אך מצידו של בן זוגי שבא מבית דתי כן צריך אז הוחלט על מילה בבית חולים, עם טישטוש או הרדמה מקומית, למינימום תחושה ורק אחר כך מסיבת ברית לאורחים.

בשבוע ה-28 עשיתי א.ס. והרופא אמר שהראש למטה. זה לא מה שאני הרגשתי ונכון להיום הוא בועט בכל כיוון אפשרי, גם למטה, אז לא יכול להיות שהראש למטה יחד עם הרגליים... אלא אם כן הוא אקרובט מבטן. ידוע לי שעד סוף חודש שמיני הוא צריך להתמקם ללידה. מצד שני ידוע על מקרים שממש לפני הלידה העובר שינה תנוחה ולאו דווקא עם הראש למטה.
עכשיו אני בשבוע ה-33, הבחור משתולל (לפי תחושתי), הבטן קטנה יחסית לחודש ונאמר לי ע"י הרופא שהוא גדול מגילו, מה אפשר להבין? שיש עוד מקום? שהוא אתלט? יש לו עוד חודש וחצי להחליט על התנוחה אז שיהנה...

בדרך, הטלפון של לסלי הוא 9899461. הפגישות הן ביום חמישי הקרוב אחה"צ, יום שבת הקרוב וביום שבת הבא. צלצלי ותבררי. הפגישות בקיבוץ.

[יוחננית*]

סוף סוף הזזתי את עצמי והלכתי ליוגה. (טוב, אי-אפשר להמשיך ולדחות - כבר אין מתי). היה מאוד נעים ורגוע ואני מרגישה שזה עשה לי טוב. רחל, תודה על ההפניה למעגל משפחתי.

ולגבי הברית... תי תי, איך עושים הרדמה מקומית? עם זריקה? זה נראה לי גם כואב, לא? יש איזה ספריי אולי להרדים את המקום, כמו אצל הרופא שיניים? לי זה ברור שנעשה ברית אבל הדיון כאן עושה לנו מאוד עצוב. אז אני מאוד אשמח לשמוע על דרכים "אלטרנטיביות" לאותה מטרה (הכוונה ברית ללא כאבים).

[בדרך*]

בינתיים החלטתי לעזוב (להדחיק?) את עניין הברית. אני פשוט לא מסוגלת כרגע להתמודד עם זה בדרך הגיונית (ההורמונים...ההורמונים....). חוצמזה, הגעתי למסקנה, שאפילו שדעתי היא יוצאת הדופן, למעשה אני נמצאת במקום היותר נוח - אני פשוט לא צריכה לעשות דבר.

[נועה*]

יוחננית- לא רוצה לייאש אותך אבל ברית זה כואב.
כשיונתן נולד רצי רופא והרדמה ושלא יכאב לו. אבל לפי מה שהמיילדת שלי סיפרה לי זה מתבצע כך. קודם מסירים את העורלה וזה החלק שכואב. אח"כ מזריקים שתי זריקות שגם כן כואבות ואח"כ חותכים את העורלה זה לא כואב.
בסוף החלטתי על מוהל. בלי זריקות ובלי חומרים כימיים מיותרים לתינוק בן 8 ימים. חשוב שלמבצע הפעולה תיהיה יד רכה וזריזה.
חוץ מזה ביום הברית גם אני גם בן זוגי וגם יונתן לקחנו רסקיו להרגע. ובזמן החיתוך ממש יצאתי מהמקום החוצה כדי לא לראות ולא לשמוע.
בהצלחה

[שלומית*]

נועה, המידע שלך מעט מוטעה.
הייתי ממליצה לכן להיכנס לפורום" ברית מילה בעד ונגד" באתר תפוז אנשים.
יש שם הרבה מאוד מידע בנושא.

[בדרך*]

שבוע שלושים. מדהים איך שהזמן רץ. עזבו ברית, עזבו לבטים ועצות - עוד רגע והוא בידיים שלנו.......
הרבה נשים שדיברתי איתן, אמרו לי שאחרי הלידה היה בהם געגוע לתנועות האלו בתוכן. פתאום היה להן מוזר.
אני כבר מסוגלת להבין אותן. איך שאני אוהבת את התנועה הזאת בתוכי. את החיים שהולכים ונבנים.