ביקור ארוך בארץ

אנונימי

בשל אורכו מתפרש הבלוג על פני עשרה דפים:
תחילת מעבר לאפריקה
ביקור בארץ
מעבר לאפריקה
המשך חיינו באפריקה
המשך חיינו באפריקה 2
ביקור בארץ 2
המשך חיינו באפריקה 3
המשך חיינו באפריקה 4
ביקור ארוך בארץ
בחזרה לאפריקה

התלבטתי אם לפתוח עוד דף, ואם לכתוב בכלל.
אבל אני מרגישה שהמילים והמשפטים ממלאים את ראשי ורוצה להוציא את כל ההתרגשות והחוויות.
לפנות מקום לעוד.

עדיין קצת מבולבלת ועפופה.
אבל חייבת להמשיך בהתארגנות, כי אין מי שעוזר ועושה איתי או במקומי.
היום נסענו לחפש חולצות ארוכות לשתיים הגדולות.
תכננתי לקחת מונית, אבל
אמא לשלושה הציעה את עצמה ואת מכוניתה בכדי להסיע אותנו.
איזה כייף.
בסך-הכל היכרנו לפני לא הרבה זמן באתר, והנה היא באה לאסוף אותנו לסיבוב חנויות בגדים.
הרגשה כל כך נעימה.
אז חולצות ארוכות לא מצאנו בחנויות.
קנינו כמה דברים אחרים.
ואז היגיע לאה, חברה משכבר, שעוד אתמול נרעשה ובאה אלינו עם שקיות מלאות בגדי חורף, שלצערינו התגלו כקטנים מידי,ולכן אספה בגדים נוספים בביתה והביאה אלינו, בכדי שיהיה לבנות מה ללבוש בצפון הקר.
ושתי הנשים (שמסתבר שמכירות אחת את השניה) נשארו איתנו .הילדים שיחקו בשמחה, ואנחנו דיברנו.
אני התמלאתי הרגשה חמימה ונעימה של בית, של שייכות עמוקה ושל קירבה שכבר כמעט שכחתי שיכולה להתקיים.
והכל בנחת, בלי גינוי טקס וחיוכים מאולצים. הכל אמיתי ורגוע.
תודה לכן נשים יקרות.

נשארו לי עוד כמה סידורים אחרונים אחה"צ לפני הנסיעה הארוכה צפונה מחר.
רוצה כבר להגיע, לפרוק את המזוודות הכבדות, למצוא לכל דבר פינה.
לפגוש עוד חברות מאזור הצפון.
עכשיו כבר מרגישה את ההתרגשות מחלחלת ומציפה, ואיתה אושר גדול.

שליחה על ידי דנה_ה* » 26 מרץ 2006, 15:13

איזה יופי!

ברוך בואכן

ברוכות הבאות! @}

היי אורית
כבר מתגעגעת, מאחלת לכם שהיה נעימה וחמימה בצפון.
מקווה שנפגש שוב.
חיבוק ענקי לך ולבנות.

עירית_לוי

ברוכות הבאות

ברוכות הבאות!

ברוכות השבות! @}

ברוכות הבאות!

ברוכות הבאות!

מזכירה לך, רק לפי הכח שלכן: ביתי:מפגשים בחוף הכרמל, וגם ביתי:סיורים בצפון.

ברוכות הבאות!
יש עדיין חולצות ארוכות בתמנון, אגב.

ואוו. כמה ברכות.
איזה כיף.
תודה לכולכן.
תבשיל, תודה על ההזמנה. אני לא ניידת, וחוף הכרמל זה ממש רחוק לנו, לצערי.
אשמח אם אצליח להגיע למפגשים בראש פינה. נראה איך אתארגן עם עצמי.

יש עדיין חולצות ארוכות בתמנון
איפה זה?
אני מתכננת לעצור בחצור בדרך, ולקנות חולצות ארוכות.
בנתיים יש עם מה להתחיל, לבנתיים.
מצחיק אותי שאנחנו קופאות כאן מקור בסוף מרץ

.

הכל ארוז מחדש.
היום ניסע צפונה.
הגדולה עדיין משתעלת.
השניה התעוררה בשש בבוקר עם שיעול נבחני מלא ליחה, שלא נופל משל אחותה, מלווה במעט כאבי בטן.
עכשיו היא מרגישה ממש מסכנה ואומללה.
בין שיעול לשיעול היא מייבבת "אבא, אבא".
בדרך כלל הוא המטפל בחולים אצלנו...
אין הקלות אצלנו.
למה שהכל יזרום על מי מנוחות אם אפשר להערים קשיים?

מרגישה עדיין קצת לחץ (איך נסתדר, שלא יהיה לנו קר מידי, שיהיה כיף) מהול בהתרגשות גדולה.
אני נוסעת הביתה.

הי אורית ברוכה הבאה. אני קוראת את הדפים שלך בשקיקה. אני גם מהצפון. שווה לך לבדןק בחצור, בצד ימין אחרי תחנת הדלק בחנות של דלתא. לפני חודש קניתי שם לקטנה לשנה הבאה במצעים של 1+1, על גרביים גם כן יש מבצעים טובים. הסחורה שם באיכות מצויינת והמוכרת מאוד מאוד נחמדה. כשבאתי לפני הפעם האחרונה היא המליצה לי לחכות עוד קצת שיהיו מבצעים טובים יותר. תמנון אין כאן באזור. אני יודעת שיש בהוד השרון - אם זה בדרך..
שיהיה רק כיף בצפון.

שליחה על ידי יעל_צ* » 27 מרץ 2006, 11:05

ברוכות הבאות! @}

ברוכה הבאה!

אני נוסעת הביתה
את כבר בבית, לא?

ברוכות הנמצאות @}

אם את מזדמנת לאילת, את מאוד מוזמנת ליצור קשר.

@}ברוכות הבאות!@}

ברוכה הבאה!!!!!

נשמח להפגש!!

ברוכות השבות!

ברוכות הבאות

אני נוסעת הביתה
מתרגשת איתך! מאחלת לכן רק טוב.

שליחה על ידי נהר* » 27 מרץ 2006, 19:01

מחכה בקוצר רוח לפגוש אתכן

שיעטפו אתכן בהרבה אהבה ותשומת לב פשוטה בארץ הקודש ,אמן.

שיהיה כיף ונעים!
<מתרגשת בשבילכן>

מאחלת שתמצאו את מקומכן ותרגישו בבית (למרות המרחק מאבא/בןזוג).

(לכבוד האביב)

תודה לכוווווווולכן.
הברכות והדאגה שלכן מרגישים לי כל כך טוב.

אנחנו כבר בצפון.
היגענו אתמול אחה"צ.
התכנונים שלי והתסריט שהיה לי בראש לתחילת הביקור לא ממש מתקיימים, לצערי.
השניה חולה מאוד.
לא ישנתי ביחד איתה כל הלילה.
משתעלת, רוצה להקיא, מקיאה, כואבת הבטן, ושוב ושוב.
בבוקר גררתי אותה מהדירה בה השתכנו לדירה של הורי.
קיבלה היום טיפול בדיקור ממטפלת מקסימה שגרה כאן, ביקשתי ממנה שתבוא אלינו, כי הילדה לא עומדת על הרגליים.
מקוה שזה יעזור לה.
ודוקא היום מגיעות כמה חברות לטיול ממש קרוב אלינו, ורציתי להיפגש איתן, ובנתיים עוד חברה התקשרה שתבוא לבקר.
ואני לא יכולה להסתובב, כי הבת צריכה אותי לידה.

ואני בעצמי כבר עייפה מאוד, ומרגישה את הגרון מתחיל להציק, והראש כבר כואב. אוף!

קבעתי לעצמי טיפול מחר בצהריים, אצל אותה המטפלת.
פינטזתי על זה עוד לפני שהיגענו לארץ, ללכת לטיפול, לטפל בעצמי אחרי תקופה כל כך ארוכה של שחיקה פנימית.
לא חשבתי שאאלץ לטפל קודם במחלה אקוטית, ואולי זה בעצם לא קודם, אלא ביחד.
תכננתי לבוא לקיבוץ בכדי לנוח, אבל בנתיים זה לא ממש עובד.
ואין לי על מי להישען, אז אני באה לקטר כאן, לבכות לכן.
מקוה שבקרוב אוכל לספר גם על הכייף שנחווה כאן.

לא חשבתי שאאלץ לטפל קודם במחלה אקוטית, ואולי זה בעצם לא קודם, אלא ביחד
כן.
זה פשוט יוצא החוצה.
טוב שאת יכולה לטפל כאן

טוב שאת יכולה לטפל כאן
כמה נכון.
תודה.
היום הלכתי לטיפול.
אךךךךךךךךךךך, איזה כיף.
הדיקור קירקע אותי. הבנתי כמה אני שמחה להיות סוף סוף בבית. כמה טוב זה עושה לי.
אמנם הטיפול התייחס למחלה, אבל יצא כל מה שישב מתחת למחלה, מלווה בדמעות רבות.
כמה בירכתי על זה. איזו מתנה זו שישנה כאן המטפלת הזאת.
גם השניה שלי, שטופלה אתמול, חזרה לחיים. עדיין משתעלת מאוד ומנוזלת, אבל כבר מרגישה הרבה יותר טוב.
הזמנתי לה טיפול נוסף למחר.
בנתיים לקטנה עלה אתמול החום, והיום היא קצת חלשה וכואב לה הראש, אבל היא לא ויתרה והתעקשה לבוא איתי לטיפול שלי. בהתחלה חששתי קצת, כי רציתי להיות עם עצמי ולתת לדברים לצאת בחופשיות, אבל בסופו של דבר היא לא הפריע לי בכלל, ונתנה לי את המרחב הדרוש לי. חכמה קטנה.

אז זהו.
מתחילה לאט לאט להתחבר למקום.
כשכולנו נבריא נוכל להתחיל לטייל ולפגוש אנשים, וגם לאכול את כל הדברים הטעימים שהשניה שלי כל כך מחכה להם.

שליחה על ידי ענת_ג* » 29 מרץ 2006, 22:32

שליחה על ידי מ_י* » 29 מרץ 2006, 23:50

ברוכות הבאות!
מקוה שתחלימו מהר ותוכלו למלא את המצברים.

תודה לכן ענת ו מ י.

מה אני אגיד לכן, בכל פעם שנראה לי שמתאוששים, אז אני מתבדה.
הלילה שוב היה קשה.
למרות הטיפול בדיקור הנוסף שקיבלה השניה , שוב לא ישנו בלילה מרוב שיעולים, ובנוסף, הצטרפה לחגיגה גם הקטנה, ששוב עלה לה החום באמצע הלילה, התעוררה בבכי כמה פעמים, בכתה ובכתה וצעקה על כל מיני דמויות הזויות שרק היא ראתה, ובסוף כל "סשן" סיימה בבכי קורעה לב "אבא! אבא! בוא עכשיו!! אני רוצה את אבא! אני רוצה הביתה!".
אז התעוררתי לכל אחת בתורה, כלומר, לא ממש ישנתי.
ועכשיו, לאחר יום מלא שיעולים של השניה, פתאום עלה לה שוב החום. חשבתי שגמרנו איתה עם החום. אוף! היא כל כך אומללה, לא מוצאת לעצמה מנוח, כי משתעלת נורא כל הזמן.
הכנסתי אותה לטוש, האדים מרגיעים לה את השיעולים, ולי יש רגע פנאי.
אבא שלי כבר נלחץ "צריך לראות רופא", "צריך לקחת תרופות".
לא יודעת מה לעשות. היא לא מוכנה לקחת כלום, מקיאה מהכל.
בנתיים, הקטנה במשבר.
בכתה שרוצה הביתה, עכשיו!
התלבשה, והחליטה ללכת לדירה שלנו (אנחנו אצל הורי עכשיו), לבדה... בוכה ובוכה. אני לא יכולה ללכת איתה, כי השניה בטוש, עם חום גבוה. בסוף התרצתה ללכת עם הגדולה.
חזרה עם מצב רוח משופר.
ממש קשה להן, לשניה ולקטנה שלי.
ואני, בא לי כבר לבכות. חולה בעצמי, מטפלת בחולים ימים כלילות.
ומה בסך הכל ביקשתי?
חופשה נעימה בבית, להנות מהטוב שיש כאן, להרגע משנתיים וחצי של שחיקה.

קשה, קשה

קשה רחוק מאבא, קשה הסביבה השונה (מה שהוא בית בשבילך לא היה אף פעם בית עבורן, לא? לא חייתם בקיבוץ קודם, נכון?), קשה שההקלה שציפית לה לא באה. אבל היא תבוא, בעוד זמן לא רב. אני בטוחה.
בינתיים, שולחת לכן מחשבות טובות וחיזוקים מרחוק.

איזה באסה אורית,אני בטוחה שאחרי שזה יגמר יהיה מתוק כדבש.

(מה שהוא בית בשבילך לא היה אף פעם בית עבורן,
נכון.
גם החיים בארץ בכלל כבר נהיים רחוקים להן, שלא לדבר על הקטנה, שהיתה בת שנה וחצי בלבד כשעזבנו.

שאחרי שזה יגמר יהיה מתוק כדבש.
הלואי.

תודה לשתיכן.

ובנתיים...היום...אחרי עוד לילה ללא שינה...
אני בערפל לגמרי. בקושי מתפקדת.
הקטנה ישנה יותר טוב, השניה השתעלה מאוד, כרגיל.
נראה שהשניה, שהיא ה"טראגית" מכולם, לוקחת מאוד ברצינות את עניין החולי אצלנו, מרגישה קצת יותר טוב. חזר לה הצבע לפנים.
עדיין משמיעה שיעולים שלא יביישו שום מחלקה גריאטרית, אבל אני משתדלת להיות אופטימית בקשר ללילה, שהייתי מאוד רוצה לבלות ,לפחות את רובו, בשינה,לשם שינוי.
אסיים כאן, כי לא מצליחה לחשוב בבהירות, ובטח שלא לכתוב בשנינות.
שיהיה לילה טוב ושקט.

בשבועות האחרונים היה כאן בצפון וירוס אגרסיבי במיוחד שאופיין בחום גבוה, ילדים לא ישנים בלילה וחצי הוזים, והרבה הרבה שיעול. זה עבר מעצמו אצל כל הילדים שאני מכירה כאן (כולל אצל בתי).

בכלל מעברים ושינויים הם קשים מאוד לילדים.
אבל זה באמת עובר.
ואז מתחיל החלק הכייפי!

לי מרגיש כאילו כל האיכסה שישב עלייך ובכלל יוצא עכשיו בבת אחת מכולן...

תפרקו ותתאוששו במהרה והלוואי שמכאן תצליחו להמשיך רק בבריאות ואושר

מקווה שהיה לך לילה שקט ורווי שינה.

שוב תודה לכולכן.

השניה מתאוששת. כבר משתעלת פחות.עדיין מנוזלת מאוד, ועם תאבון חלש. אבל מתלוננת שמשעמם לה. סימן טוב.

עכשיו הקטנה בשיא המחלה.
אבל איתה הכל יותר קל, כרגיל.
היא פשוט חלשה, שוכבת כל היום, קוראת לי מידי פעם.
אף פעם לא ראיתי אותה כך, כלכך חיוורת, עיניים נפוחות ואדומות, שפתיים פקועות. נראית נורא.
נראה לי שהיא כבר בשיא של המחלה, כך שמקוה שלא יהיה גרוע יותר, טפו- טפו-טפו.

אני לא מגיעה לספר על האביב הנפלא שכאן. הכל ירוק ומלא פרחים. מדהים.
באמצע הדרך בין הדירה שלנו לדירה של הורי יש גינה שפורחות בה כלניות, סגולות,ורודות,אדומות.
עברנו ונעצרנו להסתכל, וסיפרתי לבנות שאלו כלניות. תארו לכן שהן לא ממש מכירות כלניות. כמה מוזר.
הגדולה זוכרת היטב שהיו צומחות לנו כלניות בחצר (בבית בו גרנו לפני שעזבנו) כל שנה, וגם השניה מצליחה לזכור משהו במעומעם.
ויבש, כמה שיבש כאן בצפון.
נכון שהתגעגעתי ליובש הזה, אבל לא לקחתי בחשבון שאנחנו כבר לא רגילים לזה.
השפתיים מתפקעות לנו, צמודים לשפתון כל הזמן, ובכלל, כל העור מתפקע מרוב יובש.
מוזר לצאת מהמקלחת ולהרגיש שהעור יבש בטירוף, כאילו לא הייתי רטובה רק לפני רגע.
הפוך מאשר בדאר-א-סאלם, שם שניה אחרי שמתנגבים, כבר מרגישים שוב רטובים...
נזכרתי שבעצם התרחקתי מאוד מעונות השנה הישראליות.
אני זוכרת היטב שכשרק עברנו לניירובי, היו חסרות לי כל כך עונות השנה ה"אמיתיות", אלה ש"באות בזמן המיועד להן".
בארץ הייתי כל כך מחוברת לעונות השנה, הייתי מרגישה את העונה בגופי ובנפשי.
מסתבר שהצלחתי ליצור נתק גם במקום הזה, פשוט כי אין ברירה, כי שם אין עונות כאלה.
אז כייף גדול לחוות שוב אביב.
זה חסר לי מאוד.

נכון, אורית, רק כשמשהו בסיסי ומובן-מאליו חסר לנו - רק אז אנחנו מבינים כמה אנחנו מחוברים אליו וחיים אותו.
חברה בקיבוצי, ילידת הולנד, כבר שנים רבות בארץ, ועדיין חסרות לה שעות הדמדומים הארוכות של אירופה, והיא מעדיפה מזג-אויר סגרירי ואפור על מזג האויר הישראלי.
ואשר לך, התחלת את הביקור הארוך בדיוק בזמן הנכון - כשהפריחה בעיצומה.
עכשיו רק צריך לקוות שהבנות יחלימו מהר כדי שתספיקו לטייל קצת וליהנות לפני שהכל יתייבש.

עכשיו רק צריך לקוות שהבנות יחלימו מהר כדי שתספיקו לטייל קצת וליהנות לפני שהכל יתייבש
אמן.
תודה.

מתנצלת שלא מצליחה להתקשר. ימים קצת מורכבים. מקווה שאתן בטוב יותר ומתאוששות לאט לאט.
הרבה אור וכח

למרות כל הקושי והחולי שאוטוטו יעבור נשמע שאת נרגשת ונהנית. זה הפחד הגדול שלי ,שעלמה תחלה כשנגיע לארץ והביקור הקצר לא ימוצה במלואו. מקווה לטוב ומאחלת לך ולבנות המון בריאות

עוד בוקר.
אני מותשת. בעיקר נפשית.עוד יום.

השניה והקטנה מתנהגות כאילו אין להן מושג למה הבאתי אותן לכאן, ועוד להרבה זמן, ועוד בלי אבא!
מבחינתן זה היה רעיון טפשי לגמרי.
בכל בוקר ובכל ערב יש סצנות בכי של לפחות אחת מהן. הקטנה בכלל לא רוצה לצאת מהמיטה בבוקר, והשניה רוצה כבר ללכת לדירה של סבא וסבתא. אבל רק איתי. היא לא מסכימה ללכת עם הגדולה, שכבר עצמאית לחלוטין. רק היא מצליחה להנות, מטיילת בכל יום לעבודה של סבתא,בהנהלת חשבונות ,ואחר כך לעבודה של סבא, בחממה. נשלחת לקנות דברים חסרים בחנות, ונהנית מהחירות והעצמאות.
אפילו הצטרפה לילדים המופיעים בליל הסדר. זה מאוד שימח אותי ,ואותה. תעלה על הבמה עם עוד כמה ילדים ותשיר שירי פסח.
לא יודעת, מתישה אותי ההתמודדות עם השניה והקטנה.
הן עדיין מתאוששות. לא בריאות לגמרי, וחוסר שביעות הרצון שלהן באה לידי ביטוי ביתר שאת .
לפעמים בא לי פשוט לעלות על מטוס ולחזור לבית היחידי שיש לנו בעולם, בדאר-א-סאלם שבטנזניה, לשקט ולשגרה, לבית היחידי שהבנות שלי מכירות, שם הן רגועות ושמחות.
צחוק הגורל הוא, שכשהקלדתי ב"חיפוש" את שם הדף, הקלדתי בטעות "ביקור ארוך בבית".
אני לא מתקשרת לאף אחדת ולא נפגשת עם אף אחד.
רק כלואה בדירה הקטנה של הורי, מטפלת בחולים.
וכל הזמן מדמיינת בראשי איך אני רוצה שיהיה "בנות מחייכות ושמחות, רצות בשבילי הקיבוץ, קמות בשמחה בבוקר, הולכות לישון עם חיוך, נוסעים לכאן ולשם, ונהנים".

וילון אמבטיה.
אמא שלי קנתה לי וילון לטוש בדירה שלנו.
וילון מפוליאספר, שלא ניקרע בקלות. סביב החורים לטבעות יש טבעות מתכת, בכדי שלא יקרעו.
ואוו! הרולס-רויס של וילונות האמבטיה.
באפריקה אנחנו צריכים וילון חדש בכל חודשיים, כי הם נקרעים כל הזמן...

אתמול ניקיתי את הדירה שלנו.
היתה מטונפת ברמה סופית.
כבר שכחתי כמה מלוכלך נהיה אם לא מנקים.

כבר שכחתי מה זה לשטוף רצפה. כמה מביך להודות בזה.

אחרי ששתי החולות נרדמו (מוקדם לשמחתי), טטאתי את הרצפה, הוצאתי ערימות ענק של אבק מכל חדר, ואחר כך שטפתי. ניקיתי את הכיורים אפילו.
זה קטע מוזר עבורי.
גדלתי בבית לא נקי, עם אמא ששונאת לנקות. גדלתי עם לכלוך .
לכן לכלוך אף פעם לא הפריע לי.
אבל עכשיו, אחרי שנתיים וחצי באפריקה, שם מנקים לי את הבית בכל יום, פתאום אני רואה את הלכלוך בבית, פתאום הוא מפריע לי , מאוד.
פתאום אני מנקה את הבית שלי בעצמי, בשמחה.

ישראל היא מדינה עם תרבות צריכה מטורפת ופרסומות מטורפות גם.
יש כאן שפע אדיר ולא הכרחי.
אבל יש בזה גם כייף. להיכנס לסופר ולקנות דברים שאני יודעת שהם באיכות טובה, מסבונים למיניהם, דרך חומרי ניקיון, ועד אוכל וכל דבר אחר. ויש הכל מהכל, ומבחר גדול מכל דבר. כייף לעמוד ולבחור איזה מרכך לשיער לקנות (קניתי את הכי זול, והוא הרבה יותר מרכך ונעים מהמרכך היקר והלא יעיל שקניתי באפריקה), איזה מילקי (יש המונים פתאום

), או איזו גבינה צהובה, או איזה תכשיר לשטיפת רצפות.

למדתי לא להיות בררנית. הכל שטויות. מה כתוב על התוית ואיך נראה המוצר.
קונה מה שיש, בלי להתלונן. כי הכל טוב מספיק עבורי.
איזה כייף.

עכשיו לומדת ששום דבר אינו מובן מאליו, הבעל, בית (home), וילון אמבטיה...

ובכלל, היום יום ממש חורפי.
שערוריה!
תחילת אפריל, בשבוע הבא כבר ליל הסדר, ומזג האויר עדיין לא שמע על כך?!

הגדולה לקחה את השניה לטיול בגשם. השניה צריכה להתחיל להתחזק אחרי שבוע של חוסר תזוזה מוחלט.
הלכו לדירה שלנו לסדר את כל השמונצעס שלהן. הכנתי לשם כך מדפים המיועדים לשמונצעס בארונות.
עכשיו באו לבקש רשות לקנות "צ'יטוס". הן יודעות שכשזה מגיע לג'אנק פוד צריך לשאול אותי, ובמיוחד עכשיו, כשכולם מלאים נזלת וליחה ושיעולים.
נתתי להן אישור קניה.
מה יכול להיות, יאכלו שקית קטנה של "צ'יטוס". מה שבטוח זה שהמצב רוח שלהן ישתפר בעקבות זה.

ימי הריצה בשבילים עוד יגיעו.
להפרד מהבית עבורן מאוד לא קל. זהו תהליך החלמה גם לנפש.
וכיף לקרוא את ההתלהבות שלך מהדברים הקטנים של החיים..

רפואה שלמה ותתחזקו במהרה

תודה דליתוש ו מיץ פטל.

היום זה היום הראשון שאני יכולה להגיד שאפשר להתחיל לראות את האור.
שתי החולות ישנו יותר טוב בלילה ומרגישות יותר טוב.
עדיין יש שיעולים רבים מלאים ליחה, אבל ההרגשה הכללית יותר טובה.
סוף סוף מתחילות להתחזק, לאט לאט.

מה יכול להיות, יאכלו שקית קטנה של "צ'יטוס".
כן, טוב, אכלו אתמול צ'יטוס... והיקיאו אותו מרוב שיעולים.
הבוקר אכלו תותי שדה, שחיכו להם מאתמול, והקטנה היקיאה גם אותם.
ממש חזרנו ל"ימי השעלת העליזים", אוכלים, משתעלים, מקיאים.

הבוקר היגיע תורי לבשל.
עד עכשיו אמא שלי הסתדרה עם לבשל לנו.
היום אני בישלתי.
היה נחמד לחזור לבישולים.
אממה, מטבח בדירה של קיבוץ לחלוטין אינו מותאם לבישולים מסיביים.
אין משטח עבודה, הכל קטן וצפוף, אין איפה לשים את הקערות והירקות.
עבדתי על שולחן האוכל, הלך לי הגב ממש, כי הוא נמוך מידי (למרות שחלק מהזמן פשוט ישבתי).
והכיור גם לא נוח לשטיפת הכלים המרובה שיש לנו עכשיו.
בקיצור, היתה חוויה אחרת, או כמו שאבא שלי אמר "פשוט צריך להתרגל".
יצא טעים טעים

בכלל, אני כל היום עסוקה בלהכין אוכל, לשטוף כלים, להכניס כביסה, שוב להכין אוכל, שוב כלים, לקפל כביסה, לתלות כביסה, אמא תביאי לי, אמא תעשי לי...
ממש מתיש.
צריכה להתרגל מחדש.

רפואה שלמה ותתחזקו במהרה

ימי הריצה בשבילים עוד יגיעו.
יגיעו, בטוח שיגיעו. עוד מעט הן יתרגלו, יחלימו, יתחילו להרגיש בבית ויהיה נהדר!

אנחנו בארה"ב, כך ששפע ומגוון מוצרים לא חסרים לי. אנחנו כאילו בצד השני של הסקלה. רק איזה מילקי חסר לי בטירוף, וגם סתם גבינה לבנה.
תבלו, ותרגישו טוב

כמה מוכר..
בקיץ בילינו בקיבוץ, אצל הורי, חודשיים וחצי (בין הדירה בתל אביב לבין צרפת). ובדיוק-בדיוק ככה היה.
הנקיונות, הבישולים, ההסתגלות.
ואבא היה, אם כי יצא כל בוקר לעבודה בשש וחצי (לפני הפקקים), וחזר מאוחר בערב (אחריהם).
בהתחלה היו צמודים אלי, אבל די מהר הרגישו נח להתרחק מעט, לחקור את הסביבה.
והיתה בריכה (טוב, עוד מעט תהיה לכם בטח), והיתה ספריה, וטיולים לשדות לראות כותנה וקטיף וכאלו.

יהיה לכם נעים מאד, בקרוב-קרוב. אני בטוחה. וחיבוק לבינתיים.

יהיה לכם נעים מאד, בקרוב-קרוב. אני בטוחה. וחיבוק לבינתיים.

{@

תודה רבה לכולכם.

בהתחלה היו צמודים אלי
אצלי זה יותר קיצוני, אני חושבת, כי הן מאוד חולות, טוב, היו לפחות.
והיתה בריכה
טוב, זה לא אטרקציה עבורינו

. אבל אנחנו מאוד אוהבים בריכה, ויש כאן בריכה מחוממת... רק שיבריאו כבר...
ומחכה כבר להגיע לספריה ולטיולים.

היום החולות קצת עייפות, קצת מייבבות. הלכנו רק לחנות, וכבר היה להן קשה.
אז נכון שהיגענו לכאן פדלעות בעליל, אבל השבוע וחצי האחרונים+המחלה החלישו אותנו.
צריך לחזור לכושר, ללכת בכל יום עוד קצת, עד שנתרגל.
רק הגדולה כבר משייטת בחופשיות ברחבי הקיבוץ.
רוצה שיתחזקו עד ליל הסדר, שנוכל להנות שם ולראות את הגדולה שרה על הבמה.
בנתיים הן הולכות לישון מוקדם יחסית, ובערב לא ממש מתפקדות.
נראה .

כייף להיכנס ולראות תגובות. למרות שאני לא מכירה אף אחת מכן, זה נעים.
צריכה ללכת להגיש אוכל.

מקווה שתתחזקו במהרה וש יהיה לכם נעים מאד, בקרוב-קרוב. אני בטוחה. וחיבוק לבינתיים_

מקווה שהאוכל היה יאמי.......... מאוד נהנית לקרוא את החוויות שלך. בבקשה אל תפסיקי לכתוב.
עוד חודש בדיוק ואנו מתחילים במסע לישראל
שיהיה כיף

היום סוף סוף חזר האביב.
הבנות אפילו לבשו חולצות קצרות.
יצאנו החוצה אחרי ארוחת הבוקר.
ביקרנו את הסוסים. אחר כך המשכנו לדשא הגדול שליד חדר האוכל.
שם "ניתקענו". היה פשוט כל כך כייף שם. הבנות התיישבו, אחר כך שיחקו מחבואים, ובסוף הגדולה מצאה חוביזה, אז התיישבו לקטוף ולאכול.
פתאום הבנתי שבילדותי הייתי מאוד מחוברת לטבע.
בית הספר היסודי היה בקיבוץ, ובכל עונה היינו יוצאים בשיעור טבע בכדי לראות מה קורה בטבע, את הנביטה אחרי הגשם, את הפריחה באביב, את השלכת בסתיו, את הקוצים בקיץ. וידעתי שם של כל פרח ועץ.
עכשיו אני פתאום מרגישה שחשוב לי להעביר את הידע המקסים הזה לבנותיי. שיכירו את העונות בטבע, שיכירו את שמות העצים והפרחים. כי זה כייף, וגם כי...לא יודעת... אולי כי זה חלק ממני, ממי שאני.
כל כך רוצה להרגיש שוב את החיבור לאדמה, לעונות השנה. זה היה חלק ממני כל חיי, עד שעזבנו לאפריקה.
רוצה את זה בחזרה.
חלק מהקושי שלי, מהתחלה היה האקלים השונה והחוסר בתחושת חיבור לאדמה.
לאט לאט, כמו חילזון שמציץ אחרי הגשם (גם כאלה פגשנו בדרך

), אני מתחילה לצאת מהשיריון שבניתי לי במשך שנתיים וחצי, ולהרגיש שוב.

טוב, כמובן שלא היזכרתי שיש עדיין שיעולים רמים ועסיסיים, ושהקטנה עדיין לא מוותרת על הקאה אחת ביום ,לפחות.
היום למשל חטפה התקפת שיעול ליד שולחן ארוחת הבוקר, ולפינלה היקיאה לתוך הצלחת שלה, על הביצה הקשה המרוסקת... הגדולה והשניה ברחו מהשולחן עד שניקיתי הכל...
והשניה, עדיין מנוזלת וצרודה, עדיין משתעלת, אבל פחות, עדיין אוכלת בקושי, כמו ציפור. ואני מדברת על ילדה שאוהבת לאכול, והרבה.
אבל יש שיפור. כבר יוצאים לטיולים, כבר ישנים יותר טוב בלילה.

הקטנה:
אמא, אנחנו נחזור לעולם שלנו?
מתי נחזור לעולם שלנו?

_אמא, אנחנו נחזור לעולם שלנו?
מתי נחזור לעולם שלנו?_
הו, נקרע הלב. וגם נשמע די ביחס ישר למחלה שלה... אבל בכל זאת יש תחושה שהשתפר קצת המצברוח..
תודה על התיאור הפסטורלי של ארוחת הבוקר, באתי לנוח ליד המחשב עם כוס קפה וסנדויץ!...
(אל דאגה חזרתי אליו די מהר...), מקוה שהקטנות יתאפסו וירגעו וימצאו את מקומן בנוף ובאוירה הנעימה שאת מתארת.
המון

. וגם נשמע די ביחס ישר למחלה שלה
גם, אבל המחלה היא בעקבות המעבר, אז מה בא קודם, הביצה או התרנגולת?...
היום היא שוב אמרה כמה פעמים "אני רוצה את אבא, אני רוצה את אבא", והיה לה מצב רוח נאכס כל הבוקר.
והיא לא מוכנה לדבר עם אבא בכלל, לא מוכנה לבוא לטלפון כשהוא מתקשר.
באמת קשה לה.
תודה.

היום אחה"צ הוזמנו ליומולדת אצל חברים.
זה בקיבוץ שכן, עדיין לא ברור איך נגיע. נראה.
זו תהיה הפעם הראשונה שנצא מהקיבוץ מאז שהיגענו לכאן, שנראה חברים יקרים ואהובים, שחיכו שנבריא כבר ונוכל להיפגש. כבר רצנו לחנות והשניה בחרה מתנה לילדת היומולדת, ועטפנו בעטיפה צבעונית, בחינם!
גם בקניה וגם בטנזניה, אם רוצים לעטוף מתנה, צריך לקנות את נייר העטיפה...
כבר שכחתי שכאן זה אחרת...

ואני, תקפה אותי אלרגיה. אני מטעטשת ומקנחת את אפי כל הזמן.
גם מזה כמעט שכחתי, שבאביב יש לי אלרגיות לפריחות,
בעיקר לפריחה של הפקאן.
יש כאן המון עצים של אגוזי מלך. אפילו אחד ממש בתוך החלון של הדירה של הורי. והוא פורח עכשיו.
אז אולי הוא אחראי לעיטושים, ואולי פריחה אחרת. לא חשוב.
נעבור גם את זה. רציתי אביב...

באפריקה אנחנו צריכים וילון חדש בכל חודשיים, כי הם נקרעים כל הזמן...
אז לא לשכוח להביא חזרה לאפריקה לכשתסעו חזרה. יש עוד זמן

ברוכות הבאות, קצת באיחור, אבל אה... איך אני אספר... גם אני עם שפעת איומה. זו באמת עונה כאן של מחלות, לא רק בצפון. כל הזמן תזכרי שבאתם לביקור ארוך, לא מוגבל דווקא. לא צריך לספור ימים, לא בוער כלום. אז עכשיו חולים וזה מאוד לא נעים אבל זה יעבור, ותספיקו לעשות ולראות הכל וגם לנוח. ואני בטוחה גם שהבנות יסתגלו קצת יותר טוב. בכל זאת כל המחלה והנסיעות לא הוסיפו להן הרגשה טובה.
_אממה, מטבח בדירה של קיבוץ לחלוטין אינו מותאם לבישולים מסיביים.
אין משטח עבודה, הכל קטן וצפוף, אין איפה לשים את הקערות והירקות._
נו, עכשיו אני כבר צוחקת ושולחת לך חיבוק גדול. חסר לנו שעוד תתחילי להתגעגע למטבח האפלולי והמחניק, זה שאפילו חלמתי עליו פעם חלום נורא ארוך ומפורט.

היי אורית
שמחה לשמוע שלאט לאט אתן מתאקלמות, מקווה שאולי
יצא להיפגש שוב.
נשיקות לילדות.

הי, אמא לשלושה, חשבתי שנעלמת לי לגמרי.
וגם את, בתשלנוסעים.

היום באה אלינו חברה עם ילדיה.
יצאנו, לדשא הגדול שילד חדר האוכל. היא הביאה איתה צלחות מעופפות.
שיחקנו בשמש.
טוב, קצת קשה לי לתאר מה היה. יש לי יום מבולבל שכזה.
השניה כעסה בהתחלה, כי יש לחברה רק בנים, שלושה, והיא "שונאת בנים".
בשלב מסויים היא התרצתה להתחילה לשחק ולהנות, עד ש... קיבלה מכה מאחת הצלחות.
בזה נגמרה ההנאה שלה.
והקטנה, בהתחלה כעסה שאינה מצליחה להעיף, ובסוף למדה ונהנתה.
לי היה כיף.
להיפגש בכיף, לקבל אינפורמציה על מי עדיין מגיעה למפגשים ובכלל, סתם לדבר.
הכל זורם בקלילות, לא צריך להתאמץ בכדי שיהיה מפגש חברתי נעים, לא צריך נימוסים מיותרים וגינוני טקס.
צריך פשוט להיות.

הקטנה כבר לא צורחת בבכי נורא "אני רוצה את אבא!!".
עכשיו פשוט אומרת "אני רוצה את אבא", במן פשטות שכזאת, כאילו ללא כל קשר לכלום, כמה פעמים ביום.
ודואגת להגיד לי שוב ושוב "אמא, אני אוהבת אותך", ושלא אצא משדה הראיה שלה. גם מבקשת לינוק יותר.
אפשר להגיד שזו התקדמות, ואולי רק מן "שינוי צורה" של אותו הדבר.
ועם כל הקושי שלה, אני משתדלת ליצור בדירה שלנו אוירה של בית, ולעשות איתן דברים שיהיה כיף לכולנו.
אנחנו עדיין בתהליך של התרגלות, אבל כבר עברנו איזו דרך.

אנחנו עדיין בתהליך של התרגלות, אבל כבר עברנו איזו דרך

יופי את כבר נשמעת הרבה יותר טוב.
מקווה שמהיום הכל יראה טוב ונעים יותר(())

היי אורית
לא נעלמתי, פשוט בשבועיים האחרונים אין לי זמן לנשום כל פעם צץ משהו חדש שדורש טיפול,
ואל תשכחי שפסח הגיע ואני מזרחית שכמוני כל כולי עסוקה לכבוד החג הגדול המעצבן והבלתי אכיל בעליל.
שמחה שאתן מסתדרות.
אחרי ערב החג כבר יהיה לי יותר זמן פנוי ואוכל להתקשר אלייך.

עירית_לוי

עוקבת בשקט

שמחה שדברים מתחילים להתייצב לכן.

@} חג שמח !! @}
גם אני -
_עוקבת בשקט
שמחה שדברים מתחילים להתייצב לכן._

תודה פרח ומנג בין.

ליל הסדר.
לא הייתי בליל הסדר בקיבוץ כבר ...מיליון שנה בערך.
בילדותי זה היה כורח. כולם חייבים להשתתף.
אחר כך הייתי שרה במקהלה. אני חושבת שאהבתי לשיר.
אחר כך, התרחקתי.
אתמול, ליל הסדר. ביתי הגדולה עולה על הבמה לשיר.
מאוד התרגשה.
אחרי הכל היא אמרה לי: "בחזרה על הבמה היה לי מאוד קשה. וכשחשבתי על לשיר מול כל כך הרבה אנשים (500 בערך...) אז ממש נבהלתי. אבל כשהיגיע הערב, הסתכלתי על כל הפרצופים שאני מכירה, חברות שלך וחברים שלנו, ופתאום היה בא לי לשיר".
אפילו אני עליתי על הבמה. הקראתי קטע קצר ביחד עם אבא שלי.
מזל שהייתי צריכה לקרוא מההגדה ולא להסתכל על הקהל...
אף פעם לא הקראתי בליל הסדר, לעמוד לבד מול כל האנשים ולדבר. איזה פחד.
גם אבא שלי לא אוהב את זה, לכן באתי לעזרתו.

לשניה היה קצת קשה. בהתחלה היסתירו לה את הבמה, דבר מרגיז לכשעצמו.
בסוף מצאנו כיסא שישבה עליו על הברכיים ,וכך ראתה. ובסוף כבר התה עייפה.
והקטנה, היא נצמדה אלי כל הזמן.
בכל פעם שהגדולה עלתה על הבמה, אני רצתי לקדמת הבמה בכדי לצלם, והיא רצה איתי.
אפילו כשעליתי על הבמה בכדי להקריא , היא עלתה איתי.
ובזמן האוכל, היו תפוחי אדמה אפויים, והיא רצתה...קטשופ. ישבה וצעקה בבכי "קטשופ! קטשופ!".
וסבא, שלא יכול לשמוע ילדה בוכה, ובטח שלא בפומבי, ובטח ובטח שלא באמצע ליל הסדר, רץ הביתה להביא לה קטשופ.

ואני... מצאתי את עצמי נהנית.
אמנם קצת עבדתי אצל בנותיי שלא היו מרוצות רוב הזמן.
אבל נהניתי.
שרתי את השירים המוכרים לי מאז ומתמיד.
פגשתי סוף סוף את חדוה ואורנה ומשפחותיהן, ראיתי חברות ילדות.
פשוט נהניתי מאוד. הרגשתי שייכת, בבית.
מוזר לראות את כל הילדים של פעם הורים של היום.
ואת הילדים של היום אני בכלל לא מכירה, רק לפי הוריהם.
חזרתי הביתה, השכבתי את הבנות, והתהפכתי במיטה עוד שעות, כשמול עיני רצות תמונות מהסדר, פרצופים שונים, ותמונות מעברי.

והיום, יום שמש מקסים.
בבוקר יצאנו לדשא, ישבנו ואכלנו פומלה בחוץ, מול ההרים המקסימים, מסביבנו גינות פורחות. שקט ושלוה.

עכשיו לגדולה קשה.
קשה לה הארעיות. חוסר הודאות של מה יהיה מחר, ואיך נמשיך בלי אבא, ואיך נעזוב את החברים שאנחנו פוגשים כאן, ואיך אפשר בלי כל הדברים שהשארנו בטנזניה.
והיא מתפרקת, נהיית עצבנית, בוכה.
אני מנסה לדבר, להגיד שנחיה את היום, ונראה מה יבוא.
אבל יודעת שזה באמת קשה כך.
רק הזמן ירפא ויביא לנו תשובות. לכולנו.
בנתיים קבעה להיום להיפגש עם חברה שהיכירה בחזרות.
היא מתחברת כל כך בקלות.

מעניין מה ילד יום עבורינו.

השניה אמרה לי אתמול:
"מה, חג הפסח מתחיל רק היום? חשבתי שהוא התחיל כבר מזמן".
הבנתי שזה שהחג באויר כבר כמה ימים, זה ממש מבלבל אותה.
אנחנו פשוט לא רגילים לזה, להרגיש את החג מתקרב, בכל מקום.
זה היה לי חסר. עכשיו אני מבינה כמה זה כייף.
באפריקה היו צריכים להזכיר לי שיש חג, ולפעמים ממש הכרחתי את עצמי לעשות משהו בנידון, ממש להתאמץ בכדי להרגיש חג. כל חג.
כאן אי אפשר להתחמק מזה.
ואם פעם זה העיק עלי ועצבן אותי, עכשיו זה כיף לי.

מעניין מה ילד יום עבורינו.
קראתי את המשפט הזה כסיכום למה שכתבת על הקושי להגיד שנחיה את היום, ונראה מה יבוא. אבל יודעת שזה באמת קשה כך. , ויצא שיש משמעות כפולה למילה ילד, כאילו הילדים מובילים לנו את הימים, בעיקר את אלה הלא מתוכנננים, הימים הזורמים...... <בלה נהנית ממשחקי מלים, תעשי עם זה מה שבא לך, כולל למחוק

>

כולל למחוק
מה פתאום למחוק?!
תודה על המילים.

טוב, היום רציתי לכתוב על האביב המופלא והנפלא שיש כאן, ועל איך אני מרגישה שהאביב חודר לי לעצמות ולדם וללב, ושאני מתחילה להרגיש את ההתחדשות גם בתוכי, וגם את היציאה מעבדות לחירות, ושכל התחושות האלה כאן באויר וזה נפלא, ושכמה מוזר לי שכבר שכחתי את התחושות האלה, ושאני אסירת תודה על האביב הנפלא שסוףסוף, אחרי כל כך הרבה זמן, יש לי את הזכות לחוות אותו שוב.
אבל...
בלילה הגדולה פתאום התחילה להרגיש נורא, כאב ראש, בחילה, חום, לא גבוה, אבל חום.
היא לא מרגישה איום כמו שהשתיים האחרות הרגישו, אבל בכל זאת חולה.
בדיוק כשחשבתי שהמחלות מאחורינו, ושאפשר להתחיל לבנות איזו שיגרה ותחושה של בית.. אוף!
כאילו היא אומרת "רגע, גם אני רוצה להיות קצת חולה כאן. זה לא הוגן שרק אני הייתי חולה לפני שנסענו..."

וגם השניה פתאום מתלוננת על "כאב מצח".
מקוה שלא מחכה לנו מעבר לפינה עוד גל של מחלות.
זה לא הוגן! אני רוצה כאן גם כייף!

אתמול למשל היה כייף.
בבוקר הגדולה הלכה להיפגש עם חברות, ןאני לקחתי את השתיים הנותרות לטיול. היגענו לפינת החי, ירדנו לבקר את החיות, אחר כך נכנסנו לבקר את סבא בחממה. נחנו, דיברנו, שיחקנו, וחזרנו הביתה.
נמאס לי שהבנות יושבות כל היום בדירה של הורי ובוהות בטלויזיה.
אז אחרי ארוחת הצהריים הכרחתי אותן לכבות את הטלויזיה ולבוא איתי לדירה שלנו.
הייתי צריכה ממש להתווכח איתן. זה היה מאוד מתסכל.
השניה ממש סרבה בתוקף לבוא.
לקחתי את הגדולה והקטנה והלכנו. השניה נשארה.
כשהיגענו לדירה, הן התיישבו לעשות יצירות ולעבוד בפלסטלינה.
אני התחלתי לנקות את הדירה (מזל שהיא קטנה

).
הבנות סיימו את היצירה, השניה היגיעה גם, והן יצאו לדשא בזמן שסיימתי לנקות.
טוב, הן רבו באמצע, ולקח להן זמן להתפייס, אבל סיימנו את היום בגלגולים על הדשא.
לזה חיכיתי מאוד, שנהנה מהטוב שכאן, כמו הדשא המקסים שאפשר לשחק בו.

יש גם את הקושי של החיים בקיבוץ, שגרים בבית דירות, מלפנינו יש עוד בית דירות, השכנים שלנו מבוגרים, הדירה מאוד קטנה (הקטנה שלי אומרת שהיא מאוד קטנה ואפילו אי אפשר לרוץ בה...), צריך להתחשב בכולם.
זה אחד הדברים שלא אהבתי בחיים בקיבוץ, שחיים "אחד בתוך השני".
אבל אני משתדלת להזכיר לעצמי שזה זמני.

יום רודף יום. ממש.
נראה כאילו הזמן פשוט מתנדף מהר מידי.
ובנתיים, אני עדיין מטפלת בחולים. עכשיו שוב הגדולה. אתמול כאב לה הגרון, היום האוזן, והיא חלשה.
מקוה שיעבור מהר. רוצה לנסות ולהשיג שיגרה, ללכת לספריה, לפינת החי, למוזיאון, או תם לטייל, אה, ולרפת עדיין לא היגענו בכלל.
אני כל הזמן מרגישה בזמן שאול. במרדף אחרי הזמן, שלא יברח, שספיק. אפילו שזה יותר ארוך מהביקורים הרגילים, זה מרגיש לא ארוך מספיק.

ובין לבין, מנסה לארגן את הדירה שלנו.
ניסיתי להשיג כיריים משומשים, אך לא מצאתי. אז עוד מעט אסע עם אבא שלי לקנות.. נקנה משהו פשוט שישרת אותנו לתקופה הקרובה, לפחות נוכל להכין ארוחות בוקר בדירה שלנו, וכך יהיו בקרים נעימים ורגועים ,נטולי טלויזיה.

.
חברה אחת נתנה לי עוד כמה כלי מטבח. אולי אאלץ לירכוש איזה סיר קטן לבישול דייסת הבוקר. נראה.
מחבתות יש מספיק אצל הורי, ואוכל להשאיל מהם אחד.

היום לא היה לי רגע פנאי. ארוחת בוקר, לנקות אחרי, קניות, להכין צהריים, להגיש צהריים, לאכול צהריים, ואז הגדולה התחילה עם כאב האזניים, ובין לבין טלפונים באיזה עניין שעלי לטפל בו.
אה, כן, העניין המטופש הזה. גם על זה רציתי לכתוב.
פתאום שלחו לחמותי התרעת עיכול רכוש על איזה דוח חניה שרשום על שמי מלפני...עשר שנים!
מה זה? כל השנים לא אמרו כלום, ועשר שנים אחרי מעירים את המתים? ועכשיו מציקים לה, וזה מלחיץ אותה. בצדק.
וכל זה בעריית נתניה! אני אפילו לא יכולה להגיע לשם עכשיו.
wellcome back to Israel

.
למה אי אפשר פשוט לשלם כמה גרושים לאיזה פקיד ולגמור עם זה...?

הגדולה מתאוששת.
כבר מרגישה הרבה יותר טוב.
אתמול עוד היתה לה התקפה של כאב באוזן, אבל גם על זה התגברנו.

אתמול אחה"צ נסענו לקנות כיריים.
התברר שחלק מהחנויות סגורות בגלל חול המועד.
לא לקחתי את זה בחשבון. אני לא מתורגלת בזה כבר.

בכל מקרה, כשכבר כמעט התיאשנו, נתקלנו לגמרי במקרה בחנות יש שניה.
יש שם הכל לבית, משומש. ממש גן עדן.
מצאתי שם כיריים גז ישנים, מנירוסטה, עם ראשים חלודים, אבל עובד.
ולקחתי גם טוסטר-אובן ישן, כי הכל בזול. שילמתי פחות וקיבלתי יותר.

בלילה, לפני השינה, ניקיתי הכל, ועכשיו יש לנו מיני מטבחון.
היום קניתי כל מה שצריך להכנת ארוחת הבוקר של מחר.
מחר נוכל שם.

אני כל הזמן בתחושה של "אין זמן", של "צריך להספיק".
ואני גם מרגישה שאני "מתרוצצת סביב עצמי" ולא מצליחה להגיע לשום דבר, ובטח שלא לרגיעה.
לא כך דמיינתי את הביקור הזה.
יש את כל העבודות השוטפות ש"צריך" לעשות, ולוקחים את כל זמני.
גם פחות נוח שלא הכל בדירה אחת.
כביסה וארוחת צהריים יש לנו בבית הורי, והשאר בדירה שלנו, וזה מגביל לעיתים.
גם מחשב יש לי רק בבית הורי.
אוף! אולי זה רק אני. אני צריכה להרגע. כרגע אני לא ממש מצליחה.
הלבד מוזר לי, שאין מי שעוזר, שאין עוד מישהו שזוכר אם אני שוכחת, שאין מי שיעשה אם אני מתעצלת או לא מגיעה לזה.
שאין עוד מישהו שיחבק וינחם. שאין מי שיחבק וינחם אותי.
טוב, כנראה שגם לי יש "קשיי הסתגלות" אחרי הכל.

למה אי אפשר פשוט לשלם כמה גרושים לאיזה פקיד ולגמור עם זה...?

הנה את רואה, כבר מצאת יתרון ברור לחיים באפריקה;-)....

מבאס לשמוע שהבנות עדיין לא חזרו לעצמן. מקווה מאוד שזה יקרה בקרוב.
אצלנו הכל כרגיל- חופשת איסתר כאן , מה שאומר שהבנים לא עובדים. נהננו מאוד מכמה ימים של כיף ביחד.
מחר חוזרים לשיגרה.
הבנות מאוד מתגעגעות. מדברות המון על אור, גאיה ותומר.
ואני....מודה שאת חסרה לי מאוד:-] מוצאת את עצמי מתחבטת בכל מיני שאלות שאת היא הכתובת להן...
אבל יחד עם כל זאת מאושרת בשבילך על ההזדמנות הנפלאה שעשית לעצמך!

נשיקות{}

שאין מי שיחבק וינחם אותי.
צריכה כבר להודות בפני עצמי כמה אני מתגעגעת לבעלי האהוב.

הי שרון, כתבנו ביחד.
את מוזמנת לשאול את אייל שאלות, או לכתוב לי.
בשמחה.

והנה בזמן שכתבתי גיליתי שאת פה יחד איתי....

לא ידעתי שמרגרינה היא בצבע לבן, חשבתי שהיא צהובה...

נכנסתי אתמול ל"סופר פארם" וקיבלתי סחרחורת.
תארו לעצמכם שאפילו קרית שמונה, ה"עיר הגדולה" שלנו, יש בה שפע בעיני.
אפילו לי מצחיק לקרוא את מה שכתבתי עכשיו, אבל החיים באפריקה נתנו לי פרופורציות אחרות.

קצת מוזר לי להתחיל כאילו שוב מכלום, כלומר בדירה שלנו.
לקנות דברים משומשים, לקבל מאחרים משומשים, להסתדר עם מעט ועם מה שיש.
כאילו לחזור אחורה, לימי הרווקות.
כן ולא, כי אני לא לבדי עכשיו. יש לי שלוש בנות לדאוג להן.
מוזר.
וגם נעים.

מרתק , שואבת ממך המון אומץ וכוח. איזו יפה ההליכה בשבילי האמת של הלב...............

תודה איילת .
גם אני מחפשת ממי לשאוב כוח ואמץ.
לא תמיד מוצאת.
לפעמים אני חושבת לעצמי "איזה מטומטמת אני. מה קפצתי ראש להרפתקאה המטורפת הזאת?, ולאן זה לוקח אותי? אין לי מושג?"
אולי אני צריכה להיזכר מה בעצם רציתי כשהחלטתי לבוא לארץ עכשיו.
מה באמת?
רציתי תחושה של בית, להחזיר לעצמי את שמחת החיים, להרגיש שייכות ולא זרות, לפגוש חברות שאני אוהבת ו\או לדבר איתן בטלפון.
מה יש לי מכל זה בנתיים?
אני לא מרגישה זרות, אבל עדיין לא לגמרי שייכת.
תחושת בית...מממ....לא לגמרי. אני עובדת על זה.
עד עכשיו עסקתי בהישרדות, אז לא ממש היגעתי ל"שמחת חיים".
פגשתי רק מעט חברות, וחלקן רק לרגע, אבל זה בגלל המחלות שתקפו אותנו.
זה ישנתה.
ובהחלט יותר קל לדבר בטלפון עם כולם, ויותר זול.

השאלה היא אם נצליח להרגיש כאן טוב במאמת, (כאן זה בארץ, לאו דוקא בקיבוץ),בלי בעלי. זה עדיין מעיק על כולם, ויוצא שוב ושוב מכל אחת מהבנות בכל מיני הזדמנויות בלתי צפויות.

הכל כל כך מבלבל פתאום.
כשהחלטתי להגיע לביקור ארוך הכל היה נראה לי מאוד ברור, והיה לי מן חזון של תחושת אושר גדולה.
במציאות הדברים מתנהלים וזורמים (או לא) אחרת.
לא הכל ברור, ואין את תחושת האושר הגדולה שלה ציפיתי.
ואני לא בטוחה כבר לאן להפנות את החיפוש הפנימי אחר האמת.
יש לי מן הרגשה של "גוש" בלתי ברור ומעיק.
יש לי עוד הרבה עבודה.

חברה אחת אמרה לי שזה שהבנות עצובות עכשיו זה בסדר, כי הן לא יודעות ולא יכולות להבין שבעצם כאן יכול להיות לנו יותר טוב. הן מתגעגעות לבית היחידי שהן מכירות, וכמובן לאבא.
אז לתת לזה מקום, ולחזור לעצמי ולהכרה של למה חזרתי עכשיו.
זה לא תמיד קל.

הי אורית, כל כך הרבה זמן לא הסתובבתי פה ולא התעדכנתי בקורותייך. בכל זאת חושבת עליך ומנסה לגנוב כמה שורות בכל פעם.
מקווה שתפיקו מהביקור הארוך את הכי הרבה והכי טוב שאפשר @}

הי ליזה. תודה.

הלכנו לטיול אחה"צ, השניה, הקטנה ואני. ביקרנו את הסוסים, הלכנו "רק לראות" את הבריכה המקורה שבתכנון להגיע לאיה אחרי החג ,כשיהיו פחות אנשים.
פתאום עברו לידנו באוטו חברים אהובים.
אז בדרך חזרה עצרנו אצלם. הם ישבו על הדשא בחוץ. נזכרתי קצת למה התגעגעתי, לשלוה שהם הביאו לי, למיקוד.
סתם לעבור ולהיכנס, לפטפט. לפטפט על מה שבאמת, ישר ולעניין, ישר ללב, ישר מהלב. ולהמשיך הלאה.
השניה "התיאשה" ממני והמשיכה לבית הורי לבדה.
אחר כך המשכתי עם הקטנה, פגשנו את החברה השכנה, הילדים שיחקו על הדשא, עשו בועות סבון, אנחנו דיברנו. שוב, על מה שבאמת, על הקושי, על הטוב שהיקום (או אלוהים) שולח לנו תמיד.
עד שהיגיע זמן ארוחת הערב.
התמלאתי באנרגיות טובות. הרגשתי קצת יותר ממוקדת. כאילו השיחות הקלילות-כבדות האלה החזירו את למרכז שלי.
תודה.

אךךךךך, איזה יום שמש נפלא.
סוף סוף כולם בריאים, יצאנו לטיול ברחבי הקיבוץ. נהנינו מהשמש, מהירוק מסביב, העפנו סביונים, התנדנדנו בנדנדות בדרך, ביקרנו את סבא בחממה...
ואז, טלפון. יונת מתקשרת להזמין אותנו לטיול בחצבני מחר.
בהתחלה קצת נבהלתי, איך נסתדר? איך נגיע? מה נאכל? מה ננעל? מה נלבש?
והתחלתי לשאול כל מיני שאלות מביכות קצת בכדי להרגע.
ואז פתאום אמרתי לעצמי "יא מפגרת, לזה חיכית, לא? מה את בכלל מתלבטת?!"
אז מחר יש לנו טיול בחצבני. איזה כייף!! ופתאום אני כל כך מתרגשת. שנים לא טיילתי בחצבני,(או בכל מקום אחר בארץ...).
יהיה טיול איטי, כי כולם עם ילדים קטנים, שזה טוב לפדלעות כמונו, ויהיה כיף.
נפגוש עוד אנשים וחברים משכבר.
ואוו. בא לי לבכות.
(תודה רבה לך יונת, שאת זוכרת ומזמינה ועונה בסבלנות לכל השאלות ודואגת להסעות @} )

הי אורית,
את יודעת - אין כמו החצבני (טוב, גם הבניאס והדן) להרגעת הנשמה.
תיהנו!

שמחה לשמוע שכולם בריאים סוף-סוף
מקווה שנהניתם בטיול היום (אם הייתי יודעת הייתי מוסרת לך ד"ש טלפוני, שוחחתי עם אחת המשתתפות תוך כדי טיול...)
בטח היה כיף.

אבל בכלל,
באתי להתלונן.
למה את לא מתקשרת? יש לך את הטלפון, לא?
את יודעת שאני לא יכולה לבוא, אבל אם תתקשרי נעשה מאמצים לעזור לכם להגיע לפה.
וגם - איזה יופי שאתם פה בכלל!

תודה אמא של יונת ומיכל.
כן, היה כיף מאוד בחצבני.
לקח לבנות שלי קצת זמן להתאפס על מה שקורה, כי זו מן חוויה ראשונית עבורם, ועם כל המעברים הקשים, והמים שהקפיאו את הרגליים, והקיטורים בדרך, איך שנגמר המסלול הן מיד אמרו "מחר אנחנו רוצות לבוא הנה שוב!".
באמת נזכרתי למה התגעגעתי, לטבע הנפלא שכאן, לנחלים שאפשר ליטבול בהם ולשכשך (באפריקה לא מומלץ בעליל להיכנס למקווי מים...), ולחברה כל כך נינוחה , נעימה ומזמינה.

הבוקר שוב טלפון, טיול לנחל סער, אנחנו באים לאסוף אותכם.
רגע, אני עונה, איזה כייף, נחל סער, אבל אנחנו לא יכולות, השניה חלתה בלילה, חום- כאבי בטן- הקאות. לא ישנתי כל כך, והיא עדיין חלשה.
כל כך התבעסתי, ממש רציתי לבכות.
ואז הגדולה שלי קופצת, היא רוצה לנסוע לטיול .
אני מתקשרת מיד שוב, מארגנת שיבואו לקחת אותה, מכינים סנדביצ'ים, בגד ים, בגדים להחלפה, וייללה.
שרל'ה לוקחת עליה אחריות. אני שקטה. גם אתמול היא עזרה לבנות ולי בקטעים הקשים.
לפחות הגדולה תהנה.

מה קורה ? יש לי כאן איזה שיעור? כי אם כן, אני לא מצליחה להבין אותו!
הלו!! עבר כבר חודש! מספיק עם המחלות האלה! זמן להתחיל למצות ולהנות!

הי אורית,

התאמיני? ככה לצאת מהבית בלי לפתוח שערים? ולפגוש בני אדם בדרך? שאת מכירה? שאת אוהבת? ארוחת צהריים בבית ההורים? 2 טיולים אחד אחרי השני עם עוד משפחות? בלי להזיע?
בקיבוץ זה כל כך זמין שקשה לפעמים לתאר שגם לדיירי גוש דן זה ארוע חגיגי כזה. מיוחד.
עכשיו את שם. הכל בהישג יד. אני כאן, מברכת ומקנאה.

מוצאת חן בעיני הגדולה שלך - זו לא הפעם הראשונה שהיא מנהיגה ככה את העיניינים: רוצה, אומרת, זה קורה!

בקשר למחלות מחשבה קטנה - אבא אצלכם הוא "הרופא" נכון? אולי הן "קוראות" לו ככה?
<כמה, כמה מחלות עברו ילדי, בעיקר הבן, כשחזרנו לארץ בפעם הקודמת... שפעות, הצטננויות עד דלקת ראות, אבעבועות רוח, משהו שהצריך אישפוZ (טפו חמסה הקש בעץ)>

@} שבת שלום @}

לנחלים שאפשר ליטבול בהם ולשכשך
לצאת מהבית בלי לפתוח שערים? ולפגוש בני אדם בדרך?

לנו, תושבי האזור, מובן מאליו שאפשר ליטבול בהם ולשכשך , אבל דרך העיניים שלך והחווייה שלך גם אנחנו רואים פתאום את הדברים "מבחוץ". רואים את הדברים הקטנים והיפים שיש כאן, ומבינים עד כמה הם לא מובנים מאליהם.
ואחרי ששוחחנו היום הבנתי עוד יותר עד כמה הם לא מובנים מאליהם.
אני מאחלת לכולכם בריאות והתאוששות, והרבה כיף.

אולי המחלות נמשכות להן, כדי שפתאום תביני שבעצם יש לכן כמה זמן שאת צריכות.
זמן להיות חולות וזמן להבריא, והכל פה, בבית. בלי שמישהו/משהו חיצוני יעמוד עם שעון עצר.
כמו בחינוך ביתי...

אבא אצלכם הוא "הרופא" נכון? אולי הן "קוראות" לו ככה?
אוי דגנית.
ברור! במשך כל המחלה, כל אחת בתורה היתה זועקת "אבא! אני רוצה את אבא!", אחרי כל שיעול, אחרי כל הקאה, מתוך החום הגבוה. כן, המחלות האלה היו פשוט "אני רוצה את אבא שלי עכשיו!".
תודה , נעים לקרוא אותך כאן.

אני מאחלת לכולכם בריאות והתאוששות, והרבה כיף
תודה אמאשל יונת, היה נעים להיפגש סוף סוף.

ותודה גם לך רורי ב.

היום עוד יום נפלא כאן בצפון. שבת.
אני מרגישה קצת חולה, עייפה.
כל המתח הזה שבו אני נמצאת כנראה משפיע עלי.
כל מי שאני מדברת איתו אומר לי להתרכז בכאן ועכשיו. להנות עכשיו ממה שיש, מהחופשה, מהאביב, מהטיולים.
פתאום אני מבינה שאולי אני חוששת "להנות מידי", להתקבע ולהתקרקע כאן, כי מה יהיה אחר כך?
אבל אחרי שיחה ארוכה עם חברה טובה, אני אנסה בכל זאת. אנסה לשים בצד את התעסקות ב"מה יהיה", לפחות לזמן מה, ואנסה להתרכז במה שיש עכשיו.

ועוד משהו, שולי מעט. טלפון בארוחת הצהריים, מבעלי.
"אני בשדה התעופה, נוחת בארץ מחר בבוקר..."