>ממשיכה לכתוב באלמוניות למען פרטיות הבן שלי<
התחלתי את הדיון בדף
לדבר עם מתבגר, אבל הבנתי שחלק גדול מהבעיות שלי נוגעות בעצם לקשיי הקשב והריכוז שלו, ולקשיי ההתארגנות שלו.
אני ובן הזוג שלי מתוסכלים מההתנהלות של הילד שלנו בהרבה תחומים - כולם מאפיינים קלאסיים ולא קלים של ADHD, אז גם אם לא אוהבים אבחונים, קשה לטמון את הראש בחול בעניין הזה.
למה הכוונה?
הוא נכנס בסערה לחדר, תמיד. מדבר בלי הפסקות נשימה ובצורה אימפולסיבית וחסרת טאקט (מדובר בילד בן 12, לא ברך בשנים), שפעם היתה חמודה והיום כבר פחות. מוטוריקה עדינה קשה לו, ולכן דברים כמו שריכת נעליים או גריבת גרביים הם אתגר ממושך למדי בשבילו, שלא לדבר על אכילה יעילה בסכין ומזלג.
הארוחות המשפחתיות שלנו תמיד מתוחות בגלל זה.
האימפולסיביות שלו והקושי לקרוא סיטואציה חברתית גורמים לו להתקוטט עם אחותו הקטנה בצורה ילדותית ממש (הם יכולים לריב עד דמעות על צעצוע, למשל, או על מי פותח את הדלת ראשון לאורח. הגיוני בגיל 5, פחות לגיטימי בעיני בגיל 12). אותו קושי גם גורם לבידוד חברתי די גדול בקרב הילדים בכיתה. אין לו חבר טוב אחד.
הוא מתקשה בלימודים כי קשה לו להתרכז בכתיבה או בקריאה (אם כי הוא מאוד מוכשר בחשבון).
על השתתפות במטלות הבית אין ממש מה לדבר - הוא בקושי מצליח להתארגן בבוקר, וכשמבקשים ממנו לסדר את החדר הוא שוכח תוך זמן קצר מה היה אמור לעשות, ושוקע במשחק בלגו, למשל, תוך כדי איסוף. נכון, דברים כאלה קורים לכל ילד במינון מסוים, אבל אצלנו הכל קורה ובמינון גבוה מאוד.
המליצו לי לתת לו ללמוד מהניסיון ומחוויות כישלון במקום להזכיר לו ולנג'ס לו, אבל אני (ואבא שלו) מאמינים שזה לא יעזור לו ללמוד. כי האמת היא שאנחנו לא מאמינים שהוא מסוגל להתמקד מספיק כדי לשקול את צעדיו ולתכנן את מעשיו בצורה מחושבת.
אני מותשת, ונמאס לי להחזיק לו את היד בכל צעד ושעל. אני רוצה שהוא יתבגר כבר.
אלו לא רגשות שקל לחשוף או להודות בהם.
לפני כמה שנים אמרנו זה לזה "טוב, יש לנו ילד מיוחד. פשוט לא צריך לצפות ממנו לדברים שבני גילו יכולים לעשות. ובמשך כמה שבועות היה שקט בבית. אבל אנחנו הרגשנו שזנחנו אותו במעשה הזה. שבעצם ויתרנו על התפקיד שלנו לטפח אותו ולעזור לו להתקדם ולהתמודד עם הקשיים, ופשוט השארנו אותו באזורי הנוחות שלו. כילד קטן הוא סירב להיכנס לשיעורי קריאה, ואנחנו תמכנו בו, כי הרגשנו שהוא לא בשל. בגיל 8 הוא עדיין לא קרא. לקראת גיל 9 בן זוגי הכריח אותו לקרוא קומיקס רבע שעה בכל יום. בתוך כמה חודשים הוא התחיל לקרוא את הארי פוטר. הדוגמה הזאת מלווה אותנו, כי אנחנו מרגישים שבשבילו, דחיפה ומסגרת מצדנו דווקא מקדמים אותו. היום הוא ממש תולעת ספרים.
אז מה עושים?
תודה
