גדלה עם ילדי

אנונימי

בלוג חדש,המשכו של הבלוג אמא עם הפרעות קשב

בחרתי לקרוא כך לבלוג ,משום שכל הצמיחה האישית והרוחנית שלי היא מתוך ההתמודדות בבית,עם הילדים.
כל נקודה של קושי מאפשרת תנופה לצמיחה,לפעמים אני לא מנצלת נכון את הנתונים ונופלת,
אבל אז מגיעה עוד הזדמנות ועוד אחת,ועוד...
כמו שסיפרתי,בבלוג הקודם יש לי ילדים מיוחדים,כל ילד הוא עולם שלם,
ואמנם אפשר לומר זאת על כל ילד באשר הוא-
ובכל זאת ממקום לא אוביקטיבי של אמא אני מעיזה לומר שילדי מיוחדים באופן מיוחד.
מהיום יום אני לומדת איך לצאת מההרגל לרצות לשלוט,איך לוותר על הצורך להיות קרבן,
איך להקשיב לילדים שלי ולילדה שבתוכי שעוד קוראת לי מידי פעם.
אני מזהה בקשיים של ילדי את הקשיים שלי,אני מנסה לגדל אותם באופן שונה מהאופן בו גדלתי אני,
אני מנסה למחול באמת להורי על הדרך בה בחרו לגדל אותי
ואני מבינה היום שזאת היתה הדרך הטובה ביותר שהם הכירו.
אני לומדת שלא רק עלי מוטלת מלאכת החינוך והגידול ומשאירה מקום גדול לבורא העולם.
והוא שם,מקשיב,לא נבהל אם אני צועקת או בוכה,
שומע וחומל רב חסד ואמת.
לפעמים מחכה בסבלנות שאקרא לו מקירות ליבי,
שאעביר אליו קצת מהמעמסה שלי,
ואם אני מאפשרת באמת הוא עוזר לי מאוד.
שולח שליחים טובים שמסייעים ומקשיבים ומלווים,
עוטף אותי בהמון חברים טובים,
ואני אף פעם לא לבד.
הוא איתי בקשיים שלי, בשמחות שלי,
ובנצחונות הקטנים.

תודה אבאל'ה.
אני אוהבת אותך.

שליחה על ידי אמא* » 08 מאי 2006, 00:51

_אני מזהה בקשיים של ילדי את הקשיים שלי,אני מנסה לגדל אותם באופן שונה מהאופן בו גדלתי אני,
אני מנסה למחול באמת להורי על הדרך בה בחרו לגדל אותי_

על המשפט הזה את יכולה לחתום גם בשמי.
נהנית לקרוא אותך ולומדת ממך המון.
מחכה להמשך.

מלבד האבא בורא עולם מהי תרומתו של אביהם הארצי של הילדים?

תרומתו גדולה מאוד, בעיקר בהטווית דרך רוחנית לחיים,כיוון שזה הבלוג שלי לא תמיד אני מזכירה את חלקו בהתמודדויות,
אני מרגישה שזאת מין חשיפה שאני בוחרת לחשוף ואני עושה את הבחירות שלי,לחשוף אותו מולכם נראה לי לא הוגן
(אם הוא ירצה הוא יעשה זאת בעצמו).
יש הרבה מה לשתף בתחום הזוגיות והעבודה שנעשיית שם אך שוב,זה סוג של חשיפה...מידי פעם יש הצלבות ומגלים אנשים שמכירים באתר,מה שאני כותבת אני מוכנה שידעו,ולוקחת בחשבון את החשיפה,מה שאני נמנעת לכתוב איני רוצה כרגע לשתף.
מקווה שאני מובנת.

לומדת לקבל את עצמי,עם החסרונות,עם הקשיים.
מנסה לסלוח לעצמי על שאינני אחרת,
ובכל זאת מסתובבת עם מטענים של אשמה...
על שאיני מספיק יעילה,על שאיני מספיק חרוצה או זריזה,
על כל ההתמרחויות שלי...

שבת שעברה נכנסה אלי מישהי מהישוב עם עוד חברה ופתאום הרגשתי,
שהיא מחזירה אותי שוב למקום של הנחיתות אותו אני מכירה טוב מאוד...
היא כמובן לא היתה מודעת לכך כלל,אבל מיד שהיא נכנסה הבטתי בעיניה-או במה שחשבתי שהיא רואה מבעד לעיניה,
וראיתי בית מוזנח...ראיתי אותי בתפקוד לוקה...ראיתי את כל מה שאני לא אוהבת בי.
ניסיתי לבדוק עם עצמי מה קרה פה בעצם?
הרי יש ימים בהם אני רואה את הכוחות והשמחות,
אני מגלה את היצירתיות שלי שמציצה בעבודות ובציורים שלי או של הילדים,
למה ראיתי הכל ממקום שיפוטי ושלילי?
הרי לא בהכרח שהיא ראתה את הזוית המסוימת הזאת,זאת אני שלא מקבלת את עצמי !
אני חשה לא נוח בתוך ההזנחה שיצרתי...
ואם אני לא מקבלת את עצמי באהבה - למה שאחרים יקבלו?
מה אני מוכנה לעשות בתחום המעשי כדי לאהוב יותר את הסביבה בה אני חיה?
עד כמה אני מוכנה באמת להשקיע בתחום הטכני מידי יום?
ואם איני מוכנה להשקיע בניקיון וסדר מידי יום,עד כמה אני מוכנה לקבל את המציאות שנוצרת-לכלוך ובלאגן בשלוות נפש.
כלומר שמישהו יכנס לביתי המבולגן ולא אחוש אי נוחות ...

אני כותבת ועוד לא מוצאת תשובות אמיתיות.

קוראת ומגלה עד כמה אני נחשפת,
מוכנה לשלם את המחיר כדי לעבור את התהליך הזה,
את הריפוי הזה.
מרגישה עכשיו את הכתפיים...
העול הזה...
משחררת.

ציף ציף כיף לקרוא את דברייך ( () ).

אני רק עם תינוקת אחת וכבר לא מוצאת את הדרך....כל הזמן נלחמת מלחמות מיותרות עם עצמי.

אבל נראה שאת בדרך הנכונה. חזקי.

< ניסיתי לעשות חיבוק ווירטואלי אבל לא הלך....>

הכתיבה מביאה אותי למודעות גבוהה,גם למודעות לכל אותם מקומות בהם יש לעשות תיקון,
ואני ממש לא רוצה להעצים את האשמה ואת ההלקאה העצמית,
רק רוצה בשינויים עדינים,שינויים שיאפשרו לי לגדול למקום נכון וטוב יותר,
למצות את הזמן שאני בעולם הגשמי הזה ולהרוויח עשייה ומעשים טובים.
היום אני כאן ומחר אולי אהיה מבוגרת מידי להשתנות,
ר' נחמן אומר שאסור להיות זקן,אסור לעמוד במקום אחד,חייבת להיות תנועה ,
חייבים להזיז את עצמינו מהמקום בו אנחנו תקועים,לא לפחד להשתנות,לא לפחד לוותר על הרגלים רעים,
וזה כ"כ קשה!
קשה לוותר על הצורך להתלונן ולראות את החצי הריק של הכוס,
לוותר על כל הפיצויים הרגשיים,להעניק לעצמי הערכה שתבוא מהתגברות,מהתמודדות אמיתית.
הערכה עצמית שתבוא מהשקעה בקשר רציף עם הבורא,לא לקרוא לו רק מתוך כאב,להתרגל לקשר יום יומי,
לא לוותר על דיבור עם ה',לתת איכות אמיתית לכל יום לכל עשייה,לכל שמחה.

מחבקת אותך.
קראתי אותך רק בסוף.
ואני כבר רוצה לשים את הדבר :
חייבים להזיז את עצמינו מהמקום בו אנחנו תקועים,לא לפחד להשתנות

לימוד,אין יום בלי לימוד,
האם אני מקשיבה? האם אני מנצלת את ההזדמנות להשתנות?
האם אני לומדת להתרכך,ולא לקבל את החיים בקוטביות של שחור ולבן,
אני חושבת שכן,בחלק מהפעמים,
פעם נורא נלחצתי כשקיבלתי מסר של ביקורת,
מספיק היה שיעשו לי פרצוף לא מתאים וכבר התחפרתי בתחושת הנחיתות שלי,
אפילו האמנתי שאני באמת לא בסדר,
והיום?
היום ,לפעמים אני באמת נופלת ומשתמשת בדפוס המוכר,
אבל לפעמים אני נותנת לדברים לעבור לידי,לידי ולא בתוכי.
רואה,שומעת ובוחרת להתיחס או לא.
אני זוכרת לפני לא הרבה שנים,הייתי משוחחת עם אמא בטלפון,והייתי מקבלת מסרים ישירים או עקיפים של ביקורת,
הייתי מסוגלת להסתובב חסרת מנוחה שעות ולפעמים אפילו ימים!
מסתובבת עם מועקה לא מובנת וחשה כל-כך דחויה ונחותה...הייתי יכולה להרגיש רע בלי להבין בעצם,מה קרה.
והיום,יש פעמים שהתחושה הזאת חוזרת ולא מרפה,אך לרוב אני משתדלת לראות את העובדות,הנתונים ולנתח עד כמה עלי להשקיע רגש ומחשבה בכך.
לא יכולה לשים את האצבע איך הגעתי לזה,
מן הסתם חלק מזה נלמד מאנשים טובים שהיו לידי בזמן הנכון (תודה ה')
מדריכים רוחניים עם נשמות גדולות ...למען האמת-מדריכות.
אני מניחה שגם האומץ שלי להפתח מולן איפשר לי להגיע למודעות ולהשתנות.
איזה חסד זה שפוגשים פשוט אנשים טובים באמצע הדרך.

שבוע טוב,
עד שהאיש יחזור מהתפילה אני כותבת,
השבת ארחנו קבוצת חיילים מתוקים שנמצאים בישוב,אנחנו אוהבים לארח בשבתות ופעמים רבות האיש חוזר מבית הכנסת עם "נספחים" לפעמים זה בחורי ישיבה,לפעמים חייל,לפעמים סתם אדם בלי משפחה,
הילדים נהנים שהם רואים אורחים ומתבאסים אם יש סעודת שבת בלי תוספות,
הפעם היתה קבוצה של ארבעה חיילים חמודים,פתוחים ומלאי חיים,הילדים כ"כ שמחו,
במיוחד שהגיעו שוב גם בסעודה השנייה,
אחרי שהלכו אמרתי לאיש,ראית איך הילדים התרגשו שהם הגיעו?
גם אני שמחתי,האיש אמר-"אנחנו חייבים אורחים כל שבת !"
אני-"לא כל ארוחה",אני מרגישה שאורחים זה טוב,אבל זה גורם לנו לא להתמודד באמת עם הילדים שלנו,לא מאפשר הקנייה אמיתית של ערכים והרגלי שולחן,
כאילו שיש תמיד גורם חיצוני שמאפשר סעודה שמחה וכשאנחנו לבד,אין חשק לשיר,מתחילות המריבות המשוגעות...(הוא התחיל!) הרי במשך השבוע נדיר שכולם יושבים יחד סביב השולחן.
זה מביא אותנו למודעות,חשבנו יחד על רעיונות לשינוי,מקווה שנצליח ליישם שבת הבאה.

אחד החיילים אמר שמה שהכי היה לו חזק אצלינו זה לראות את הילדים יושבים על הספה ומסתכלים באנציקלופדיות,
"אח שלי כבר היה מדליק טלוויזיה"-"שאני חוזר הביתה אני אומר לאמא שלי שצריך לחשוב איך להביא אותו גם לזה שיסתכל באנציקלופדיות".
ילדים שגודלים בלי טלוויזיה,
נחמד לקבל פידבק.

שבוע טוב,בשורות טובות!

קוראת אותך גם כאן..
מזדהה עם הרבה כמו קודם...
לומדת הרבה...

תודה, על הכתיבה שלך והכנות שלך והדרך שלך ובכלל

שבוע-טוב .

שליחה על ידי יעל* » 14 מאי 2006, 10:05

באתי להכיר אותך
ונעים לי מאוד.

מעניין.

יעל

פיצול קשב
אחד הגורמים שמאוד מקשים על התפקוד שלי,הוא הבלבול שנוצר אצלי כאשר אני מוצפת בגירויים ובמטלות.
זאת אגב הסיבה העיקרית שאיני מסוגלת לנהוג.
לדוגמא,אחר הצהריים בבית,ערימת כביסה,כיור מלא,שני ילדים עם שיעורי בית,אחד מהם צריך ללמוד למבחן בהסטוריה,
צריך ללכת למכולת לקנות לחם וחלב,צריך להעמיד סיר לארוחת ערב,יש לי טפסים למלא לוועדות שילוב,שיחות טלפון להורים בגן,אני רוצה להחליף ספר סיפריה והספריה נסגרת עוד חצי שעה,הקטנצ'יק רוצה על הידיים,הטלפון מצלצל ו-אני רעבה ועייפה!
קשה לי לעשות סדר עדיפות נכון,
אני בוחרת פעמים רבות את הטפל לפני העיקר,ובסופו של יום אני מוצאת את עצמי מותשת,עם כיורים מלאים ולרוב עוד לא טיפלתי כראוי בכביסה...אבל יש ספר ספריה! אה...והילדים אכלו משהו ראוי או שלא...
כמובן שהמצב מחמיר עם יש גורמים נוספים ואם חסרות לי שעות שינה (הגוזל פולש למיטה שלי מידי פעם)
הגעתי למסקנה שלרוב אני צריכה לדאוג לפני הכל להרגע,לאכול משהו בריא ולחשוב מה הכי חשוב,
אך עדיין לא תמיד אני מצליחה לסנן את הדברים הטפלים,
אני מסוגלת בערב עד שהילדים מחכים לאוכל שמתבשל ,בתוך המולת הכלים המלוכלכים לקחת צבעי אקוורל ולצייר,ממש בתוך הבלאגן,הילדים מתים על זה ונהנים לראות את הצבעים נשפכים על הדף.
אז מה עדיף ,אמא מאורגנת ומסודרת או חדוות יצירה בתוך הכאוס?...
הלוואי שהייתי מסוגלת להיות גם מאורגנת וגם יצירתית- ושמחה כבר אמרתי?

אפרופו טפל-
מה בדיוק אני עושה על המחשב בשעה הזאת???
הצילו!

ל"ג בעומר,הילדים אספו עצים,
תמיד היינו נספחים למדורות אחרות בישוב,מקבלים השראה מאנשים אחרים,
פתאום הילדים יוזמים מוקד אצלינו בחצר.
האיש שיתף פעולה ונפנף למענם קבב,כנפיים ,נקניקיות-דברים שילדים אוהבים.
בהתחלה ניצלתי את הזמן בבית לעשות דברים לעצמי,מתעלמת מהבקשות-"אמא,בואי תראי",אמא בואי להיות אתנו"
עד שראיתי שמתחילות בעיות עם הקטנצ'יק והאיש לא משתלט גם על המנגל וגם על האפרוח,הצטרפתי,מבטיחה לעצמי שזה רק לזמן קצר ותיכף אני חוזרת לעיניני.
ואז הבנתי שאני בורחת מהחוויות שלהם,תמיד שולחת אותם לגן חיות עם האיש,לים בקיץ,לבית כנסת שיש קידוש למישהו בישוב.מנסה "לגנוב"זמן איכות לעצמי על חשבונם.החלטתי הפעם להיות איתם,ישבתי ב"זולה" שהכינו על מזרון נעים,מחזיקה עלי את הגוזל,מתענגת על הלהבות החמימות,
בהדרגה הצטרפו שכנים-חברים,הוצאנו גיטרה וג'מבה,הגוזל נרדם ואני התפנתי לתופף.
לא היה צורך לכוון ולנווט את הילדים,הם התנהלו להם בדרך היצירתית שלהם,שולפים תפוחי אדמה ובצלים בין הגחלים,מוסיפים עצים וזרדים.
לומדת להיות איתם לא מתוך אילוץ אלא מתוך הנאה משותפת.
חלק מהתהליך התחיל לפני שבועיים בסיפור לפני שינה,לא מוותרת גם שצריך לבשל לשבת,גם שאני עיפה,מבינה שהטקס הזה מאפשר לכולנו מעבר יותר נעים לשנת הלילה.
שהגדולים היו קטנים עשיתי את זה כל לילה,בהדרגה הפכתי את זה לעול וויתרתי על זה,
"חדש ימינו כקדם".אין יאוש בעולם,מזל שאפשר עוד לתקן.

היתה מדורה נהדרת.
"חג בעומר" שמח!

חלמתי חלום לא נעים,

אני מתעוררת ורואה אשה מהישוב שלי סביב הבית שלי,אוחזת קרשים ועמלה בעיניין שלא ברור לי מהו,אני שומעת שכנים נוספים,כלי עבודה,איזו התרחשות שלא ברור לי מה מהותה,
לפתע לזוועתי אני רואה שכל הבית עומד על סף של בור ענקי מלא בוץ וגם סביב יש בוץ הבית ממש עומד קרוב לסף של הביצה הנוראית הזאת.
עולה לי בראש מחשבה שמשהו בביוב לא היה בסדר,לכן זה קורה.
בהמשך אני ברכב של שכן,איתנו ילדים באותו,
פתאום אני מסתכלת בשעון ורואה שהשעה 14:00 אני יודעת שבשעה 13:00 היינו אמורים לאסוף את בני הבכור מאיזה מקום בעיר ואני אומרת לשכן,מהר חייבים לאסוף את נתי!
הוא מסתכל בי במבט ביקורתי ואומר "את לא רואה שהאוטו מלא בילדים?" ואני בשלי-חייבים!
הוא פונה בסיבוב ונכנס לנתיב לא נכון,המכוניות מולינו מאיימות,הוא מצליח לעשות פרסה ולהשתלב בתנועה כאילו לא קרה כלום.

חייבת להפסיק אכתוב תובנות בהמשך.

בבוקר סיפרתי לאיש את את החלום ותוך כדי הסיפור עלו לי כמה תובנות,עכשיו שאני כותבת יש לי רעיונות חדשים.
אני מרגישה על הסף,עומדת לשקוע בקשיים אבל עוד לא - אני רק על הסף.
השכן מייצג את מה ש"בסדר".אני מתעקשת מולו על טובתו של ילדי,אני מגלה שגם הוא טועה טעויות משמעותיות,רק שהוא לא עושה עיניין (עושה פרסה וחוזר למסלול) - כולם טועים,מוציא אותי מהעמדה הנחותה שרק אני לא מתנהלת "כמו שצריך".
מה שמעודד בחלום המטורך הזה שהבית לא באמת טובע.הוא על הסף.כמעט.

תתחדשי @} רק עכשיו ראיתי את ההזמנה אקרא בהמשך

עשר דקות לפני שבת,
אחרי המרטון המטורף של בישולים וניקיון.
אני נכנסת למקלחת,חלמתי על הרגע הזה מהבוקר,פותחת את המים בזרם חזק ושומעת מבעד סילוני המים את הקטנצ'יק בוכה "רוצה אמא" הוא התעורר לפני כמה רגעים והוא צריך אותי.
יש לי עוד עשר דקות,אני רוצה להתקלח.
הבכי נמשך "אממממא..!!"
אני מתקלחת.
"אמא!!!"
אני רוצה להתקלח,אני זקוקה לרגיעה הזאת,לניקיון החיצוני והפנימי הזה,אני לא יוצאת עכשיו,אני מתקלחת!
אני אני אני
הקטנצ'יק נרגע בהדרגה,אחיו המתוק מנווט אותו למשהו שישכיח את הרצון להיות רק עם אמא (נשמה שלי)
חושבת כמה פעמים אני שמה את הרצון שלי לפני הצרכים הרגשיים והפיזיים שלהם,
עכשיו אני אוכלת,עכשיו אמא הולכת לנוח,עכשיו אני קוראת,
עכשיו אני נוסעת ותשארו עם שתשמור עליכם עכשיו אני מתקלחת!
איך פעם אמא תמיד היתה שמה את הרצון שלה בסוף הרשימה,רק אחרי שסופקו רצונות כל בני הבית.
והיום שלא נותנים לי,אני לוקחת.
לוקחת זמן לעצמי ועוד מרגישה שלא קיבלתי מספיק...
שואלת את עצמי עד כמה אני באמת נותנת וכמה אני לוקחת.
חולמת ללמוד לתת יותר ולקחת פחות.

את מוכנה לשים לב איזו אמא מדהימה שאת?????

חולמת ללמוד לתת יותר ולקחת פחות.
את זה אני לא קונה. פה התבלבלת.
את נותנת המון . המון.
ומגיע לך לקבל הרבה יותר.
הבעיה היא שאת לבד. לבד. רב העומס הוא עליך. וזה לא צריך להיות כך.
מגיע לך לקבל יותר.

מיץ מתוקה,דברים שרואים מכאן לא רואים משם...
אני לא לבד,נכון שאת רוב ההתמודדות בבית אני עושה,אבל אני יודעת לקחת.
אני יודעת לתת לעצמי זמן למנוחה,ללמידה, היו שנים שהייתי יוצאת קבוע פעם בשבוע ללמוד, סתם בשביל הכיף,לא בשביל תואר,רק לנשמה.הבית ספג את החיסרון שלי והאיש תמך.
אני מניחה שההתמודדות הזאת היא נחלת אמהות רבות,שנאלצות לוותר על הצרכים הפיזים והריגשיים למען המשפחה.

זה חשוב שכל אמא תמצא לעצמה את הזמן בו היא מקדישה לעצמה.
לאחרונה חשתי שאני בורחת מההתמודדות עם הילדים ואני מקדישה להם פחות ממה שהם באמת זקוקים.
זאת הסיבה לקונפליקט.
<שלא יצא שאני איזו מסכנה שלא יודעת לעשות לעצמה טוב...>

אתמול עבדתי קצת בגינה,בהתחלה הגוזל היה איתי ואח"כ נכנס ,לא הייתי שקטה כי ידעתי שהבחור מסוגל לכל מיני דברים...אבל לא רציתי להפסיק וסמכתי על אחים שלו שהיו בבית (ועל הנס...)
ואכן לאחר מס' דקות שמעתי את הגדול קורא לי בצעקות.
נכנסתי מבוהלת וגיליתי שהגוזל נפל מהשולחן בחדר הילדים-רצה להתעסק עם האוגרים ונפל עם הכלוב.
ישר התנפחה לו חבלה רצינית ברקה.הוא לא הצליח להרגע,שמתי קרח ובדקתי את התגובות שלו,הוא לא הקיא,היה בהכרה ,אבל לא הפסיק ליבב,שמתי אותו בעגלה ויצאתי החוצה,הוא נרגע ,כדי שלא ירדם כל הזמן דיברתי אליו,הוא ענה לעיניין.
התלבטתי אם לפנות אותו למיון או לחכות ולעקוב .ליתר ביטחון הקפצתי את האיש מהעבודה.
החלטנו להישאר בבית ולראות מה קורה.
בלילה התעורר כמה פעמים מיבב ונראה היה שסבל מכאבים כשהסתובב.
עשיתי לו הילינג ובבוקר הוא קם בלי שום נפיחות,רק עם סימנים כחולים.עדיין לא הייתי רגועה,לקחתי אותו לרופא ואח"כ לעבודה איתי.הילדים בגן שמחו לקבל אותו וגילו כלפיו רגשות אימהיים,זה היה מתוק לראות איך דאגו לו.

שהתעוררתי מהחלום שסיפרתי קודם(הבית והביצה),היתה לי הרגשה חזקה שהחיים שלי יכולים להתהפך ברגע אחד,
כך גם הרגשתי לאחר הנפילה הזאת,מין ידיעה שברגע אחד של חוסר תשומת לב החיים יכולים חלילה להתהפך.
ב"ה שלא קרה שום דבר יותר חמור.
עכשיו אני מרגישה מותשת מהמתח והחרדה.כאילו נשאבו ממני כל האנרגיות.

קוראת אותך בעניין רב , מזדהה כל כך , על אף שאינני אמא עם הפרעות קשב, כנראה יש לי הפרעות אחרות... למי אין ? אשמח להמשיך לקרא !

אהלן
מנשמע?
את כותבת נפלא, כבר אמרו לך אני יודעת אבל, אינו דומה שונה 100 פעמים ל101 ...,אני כמובן לא אתייחס בשעה מוטרפת זו 2.00) לכל הבלוג החדש רק אברך אותך על החזרת הסיפור למארג המשפחתי ואשאל שאלת תם. למה רק בשבת ארוחות משפחתיות- העדרו של האיש ברור אבל גם לך אין מתי לשבת איתם? אתמהה,
יש בכך כדי לקדם דברים רבים , ארוחה משפחתית מומלצת על בסיס קבוע, מה דעתך? בכל אופן, שמחה בשבילך מאוד שיצאת למדורה ונהנית איתם, גם אני, בעוונותי, מנסה ל"נפנף" מעליי, ולשלוח אל האיש או איתו, נראה לי אך טבעי, ובכל זאת אני חושבת שהסוד הוא שאם כבר עושים איתם משהו- לעשות מכל הלב ולא כפעילות משנה, לדוגמא לא לדבר בטלפון בזמן הארוחה, או בזמן נסיעה משפחתית, להקשיב באמת ולא תוך כדי פעילות שמסיחה את הדעת, לא תמיד זה אפשרי כי בכ"ז הבית קורא לנו לסדר ( תרתי משמע) אבל גם השאיפה לדברים כמו עצם העלתם על הכתב, נותנת להם קיום וכח
אני אוהבת אותך מכל ליבי
חזקי ואמצי
מגיעה לך בצדק כל דקה לעצמך שאת מצליחה לגייס , תזרקי את רגשי האשם לפח יחד עם הנחיתות, הם כבר משומשים והדגם- ממש לא באופנה, אז למה לך להחזיק משהו בלב כ"כ ארכאי וחסר יופי, שגם מפריע לך, האם לדוגמא היית מחזיקה אגרטל מרוסק לרסיסים רק משום שפעם החזיק פרחים רבים מנשוא? נפצי יקירתי את כל השטויות וזרקי אותן אחר כבוד! וודאי שאת מסוגלת, הרי זה בנפשך וזה תלוי באמת- רק בך!!!!
ועוד דבר אחרון- שכנות/ אחיות / גיסות/ וכן הלאה תמיד עושות לנו את זה,
עוצמתינו- ביכולת ביטול המשוואה, כאילו שכתוב שם למטה מכנה משותף 0 שזה חסר משמעות מתמטית אם אינני טועה, פשוט אין דבר כזה .
" זה בראש שלך" כמאמר השיר, לפח, לפח, תאמיני לי אין כמו חדוות פינוי מקום בסל הרגשות שלנו
להת' בחמישי בע"ה

תמתי,אם אי אפשר להפגש לפחות ננצל את המרחב הוירטואלי...
ארוחות באמצע השבוע-לוקחת לתשומת ליבי,אמנם מיישמת כבר אבל יש מה לשפר.
להקשיב באמת ולא תוך כדי פעילות שמסיחה את הדעת-מתחברת מאוד!

מזכירה לעצמי-להקשיב, להקשיב ,להקשיב,
לנסות להבין מה באמת הם צריכים ממני.

ו- להקשיב לעצמי,להבין מה באמת הגוף והנשמה שלי רוצים.

קודם כל ,כל הכבוד לי,אניבאמת נמצאת בהקשבה יותר מודעת,(אוהבים אותך ציפציף!)
"ומי אם לא אני"-(בהשראת יום ירושלים),יכולה לתת לעצמי נקודה טובה.

יש לי הצפות אחרות מכיוון המערכת הלימודית בה נמצאים שני ילדי,
איני יכולה לכתוב הכל,אבל בקצרה אספר,
אתמול בשני מפגשים הבעתי בצורה גלויה את הביקורת שלי מהדרך החינוכית,
מצד אחד אני מרגישה שהייתי חייבת להיות כנה,מצד שני יש לי לפעמים פה גדול ואני מקווה שלא פגעתי במורה של הילד שלמרות שאני חולקת על דרכה אני יודעת שהיא מצידה מאוד משתדלת לקדם את ילדי.
התנצלתי אבל יש דברים שאי אפשר לקחת חזרה...
לא תוכן העיניין אלה הפורום בהם נאמרו הדברים והאופן (מהבטן אלא מה).

אני לא מספיק משקיעה בילדים בתחום הלימודי-ש.ב.והכנה למבחנים,קשה לי להניע אותם ללמוד,הם בדרכם המתוחכמת יודעים להתחמק ולהתנגד,ואני שמוצפת בין כה וכה לא משקיעה יותר מידי אנרגיות ומוותרת.
אח"כ מגיעה הביקורת מהמורים והאשמה בה אני מתורגלת היטב...
למרות כל זאת אני מרשה לעצמי להאמין שאפשר ללמוד היטב בלי ש.ב ומבחנים,או לפחות מבחנים בע"פ-אם המטרה היא הקניית ידע,אפשר פשוט לשאול שאלות שיוודאו שהילד רכש את החומר.
והעובדה היא שהגדול למד באופן כזה ומוציא ציונים נהדרים וגם אנו מקבלים משוב מצוין מהצוות החינוכי על הילד.
מקווה לטוב.

עדיין לא מוותרת על מפגש אישי, רק פשוט מעבירה אותו למרחב ההגיוני של חודש יולי, עד אז אני מנוטרלת למדי,( אם כי האיש נוסע ביוני אז אולי בכ"ז?) בכל אופן, אין לנו ברירה אלא לקחת אישי ביקורת שמופנה אלינו בגלל ילדינו, הרי בלי משים אנחנו מתייחסים אליהם כהמשך ישיר שלנו, וביקורת עליהם -עלינו חד היא.
תמיד אפשר להתנצל על מילים מיותרות,זה אפילו מתקבל בשמחה, ולהשאר דבקים ברעיון, לראות מה ניתן לעשות ביחד,מבחנים מסוג מסוים טובים לילדים מאותו סוג, וילדים מתקשים זקוקים למבדקים אחרים או ל"פורטפוליו"- מילה איומה אפילו קלסר לא ממשי אבל ידע מאוד ממשי שאותו יוכלו להציג באופן כלשהו, הצגה? שיר? סיפור, ציור? פלסטלינה? ילדייך אלופים ביצירתיות האם לא ניתן להגיע עם המורה לסיכום ביניים על אופן הגשת החומרים מעידי הלמידה?
בינתיים רק אהבה ואושר
ציפורה+אקורדה

לכל שבת יש מוצאי שבת...
אני חלשה,הרגשתי לא טוב כל סוף השבוע .מרגישה שהגוף צועק ואני לא מספיק מקשיבה.מין קריסת מערכות ,או לפחות קריסת המערכת החיסונית.מקבלת מהגוף שלי כל מיני מסרים.הוא מלמד אותי לתת לעצמי ,להעניק.
לאט לאט ,אני מקשיבה ולא מקשיבה.
מאפשרת וגם לא מאפשרת.
האיש עובר מחר ניתוח קטן ואני מרגישה גם בגלל זה שאני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק עכשיו.
מקווה שיעבור בטוב.עוד לא מודעת להמשך,להחלמה שלו.
מוזר לי להתעסק בגוף שלי שלמעשה מי שצריך את התמיכה עכשיו זה האיש.
כל הזמן אני סביב עיניין הנתינה.
כמה לתת כמה לקחת.מחפשת את האיזון.

מחכה לי מחר יום לא קל,האיש יוצא מוקדם בבוקר,מקווה בשבילו שיעבור הכל בקלות.
אני צריכה להתארגן לבד עם כל החבורה עד 7:15 וכבר עכשיו אני לחוצה מזה,
הפרטנרית בדיוק מחר נעדרת ואני עובדת עם מישהי שאני לא מכירה.
לא מסוגלת עכשיו לישון מהמתח.
זקוקה לתמיכה.
יהיה טוב.
כותבת לעצמי משפטי תמיכה:
"הכל יעבור בשלום! האיש יתאושש מהר ויהיה בריא"
"מחכה לי מחר יום נהדר"
אני מצליחה להתארגן בצורה יעילה ושמחה"
"הילדים שלי ישתפו פעולה ויקומו רעננים ומלאי שמחה"(את המשפט הזה אני צריכה לחזק)
"הילדים שלי ישתפו פעולה ויקומו רעננים ומלאי שמחה"
"אין סכנה במציאות שאני נמצאת"
"השבוע הזה מתחיל נפלא והולך להיות שבוע מצויין!"
אמן.

לא קראתי את הבלוג כולו, אבל לפחות עם ההודעה הפותחת, אני מזדהה לחלוטין! זו ממש אני!
אמשיך לקרוא בו.....

אחרי קריאה של הבלוג כולו.... מעניין מאוד, עדיין מזדהה, המשיכי, את כותבת יפה!

תודה רוני,

אז ככה ,אחרי לילה לבן בו כמעט לא ישנתי,(עד שנרדמתי הציפלוף הזדחל לי למיטה ובחר בתנוחה אקרובטית שלא אפשרה לי לישון בשלווה)
התעוררתי,התפללתי (ראש חודש!) להפתעתי היה לי מספיק זמן להתפלל בלי קיצורים.
הילדים אכן שיתפו פעולה,למרות שלא היו רעננים במיוחד.
האיש עבר בשלום את הטיפול,מקווה שיתאושש מהר.הוא בדרך הביתה,חבר טוב ליווה אותו.
היום בעבודה היה סביר למדי - אין תלונות.ב"ה.
עכשיו רק צריכה להתקמבן עם אסיפת הורים בערב.
ההכנה עם האמירות החיוביות עשתה את שלה.תודה ה'.

לא יודעת מה עובר עלי,
מותשת,מותשת,מותשת
הכל מוזנח,אין לי אנרגיה לפעול...
מרגישה חלשה נורא.
זקוקה לעזרה.

מחבקת אותך מקסימה.
את כל כך מתאמצת כל כך מקשיבה וקשובה.
מנסה להיות עבור כולם.
עיצרי.
עכשיו תורך.
וכן. קחי עזרה.

ספרי לנו (ולך )לאיזו עזרה את זקוקה?

לספר,נו טוב,
אני צריכה עזרה גדולה בניקיון ובכביסה,היתה בחורה מתוקה שעזרה עד פסח ועכשיו כבר לא פנויה,אני לא מרגישה בנוח להכניס לבלאגן שלי כל אחד וגם המצב הכלכלי עכשיו דפוק לגמרי...
זה גם אחד הדברים שמטרידים אותי (צריך,צריך, צריך ואין ,אין ,אין)
אני מאוד חלשה פיזית,האיש קבע לי אצל מישהי אלטרנטיבית שהוא מכיר,היום היא התקשרה לבטל(היא אחרי לידה ורצתה להוריד עומס)שוב גם כאן אני לא מרגישה נוח ללכת לכל אחד וגם מוגבלת כספית.
יש לי לחץ בעבודה של סוף שנה,נאלצת השנה לעבוד בקייטנה כי חייבים כסף.בד"כ אני לא עושה את זה,מודעת לכך שאני זקוקה לחופשה כמו אויר לנשימה אבל השנה אני מוותרת וגם התנאים מתאימים לי-עובדת בטריטוריה שלי עם הילדים שלי והסייעת שאני מכירה.
היום הייתי בעיר קניתי כמה דברים קטנים שהייתי צריכה לגן ולבית,עשה לי טוב קצת להתאורר.
אבל עכשיו מרגישה כמו וינטלטור שדרסו אותו...<איוורור עלק>
וואי,אני מרגישה עכשיו מה זה קוטרית-מוסיפה לפני שאתחרט.

למחוק?

בטח שלא למחוק.
הכתיבה הזו היא קודם כל בשבילך.אז את לא מוחקת את זה מעצמך.
את צריכה עזרה.
ואת לא צריכה להיות עם זה לבד.

אני בטוחה שיש לך ויהיו לך רעיונות איך להשיג את זה.
ואולי עצות זה לא מה את זקוקה לו כרגע.
אולי להכרה שאובייקטיבית זה קשה .
ואובייקיבית את זקוקוה ורואייה לעזרה.
ואולי אחרי שתקבלי את זה בתוכך תמצאי את הדרך לאיך משיגים את זה ומה צריך לעשות.

את לא חייבת להתמוטט ולפגוש את הקצה שלך כדי לאפשר לעצמך לנוח , לקחת הילוך אחד אחורה וכ'.

קודם כל,מסכימה לגמרי עם גברת פטל. דבר שני, כשאני בלחץ ולא יודעת מה לעשות קודם :עבודה ,בית ,למצא עוזרת ... , אני מכינה לי רשימה , סעיפים קטנים של מה אני עושה היום, במחשבה של איך אני מתקדמת עוד צעד אחד קדימה לעבר המטרה. לדוגמא: "לצלצל ליוכי לשאול על עוזרת טובה" ,ואני מרשה לעצמי לדאוג רק לגבי הרשימה [שהיא ברת ביצוע] ולא לשום דבר שקשור בעתיד היותר רחוק כמו הקייטנה בחופש. אותי זה הרבה פעמים מרגיע.
שיהיה לך חג של מנוחה ושלווה. [מאכלי חלב ובגדים לבנים משפיעים לטובה]

איזה בלוג.

רושמת לעצמי לרשום רשימה...

חג ושבת מאוחדים,חשבתי שיהיה יותר מידי,אבל היה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו.
זמן להרפות ולהיות עם המשפחה והחברים.
הרגשתי שאני אוגרת מנוחה וכוחות לימים הקרובים,עכשיו מוצאי שבת,מאחלת לעצמי באמת שבוע טוב.
שבוע של עשייה אמיתית והבחנה בין עיקר לטפל.
תמיד החודש האחרון של שנת הלימודים מציף אותי,המון משימות ארגוניות ואיפה אני ואיפה ארגון...לפחות יש לי פרטנרית טובה שלוקחת על עצמה את התפקיד"את זוכרת שצריך לקבוע יו"ה?"-זוכרת בטח,מה?אויש לגמרי שכחתי...
"את זוכרת לקנות חומרים למסיבת סיום?"- כל הזמן רק שלא הספקתי...
"מה עם תמונת מחזור,דיברת עם הצלמת?"- דיבתי,סיכמנו שאתקשר,טוב שהזכרת לי...
בקיצור,מושיעה אמיתית.
ובבית...שם המצב קצת יותר עגום,צבירות,יאוש...<אין יאוש>
מקווה שיהיו בי כוחות לפעול ולפעול בנחת.

חזרתי היום מהעבודה במצב צבירה של שטיח...
ניסיתי לנוח עד שהציפלוף יחזור מהמעון (החום,החום...)
הגוזל חזר מנוזל ,וכל דבר עיצבן אותו,במיוחד הקינוחים האינסופיים,הרגשתי שאין לי כח להתמודד עם זה בבית,לקחתי את התיק של העבודה,סריגה ואת הציפלוף בעגלה ויצאנו לכיוון הפארק,איך שיצאנו השתפר לכולנו המצב רוח.
הצלחתי לעשות טלפון שקשור לעבודה,התקדמתי בסריגה שתקועה לי בתיק כמה חודשים-למרות האבסורד שבזה,אני סורגת במשך שלושה חודשים כיפה והם מאבדים אותה ביום אחד! אבל המיוחסים שלי אוהבים רק את הכיפות של אמא,אלה שעולות 15 ש"ח לא מספיק נעימות להם...
לאט לאט כל הכנופיה גילתה אותי,הם הצטרפו ושיחקו יחד,תכננו ארוחת ערב- פסטה עם קטשופ אלא מה...
וחזרנו הביתה עיפים ורעבים.עכשיו אני כותבת והציפלוף משמיע קולות משונים,הולכת לבדוק מה הנזק.

סף תסכול נמוך
אחד המאפינים של ילדי ADHD מתסכל כ"כ לראות אותו במצב הזה,מוצף קושי,מוצף גירויים,מתקשה להחליט אפילו מה לאכול לארוחת הערב,מצד שני רעב,
עבר גם חוויה לא נעימה בחוג ובביה"ס.
מתוסכל,מתפרץ מכל דבר.
המון כעס,מרמור.
ואני מרגישה שאני לא מצליחה להכיל אותו.לא מצליחה לעזור לו באמת.כל הצעה שלי רק מרגיזה אותו יותר.
בסוף עזבתי אותו להסתדר לבד.מה שהתברר כנכון למקרה הזה אבל לא נכון ככלל לכל מקרה.
בזמנים האלו אני בעצמי מרגישה שסף התסכול שלי באדמה...
רוצה לעזור,לא תמיד יודעת איך.
לא תמיד מספיק רוצה להתאמץ.

בא לי לפעמים להיות פשוט אמא.לא סופר- וומן,אמא בפשטות.
יש חיה כזאת?

אוהבת אותך מכל הלב, זה כל כך לא פשוט שזה ממש מעורר רחמים.
דווקא בעבודה אצלך הכל נראה ממש יופי, המקום הכי רגוע, תאמיני לי אני רואה את השאר.
אזרי כח יקירתי ותישני ( וגם תבדקי ברזל וכל זה...) הכי חשוב לישון, כל רגע אפשרי, להחליף אוויר וכח, להקשיב לגוף ולאינסטיקטים, הם היחידים שיהיו שם כל הזמן איתנו
אוהבת אותך

בסוף עזבתי אותו להסתדר לבד. - מעולה. לא נכנסת למאבקי כח ,ונתת לו להתמודד עם הכעסים שלו עם עצמו ,כמו שצריך להיות,אחרת הוא מן הסתם יוציא עליך כעס. את הכנת ארוחת ערב ! מה עוד אמא צריכה לעשות ?

עכשיו גיליתי את הדף, וקראתי את כולו.
אני אישית מעריצה אותך.ההתמודדות היומיומית ועדין יש לך מספיק אנרגיה ורצון לשאול שאלות, ולבדוק עד אין סוף איפה את יכולה להשתפר.מדהים.
חזקי ואימצי, ותני לעצמך קצת מחמאות.אני אישית רק עכשיו לומדת על הפער בין הציפיות שלי מעצמי כאם,לבין מה שיוצא לי באמת.
תמיד אפשר לתקן..

השמחה שלי הלכה לי לאיבוד,
חשבתי שהיא תלויה בכל מיני דברים,בשעות שינה,בפרנסה טובה,במציאות מדומינת אחרת.
אחרי שחויתי כמה חוויות מעוררות וחזקות (שתי הלוויות וחתונה נפלאה אחת)
הכל חזר למקום.
היא אצלי,מעולם לא הלכה,
רק קצת התבלבלתי בכל מיני דימיונות...
הכל טוב.
רק צריך להוסיף טוב לעולם הזה,
להיות טובה לעצמי,לאישי ולילדי.
אין בעולם הזה כלום חוץ ממעשים טובים.
מקווה להמשיך להיות במקום הנכון והנורא הזה,
כמה הוד,כמה אמת.

החיוך שלך משפיע מיד על הנפש, ועל המוח, חיכי לעצמך מתי שתוכלי אפילו בציחצוח שיניים.... אוהבים אותך עד בלי גבול!
השמחה שלך מעולם לא הלכה לאיבוד, את קורנת ממנה, רק לפעמים קצת עייפה זה הכל, אי אפשר לקחת ממך את התכונה הנפלאה שלך
אוהבים אותך ( כולם ביחד!)
ציפורה

תודה,מתוקה,זה הדדי-מת'ומרת נפתח קבוצת תמיכה יחד?
"האגודה לאמהות תשושות נפש",
כנראה אעדר לזמן מה מהדף,המחשב הולך לחופשה לא מוגבלת בזמן ולי אולי יהיה עכשיו יותר זמן...

הפלונית היא ציפציף

אוח, ציף ציף, את מדהימה. אני הולכת לצטט את השיר על השמחה בבלוג שלי, ברשותך@}
להזכיר לעצמי להוסיף טוב...תודה!

אוח, ציף ציף, את מדהימה.

להזכיר לעצמי להוסיף טוב...תודה!
את באמת משהו.@}

מאשרת כל מילה!!
איזו אמא!!!!
את כל כך אמא מיוחדת, ואוהבת ואכפתית. לגמרי רואה אותם!!

עכשיו תגידי את זה לעצמך בעצמך!!!!

וואו,כמה פירגון אתן מחייות ומשמחות אותי - חיבוק גדול לכולכן,אוהבת אתכן.

אתמול הייתי בחגיגת סיום בבי"ס של ירחמיאל (איזה שם הוא קיבל כאן...גוזל קטן עם שם גדול)
הפשוש בכיתה קטנה שעבדה השנה בעיקר על נושאים ריגשיים.
בדרך לשם חשבתי לעצמי שאני אף-פעם לא לוקחת איתי מצלמה לחגיגות,אפילו לחגיגות יום הולדת (בעוונותי הרבים...),רציתי לבדוק עם עצמי מה בעצם הבעיה שלי,מה מרתיע אותי במעמד הזה,המון הורים במיטב מחלצותיהם מצוידים במצלמות,
ואני,בינהם,לא חלק מהחברה הזאת,מהמקום הזה,
אולי נרתעת להיות חלק מהמוסד החינוכי,בו לי כילדה היה כ"כ קשה...
ואז הבנתי שלא זאת הבעיה,הבעיה היתה תמיד לראות את ילדי מתקשים להיות חלק מההופעות האלו,אף פעם לא מצליחים לדעת את המילים של השירים,תמיד התחמקו לקחת חלק פעיל בתפקידים משמעותיים,
לראות שהילד שלי שונה,
בבית הוא מיוחד,בביה"ס הוא שונה,בכיתה שונה,
אבל כאן חיכתה לי הפתעה,הילדים של הכיתה הקטנה,חמישה בסך הכל,הנחו את האירוע
הם היו הכי בולטים בכל האירוע,הם לא הציגו,הם לא רקדו,הם הזמינו כל אחד בתורו את הכיתות לעלות בזה אחר זה ולהופיע.
בסוף הערב המנהלת (אשה מדהימה בזכות עצמה) הזמינה אותם לבמה,חיבקה אותם והודתה להם בפני כל הקהל.היה מרגש.
יש אור,יש עוד תקווה במקום בו יש חסד ואהבת בריות.

הפלונית היא ציפציף<כמובן>

איזה יופי !

עוד נקודה של אור,
נתי,הגדול,בכיתה ז' מקדמת,סיים אתמול את הלימודים.
הילד עם דיסלקציה קשה,לא קורא ולא כותב.
הביאתעודה עם ממוצע 88.92!!!
שתי מאיות,המון תשיעיות ומצטיין כיתתי בנושא תורני!
קיבל ספר עם הקדשה מהמחנך ומנהל החטיבה.

כ"כ הייתי גאה בו,התקשרנו להשוויץ לסבא וסבתא.וסיפרנו לכל מי שרצה לשמוע.
אתם שומעים אנשים,הילד שלי עם ממוצע 9!

יש עתיד,גם לילדים עם ליקויי למידה.

זאת שוב אני-ציפציף.

ו'אוו!!! מה שמוכיח שבסוף ההשקעה משתלמת, וכמה קשה לנו לראות את התהליך כאשר אנחנו נמצאים במהלכו!! אבל הנה ! איזה השיג אדיר לטפוח בזכותו על השכם לעצמכם ולו!! כל הכבוד
גאים בכם

סוף שנה,בעבודה שלי זה אומר המון מתח ועומס.חגיגת סיום,עבודות של סוף שנה.
ובתוך כל אלה לנהל את הבית בצורה שפויה פחות או יותר...(פחות בד"כ)
אתמול הייתה החגיגה בגן,הילדים היו ממש מתוקים,השתדלתי להגיע למסיבה עם מינימום חזרות,פשוט לחגוג עם שירים וריקודים ששרנו ורקדנו השנה,
הילדים שמחו ושתפו פעולה וההורים או שאהבו את זה מאוד או שכנראה לא לגמרי התחברו לגננת המשוגעת שרוקדת עם הילדים בסגנון פריקי...
בכל אופן חזרתי הביתה רק בערב ממוטטת לחלוטין,
מזל שהאיש לקח פיקוד עד הסוף וגם דאג לארוחת ערב,סיפור ולהשכיב אותם-שעתיים אחרי הזמן אבל בזמנים כאלו אסור להיות קטנוניים...
עכשיו חזרתי מהעבודה וברחתי למחשב במקום להתמודד עם הריבית של אתמול-אני צריכה לשחזר את הבית.את המטבח במיוחד...
וכמובן להכין שבת.
האיש הציע ליסוע לשבת,"השתגעת,לברוח מהבלאגן הזה ולקבל אותו בריבית קצוצה יום ראשון? אין מצב!"
אז נשארים,אני צריכה לשקם את הבית ולבשל עם אנרגיה מוגבלת.
מזל שיש שבת,לפחות נוכל לנוח,במקום שלי,במיטה שלי.

אוהבים אותך ציף ציף

קוראת אותך ומאוד נהנית. מוצאת את עצמי מדי פעם נכנסת לכאן רק כדי לראות אם כתבת משהו... הדברים שאת כותבת תמיד כל כך חיים, וזה מעורר השראה ומרתק. אשמח אם תמשיכי ! חופש נעים!

תודה,כיף לקרוא תגובות תומכות.
מופיע לי רגיעון "מה עשית היום למען עצמך?" אז הדבר הראשון שאני עושה למען עצמי זה לשבת מול המחשב,
חזרתי מהקייטנה לפני חצי שעה,אני מותשת ובאתי לשכנים,כזכור המחשב לא אצלי,נותן לי קצת להרגיש כמו נכה,אחרי שהתרגלתי לשרוץ מולו כל ערב.
לכן הבלוג קצת דל לאחרונה,לא שאין לי מה לי לכתוב,פשוט אין לי איך לכתוב...
מוזר לי לעבוד בחופשת הקיץ,אני רגילה להרפיה הזאת בחופשה,למרות ההתמודדות עם הילדים בבית שלרוב לא רשמתי לקיטנות,היינו קונים חומרי יצירה ועושים קייטנה בבית,שנה שעברה עשינו בובות מדף מעיסת נייר,לפעמים פימו או שסתם מציירים בצבעי מים.
עכשיו קניתי חומרים והם עדיין מחכים בשקית...
אין לי כח כשאני חוזרת מהעבודה,אני מוצאת את עצמי כועסת על הפוגרום שהם עושים בזמן שאני עובדת.
מרגישה קצת כמו קדושה מעונה,אני יוצאת לעבוד והפראזיטים מחרבים לי את הבית,
חורזת ויורה לכל הכיוונים"למה יש כלים?"
"למה הסלון נראה כאילו נפל פה פצמ"ר?"
"למה לא הורדתם כביסה?"
"למה לא סידרתם חדרים?"
"למה אני לא בחופש???"
היום שהלכתי לעבוד התפללתי שאראה את החיובי במצב הנתון- בסה"כ אני עובדת במקום מצויין,עם פרטנרית מעולה,
יש לי הזדמנות לסייע לאזן קצת את המינוס שנפלנו לתוכו,הכל טוב!
אבל בכל זאת אני מוצאת את עצמי מקטרת,לא מרוצה עייפה,מתוסכלת...
הכל טוב,באמת הכל טוב,
אבל בכל זאת,קצת קשה לי....

כואב לי בלב עלייך נשמה, תחזיקי מעמד, ותתני לכל אחד משימה מדויקת על כרטיס או משהו, שאת בודקת כשאת חוזרת, ותלכי לישון אם אפשר,פשוט לנוח בסוף היום הארוך והקשה הזה, כל כך חם! רק לישון ולשתות, כל השאר יחכה לך אל דאגה...
ציפה דריפה

ציפה דריפה אל תצטערי עלי כ"כ הרבה,אני בסה"כ בסדר,במיוחד אחרי יום חופשי בו שיחזרתי את הבית...(חמותי באה השבתP-:)
חוץ מזה שאחרי שקיבלנו דיווח מהבנק על זה שהמשכנתא חזרה וגם תשלום הלימודים של הגדול...
אני ממש שמחה שיש לי את העבודה הזאת,עוד אפשרות כלכלית שאסור לזלזל בה.
האיש עבר ניתוח קטן והיה מושבת מעבודה חודשיים ועדיין לא קיבלנו החזרים מהביטוח הלאומי.
כך שהמצוקה הכלכלית היא זמנית אני מקווה.
בשורות טובות.

תפילה:
ריבונו של עולם,תעזור לי לא להתלונן כ"כ הרבה
לראות את הטוב במציאות בה אני שרויה כרגע,
לראות את האור בכל יום,
להבין באמת שהכל לטובתי.
לגרש את הערפל והחושך שאני מגלה כל הזמן בתוך טוב אמיתי.
לא להיות קטנונית.
לא להתחשבן עם אף אחד(גם לא עם חמותי...)
לשרוף את כל הפנקסים המיותרים האלו.
לאהוב את בני ביתי מאוד,לחוש כלפיהם המון חמלה ואהבה כל הזמן.
לתת,לתת,לתת.
בלי להרגיש שנתתי.
להקשיב,
להקשיב לעצמי,לגוף שלי,
להקשיב לאיש ולצרכיו,
להקשיב לילדים,
להקשיב לריבונו של עולם ששולח לי כל הזמן מסרים מדהימים.
להיות,לחוות,
לשמוח.

תודה ה'.

פשוט מקסים...

אתמול האיש לקח את הגדולים לצפון(אחלה טיימינג...)
הם התקשרו מהכינרת מבסוטים עד הגג,אני נשארתי עם הקטנים,
היה לי יום חופשי
(נתתי כבר שם למ"ס 4? מי שזוכר שיתקן אותי .טוב ,מעתה יקרא שמו באופן : "אלי")
אלי נשאר בבית,רצה להיות איתי,לקבל זמן אמא נקי-צודק!
במקום לנקות,ציירנו יחד בצבעי אקריליק על קנווס,הוא צייר תמונת נוף נהדרת,ממש השתקפות של הנוף של הישוב שלנו,
אני ציירתי על כלי מעץ שקניתי בשביל מטרה זאת,
היה כיף ומרגיע,רק החדשות העצובות העכירו על האווירה הטובה,כל פעם השתקתי אותו כדי לשמוע חדשות,
אני מרגישה שזה ממש משפיע עלי פיזית,החטיפות האלו מערערות אותי ומביאות לי סיוטים,שחס וחלילה לא יקרה משהו לילדים שלי עם האיש,
אני יודעת שזה סתם היסטריות אבל זה חלק מהתפקיד של אמא יהודיה,לא?
הלוואי שנשמע בשורות טובות.

יום קשה,י"ז בתמוז,כמה כאב העם שלנו תמיד עבר בימים האלו,
שנה אני ספוגה בכאב ההתנתקות שעכשיו מתפוצצת לנו בפנים- ולא ,אני לא לוקחת את הדף הזה לשום כיוון פוליטי,בבקשה לא להגיב תגובות פוליטיות,אני רק משקפת כאן כאב פרטי שלי.
אני מודעת לכך שחלק גדול מהכותבים באתר מוגדר פוליטית לצד השני,כל הזמן אני הולכת כאן על ביצים כדי לא לגעת במחלוקת.
אבל בימים האלה אני חוזרת שנה אחורה לימים כואבים ,כואבים,
אני יכולה לחוש את העיניים העיפות מרוב דמעות,עד עכשיו כאב ההשפלה שחווים אחים שלי,נזרקים ממקום למקום בלי עתיד בטוח,בלי פרנסה,כל מה שהיה מובן כ"כ,הדשא,החברים,מוסדות החינוך המעולים,עבודה קבועה כמו שטיח גדול שנחטף מתחת לרגליים ומערער את הקיום ,את השגרה.
עכשיו לשמוע את החדשות הכואבות האלו,חטופים,הרוגים,גזרה שלמה בצפון מאוימת,ילדים בחדרי ביטחון.
די אבאל'ה,שנראה כבר בשורות טובות,שנרגיש גאולה, שלווה שלום אמיתי.
ומתוך המקום הקשה של העם אני רוצה לקחת את המציאות ללימוד אישי,
לעשות שלום עם עצמי ,
להתחבר יותר לקב"ה,
להתחבר יותר לעם שלי.
לילדים שלי,
לעצמי.
מופיע רגיעון: הדעה מתחלפת -האדם לא

הי ציפציפ
מוזר ,גם אני חשבתי עליהם היום, על המגורשים המסכנים שעכשיו אף אחד לא זוכר אותם והם רובם ללא פרנסה, ללא בית ללא עתיד ברור, זועה, מי זוכר אותם ? מי סופר אותם עכשיו עם כל המתים והפצועים בצפון, בדרום, ? עם כל החטופים המסכנים ? ואת יודעת על מי עוד אני חושבת כל הזמן, על רון ארד. והיום אורי סלונים אמר ברדיו, שבימים כאלה המשפחות שיקירהם עדיין לא חזרו חוות את הכל שוב מחדש, זה נורא
נורא נורא,,איזה מזל לנו שאנחנו נשים, לפחות להלחם אנחנו לא צריכות
שנשמע במהרה רק בשורות טובות ומצוינות
ונמשיך להודות לה' על כל הטוב שכן נופל בחלקינו יום יום יום!
קבענו לשבוע הבא? יום שלישי נגיד?
ציפה

עוד מעט מסתימת הקייטנה והחופש שלי אולי יתחיל...
בנתיים אני משתדלת לעשות לעצמי חופש בתוך העומס,
גיליתי את אפשרויות היצירה בבית ואני מסתערת עליהן בשקיקה,מציירת על כל מיני חפצים(אפילו מכשיר הטלפון קיבל ממני טיפול אישי...)
קניתי קנווסים והתחלתי לצייר מנדלות בהשראת אופירה אוריאל שהכרתי דרך האתר (תודה לך!)
אתמול ברגע של טירוף יצירתי ציירתי על דלת הכניסה לבית מנדלה ענקית בגווני תורכיז.
היצירה ממלאה אותי שמחה.למרות שפיזית אני קצת מעורערת-רק פיזית,הראש עדיין במקום פחות או יותר...מתמודדת עם וירוס בטן טורדני.
המצב הכלכלי "און דה פייס" האיש עם רגל פה רגל שם בעבודה ומתחילים לחזור שיקים והוראות קבע.בתוך כל זה אני מנסה להמשיך בלי להלחיץ את עצמי-
האיש עושה את זה בשביל שנינו...מאמינה שהפרנסה תגיע בטוב ממקור השפע האינסופי,מאמינה שאם נשתדל ונתפלל יהיה טוב.
אבל בכל זאת יש לזה השלכות על היכולות שלנו,מה אפשר לתת לילדים בחופשה,המקרר לרוב ריק,וקונים רק מה שחייבים.
מקווה שהניסיון הזה יפתר בקרוב ובקלות (תגידו "אמן!").
חוזרת הביתה לנסות לעשות משהו,אני כותבת אצל שכנים טובים,המחשב שלי עדיין מנוטרל (לוקחת את הבאסה בסבבה).

שנה אני ספוגה בכאב ההתנתקות שעכשיו מתפוצצת לנו בפנים- ולא ,אני לא לוקחת את הדף הזה לשום כיוון פוליטי,בבקשה לא להגיב תגובות פוליטיות,אני רק משקפת כאן כאב פרטי שלי.
גם אני. זה כאב שלא מתקבל באופן לגיטימי, וזה הופך את זה לכואב יותר וכ"כ קשה. (בלי פוליטיקה כמובן)

ומתוך המקום הקשה של העם אני רוצה לקחת את המציאות ללימוד אישי,
מרגישה שזה הזמן להתחזק באהבת חינם. איך? זה קשה, הלוואי וידעתי איך
אולי כדאי לפתוח דף בנושא, ללימוד בתקופה זו של בין המצרים.

אולי תוכלו להיעזר לתקופה קצרה בגמ"ח כלשהו?
מקווה שהניסיון הזה יפתר בקרוב ובקלות (תגידו "אמן!").
אמן אמן אמן!!!

שבוע טוב @}

מדהים לקרוא את הדברם שאת כותבת/עוברת/מתמודדת/מתגברת וכו'..!

בשורות טובות

כשעולה התנגדות - שימו לב

החופש כאן !
ואני מסתערת על הבית שלי,משקמת חדרים שכוחים ונידחים,
עושה סדרים חדשים בבית,הילדים מחליפים חדרים ונהנים מהשינוי הפיזי ושינוי הסטטוס,
הגדול קיבל חדר לעצמו והוא מתיחס לכך כלא פחות מממלכה טורקית.
פתאום יש זמן לצייר,להיות איתם,
חוץ מזה שהייתי באטרף של כביסות לקראת תשעת הימים,איך אומרים אצלינו "תמיד דופקים את האשכנזים" בעוד שאחינו הספרדים נהנים מארכה עד השבוע בו חל תשעה באף,לנו אסור לכבס מר"ח אב-מחר.אז כל היום הייתי במרתון כביסות ונחשו מה- הגעתי לתחתית של סל הכביסה! (אוהבים אותך ציפציף! גאים בך ציפציף!)
כיף לקבל את הבית חזרה,להיות במקום נעים וראוי,
בשורות טובות,הלוואי שמהימים האלה שקשים תמיד לעם שלנו נזכה לגאולה אישית וכוללת.

תשעה באף- הרסת אותי ציף ציף. פעם שמעתי מישהי אומרת בשיא הרצינות: "אני מקפידה לא לרקוד בבין הנצרים"

הקטע הוא שזאת היתה רק התפלקות של המקלדת...אבל יצא טוב:-)

אז סוף סוף,אחרי תלאות רבות וביקורים רבים אצל שכנים טובים,המחשב חזר הביתה ואני אוכל להמשיך לספר לכם חוויות של אמא שנלחמת בשיניים על שפייותה ועל הבית,אשמח אם תגיבו,
"ותודה רבה לכל מי שהביאני עד הלום"-היינו השכנים ואחי המתוק שתיקן לי את המחשב ואת המצב רוח.

אז עכשיו אני בתהליך שיקום גדול של הבית הגשמי שלי,התחלתי פרוייקט של צביעה ושיפוץ בעצמי,
פחדתי להתחיל ועכשיו למרות שאני מותשת מאוד ,אני לא רואה איך אני מסיימת,אם יש כזה דבר בבית,כל הזמן אני מתעוררת לשנות ולשפר עוד חלקים בבית,
הרבה זמן זה היה במקום של רצון ועכשיו שזה הגיע לשלב של עשייה ,זה מרגש לראות שאפשר לשנות,הזמן פועל לרעתי,החופשה כבר מסתיימת ואני צריכה להתחיל לעבוד בגן,בנתיים אני מדחיקה את הצורך המקצועי הזה למען הבית שלי,למעני.

הבית מקבל פנים חדשות והגוף שלי מותש,אבל זאת תחושה טובה,כמו אחרי טיול טוב ,
הילדים היו בחלקם אצל הסבתא וחזרו הלילה בבת אחת הבית מתמלא חיים -ומריבות...
אני קצת נלחצת מהפיצול שאני צריכה לעשות,אני רוצא לצבוע,אבל צריך גם לטפל בגוזל,לדאוג לאוכל,להכין שבת ,כביסות...
הייתי רוצה להיות רק בשיפוץ בלי כל מה שמסביב אבל זאת מציאות לא אפשרית כרגע,
בנתיים האיש לקח את הגוזל איתו לעבודה ובמקום לנצל זמן נקי אני מתפעלת מהמחשב וכותבת...
אז אמשיך לעדכן בשינויים הטובים שעוברים עלינו.
<הזדמנות לפסקי זמן מהעבודה...>

מתנגן ברדיו השיר של יהודית רביץ "רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה..."

שמחים לחזרתך
ציפורה

הרי החדשות ועיקרן תחילה:
1) סיימתי את הצביעה בבית- יצא משגע.
2) חבר טוב עזר לנו לבנות פרגולה- עוד שידרוג של הארמון הנמצא בהתהוותו.
3) האיש קיבל סופית שחרור מהעבודה היינו- פוטר.
4) הכל טוב!

שבת שלום!

גמרתי עכשיו לצבוע את הפרגולה,מתכוננת להמשיך בפרויקטים של צביעה מחוץ לבית,
החופש גורם להרפיה גדולה אצל הילדים במשמעת,אולי בגלל שעבדתי בהתחלה ולא הקפדתי על משימות מוגדרות ועל סדר יום,עכשיו יש מחיר ואני חוששת שיהיה קשה להתחיל את שנת הלימודים,הילדים מורחים את עצמם כל היום וכמעט לא עושים שום דבר למען הבית,
אני חיבת לציין שאמנם הם יוצרים ומשחקים נהדר אבל לסדר אח"כ זה כבר סיפור אחר,לא בא לי להתמודד עם זה ואני משלמת את זה בריביות,
בסוף אני מוצאת את עצמי מתפרקת עליהם בצעקות עד שמסדרים (או לא...)
גם לעצמי אני עושה ויתורים שהם פיצויים על הזמנים בהם אני יוצאת לעבוד,
קמה מאוחר, ישנה מאוחר...אבל שאני קמה אני נכנסת לשוונג,מתחילה את היום בתפילה מלאה,משתדלת להכניס את ה' לתוך היום שלי.עושה פרויקטים של שיפוץ ויצירה.
את הגוזל אני אפילו לא מנסה להרדים הוא נרדם בעצמו בד"כ בשעות מאוחרות וכך גם הוא מתעורר,בסביבות 9.00 ואפילו יותר מאוחר,

אבל הוא קם עם מצב רוח טוב (מתוק,מתוק)

מצד אחד יש בזה הרפייה שהיינו זקוקים לה ,מצד שני אני מרגישה שאני מאבדת שליטה,אין הרגלים,ויש תחושת בטלה אצל הגדולים.
שליטה,שליטה שליטה
צריך להרפות גם כאן...
להוריד שליטה ולהכניס במקומה הרגלים טובים.
נקודה למחשבה.
<הולכת עכשיו לצבוע את החלונות>

ההספק היומי: צבעתי את הפרגולה,
צבעתי חלק מהחלונות מחוץ לבית,יצא יופי!-(תכלת שמיים)
ועכשיו אני נוטשת את הכנופייה לטובת זמן משלי במחשב,
הם עושים יחד עם האיש מנגל ומידי פעם באים אלי עם כמה צ'יפסים לשמח אותי.
נחמד לראות את הפירגון שלהם לשיפוץ - "אמא ,את ממש מקצועית!"
"אמא ,את עושה יופי!"
פרגון פשוט ומחמם את הלב.
הבית משתנה לטובה ואני ממש גאה בעצמי.
מסתבר שגם בגילי המופלג יש לי עוד יכולות וכישרונות שמתגלים קימעה,קימעה...
(והגיל הוא 37 בעוד חודש...)

איזה אנרגיות !!!

ציפ _ציף יקרה !
כמו תמיד נהנית לקרא אותך ומתפעלת מהאנרגיות השופעות ממך בעוד הבית הומה ילדודס בחופש.
אני כל כך מותשת מהשיגרה עם הילדים בבית , ובגלל שאני לא מורה- מצפה לראשון בספטמבר בקוצר רוח, אני מודה....

תודה על התגובות החמות,
גם אני מופתעת מהאנרגיות והיצירתיות שפרצה ממני,בשלושה שבועות עשיתי דברים שבעשר שנים לא עשיתי,
אולי עכשיו שהם גדלים אני מוצאת פתאום את הפנייות לזה.
מה שמעניין הוא שלמרות שהאיש פוטרמהעבודה והנתונים היבשים הם שהמצב לכאורה לא תקין ,כולנו בבית עם המון שמחה,
מקווה שנמשיך להיות במקום הזה,שבוע הבא אני כבר צריכה להתכונן לעבודה בגן,האמת שכבר הייתי צריכה להתחיל ואני דוחה את הקץ...
עוד לא רשמתי את הקטן למעון ואנחנו בודקים אפשרות שישאר עם האיש לתקופה כדי לחסוך קצת.גם כאן זאת מין בריחה כי אני לא מתה על המעון ,אבל אין לי בישוב אפשרות אחרת שמתאימה לשעות העבודה שלי.

אה,וההספק להיום הוא עוד דופן אחת של הבית (מסגרות החלונות)
כל הכבוד לי !

חזרתי עכשיו מניחום אבלים,אצל אחיו של החייל נעם מאירסון,
נעם עמד להנשא לשרה,עוד חודש היתה צריכה להתקיים החתונה,
התבוננתי בפניה,עיניים מצומצמות,לא מצליחה להכיל את עוצמת הכאב,עיניים ששואלות ולא מקבלות תשובה,איך בבת אחת התהפכו חייה מאושר עילאי ליגון קודר.יושבת ליד אימו באחוות נשים כואבת שכזו,מחר הם יקומו והחיים יהיו אחרים לגמרי,לא דומים בשום דבר לחיים שהיו לפני שבוע.
מתבוננים בתמונות ורואים בחור מדהים,יפה ,מתוק,דבש טהור,
מטייל,מנגן בגיטרה.
על פניו חיוך משגע,
לא ניתפס,פשוט לא נתפס.

אחיו חנך את בני בפרויקט פר"ח לפני שנתיים,
נתן לו שנה טובה ומכילה כ"כ,
הילד רצה לבוא ,אך היה מאוד נבוך שם,
לא ידע מה לעשות עם עצמו עד שגילה את שולחן הכיבוד והתביית עליו...
מוצא עידוד בעוגיות ומשקה מוגז,מדהים איך החיות הזאת של האכילה סידרה אותו,
מישהו שם פתק על השולחן שאומר "הברכות והעונג שבאכילה יהיו לעילוי נשמתו של נעם".
אמן.

אחרי העליות מגיעות הירידות,
אתמול היינו במפגש משפחתי והיה לנו ערב נעים,
והיום קמתי עם כבדות,חולשה כזאת וקושי,אחרי מצבור האנרגיות שהיה לי,פתאום אני מרגישה מרוקנת,אין לי כוח להתמודד עם משימות בבית או בחוץ-עדיין לא סיימתי את הצביעה,בבית יש עבודה "רגילה" שמחכה לי ואני קצת מתעלמת מהקריאה הזאת,
אני מתחילה להלחץ מהמשימות שיש לי לקראת שנת הלימודים,מקווה שאצליח להכין את כל הנדרש בנחת ובלי מתח,
כמובן שברקע עומדים גם פיטוריו של האיש והרבה אי וודאות,
הדבר היחיד שוודאי הוא שסה"כ הכל בסדר,וכל מה שיקרה וקורה הוא לטובתינו ממש.
יש טיפטופי הלחצות מהמשפחה המורחבת אבל כולם בסה"כ באמת רוצים בטובתינו.

פתאום שמתי לב לדבר מעניין ,לפני המחזור מלבד התופעות הפיזיות ,הרגילות יש לי גם יותר פיזור קשב וקשה לי להתמקד בעיקר,
מעניין עם יש על התופעה הזאת מידע מדויק.

שבת עברה ואני מתכוננת לשבוע חדש,
האיש מתחיל להגיב בדכדוך למצב,כולל השפעות פיזיולוגיות (האיש עם בעיות לחץ דם וישר מגיב פיזית)
אני מנסה לא להשאב בעצמי ליאוש,לא לרדת , לא ליפול,
להמשיך לשמור על שמחה ושפיות,
היום אמרתי לו :"בוא ניקח כל יום כיחידה נפרדת,לא דואגים מה יהיה, כל יום עושים מה שאפשר באותו היום ומשתדלים להיות עם ולמען המשפחה.
והשאר - אנחנו זורקים ל "בוס" שמנהל בכל מקרה את החזית שלנו..."
מקווים לטוב,יהיה טוב בע"ה.

איזה גריין נפלא - "תמיד חשוך לפני עלות השחר" הגריינים האלה מדהימים אותי כל פעם מחדש בהתאמה שלהם לנושא ולהרגשה...ממש השגחה פרטית! <מיסטי בשפת הדוסים>