גדלה עם ילדי

ציף ציף, גם שאת בירידה את מצליחה לשדר חום ושמחת חיים. לא לכל אחד יש את המתנה הזאת. ברור שייש כאן עבודה עצמית- לא להשאב ליאוש,לא ליפול . אבל משום מה יש לי הרגשה שהאופטימיות והשמחה טבועים אצלך עמוק באופי. מקווה בשבילך לטוב. אין ייאוש... @}

אין ייאוש...- תודה!

או,עכשיו אפשר להמשיך בבלוג.

אני מאוד מוצפת היום,
קיבלתי שיעור גדול בעיניין השליטה,
אני רוצה ליסוע ,אולי אכתוב יותר כשאחזור.

אתמול היו לי כל מיני תכניות,ללכת להכין את הגן ליסוע לעיר לקנות לעצמי בגדים(קיבלתי מההורים סכום נחמד ליו"ה ועכשיו אני יכולה לקנות לעצמי במצפון נקי..) בסופו של דבר השתבשו התכניות עקב תכניות משפחתיות לא מתוכננות-שלא התאימו לי כלל.
זעמתי.
צעקתי.
"נמאס לי לדחות את הרצונות שלי כל הזמן! "
האיש הפנים,קצת יותר מידי אפילו...
היום קמתי מבולבלת וכעוסה,מה עכשיו אני עושה עם עצמי??? הרגשתי שעכשיו אני כבר לא מסוגלת לתכנן כלום.
אבל אז האיש התבטל לגמרי,"אני לא מתכנן כלום-עכשיו את מחליטה מה את עושה".לקח לי זמן לאמת את המסר ,בסופו של דבר יצאתי לעיר,
מילאתי כמה חסרים חומריים,בדרך פגשתי חברה טובה שהזמינה אותי אליה הביתה והרווחתי אצלה גם תספורת טובה לה נזקקתי כבר נואשות (מלפני ימי בין המצרים).
חזרתי הביתה מסופקת וכמו בספר "ארץ יצורי הפרא" חיכתה לי ארוחת צהריים טובה,
והיא היתה עדיין חמה...

<ציפציף עכשיו יצור פרא שבע ונינוח>

שלום לך יקירה! תודה על ההזמנה שהיא תזכורת - אני מכירה את הבלוג הזה מזמן אבל באמת לא נכנסתי הנה אולי חודשים...
פתאום שמתי לב לדבר מעניין ,לפני המחזור מלבד התופעות הפיזיות ,הרגילות יש לי גם יותר פיזור קשב וקשה לי להתמקד בעיקר
גם אצלי זה ככה.

תודה, באמת כיף לקרוא אותך, את כותבת מעניין ואת מצחיקה אותי וגם מזכירה לי דברים ששכחתי בעבודה העצמית הפרטית שלי.

אמא שלי ( או אולי סבתא שלי ) היו קוראות : "ממש יום האשה הבין-לאומי"....

אני נמצאת עכשיו אצל חברים טובים,משפחה עם שבעה ילדים,הבית מלא מלא חיים ויצירה,הוא מצייר וערך כבר כמה תערוכות ,היא אשת חינוך,הבית תמיד בבלאגן גדול,בתוך הבאלגן יש סדר מופתי.מדהים,יש להם את הסדר שלהם.
הילדים שותפים מלאים לעשייה וליצירה,יש להם קייטנה אמיתית בחופשה,כל יום יש עבודות יצירה מושקעות עם החומרים הכי שווים,מצד שני (או מאותו הצד...) הילדים מקבלים אחריות מלאה לניהול הבית,ניקיון,טיפול בבע"ח,אחריות לסבתא שגרה איתם-חולת אלצהיימר.
מי שמגיע פעם ראשונה לפעמים מתקשה לקבל את הנהלים ששונים כ"כ מהבתים שאנו רגילים לראות,אבל אני כ"כ נהנית מהעבודה שנעשית שם,במיוחד מהעבודה הרוחנית והחינוכית של החברה-גם אמרתי לה את זה היום.
לפעמים לוקח לנו יותר משנה עד שאנחנו מתראים,אבל תמיד אנחנו מרגישים קרובים.עסוקים בהתחלה בהשלמת פערים-אני מקבלת תערוכה פרטית של העבודות האחרונות,ומיד לוקחים פרויקטים משותפים לנצל את הזמן המשותף יחד.
היום לא ויתרו לי והושיבו אותי מול האובניים,כמובן שלא יצאתי משם עם שום וואזה חדשה לסלון,אבל העברתי זמן בתהליך של יצירה,ממש כמו הילדים.להנות מהתהליך גם אם אין תוצר.
עכשיו כל הילדים הלכו לבריכה ואנו הנשים נשארנו לשיחה טובה עם כוס קפה...

גומעת עוד לגימות אוויר נקי לפני שתתחיל שנת הלימודים.

עברתי היום "יום הערכות "(מחר יש עוד אחד \-:)
חזרתי לישוב עם עוד שתי גננות,בדרך פרקתי בצורה הומוריסטית את "שביעות רצוני" מיום ההערכות המרתק,כמה חכמה אני נהיית מיום עיון אחד למשנהו,ועד כמה מקצועית אני בזכות כל ימי החסד שמעניקים לי מטעם מטרד החינוך...
אחת הגננות צחקה ואמרה שזה נהדר שאני מסתכלת על הכל בהומור ובגישה חיובית,
ניסיתי להסביר לה שציניות אינה גישה חיובית אבל בזמן הקצר שעמד לי ,אני לא בטוחה שהעברתי את המסר,
אנשים רואים אותי ובטוחים שאני,שלווה,רגועה,חיובית...
"כמה רגוע בגן שלך" הללללו! אני פקעת עצבים,אני לא רגועה בכלל! נמאס לי מהזמן שגוזלים לי! נמאס לי להשתגע עד שאני מוצאת ביביסיטר!
אין לי כסף מיותר לביביסיטר בשביל ימי הערכות שלא עוזרים לי בכלל להערך לשנה הקרובה!
טוב שיש לי את הבלוג הזה בו אני יכולה להיות כנה עם עצמי,
ולא,אני לא נחמדה,לא רגועה ולא נינוחה!
יש לי ערמות כביסה וכלים שאף אחד לא עושה חוץ ממני!
נמאאאאאאסססס לייייי!- תחשבו שצעקתי את זה ממש חזק , טוב?

ואיך אומר השיר: "...וחוץ מזה הכל בסדר.
וחוץ מזה אין כל חדש"

יורדת להכין ארוחת ערב.
(יש כאן משהו שמתנדב להכין לי?
לא כולם ביחד...
נו טוב,אז אני אכין.)

טוב,שינוי גישה,
שמתי שני סירים על האש,שטפתי כיור,המכונה מסתחררת מלאה,הראש קצת מסודר לראייה שפויה יותר.
אני מתעדת שוב את היום הזה מזוית אחרת,
היה יום הערכות, חלק מהתכנית של היום היתה מענינת ,חלק גדול לא חידש לי הרבה,
היה לי קשה לשבת כל כך הרבה זמן,בשלב מסוים הפסקתי להקשיב,הוצאתי סריגה,יצאתי לענות לשיחת טלפון חסרת משמעות,יצאתי שוב לשירותים ומאוד הזדהיתי עם ילדים שבמפגש בגן קשה להם לשבת ולהקשיב (זה דווקא שיעור מאלף בשבילי כגננת!)
בסה"כ עבר יום סביר.
הילדים היו בסדר.
יש לי גם מחר סידור לילדים.
אפשר לנשום נשימות עמוקות ולהרגע,הכל בסדר.
לפרוט כל יום ליחידות נפרדות,יום אחד עבר.מחר יהיה יום חדש והוא יהיה בע"ה בסדר.
האמת שאני לא לגמרי רגועה,אבל אני בהחלט מנסה לשכנע את עצמי.
הכל טוב.

הייתי היום בגן,יש בזה תחושת קינון,להיות בגן ריק מילדים,
הכל נראה רך ומזמין.סלסילות עם קפלות,כפיסי עץ.
שולחנות ציור,
ספרים,
הכנתי לוחות שמזמינים להכנס ולהתחיל.
ואז כשיצאתי,נועלת את הגן ואת השער,התחלתי ללכת וחשבתי ,שמה שבאמת קשה לי עם כל ההתחלות האלו,
זאת הידיעה שעומדים להכנס לגן שלי מעל שלושים ילדים שאיני מכירה.
מעל שלושים ילדים שאני אמורה לתת להם את עצמי,את ההרגשה שאני רק בשבילם,שאני תמיד אהיה זמינה עבורם,תמיד אוכל להקשיב,לחבק.
לדבר עם ההורים שלהם.
ולמרות שאני אוהבת את זה,זה לא פשוט.
וזה לא חכמה לתת את עצמי עד הסוף לילדים של אחרים ולחזור הביתה לילדים שלי,מרוקנת ובלי כוחות.
אני מכילה ילדים זרים,מעניקה להם את כולי.
ומה עם הבית שלי,
מה עם הילדים שלי?
שם אין פרסים חינוכיים או דברים יפים שאומר הורה מתנדב(או מנודב) בסוף שנה.
שם אין חופשות,אין משוב מיידי,
אבל שם נמצאים ילדי.
כמה לא מאוזנים לפעמים החיים.
בשביל פרנסה (שכמובן נהנים ממנה גם ילדי)אני לא נותנת את עצמי עד הסוף לילדים שגדלו בתוכי.
הלוואי שהיו תשובות,הלוואי שהיו יותר אפשרויות.

חשבתי על זה בעבר,
להיות גננת זה אחד המקצועות האלה שממש אבל ממש הסנדלר (או ילדיו) הולך יחף.
ממש צריך לתת את כל כולך לכל 30 הילדים האלה.
תמיד הערצתי גננות על הכוחות שלהן, להיות בוקר שלם עם 30 ילדים שהם לא שלך, סבלנית, מכילה, חייכנית, יצירתית...

כמה כוחות. (אני למשל לא ממש מתחברת לילדים של אחרים, אוהבת רק את שלי).

חשוב שתתדאגי להתרענן ולהתחדש.
את יודעת, למלא את עצמך לפני שאת מתחילה את משמרת הצוהריים בבית עם הילדים שלך, (בטח אמרו לך הרבה, אפשר למחוק)
אני באמת חושבת ורואה שמי שמתרוקן ולא מתמלא, לא יכול להעניק באמת לאחרים.

פעם, מזמן, מורה אחת אמרה לי : ככה זה ,מי שמורה טובה - לא אמא טובה , ומי שאמא טובה - לא מורה טובה "
או כמו שאימי (מורה) ענתה לי תמיד כשבקשתי לשחק איתה : " את יודעת שאין לי סבלנות, יש לי את הילדים של הבית ספר"
אני לא מאמינה שאני זוכרת את המשפט הזה בעל פה.

בוינה,אתן גורמות לי עכשיו עוד יותר רגשות אשמה..
זאת לא כזאת משוואה חד משמעית,

פעם רציתי להיות גננת.
עם הטיעון של אין כמו משפחה בעלי הוריד אותי מזה.
אל תרגישי רע ציפ ציף, אני בטוחה שאת יודעת לאזן. פשוט קשה לך יותר.

תודה יעלילה,
ספינה,את מציעה להתמלא לפני שאני מגיעה הביתה,אז זה לא ממש מעשי כי אני מגיעה פחות או יותר יחד איתם-עם הקטנים בכל אופן.
לפעמים שאני מרגישה קרועה באופן מיוחד אני נותנת להם משהו לאכול ועולה לנוח עד שצ'ופקי בא מהמעון,עכשיו צ'ופקי ישאר בבית עם אבא לפחות לחודש-חודשיים הראשונים,מה שאומר שמיד שאני באה הביתה הוא ירצה אותי.
אשמח אם יהיו לך או למישהו אחר כאן עצות מעשיות,איך לעשות את ההפרדה הזאת בין העבודה לבית,או איך להיות מלאה יותר למען ילדי.

ציפציף, איך את כותבת ברור את הרגשתך.
אני מוסיפה עוד פן,
תארי לעצמך תמונה ובו את, על כל הגננת שיש בתוכך, "מסתפקת" רק בחינוך ילדייך.
יודעת שאת יכולה להכיל עוד ילדים- ולא עושה זאת כי את עם ילדייך.
רוצה להעביר תכנים, אבל לא עושה זאת, או מנסה לעשות את זה עם ילדייך, והם לא מעוניינים לגמרי בתכנים, אלא באמא.
יודעת שאת יכולה להרוויח כסף- ולא עושה זאת, כי את עם ילדייך.
מה אז היית מעבירה לילדים- היתה להם אמא שחווה תסכול והחמצה.

נדמה לי שאת יכולה לאזן את הדברים, בכך שתשחררי את עצמך מהגן, בעזרת המחליפה.
כך גם יש לך את העבודה, וגם יש לך זמן להתמלא.
אולי ללכת בוקר אחד לבדך לבריכה, או כל דבר שאת רוצה שעושה לך טוב.
אני בטוחה שאת מוחלפת כבר, אבל להוסיף למערך השבועי, עוד יום חופש, או עוד שני חצאי יום.
בגן אפשר להחליף אותך, בבית לא.

א ל א ן ,יש משהו בהיבט שאת מציגה,קשה לי להאמין שאם הייתי רק בבית הייתי אמא מסופקת,מן הסתם הייתי משתגעת בבית,לי לא מתאים רק להיות בבית,הייתי מוכנה להיות יותר זמן בבית אבל מציאות כזאת אינה מעשית כיום.
יש לי יום בשבוע חופשי ועוד יום שאני מקבלת אחת לשבועיים(כלומר שבוע אחד אני עובדת חמישה ימים ושבוע אחד ארבעה ימים לסירוגין)
יותר מזה אין שום אפשרות לקחת -מבחינת הפיקוח כמובן ולא מבחירתי.
לפעמים ביום החופשי אני מרפה ונותנת לעצמי זמן איכות ,אבל לרוב אני משלימה פערים בבית-כביסות,ניקיון ובישול,מה לעשות גם הבית דורש את שלו.
מה שכן שאני מקדישה זמן טוב לבית ,בעקיפין אני מקדישה שלווה לעצמי,זה מחזק אותי ונותן לי הרגשה טובה של הספק,מין ניצחון קטן.

אולי מבחינת הפיקוח, תוכלי לצאת פעמיים בשבוע שעה וחצי יותר מוקדם ותביאי משהי במקומך. או פעמיים בשבוע את תגיעי לגן בשעה תשע וחצי בבוקר.
או לסירוגין אולי פעמיים בשבוע תביאי משהי אליך הביתה אחר הצהריים ותהיי את והיא יחד על הילדים והבית.
כי זה לא שאת לא עובדת ולא יכולה להרשות לעצמך.

בוינה,אתן גורמות לי עכשיו עוד יותר רגשות אשמה..
זאת לא היתה כוונתי בכלל, להיפך רציתי להגיד שצריך המון כוחות וסבלנות לכך.

אשמח אם יהיו לך או למישהו אחר כאן עצות מעשיות,איך לעשות את ההפרדה הזאת בין העבודה לבית,או איך להיות מלאה יותר למען ילדי.
הממ, מנסה לחשוב איתך, מה מרענן אותך?
מה עוזר לך להרגיש מלאה? מסופקת?
האם זה משהו פיזי? (אוכל מזין, שתיה, מקלחת, מנוחה) או משהו נפשי-רוחני? או שניהם?
אם זה למשל ארוחה מזינה, את יכולה לנסות להכין את ארוחת הצוהריים ערב קודם, כך שאת מגיעה עם הילדים וכבר יש ארוחה.
זה כבר מרגיע, רק להוציא ולחמם.
אם בעלך בבית עם הילדים, ואת זקוקה פשוט לזמן לעצמך לשקט קחי את הזמן הזה, ונצלי אותו. לא נורא אם הוא יהיה עוד חצי שעה עם הילדים כדי שתוכלי את להתרענן קצת.

לפעמים צריך רק תפילה קטנה ופשוטה
"ריבונו של עולם תן לי כח ורצון להיות עם ילדיי בשמחה ובכיף".
ואולי כשתבואו הביתה דבר ראשון תקראו סיפור קצרצר של ר' נחמן...

אם תרצי אפשר לנסות לחשוב על עוד כיוונים, אני כרגע עייפה ולא מרוכזת...

ספינה,תודה על המילים הטובות.

ח' באלול.יש לי יום הולדת ,אני בת 37.
עשיתי בגן מפגש הכירות אח"כ חברה אספה אותי והלכנו לחברה נוספת ,היינו פעם צוות ועכשיו עדיין אנחנו שומרות על קשר,המתוקות עשו לי יו"ה אינטימי ונשי,ארוחת ערב נעימה,עוגה,מתנה.תשומת לב שאני זקוקה לה עכשיו.
כשחזרתי חיכתה על הדלת כרזה מתוקה שהכינו הגוזלים."לאמא ,יום אולדת שמאח-נשיכות מ..."
האיש הבטיח התיחסות חגיגית מחר בערב שבת.
אז מה זה אומר יום הולדת,מה עשיתי בשלושים ושבע שנים.
מה אני מתכננת לשנים הבאות.
מה השגתי,מה יש לי עוד להשיג.
אמא,אשה,חמישה ילדים,עבודה,הורים,חברים,אני וה',בית,
חלומות,רצונות,השתנות.
שינוי,גילוי,תקווה.
חידוש,יצירה,תנועה.
שמחה.
חיבור לעצמי,לאיש ולילדים.
הכנת כלים לשפע ואור מה' יתברך.
השתדלות.
התכוונות.
רצון להיטיב,עם עצמי,עם הזולת.
להוסיף נחת רוח לה' .
לגדול
באמת.

מקסים!!! ויום הולדת שמח

זהו,נגמרה החופשה,"ההיית או חלמתי חלום..."
עברה שבת נעימה<חוץ מזה שהמקרר התקלקל לי והיינו בלי מקרר השבת-אבל קטן עלינו>
כבר לקראת הצהריים התחלתי להכנס לסטרס של פתיחת שנה,מוצאת את עצמי עושה תוכנית עבודה למוצ"ש,שכמו שאתם רואים,אני לא עומדת בה.
צריכה להכין למחר תכנית,להכין את עצמי שוב לבקרים הלחוצים,מקווה שיהיה בסדר,מן הסתם יהיה טוב אבל אני מתקשה להרגיע את עצמי ולהמנע מההילחצויות המיותרות האלו.
אני אעבוד עם פרטנרית חדשה ואני מקווה שיהיה בסדר,גם עם הילדים (וההורים שלהם).
אחרי שנים עם ניסיון עדיין מוצאת את עצמי במתח הזה כל שנה.עדיין לא בשגרת פתיחת שנה.אני כבר פחות לחוצה על הכנת התכנים ומקווה שלא אפשל בגלל שלא הכנתי מספיק מראש.סומכת על הניסיון והאינטואיציה שלי.
המדפסת שלי לא משתפת פעולה וזה מקשה עלי לעשות עבודות לגן,חוזרת לצייר ולכתוב בכתב יד כמו פעם שהתחלתי להיות גננת,דווקא יש בזה משהו יותר אישי-אבל מסרבל ולוקח יותר זמן.
טוב אני סתם מתפלספת פה,הולכת לעבוד (בע"ה-בעצמי זה לא מספיק)

שבוע טוב! בשורות טובות!

היום הראשון מאחורינו,
הסיפתח היה לילה ללא שינה ,אלי היה עם כאבי אזניים ויבב עד 4.00 לפנות בוקר,אחרי טיפטופי שמן זית מחומם עם שום הוא קצת נרגע ואני הלכתי לישון ע..ד 5.45 ...להעיר את נתי.(שיוצא בהסעה ב-6.20 הגיבור שלי)
כמובן שאלי נשאר בבית,
בגן היה בס"כ סביר,תמיד הימים הראשונים קשים,מצד אחד אני רוצה לקרב אלי את הילדים,שיתנו בי אמון,שירגישו אהובים ורצויים בגן,מצד שני אני חיבת להתחיל עבודה על הרגלים,מה שאומר שיש מקומות שחייבים להיות מעט תקיפים.
מה שבד"כ עוזר לילדים זה בובת יד שמספרת להם על הרגשות שלה,כמה היא חוששת,שהא לא מכירה את הילדים ואת הגן,כמובן שגם התוף שמשמח אותנו לפני התפילה מרכך אפילו את "האגוזים הקשים".
הסייעת תפקדה יפה ואני מקווה שנמשיך באווירה טובה יחד.

החברה שלי חזרו עם מצב רוח טוב מביה"ס ,נקווה לטוב,אני לא באשליות כי אני יודעת שאחרי היום הראשון מגיע היום השני והיום השלישי אבל לפחות זה מרגיע שלא היה משהו שהעכיר את פתיחת השנה.
שצעדתי בדרך המוכרת לגן הרגשתי כאילו אני ממשיכה מהיום שעזבתי את הגן,כאילו לא הייתה חופשה,
וזה היה בסדר,השגרה הזאת גם מיטיבה איתי.
אז זהו,התחלנו,
שתהיה שנת לימודים קלה ושמחה.

שתהיה שנת לימודים קלה ושמחה!

בהצלחה !

תודה מתוקות.
מתקדמים עוד צעד לקראת שגרה,
בסה"כ אנחנו בסדר בנתיים,חששתי מההתמודדות של האיש עם הגוזל אבל בנתיים הם מסתדרים,האיש עובד עוד שבוע וצריך לרוץ לעבודה מיד שאני מגיעה.דווקא זה מוריד לי מתח בבוקר כי בנתיים הוא ישן שאני יוצאת ואני לא נלחצת להכין גם אותו,היתרון שבחיסרון.

רשימת תפילות:
שנהיה בריאים,
שהאיש ימצא פרנסה טובה ,שתשמח אותו ותאפשר לו גם זמן ללימוד.
שהמקרר יעבוד בלי בעיות,
שהילדים יצליחו במסגרות החינוכיות,שיהיו איתם אנשים טובים שידעו לקבל ולהכיל אותם.
שאדע מה עיקר ומה טפל ואצליח לבחור בעיקר.
שאדע לקדם ולשמח את הילדים בגן,
שאמצא בעצמי את הכוחות גם לבית וגם לעבודה,
להיות קרובה לה' יתברך לא רק בשעות כאב,גם מתוך שמחה.
שהאיש יצליח להשיג כסף לנסיעה לאומן לר"ה.
אמן.

המקרר עובד!!!
תפילה אחת כבר התקבלה,
ממשיכה להתפלל על שארית הרשימה.

אז אני גם כאן בברנז'ה...אנחנו בחינוך ביתי עם הגוזל (שנתיים ותשעה חודשים)
האיש איתו בבוקר,והוא פתאום כ"כ משוחרר ושמח,כל יום הוא מצהיר:"היום אני הולך לגן של אמא !"
חלמתי על זה מאז שהוא נולד,דווקא מתוך האילוץ הזה עכשיו הוא נשאר בבית (והיום גם אלי נשאר חולה איתם)
אני מניחה שלא נוכל להמשיך כך לאורך כל השנה כי האיש צריך לחפש פרנסה,אבל בנתיים זה בסדר.

אז אני מבינה שתהיה לנו חופשה של שבוע,מי שהולך לבלות בפארק הירדן-שיעשה חיים!-כולי קנאה...
ואנחנו משתחלים לתוך שגרה חדשה,לתוך תקווה גדולה.

שהאיש יצליח להשיג כסף לנסיעה לאומן לר"ה.- כנראה שגם העיניין הזה הסתדר בצורה לא טבעית,לא יכולה לפרט אבל תאמינו לי,ממש ניסים.כל שנה יש סיפורים אחרים,לא להאמין איך שזה כל פעם מסתדר,בשורות טובות.

מתכוננים לנסיעה מחר בערב,האיש והגדול נוסעים וכולנו שמחים איתם,לוקחת היום פרויקטים של השלמות בגדים בכביסות וגיהוצים,מזוודה עם אוכל כבר ארוזה,כאילו כולנו קצת כבר שם באומן,קרובים לצדיק.

השבת השלמתי שעות רבות של מנוחה שחסרה לי בשבוע הקודם-הקטן היה חולה ועברתי לילות חסרי שינה,ימים מתישים בעבודה ובבית,כך ששבת באה לי כחסד גדול.
מה שבכל זאת היה לי קשה השבת,האמת היא שזה קשה בכל יום אבל בשבת התעצם,
הנכונות של הילדים לשאת בעול של הבית ולעזור נמוכה מאוד,למרות שאני מנסה לשתף אותם בתהליכים של עשייה בבית ,הם בוחרים לא לקחת חלק פעיל במאמץ,כל בקשה שלי אליהם נענית בשלילה או בקולות גרגור ומחאה.כשהם עושים משהו (כי הפעלתי את מנגנון המצפון הפעיל...)זה נעשה כ"טובה" ועם הרגשה רעה.
אני לא מאמינה בתורנויות ובהנחתות,אני רוצה ללמד אותם להיות ראש גדול,לקחת יוזמה ולעזור גם אם לא התבקשת,מדובר בילדים גדולים,הגדול יהיה בטבת בן - 14 ואחריו בן 12.
רוצה שילמדו לתת מעצמם לחברה ולסביבה שלהם,שיתנו בשמחה בלי חשבונות,הגזמתי? זה מוקדם לצפות? לא יודעת,אשמח אם למישהו (או מישהי מן הסתם...) יהיו הצעות מעשיות איך להגיע לשינוי המיוחל,
אני מתכוונת למשהו שהוא מעבר לסדר וניקיון ,אלא דרך של נתינה,אכפתיות ואמפטיה,בלי לנגן להם על המצפון-מודה ,לפעמים אני משתמשת בנשק הבזוי הזה...P-:

נדמה לי שיש דף שעוסק בזה. לא זוכרת בכלל איך קראו לו.
רוצה שילמדו לתת מעצמם לחברה ולסביבה שלהם,שיתנו בשמחה בלי חשבונות,הגזמתי? זה מוקדם לצפות?
בטח לא הגזמת, וזה בטח לא מוקדם. להיפך, זה קצת מאוחר להתחיל; כלומר אף פעם לא מאוחר להתחיל כלום, אבל זה קל יותר כשמטפטפים מודעות לדברים מגיל קטן.

מתכוננים לנסיעה מחר בערב,האיש והגדול נוסעים
איזה אומץ, לי כל נסיעה נדמית כאסון מתקרב. שיסעו בשלום ושיחזרו בשלום.

אני רוצה ללמד אותם להיות ראש גדול,לקחת יוזמה ולעזור גם אם לא התבקשת,מדובר בילדים גדולים,הגדול יהיה בטבת בן - 14 ואחריו בן 12.
ציפ ציף זה נראה לי ציפיה ממש מוגזמת.
מילדים, קו"ח בנים, קו"ח מתבגרים - שאביא דוגמאות מאצלי כדי לסבר את האוזן?
לדעתי ממש ממש אין שום רע בתורנויות, ככה כל אחד יודע מה תפקידו ומתי הוא צריך לעשות זאת.
זה יוצר סדר, לא רק במובן של סדר בבית, אלא גם תחושה שיודעים מי עושה מה ומתי,
ולא אותה התחמקות עד שאמא כבר לא יכולה יותר ומנג'סת.
בהתחלה אף אחד לא יאהב את זה, אבל עם הזמן ועם העקביות, (נורא נורא חשוב לשמור על עקביות)
זה יהפוך לשיגרה ברוכה.

איזה סוג עזרה את רוצה?
לקראת שבת או עזרה יומיומית?
קודם כל אפשר בהחלט להרגיל ילדים, לסדר מיטה, להביא כביסה לסל הכביסה, לסדר צעצועים שאיתם שיחקו, זה הטריטוריה שלהם, ולכן אחריות אישית שלהם.
חוץ מזה לקראת שבת אפשר לבקש עזרה בשטיפת רצפות (ממש לא עבודה של בנות!!), תליית כביסה, גיהוץ, הזזת רהיטים, להעסיק את הקטן, ואפילו אפשר להכניס אותם למטבח ולראות אם הם נהנים מבישולים.
בשבת עצמה ראיתי משפחות רבות שהילדים מפנים את השולחן ע"פ תורנות ידועה מראש (אצלינו אין את זה),שטיפת כלים,

אני חושבת שאת יכולה להרגיש טוב מאוד עם רעיון של תורנות, אפשר לקבוע רוטציות. זה נותן להם הרגשה שיש להם תפקיד ואחריות בבית, שסומכים עליהם, ושזה לא תלוי קריזה וחשק, אלא קבוע וידוע.

אם לא תבקשי ותבהירי הם ממש לא ינחשו לבד (גם לא מבוגרים בטח שלא ילדים), אם את לא רוצה לבקש הכי פשוט יהיה לקבוע תורנות ידועה מראש.

הם עוזרים לפנות ולערוך את השולחן אבל לא בצורה זורמת,חיבים להגדיר להם את התפקיד : אתה מפנה צלחות,אתה מוריד סלטים שם מכסים ומכניס למקרר (אחרת זה נשאר על השולחן במטבח),
במשך השבוע הם נהנים לבשל אבל לפני שבת זה לא עוזר לי...הם עוזרים לקלף ירקות ואפילו לחתוך,לפנות זבל- לרוב אחרי בקשות חוזרות ונשנות וגם קניות קטנות במכולת.
הקטנים חותכים סלט לסעודה.
פתאום אני כותבת ורואה שקצת השמצתי אותם...בסך הכל יש להם גם את המקומות שהם עוזרים,
כנראה שבאמת צריך להוריד ציפיות...
לגבי תורנויות אני עדיין לא מתחברת,יש לי הרגשה שזה ממאיס עליהם את העבודה ואני מפנטזת ללמד אותם לעשות את זה באהבה, - שוב אני שוגה בדימיונות ??? אולי אם אני ארצה יהיה לזה סיכוי גדול מאשר אם אני מראש ארים ידיים.

זהו,נסעו,
כל היום היה בי מתח לא מובן,עכשיו אני נרגעתי,
מקוה שיסעו לשלום ויחזרו בשלום,
שהצדיק יהיה סניגור טוב עבורינו השנה.
אנחנו בהחלט זקוקים למתווך טוב.

מעניין שכל שנה עם הנסיעה שלהם אני נכנסת למין מקום שקט והפנמה,
מוצאת את עצמי מחוברת לה' ומודה לו המון.
דיברתי עם חבר שעכשיו עוזר לי המון,לוקח אותי לקניות,עזר לי להביא נדנדה נהדרת מאף חצוף ,
דיברנו על זה ששפע מגיע כאשר מפנים מקום לה',כשמכינים כלי ראוי,ע"י הוספת מעשים טובים,תפילות ומצוות נוצר מקום פנוי,צינור להוריד שפע,
אחד הדברים שמונעים את המקום הזה זו גאווה,כשאני מלאה בעצמי ,לא נשאר מקום לקב"ה.
צריך להתבטל כדי ליצור מקום לה',והביטול הגדול ביותר הוא בזוגיות,שאני מבטלת את עצמי למען רצונו של בעלי נוצר מעגל מושלם של שורש שתי הנשמות,
איחוד מושלם,
ואז יש מקום לה',
הנסיעה הזאת היא הבנה שלמה של רצונו של אישי,קבלה מושלמת,אני מרגישה תמיד שהנסיעה מעצימה את האהבה שלי אליו,הוא נוסע וחלק ממני נמצא איתו,
לכן מגיעה הענווה הזאת אותה אני חשה עכשיו.
הלוואי שהייתי משכילה להיות יותר במקום הזה בכל השנה.
<למרות שחשבתי שלא אתיחס בבלוג הזה לזוגיות כנראה שזה היה בלתי נמנע עכשיו>

נפלתי לפלסוף קטן...

פתאום אני כותבת ורואה שקצת השמצתי אותם...בסך הכל יש להם גם את המקומות שהם עוזרים,
הנה הדברים יצאו לאור.

אולי אם אני ארצה יהיה לזה סיכוי גדול מאשר אם אני מראש ארים ידיים.
מקווה שכן, (אם תגלי את הדרך, תספרי גם לי?) אולי אני טועה לגבי התורנויות, ומה שבטוח זה שאם את לא מתחברת לזה, אז זה בטח לא יהיה טוב.

_צריך להתבטל כדי ליצור מקום לה',והביטול הגדול ביותר הוא בזוגיות,שאני מבטלת את עצמי למען רצונו של בעלי נוצר מעגל מושלם של שורש שתי הנשמות,
איחוד מושלם,
ואז יש מקום לה',_
מדהים.

ראש השנה עבר,
אני בחג הזה בהתבוננות ארוכה,התכוונות,
מנסה למצות את הרגעים הקדושים והיקרים האלה,
להודות על מה שכבר יש לי ולבקש ישועות במקומות הלוחצים,
במקומות שהכאב נוגע.
ולמרות כל ההתכוונות מצאתי את עצמי נופלת לשיפוטיות וכעס,
הקפדתי עם הילדים ורוב הזמן הייתי לידם ולא לגמרי איתם.
לפעמים ההתכנסות הזאת גורמת לי להתרחק מהיקרים לי מכל.

ונתנה תוקף,
מי יחיה ומי ימות ,
חשבתי איך שנה שעברה כשישבנו בבית הכנסת ,
לא חשבנו על הילדה המתוקה עם שמלת החג החדשה,
שעכשיו קירחת בגלל טיפול כימותראפי...
או על שתי נשים יקרות כאן באתר שאיבדו את בנן...
או על מלחמה חסרת תכלית...
מה תלד השנה החדשה?
הלוואי שרק דברים טובים.

"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רע הגזירה"

אליקו,עם הגעת עד לכאן,
בבקשה תגיב.
<הודעה אישית>

כן. הגעתי עד כאן

מאיפה להתחיל? קודם כל את כותבת מקסים, אז בבקשה תמשיכי. זה פשוט מרתק.
מאז שיחת הטלפון האחרונה שלנו ערב החג ניכנסתי לבלוג שלך מדי ערב וקראתי. קראתי לאט.
הכי יפה לי זה לגלות שכמה שאנחנו כל כל שונים ורחוקים - אנחנו גם כל כך דומים. ממש כמו אחים.
אחותי האהובה.
אחותי הגדולה שיודעת לצייר ולכתוב מקסים.
אני קורא על ההתמודדויות היום יומיות שלך ומזדהה מאד עם קשייך. מאד מעודד אותי לקרוא אותך כשאת
כותבת מתוך שמחה!
אני קרוע מעייפות. אני אמשיך לעקוב וגם אשתדל להגיב ובכלל להיות יותר בקשר.
<חיבוק גדול>
לילה טוב.
אחוק

תודה מתוק! אוהבת אותך מאוד|L|
חשבתי שכשתקרא תוכל להבין יותר את המקום בו אני חיה ומתמודדת,
גם אבו-אור ביקר כאן,אשמח אם תמשיך להכנס ולהגיב.
נשיקות.

בזמן שהאיש היה חסר,תפקדתי בצורה נהדרת,תפקוד פשוט ,בלי מתח,
עכשיו שהוא כאן אני מרגישה פתאום צורך להרפות,
להעביר קצת אליו את המושכות,
מוצאת את עצמי שוב מרפה בבית,צוברת ערימות כביסה מוכרות,
מניחה לכיור להתמלא,
מרגישה גם קצת חלשה,על הגבול של התקררות,
כאילו שהגוף והנשמה מעבירים מסר:עבדתי בטורבו,נדרשת עכשיו הרפייה.
אני קצת מאוכזבת מעצמי שאני יורדת בתפקוד...
מה שלא מזיז אותי לעשייה ממשית.
<הנה אני כאן...>

מוצאי יום הכיפורים,
בעקבות שיחה עם חברה ערב חג,הרגשתי כל החג מודעות גדולה למקומות שפגמתי,
נקודות שאני מאוד רוצה לשנות,לעשות תשובה אמיתית,
מסתבר שעם האנשים שהכי קרובים אלינו יש לנו את התיקון הכי אמיתי,הכי כואב.
מצאתי את עצמי במקום שיפוטי,כיוון שהייתי עסוקה בהלקאה עצמית גיליתי שאני גולשת במחשבות לכל מיני סיטואציות בהן אני הופכת להיות שיפוטית כלפי כל מיני אנשים שקרובים אלי-איזה תיסכול!
רוצה להגיע לענווה ומוצאת את עצמי במקום של גאווה.
גיליתי שהנפילות שלי מגיעות או מנחיתות או מגאווה.
קיצוניות לכאן ולכאן.
מקווה שאצליח להיות במקום הפשוט של התבוננות,של ענווה,
של קרבת א-לוקים.

יש לי להתלבטות האם להמשיך כאן באתר...
מרגישה שזה לוקח אותי לא תמיד למקומות טובים,
לא מרגישה שאני מספיק לגיטימית כאן כאשה דתית,מאמינה.
לוקחת זמן לחשיבה .
גמר חתימה טובה.

מוצאי יום הכיפורים, נכנסת לקרא קצת ובוחרת להתייחס להתלבטות שלך מזוית אישית.
אני מאוד אוהבת לקרא את דברייך ודווקא משום שאת מביאה את המבט האמוני בנועם כה רב.
אני מכבדת את הרצון שלך לבדוק האם זה טוב לך ,גם אצלי יש סמני שאלה , למרות שאני בעיקר קוראת פסיבית ופחות שותפה ותורמת וגם זה מבחירה.
באופן אישי אני קוראת בעיקר את הנושאים שמקרבים אותי לדרך שלי להתקרבות ולחיבור מתחדש, למרות שאני כמעט כל חיי חיה בתוך המסגרת.
אם תמשיכי לכתוב - אמשיך לקרא !
מאחלת לך שנה ממש טובה ובהירה והמון שמחת הלב וקרבה לה' יתברך.

_יש לי להתלבטות האם להמשיך כאן באתר...
מרגישה שזה לוקח אותי לא תמיד למקומות טובים,
לא מרגישה שאני מספיק לגיטימית כאן כאשה דתית,מאמינה.
לוקחת זמן לחשיבה ._

מתלבטת אם לכתוב כאן או בדף האישי, אם זה מפריע לפה תעבירי או תמחקי.

אני חושבת שלגבי הדף שאלה של אמונה, זה שני הדברים יחד. יש רצון אמיתי לשאול, ולשמוע. (לא אצל כולם, אצל השואלת).
יחד עם זה יש גם רצון לחנך להטיף או לקנטר, זה בא ביחד והם אפילו לא מרגישים בזה.
אני חושבת שאם אפשר לענות תשובות עינייניות, עמוקות, אפשר יהיה לאט לאט לאט לאט להפריד בין שני העיניינים בין הרצון לשמוע לבין והרצון להקניט.

את לא צריכה לקבל לגיטימיות מהכותבים האחרים, את צריכה להרגיש לגיטימית עם עצמך, והמקום שלך בכל מקום ישקף לך עד כמה את מרגישה לגיטימית במקום שאת...
להזכיר לך משהו שכתבת לי?
אין צורך להבהל אם מגיעות מילים ממקום של אמונה

תודה ספינה,
יש כאן משהו שהוא מעבר לזה,מעבר לכתיבה בקהילה המכילה המון אנשים שמאוד שונים ממני ערכית(ולא רק דתית),
פה ושם יש באמת חיבור עם אנשים טובים,טובים מאוד אפילו.
אבל זה מתבטא רק בדפים ספורים,
אז למה בכל זאת כאן?
כי בגדול הדרך מאוד דומה לדרך שלי,חינוך זורם,
לגטימיות להסתובב עם מנשא כל היום,
השאלה"למה הוא כל היום על הידיים?" או "למה שלא יהיה במיטה משלו?" יכולה להצחיק כאן אנשים.
יש לי תמיכה לא לרוץ לרופא על כל התעטשות,לנסות לטפל לבד או בעזרת מטפלים אלטרנטיביים.
ובכל זאת בתחומים של חינוך לאמונה,פשוט חיים דתיים,אני קצת עוף מוזר כאן.
שוב,זה לא שאני צריכה לכל אמונה שלי חיזוק,אבל קשה לי עם זה שיש כאן עוינות לכך שאני גרה בישוב <"התנחלות">
בקיצור גם דתיה,שכמובן מלה את חמשת בניה (מזל שלא קוראים לי חנה...),גם מתנחלת נו,טוב,נסחפתי?

אבל מה שבאמת מטריד אותי זה ההתמכרות הזאת,הרבה זמן אני כאן במקום לעשות מטלות חשובות יותר,
שוב ,למה?
אולי משום שכאן קיבלתי תמיכה לה אני זקוקה,אולי זאת סוג של בריחה מהתמודדות...
שאלות שאלות...אני צריכה באמת לענות לעצמי עד כמה אני מרוויחה ומה באמת אני מפסידה.
אני חושבת שאמחק את ההתלבטות הזאת ,
לא בטוח שכל מי שיקרא יאהב את מה שכתבתי(שוב אימת הביקורת...)
גלו לה האירה את עיני גם למשמעות שבקשר וירטואלי עם אנשים שאנחנו כלל לא מכירים.
נקודה למחשבה.
מופיע רגיעון "מה את רוצה" נו באמת מה???

אני אוהבת את מה שכתבת, ואני חושבת שכל בר דעת צריך לשאול את השאלות שלך מידי פעם. מה אני מרוויח? מה אני מאבד? והאם זה שווה את המחיר? . לדעתי ,זה שווה מהרבה סיבות. קודם כל קבלת תמיכה אובייקטיבית (לא ממשפחה,חברים...) יש לה ערך בפני עצמה.
המינון - בזה אולי אפשר לשים גבולות. להגביל לזמן מסוים וכ'ו

הדף שאלה של אמונה יכול להיות מתסכל. אבל הוא מראה של העולם האמיתי שם בחוץ. ולדבר פנים מול פנים על הנושאים הללו זה עוד יותר קשה. מה לעשות ,לפעמים בעולם האמיתי שואלים ,עוקצים, מקנטרים ואנחנו צריכים להתמודד. אנחנו (הדתיים) נוטים ,מסיבות מובנות להתרכז ביניינו לבין עצמינו (מגורים,קהילה,בתי ספר) . כאן באתר יש אוסף כל כך מגוון ויפה של אנשים ,ובסך הכל ההידברות כן מכובדת ,ובהחלט יש מה ללמוד ולהכיר.
דווקא דרך האתר הזה כולנו יכולים להתייחס יותר למחשבות,רגשות של אנשים מבלי להכניס סטיגמות חיצוניות, ומכאן הסבלנות לשמוע ולהשמיע,ואני חושבת שזה דבר נפלא. (לא יודעת,אולי אני עוד חדשה).
ועכשיו באישי,מאין כמו לציףציף , אין לי מושג, אבל יתכן שאם היינו עוברות אחת ליד השנייה, לא היינו מרגישות דמיון ,כי היינו רואות את השוני החיצוני, אבל שאני קוראת את הבלוג שלך ,אני מאוד מזדהה, למרות השוני בינינו ,ובעיני זה יפה. (העייפות הורגת אותי ,אז סליחה אם כתבתי לך בחרטומית)

נו, סופסוף נכנסתי.
עד כה מצאת חן בעיני רק בתחושה, בלי ממש לצלול לדברים שכתבת.

את כותבת על היותך עוף מוזר-
אני חושבת שלכל אחד פה יש סיבה להרגיש עוף מוזר, אני יודעת על כמה אמהות חינוך ביתי שמרגישות ש"יראו להן את הטעויות".
אני יודעת על מני מגזרים שונים כאן שאנשיהם חושבים שזהו מקום לרשימת ערכים קבועה.
אני יודעת עלי, הכי עוף מוזר לכאורה, שהכי מרגישה כאן בבית (אולי זה לקח זמן. אבל ההתאהבות היתה מיידית)

<שניה, עדכון מהשטח.... הרגע קיבלתי סמס מהמבקש, ואני מבינה למה הוא לא באתר! לא רוצה ליחצן אותו, אז רק שנדע שהוא ישוב אלינו בעזרת השם במהרה..>

בקיצר, אני לא מכירה מישהו שלא עבר את שלבי ה"אני לא שייכת", כי באמת זאת מן חברה אידיאולוגית, ויש בזה כנראה משהו מלחיץ.. ובכלל בחברה יש משהו מלחיץ!
ובנוגע להתמכרות-
השיטה שאני מצאתי ( כש הייתי מכורה!! אני לא!!) היא כמו בכל לחץ- להרפות.
כי יש לנו צורך עמוק בשהות המרגיעה הזאת פה,
יש נחמה.
יש לנו איזה חור שמבקש הרוויה.
ויותר מזה קבלה.
אז מי אני שלא אתן לו את מה שהוא צריך?
והכי חשוב- זה פשוט עובר, יום אחד.. פשוט רואים שזה כבר לא..

חג שמייח

לקחתי לי קצת זמן והנה אני חוזרת,

עובר עלי משהו,
מראש השנה הרגשתי צורך מאוד גדול לתקן,להיות מודעת למקומות בהם פגמתי,
לעמוד מול אותם מקומות ולהסתכל לעצמי ישר לתוך הג'יפה,בלי התחמקויות,בלי להוריד את העיניים.
וזה היה כואב,מביך,מבייש...
ראיתי את הנחיתות שלי במלוא עוצמתה,
ואז,
פתאום ,ראיתי קרן אור דקיקה שחלפה מפגמי אל דרך,
דרך חדשה,שאני לא רגילה לצעוד בה,
דרך שהתחמקתי מלעבור דרכה כי היו בה כמה שבילים קוצניים...
לא מזמינים.
היה לי יותר קל בדרך הכבושה,המרוצפת.
בדרך שרמסו רבים לפני,
שגרת ההרגלים הרעים.
ועכשיו בדרך החדשה,אני מגלה שבין הקוצים יש אדמה בתולית יפיפיה,
ואפילו פרחים נדירים שלא הכרתי מימי.
איזה יופי.

מתחילה מחדש.
"כי צריך האדם להתחיל מחדש בכל פעם..."- ר' נחמן מברסלב.

הדף כבר עולה לאט,אולי באמת כדאי להתחיל מחדש עם דף חדש?

אז הנה פתחתי דף חדש שנקרא רוצה לגדול באמת
מוזמנים להמשיך איתי במסע,
להתראות@}