גרפולוגיה וירטואלית

[אנונימי]

נוצר בדף אסרטיביות למתקדמים שאוחד עם אסרטיביות או חוצפה.

---

[שרון_ג*]

צפריר, האם אין כאן הסקת יתר מתוך טקסט כתוב במחשב?
האופן בו אדם כותב במחשב נובע משלל סיבות, ובין היתר גם גישתו למוצרי טכנולוגיה מתקדמים, זריזות ודיוק אצבעותיו, והידע בחוקי הפיסוק הנכונים שאינם שגורים על כולנו.
מודה ומתוודה, שברגעי רתחה או התלהמות גדולה יש לי נטיה לכתוב משפטים קצרים המופרדים על ידי נקודות, ולא משפטים מורכבים המופרדים על ידי פסיקים. אולם כמעט לעולם לא תתפוס אותי לא מרווחת אחרי הנקודה. עניין של הרגל יותר מכל דבר אחר, ואינני משוכנעת שעובדה זו אומרת עליי דבר או חצי דבר.
מה שכן, ברגעי רתחה, כשאני חשה ש"בנפשי הוא" הפסקאות שלי יותר ארוכות וגדושות...

[צפריר_שפרון*]

שרון,
עולה סתירה בדברייך. שאם בשעת רתחה הדבר מתבטא אפילו אצלך במחשב (שהרי איננו עוסקים כאן בגרפולוגיה), ואת נוטה להתבטא כמקובל ובדרך המקובלת - והנך מקפידה על כך ולו מעצם עיסוקך או לימודייך או תפיסתך את עצמך, ואת איך שאת צריכה להיות גם בפן הזה של ייצוג עצמך בכתיבה - על אחת כמה וכמה מישהי שבאופן רגיל מתבטאת ללא מרווחים - ונמצא הרגל זה מייצג אותה.
אצלה ניתן לומר עניין זה מתהפך - שרק כשמרוכזת ונינוחה ומתאמצת על אלו - תכתוב עם מרווחים.

לעתים האבחון נדרש רק לרמז אחד, או לאות אחד על מנת להתפרש אל כל שלוחותיו. לא תמיד, אבל זה קורה. ואת יכולה להביא לכך דוגמאות למשל מעיסוקך כרופאה.

אופן האבחון שעולה אצלי נמצא נשען על בהירות האינטואיציה הפרטית שלי, זו שהתבשלה ונמצאת בשלה למדי להתבטא בנחרצותה..
עניין זה כאן, אצל איילת נמצא בהיר וברור כמייצג את מי שהיא בפן אחד לפחות.
מכאן, ניתן להתייחס לאבחון הזה בבטול משום ש... השלימי את החסר - התייחסות זו לגיטימית לחלוטין, וניתן מצד שני -למצוא בזה פתח חדש להתבוננות על מצב של חוסר איזון.

ואולי אתייחס אל אלה - מבחינת האבחון לפחות - ביומן הגות שלי.

[שרון_ג*]

קראתי,
אני אהרהר בזה.
אני גם מאמינה באינטואיציה, אבל קשה לי עם הנחרצות בה אתה מציין את הדברים. בלי תהיות או סימני שאלה.
היה משנה את התמונה לו כתבת בסוף האבחנה החודרת (ואכן חודרת היא, כי מיד לאחר מכן באה תגובה מתגוננת ומתקנת, ותסלחי לי איילת שאני מדברת עלייך בגוף שלישי) משהו מרכך, כגון השאלה "מה דעתך?"

מה דעתך?

[צפריר_שפרון*]

שרון,
דעתי נוחה.

עם זאת, היות ואני נשען על האינטואיציה, הישענות זו מעלה הן את האבחון - והן את דרך ההתבטאות.
כאן, היות והאבחון מרגיש לי מדויק ובהיר - במובן הזה שהאישור שמתקבל אצלי מתקבל בתחושה גופנית ממש - איני זקוק לדעת נוספת, גם לא מצד השואל, ולו בשביל הרגשתו הטובה - שאין הזיוף משרת פה דבר. עם זאת, מתוך תגובתו של השואל עולה האבחון ונעשה עוד יותר מדויק או אם תרצי - נחרץ.

כאן, יהיה עלי לבקש ממך להתאזר בסבלנות ולא להקיש מדרך כתיבת הדברים והצגתם אלא על המקרה הספציפי. שכל מקרה ומקרה נדרש להתייחסות שונה, והמקרה הזה נדרש להתייחסות - איך נאמר? - אסרטיבית.

[יונת_שרון*]

אני דווקא חוגגת על ההבחנה והאבחנה של צפריר. גרפולוגיה וירטואלית -- נפלא! זה מזכיר לי גם את התחושה שיוצרת אצלי תגובת גוש -- כאילו מישהו מדבר ומדבר בלי הפסקה עד שאני לא מצליחה כבר לשמוע מה הוא אומר. אני תוהה איזה עוד מאפייני הקלדה אפשר למצוא שמעידים על הלך הרוח של הכותב או על אופיו.

אם כי לגבי הקשר בין חוסר רווחים לבין אי-הקשבה וירטואלית, אני תוהה: הרי ההקשבה היא כשקוראים ולא כשכותבים. ככה שנראה לי שחוסר רווחים קשור יותר לאי-הקשבה לעצמי (כלומר -- חוסר הקשבה של הכותב לעצמו) ולא לאי-הקשבה לאחרים. לא?

[יונת_שרון*]

ועוד מחשבה: מה קורה כשעורכים מישהו ומוסיפים לו רווחים או מפזרים תגובת גוש? איך זה משפיע עליו? איך ההבדל בתגובות האחרים כלפיו משפיע עליו? מעניין.

[צפריר_שפרון*]

יונת,
חוסר הרווחים אינה מעיד אלא על רצף הדוק מדי. ניתן מכאן להתייחס אם כן גם לתוכן ולצורת הפיסוק. שהריאפשרלכתובבכללללארווחיםואזיהיההרבהיותרקשהגםלהקשיבוגםלקרואוגםלכתובהאצבעשלהרווחכלהזמןמרווחת את הרווחים הנדרשים ואני יכול לחזור ולדבר כבן אדם.
סמנים נוספים יש רבים, למשל שינוי סגנון קיצוני, בחירת מילים מסוימות או אחרות ועוד אינסוף רמזים. דווקא אלה שכותבים בסגנון ברור ובהיר נמצאים השקופים ביותר, בפועל, באמת, אין איפה להתחבא, אפילו היעדר כתיבה מצביעה על האדם. אבל כל זה לא לשם הרכילות אלא לשם עזרה הדדית, המאובחן יכול לחשוב על הדברים מנקודת ראות חדשה זו למיטב שכלו הישר, והמאבחן אם כן משכלל את יכולתו להשתמש ברמזים ובאותות כאשר נדרש.

[זור*]

הצלחתי לקרוא את המשפט שכתבת למעלה ללא בעיה.
האם ניתן לנתח את יכולת הקריאה ?

[שרון_ג*]

רק למען ההיסטוריה, שתדעו לכם שתמיד אמרו לי שלא אוכל להיות רופאה כי כתב היד שלי תמיד ברור ומסודר (מה שאי אפשר היה אף פעם להגיד על החדר שלי). גם כאן כשיש דיסקלודיה, אני כמעט תמיד עולה עליה, כי אני חוזרת וקוראת את דבריי ומנסה לשמוע איך נראה למישהו מהצד. וברור שזה אומר משהו על אופיי.
לעיתים, בתורנות קשה, בשלוש לפנות בוקר, כתב ידי הופך להיות פחות ברור ויש לי פליטות קולמוס מבדרות.
החבר'ה לא שכחו לי שכתבתי בבדיקתה הגופנית של איזה תינוקת באמצע הלילה: גניטליה נקבית, אשכים בשק.

[צפריר_שפרון*]

זור,
בהחלט כן. עם זאת, האם נדרש לנתח משהו? אין מדובר על ניתוח אינטלקטואלי, מדובר על מידע גלוי לעין כל - מה שעולה ברמת הכתיבה וסגנונה.
קריאה במובן הזה משולה לשמיעה, שבאה דרך חושייך מבחוץ פנימה. וגם כאן, במדה והטקסט היה ארוך יותר או מנותק יותר מהנושא המדובר - האם כך היית בוחרת לקרוא? ואם כן, בהחלט היה ניתן להתבונן המי שאת היא מהזוית המיוחדת הזו. מעבר לכך, ללא פיסוק יש משפטים שיובנו הפוך. לא טרחתי באלה מבחינת הדוגמא מכיון שזה לא העניין.

כתיבה לעומת זאת, משולה לדבור, שאז לפחות בדבור, נדרשת הפסקה על מנת לקחת אויר, כאשר הפסקה זו לא באה לידי ביטוי בצורה זו או אחרת, או כאשר הפסקה זו מואדרת ולוקחת את שרביט הסגנון, שגם זה קורה (יש מקרה בו עלי לתת סמני פיסוק למכתביה של מישהי, ורק אז לקרוא, אחרת איני מבין למה כוונתה, ולעתים עלי לקבל את אישורה לפירוש שנתתי לדברים) בהחלט ניתן להסיק מכך רבות, אם יש צורך.

כאן, כפי שניתן לאבחן דרך הכתב האמיתי של אותו אדם ולפי הדרך בה מדבר והוגה במובן הגייה את מילותיו, בשקט או בעזות או בצווחה או ביללה או בשירה או ב... כך גם בהכרח לעתים ניתן לקבל מושג לא רע על מי הוא האדם גם בוירטואליות של כתיבתו, הן מהבחינה הטכנית והן מבחינת התוכן.

שרון,
אם היית כותבת שכתב ידך הוא הכתב שרופאים מתהדרים בו, כזה שאינו מובן ומאדיר את שפתם להיות זרה ומרוחקת, היה הדבר מפתיע אותי. שכמו שאת בהירה בכתיבתך, ובתשובותייך אשר אינן מסתירות דבר אלא משתפות, כך גם כתב ידך.
וכפי שכתיבתי קשה לקריאה (לפחות לעתים ולפחות על ידי חלק מהאנשים), כך גם אני עצמי קשה לעכול (לפחות לעתים ולפחות על ידי חלק מהאנשים), וכך גם כתב ידי - שאינו ברור כל כך, עם זאת, בקצת מאמץ או בקריאה חוזרת - בר הבנה.

אחד לאחד.

[פלונית*]

איך זה שיש (לעיתים) פערים כה גדולים כשמשווים את דמותנו הוירטואלית מול זו הממשית?

לפעמים אני מתחילה לחשוש שדמותנו הוירטואלית היא הממשית יותר, זאת שמבטאת את מה
שאנחנו לא מעזים לבטא בדמותנו הממשית.

[צפריר_שפרון*]

פלונית,
גם וגם. זו ממשית וזו לא פחות ממשית, שמתקיימות שתיהן באבר המוח.
על הפער ביניהן - בדף דמותינו הוירטואלית....

[איילת_חן*]

שרון

"...לו כתבת בסוף האבחנה החודרת (ואכן חודרת היא, כי מיד לאחר מכן באה תגובה מתגוננת ומתקנת, ותסלחי לי איילת שאני מדברת עלייך בגוף שלישי)..."

האם קנה המידה להיותה של אבחנה חודרת או מוטעית היא השאלה מה היתה תגובת המאובחן?

[בשמת_א*]

אבחנה חודרת או מוטעית היא השאלה מה היתה תגובת המאובחן?
אני לא צפריר, אבל זו בהחלט אחת הבדיקות.
עוד מדד קשור ל עוצמת התגובה מול עוצמת האיבחון .

[איילת_חן*]

כלומר,אם יגידו לי שאני קופיף מצוי ואני אכחיש,סימן שאני אכן קופיף מצוי והאבחנה היתה חודרת?

[צפריר_שפרון*]

איילת,
אם יגידו לך שאת קופיף מצוי ואת תתפוצצי מזה, ותיעלבי, ולא תוכלי להרגע, הרי שבתפישתך את עצמך הרי שאת מסכימה עם האמירה במובן הזה שאת חושבת על עצמך מה ש"קופיף מצוי" מייצג בעבורך.
כאן, יש גם לקחת בחשבון מי אומר לך? מתי? ובאיזה הקשר?.

כאן, נניח שהאבחון רחוק מהמציאות ובאמת איננו נוגע למי שאת היא. הרי שמהר מאוד את תגיעי למסקנה שהאבחון אינו מדויק מתוך זה שמשמעותו של האבחון אינה מעלה אצלך כל תגובה מעבר לשעמום וחוסר עניין.

כך, למשל, כאשר קבלתי אבחון מזוגתי על כך שאנשים לא מעטים מתבהלים מישירותי וצורת התבטאותי, לאו דווקא כאן אלא בעקבות מקרה שלא נדון כאן כלל וכלל, ולאחר כחצי שעה בעל הדבר אמר לי דברים דומים באופן ישיר בטלפון.
היות ולא עלה בי כל צורך להתגונן או להתקיף, ויכולתי להתבונן באותו אבחון, קבלתי את העובדה כפי שהיא - שכך הם פני הדברים, ולמדתי עוד פן אחד לגבי עבודתי - זה שבהכרח מתחייב לעתים, כאשר נטיית הפונה היא להבהל, או כאשר נדרש תוקף מוגבר לשם התהליך כולו.

לאו דווקא ההכחשה מצביעה על דיוק באבחון, סערת הרגשות היא זו שמאשרת לעתים קרובות, וגם כמו שכתבה בשמת - עוצמת התגובה.
עם זאת, צורת ההכחשה לעתים גם היא מצביעה על דיוק האבחון.
ולגבי צורת הגשת האבחון, לעתים נדרשת להעלאת התנגדות, ולעתים מהדהדת לאורך זמן עד שמוצאת את דרך היישום האופטימלית. שאם האבחון מדויק, לא יכולה הנפש להתעלם ממנו לאורך זמן, ובהכרח תפנים את המסר.
כך כבר קרה לא פעם וקורה עכשיו. ממש ברגע זה.

[יונת_שרון*]

אני חושבת שאם היו אומרים לי שאני קופיף מצוי הייתי צוחקת, או לפחות מחייכת. מעניין למה מישהו ירגיש צורך להכחיש דבר כזה.

[איילת_חן*]

יונת
זו היתה סתם דוגמא שעלתה בראשי כדי לבטא אבסורדיות.

צפריר
אני רק מנסה להבין מה אתה אומר.כרגע אין בי מהעניין לא שעמום ולא סערת רגשות.
סתם אי הבנה שאני מנסה להפכה להבנה כלשהי.לכן אני מנהלת את השיחה הזאת.
משום מה,יותר מדי אנשים כאן קפצו והסיקו מסקנות נמהרות.או כך לפחות זה נראה.
כשלעצמי,אני אחליט בהמשך אם מבחינתי הדברים ראויים למחשבה נוספת.זה יקרה אחרי שאצליח לקבל הסבר קצת פחות מעורפל לדברים שאתה מנסה לומר לי.

[צפריר_שפרון*]

יונת,
זהו, שגישה כזו היתה מאשרת את דקות האבחון בהיפוכה.

[צפריר_שפרון*]

איילת,
מה שאני אומר זה שהרצון שלך לומר דברים מבלי לפגוע הוא ראשית בלתי אפשרי.שאינך יכולה לקחת אחריות על תחושת האחר.
מכאן, עולה הדוגמא הזו של השיח בינינו.שהעליתי את סברתי לגבי עיקר הבעיה אשר ממנה עולה מצוקתך-ולפחות על פניו נראה שהאבחנה הזו פגעה,אם לא בך אז בעיקר.מצד שני יתכן שטעות ביסוד האבחנה הזו.
איך אוכל לקחת אחריות על כך שתיפגעי או לא.זה הרי עניין שלך,ואם את נפגעת הרי שניתן להמשיך הלאה ולאפשר לך לראות כיצד האבחנה עשויה להועיל לך.
אלא,שבמקרה זה היות ואת לא ממש הסכמת עם האבחנה,הצעתי לך פתרון אחר בו את יכולה להתאמן בדיבור אסרטיבי מבלי לקחת על עצמך את האחריות לתחושת האחר מחד,ומאידך ללמוד רגישיות שונות על מנת לנסות להקהות את העלבון או ההיפגעות של השני במידה ואת חשה שדברייך עשויים לפגוע.
עם זאת, במידה ואת לוקחת על עצמך לעזור לאנשים או לתת את הכוון שלך בתגובה לשאלותיהם,לעתים יהיה עלייך להשתמש בהיפגעות על מנת לחוש מתי לדחוף ומתי לבלום(את עצמך בעיקר אבל גם את האחר).

כאן, היות ונושא הדף הזה הוא הגרפולוגיה הוירטואלית, בכל זאת אמליץ לך שוב להקפיד בכתיבתך על רווח לאחר כל סימן פיסוק בו את משתמשת (למעט מקף הסמיכות). למרות שנראה לא שייך, עשוי לפתוח את הרווח המתאים בין מי שאת ומה שאת אומרת לבין מי שמקשיב לך ומה הוא שומע.


כשלעצמי,אני אחליט בהמשך אם מבחינתי הדברים ראויים למחשבה נוספת.זה יקרה אחרי שאצליח לקבל הסבר קצת פחות מעורפל לדברים שאתה מנסה לומר לי.
לפיכך יתכן שזה לא יקרה לעולם. וזה בסדר, במדה ומה שאני כותב לך תלוש לגמרי מתפישתך את עצמך ואת המציאות, שלחי אותי הלאה לדרכי. אני באופן אישי לא אפגע ולו כזית - בכל מקרה.

הנחתי בפנייך כמה רעיונות לביצוע. במדה ונראה לך - סחתיין, במידה ולא - סחתיין. כלומר בכל מקרה - סחתיין.

[איילת_חן*]

צפריר
אם תחזור אחורה ,לדבריך הראשונים, תראה שדברת שם על "חוסר איזון כרוני".
לא הבנתי למה התכוונת.

[צפריר_שפרון*]

איילת,
אבל הרי הרחבתי מיד לאחר הפיסקה הזו - וכך נכתב:
_חוסר איזון כזה מתבטא בכך שלעתים אינה "לוקחת אויר" במובן זה מאפשרת לרווחים להתקיים באינותם. שאותו רווח או הפוגה או הפסקה הם רווח מ... או הפוגה מ.. או הפסקה מ..
אז, אותו מ.. הוא שמפסיק להתקיים - איננו - בזמן הרווח או ההפסקה או "לקיחת האויר".

ולעתים לוקחת אויר יתר על המידה, ואז הופכת את היוצרות, שהרווח מ... הופך להיות העיקר. ואז אותו עניין ממנו את לוקחת רווח הופך להיות במקום של ההפסקה. במובן זה "לקיחת האויר" הופכת להיות העניין המרכזי והחיים נכנסים להפסקה.
אז מגיעם מים עד נפש. אז מובטחת איזו התפוצצות קטנה, אם זו מתרחשת החוצה הרי שהמצב טוב, אם היא מופנית פנימה, ההשלכות לכך חייבות להיות גם גופניות._

לעניין הכרוני, כל הרגל של חוסר איזון מצביע על היות חוסר האיזון כרוני. במובן הזה - האדם נדרש לחוסר האיזון הספציפי על מנת לקיים את מי שהוא באופן שלם.

כאן, היות ולדעתי היבט זה של קושי בהנחת רווחים לאחר סימני הפיסוק, מצביע על קשיים בהפרדה בין לבין. בין מי שאת היא ודעותייך ובין מי שהאדם שמנגד הוא וסכנת היעלבותו, הצעתי לך לנסות להקפיד באלה.
חזרי לשם וראי את המשך ההתייחסות - ההמשך חשוב יותר ממה שדובר כאן. כך נראה לי.

[.מי*]

יש גם את הענין של האייקונים.
לדעתי זה מעניין מאד.
שמתי לב שגם באימיילים, הרבה פעמים נוצרת אי הבנה לגבי האווירה הרגשית בה נכתב המייל. לפעמים אנשים נעלבים מאימיילים שלא נועדו בכלל להעליב. וגם כאן - אנחנו נדרשים לאייקונים, כנראה מפני שיש מסר רגשי שאיכשהו לא מצליחים להעבירו במילים.
אבל זה מוזר: הרי האייקונים הם בסיסיים מאד, הרבה יותר בסיסיים ממה שאפשר להעביר במילים. אז איך זה שאחרי פסקה שלמה אנחנו צריכים להוסיף את הפרצוף המחייך כדי שיבינו שכתבנו "בצחוק"? או את הלשון בחוץ כדי להבהיר שהמצב הוא "מבאס"? (אני לא מדברת על "חיבוק" או "פרח", למרות שבעצם גם על זה אפשר לתהות).

[אמא_של_יונת*]

.מי ,
מלבד מקרים יוצאי דופן, אפשר לבטא כל אוירה וכל כוונה באמצעות הפיסוק. הבעייה היא, כנראה, שאנשים רבים אינם שולטים בפיסוק במידה מספקת כדי להעזר בו. להפך, הוא הופך לעול. ואז יש צורך באייקונים.
ולדעתי, אנחנו לא נדרשים לאייקונים (כי איש איננו דורש מאתנו לעשות משהו) אלא זקוקים לאייקונים.

[סמדר_נ*]

מלבד מקרים יוצאי דופן, אפשר לבטא כל אוירה וכל כוונה באמצעות הפיסוק
אני חוששת שהמקרים יוצאי הדופן הם רבים מדי. אני בהחלט מחזיקה מעצמי שולטת בפיסוק, ואף על פי כן זקוקה לאייקונים .

[פלונית_שכמעט_מתפלקים_לה_אייקונים_גם_בנייר_ועט*]

אני בטוחה שהיה זמן שאנשים היו כותבים זה לזה לא במחשב ובלי אייקונים. מן הד כזה מאחורי הראש אומר שאני לא מדמיינת וזה באמת התקיים פעם.
אולי טרום עידן האייקונים העזו להשתמש בשפה רחבה יותר. אולי לניואנסים היה יותר משקל. אולי המדיום הזה כאן מקטין את האינטימיות דווקא, ואת התקשורת העמוקה, ומפתח חוסר אמון בנוכחותו האמיתית של בן השיחה, ואז יש צורך בסמלים גסים וברורים, וביטול הספק המתוק שמלווה התבטאות בניואנסים עדינים.
השימוש באייקונים עולה מהצורך לקצר תהליכים וללכת על בטוח, וגם מהצורך להתחמק מהבעת רגשות. למשל: התבדחתי, אני לא אויב (סמיילי)
נפגעתי, ואני לא רוצה שתדעו את זה (סמיילי)
התרגשתי מאד מדבריך והתמלאתי כלפיך רגשות חמים (חיבוק)

ואולי משתמשים באייקונים פשוט כי הם שם. כמו פרסומות, מיקרוגל, אבקות מרק, מוצצים, וכל חפצי המעבר ממצב לנהל למצב היות מנוהל. ממצב הסתפקות במועט מדוייק למצב אחר.
<הלאה האייקונים>

הנה אגב, דוגמא לאייקון חיובי: הסוגריים המשולשים. הוא צמח מתוך ניואנס שעבר טוב בזכות האמון ששרר בין היוצרת אותו למי שקיבלו אותו בשמחה לידיהם. הוא תוצר של אינטימיות ולא תהליך הפוך, ז"א לא נוצר ע"מ ליצור אינטימיות, כמו האייקונים המצויירים לשירות הציבור. אבל השימוש בו מתחזק אינטימיות. כמה יפה!
<יש תקווה>

[שחר*]

עבורי זה משחק, ברגע שאין אייקונים או סימני פיסוק אני משתעשעת לקרוא את הטקסט באינטונציה שונה או עם סימני פיסוק במקומות שונים, מדהים כמה משמעויות במשפטים עם סימני פיסוק שונים או באינטונציה שונה, מה שלא פעם מביא אותי לשכנוע עצמי שהמשמעות של הכתוב אחרת ממה שהתכוונה הכותבת

[פלוני_אלמונית*]

נוצרה בעיה חדשה, ברגע שלא מופיע אייקון קוראים את הטקסט באופן אחר לדוגמא:
מה יהיה איתך ?
מה יהיה איתך >:) ?
בראשון ממש מדכא וכואס בשני כיפי ומצחיק.