דג חתול

[מי_מה*]

הרשו לי לצטט (מהזכרון) מהארי פוטר כשהוא שואל את פרופסור דמבלדור כבודו על איזו התרחשות אם זה אמיתי או שזה רק בראש שלו והפרופסור עונה: "מובן שזה בראש שלך אבל למה, בשם אלוהים, אתה חושב שזה לא אמיתי?"

[עוברת_אורח*]

הארי היה צריך לומר לו: גש דחוף לדף מועצת החירום לנקבות היסטריות כדי ללמוד להבדיל בין השניים!

[שביל_בצד*]

חשבתי שזה סיפור פנטזיה, פתאום את אומרת שזה קורה באמת?
כשהבת שלי שואלת על סיפור "זה סיפור אמיתי?" אני עונה לה: "סיפור אמיתי- הנה סיפרתי!"

[קן_לציפור*]

תענוג לבקר פה!
לגמרי

[דג_חתול*]

תודה

[דג_חתול*]

לפני כמה ימים הגיע לרחבה האחורית המשאית הקטנה של בר לבב. בר לבב הוא הספק שלנו של ראשי שומר. קשה לתאר את השומר שהוא מביא, אבל אני אנסה: (אנחנו עובדים איתו כבר שנים, למעשה הוא כאן אפילו לפני, מאז שבעלי המקום מצא אותו ואימץ אותו כספק השומר היחיד, ולמעשה הייתה אפילו תקופה שהירק היחיד שבושל והוגש כאן היה שומר, כי בעלי המקום הרגיש, די בצדק לדעתי, שירקות שמקבלים טיפול פחות ממה שמקבלים ראשי השומר של פוליש- כך הוא קורא לו, לבר לבב, אינם ראויים למאכל.)
השומר שלו, איך להגיד, זה לא רק שהוא גדול, אבל במידה הנכונה ובפרופורציה הנכונה בין השכבות, הוא גם..בוהק משמחה. וכשהשיניים ננעצות בו, כך, כמו בתפוח, החיך מתמלא תחושה של גאות פתאומית באגם מי לימון מתוקים, שהופכים נימי אור בגבישי סוכר, שמתפצחים ונעלמים בו זמנית אל תודעתך, משאירים אותך המום ורענן, כאמור, כאחד.
בראשי השומר של בר לבב, אף פעם לא צריך להיפרד בצער מהשכבה החיצונית העבה. קודם כל, היא לא עבה. היא מכסה על אחיותיה בתאום עובי מושלם איתן, והיא נקיה. עכשיו, לא תגידו שטפו אותה היא נקיה. היא פשוט...כמו נולדה נקיה. כמו צמחה באגל טל ולא באדמה חומה. ככה הם אצלו השומרים.
ופעם, טוב, אי אפשר להגיע עד הנה ולא לספר את זה, למרות שהייתה לי התלבטות קטנה, ובכן, נלך עוד טיפה אחורה:
לשונות רעות ובלתי מסופקות הלעיזו עליו, על פוליש, שהוא מבריק כל אחד מהם בהבל פה. בהבל פיו שלו. השמועה עשתה כנפיים שחורות בכל השווקים המקומיים, והמשאית הקטנה מהמושב הנידח כמעט ולא נראתה יותר מקרטעת בדרכי החול ובכבישים המהירים כבועה כחולה מחוץ לזמן.
אבל אלינו הוא המשיך לבוא. לא יקום ולא יהיה ושלא יבלבלו לי את המוח, אמר בעלי המקום. תמשיכו הזמנות כרגיל.
זה היה בתקופה שעוד עישנתי, ואני זוכרת באהבה רבה את בוקרי החורף השמשיים, את הצירים של דלת המשאית הקטנה סבים, הקפיצה, הטריקה, ה"אהלן בלבייית" ואיך מהר הייתי יוצאת לא משנה מה, להסביר לו שבעלי המקום לא נמצא בדיוק, לשבת על אחד המשטחים איתו ולעשן סיגריה בשמש, תוך כדי שהוא נפרד בליטוף מהשומרים ומעביר אותם לאט למרפסת האחורית שלנו, ומספר לי כל מיני סיפורים.
אבל בבוקר ההוא, כשכבר ידעתי על הבלגן, על איך ויתר על תביעת דיבה, על איך החליט להמשיך איתנו ועם כמה קהילות נוצריות סגורות לזרים ולרכילות, למכור את הבית ולעבור עם האשה והילד לקרוואן ליד החלקה שהיה פעם של התאילנדים, הוא התיישב ראשון על המשטח, ואמר לי "בוקר טוב. תביאי סיגריה תעשי טובה"
אתה לא מעשן, פוליש, אמרתי לו.
נו בחייך, ענה לי בר לבב והמבט שלו עשה לי לא טוב בגרון. הושטתי לו אחת והדלקתי לעצמי. עד כאן, לא מדליקה לו. הבנאדם לא באמת מעשן, אז בגלל הכמה חארות האלה, נבלות בני נבלות, אספסוף של לשון הרע, אני אומרת לך, כבר מצאתי עצמי אומרת לו ממש בקול רם. חבורה של מנוולים. אל תיקח אותם קשה, פוליש, הכל לטובה, הנבלות לא יראו ברכה בעסק שלהם שגדל, אל תדאג. אין כמו השומר שלך, אמרתי לו, והקול שלי נסדק וכבר די, זהו, אני בוכה, על המשטח של פוליש, שמי הוא בכלל וכמה כבר אני מכירה אותו, את הגברתן הזה עם פני התינוק והידיים השופעות טוב לב האלה, עם הבגדי עבודה הכחולים הנקיים ומגוהצים האלה איתם הוא בא כל פעם (אני מחליף לפני משלוח. אשתי מקפידה עלי. לא נותנת לי לצאת ככה לקיליינטים)
אל תבכי, הוא אומר לי. חכי רגע. אני רוצה לספר לך.
אתה לא צריך להסביר לי כלום, פוליש, זה הכל צרות עין, צרות עין, זה מה שזה.
חכי רגע, הוא אומר בשקט
וכשאני ממשיכה להלל בדמעות את השומר שלו ומייחלת לנס שיקרה ואני אצא מהמעמד המביך הזה בו אני בסינור, באמצע יום עבודה, בוכה, בוכה על שומר, לצדו של פוליש הספק שכבר ריסק את הסיגריה הלא מודלקת בידיים השמנמנות שלו לפירורים ועכשיו מנקה אותם מהקפל של הכיס של המכנסי עבודה שלו, אז הקול שלו עולה פתאום בחוסר סבלנות חכי שניה! רוצה לספר לך רגע, נו!
ואני משתתקת בבהלה והוא מסלק סוף סוף בתנועה זועפת את חוט הטבק האחרון שנתקע שם ועוד מסתכל עליו רגע במיאוס כשהוא נוחת על האדמה לרגלינו, ופותח:
את יודעת מאיפה באירופה ההורים שלי, נכון? כי למעט אנשים אני מספר. זוכרת שסיפרתי לך שאצלנו בכפר גידלו, עוד שם, את השומר הכי טוב? שפעם בשנה אפילו המלך היה מזמין ארגז ביומולדת של אשתו? שסבא רבא שלי היה מביא לה בעצמו? סיפרתי לך. אני זוכר שסיפרתי.
כן. זוכרת.
אז מה את חושבת? שזה סתם? הטעם? שכאילו נדמה לך שדמיינת אותו כשנגסת?
נו, פוליש, ספר כבר.
אני נלחצת כי הוא מדבר בקול שקט ואוירה מבשרת רעות מתאבכת סביב גופו הגדול.

היה סוד. את מבינה. סבא רבא שלי ואשתו הראשונה, לא סבתא שלי, הייתה להם שיטה.
השתילים...עוד כשהיו רכים... הם היו הולכים לחלקות, לפנות בוקר, עם סלים,
ואז הוא נוגע לי בזרוע ומבטו הכהה עמוק לתוך עיני, כאומר לי דיר באלאק, זה בינינו,
בסלים, את יודעת מה היה?
מה? אני שואלת בקול צרוד וקצת מפוחד.
פתאום הוא קולט את הפחד שלי. הוא מזדקף בהפתעה , טופח לי קלות על הגב ואומר תגידי מה יש לך? וצוחק. הכל בסדר? מה קרה? אז לפוליש הלכו כמה קיליינטים, מה קרה? נו, אולי נשתה תה ביחד ואני אספר לך. זה סיפור יפה, מה את ככה דואגת.

אני לוקחת אויר וקולטת שנשמתי רק בקושי כל הדקות האלה.
כן, אני אכין תה, וממהרת פנימה, חולשה ברגליים, הנס שקיוויתי לו הגיע אבל בדיוק כשרציתי רק להינטע שם לנצח בחולשת רגליים ודעת, ולשמוע עוד.

[עולם_ומלואו*]

אני בכלל שונאת שומר אבל אצלך הכל נשמע טעים

[דג_חתול*]

חזרתי עם התה. הוא ישב נינוח. פתאום הרגשתי שהכל לא נורא כל כך וקצת הגזמתי.
אז את שומעת? אני רואה שכבר אחת עשרה ויש לי עוד את המורמונים, אז אני אספר לך את זה קצר. בעצם תשאלי את בלביית, הוא יודע.
הוא יודע??
מה, הוא לא אמר לך כלום? שואל בר לבב בחיוך קטן.
לא.
איזה גבר גבר זה, שככה יהיה לי טוב. הקיצר את שומעת? הם, זה זמן אחר אני מזכיר לך. הכל היה אחר, כן?
היו עושים ככה. כשהשומר היה ממש צעיר, ממש, רך כמו חלב, הם היו באים לפני האור עוד, שוכבים על האדמה, לועסים לימון, ונושפים על התינוקות. ככה היינו קוראים להם, תינוקות. ככה כל בוקר במשך חודש ימים. כשקצת גדל היו נושפים ומלטפים כל אחד עם משהו רך. אפילו גרב של תינוק, או משהו.
את מבינה? מזה הטעם. מזה ככה כל מה שמרגישים מהשומר שלנו. את זה לא יודעים הכלבים משמה, הניד בסנטרו לכיוון ההוא.
שמעו משהו, עשו אחד ועוד אחד, יצא להם ג'ורה מהגרון. ככה זה אנשים.
אבל איך אצלך יוצא ככה? אני לוחשת, כולי הלומה מאדי הסיפור.
איך נראה לך? מחייך פוליש בלבביות
והוא ידע כל השנים?
בטח ידע, הוא צוחק, וכל חזהו הרחב רועד בגלי צחוק משוחרר ומלא חיים. למה נראה לך קרא לי ככה. גבר גבר הבנאדם, אני אומר לך.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

בחי אדוני, על שומר היא כותבת.
שומר הוא הסיבה שלמרות שהחלטתי להניח לזה, עדיין מדגדג לי לכתוב לך על שורש פטרוזיליה וקציצות הבשר.
טוב, מזגתי כוס קפה, מחכה להמשך בנשימה עצורה..

אה, המשכת, טוב שבדקתי!
איזה יופי לפגוש אותך לייב.
היו עושים ככה. כשהשומר היה ממש צעיר, ממש, רך כמו חלב, הם היו באים לפני האור עוד, שוכבים על האדמה, לועסים לימון, ונושפים על התינוקות
ככה, בדיוק ככה, את עושה למילים ואנשים.
תודה!

[בשמת_א*]

(-:

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

יא ממזרה!

[יעל_צ*]

@}

[מי_מה*]

_ככה, בדיוק ככה, את עושה למילים ואנשים.
תודה!_

[עולם_חדש_מופלא*]

השומר שלו, איך להגיד, זה לא רק שהוא גדול, אבל במידה הנכונה ובפרופורציה הנכונה בין השכבות, הוא גם..בוהק משמחה. וכשהשיניים ננעצות בו, כך, כמו בתפוח, החיך מתמלא תחושה של גאות פתאומית באגם מי לימון מתוקים, שהופכים נימי אור בגבישי סוכר, שמתפצחים ונעלמים בו זמנית אל תודעתך, משאירים אותך המום ורענן, כאמור, כאחד.
וואו!
נשמע כ"כ טעים, למרות שאני שונאת שומר...

[מי_מה*]

אין דבר כזה לשנוא שומר, יש רק נסיון רע עם שומר. תמיד אפשר לתקן.

[דג_חתול*]

אוי. מהזה הקישור הזה?
בסך הכל רציתילכתוב ככה: "את זה את שונאת? אין מצב! תחתכי לפרוסות ושימי לימון ומלח ושמן זית. את לו שונאת את זה. אין מצב."

[דג_חתול*]

אה, כשאת קונה את השומר תחתכי את הגבעולים שלו לגמרי, שישאר לך רק הכדור.וגם את האזור של השורש.
ותורידי את השכבה החיצונית. ואז לפרוסות, הרבה לימון, ואם בא לך אז שמן זית טיפה ומלח, ממש לא חובה.
ילדים חרופים על זה. נסי ותיהני.

[עולם_חדש_מופלא*]

תחתכי לפרוסות ושימי לימון ומלח ושמן זית. את לו שונאת את זה. אין מצב.
בואי נסגור שאני מתחייבת לנסות את המתכון, רק עם קולרבי ...

ילדים חרופים על זה.
???

<אני כבר כמה ימים שקועה בהנאה ב{{}}בדידותו של בוחר האבטיח>
<ומתמוגגת (-:>

[מצ'רה*]

הבאתי לכאן משפט שקראתי וישר חשבתי עליך
מספר הבישול "אוכל" של שרי אנסקי, בסיפור שמקדים מתכון לבורשט

"הם אכלו את המרק ובכו, כאילו מאחורי כל אחד מהם עמדה אמא וחיבקה אותו"

[דג_חתול*]

ובכן, כל הסיפור על בר לבב למעלה, היה רק כי נסחפתי. זה לא מה שהתכוונתי לספר עליו, אבל עכשיו יש לכם חומר רקע. מרוב שנטפלתם לויכוחי טעם וריח על השומר, אני מבינה שבר לבב לא ממש עשה לכן את זה, וזה לא נורא. הוא אדם אמיתי. הוא לא אמור ללכת בעולם ולעשות את זה לאנשים. ועוד ללא ידיעתו.
הוא גדל גוף, עב כפות, פנים עגולות, עיניים בורקות בשמחה ונכונות להקשיב, מילותיו שלוות תמיד, נעימת דיבורו מפייסת. כאילו כל מה שהוא אומר תמיד, בלי קשר לתוכן החיצוני, הוא: קחי צעד אחורה ותסתכלי, הכל בסדר. רואה? לא רואה? אז קחי עוד צעד אחורה. עכשיו רואה? הכל בסדר.
ואז יום אחד ראיתי אותו מעונן כזה. הכל בסדר, פוליש? מה קורה ? איך בבית?
לא פשוט.
מה קרה?
לא קרה כלום.
אני שותקת. מוזר לחלוב את פוליש. אני מנסה לזרוק חכה:
לחיות בתוך משפחה זה לא קל.
ממש לא.
לגדל ילדים זה יותר קשה ממה שסיפרו לנו.
הילדים מתוקים. הם לא אשמים בכלום.
זוגיות זה הדבר הכי קשה בעולם, אני אומרת לו.
זה לא אמור להיות קשה. הוא אומר. אם כל אחד דואג לעצמו, ורואה את האחר כנפרד, זה לא אמור להיות קשה.
אבל, אני עונה לו, כשאוהבים מתבלבלים. חושבים שאמורים להפוך לאחד.
זה לא קשור לאהבה. הוא עונה. יאללה אני זז. שיהיה לכם יום טוב, בריאות ואושר, דש חם לבלביית.

ואז, בפעם הבאה, ראיתי שהוא רזה אף יותר. חיוני. נראה טוב.
וואי פוליש, אתה משתנה, מה זה?
התחלתי לקחת אחריות על מה שאני מכניס לגוף.
נו תספר לי מה זה. אני גם רוצה.
הכל אותו דבר, רק במידה הנכונה.
הפסקת לאכול לחם?
אוכל הכל אני אומר לך. שבע. רק עושה במידה הנכונה.
איך אתה יודע מה המידה הנכונה?
אוה. זה בדיוק העניין של לקחת אחריות. להישאר עירני לפעולות. לא לעבוד על אוטומט.

השיחה לא התארכה, לא זוכרת למה.

ואז, שלשום, ראיתי אותו שוב.
איזה יופי, אתה נראה מעולה. מתמיד עם העניין של האוכל?
זהלא קשור לאוכל.
אז למה זה קשור?
למה אני מוכן שיכנס לתוכי ומה לא. הגעתי למצב שהתנתקתי לגמרי ממה שאני צריך, ורק הייתי מובל לפי צרכי הסביבה, ושיתפתי פעולה עם זה. בגלל זה הייתי ככה. ואז התחיל אצלי תהליך של מודעות. הבנתי שאם אני לא שם מסננת למה שנכנס, אני בסכנה. אני נעלם.
אז זהו. החלטתי להתמודד עם זה. להיות מחוייב לעצמי.

אבל פוליש, אני אומרת לו בלב כבד, אתה מחוייב גם לסביבה שלך. יש לך סביבה שבנית, שתלוייה בך.
נכון. והסביבה הזאת לא יכולה להכיל את מי שאני. אז הסביבה הזאת, לצערי הגדול, תצטרך להתפרק.

הלב שלי נסדק. נשבר. האבא הטוב הזה. האיש משפחה המסור הזה. החולה על הילדים שלו הזה.

תגיד לי, אני אומרת לו בכעס מוסתר ככל שיכולתי, איך יכול להיות שכשבנאדם מתפתח ונפתח אל מימוש הטוב שבו, משפחה צריכה להתפרק? מה התוחלת במוסד הזה בכלל, אם הצמיחה האישית חייבת להיפסק כדי שזה יחזיק?
הוא מהנהן בחיוך מריר. יש לי כמה תיאוריות...הוא אומר.
ואני צמאה לשמוע את כולן, לנהל שיחה בכובד ראש, לפתור אחת ולתמיד את הסתירה הבלתי נתפסת הזאת, ובמקום זה יוצאת ממני יבבה אבל פוליש זה קשה מאוד להתגרש! זה כאב לא נגמר! אני לא אומרת, אני לא איזה חסידה של נישואי נצח אתה יודע, אבל אתם חייבים לדעת מה זה אומר, זה אומר שובל של כאב כל הזמן, לא יודעת אם אתם קולטים את זה, פוליש!

לא, הוא מחייך בהרגעה. היא אשה מאוד חכמה, הוא אומר לי. היא חושבת כמוני שדי, אי אפשר ככה. אני רוצה להאמין ומקווה שזה לא יגיע לדברים האלה. היא אשה מאוד חכמה.
מה חכמה? יש לך מושג איך מתנהגת אשה חכמה כואבת? שכשלמשל תהיה לך אשה אחרת, ויהיה לה ילד שיאכל איתך ארוחות ערב, איתך, ילד שלה, והילדים שלכם ישבו בבית בלי אבא לאכול ארוחת ערב, איך היא תרגיש? מה זה יוציא ממנה? רעל! רעל מסוכן זה יוציא ממנה!
עד כדי כך יכאב לה עליהם שהיא תעשה דברים משונים. כמו למנוע ממך לראות אותם!
מה פתאום. היא לא תעשה דבר כזה.
והוא מצודד אלי מבט פתאום ואני רואה בבת אחת איך הוא מרגיש שבת שיחו לא ראויה. וזה בדיוק ברגע שאמרתי בקול מרוסק אפילו אני עשיתי את זה פעם אחת, פוליש. אוייש סליחה, יש לזה עוד המון צדדים לא יודעת מה נתקעתי על זה..., אני מתביישת שהקאתי עליו ככה.
ואני רואה איך הוא רוצה ללכת. איך הוא חש בבירור שמדרגת ההבנה והתקווה והפיתרון אליה הגיע, לא נהירה לאשה הזאת שהוא יושב לידה באמצע יום עבודה במקום להמשיך בנסיעה ובמחשבות הטובות. שהוא רוצה ללכת משם. שהיא מדברת על דברים מעוותים שלא צריך לשמוע. שזה חומרים נמוכים. שזה לא קשור אליו. הוא אוהב את הילדים. אשתו אשה חכמה. מה להם ולכל זה.

[דג_חתול*]

אוי מצ'רה. עכשיו אני בוכה ואפילו אין לי בורשט לפני.
אני מתה על הסיפורים של שרי אנסקי, המעטים שקראתי. כתבתי על זה פעם בבלוג שהתחיל ולא המשיך חיוכה של בוחרת המלונים
אבל באמת, שרי אנסקי. איזו מתוקה. ראיתי אותהרק פעם אחת בתכנית טלויזיה של חיים כהן הטבח המתוק, שם היא אומרת לו בחופשיות כה גדולה "מותק שלי!"
נדמה לי שמאז נהיה לי אומץ להגיד לאנשים מותק שלי.

[יעל_צ*]

ואו!! זה מה שיש לי לומר על הקטע האחרון. אוהבת אותך.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

ובמקום זה יוצאת ממני יבבה אבל פוליש זה קשה מאוד להתגרש! זה כאב לא נגמר! ...שובל של כאב כל הזמן
ואמרתי בקול מרוסק אפילו אני עשיתי את זה פעם אחת, פוליש

(חשבתי לכתוב איזה עד כדי כך מתחכם,
אבל) בראש מתנגנת לה שוב ושוב שורה מדואט (דומען) של אריק אינשטיין ויהודית רביץ:
צער לך וצער לי, על כך מעידות העיניים
אז שולחת

אוי מצ'רה. עכשיו אני בוכה ואפילו אין לי בורשט לפני.
^{זה מתחיל להשמע הורמונלי.}
<4 טיפות רסקיו וזה עובר. מה, לא?>

[קן_לציפור*]

הקטע האחרון... איך לומר... יותר מנוגע בי.
תודה

[דג_חתול*]

זה מתחיל להשמע הורמונלי.

יופי של תמיכה מקבלים פה. נשים זה עם רע. רע.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

למה רע? אם ככה הבנת - זה כמעט בטוח הורמנלי

בכל מקרה, תודה שגרמת לי להזכר ברסקיו, כי מסיבות אחרות לגמרי ממה שהסברת לבר לבב, אני בכוננות שלא יצא ממני רעל

[שביל_בצד*]

איך יכול להיות שכשבנאדם מתפתח ונפתח אל מימוש הטוב שבו, משפחה צריכה להתפרק? מה התוחלת במוסד הזה בכלל, אם הצמיחה האישית חייבת להיפסק כדי שזה יחזיק?
איך נתת לו ללכת בלי לענות על זה? איך?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

@}

[בשמת_א*]

איך יכול להיות שכשבנאדם מתפתח ונפתח אל מימוש הטוב שבו, משפחה צריכה להתפרק?
אחרי זה, אין לי יותר מה לומר.

[דג_חתול*]

למה רע?
צוחקים איתך, יא אללה.

איך נתת לו ללכת בלי לענות על זה?
חכי, אני עוד אתפוס אותו. מה נראה לך.

אחרי זה, אין לי יותר מה לומר.
בשמת, נו, בחייאת. זה משפט מלחיץ כשזה בא ממך. וזה גם נשמע לי הורמונלי.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

וזה גם נשמע לי הורמונלי.
ברור, המחזור של כולן פה בדף הסתכנרן.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

(מרגיעון: כל גיל והשמחה שלו )

[מי_מה*]

איזה יופי, אני בסינכרוניזציה הורמונאלית עם הדף בכלל בלי להתאמץ. ובאמת סתם נטפלנו לשומר והרי ברור שבר לבב הוא לב הענין פה. איזה איש! תודה שהבאת אותו לכאן, גם אם בלי ידיעתו.
זה לא סתם פירורים של זהב פה, זה ממש עורק עם גבישים ענקיים, רק להיכנס ולאסוף, אפילו לא צריך לחפור.

[בשמת_א*]

זה משפט מלחיץ כשזה בא ממך
את צודקת לגמרי. אבל אני לא יכולה לומר יותר אף מלה. הלוא כתבתי.

[דג_חתול*]

אני מסרבת לקבל את זה. תפסיקי להיות נבלה.
לפחות תסבירי למה את לא יכולה יותר לומר אף מילה.

[דג_חתול*]

אה, רגע, את לא מתכוונת שזה הקטע עם "כתבתי על זה במספיק דפים באתר אז תשאלי אותי שוב רק אחרי שקראת ועדיין נותר משהו לא ברור"
נכון?

[בשמת_א*]

את לא מתכוונת שזה הקטע עם
ממש לא.

[מיכל_בז*]

איך יכול להיות שכשבנאדם מתפתח ונפתח אל מימוש הטוב שבו, משפחה צריכה להתפרק? מה התוחלת במוסד הזה בכלל, אם הצמיחה האישית חייבת להיפסק כדי שזה יחזיק?

כל כך מדכא.
(זה הורמונלי?)

[דג_חתול*]

טוב, כולם למטבח. חלאס עם הדיכאון.
אם השאלות לא יישאלו התשובות יאחרו מדי לבוא.
לפני שבוע שמתי כאן קישור לתבשיל דגים מרוקאי. היום, כבר העזתי להביא הביתה בורי חי. מת כמובן. שניים , חתוכים, ואני ברשותכם אגיע אל הסוף: נתקעתי בשלב העין. הראש עם העין. הקצב הנחמד חותך לך כל ראש לשניים אז יש לך ארבעה פלחי דג עם עין. הקיצר, הכנתי את התבשיל הנפלא משבוע שעבר, הפעם עם יותר אומץ אז שמתי ג'ינג'ר וסומאק, ומלא מלא לימון פרוס, ופלפלים חריפים חיים, ויצא מקסים. (וגם בעייתי כי בזהיש עצמות. זה לא פילה קפוא. מצד שני יש פחות מים ויותר רוטב עשיר. הקפוא מפוצץ מים)
ועכשיו התקשרתי לסבתא שלי, מהאני יעשה עם הראש סבתא. יש לי ארבע.
תוציאי העין, מההבעיה?
אאאאאאאאיייייייחסה! אמרתי לה, איחסה! איחסה!
וזה היה שווה כי פתאום שמעתי את סבתא שלי נקרעת מצחוק, מתגלגל, כמו שלא שמעתי כבר מזמן.
נשים נגעלות זה בעיניה חומר לבדיחה.
חבל, ממה, הראש מוסיף הרבה טעם. חבל שאני לא שם חתשתיים הייתי מיציאה לך אותו עם סכין, בעיה גדולה.

אז אולי אני יעשה מרק?
מצויין! למה לא? תעשי תעשי. שימי בסיר כל מה שיש לך ככה קר עם מים, כוסברה, הכל, מלח פלפל, תשימי הראש דג, תבשלי, אפילו חצי שעה הדג מספיק לו.

טוב, טלפון לאח שלי.
תגיד אנירוצה לעשות מרק דגים תאילאנדי חמוץ חריף. מה אתה אומר?חשבתי לשים מלא כוסברה , ג'ינג'ר, שום, פלפל חריף, והרבה לימון, מה אתה אומר?
רעיון מצויין, אומר לי אחי הקטן. תלכי לחפש מישהו עם לימונית גדולה ותורידי עם סכין קצת מהשורש, זה מה שעושה את הטעם במרק התאילאנדי. ותרסקי עגבניות פנימה, ותוסיפי חלב קוקוס. ופלפלים חריפים אדומים. עדיף תערובת קארי אדום, אה, ותשימי פירות ים, לא דגים.

חמוד כזה. תודה רבה באמת. אין לי פירות ים אין לי חלב קוקוס, הפלפלים החריפים שלי ירוקים ולא אדומים, לא נעיםליללכת לשדוד שורשי לימוניות מאף אחד ויש לי שני בורים לשעבר שמסתכלים עלי מארבעה חצאי ראשים על השיש.
בנים, הם מבשלים כמו...בנים, אני מניחה. הם לא מסתכלים מה יש ועושים. הם הולכים לקנות את מה שצריך.
"הלכתי לקנות צרור מיורן טרי כי אני מזמין כמה חבר'ה הערב ולא היה לי מיורן לציר, אז נדבר"
"הייתי צריך רבע כפית אגוז מוסקט טחון לפטריות בשמנת אז לא עניתי, בדיוק הייתי בנסיעה לסופר"
בחייאת ראבאק.
פתאום אני קולטת שציטטתי סיומי שיחות ואולי זו בכלל דרכו הנחמדת לנפנופים. מממ.

בקיצור. הכנתי מרק דגים חמוץ חריף מהראש. מלא ג'ינג'ר כוסברה שום, ומיץ מלימון וחצי. מלח. פלפל ירוק חריף. קצת שמן.
מטעימת ביניים זה די מגעיל. העיקר שלא רואים את הראשים בתוך הסמטוכה. מה זה בכלל מרק דגים.

[עולם_ומלואו*]

אני פה בהפסקה בין הבישולים ואת קורעת אותי מצחוק
מה שכן היום קניתי ראס אל חנות בזכותך

[דג_חתול*]

לעומת זאת, התבשיל השני, טעמתי שוב , יצא פשוט כזה אלוף העולם, חבל על הזמן, אני ממש חייבת לתאר אותו פה:

דגים חריפים ברוטב אדום

אז ככה? הדגים החתוכים (בורי) ממתינים בקערה.
הבצל הקצוץ מזהיב בשמן בסיר גדול.
על קרש החיתוך קוצצים ככה:

צרור כוסברה גדול,
חמש שיני שום גדולות
שורש ג'ינגר (שיהיה נגיד 2 כפות לפחות של ג'ינג'ר קצוץ)
פלפל חריף גדול (עדיף לקצוץ אותו ישירות על השיש או על צלחת שלא תיכנס החריפות לקרש)
שני לימונים בקליפתם לפרוסות לא עבות
פלפל אדום וירוק, לעיגולים לפי הצורה שלהם

על הבצל שהזהיב, לפזר מחצית מכל מה שקצצת על הקרש.
לשפוך בעדינות מים רותחים שיכסו את תערובת הירקות אבל לא יותר מאשר יכסו
לערבב פנימה רסק עגבניות קטן, לזרות כף סוכר על הכל,
כפית סומאק (לא חייבים) כפית בהרט (לא חייבים) (אבל רצוי מאוד בתבשיל הזה ובמטבח בכלל) כפית מלח, להביא לרתיחה, (זה קורה די מהר), ולסדר את חתיכות הדג, ועליהן לפזר את המחצית השניה של כל הירקות. להגזים ולהוסיף עוד שום ועוד לימון מלמעלה אם בא לך. לכסות (אני מעדיפה מכסה זכוכית שקוף כשלא בטוחה, ולהישאר קרוב, לא ללכת לתלות כביסה) ) ולהרתיח.
כל העסק מנמיך קומה ומתכסה בנוזלים כעבור כמה דקות. אם זה לא קורה (סבלנות!) - אז אפשר להוסיף -בעדינות מים רותחים מהקומקום. זהירות עם זה. עודף נוזל מחרב את התבשיל.
כשזה רותח ומבעבע, לסגור במכסה ולבשל עד חצי שעה על אש יותר נמוכה.
דגים כאמור לא צריכים יותר מחצי שעה.

לאכול עם חלה, שאם חס וחלילה נתקעת עצם אז בולעים כדור לחם מגולגל והלחם דוחף את העצם מהגרון!
וגם כי זה טעים, אם כי אנחנו אוכלים את זה עם אורז בשמתי טעים, למרות קשיות העורף הבשמתית כאן בדף.

טיפ לגבי אורז בשמתי : הוא הרי עדין ויוחסני כזה.
הוא צריך פחות מים, אז אם ברגיל עושים 2 כוסות מים על כוס אורז, בבשמתי מספיק
כוס וחצי.
ועוד טיפ חשוב: להשרות אותו במים קרים רבע שעה לפני הבישול.

וטיפ לכל אורז לבן בכלל: לשטוף טוב מהעמילן לפני הבישול (במסננת מתחת לברז).

[דג_חתול*]

אני פה בהפסקה בין הבישולים
מה בישלת?
(סבתא שלי שואלת אותי "מה וישלת?" דרך קבע כדרך להתחלת שיחה)
אז ספרי, מה וישלת, עיוני?

[עולם_ומלואו*]

חצילים בתנור, מהגינה שלנו. יש התפוצצות אוכלוסין של חצילים עכשיו ואנחנו כל הזמן אוכלים חצילים במרדף נואש לגמור את כל מה שגדל (אולי את רוצה חצילים?)
חומוס גרגרים, מאז שהקטנצ'יק נולד והואלתי בטובי לקנות מעבד מזון השתדרג לנו המטבח - או לפחות החומוס
כוסמת עם בצל - זה האיש אוהב מבית אבא
מרק עוף וירקות עם אטריות שאני צריכה עוד להוסיף
וצ'ולנט למחר. בבשר שלו הוספתי את הראס אל חנות, טיגנתי בהתחלה בשמן בסיר והוספתי תבלינים (נראה לי זה שדרג מאוד את כל העניין) ואז את התפוחי אדמה ובצל ושעועית גריסים חיטה וכל החברים שנקראם אצלנו "חומר" (מה אתה רוצה מהסיר? - תשימי לי עוד חומר)

<אנחנו בשבת דתית>

[עולם_ומלואו*]

אה וגם קישקע. יש בצולנ'ט גם קישקע. זה מה זה טעים הדבר הזה. כמה לא בריא כנראה, ככה טעים

[דג_חתול*]

יש התפוצצות
יש דבר כזה ריבת חצילים. כך שמעתי. ופעם הייתי בברית, שהגישו שם חצילים שהם ריבה, אבל שלמים, מצופים עד חציים בשוקולד. זההיה מטורף כמה שזה היה טעים.

[דג_חתול*]

כמה לא בריא כנראה,
כמה לא בריא זה כבר יכול להיות, הוא כזה דק הרי. גם אני מתה על קישקע.

[בשמת_א*]

למרות קשיות העורף הבשמתית כאן בדף
(-:

טיפ לגבי אורז בשמתי : הוא הרי עדין ויוחסני כזה
חחח (-:
(אני מתה על בשמתי מלא. בכלל, מאז שהפסקתי לאכול אורז לבן, אני כבר לא יכולה לאכול אורז לבן. די. טעם של קלקר. זה כבר לא אותו דבר. המלא פשוט טעים! במיוחד הבשמתי, שיש בו איזה נופך אגוזי כזה, במיוחד אם קודם כל קולים אותו עד שיש ריח בסיר, ואחר כך, אחרי שכבר הוספת מים ורתח והוספת מלח, אז את בוזקת טיפונת רוטב סויה, אבל אמיתי כזה, רק טיפונת - איזה טעם... אח....).

[לימונדה*]

איזה כיף!
בונוס לקוראים (בחסות יש משיח?) מתכונים לשבת (-:
הולכת לעשות דג חריף בהשראת דג חתול
חושבת שזה ילך נהדר עם סלט שומר חתוך דקת פטרוזיליה, שמן זית, לימון, סומק וקצת מיץ של קלמנטינות
תודה 9-:

[מי_מה*]

"מה וישלת?"
מרוב בישולים לא הגעתי לפה בזמן אמת. היום עשינו בישולים במשותף , הבכור ואני , כי אתמול כינסתי אותם למועצת חירום לרגל זה שסעודת שבת אצלנו בלי הורי, שהוזמנו לסעודה אחרת. הוסכם שמכינים ביחד ועושים מקסיקני. אז לימדתי את הבכור לבשל אורז (בשמתי תמיד אבל הפעם לבן כי התאים יותר) .
קולים אותו עד שיש ריח בסיר וכאן התלבטתי אם להגיד לו שצריך להיות ריח של סדינים שיובשו בשמש, שזה מהמתכון של אייל שני ועובד בול בשבילי, אבל מאיפה ידע זה, מסכן, איזה ריח יש לסדינים שיובשו בשמש? חוצמזה הכנו רצועות עוף בדבש וצ'ילי ובקר עם שומבצל וכוסברה, ורצועות פלפלים וקישואים בחומץ בלסמי ושעועית אדומה בצ'ילי גם כן, וסלסה מעגבניות ובצל סגול ופטרוזיליה (נגמרה הכוסברה) וגוואקמולי. אכלנו את זה עם קצת שמנת חמוצה (לא של תנובה!) והיה טעים מאוד!
ואני גם רוצה להודות לבר לבב שבגללו בכל פעם שמשהו במציאות גירד לי היום, לקחתי צעד אחורה ואם זה לא הספיק אז עוד אחד וראיתי שבאמת הכל בסדר!
שבת שלום!
(סעודה הבאה חייבת לנסות את הדגים האלה!)

[דג_חתול*]

רק רגע, מהסוף להתחלה:
מימה, יש לי מלא שאלות, מה זה הלחץ הזה (דיברת כמו עקרת בית, או מוסכניק, ב נומותקיוםשישיוםקצרקדימהקדימהלזוזאיןליאתכלהיום)
ר ג ע !
מה זה פה, שיייאאאלללה.

צ'ילי - מה הכוונה? הרוטב התאילנדי המתוק?

וקישואים בחומץ בלסמי
איך? עשוים או טריים? לא הבנתי. מבשלים עם בלסמי?

ושעועית אדומה בצ'ילי
אנא, הסבר מפורט לאהבלים גמורים, מהתחלה (גודל, השרייה, הכל)

(לא של תנובה!) אז של מי??

[דג_חתול*]

לימונדה, ספרי איך יצא. ותודה על הסמיילי הלקקן, לא הכרתי אותו (-:

די. טעם של קלקר.
הלו!
(אבל סחתיין על העמידה בבדיקת העירנות.)
מבקשת הסבר על מה זה לקלות אותו בסיר. על יבש?
(או שגם על זה אין לך יותר מה להגיד?)

ומימה, ריח של סדינים שיובשו בשמש, עושה לי אסוציאציה אחת ויחידה, סורי, אז קודם כל וקשה תוציאי את זה מהאורז שלי. יש גבול למתירנות. זה מזכיר לי שממש לא מזמן הייתי בפגישה עם נופך רשמי כזה, מחייב, שמדברים יפה ועושים רושם טוב, ואז היה סמול טוק על המזג אויר והטבע ואז מישהי אמרה והריח של פריחת החרובים.
וואי זה היה קשה מאוד לסתום, וזה לא שממש הצלחתי אבל יצא לי מין אהה...וחיוך קטן ומנומס ואז ראיתי את החיוך שלה הקטן שברח גם לה בשניית ההתעשתות וחשבתי לעצמי איזה כיף זה לפגוש נשים. ככה, מעבר למעטה שלפעמים מולבש עלינו, לפגוש אותנו בשמלה עם כתמי אקונומיקה, שיער לא מסורק וצחוק פרוע פתאומי

[יעל_צ*]

9-:


מעבר למעטה שלפעמים מולבש עלינו, לפגוש אותנו בשמלה עם כתמי אקונומיקה, שיער לא מסורק וצחוק פרוע פתאומי
ממש ככה. הניסים הקטנים האלה שקורים פתאום. למשל, כשאיזו שכנה אומרת משהו ואת מבינה שמצאת חברה....

[לימונדה*]

נכנסת לפה לדווח ש...
יצא לי מדהים !!!
אני לא לגמרי טיפוס של מתכונים. לא ממש עוקבת רק מקבלת איזשהו כיוון כללי (של מרכיבים, אופן הכנה) וממשיכה לבד. מתכונים הם בגדר השראה בלבד.
איכשהו אני מעולה באילטורים ולא טובה בדיוקים (אוהבת לבשל אבל לא יכולה להכין עוגה או כל דבר שדורש שלבים ברורים, סדר מחשבתי וכמויות מדויקות).
אתמול כשקראתי אצלך את המתכון נדהמתי- כי זה בדיוק מה שהתחשק לי להכין אבל יותר מזה...כי היו לי את כל המצרכים שזה נס לא קטן.
פה (פראנציה) אין להשיג כוסברה ופלפלים חריפים. אין מי שיאכל אותם- הצרפתים שונאים חריף (ואין פה ערבים) אבל... בעיר הגדולה...יש! ביום חמישי נסעתי לעיר הגדולה הלכתי לשכונה של הערבים (איפה שגם מוכרים חשיש משובח ממרוקו) וחזרתי עם סלים- טחינה, צרורות רייחניים של כוסברה, נענע ופטרוזיליה, פלפלים ירוקים ארוכים וחריפים זה מציאה (השנה גידלנו תילאנדים קטנים וחריפים בגינה), פיתות שמנות, תרכיז רימונים וראס אל-חנות.
את התבלינים (סומק ובהארט) כבר היו לי (מבריחה מהארץ כבר שנים תבלינים מהשוק במזוודות אפילו שאסור).
בצהריים (לפני שראיתי את המתכון וידעתי מה אבשל) קניתי בסופר פילה של דג שהוא לרב יקר אבל אתמול הוא היה ב -promo וקוראים לו "dos de cabillaud" (באנגלית זה cod ובעברית מסתבר שזה "זאב ים" אבל ניראה לי שהשם העממי הוא באקלה)
אז ניכנסתי לזה וקצצתי ובישלתי את הכל בסיר חרס מספרד. האילתורים היחדים היו שהוספתי פטרוזיליה גם ופפריקה מתוקה. לא הייתי סגורה אם להוסיף את הג'ינג'ר או לא... אבל היה לי והוספתי. יצא חלום!!!
אכלנו את זה עם אורז יסמין ולא בשמתי, צריך להתמרד איפשהו, מכינה במכונת אורז (השנה אחרי של שנים של השתוקקות קניתי סוף סוף מכונת אורז- ועכשיו אני לא מבינה איך הסתדרתי בלי). הכנתי גם טחינה, וסלט של שומר, חתוך דק דק דק עם העלים (הצעירים- רק הצעירים והרעננים מהלמעלה של הפקעת) ופטרוזיליה, לימון, שמן זית, סומק ומיץ קלמנטינות- כי תפוזים וקלמנטינות אוהבים שומר. זאת עובדה.
היה כל כך טעים. לא עשיתי חריף מדי כי היה אורח צרפתי.

יצא הורס!!!
תודה על המתכון לשבת.
^{וגם אני רוצה סבתא ששואלת "מה ווישלת"}

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

ואז מישהי אמרה והריח של פריחת החרובים. וואי זה היה קשה מאוד לסתום
קראתי ויצא ממני צחוק פרוע ...
זכרון ילדות: טיול של שבת בבוקר, ובקטע נסיעה קטן, של דרך עפר בין עצי חרובים, חברה של אמי שנוסעת איתנו מכריזה: אוי, לריח של החרובים יש ריח ...ואז היא רוכנת קדימה, לוחשת משהו באוזנה של אימי, וצוחקת. אני מרגישה את אוזני מזדקפות וקולטת את המילים ״של הבעל״. הרגשתי את המבוכה של אמא, ונורא ניסיתי, אבל בשום אופן לא הצלחתי לנחש, מה ״של הבעל״, מריח כמו חרובים.

וחשבתי איזה כיף זה לפגוש נשים באינטרנט, גם כשזה כ״כ בקטן, באייפון, ואני פשוט חייבת לתקן את המחשב.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

יש פה ושלניות של מילים ותבשילים, ולי בסה״כ יש שיפור קטן למתכון הפונקציונלי של קציצות בשר.
אבל, בניגוד ל שטן שכידוע גר במוסקבה, ה׳ הלוא גר, בפרטים הקטנים.
פעם אחרונה, הקציצות הפשוטות, יצאו כמעט שמימיות.
אז ככה:
את שורשי הפטרוזילה (2 ענקיים ויפים), קילפתי וחתכתי קטן-קטן-קטן. ריככתי במחבת עם מעט שמן על משקל ״להשקיף בצל״. (איכס, בצל). הוספתי למחבת גם כ1/3 שומר גדול קצוץ, כמות נדיבה של עלי פטרוזילה קצוצים והמלחתי קלות. כשרוככו דיים, הוספתי הכל לתערובת הבשר-ביצה-פירורים-תרד, שתובלו במלח-פלפל-פפריקה-סויה. סה טו, בלי פורציני ובלי עמאייד.
התפרעתי והחלטתי לטגן הכל...
״ולא נודע כי בא אל קרבו״.
<גם אני בד״כ מהמאלתרות, אבל בגסות, הכמויות מתייחסות לכחצי קילו בשר.
וטיפ חשוב לגבי תרד: אם בוחרים להפשיר תרד קפוא, אז תמיד-תמיד- לקנות עלי תרד ולא תרד טחון>

[מיכל_בז*]

ווי. מה זה מכונת אורז?

[בשמת_א*]

_מבקשת הסבר על מה זה לקלות אותו בסיר. על יבש?
(או שגם על זה אין לך יותר מה להגיד?)_

כיוון שגם אני שוטפת את האורז לפני הבישול, אז אני משאירה אותו קצת במסננת שיתייבש טיפה אחרי שגם ניערתי, ולא ייכנס לסיר עם שארית המים מהשטיפה. מנערת שוב לפני שמעבירה הכל לסיר. אז הוא לא ממש רטוב אבל גם לא יבש מהקופסא. מכניסה ככה לסיר בלי כלום ומדליקה את האש ומנערת את הסיר מדי פעם.

את הטריק להכניס לסיר ריק למדתי מ-עננים בקפה. וגם את הטיפ שצריך לחכות לריח. וגם את הטיפ על הסויה. זה במסגרת הקורס שהיא מעבירה כבדרך אגב, תוך כדי שיעורים אחרים בכלל, על "איך להכין אורז מלא ככה שייצא טעים" P-: (את יודעת, המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם (-: ).

אגב, לשטוף את האורז למדתי מהבת של מוכר הקטניות בשוק, סיגלית. היינו פעם הולכים לשוק בערך כל שבועיים ביום שישי, אבא שלי, אחותי וגיסי שאז גר איתנו, ואני. בילוי משפחתי. את האורז והקטניות היינו קונים אצל מוכר בסימטא צדדית בשוק, איש מאוד נחמד. היה אומר עלי שאני בחורה עדינה (זה הפתיע אותי מאוד בזמנו, אני ראיתי בעצמי ג'בארית כזאת, פיל בחנות חרסינה). רצה להכיר לי את בתו, כי אמר שהיא דומה לי, גם כן עדינה. אז באמת הכרתי אותה והתיידדתי איתה. אפילו הייתי בחתונה שלה. הלכה והתחתנה עם איזה אשכנזי עשיר בשם נדב ('צטערת, הוא היה מין כזה שחייבים להגדיר אותו בתור "אשכנזי", זה לא מגזענות) ומאז ניתק הקשר בינינו.
בקיצור, בפעם הראשונה שדיברנו על אורז היא נדהמה לגלות שאני לא שוטפת אורז (תיכף על זה), ואמרה לי, אוי לא, חייבים! הרי יכולים להיות שם חרקים וכל מיני לכלוכים!
הבנתי. הפנמתי (סה"כ מי יידע יותר ממנה, אבא שלה מוכר את האורז...). התחלתי לשטוף. זה היה לפני 25 שנה בערך...

ולכן תמיד האורז שנכנס לסיר, לא יבש.

אבל כשלמדתי להכין אורז זה היה כשהייתי ילדה.
אבא לימד אותי.
אבא שלי למד לבשל מאמא שלו (שלימדה אחר כך גם את אמא שלי, כשהיא ברחה מהבית ובאה לגור אצל אבא שלי בבית אמו). אז, כשלימד אותי, אמר שהוא מכין אורז "בשיטה העיראקית".
מהי השיטה העיראקית? קצת שמן זית בסיר, לחמם, להוסיף את האורז, קודם כל לקלות, כשלושים שניות תוך כדי ערבוב עד ששומעים פצפוצים, ורק אחר כך להוסיף את המים. והוא הכניס את האורז יבש.
ככה הוא עשה גם אורז, גם כוסמת, מה עוד מבשלים בשיטה הזאת?

(כמו שאפשר להבין מזה ששמה היה סיגלית, גם הם היו עיראקים, זה ברור לך, כן? זה סיגלית על שם הסבתא ויולט, כמובן)

את הקינואה אני עושה עם וריאציה: קודם כל שמן זית, אחר כך קצת בצל לבן קצוץ דק דק, כשמזהיב אני מכניסה את הקינואה ששטפתי והעמדתי במסננת עוד לפני שקצצתי את הבצל, מוסיפה כורכום, מערבבת, קולה טיפונת, מוסיפה את המים ככה שירחש בסיר, מכסה, מוסיפה מלח ברתיחה, מנמיכה את האש. 20 דקות במכסה סגור, ולהשאיר עוד את המכסה סגור כשמכבים את האש. כמובן. כמו באורז.
הבצל והכורכום הופכים את הקינואה למשהו טעים. בלי זה, לא טעים לי הקינואה בכלל P-:

אז החידוש של עננים בקפה לעומת השיטה של אבא שלי היה, שהיא קולה בסיר בלי כלום. ובכל זאת יוצא אחד אחד, בזכות הקלייה עד הריח.

כשאבא שלי לימד אותי לבשל אורז, היה תמיד יוצא לי מושלם. אחד אחד. אבא שלי היה הממונה בבית על האורז, הפסטה, הכוסמת, תפוחי האדמה, הקטניות כולן, מרקי הקטניות, הסלטים ולא זוכרת מה עוד. אמא שלי היתה ממונה על החלק הבשרי: קציצות, צלי, שניצל, עוף בכל הצורות וכו'. כל אחד מהם היה מומחה במרקים אחרים. עכשיו אבא שלי גם מכין דגים, והוא כזה אלוף בשניצלים שהילדים טורפים אצלו. כל הנכדים הרזים הבררנים האלה, אצל אבא שלי - זוללים הכל!

אותי גידלו להיות ממלאת-מקום-אבא.
כשאבא היה בחו"ל, אני מילאתי את התפקיד שלו בניקוי הבית (שאיבת השטיח, המיטות והספות, ניקוי כל התריסים והחלונות, ניגוב האבק וכו'). אבא ואני היינו שוטפי הכלים. וגם בבישול, כשגדלתי ואבא יכול היה להרשות לעצמו לעבוד ימים שלמים באוניברסיטה (כשהיינו קטנות הוא נסע לשם אך ורק ללמד ולישיבות, עבד בבית) אז זה גם היה התפקיד שלי לבשל את האורז.
ואמא שלי כל פעם היתה מעצבנת אותי מחדש כששלחה אותי לעשות אורז ונתנה לי הוראות. יא אללה! האורז שלי יוצא יותר טוב משלך ואת מנסה ללמד אותי?!

(איכס, בצל).
הלו, זה לא חוקי! 0-:

(אני מעדת הבצל, השום והעמבה)

(אבל לא עיראקית. מה לעשות, יש לי גם חסרונות (-; )
(לפני כמה שנים יצא לנו לבקר את הורי בדיוק כשהיתה בטלביזיה איזו תוכנית על עיראקים. לא זוכרת באיזה הקשר. צילמו עיראקים שדיברו במבטא עיראקי כבד אמיתי כזה. הורי מייד באו להתענג, אמא שלי התרגשה עד דמעות ממש. הם בצבא היו במין מקום כזה, כמעט כולם היו שם עיראקים. זכרונות הילדות שלי באמת מלאים בעזרא מני והדיבור שלו. והסוסיתא שלו (-: גם לבת שלו קראו תמר, כמו לאחותי. למה קראו, קוראים עד היום (-:
אחת הבדיחות הקבועות של עזרא הלכה ככה:
"כשנולדתי, הייתי חצי מתאומים. היינו עזרא ויחזקאל. כעבור זמן קצר אחד מאיתנו מת. ועד היום אני לא יודע מי מת, אם אני או יחזקאל".
אני כותבת לך ומתפוצצת מצחוק פה מול המחשב, שתביני.
בהזדמנות אני אספר לך עוד סיפורי עיראקים אם תרצי).

(זה הכל בגלל סבתא שלך, מה וישלת. באשמתך)

[לימונדה*]

מכונת אורז (לא בטחה אם זה השם החוקי בעברית)
באנגלית זה rice cooker
ניראה לי שביפן אין בית בלי.
שמים את האורז. קצת מלח. מים באותה כמות כמו האורז. לוחצים על הכפתור...ו כמו קסם- אחרי 17 דקות האורז יוצא אחד אחד.
עובד במיוחד טוב לאורז יפני- סושי- שיוצא כמו במסעדות ולא עיסתי.
אבל מעולה גם אורז מלא, בשמתי, יסמין או כל אורז לצורך העינין
.והכי להיט- זה מחמם את האורז. שזה אתגר בפני עצמו- לחמם אורז קר

[מי_מה*]

לסדינים שיובשו בשמש יש לדעתך ריח של הזה של הבעל? משונה, מעניין במה כיבסו אצלכם

פלפים וקישואים בבלסמי: חותכים פילפלים בכמה צבעים וחצי של אחד ירוק חריף ובצל לרצועות. מטגנים בשמן זית/קוקוס ועם כפית סוכר חום שיתקרמלו. מוסיפים שום קצוץ לפי הטעם (אני אוהבת שן אחת, לא יותר). אחרי שכבר די מתרכך להוסיף חומץ בלסמי (לפי הרגש. לא יודעת כמויות) קצת מלח גס טיפונת רוטב סויה. עכשיו בכלל לא חייבים גם קישואים אבל במקרה היה לי קישוא יפה אחד במקרר אז ריצעתי גם אותו וזרקתי פנימה בשלב הזה כי הקישואים צריכים בערך רבע מהזמן של הפילפלים והבצל. ממשיכים לערבב עד שהירקות נראים קצת צרובים והרוטב (הנה אני כותבת את זה) מצטמצם.
עוף בצ'ילי: רצועות חזה עוף, רצועות בצל ושום. להקפיץ עד שהעוף לבן. אפשר להוסיף רוטב צ'ילי מתוק מבקבוק או לחתוך צ'ילי לטבעות להוסיף יחד עם רוטב סויה , דבש, פפריקה מתוקה וזהו בעצם. דקות עבודה.
שבוע טוב

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מהי השיטה העיראקית? קצת שמן זית בסיר, לחמם, להוסיף את האורז, קודם כל לקלות, כשלושים שניות תוך כדי ערבוב עד ששומעים פצפוצים, ורק אחר כך להוסיף את המים.
כך אני עושה (חצי עיראקית, אבל לא למדתי את זה מהמשפחה - אמא שלי בכלל יודעת לבשל אורז רק בסיר לחץ..). אה, המים שאני מוסיפה הם מהקומקום, כאלה שרתחו הרגע. שלא לעצור את הבישול.

"כשנולדתי, הייתי חצי מתאומים. היינו עזרא ויחזקאל. כעבור זמן קצר אחד מאיתנו מת. ועד היום אני לא יודע מי מת, אם אני או יחזקאל".

[מי_מה*]

בתור חצי מתאומים שאחד מת (עוד לפני שנולדנו ובלב אני קוראת לו יונתן) אני יכולה לספר שזה קצת ככה באמת. היותו והיעדרו משפיעים על חיי בכל כך הרבה מישורים.

[עולם_ומלואו*]

בתור חצי מתאומים שאחד מת (עוד לפני שנולדנו ובלב אני קוראת לו יונתן) אני יכולה לספר שזה קצת ככה באמת. היותו והיעדרו משפיעים על חיי בכל כך הרבה מישורים.
וואי מימה, כל יום לומדים משהו חדש.

מהי השיטה העיראקית? קצת שמן זית בסיר, לחמם, להוסיף את האורז, קודם כל לקלות, כשלושים שניות תוך כדי ערבוב עד ששומעים פצפוצים, ורק אחר כך להוסיף את המים.
גם אני מכינה ככה ואין לי מושג ממי למדתי. איפשהו בצבא נראה לי. אותי דווקא לימדו להוסיף מים קרים, לא רותחים.

[לימונדה*]

בתור חצי מתאומים שאחד מת (עוד לפני שנולדנו ובלב אני קוראת לו יונתן)
ככה מסתתר לו משפט בין שורות על רצפטים ווישולים- בין קציצות עם שומר ושורש סלרי לעוף מוקפץ עם פלפלים צבעוניים ובלסמי לדג חריף עם ג'ינג'ר ופרוסות לימון.
החסרתי פעימה. 0-:

רק חייבת להבהיר, למען הסדר הטוב, שכשכתבתי שבשכונה הערבית בה אני רוכשת תבלינים יבשים ועשבים טריים גם מוכרים "חשיש משובח ממרוקו" זה היה בגדר ציון עובדה.
^{עיני החדה הבחינה במתרחש והמשכתי בקניות לשבת כאילו כלום}
ועוד נקודה לגבי מכונת אורז- מה שתמיד קשה לי בבישול אורז על כיריים זה הסיר, איכשהו אף פעם לא היה לי סיר אורז מוצלח. בנוסף לזה הזמנים המדוייקים. החום מהכיריים שצריך להתפזר אחיד. איכשהו המכונה מטפלת בכל האלמנטים. תיזמון מדויק בדרגות החום. לפני רכישת המכונה תמיד הלכתי על השיטה העיראקית (מסתבר). עכשיו אני לא מבינה איך אפשר בלי ההמצאה הגאונית הזאת- במיוחד לאורז מלא (שעד עכשיו מידת ההצלחה שלי איתו היתה לא עיקבית) ולאורז יפני.

[עוברת_אורח*]

מי מה, קלטתי אותך שהעלמת איכשהו את הבקר בשוםבצל - מה נהיה?

לא יודעת מה לעשות, מאז אתמול מתה לעשות את הדגים, וכולם בבית עושים לי פרצופים של "איכס!" - לעשות רק לעצמי? נראה לי פסיכי...

אגב, רק לציין שאני עושה אורז על חמאה ולא על שמן זית. מאדה בצל בחמאה ואז מוסיפה אורז ומלח ומערבבת עד שמתפצפץ ואז מוסיפה את המים (קרים). אבל זה אורז בשמתי לבן, לא ניסיתי את זה עם מלא. את המלא אני עושה כמו שאייל שני מסביר, כולל הריח של הסדינים.

(איך אני, אשכנזיה בת אשכנזים, מזמינת פיצה ותאילנדי, שמבשלת אך ורק לפי מתכונים מדויקים, מוצאת את עצמי בשיחת "מה וישלת?"? מה קורה לי כאן?>

[מצ'רה*]

השנה גידלנו תילאנדים קטנים וחריפים בגינה
D-:

[מיכל_בז*]

אני רק רוצה לציין שכל הבלוג הזה עושה לי כמיהה עצומה להיות בשלנית. זה גורל מאוד אכזר - להיות אכלנית כל כך מוצלחת בלי הסבלנות לבשל.

[יעל_צ*]

הבצל והכורכום הופכים את הקינואה למשהו טעים. בלי זה, לא טעים לי הקינואה בכלל בשמת, אנחנו מוסיפים קוביות בטטה.

(הנה, יעל צ , הצלחת לתרום משהו לשיחת נשים על בישול... ואפילו למדת כמה דברים מעניינים על בישול אורז....!!!).

מי מה , חייבת להכין את הפלפלים שלך, וגם את הרצועות בצ'ילי (למעשה, חייבת להראות את זה למי שבאמת יודע לבשל בבית שלי).


מוצאת את עצמי בשיחת "מה וישלת לדעתי יש בדף דווקא רוב גדול לעדות אשכנז... אבל אין ספק מי המלכה כאן.....

<הדף הה כל כך מדליק. חבל שאין לי זמן לקרוא הכל. !! >

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אני רק רוצה לציין שסבלנות-או-לא, אחרי ש(ב״ה)יהיו לך ילדים, את תתחילי לבשל.
זה יתחיל בהזנה מהציצי, ימשיך ב״טחונים״ (אוף- הטחונים), משם מכוח האנרציה, והגנים האמהיים היהודיים הקושרים אהבת אם עם אוכל, ימשיך לבישול של ממש.
כך, תוך כמה שנות אימון, פתאום כבר תהיי גם את ״ושלנית״ שמפטירה בנונשאלנטיות שאת נוהגת לאלתר ומתייחסת אל מתכונים כאל מקור השראה.
<שלא תגידי שלא אמרו לך.>

[דג_חתול*]

"כשנולדתי, הייתי חצי מתאומים. היינו עזרא ויחזקאל. כעבור זמן קצר אחד מאיתנו מת. ועד היום אני לא יודע מי מת, אם אני או יחזקאל".
יש לי שתי חברות שזה קרה להן, אז אני צוחקת ובוכה יחד. שמת להן תאום בבטן שלהן. ואחת מהן, נדמה שהיא לא יודעת מי מת, התאומה ברחמה או היא עצמה. ואיך אי פעם תצליח לפצות את בתה המתוקה החיה. והכאב הוא מטורף כל כך. עשר שנים.
והחברה השניה, מי יודע. ג'דאית שנונת לשון שתמיד נדמה שהכאב ממנה והלאה ובנה היחיד הוא לה השלמות עצמה.

(יש לי כ"כ הרבה מה להגיב על מה שקרה כאן בדף מאז שלימונדה (איזה כיף! איזה כיף!) בישלה, אבל זה תפס אותי בבטן, העזרא ונחמיה הזה.)

[קן_לציפור*]

משלימה הרבה ימים של בלוג...
איזה כיף זה לפגוש נשים. ככה, מעבר למעטה שלפעמים מולבש עלינו, לפגוש אותנו בשמלה עם כתמי אקונומיקה, שיער לא מסורק וצחוק פרוע פתאומי
ממש. פשוט וכל כך נכון.

השנה גידלנו תילאנדים קטנים וחריפים בגינה
לימונדה, ישר דימיינתי שיחי פלפלים שכל פרח הוא כובעו של תיאלנדי קטן וחריף,ככה, תלוי לו על ענף.

מימה, איך את משחילה משפט כזה... ככה בין המתכונים?

ודג ח, רק שתדעי שפתחתי לי דף וורד במסמכים האישים שלי והוא קרוי: מתכונים מדג חתול.
הכל ינוסה בזמנו.

יום טוב

[דג_חתול*]

מי מה, קלטתי אותך שהעלמת איכשהו את הבקר בשוםבצל - מה נהיה?
וגם את השעועית האדומה.
רק שתדעי שפתחתי לי דף וורד במסמכים האישים שלי של מתכונים שאחרות כותבות פה (-: (בינתיים אורחי הכבוד במתכונים היו השטן ואלוהים בכבודם ובעצמם!)

[מי_מה*]

נו ב'מת,כמו בולונז רק בלי עגבניות.שום בצל מטגנים,וגם את החצי פלפלחריף שנשאר מהפלפלים.מוסיפים בשר טחון קצת מלח (מלח ים שלוקט ביד על ידי כוריםבתולים ושזופים).ובסוף טונות כוסברה קצוצה. אבל אם לא אוהבים אפשר פטרוזיליה ולראות רופא כדי לברר למה לא אוהבים כוסברה ואיך אפשר לרפא את זה.
שעועית משרים לילה קודם מבשלים במיים איזה שעה ואז להוסיף עגבניות מרוסקות מקופסא(לא המשחה בצבע בורדו שקוראיםלה רסק עגבניות) קצת צ'ילי , מלח,טיפונת בלסמי וכפית סוכר/דבש/מייפל טבעי. בסוף עשבקצוץ כלשהו.(ראו הערתי על הכוסברה ממקודם)

[בשמת_א*]

_"כשנולדתי, הייתי חצי מתאומים. היינו עזרא ויחזקאל. כעבור זמן קצר אחד מאיתנו מת. ועד היום אני לא יודע מי מת, אם אני או יחזקאל".
יש לי שתי חברות שזה קרה להן, אז אני צוחקת ובוכה יחד_
אוי חמודה. יש לי הרבה יותר קרובות מחברות שזה קרה להן. ובכל זאת, אמנם עזרא מני כבר לא עמנו, הצטרף אל אחיו התאום, אבל אני חייבת להגיד שאותי זה מצחיק כל החיים מפני ש, תראי, זה הפרדוקס.
הוא חי.
אבל השם, השם...

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

לכבוד, תחייכי,
אבל למען הסר ספק,
(ולמען גאולת העולם)-
אני כולה ליקטתי.
את השטן (שכידוע גר במוסקבה)
גררה לפה, באוקטן גבוה,
לא אחרת מאשר הגברת המהוללת עננים בקפה.

וה׳? אהה...
היה זה האדריכל מיס ון דר רוהה שקבע ש: ה׳ נמצא בפרטים הקטנים.

למזלי, הוא היה נדיב למצטטות ומפרפזות שכמותי, כשטען גם ש:
״It is better to be good than to be original"
נניח.

[הגבירה_בחום*]

״It is better to be good than to be original"
ללא ספק.
המתכונים נשמעים משו משו... לא ממש אוכלים אצלנו דגים, אז מראש לא מנסה, אבל כל השאר נסה ינוסו.

איזה כיף זה לפגוש נשים. ככה, מעבר למעטה שלפעמים מולבש עלינו, לפגוש אותנו בשמלה עם כתמי אקונומיקה, שיער לא מסורק וצחוק פרוע פתאומי
אפשר להרחיב את מעגל המראה המוזנח לכתמי שמן וגרביים מחוררות? (-:

[שביל_בצד*]

אז נפתרה התעלומה אם דג חתול אוהב דגים. רק נותר לברר אם הוא אוהב גם חתולים.
אולי אפשר לקבל מה
תילאנדים קטנים וחריפים בגינה
מתכון לחתולים?

<אני יודעת שזה הומור סר טעם לחלוטין>

[דג_חתול*]

_את השטן (שכידוע גר במוסקבה)
גררה לפה, באוקטן גבוה,
לא אחרת_
טוב ברור לך אני מקווה שלא פספסתי את זה, אבל חינניות החיבור, שווה מאוד.

וגרביים מחוררות?
בתנאי שהן לא מאותו זוג.

[דג_חתול*]

בעצם, במחשבה שניה, את, וכולנו כאן, גבירות.
כתמי שמן וגרביים מחוררות זה לא לעניין. (בעצם רק אם בטוח בטוח אף אחד לא עומד לבוא. והייתה לי חברה פעם, שאמרה לי "תמיד תהיי מוכנה. תמיד תתנהגי ותיראי כאילו מישהו עומד לבוא"
זה מזעזע אותי שזה היה בכתה ט'. ורוב השנים הייתי נזכרת במשפט הזה בבוז שקט.)
עכשיו, לעומת זאת, אני בעד להיות מקסימה וריחנית גם אם בטוח אף אחד לא עומד לבוא.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

תירגעי, לא חשדתי.
סתם לרגע נבהלתי,
שאני, במו ידי,
מונעת מהעולם-
את בוא הגאולה.
תארי לך.

[הגבירה_בחום*]

_וגרביים מחוררות?
בתנאי שהן לא מאותו זוג._
השתגעת? יש גבול למה שהפולניות שלי יכולה לסבול. לעולם לא אוכל לשאת גרביים לא מאותו זוג!
אם הייתי רק עוד קצת פולניה כמו אמא שלי גם לא הייתי מרשה לעצמי גרביים תואמות עם חורים... אבל ככה זה, העיקר שתמיד יש לאן לשאוף. (-:
עכשיו, לעומת זאת, אני בעד להיות מקסימה וריחנית גם אם בטוח אף אחד לא עומד לבוא.
אני לא יודעת, לי יש בכלל חשד שזו תכונה מולדת: יש לי חברה שתמיד נראית כאילו כרגע יצאה ממקלחת, גם כשהיא נוטפת זיעה ועייפה היא תמיד נראית זכה כזאת ואילו אחרים (במיוחד מישהי שלא נזכיר את שמה) שלפחות בהרגשה תמיד איכשהו נראות עם לכלוך מתחת לציפורניים, ואיזה כתם שקפץ מהמחבת על החולצה הנקיה מהארון וכ'...
עם השנים פיתחתי תאוריה שזה פשוט גנטי... או הורמונלי... (-:

[לימונדה*]

אחרי שכל כך נהנתי מהשולחן שנפתח ב"יש משיח" ומהתבשיל של הדגים החריפים שהפיצו ריחות של ארצות רחוקות אצלי במטבח, אני מרגישה צורך לתרום את אחד "הרצפטים" האהובים עלי. ניסיתי לתת כמויות (מפחדת לכתוב מדויקות כי הן לא) אבל מי שאוהבת לאלתר מוזמנת.

מרק עדשים מרק מנצח שעוזר לי לאהוב את החורף (לפעמים).
אני אוהבת כל מיני סוגי העדשים, אבל הכי הכי את העדשים השחורות, הקטנטות והמבריקות (בדקתי ועדשים זה נקבה. כמה הגיוני ככה מבלבל).
באנגלית קוראים להם beluga lentils (על שם הדג שמייצר קוויאר) יש להן טעם עמוק ומעושן. אם אין- אז עדשים ירוקות מהסוג הקטן.
1 בצל- קצוץ לקוביות קטנות קטנות
2 גזר- קצוץ קטן
2 גבעולים של סלרי- כ"נל
2-3 שיני שום חתוכות
מאדים בשמן זית את הבצל עד שהוא נהיה שקוף, מוסיפים את הגזר ואחר כך את הסלרי.
מוסיפים 2 כפות בלסמי (או יין אדום שנישאר בכוס מאתמול. או גם וגם).
2 כפות רסק עגבניות
תבלינים אפשריים: פפריקה מתוקה (או מעושנת למי שיש), סומק, מלח פלפל
תבלינים טריים אפשריים: טימין, רוזמרין, פטרוזיליה
מוסיפים את העדשים (כוס וחצי- שתיים) ומכסים במים (בערך 2 כוסות). מנמיכים את האש. כשהעדשים התרככו טועמים. מתבלים ואז אפשר להוסיף ירוקות כמו: תרד, קייל, כרוב.
אם רוצים אפשר לחתוך תפוח אדמה לקוביות קטנטנות ומוסיפים. קישוא. הכל הולך. המרק מוכן תוך עשרים דקות גג.
אפשר לסחוט מעל קצת לימון או להזליף שמן זית, הכי טעים לאכול עם כף יוגורט למעלה ולטבול בפנים טוסטים של לחם טעים.

[לימונדה*]

אה כמעט שכחתי 9-:

[דג_חתול*]

אני לא יודעת, לי יש בכלל חשד שזו תכונה מולדת:
לא יודעת. בעיני זה עניין של התכווננות. של להרשות לעצמי. של להרפות מדימויים מעליבים שהדבקנו לעצמנו. (אני זאת שתמיד...אני יודעת? נגיד, לא מתאימה צבעים טוב בבגדים. כל מיני כאלה, אנחנו מדביקות לעצמנו במין שכנוע עמוק כזה.
אצלי תמיד רואים ש...אומרות נשים, ולא תגידו, נבונות! אינטיליגנטיות!
חאלאס, לי באופן אישי נמאס מזה.
בתכל'ס, וכמי שצופה על אנשים ובעיקר נשים כבר שנים, ובהרחבה, ובלי שהן יודעות, אני אומרת לכן, כל אשה היא יפהפיה. זה לא יאומן וזו עובדה מהפכנית אולי אבל זו אמת לאמיתה. היופי הטמון בנשים ונובע מהן, הוא כל כך רב גוני, שזה למות, בחיי. וכל כך אין לו קשר לתמרוקים, למידות, לגיל.
מה שכן, יש לו קשר לשביעות רצון. להכרת תודה, לסיפוק. לידיעת הטוב. יש לו קשר ליצירה. אני מאמינה שאשה צריכה ליצור.
הייתה פעם מישהי ביש משיח, שאמרה לי ככה:
אני בת שמונים היום. ואני אוהבת לפטפט, אז כיבדתי את עצמי ובאתי לפה. אז קודם כל באתי לתת לך מתנה קטנה, שאני רואה שאת פה מתחבאת ואף אחד לא רואה להגיד לך תודה על האוכל.
כמעט התעלפתי. היא הייתה אשה רזה וגבוהה. עם שיער לבן ארוך אסוף. עם אצבעות ארוכות ועדינות, ועם חיוך כובש. היא חייכה בעדינות נעימה כל הזמן. לא נראה לי שרק בגלל היומולדת שלה. היא נתנה לי עגילים שהכינה בעצמה. עגילי לבד.
וכשהראתה לי את אלה שענדה היא, נשמעה מין שריקה קטנה שלא הבנתי מה היא, מכיוון הראש שלה.
את לא נראית בת שמונים, אמרתי לה במבוכה. לא התאפקתי. בנאלי ככל שיהיה. והיא חייכה ואמרה "כשהימים טובים, ככה זה נראה. תודה לאל, יש לי חיים טובים."
ואז החזירה את העגיל ושוב הייתה השריקה והיא התנצלה "זה המכשיר שמיעה."
אוי בדיוק אנימנסה לשכנע את אמא שלי לעשות כיהיא מפספסת חצי מהשיחות, אמרתי לה, והיא הרצינה כולה ואמרה לי היא חייבת לעשות! זה כמו להיוולד מחדש! תגידי לה, תגידי לה...שלא תאכל! תגידי לה שלא תאכל אפילו, ותעשה את זה. אפילו שהרבה כסף! זה..היא תיוולד מחדש. היא תתחיל לשמוע, זה...אני אתן לך את המספר שלי! אני אסביר לה!" והושיטה אצבעות זריזות לתיק צד תוך שהיא אומרת "תראי לי זה לא מהזקנה, לי זה מהזמן של השואה, את מבינה, היה לי שבר בגולגולת, שלא תיקנו בזמן, אז זה פגע בשמיעה. אצלה בטח אחרת, אבל אני ממש מבקשת אותך תגידי לה שתעשה מכשיר. הנה זה המספר שלי. תתני לה."

[דג_חתול*]

(בדקתי ועדשים זה נקבה.
ברור, הנסיכה על העדשה הרי!
(על שם הדג שמייצר קוויאר)
מה?! אבל בלוגה זה לוויתן, לא?
תודה רבה על המתכון!
קייל, הא? עולש? מה זה?
ומה עם העדשים, את לא משרה?

[דג_חתול*]

_סתם לרגע נבהלתי,
שאני, במו ידי,
מונעת מהעולם-
את בוא הגאולה.
תארי לך._

[לימונדה*]

מה?! אבל בלוגה זה לוויתן, לא?_ וואלה...צודקת...טוב זה יותר מהעולם התת ימי שלך. אבל הצרפתים פה מתים על קוויאר מביצים של ליוויתן... _ס-ת-ם
קייל זה ממשפחת "הירוקים". שיט..שוב הסתבכתי. עולש??? אין לי מושג. כל מה שירוק הולך...בקיצור
לא משרה עדשים- למה את משרה?!
^{פתאום קולטת איזו אחריות כבדה זה להעביר מתכון ועוד למקום שממנו תבוא הגאולה}

[דג_חתול*]

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7% ... %99%D7%9D)
קישור לערך בלוגה. בחיי שהייתי בטוחה מאז שנולדה בתי הבכורה שבלוגה זה לוויתן. כי הייתה לנו קלטת עם השיר "baby baluga"

[דג_חתול*]

אבל תראו, זה כן לוויתן! לפי השיר לפחות. http://www.youtube.com/watch?v=mK1sF6kv0l8

[הגבירה_בחום*]

_היופי הטמון בנשים ונובע מהן, הוא כל כך רב גוני, שזה למות, בחיי. וכל כך אין לו קשר לתמרוקים, למידות, לגיל.
מה שכן, יש לו קשר לשביעות רצון. להכרת תודה, לסיפוק. לידיעת הטוב. יש לו קשר ליצירה. אני מאמינה שאשה צריכה ליצור._
חופשי!!
ובאמת קטעים הדיבור החופף אצל שתינו על שביעות רצון והכרת תודה... עד כדי כך שהוא הגיע לשעורים שלי (-:

ולימונד, תודה על המרק, ינוסה לדעתי כבר מחר, עכשיו כשקר (לא חשוב שלעומת חורף אירופאי זאת בדיחה גרועה) כל יום יש פה מרק כמעט, והתכיפות של המרקים רק גורמת לי לאין קץ גיוונים בהם.
הנה למשל היום הכנתי מרק של תפו"א, דלורית, חומוס ותרד שיצא משובח משובח.
ואז יש מן נוהל חורף כזה אצלנו בבית: יש סיר מרק שעומד על הכיריים ונשאר שם כל היום, ולאורך היום כל פעם עוברים לידו, לוקחים עוד קערה או שלוק עם כף, או דגים עם מזלג חלק ממנו עד שהוא נגמר.
אם הוא לא נגמר באותו יום (מה שבד"כ לא קורה), אני מסננת את הנוזלים שלו ומכינה משארית הירקות לביבות ומהנוזלים לפעמים רוטב. (-:

[שכנה*]

לימונדה, מיד הכנסתי כף רוטב בלסמי למרק העדשים שחיכה לי מאתמול. תודה:)