_אני קוראת עכשיו (לאט לאט לאט, כבר חודשים) את הדרמה של הילד המחונן. והיא טוענת... שמה שאנחנו דורשות מהילדים שלנו זה דוקא את מה שלא קיבלנו מההורים שלנו כילדים. האדם הקרוב ביותר אלינו, התלוי בנו ביותר ולכן הזמין לנו ביותר כדי למלא את חוסרי הילדות הם הילדים שלנו בעצמם. ולכן, אם לנתח את מה ש
חדשה ישנה כתבה בציטוט הנ"ל ברוח אליס מילר, את דורשת מהילדים שלך שיקשיבו או יצייתו לך לא כמו שאת הקשבת להורייך, אלא כמו שהורייך לא הקשיבו לך.
כשלא מקשיבים לנו או מצייתים לנו (=עושים מה שאנחנו רוצים, מיד) זה מעורר חוסר אונים כל כך נורא, שכל כך קשה להתמודד איתו, כי זה מהדהד תחושות ילדות עתיקות ומודחקות._
ואו, חשבתי על משהו אחר באותו הקשר. שמעסיק אותי.
אחד הבנים שלי מקסים מקסים ולא תובעני מאוד, אבל כשהוא רוצה ידיים גם אם לכמה דקות הוא רוצה ידיים. ואני יש לי לחץ כללי כזה שאופף אותי, שלרוב אני מרימה אותו בכיף ומנשקת ומחבקת ואז מורידה והכל בסדר, אבל יש קטעים שלא מספיק לו השתי דקות - ולי זה מספיק. לא יודעת איך להסביר אבל הסבלנות נגמרת לי ברגע, היתה ואיננה. כשאני בודקת.. בפועל אפשר היה לרוב להרים ולהכיל יותר, ובכיף, אפשר היה להסיח את דעתו בצורה מעודנת יותר ובלי הניתוק הקר והמהיר של פשוט להניח אותו בוכה בעלבון על השטיח ולומר משהו ורק אז לשלוף צעצוע ורק אזד לחשוב שרגע מה קורה לך, למה ככה.
וזה מסעיר אותי כי זה משהו חדש בהורות, שמלווה ואתי כמה חודשים אחרונים, שאני נדרשת לסבלנות שונה, לא לצרכים כמו אוכל, שינה, חיתולים, אהבה שלפחות עד לא מזמן היה לי יותר קל לתת כשיכולתי בלי דרישות ברורות לידיים או לעצירה עכשיו של הכל וכו.
וזה מכאיב מאוד. לכולנו.
קיצר. קראתי את הציטוט הזה עכשיו על הדרמה של הידל המחונן, על זה שאנחנו מצפים מהילדים שלנו להנהגויות שהיינו רוצים מהורינו. ונפלו אסימונים. מה אני רוצה בזה שאני מתנערת ממנו? מה מרגיז אותי בזה שהוא רוצה לעצור הכל ולהרים אותו ולהיות איתו שם,
די בסיסי. שאני אראה אותו, אהיה איתו. אאפשר לו.
כילדה להורים שעבדו סביב השעון, הזכרון אחד החזקים שלי היה שאני רצה אחרי אמא שלי, פעוטה קטנטנה, מחפשת את הרגליים שלה בכביש, במדרכה, לא לאבד את הרגליים, לעמוד בקצב. אמא שלי בעצמה אומרת בכאב שהייתי אצנית, רצה המון אחריה, בסידורים, בעבודה, בבית, כל הזמן מנסה להדביק את הקצב. יש כמה סיפורים על זה, למשל יום של סידורים היסטריים, שהיא לקחה אותיאיתה, נשרכת אחריה עייפה ועם בחילות בנסיעות, לעיר אחרת, עם הרבה אוטובוסים, גשמים כבדים, נסיעות ארוכות, והיא עבדה בכמ העבודות עצמאית שמנסה להתפרנס בקושי רב, רצה לאסוף צ'קים מספקים שונים, בכניסה למתחם מסחרי היה צעצוע, רציתי רק את זה שהונח בכניסה לחנות, היא אמרה שאחר כך, שאין לנו זמן תיכף הכל נסגר ולצערי כשחזרנו - כבר נסגר. אני זוכרת עד עכשיו את העלבון הכבד.
ווואו - אני בדיוק כותבת "שגם אני לא הייתי ילדה תובענית" בדיוק כמו הבן שלי, שלא דורש הרבה, באמת מתוק שמעסיק את עצמו רוב הזמן, שמח לקראת כל מחווה, אוהב אנשים ומשחקים, חייכן, סקרן, סבלן.
ועכשיו אני קולטת שללא עגלה ללא ידיים כמעט, נשרכת אחרי אמא שלי, הייתי צריכה לשאת את עצמי... מה שבהמשך החיים הפך לשאת את עצמי גם במקומות שהורים אמורים לדאוג. לא רק אני, דור שלם להורים טרודים ועמלים וילדים שגדלו ברוח.
אז מה אני רוצה ממנו כשאני מורידה אותו ממני כל כך מהר? כשאני מפסיקה אותו באמצע משהו מעניין בחוסר סבלנות כדיל התקדם? אולי אני רוצה ממנו את מה שלא קיבלתי מהוריי - שייתן לי את המקום שלי, שיניח לי, שאני צריכה לשאת את עצמי, אין לי כח לשאת עוד מעליי.
דרישה ילדותית במובן הכי פשוט שלה.
וההבנה שהוא המהמם זה הזמן שלו, הוא צריך את כל אלה ואני צריכה... להיטען ממנו באהבה שלו ובלראות איך זה מספק אותו. ודרך זה גם אותי. את הילדה שבאמא.
כותבת הכל ותוך כדי מבינה המון. תודה על המסר מהספר שקראת
אל דנטה מקווה שיעשה שינוי גם במציאות.
א