הגבירה בחום

סליחה סליחה, מה זה העניין עם העיראקיות עם סיגריה בפה ובקבוק ערק על השולחן ? זה לא יפה לדבר עלי ככה מאחורי הגב....
אוי, והשיר שהביאה מ??? מה , מגיל 6 או 7 בכל פעם שאני שומעת את השיר הזה אני מפנטזת את הגבר מאותו קליפ (אז זה עוד טרם נקרא קליפ) מטפס /רץ בבהילות במדרגות ומסתכל מעלה לכיוון הדירה וכולו נוטף גבריות ובא להציל אותי , אהובתו. הוא היה גבר גבר, שיער ארוך , בנוי טוב...
רוקר טוב גבירתי וגברותיי

יפצוקקקקקקק!
סליחה סליחה, מה זה העניין עם העיראקיות עם סיגריה בפה ובקבוק ערק על השולחן ? זה לא יפה לדבר עלי ככה מאחורי הגב....
תראי, כמה מהר זה הביא אותך הנה. יכול להיות שהיינו צריכות לעשות את זה מזמן (-:

חחחח , גדולה

איפה הלייק פה?

פליי

לא רק שיש לנו את אותו טעם מוסיקלי (לפחות הפיקסיז ונירואנה ומסתתר שם גם דייוויד אהבת נעורי) גם אנחנו "דאקור" לגבי תעשיית המזון/// ואם מישהי אמרה עראק אז אני אשמח למזוג לה כוס פאסטיס שזה אפילו יותר טעים...
יאללה מספיק לאיים- בואי (והפעם הכוונה לא לדיוויד בואי) (-;

איפה הלייק פה?

כאן

אני אשמח למזוג לה כוס פאסטיס
גם לי בבקשה

פששש
אני מריחה פה תאוות מסיבה קטנה

נקודות ידועה בחוש הריח שלה, ואם היא מריחה מסיבה מתקרבת, כדאי לנו להתכונן (-:

בערוץ 8 יש סדרה שעוכבת אחר אושיות במוסיקה הישראלית (שכחתי את שמה)
ראיתי את הסרט על אביתר בנאי - איזה איש יפה!!

כן ברור, זו סדרה של י.קוטנר האגדי שנקראת "האלבומים" ובה הוא עוקב אחרי חמישה אלבומי מפתח בעיניו ששינו את פני המוזיקה הישראלית.
והפרק על אביתר בנאי היה הראשון. עוד באורופה אני אמרתי שהוא איש יפה. (-:

מה זה אורופה?

עיוות גלותי של אירופה ובהשראת "הקטע הבלתי נשכח הנל (-:

משיחה עם אחי, הבנתי ששאר האלבומים שהוא בחר הם: איפה הילד, ברי סחרוף, רמי פורטיס, זקני צפת.
מה אומר ומה אדבר? מוזר.
איפה הילד?? זקני צפת??? וגם אם הוא הצטמצם למוסיקת רוק בלבד, עדיין חסרים שם אנשים גדולים ומכובדים. אח שלי אומר שאולי הוא חיפש כאלה שהם לא רק מוכשרים אלא גם עשו משהו שונה לגמרי בנוף הקיים... אז איפה יהודה פוליקר? איפה תיסלם/בנזין (לא הייתי בתקופה הזו בארץ- אבל הם שינו את פני המוסיקה, לא?), איפה מתי כספי? איפה החברים של נטשה??????? וכמובן יש עוד ועוד.
למה רק 5?
בתור מפיקת התוכנית וחברתו הטובה של י. בוודאי תדעי לענות...
הבנתי שחמי חבר טוב שלו....

חח.. מותק, באמת הרבה שאלות טובות... ומי אם לא אני כמפיקת התכנית אדע לענות על זה.. (-:
שמעתי אותו פעם מתראיין על הסדרה ועונה על השאלה הזו ומספר שאחרי פרסום הסדרה הוא קיבל המון שאלות נזעמות כאלה גם מכל מיני להקות שהוא אוהב מאוד אבל לא נבחרו לסרט.
והוא אמר שהוא בחר את אלה ששינו אצלו משהו, את הדברים שהוא עצמו אוהב, ואולי היו עוד שיקולים כי למשל אני יודעת שהוא קרוע על אהוד בנאי כי בסרט על אהוד בנאי הוא מדבר על זה ששמע לראשונה את אלבומו ורץ בחדרי מערכת גל"צ עם הבשורה שמדובר בגאון... וברור שהוא אוהב עוד המון דברים אבל כנראה זו היתה הבחירה... לקוטנר הפתרונים (-:

ובאמת, איפה הילד גם לא ברור לי.
גם בסרט עליהם הראו איך במשך שנים אף אחד לא ממש התלהב מהחומרים שלהם וגם אחרי שהאלבום שלהם יצא לא ממש הצליח להם לעומת להקות אחרות
ורק הוספה של שיר נוסף פתאום הקפיצה אותם תוך לילה...

אם אנחנו בענייני החמישיה, אז הנה אחד שזכור לי טוב:
http://www.youtube.com/watch?v=kgYJDx9oxOs

אוי קורע!
לימונדק'ה, זה בשבילך (-:

מבטיחה לראות...
עכשיו עוררתן את סקרנותי לגבי יוד (מנחשת)
אתן מתכוונות לתוכנית בynet על האלבומים הגדולים? (ראיתי את פלונטר של פורטיס) או אולי משו אחר?

אף פעם לא החזקתי מאיפה הילד אבל שומרת לזקני צפת פינה חמה בלב...ואגב רוק ישראלי אז איפה נושאי המגבעת במשוואה? (גאווה ירושלמית)

בנזוגי לשעבר היה מקורב מאוד אל נושאי המגבעת למד אצלהם גיטרה והיה בן טיפוחם.
בטח היה מהנהן במרץ למקרא דברייך (-:
לגבי הסדרה, אני לא יודעת, אולי היא גם בynet...
וכן, היה פרק על פלונטר של פורטיס.
מכל הפרקים אהבתי הכי את הפרק על אביתר.
ויוד קוטנר, אהבתי נתונה לו לנצח. (-:

ועוד אחד, שאפילו דיברתי עליו איתך בשעתו: שיחות שלום באוסלו
הוא באיכות קצת ירודה, זה קצת פוגם בהנאה:
http://www.youtube.com/watch?v=ijfvUnEaWyI

איזה כיף פתחנו צ'אט (-:
בנתיים עלה רק הפרק של פורטיס- אבל במילא הוא האהוב עלי ביותר
נחכה לפרק על אביתר

לימונדה, \
נאמר לי שניתן לראות את כל הפרקים בפייסבוק אצל י. קוטנר. לא צריך להיות מנוי לפייסבוק. הדף שלו פתוח לכולם.

מכירה וזוכרת היטב את שיחות השלום באוסלו, בו כולם בלונדינים ואומרים בעיקר "יא" במשך כל הקטע... (-:

איך הייתי "עפה"עכשיו על "האלבומים" (-:
אבל לא מצאתי אותם אצל קוטנר או בשום מקום אחר ברשת
ניראה לי שזה מין טיזינג מלוכלך של הוט, לשים פרק אחד ולתת לאנשים לחכות עם הלשון בחוץ...
מנייאקים!!!
^{מחפשת לינק לפרקים האחרים}

בחודשים האחרונים, עולם היוגה כולו גועש מפרשיות מלוכלכות וכתבות מזועזעות:
סקס סמים ויוגה זה אנחנו - במידה ולא שמעתם מה אומרים על היוגה
מוזמנים להתעדכן ברכילות החמה. (-:

לעולם יתרחב לבי לממצא עוד זאטוטים וזאטוטות על הברכיים של קוטנר
קוטנר קוטנר

גבירקה
מה המצב גברת יקרה?
טרם קראתי את הפרשיות המלוכלכות (מה ששוב מעלה בי את השאלה- העולם משוגע יותר מפעם או שהדיווחים רבים יותר?)
אבל זה הזכיר לי שבכלל בסוף לא הלכתי ליוגה שהתלבטתי בקשר אליה בתל אביב
אולי מזל

געגוע למילותייך
ליל מנוחה וחיבוק

מצטרפת לשבע לגעגוע...
מוסרת חיבוקים וימים יפים מלווים בפס קול מנצח
שולחת לך שיר במתנה

יוו... רק עכשיו אני רואה את ההודעות שלכן מותקס!
גם אני מתגעגעת מאוד.
טרם קראתי את הפרשיות המלוכלכות (מה ששוב מעלה בי את השאלה- העולם משוגע יותר מפעם או שהדיווחים רבים יותר?)
האמת שבעק'ה, נראה לי שעולם כמנהגו נוהג, ואנשים הם אנשים הם אנשים (ותסלח לי גרטרוד על הסילוף) כי יש להם אגו שהוא אגו שהוא אגו ואיפה שהם נמצאים, יש פרשיות מלוכלכות, גם בעולם היוגה - עדיין אנחנו מדברים על אנשים.
לכן הרעש והטחינה הבלתי פוסקת של זה כ"כ מיותרים ומייגעים בעיני, ואם אני אקבל עוד מייל ממכר/ חבר/ אקס מודאג ששואל אותי מה יש לי להגיד להגנתה של היוגה, יש לי עכשיו פוסט מנומק שאני יכולה לשלוח לו במקום נאום. (-:
ובאמת סיקרן אותי לדעת מה נסגר בסוף עם היוגה. את עדיין מוזמנת לנפוש אצלי מהמחשבות מתי שבא לך. (-:

לימונדק'ה, את הרבה בליבי, דמיינתי אותך במרחבייך הירוקים עוד לפני שקראתי את התאורים שלך! בחיי...
תודה על המפתחות השחורים. איזה קליפ משובח. כמה אני אוהבת כשאנשים מתייחסים לקליפים שלהם ברצינות!
הנה player]קליפ embedded[/po]&v=gnhJ4Ceor M כזה אחד שגרם לי להרגיש ריספקט ליוצרים שלו (ולא בפעם הראשונה)

אני שקועה בפרדוקסים של חיי, ואיכשהו, אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל נראה לי שדווקא קוראות הדף יבינו - אני לומדת איך לחיות איתם בשלום.
כלומר, זה שיש קונפליקט שלא נפתר, לא אומר שאני צריכה להיות במלחמה כל הזמן... ובכן, לפעמים זה גם מצליח לי (-:

התגעגעתי, חיממת לי את הלב עם המילים שלך

מצחיק, אבל הקליפים יצאו קצת מקבילים. לא מכירה את אסף אבידן. אעמיק בהמשך...
מוסרת הרבה חיבוקים מחזקים לגבירה בחום

כיף פתאום לראות שאת כאן

תודה מותק שלי!
תגידו מישהו יודע, למה השם שלי מודגש בתכלת?? או שזה ככה כשאני מחוברת כגבירה בחום...? ויותר חשוב.. איך מבטלים את זה?? אשמח לעזרה (-:

אני פה רק לתת

מקוה שעוברים עליך ימים יפים

ימים עמוסים מלאים בדילמות הרות גורל... כן כן.
יום אחד גם הם יהיו היסטוריה נשכחת... גם זו נחמה (-:

כתבתי בדף של שבע יהלום שאני יותר מידי חיה את התקופה הזאת מכדי לכתוב אותה.
אחרי תקופה ארוכה של כתיבה נונסטופ וצילומים ועבודה, כשהיד כבר קלה על ההדק של המצלמה והמקלדת, והדימויים שאני מצלמת או כותבת כמו נשטפים ממנה החוצה, עוברים ישירות מהעין שלי אל המצלמה או הדף והלאה משם.
ופתאום... משהו אחר עולה למעלה וצובע את ה-כל, ואין כתיבה ואין צילום ואין מקום לכלום.
בימים האלה, הנטיה הטבעית היא להתחפר ולא לצאת מהבית, לא לצלם ולא לתרגל ולא ללמד אף אחד. וכשאני מרשה לעצמי לעשות את זה, אני מחסלת ספרים עבי כרס ביום, בלי לאכול ובלי לשתות ובלי להרים מהם את העיניים - כ"כ חזק האינסטינקט להישאב.
אבל כשאני מתרגלת, או מלמדת אחרים, או מצלמת אחרים, אז אני באמת נושמת ומתפרקת מנשקי.
מתגעגעת אליכן חברות שלי ואל הכתיבה.
@}@}@} בינתיים

נשמע ימים אינטנסיביים מקווה שבטוב

מעצם הגדרתן כדילמות הרות (גורל) קשה לחוות אותן כטוב, ולהיות בהן בטוב - הן הרי דילמות הרות גורל (-:
אבל אני עובדת על לראות את הטוב מסביבן, ואת הטוב שיבוא אחריהן, בזכותן, כי אלמלא באו לשנות משהו ולהניע אותו קדימה אל מקום נכון יותר לא הייתי כנראה מגיעה לשומקום...
תודה על החיבוק נטיקה @}

כל כך מזדהה עם מה שאת כותבת גבירה
גם אני הייתי רוצה להתחפר בימים האחרונים (אם לא היו לי ילדים זה בוודאי היה קורה)
נדמה שככה זה הולך יוצאים ונכנסים כל הזמן, פנימה החוצה
אצלי זה מרגיש קיצוני לרב (אולי בבוא היום אגמל מעט מהקיצוניות, קוויתי שההתבגרות תביא איתה יותר איזון אך זה כנראה תהליך איטי משחשבתי אצלי).
בכל אופן תהיתי היכן את טוב לראות אותך מרימה ראש לרגע.

כתבנו יחד

(-:
אוי עדינוש, אנחנו שתינו באותו מקום רק משני צידי המתרס...
ואכן, זאת בבואה חשובה לראות אותה, כשהחיים מזמנים ותמיד יזמנו דברים שנשתוקק אליהם כ"כ חזק שזה יכאב או דברים שנרצה להימנע מהם ולהתחפר עד שיעלמו.
והאשליה ש"אם רק העניין הזה היה מסתדר הכל היה בסדר" - היא פשוט אשליה... כמה שזה ברור בראש, עדיין זה לא מונע מרוב האנשים שאני מכירה להטיח את הראש בקיר מול זה (-:

ש"אם רק העניין הזה היה מסתדר הכל היה בסדר"
אני היום חזק ב "אם רק לא הייתי אומרת את זה" או "אם רק לא הייתי עושה את זה" (אתמול עשיתי, היום אמרתי) ,אז הכל היה בסדר"
אבל מבינה ש
אלמלא באו לשנות משהו ולהניע אותו קדימה אל מקום נכון יותר לא הייתי כנראה מגיעה לשומקום...
ובכל זאת התנועה הזאת לא נוחה לי בגוף בכלל!

ובכל זאת התנועה הזאת לא נוחה לי בגוף בכלל!
כן, התנועה הזאת לא תמיד נוחה, באופן כללי, שינוי הוא לא נח, ומצב לא ודאי לא נח, ומשהו שמרחף בין לבין ואין לי יכולת לראות לאן הוא מוביל הוא לא נח בכלל.
ואז נדמה שיש את העניין הזה בלבד, שצריך להסתדר אבל זה לא about העניין הזה, כי רגע אחרי שהוא יסתדר יבואו עניינים אחרים שיוציאו את החיים שלי מאיזון ויחזירו אותו לאיזון ויוציאו.
האתגר הגדול שלי בימים אלה הוא בדיוק להרגיש נח עם התנועה הזאת, ועם כל התזוזות הססמוגרפיות שבאות בעקבותיה.

אני תמיד אומרת לאנשים אחרי טיפול שיש סיכוי טוב שבימים הבאים הם ירגישו אי נוחות כאבים חדשים, ישנים או לא מוכרים באיזורים שונים בגוף שלא יבהלו,
זאת התנועה שממשיכה את עצמה מתוך הטיפול
הלחיצות והמגע מרווחים בין השרירים העצמות... וכתוצאה מכך הדברים מתחילים לנוע אל עבר מקומם הנכון יותר.
את לבטח מכירה את זה גם מהיוגה.

תראי כמה טוב אנחנו מכירות את התנועה הזאת, וכמה יודעות את צפונותיה מול אנשים אחרים, וכמה נאבקות בה בתוכנו - מקווה שמתוך ההיכרות הזאת נאפשר לה לחיות בשלום בתוכנו ולנו לחיות בשלום איתה.

((())

אפילו הוספתי את התנועה של היד המחבקת (בלי כוונה כמובן...)

האתגר הגדול שלי בימים אלה הוא בדיוק להרגיש נח עם התנועה הזאת, ועם כל התזוזות הססמוגרפיות שבאות בעקבותיה.
דימיינתי גלים ענקיים ואותך על גלשן)

- אהבתי את תנועת החיבוק

ניסיתי גם..לא יצא...אבל החיבוק שלי גם בתנועה (-:

תודה יקירתי שבת שלום שלווה ומנוחה

כבר כמה ימים מתלבטת: לכתוב לא לכתוב, מה לכתוב, איך לכתוב.
כבר מזמן ידעתי שלכתוב כאן בפרטי פרטים את כל מה שקורה בחיי הוא דבר שלא מתאים לי, במיוחד מאז שחיי הפכו מלאי תהפוכות ודילמות.
הצורך שלי לשתף מתנגש בצורך בפרטיות.
אחרי תקופה ארוכה הגעתי לצוואר בקבוק שממנו כנראה הדברים עומדים להשתנות באופן מהותי בחיי
אי אפשר היה למנוע את זה מלהגיע לשם ולצוף: קשה היה עד שזה יצא ועלה למעלה וקשה עוד יותר עכשיו להסכים לתת לגל הזה לקחת אותי לאן שצריך.
אני מנסה לפעמים לדחוף את זה חזרה למקום שממנו הוא בא, אבל יודעת שאי אפשר, יודעת גם שבפנים במקום העמוק ביותר שלי, אני לא באמת רוצה.
לא כיף להיות בצוואר בקבוק, במקום שבו אין עדיין החלטה, במקום שברור שצריך לקחת החלטה, במקום שההחלטה הזאת מקבלת תווי פנים שאני לא רוצה לראות.
אני מנסה בעיקר לא לכעוס עלי שאני נמנעת מלהחליט ולעשות צעד אקטיבי.
ולקבל את הרגע הזה כמו שהוא, להתבונן בכל מה שעולה, לקבל ללא סייג כל רגש וכל תגובה, לא לנסות לשנות את המצב או להיאחז בעבר.
להתמסר ולסמוך על זה שגם אם נראה לי שאין לי יכולת לקחת את עצמי במו ידיי אל הצעד הבא, החיים שלי מובילים אותי אליו בכל מקרה.
ואני בדרך.

גבירה אהובה, לא ממש יודעת את פרטי הסערה אבל חושבת שאת מקסימה ושדרך ההתמודדות שלך היא הכי נכונה שיש. כמה קשה ככה נכון.
_ולקבל את הרגע הזה כמו שהוא, להתבונן בכל מה שעולה, לקבל ללא סייג כל רגש וכל תגובה, לא לנסות לשנות את המצב או להיאחז בעבר.
להתמסר ולסמוך על זה שגם אם נראה לי שאין לי יכולת לקחת את עצמי במו ידיי אל הצעד הבא, החיים שלי מובילים אותי אליו בכל מקרה.
ואני בדרך._
אני איתך

יא ווארדי עם הצהוב הזה
איך ששמתי אות ראשונה
הוא מוסר לך, שידיעה פנימית לא נקנית-היא מתגלה.
תיארת כל כך נוגע את מה שאת עוברת, בתחושה. צוואר הבקבוק מעולם לא נשמע כל כך חלק, בדרך החוצה ממנו, על פני תוקע.
אני מאחלת לך שהידיעה הזו, העמוקה והגבוהה, לסמוך על החיים, לא תחמוק.
מאחלת לך קלות.
ואני שמחה שאת משתמשת במקום הזה פה, לא רק כי אני אוהבת לקרוא אותך, פשוט כי זה עוזר. כמו שכתבת אצל למונייד.
חיבוק גדול מאוד.
שנפתח יומנים?

תודה יקירותיי ה"עלק וירטואליות" כמו ששבע הבריקה
גבירה אהובה, לא ממש יודעת את פרטי הסערה אבל חושבת שאת מקסימה ושדרך ההתמודדות שלך היא הכי נכונה שיש. כמה קשה ככה נכון.
פרטי הסערה שלי הם כאלה שמכריחים בחורה לקבל החלטות גורליות על חייה שישפיעו באופן מהותי על חייה.
נסיבות הסערה שלי הן כאלה שמאלצות אותי כנראה לברר באופן כ"כ עמוק את הצרכים שלי שאני מוצאת עצמי מתעמתת עם שאלות שמעולם לא חשבתי שאצטרך לשאול את עצמי.
מדהים אותי שאני עד כדי כך לא ברורה עם עצמי שזימנתי לי התנסויות ובחירות שמציבות אותי מול הצורך לשאול את השאלות הבסיסיות ביותר ולתת עליהן תשובות.
יש אנשים מסביבי, רוב האנשים סביבי, לא נתקלים בחייהם בצורך לבחור בחירות כאלה, הצרכים שלהם מזמנים בקלות את מה ואת מי שמתאים להם.
מטלטל אותי לחשוב, שזה מה שאני צריכה לעבור דרכו כדי להתפתח, שזה לא היה ברור ויציב בתוכי, למרות שכל חיי חשבתי שזה כך.
בינתיים הדבר הברור ביותר בחוויה שלי הוא גרעין ה"לא יודעת" מוקף באלפי מחשבות, רגשות, דעות, ידיעות מן העבר ותפיסות שחגות סביבו.
כהרגלי בקודש, ניסיתי לשחות עם הזרם, לחתור במרץ נגד הזרם, לצלול, לעלות, לשנות סגנון שחיה, עד כה ללא תובנות מרשימות מלבד עייפות גדולה מהשתדלות יתר.
עכשיו אני מנסה להישען אחורה קצת על מצוף ה"לא יודעת" הזה ולראות לאן הוא לוקח אותי.
שלא תחשבו שפשוט לי לא לעשות תנועות עם הידיים והרגליים לפחות פעם ביום, אני לא רגילה לשחרר את המושכות, אבל זה מה שאני מנסה לעשות.

לימונייד, תודה על החיזוק ועל הנוכחות.
סגולה, תודה שאת כאן תמיד, לתמוך ולחבק.

בחזרה.
שבע, היומן פתוח. (-:

מה שלא יהיה שיהיה בהצלחה ושהטורנדו ירגע.

גבירה יקרה
אני בטוחה שאת בדרך הנכונה,
מאד מזדהה אם הדברים שאת כותבת.
בהצלחה עם שחרור המושכות, וגם אני אצטט את החכמות מעליי
חושבת שאת מקסימה ושדרך ההתמודדות שלך היא הכי נכונה שיש. כמה קשה ככה נכון.
חיבוק גדול. ושלווה @}

שליחה על ידי י_פה* » 05 יולי 2012, 22:16

הי אישה, חיבוק גדול, ממש מתגעגעת. נדבר בפלטפורמה אחרת .

יקירתי העלק ווירטואלית,
מצטרפת לחיבוקים,
וגם חושבת כמה האתר הזה הוא עיר מקלט מבורכת. כמו מנזר לרוץ אליו כשיש לך איזו מועקה. וזה לא במקרה.
עברתי כאן תהליכים מאוד חשובים בחיי. כי יש כאן את החופש להוציא ולעבד תוך כדי כתיבה עם עצמך, וכבונוס גדול יש את כל מה שצריך כדי להתקדם, חיזוקים, מראות, עצות - ואת החופש לקחת רק מה שמתאים לך. תמיד גליתי שבסופו של דבר, גם אם נראה לי שאני היחידה בעולם שעוברת חוויה מסוימת, התפלאתי לגלות כמה כל הקשיים אוניברסליים, ורק נתרמתי מהשיתוף.
מחזיקה לך אצבעות,
חמומה.

תודה חברותיי המזוהות והפלוניות, העלק וירטואליות ואלה שמחוץ לשדות הוירטואליה.

מכירות את הביטוי: השלום מתחיל בתוכי? אז מן הסתם גם הטורנדו.
יש רגעים ביום שבהם, הטורנדו הפנימי נרגע ובעקבותיו אין יותר טורנדו חיצוני, יש רק מצב קיים שהוא לא טוב ולא רע.
ויש בו תובנות על דברים שלא יכולים לצאת אל הפועל כרגע כמו שאני רוצה, מחשבות על כיוונים אפשריים שהמצב הזה יכול להוביל אליו,
כאבים וגם הזדמנויות כן, לאו דווקא טורנדו.
אפילו עכשיו, עם כל המודעות, קשה לתודעה לקבל ש"לא לעשות" יקדם את המצב בדרך הטובה והמהירה ביותר.
שלא להאבק ולא לנסות לטפל, לעשות, לשאול, לענות, יאפשר להבנה העמוקה לגבי הצעד הבא לצוף ולהתבהר.
כשהאגם שקט רואים את הקרקעית, ואני מנסה לעשות פחות תנועות במים.

י פה יקירתי, גם אני מתגעגעת ואשמח עד מאוד לדבר בכל אחד מהפורמטים האחרים. חיבוק מותק.
תודה חמו מה , במקרה שלי אולי קשה לתת לי עצות קונקרטיות כי אני נמנעת מלחשוף את הפרטים, אבל חיבוקים, חיזוקים ואהבה יש כאן ללא ספק בלי סוף.

תודה על האצבעות המוחזקות, החיבוקים והעידוד להמשיך בדרך. תודה גדולה על האהבה.
ממני, איפשהו על השביל, גבירצי בחום (-:

כשהאגם שקט רואים את הקרקעית, ואני מנסה לעשות פחות תנועות במים.

מתחברת לזה. שתבוא כבר הצלילות המבורכת

ושתבוא עלייך שבת טובה ומיטיבה, שיהיה בה אור ומנוחה. אמן

הי גבירצי אהובה,
כל כך יפה מה שכתבת: _אפילו עכשיו, עם כל המודעות, קשה לתודעה לקבל ש"לא לעשות" יקדם את המצב בדרך הטובה והמהירה ביותר.
שלא להאבק ולא לנסות לטפל, לעשות, לשאול, לענות, יאפשר להבנה העמוקה לגבי הצעד הבא לצוף ולהתבהר.
כשהאגם שקט רואים את הקרקעית, ואני מנסה לעשות פחות תנועות במים._

חיבוק גדול

נשמע שאת מצויידת היטב בכל מה שאת צריכה לדרך הזאת.
מאז שראיתי שוב את הסרטונים של ביירון קייטי כל הזמן מתנגן לי בראש המשפט השגור שלה -
"מצאתי שהמציאות היא נדיבה"- פשוט משאירה לך את זה כאן כמו פרח קטן של אהבה.
מתוך הכאב והאי ידיעה את כותבת כל כך יפה וכל כך בהיר זה מדהים.
מזכירה לעצמי שאנחנו הרי תמיד לנצח בכל רגע בחיים האילו בעצם באי ידיעה רק שלרב אנחנו חיים באשליה שאנחנו יודעים כך שנראה לי שלהישען אחורה על מצוף ה "אי ידיעה" זה הדבר החכם ביותר ואני מאמצת לי בחם.
תודה שהזכרת לנו כאן כל כך הרבה דברים חושבים על החיים.

נקודינה, תודה ואמן, אור ומנוחה זה מה שאני צריכה (-:

לימונדק'ה, תודה על התמיכה הזאת, מוזר כמה המילים שלי שמצוטטות ע"י אחרות מקבלות איזה משב רוח רענן ונוכחות מחודשת.
כאילו האמיתות שלהן תופסת יותר כשאתן מצטטות אותן מאשר כשאני כותבת אותן בפועל...
זה כ"כ מוזר, הרי הן כתובות שתי שורות מעל הציטוט ואני עצמי כתבתי אותן, מה הבעיה שלי לקרוא אותן ולהתחזק מהן? (-:

ועדינה יקירתי, בעקבות הקישור שהבאת גם אני ראיתי את הסרטונים של ביירון קייטי.
בתקופה הזו, באופן לא מפתיע אני ג'אנקי של כל חומר כתוב, מוסרט, מצולם, מבושל או נא שיכול לתמוך ולעורר כוחות והשראה.
וגם אני מוצאת אותה תמיד מעוררת השראה, לא תמיד בפועל אני מצליחה להיעזר בשיטת העבודה שלה, אבל היא דוגמה טובה להוכחה שעצם הנוכחות בקרבת אישיות גדולה מעוררת בנו את המקום הפנימי שאנחנו כ"כ רוצים בקרבתו.
"מצאתי שהמציאות היא נדיבה" זה אכן פרח של אהבה, והוא כזה כי זה נראה שהוא נאמר מתוך כנות ואותנטיות רבה.
ההבנה שלה שהמציאות היא מה שאנחנו מאמינים שהיא, כ"כ מנערת, כי זה הופך את כלל החוויות שלנו ל"לא אמתיות" בפוטנציה (במיוחד את אלה שגורמות לנו סבל, כי אם אלה שעושות לנו טוב, אין לנו באמת בעיה)
עכשיו רק נותר לוודא שאנחנו מאמינים רק למה שמקדם אותנו, או כמו שהיא אומרת להגיע למצב שבו היא אוהבת את כל מה שעובר בתודעה שלה: לא להאמין למחשבות שיוצרות מתח ולמצוא את השלווה שיש ביכולת להתבונן בכל מה שמגיע עם החיים.
כל כך פשוט...(-:

וכמה מפתיע שנתקלתי היום "במקרה" בקטע הזה שכתבתי וצילמתי לפני קצת יותר משנה שמחזיר אותי בקליק אחד למקום שבו אני רוצה להיות.
וכמה מפתיע שכל זה נמצא כאן מחוץ לחלון שלי (הפיזי והנפשי) ומדבר על היכולת להיות מאושרת על הר הזבל (-:

קראתי עכשיו את הר הזבל.. ונהנתי מאופן התיאור שלך. הרבה פעמים אני נהנת למצוא מקומות שחבויים בי - מופשטים כ"כ, הופכים לממשי ע"י מילים שמישהו אחר כתב. הרבה פעמים מצאתי את זה בכתיבה שלך ( עוד לפני שנים..) . צלילה כזאת בתוך הרגש, ואז לצאת מהמיםמסודרים ומאוזנים יותר. (עד הפעם הבאה..

@}

הרבה פעמים אני נהנת למצוא מקומות שחבויים בי - מופשטים כ"כ, הופכים לממשי ע"י מילים שמישהו אחר כתב.
כל כך מבינה ומזדהה איתך.
ושמחה כמובן להיות הפעם המישהו האחר הזה, הכיף הגדול הוא ההתלכדות הזאת של ההבנה או הידיעה המשותפת, שיוצר באמת איזו תחושה פנימית של אחדות.
תודה ששיתפת אותי, זה מרחיב את ליבי. (-:

הכל מבריק הכל בסדר

בבית הספר לאמנות, כשהסתובבתי בין חבריי מהמחלקה לקולנוע ועם האקס הקולנוען, קיבלו חברי כיתתו תרגיל לצלם פרוייקט שנקרא "הוריי סיפור אהבה"
אחד מחברי הכיתה צילם סרט על הוריו שנקרא "הכל מבריק הכל בסדר" - אתם יכולים כבר לתאר לעצמכם, עם כותרת כזאת מה באמת עובר מהסרט הזה (ואם אתם לא יכולים לתאר לעצמכם להלן תקציר: זוג הורים עם מבטא רומני כבד שחיים כל אחד בתוך עולמו הפנימי, בנתק מוחלט מהמציאות כשמשפט השיא של האמא הוא כמובן "הכל מבריק הכל בסדר")

אני מסתובבת עם מעטה דק של "הכל מבריק הכל בסדר", כן קשה, כן, מערבולת, דילמה קשה, צומת דרכים אבל אני מודעת, ואני לוקחת את זה למקום של צמיחה וגדילה ואני בוחרת ואני חוקרת וכ' וכ' וכ' וכ'.
ומספיק הדבר המובן מאליו הקטן ביותר שמכריז על עצמו לא מובן מאליו כדי לשבור אותי, לקפל אותי כמו איזה אוהל שמתקפל כולו פנימה וקורס בלחיצה אחת.
במבט מבחוץ אפשר להתבונן איך אני מתפקדת, מעבדת, משחררת, מחזקת, נושמת לתוך מה שיש לנשום ואז מעניין לבחון איפה בדיוק נמצא הכפתור הזה שכשלוחצים עליו אצלי נדלקת נורת ה "פוס! שוברים את הכלים ולא משחקים"

היום הזה סיפק מגוון של אנקדוטות שמבהירות עד כמה אני תלויה על בלימה, נאחזת בחיים, בשגרה, בעשיית הטוב, בעזרה לאחרים שעוזרת לי, במזלי הרב ובכל השפע והיכולת שיש לי.
כשמשהו מאלה יוצא מכיוון, אני פשוט לא מסכימה יותר. לא מוכנה עדיין לשמוע, שגם על אלה אי אפשר להישען, שגם מאלה נצטרך להיגמל.

הבוקר התחיל בשיעור פרטי מוקדם, למרות שאני ישנה מספיק שעות אני ממש בקושי גוררת את עצמי מהמיטה, משננת בדרך מילים טובות, מחשבות תומכות.
בשיעור עצמו כדי להניע את עצמי, להתחבר אל עצמי, אל המקום הקשוב, אני מעבירה שיעור לתלמיד שלי אבל בעצם מעבירה אותו לי (זאת השיטה היעילה והטובה ביותר כשאני לא מאופסת, להתחבר אל מה שאני זקוקה לו ומהמקום הזה להעביר את השיעור מה שמהווה רווח נקי גם לתלמיד).
בוחרת בתנועות הרכות, שמעירות, שפותחות ומרככות בעדינות, מתעגלת, פותחת, מקבלת את העייפות והכבדות, מכבדת אותן ומנסה לעשות את הטוב ביותר בתוכן. צולחת את השיעור.
ממשיכה משם לסידורים, יש משהו מאוד חזק בלקיים, לעשות את הדברים הפשוטים, לטפל בעניינים שבשגרה, משהו שמחבר לחיים, שמאפשר הפוגות בהזדהות עם הקושי הפנימי.

קניות בחנות טבע תמיד עושות לי טוב, מחברות אותי לשפע לתחושה שלבריאות (מעניין שיש אנשים שמקבלים את זה בסופר פארם מניחוח של מרככי שיער ואקמולי)
משם ממשיכה לסניף הדואר, עומדת שם בתור שעה. (לדואר תמיד באים לסדר איזה עניין קטן, לסמן את זה וללכת, אף פעם אין את המוכנות הזאת לחכות דקות ארוכות...)
מדברת עם עצמי מילים של סבלנות.
כשאני מגיעה לאשנב אני מבקשת לשלוח מכתב רשום. 9.80 בבקשה. (לי יש רק 7 ש"ח בארנק...) אז מה עושים? שום דבר, הבא בתור בבקשה.
הולכת למקום העבודה של הבנזוג שנמצא ממש ממול לקחת עוד שלושה שקלים. עוברת גם את האפיזודה הזאת, סופגת את הזמן העודף שהיא לקחה.
חוזרת הביתה בצהריים לאכול משהו ולנוח לפני השיעור הפרטי הבא אחה"צ. מחליטה לנוח קצת ונשאבת לשעתיים וחצי של שינה טרופה ממנה אני קמה תלושה ונפוחה.

מים קרים, שני תמרים ואני יוצאת לדרך. באמת שיכולת ההתאוששות שלי ראויה לציון... כ"כ יפה תפקדתי בלא לעשות עניין, כשמשהו בי רצה כ"כ כן לעשות עניין, לרקוע ברגליים.
נסיעה קצרה בתוך העיר, בפניה לרחוב של התלמידה, במרחק שני בתים מביתה, באמצע הסיבוב בכיכר, האוטו נעצר, תוך כדי הילוך... לא נוסע.
אישה שנסעה עם ילדיה באוטו מאחורי יוצאת ושואלת: צריכה עזרה? תוך ציון העובדה שאין לה מושג בכלום, מייד היא מאתרת שני בחורים על קטנוע בנסיעה וצועקת להם: היי בואו לעזור היא נתקעה.
כולם ביחד גוררים אותי חצי מטר לצד המדרכה.
טלפונים: טלפון לתלמידה לבטל את השיעור, טלפון לבנזוג לבוא עם הרכב של אחיו לאסוף אותי. כשהוא מגיע האוטו פתאום נוסע רגיל אחרי עשרים דקות של חוסר תנועה, אבל ברור שיש בעיה כי הוא נעצר ונוסע כראות עיניו.
מגיעים למוסך בדקה ה-90 לפני סגירה, מקבלים אותי, פותחים לי כרטיס: מחר יעשו בדיקות. רק הבדיקה עולה 300 ש"ח.

חוזרים הביתה, הרכב נשאר במוסך. שיחה עם הגיס שלי שיש לו עסק להסעות ומכוניות זה הקטע שלו (באופן כללי הוא המלאך הגואל של המשפחה שלנו, בכל דבר שקשור, לנדל"ן, לכספים, למכוניות לעו"ד ובכלל (-:) :
למה לא צלצלת ישר אלי? היינו גוררים את הרכב לחיפה וחוסכים את הכסף וגם שוכרים לך רכב חלופי ליומיים במקום הכסף שתשלמי על רק על הבדיקה... - מה ל'שות שעוד לא מיומנת בלחשוב על כל הדברים ההגיוניים האלה כשאני תקועה באמצע הכביש.
למרות שרק לפני שלושה חודשים היתה לי הזדמנות להתאמן כשהלך לי המנוע תוך כדי נסיעה באמצע הלילה עם ההורים שלי ברכב...

מדברת עם ההורים בטלפון ומציינת את האכזבה מהכסף המיותר שהלך לאיבוד: השיעור המבוטל וזה של הבדיקה ואבא שלי החמוד מספר לי בפעם המיליון שסבא שלי, אבא שלו היה תמיד אומר: כל מה שעולה כסף זה בזול.
אל תדאגי על הכסף, אנחנו נמצאים כאן כדי לעזור. אז תדעי שיש לך גב רחב מאחוריך.
המשפט הזה מחדד בדיוק את ההרגשה שלי שהגב הזה הרחב והטוב שעומד מאחוריי כל חיי הולך ונחלש ומזדקן, הולך ונשמט ממני. שאני הולכת ומתבגרת ובכל זאת לא מוכנה לוותר על הגב הזה. דמעות בעיניים.
לא מזמן כשהתלוננתי בפני אמא שלי על התמיכה הכספית ה"מוגזמת" שלהם בי, אמרתי שהם לא נותנים לי לגדל עמוד שדרה. אמא שלי אמרה: את תגדלי עמוד שדרה אחרי שאנחנו נלך, גם סבא שלך עזר לנו כל פעם כשהיה יכול וכבר היינו עם ילדות ובית, ומה את חושבת, אחרי שהוא נפטר גדל לנו יופי של עמוד שדרה. (ססס יופי, ממש יש למה לצפות (-:)
גם אז המשפט הזה שלה מייד העלה בי דמעות שלא יכולתי לבכות לידם. גם היום.

וזהו, הכפתור נלחץ וכל המוחזקות הזאת שלי מתקפלת ונשמטת: לא הכל מבריק ולא הכל בסדר. (וכנראה שגם זה בסדר)
ויש בי דרמה קווין קטנה שרוצה לצעוק: שומדבר לא מבריק ושומדבר לא בסדר, אבל מתאפקת.
שומעת בראש את ביירון קייטי אומרת: זה נכון, אם את מאמינה לזה...

גבירצי, לרגע היה נדמה לי שאני כותבת...ההקבלה עם התקלות של המכוניות והקנסות הלא צפויים שהחיים מזמנים לנו מדי פעם.
מצחיק לחשוב על העולמות המקבילים של כולנו וקוי הדמיון בנקודות ספיציפיות בזמן.
המשפט של סבא שלך: "כל מה שעולה כסף זה בזול" הוא מדויק וקולע במיוחד לקיום שלי עכשיו, כשמצד אחד אני נקרעת בין תחושות חוסר האונים לאור כל ה"באד לאק" ומצד שני אני מודעת לזה שאני צריכה לנער את עצמי ולהזכר שיכל להיות גם תסריט אחר שאי אפשר בכלל לחשוב עליו מרב שהוא נוראי.
וגם העינין עם הגב הזה של ההורים...ההורים שלי דומים לשלך בתמיכה הרחבה שלהם לאורך השנים, והם תמיד חוזרים ואומרים לי שהם מעדיפים לעזור לי דווקא בשנים האלה שבהם אני באמת נזקקת ולא לשמור את הכספים לירושה. הציטוט שלך של אמא שלך נשמע מוכר. אמא שלי תמיד אומרת שגם הם זכו להורים נדיבים ותומכים והם רק מעבירים הלאה את שקיבלו.
בעולם המקביל שלי: אוספת את השברים ומנסה להמשיך הלאה.

מוסרת לך הרבה אהבה ושדברים יסתדרו

חוצמזה שממש אהבתי את הכותרת : "הכל מבריק הכל בסדר"

שוב מוצאת את עצמי אוספת את כל המילים שיכולתי לומר לך ומחבקת מרחוק,מילים יש לך בשפע,נראה לי שאת פשוט זקוקה לחיבוק הגון.
ועוד אחד...

גבירה אהובה.
את מתמודדת מדהים בתוך היום.
תצעקי קצת, זה טוב

(())(()) מהסוג המועך והדובי .

מילים יש לך בשפע,נראה לי שאת פשוט זקוקה לחיבוק הגון.
גם אני חושבת.... (-:
תודה יקירתי!

למון מותק, את יודעת, שעוד אתמול בכלל לפני שכתבתי כאן ועוד לפני תקרית הרכב, חשבתי לכתוב לך ולכן בכלל בנות הכנופיה,
שאני מרגישה שיש לנו מן קשר כזה שנרקם כאן של חברות של 30 שנה, כזה שמתאים לישיבה במרפסת על לימונדה (עדיף כמובן מבחינתי על המרפסת של לימונדה, אבל גם אצלי בגינה או אצל שבע על הגג או אצל עדינה במדבר או איפה שלא נבחר)
חברות מהחיים כזאת שיש בה היכרות עמוקה והבנה. חברות קז'ואל ליום יום וגם ספורט אלגנט לאירועים מיוחדים.
אני כבר ממש מחכה לרגע שזה יקרה, ונראה לי שזה יקרה בקרוב. אני עוד לא יודעת איך, אבל כ"כ הרבה דברים אני לא יודעת איך הולכים להיות, אז מה? הם יקרו בכל מקרה... לא ככה? (-:

קמה בבוקר ומזמינה מונית לשיעור הפרטי של הבוקר.
בדרך אבא שלי מצלצל לשאול מה חדש עם הרכב, אבל אני מרגישה שיש משהו אחר ושואלת כמידי כל בוקר מה המצב, איך אמא? (מאז שהחליפו לה את סוג התרופה בכימו, היא קמה מידי בוקר עם בחילות)
אהה... ככה ככה, אמא שלך עושה בעיות..., היא קמה הבוקר עם תחושות חזקות יותר מבד"כ, וחולשה. היא שוכבת במיטה עם עיניים עצומות ואני שוכב לידה, אבל אני מבקש לקבל עדכונים שוטפים לגבי מצב האוטו... (פחחח)
יורדת מהמונית לפני הבניין של התלמידה שלי ועומדת ברחוב עם מזרן יוגה אחד על הכתף ועוד אחד בשביל התלמידה ביד ומרגישה שוב את חוסר האונים הזה, את הגב הזה אוזל לי.
גם הם וגם אני עדיין לא רגילים לזה, למרות שההיחלשות הזאת, וחילוף התפקידים בינינו קורה לאיטו כבר שנים - לי קשה לשחרר את הגב ולגב קשה לשחרר את עצמו מתפקידו הגאה כגב (ולראיה, הגב מבקש להישאר מעודכן במצב האוטו במוסך...)

עומדת ברחוב ומרגישה את החיים מתערבבים לי כמו שהם רוצים ורואה אותי מנסה לסדר אותם בחזרה כל הזמן, רואה את ההתנגדות שלי למה שקורה ומנסה לשחרר אותה.
ברגע שאני מקבלת את חוסר השלווה שלי, ההתנגדות פוחתת והיא הופכת לאט עם הנשימה לשלווה. אני אומרת לעצמי בלב שאני מסכימה שהחיים שלי יתערבלו ויתערבבו ועולה להעביר שיעור יוגה.
מאוד ערה לזה ששעור היוגה האמיתי שלי הוא מה שקורה לי לאורך הימים שלי, בין שיעור לשיעור. @}

נטיקה מותק!
תודה רבה על החיבוקים. בדיוק כאלה מועכים אני צריכה.
האמת, שלצעוק זה לא רעיון רע... לא זוכרת מתי צעקתי לאחרונה..
תגידי נטיקה, לא היית אמורה להגיע ארצה מתישהו? צריכות להיפגש לכש!

הרכב נח לו במוסך וכנראה שימשיך לנוח גם היום.
בינתיים, לנסיעה במוניות ממקום למקום יש גם צדדים טובים: מעבר לזה שאין צורך לתדלק ולחנות ולנהוג,
נהגי המוניות כנראה לא יודעים ממש למה לצפות כשהם מחכים בחוץ ומשום מה עושה רושם שהמראה של בחורה קטנה עם תיק ושני מזרנים מגולגלים מפתיע אותם לטובה... (-:

_שאני מרגישה שיש לנו מן קשר כזה שנרקם כאן של חברות של 30 שנה, כזה שמתאים לישיבה במרפסת על לימונדה (עדיף כמובן מבחינתי על המרפסת של לימונדה, אבל גם אצלי בגינה או אצל שבע על הגג או אצל עדינה במדבר או איפה שלא נבחר) חברות מהחיים כזאת שיש בה היכרות עמוקה והבנה. חברות קז'ואל ליום יום וגם ספורט אלגנט לאירועים מיוחדים.
אני כבר ממש מחכה לרגע שזה יקרה, ונראה לי שזה יקרה בקרוב_
הדדי לגמרי @}
או אם לצטט את קזבלנקה: Louie, I think this is the beginning of a beautiful friendship.
באופן כללי אני רואה שאחת התכונות המוצלחות שלי, היא היכולות למצוא לי חברות, שוות במיוחד, שמלוות אותי לאורך כל הדרך.
בשלוש שנים האחרונות, מאז שנחתנו על הירח, יש האטה בקצב. ופתאום אני מגלה שעל אף כל האילוצים והבידוד עדיין זה עדיין אפשרי.
משהו משמח להאחז בו ביום אפרורי בבית

בימים אלה באמת משונה למצוא את ההקבלות בסיטואציה התקיעות החיצונית (וכלי הרכב המתפרקים) ֿובמקביל גם אני חיה עכשיו את חילוף התפקידים עם ההורים. לקיחת האחריות. ההזדקנות והקשיים הנלווים שלהם. אני שמה לב לשינויים הקטנים בדינאמיקה המשפחתית ורואה כמה שהם נותנים לי יותר ויותר לקחת אחריות, לפעול. לעשות.
פעם הייתי שואלת- אם להביא משהו, מתאים לא מתאים. עכשיו אני פשוט עושה.
ההורים נוסעים היום. ערב אחרון שבו אני יכולה "להסניף" את אמא שלי וריח הבושם הצרפתי. לצחוק איתה. לשתות כוסית עם אבא.
ולגבי תירגול היוגה- גם כאן עודדת אותי. מנקודת השפל שבה אני נמצאת (בוקר שמתחיל עם אופטלגין, כוס קפה שחור ועוד כוס קפה, סיגריה ועוד אחת) נחמד לחשוב שבתוך כל הבלאגן אני בעצם מתרגלת יוגה (-;

ולגבי תירגול היוגה- גם כאן עודדת אותי. מנקודת השפל שבה אני נמצאת (בוקר שמתחיל עם אופטלגין, כוס קפה שחור ועוד כוס קפה, סיגריה ועוד אחת) נחמד לחשוב שבתוך כל הבלאגן אני בעצם מתרגלת יוגה
אני יכולה לצטט את אחת ההגדרות של יוגה לשיפוטך כדי שתוכלי לדעת אם את מתרגלת יוגה תוך כדי הבלאגן:
יוגה היא מצב שבו אנחנו ממוקדים ומזוהים עם החלק המתבונן השקט שבנו ולא עם הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים (הגוף שלנו, המחשבות שלנו, הרגשות שלנו)
כשאנחנו מצליחים לקשור את עצמנו לחלק המתבונן שבנו בכל מצב או סיטואציה בחיים, אז אנחנו מתרגלים מצב של יוגה, או נמצאים במצב של יוגה.

תרגול היוגה הפיזי, הוא אחת הדרכים לקרב אותנו אל החלק הזה ולעזור לנו לבא איתו במגע, כי כשהגוף, מתרכך , מתרחב , נפתח ותשומת הלב שלנו מופנית אליו ואל מה שקורה לנו בתוכו אנחנו באים במגע עם אותו חלק מתבונן.
אבל זאת בהחלט לא הדרך היחידה לתרגל יוגה ואני בטוחה שרובנו כאן מתרגלות את המצב הזה בחלקים ניכרים ביום שלנו. (-:
@}

אהה... ככה ככה, אמא שלך עושה בעיות..., היא קמה הבוקר עם תחושות חזקות יותר מבד"כ, וחולשה. היא שוכבת במיטה עם עיניים עצומות ואני שוכב לידה, אבל אני מבקש לקבל עדכונים שוטפים לגבי מצב האוטו... (פחחח)

גבירצי
<ידעתי שמיד למונייד ואני נשוש לאמץ את הכינוי הזה>
הערב בחרתי לכתוב כאן.
לא בדף שלי ולא בדפי חברות הכנופיה האחרות ולא לא לכתוב <למרות שבצהריים שקלתי ברצינות ובכי גמורים להפסיק לכתוב בבאופן ולהפסיק לדבר עם בני אדם>
למה כאן? כי אני חושבת עליך המון, כי הניסוחים שלך בכלל, ולאחרונה, עושים לי לנשום, מנקים קורים מעיניי, גם כשנצבט לי הלב וגם כשבא לי מאוד לחבק אותך ברגש רב.
אתמול בלילה לקראת הירדמות מערבלת שהמשיכה אל לילה של חלומות בהקיץ שהמשיך אל יום עם סימני שאלה עצומים וקריסה בצהריים ושיחה פתוחה עד כדי פרוצה עד כדי חיים, חשבתי בין היתר בדיוק על מה שכתבת כאן, עלינו. אם לתמלל את המחשבה זה היה משהו כמו:
״מה באמת? באמת לא פגשתי את רוב הנשים האלה? אלה, שהן מהבריות הקרובות לי ביותר בתקופות הרות גורל בחיי?״

צריכה לזוז
ואמשיך בקרוב
ושום מילה על האוטו של אבא שלי שדפקתי לפני כמה ימים.
אוהבת מאוד.

למה כאן? כי אני חושבת עליך המון, כי הניסוחים שלך בכלל, ולאחרונה, עושים לי לנשום, מנקים קורים מעיניי, גם כשנצבט לי הלב וגם כשבא לי מאוד לחבק אותך ברגש רב.
מודה. לצטט לפעמים זה סוג של עצלנות.
ולפעמים זה ממש לא. זה בדיוק ההיפך. שבע כותבת כל כך מדויק וחותך.
גבירצי, ( (-: ) כשאני קוראת אותך באמת מתרחב לי הלב ואני עוצרת לרגע ומתבוננת.
אני אוהבת לקרוא את הדקויות של התירגול הזה שאת כותבת עליו, שהוא מעבר ליוגה ושהוא התגלמות היוגה.
מרגישה שאני צריכה לחזור ולקרוא כל מילה שאת כותבת ואז לחזור ולקרוא ורק אחרי כמה זמן לא להבין אלא להפנים. באמת כמו תירגול.
קראתי אצלך על הטיול על הר הזבל. וקצת קינאתי...איזה כיף לכן!! פה יש כל כך הרבה הרים מהממים (בלי זבל) רק שאין לי חברה או חבורה לטייל איתה...רק כלב, בעל וילדים
חיבוק גדול

וגם אני היום חשבתי על המשפט שאבא שלך אמר בטלפון. מקוה שאמא שלך מרגישה יותר טוב

העייפות מכריעה אותי. הועצבות פה ובדפים של החברות האחרות, (למונייד שבע ונטיקה)
מכריחה אותי לא לסגור עוד יום בלי להשאיר סימן.
מצטרפת למעגל שנוצר כאן.. (איזה כיף שפוגשת כאן, גם חברות וותיקות שמזמן לא "התראינו".

)

הגב התמידי של ההורים, הגב המתכווץ של ההורים. הצורך שלהם להיות לי גב. הצורך שלי שיהיו לי גב.
כאילו כתבת אותי רק שההורים שלי מבוגרים יותר וגם אני.
דוקא עכשיו, כשמצבו של הגב של אבא מתדרדר, ושיאים חדשים של כאב נשברים, דוקא עכשיו הם סחבו אותי כלכלית על גבם.
אז אני מודה ומברכת ומתכווצת מבפנים.
תודה לאל, סו"ס בשבוע הבא , תהיה תפנית חיובית. לא שהתקופה הזו לא הניבה פירות, אך בכ"ז..

גבירה, משפט שכתבת אצל שבע- (מהזכרון)- "מהצד השני של מתרס הלידה", ממשיך לדקור אותי. זה משפט שאפשר לפרש לכל מיני כוונים.
העמימות שלך קצת הרגיעה אותי, כי לפני כן- חששתי לאמא שלך.

את מתארת תקופה מאתגרת וכהרגלך נשמעת מפוקסת. נדמה לי שאני גם שומעת את הצעקה, (שאולי היא בכלל שלי).
כשהמובן מאליו כבר לא - זה אחד המאפיינים הבולטים לקצרים בתקשורת של זוגות מעורבים (לדעתי).
כמובן שזה קורה גם לכל הזוגות.
מאחלת לך שהענינים יתגבשו לכוון שאת מקוה לו.
תזכרי, בין הנשימות והשחרורים, שבאחריותך לשמור עלייך. להקשיב ללב שלך. (לא לפחד, או לאגו, ללב).

חיבוק גדול לך, ולכל החברות האחרות. לילה טוב

אבא שלך חמוד. (מזכיר לי את האבא שיש לי). לי קשה לשחרר את הגב ולגב קשה לשחרר את עצמו מתפקידו הגאה כגב (ולראיה, הגב מבקש להישאר מעודכן במצב האוטו במוסך...) אהבתי מאוד את המשפט הזה. מכירה אותו מקרוב. בתקופה שאבא שלי היה עמוק בסרטן, היו רגעים מצמררים כאלה של גבים מתחלפים כמו שתארת נורא יפה. וחוסר השחרור של הגב הגאה - הוא תפקיד חשוב ששומר על נורמליות, לפחות מסוימת. זה בעצם הצד הבריא והנכון גם לאב הגאה.. רק בדיעבד, אני יכולה לומר - הרגעים בהם אני נשארתי הגב החזק, עם כל העצב שהיה צריך לעבור אותו, הביאו אותי למקום אחר בחיים. יותר שלם, ופחות תלוי.

אוי, מילים, מילים.... החזרת אותי חזק אחורה, והכי בא לי לחבק, ולהקדיש לך שיר, ואין לי מושג איך אני עושה את זה פה באתר...

יקירותיי המצויינות, פתחתן לי את הברזים בעיניים...
לא שזה קשה לעשות את זה, להיפך זה קורה כ"כ בקלות עם כל חיכוך קל באחד הנושאים שעוברים כאן עכשיו.
במיוחד באקלים מאפשר ומחבק אולטרה, הן זורמות ביתר שאת בלי הכנות מוקדמות (ממש כמו בשיר של יהודה אטלס על הילד שקיבל מכה בבי"ס ובכה ובדרך הביתה הבכי עבר, אבל איך שהוא ראה ראה את אמא שלו בחלון מייד התחדש שוב)

נקודינה, כן, גם אותי התמונה הזאת שהצטירה במוחי ע"פ התאור של אבא שלי, העציבה נורא. אני חושבת שהוא צמוד אליה בשבילו יותר מבשבילה...

למה כאן? כי אני חושבת עליך המון, כי הניסוחים שלך בכלל, ולאחרונה, עושים לי לנשום, מנקים קורים מעיניי, גם כשנצבט לי הלב וגם כשבא לי מאוד לחבק אותך ברגש רב.
שבע ולימונדה, קרעתן אותי מדמעות. זה מובן לי בראש אבל הלב לא קולט איך בתוך המקום הזה שלי העייף כ"כ, המתאמץ כ"כ ללמוד לשחרר (אין באמת דבר כזה, אני יודעת... יש או מאמץ או שחרור, והשחרור כשהוא בא הוא קל ונעים, אבל עד אז...)
בכל זאת אני עושה למישהו שקט בפנים. אני מבינה אתכן האמת, גם אני, כשקוראת ניסוחים מדוייקים של אחרים, מרגישה התרחבות והקלה רק מלהיזכר שכך הדברים יכולים להיות, שהם זמינים כ"כ.

אמא של טוסיק, איזה כיף שבאת לבקר.
את מתארת תקופה מאתגרת וכהרגלך נשמעת מפוקסת. נדמה לי שאני גם שומעת את הצעקה, (שאולי היא בכלל שלי).
התקופה אכן מאתגרת. מכמה כיוונים. אני נשמעת מפוקסת כיוון שכשאני לא מפוקסת אני לא כותבת.
אני מניחה שאני בתהליך התפקסות ואני יוצאת ונכנסת אליו. זה מאוד מעניין שאת שומעת גם את הצעקה שאני לא מרבה לצעוק.
אני כ"כ עסוקה בלטפל, בלנטרל, בלשחרר וכמעט לא נותנת לעצמי להתפלש בבוץ ולצעוק ולכעוס ולרקוע ברגליים עם צרחות ובלונים של נזלת מהאף (עם הקוראות סליחה... (-:)
אני קולטת את עצמי כזאת "המבוגר האחראי" שאין כמעט מקום לחלק הילדותי וחסר האחריות שרוצה פשוט לבעוט בהכל...
בהחלט משהו להתחיל לקחת אותו בחשבון ביחד עם ההמלצה של נטיקה לצעוק קצת.

וחמומה יקירתי
את כ"כ צודקת בזה:
חוסר השחרור של הגב הגאה - הוא תפקיד חשוב ששומר על נורמליות, לפחות מסוימת.
את יודעת בתוך חילופי התפקידים האלה שבהם את הופכת להיות הגב, נוצר מן מצב כזה שאת נהית מקבלת ההחלטות ומארגנת את הדברים כמו שאת יודעת
ואז פתאום מהמקום החלש שלו, מזדעק לו פתאום הגב שהוא מזוהה איתו כ"כ ומחליט לעשות קמבק ואז כ"כ קשה מהקושי שאת עצמך נושאת איתך להיות גב גם לאפשר לו להרגיש גב למען תחושת הנורמליות שהוא כ"כ נאחז בה.

קיבלתי את החיבוק שלך מותק, וגם את השיר - הנהנתי במרץ (-: תודה

תקשיבו לי טוב מותקס, יום אחד ממש בקרוב לא יספיקו לי החיבוקים הוירטואליים האלה, הגם שמועכים ואני אצטרך אחד על אמת. ראו הוזהרתן. @}

יש לך מודעות מדהימה, ואת נהדרת, שתדעי

תודה חמומצ'יק,
חבל שאני עדיין לא מצליחה להתנחם בזה... כלומר, המודעות שלי בטח משחררת אותי מסבל גרוע יותר שהייתי חווה במצבים האלה,
ובאמת שאני מרגישה אותה עוזרת גם ברגעים השמחים שלי (שבעקבותיה הולכים ומתרבים, אני רואה הרבה יותר טוב בדברים ובאנשים ובחיים בכלל) ובמיוחד ברגעים הקשים שלי שמהיכרותי עם עצמי היו יכולים להיות איומים ונוראים בלעדיה.
אבל אבל אבל יש בי במקביל עייפות כ"כ גדולה ורצון לא "לעבוד בזה" יותר. מבינות למה אני מתכוונת? זאת עדיין עבודה. אני עדיין צריכה לאלץ את עצמי להיות שם על פני הרצון שהדברים יפתרו במטה קסם.

וכיוון שכנראה העניין הזה עם המודעות בכל זאת עדיין לא יושב עלי פיקס, החיים מזמנים לי עוד הזדמנויות להתאמן.
והרי החדשות ועיקרן תחילה:
הרכב שלי, נמצא כבר יומיים במוסך, עובר בדיקות מכל החורים, מתחבר למחשב, מתנתק ונלקח לנסיעה כדי לנסות להיתקל בבעיה ובכל זאת לא מצאו כלום.
כל היום הגיס השפיץ שלי מנהל את העניינים מול המוסך (אני הלכתי לאימון יוגה של ארבע שעות, שבמהלכו רציתי המון פעמים פשוט לפרוש ואם היה לי אוטו בטח הייתי נכנסת אליו ונוסעת, אבל לא היה לי...).
בסופו של דבר נאמר לי שאני יכולה לקחת את הרכב או להשאיר אותו לעוד יום של בדיקות.
מתארגנים לקראת לקיחת הרכב: הבנזוג שעובד קרוב מחכה אחרי שעות העבודה שלו עד שאפשר לאסוף אותו ואני בינתיים מתקשרת לשלם למוסך את החשבון על הבדיקות וכ' אחרי הנחה של 20% שרק הגיס שלי יודע להשיג מאנשים.
בעוד אני מקריאה את מספר האשראי למנהל העבודה שם, נכנס מישהו לחדר ומכריז שעלו על הבעיה שלי! זה הגיר. צריך לשפץ אותו בעלות סימלית של 8000 ש"ח בלבד!

עוצרת את הבנזוג שמתעכב עוד ומחכה לשמוע מה עושים ומתקשרת לגיס.
הגיס מבטיח לדבר איתם ולחזור אלי וכשנוקפות הדקות אני משחררת את הבנזוג לחזור באופניים הביתה במקום להמשיך ולחכות, אלוהים יודע עד מתי.
הגיס מדבר עם אנשיו בחיפה וחוזר עם הצעת מחיר רזה ב- 50% ועם החלטה להביא את הרכב מהמוסך ולגרור אותו לחיפה.
הבנזוג רק חוזר הביתה מיוזע מרכיבה ושב על עקבותיו מייד שוב אל המוסך ובשעתיים הקרובות האוטו שלי ייסע לטיול לחיפה שם יחליפו לו גיר או מה שזה לא יהיה.
ועוד כל מיני פרטי פרטים קטנים: כמו בעיות שחברת הגרירה עושה, והשאלה מתי יהיה הרכב מוכן ואיך יחזור אלי חזרה, והאם לשכור רכב.

ואני יודעת שאין כאן שום דרמה רצינית, רק אני חווה אותה כמו הצפה סנסורית,
מצד אחד מתנהלת בתוך זה קצת כמו מבחוץ, מתגייסת לטובת הדברים מתוך איזה נתק ומצד שני על הדרך כ"כ הרבה דברים גורמים לי לרצות לשבות, לשבוק.

הייתי כותבת שצרת רבים חצי נחמה...אבל זה בכלל לא מנחם!!!
אכן הבירוקרטיה והקנסות השתלטו על חיינו- החוכמה היא לא לתת להם להשתלט (מצחיק שבסיפור שלך מככב גם גיס)
המשפט של סבא שלך הוא כל כך חכם "מה שעולה כסף הוא זול" רק שההתעסקות מסביב וכאב הראש וההתארגנויות לא פשוטות כלל.
מחכה שהאוטו יחזור מהמוסך ואז מתכננת טיול למקום רחוק ולישון באוהל על חוף הים... (או משהו כזה) ובלי שום קשר מחכה שהיום הארוך הזה יגיע לחלק שבו נכנסים למיטה עם מצעים חדשים

האמת הלא נעימה היא, שבכל מה שנוגע למוסכים ומכוניות, אני מאושרת להיות אשה שיש לידה גבר שיטפל בזה.
ובאמת שבשאר הימים, אני לגמרי פמיניסטית אוהבת אחווה ושיויון.

לפעמים החיים סוטים ממסלולם ויוצאים מתפקודם ה"תקין" מכל כיוון אפשרי ובאופן כ"כ גורף,
שהם מאלצים אותך להשתחרר מכל ציפיה כלשהי שהדברים יפעלו באופן ה"נורמלי" שבו אתה מאמין שהם צריכים לפעול.
ואז מרוב שהכל כ"כ "לא בסדר" אין לך שום ציפיה שיהיה אחרת, מה שהופך את ה-כל לבסדר כמו שהוא.

(פףףף איזה משפט ארוך יצא, אבל אני מקווה שהוא נקרא ברור כמו שהוא מורגש ברור אצלי בפנים)

לפני יומיים, היה לי מן רגע כזה, כ"כ נדיר במערכת שלי שבו ממש הרגשתי איך זה להיות בעין הסערה, כשהכל סוער, מתרופף, נחבל ומתפורר מסביב,
ואני פשוט מתנהלת בתוכו, ללא כל ציפיה שיהיה אחרת, ואפילו מתוך שעשוע קל בתוך סך המשוכות המצטברות.
זה היה ממש רגע של גילוי (נזהרת להשתמש במילה הדרמטית הארה למרות שלתפיסתי כולם חווים רגעי הארה כאלה לאורך החיים).

המצב הרגשי קשה, האוטו במוסך ולא ברור בדיוק מה הבעיה איתו, אמא שלי מרגישה לא טוב.
אחרי שיחת הבוקר הרגילה איתה, ניתקתי את הטלפון ומייד התקשרתי שוב כדי לשאול את השאלה הקבועה אם היא רוצה שאבוא לעזור, לבשל, לעשות משהו.
ציפיתי לשמוע את ה"מה פתאום! לא צריך!" הקבוע שלה, אבל להפתעתי נעניתי מייד ב "את מוכנה?" כי ממש אין לי כח לכלום" (הנודניקיות מוכרחה להשתלם מתישהו...)
מייד התחיל סיעור מוחות ביני לבין הגיס לבין הבנזוג לבין ההורים איך בדיוק להגיע אליהם כשאין לי רכב: לנסוע באוטובוסים, לקחת מונית, רכבת, לשכור מכונית, לבקש ממישהו הסעה...
לבסוף הוחלט שאסע ברכב של אח של הבנזוג שעובד במשרד ולא זקוק לו.

מעלה את עצמי ואת פוביית הנהיגה שלי על הרכב המשפחתי הכבד בהרבה משלי של האח ויוצאת לדרך אל ההורים.
בדיוק אז החליטו הרמזורים בכל העיר לשבוק ותוהו ובוהו על פני תהום וחושך על פני המיים, אי אפשר לזוז, אנשים נכנסים לצמתים מכל כיוון ולא מתקדמים לשומקום
וצפירות, וחם (המזגן ברכב הזה לא ממש מתפקד), והדאגה לאמא ולעצמי ובכלל, ואני מרגישה איך משהו פשוט נכנע.
ברגע הבא בנוסף על כל הכאוס החיצוני והפנימי מסתבר ששתי מכוניות התנגשו זו בזו ופשוט נעמדו באמצע הכביש הפקוק גם כך וחסמו נתיב - את הארוע הזה כבר פגשתי בחיוך כזה משועשע מהקומדיה האלוהית.
אין לי מילים לתאר, איך החיים נראים אחרת מתוך המקום הרפוי הזה, נטול הציפיות....

מגיעה להורים כבר מאוחר יחסית בצהריים, הם אוכלים משהו קטן והולכים לנוח ואני נכנסת למטבח ויוצאת משם אחרי 4 שעות וחמישה סירים.
בזמן הזה בתוך תחושת איבוד השליטה הכללית אני נאחזת בירקות, בצבעים, בחיתוכים, במרקמים, בפעולות המכניות של הרתחה וקיצוץ ומילוי וריקון, כיוון התנור, בדיקת התבשיל, טעימה, הוספה של מלח, מעבר לתבשיל אחר, קילוף, משיכה בשמן וכך הלאה.
המחשבות נכנסות ויוצאות, הרגשות מתחלפים מעננות כבדה לממטרים פזורים ואני אומרת לעצמי: עכשיו את רק חותכת, מערבבת, משמנת, מגררת - מבשלת, זהו זה, זה הכל, זה מה שיש עכשיו.

ההורים מתעוררים מהריחות שממלאים את הבית ואחרי שנגמרו הבישולים אני מצטרפת אליהם בחדר השינה.
ואנחנו שלושתנו שוכבים במיטה שלהם, אמא שלי, אבא שלי שרוע באלכסון ואני שרועה לרוחב בחלק התחתון של המיטה.
בכל התקופה הזאת, אני לא מרבה לדבר איתם בהרחבה על הקושי שלי ביום יום. הם כן מודעים לקיומו בעיקר אמא שלי
אבל איכשהו אני מרגישה שאין להם מקום כרגע להכיל את הכאבים שלי, שהם לא פנויים לזה ולכן אני ממעטת לשתף.
איכשהו ככה ברביצה המשותפת הזאת במיטה נוצרה שיחה ואני שיתפתי על הקושי, על הדילמה, האפשרויות העומדות בפניי.

הם הקשיבו, הזדהו, הנהנו, שיתפו במחשבות שעלו בהם. ולמרות הקושי להוסיף על הקושי שלהם את הכאב שלי, היתה הרגשה כללית של הקלה.
הקלה עבורי, ביכולת לשחרר את ההימנעות מלשתף את האנשים היקרים לי בעולם במה שעובר עלי, הקלה עבורם ביכולת להיות מעורבים ולהרגיש קרובים אל אחת (מתוך שתיים) מהאנשים האהובים עליהם מכל.
בסוף השיחה אבא שלי אמר שהוא כ"כ נהנה לשמוע אותי בשיחה הזאת ולהקשיב לי, שהוא היה רוצה שאבוא יותר סתם בשביל לדבר (אנחנו נפגשים כבר שבע שני פעם בשבוע לשיעור יוגה וארוחת צהריים).
ושניהם שוב דיברו על כמה ברי מזל הם שהתברכו בבנות כמותי וכמו אחותי ובגיס המהולל שעוזר להם בלי סוף.
כמה מבורכים הם שהם זוכים לכאלה כמויות של מסירות ואהבה ללא תנאי מאיתנו, כמה גאווה וסיפוק אנחנו מסבות להם.

שלא תבינו אותי לא נכון, הייתי שמחה לקצת מנוחה, ושקט, וקלילות בחיים שלי.
אבל אם ימים מפרכים כמו אלה, של קושי, תסכול, כאב ועייפות מביאים אנשים אל עבר המקום המקבל, השקט ומכיר התודה הזה, אני חושבת שאני מקבלת קצה של רמז לשאלות: למה זה קורה או למה זה מגיע לי.

יקירתי פתחת לי את ממטרות העיניים.
שמחה באותה מידה לקרוא שנכנעת ושחררת והנה , גם הגיעה הקלה , והנאה של שני הצדדים מן השיחה.
חיבוק ענק
תשרה הברכה על ביתכם

נשבעת לך שהרגשתי את ההגה הרחתי את הממולאים ראיתי אשה-ילדה שוכבת לרוחב מיטה מעליה זוג הורים-ילדים בשתי וערב של החיים האלה.
אנחה
משפחה
בחלק בו שיתפת אותם במה שעובר עליך, הרגשתי קרן שמש (כמו זאת שחודרת לי עכשיו לבית מסדק שמתחת למזגן, כולל האור היפיפה וגרגירי האבק השובבים) חודרת אל העול הרובץ, מקלה, מקלה.

חיבוק חם חם יא בת-אשה יקרה נפלאה וטובה בכל כך הרבה מובנים שכמותך.

תשרה הברכה על ביתכם

...אמן
כל מה שנכתב מעלי

יקירתי פתחת לי את ממטרות העיניים.
גם לי! מופתעת מהעוצמה.
משהו במילים נכנס לי ישר ללב, דיבר אלי בכל כך הרבה מובנים, לא מזהה אפילו מה בדיוק...

שיהיה לך שבוע טוב וימים בהירים...

תשרה הברכה על ביתכם