הגבירה בחום

[קן_לציפור*]

גבירתי... מתפעמת. את בתהליך מדהים.
ואיך את מתעדת אותו. כולי צמרמרים...
חיבוק

[הגבירה_בחום*]

אבא ואני

הוא: מנמנם על הכורסא בסלון.
אני: מדברת בטלפון בחדר ילדותי
הוא: קורא לי בדחיפות מהסלון: אם זאת אמא בטלפון, תני לי אותה אח"כ.
אני: (מרגישה בהלה ומצוקה) מבקשת מהמתעניינת להצטרף לשיעורי היוגה סליחה ושואלת אותו: איזה אמא?
הוא: אמא שלך.
אני: אמא יכולה להתקשר?
הוא: עדיין לא ממש מבין מה העניין כאן, אולי עוד מנומנם, פוטר אותי באיזו אמירה לא ברורה, בזמן שאני חוזרת לשיחה.
אני: בתום השיחה חוזרת לסלון.
הוא: ראית לאיזה בלבול נפלתי?
אני: כן, ראיתי.
הוא: וזה לא מדאיג אותך שאני מבולבל?
אני: זה כן מדאיג אותי, זאת הסיבה שאנחנו (אחותי ואני) דואגות לך ולא רוצות שתהיה לבד.
הוא: טוב, אני כ"כ שקוע במחשבות על אמא שאני בטוח לפעמים שהיא כאן.
אני: אם אתה מדבר איתה תגיד לה שגם אני מחכה לצלצול ממנה.

[הגבירה_בחום*]

_את בתהליך מדהים.
ואיך את מתעדת אותו. כולי צמרמרים.._
מעניין.... אני לא מרגישה כלום.
לא התפעמות, לא הצטמררות ולא שום תחושה של חיבור.
במקרה הטוב כניעה, במקרה הרע בהלה ובמקרה הרגיל מועקה אפרורית.

נאלצת להאמין לך מותק (-:
ובאמת השיחה כאן כל כך מדהימה. מלאת כאב, עומק וחכמה.
תודה שאתן כאן @}

[קן_לציפור*]

אהובה יקרה, באמת לא תמיד מתוך ההליכה בדרך, העקלקלה והפתלתלה אפשר לראות שאנחנו באיזה תהליך.
ת-ה-ל-י-ך.... ה-ל-ך... אותו שורש. את הולכת. את בדרך.
אולי באמת רק מבחוץ מהמרחק, אפשר לראות בהיר יותר... אז טוב שאת מאמינה!

לגבי אבא שלך, לא פשוט. לראות את הכניסה והיציאה שלו מתוך הבהירות והבלבול.
לי זה מחמם את הלב לדעת שהוא יכול לשאול אותך ככה, ישיר, אם את דואגת.
ועוד יותר מחמם לי את הלב שאת מוצאת את המקום בתוכך לענות לו עם הומור...

[נטע_ק*]

[סגו_לה*]

אני: אם אתה מדבר איתה תגיד לה שגם אני מחכה לצלצול ממנה.
אין עליך...

[הגבירה_בחום*]

אני לא מוצאת בדיוק את המילים,
אבל יש משהו כ"כ צורם ומנוכר כשאדם עוזב את גופו ומשאיר חפצים ופרוצדורות אחריו.
מקבל תעודה על הישגיו לכבוד עזיבתו כמו בלידתו וכמו לאורך חייו על מבחנים ומבדקים.
ועכשיו הצלחת גם בזה, ברכותנו, אתה מת - קבל תעודה צנועה זו לאות הוקרה ומזכרת,
וגם לאות ציון, שעכשיו זה סופי ובטוח לגמרי, מוכר על ידי הרשויות - עכשיו אתה אינך.

ובחיים כמו בחיים, בכל מקום צריך להציג תעודה.
וגם אנחנו בבואנו לטפל במה שהשארת אחרייך מציגים בגאווה את תעודת ההצטיינות שלך,
שמוכיחה מעל לכל ספק שסיימת את חוק לימודייך ועברת בהצלחה מן העולם הזה אל זה הבא בתור שאחריו.
ויש אף מקומות ומוסדות מחמירים שמהדרין ואינם מסתפקים בסתם תעודה ואמירה: אישתי ואמא שלנו נפטרה,
אותם לא עשו באצבע והם ראו הרבה שרלטנים בתחום הזה, הם רוצים לראות צוואה.
וגם בתנאי הקבלה הקשים ביותר את עומדת, כי ככה זה עם אנשים שכמותך,
שום דבר לא יעצור אותך, לא בחייך ובטח שלא במותך.

והכל (כל השאר), מרוקן ממשמעות ומרוח חיים: הבגדים, על הכיסא, הסדינים המקופלים בארון ומונחים בדיוק עם הכפל פנימה.
מגירת התחתונים והגרביים - אזור כ"כ פרקטי וענייני בחיים (כל עוד יש לך תחת וכפות רגליים כמובן...) הופך חסר טעם כ"כ (בשביל מה כל חתיכות הבד האלה?)
וכל התכשיטים, הקישוטים ו"אביזרי הנוחות" שנועדו לגרום לי להרגיש בנוח, בזמן שהם מסווים את חוסר הנוחות שבזמניות הזאת,
את חוסר האונים שבחוסר החשיבות של כל אלה.

[פלוני_אלמונית*]

יקרה
שולחת חיבוק (נטול אייקון כי לא מתאים לי לא החייכן ולא העצוב)
תודה על השיתוף
שתהיה השבת נכונה עבורך
פליי

[לימונדה*]

המילים שלך דווקא מוצאות את הדרך ישר ללב שלי
את כותבת כל כך יפה בימים אלה...עם כל התובנות של החיים והמוות
שתהיה שבת של מנוחה (מפקידים, תעודות ופרוצדורות)
חיבוק גדול

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

כשהגעתי אחרי הלוויה לבית הורייך התהוו בי תחושות מאוד חזקות של בוטות/עצב/מוזרות ובוודאי עוד תחושות שלא מצליחה כרגע להגדיר. זו הייתה הפעם הראשונה שאני פוקדת את בית הורייך...אבל בעלת הבית לא הייתה שם.
איך לאמר? מרגיש כאילו חדרתי לפרטיות שלה בלי שהיא שם, כאילו לא נתתי לה לסדר לפני שאני מגיעה. כל כך מוזר להגיע לבית בפעם הראשונה והוא מלא באנשים חוץ מבעל הבית. על אבא שלך כבעל הבית - אי אפשר היה להגיד שהוא שם. הוא בעצמו נראה שם כמו אורח.
השהות הזו איתך שם לא תישכח. ניחום אבלים זה לא משהו שהיה בשגרת יומי עד כה ואני ממש לא מנוסה בתחושות הללו.
חיבוק ואהבה ממני

[בשמת_א*]

רק עכשיו קראתי
את כותבת כל כך מקסים ונוגע. האישיות שלך והלב שלך עוברים כל כך יפה מבעד למלים המרגשות והצלולות.

[הגבירה_בחום*]

שתהיה השבת נכונה עבורך
יש לנו בבית מן הומור פרטי כזה שהתפתח בינינו ובין חברים מקורבים במיוחד ובו אם מישהו מאיתנו הולך לנוח בצהריים, מאחלים "מנוחה נכונה"
או "נוח על משכבך בשלום" (-:
ככה זה התפתח בינינו וזה נאמר באופן אוטומטי ובלבביות ואהבה גדולה בינינו.
בשבעה, ישבנו קומץ חברים בחדר שהיה חדר נעוריי כשאבא שלי הציץ בדלת ואמר שהוא הולך לנוח קצת, וכולנו אמרנו פה אחד: "מנוחה נכונה" ומיד נבהלנו בגלל הנסיבות והובכנו.
אבא שלי אמר: תודה רבה, בקרוב אצלכם. (-:

תודה רבה יקירותיי על החיבוקים והאיחולים ומאחלת גם לכן סופ"ש נטול פקידים ופרוצדורות
וגם מנוחה נכונה כמובן, בדיוק בשבילכן.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אה,נו, אז בסוף עשית לי לצחוק.(גם אצלנו אומרים 'נוח בשלום' ו'מנוחה נכונה' והמתים שלנו תמיד בראש שמחתנו, שאף פעם אינה נכונה כמו המנוחה)

[מי_מה*]

זאת הייתי אני...

[הגבירה_בחום*]

והמתים שלנו תמיד בראש שמחתנו, שאף פעם אינה נכונה כמו המנוחה
א-נו, לא פחות מדבר-שירה צרוף המשפט הזה. @}

[הגבירה_בחום*]

בסוף השבוע קשה במיוחד.
תחושה חזקה של בית: חיצוני כפי שהיה בילדותי ובבגרותי מחוץ לבית הוריי, תחושת בית פנימי.
לא חשוב איפה הייתי בעולם, בית היה לי, ליתר דיוק הורים, ליתר דיוק אמא שלי.
וכך לאורך השנים, הגם שבשנים האחרונות חל היפוך תפקידים, זאת היתה הבית שלי,
המישהו הזה לקבל אותי בכל מצב, בכל שלב ובכל מעמד, בלי תנאי.
ועכשיו כשמתה, (עוד משפט מרטיט לב מהספר שסיימתי היום), אני הלכתי לעולמה.

חזק במיוחד הרגשתי את זה אתמול בדרך לארוחה משפחתית אצל משפחתו של האיש.
אבא שלי נסע לשבת אל אחותי וכל הערב הרגשתי את האין-בית שלי,
ובפתח הדלת בדרכנו החוצה נותר האוטומט לקחת את הנייד, לשמור על זמינות שיא,
למקרה שמשהו קורה, למקרה שמישהו צריך עזרה, למקרה שמישהו רוצה באופן ספונטני להתקשר ולהגיד שהוא אוהב אותי.
ואז רגע ההבנה החד הזה, שהאין-בית מייצר אין-מישהו להיות זמין עבורו.

כמובן שעם השנים סיגלתי לי עוד בתים חיצוניים ופנימיים ואני יודעת שטוב לי לשכון ולהתבסס באלה הפנימיים.
הרבה פעמים כשאני קוראת ספר שמטלטל את עולמי הוא הופך להיות הבית שלי בתקופה הזאת.
אני יוצאת ממנו וחוזרת עליו, משוחחת בראש עם הדמויות שלו, מצטטת אותן בלי הרף (כמו שאפשר היה לשים לב).
והיום, בנוסף לכל האין ביתיות הזאת, סיימתי גם את הספר שהיה עבורי בית בכל התקופה הקשה, המפחידה האחרונה.
כאילו להמחיש באופן ברור שזה הזמן לבנות דיור מוגן ופנימי יותר מפני ההומלסיות המוזרה הזאת.

[דג_חתול*]

באתי בעקבות ביאליק ואחרי קריאה ארוכה כל מה שרוצה לכתוב נראה לי לא ראוי. כאילו על קצות האצבעות כזה, אבל כל כך חם פה ושופע.
אבא שלך כ"כ הצחיק אותי עם הבקרוב אצלכם, כל הסצינה הזאת, כל הכתיבה המשובחת שלך. כל האהבה פה בדף...את באה מבית כל כך חם. ואני מאחלת לך עוד ועוד בית חם. מבפנים, מבחוץ , מלפניך ומאחוריך ומכל צדדייך בית חם אמן.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

באמת מה כבר אפשר לכתוב לך גבירה?
לא יודעת לגבי הבית, ותחושת ההומלסית המוזרה, אבל את כותבת כל-כך צלול בימים האלה. ומרגש ויפה ומפוכח.
לשאוף. לנשוף. עד שיהיה קצת פחות כואב לנשום..
הרבה אהבה. את נפלאה.

[לימונדה*]

את כותבת כל כך יפה ומדויק וכיף לי לחשוב שגם בדף הזה את מוצאת סוג של בית
ומבינה שהתחושה של בית היא מין תנועה פנימית
קוראת בין השורות את המילים שלך בימים אלה של ההתמודדות הקשה הזאת...
ואיכשהו הכלי שלך נשמע מכוון ומקסים
הרבה אהבה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

[מי_מה*]

שוב נדרשת למשפט של סבתא של אחותי (מצד האבא שלה שהוא לא שלי) "אין ברירה, צריך לסבול וגמרנו"
שיהיה בכל זאת שבוע טוב.

[הגבירה_בחום*]

באתי בעקבות ביאליק ...
נו, אז עוד נקודה לזכותו, על שהביא אותך לכאן (-:
תודה דג חתול , או בחיבה דגחי @}

"אין ברירה, צריך לסבול וגמרנו"
גאונות. לא יכולה להסביר למה המשפט הזה משמח אותי... (-:

באמת מה כבר אפשר לכתוב לי... מבינה אתכן מאוד.
גם אני כבר לא יודעת מה לכתוב, אם לכתוב... ומכיוון שבדף הזה אני בהחלט מוצאת סוג של בית
אני באה וכותבת ואיכשהו כאן המילים עוברות דרך הפילטרים של הסתמיות והבלבול ומצטללות.

בשאר הזמן, כשאני לא יודעת מה לעשות ומי להיות,
אני מנסה לעשות ולהיות את המעט שלא גורם לי לבלבול
וגם זה משאיר לי המון מה לעשות ומי להיות....

[בשמת_א*]

רק חיבוק, כי האישיות המקסימה שלך עוברת מבעד למלים ומתפשטת בלבבות.

[בשמת_א*]

(-: (חורגת ממנהגי ועונה אצלך בדף)

[קן_לציפור*]

את כותבת כל-כך צלול בימים האלה. ומרגש ויפה ומפוכח
הכתיבה המשובחת שלך. כל האהבה פה בדף
את כותבת כל כך יפה ומדויק וכיף לי לחשוב שגם בדף הזה את מוצאת סוג של בית

המילים של כולן מילותיי שלי.
הכתיבה שלך רק מזכירה לי באופן חי ביותר עד כמה כתיבה יכולה להיות כלי לעיבוד הבית הפנימי... (אולי אף נקיונו)
חיבוק

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

"אין ברירה, צריך לסבול וגמרנו"
אני מאמצת את המשפט הזה בחום, אפילו שאני לא דוברת פולנית...


_בשאר הזמן, כשאני לא יודעת מה לעשות ומי להיות,
אני מנסה לעשות ולהיות את המעט שלא גורם לי לבלבול
וגם זה משאיר לי המון מה לעשות ומי להיות...._

ואלה דברים של ילדה חכמה. אני מדמיינת באמת ילדה קטנה שאומרת את זה.

[מי_מה*]

הפולניוּת, כבר הבנתי מזמן, כשהיא הולכת לקצה היא נהיית חוכמת זן פרגמטית. והסבתא ההיא היתה פולניה קיצונית.
אני חושבת שקסמו של המשפט הוא בחופש שהוא נותן לרגע מהמרדף אחרי האושר. כשחרא אז חרא ולא צריך לעשות מזה ענין גדול ובואי אני אכין לך סנדוויץ' מלחם קימל ורק תנגבי טוב טוב את הרגליים.

[הגבירה_בחום*]

אני חושבת שקסמו של המשפט הוא בחופש שהוא נותן לרגע מהמרדף אחרי האושר. כשחרא אז חרא ולא צריך לעשות מזה ענין גדול ובואי אני אכין לך סנדוויץ' מלחם קימל ורק תנגבי טוב טוב את הרגליים
בדיוק!

[שבע_יהלום*]

זה מזכיר לי את
החיים זה לא משהו
משפט שמאיר אימץ בספק שעשוע מאמא של חבר שלו

איזה בית חם פה

[הגבירה_בחום*]

החיים זה לא משהו
כשאמא שלי היתה רוצה לומר משהו על אבא שלה, סבא שלי היא היתה תמיד אומרת:
"כמו שסבא זכרונו לברכה שיהיה בריא היה אומר...."
אצלי זה עוד לא נתפס שעכשיו אמא שלי זכרונה לברכה שתהיה בריאה.
בילדותי אותו הסבא שהיה הסבא היחיד והאהוב שהכרתי, היה בא ביום קבוע לאסוף אותי מבי"ס וכשהיינו מגיעים אל הבניין שלנו הייתי תמיד מבקשת להישאר עוד למטה ולשחק בחצר/ רחוב.
אני הייתי מטפסת על עצים, מלכלכת וקורעת בדרך זו או אחרת את הבגדים והוא היה עומד בצד ורק אומר בטון של מי שמבין שזה אבוד מראש: אני מתרה בך...! אני מתרה בך... (-:
כפי שאפשר להבין, זה לא ממש עזר לו וגם היום אני מלכלכת וקורעת בגדים.
מעניין אם היא והוא מחליפים חוויות בימים אלה, או מתרים אחד בשניה...

[ב_עילום*]

אני מתרה בך...! אני מתרה בך...

[לימונדה*]

[לימונדה*]

[שיבולת*]

כוונה / יצחק לאור



אֲנִי רוֹצֶה לִכְתֹּב שִׁירִים לְקוֹרְאִים בְּלִי הוֹרִים

כִּי הֵם מְבִינִים לְבַד אֶת מַה שֶׁהֵם לֹא מְסַפְּרִים

לְאַף אֶחָד. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הוֹרִים נֶחֱרָד לִפְעָמִים

מִמַּחְשָׁבָה, אֲפִלּוּ מֵהֲזָיָה, אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב

בַּדֶּרֶךְ לַקָּפֶה, אוֹ לַמִּשְׂרָד, מְמַהֵר, עוֹצֵר, חוֹזֵר

מְטַלְפֵן, אוּלַי גַּם מְבַקֵּר, כָּכָה סְתָם לְדַבֵּר, לְסַפֵּר,

אֲבָל מִי שֶׁאֵין לוֹ הוֹרִים מֵבִין אֶת הַחֲדָרִים

הָרֵיקִים, אֶת הַסְּפָרִים הַמְּאֻבָּקִים (אֶת הַשִּׁירִים

הַמְּאֻפָּקִים). עוֹבֵר לְיַד מוֹתוֹ (עָמֹק בְּתוֹךְ הַגּוּף

מַגַּע יָד רַךְ שֶׁהוֹלִיךְ אוֹתוֹ) לֹא לְסַפֵּר, לֹא לַעֲצֹר, לֹא

לַחֲזֹר, לֹא לְטַלְפֵן, לֹא לְבַקֵּר, לֹא לְדַבֵּר


קוראת אותך הרבה ואפפעם לא כותבת.
נגעת בליבי כל כך.
זוכרת איך ראיתי בילדותי אנשים מבוגרים מאבדים את הוריהם וחושבת שזה לא נורא, הם כבר גדולים... לצערי גם אני חוויתי את האובדן הזה (של אבא) ויודעת שזה נורא, פשוט כך. והגיל (של הילד) אינו מרפא.
כל כך נגעת בליבי, ששחזרתי מעמקי זכרונותיי את השיר הזה, שלא קראתי כבר איזה 10 שנים, מקווה שידבר אלייך.

[הגבירה_בחום*]

שיבולת יקרה,
ראשית, תודה על המילים החמות והעוטפות, גם אחרי שנים בפורמט הזה, יש פליאה מחודשת על כך שמישהו שאני לא מכירה ולא יודעת על קיומו ממש קורא את צפונות ליבי, את הצבע הטרי שאני הנחתי כאן.
ודבר שני, השיר הזה.... הוא דוגמה לכוחן של מילים מדוייקות שלוחצות במיומנות ובחדות על כפתורים נסתרים והופכות לרגש לא מובן אבל ברור עד כאב.
זה בהרבה מאוד מילים: תודה רבה על השיר, אני מטפטפת פה על המקלדת.. @}

[פלוני_אלמונית*]

תודה לך

[שיבולת*]

זו אני הפ"א מעל

[מי_מה*]

תודה גם ממני שיבולת שאפילו שיש לי הורים אני מטפטפת גם.

[חמו_מה*]

שיר חזק. תודה.

לכל משתתפי הדף אני מתרה בכם : אני מאמצת את חוכמת החיים שלכם אלי. לוקחת לעצמי שני משפטים ועושה ממנו סטיקר :

החיים זה לא משהו. צריך לסבול וגמרנו

באהבה,
חמומה.

[קן_לציפור*]

החיים זה לא משהו. צריך לסבול וגמרנו
הדף הזה מביא טיפטופי דמעות וטיפטופי צחוק
ככה הכל. במעגל החיים

[הגבירה_בחום*]

החיים זה לא משהו. צריך לסבול וגמרנו
פתגם זן למהדרין (-:

ימים לא תקשורתיים במיוחד.
הפרידה מאמא שלי עוברת שלבים שונים, כפי שנאמר לי מבעלי ניסיון.
מצד אחד הדרמות סביב מותה הולכות ושוככות והשגרה תופסת שוב מקום גדול יותר,
ונדמה רוב הזמן שהדברים נורמליים אבל תמיד עם איזו תחושה מרחפת שמשהו לא בסדר כאן.
נשים בגילה מתהלכות ברחוב ומזכירות לי אותה,
עם אותה הליכה נמרצת עניינית, לובשות בגדים מרשת הביגוד החביבה עליה, מתהלכות בבגדים "שלה" שכנראה חביבים גם עליהן.
מייצרות בתוכי אינסטינקט רגעי של בהלה תקווה ואכזבה מזוגים יחד ומתרחשים באותו שבריר שניה ממש.

החיים זורמים ויש שמחה ויופי ועניין ומידי יום ברגעים שונים זה מכה בבלתי נתפסות שלו.
זה יכול לבוא עם שיר ללא קשר ברור ברוח של סתיו, אחר הצהריים,
או סתם בהכרה הברורה, שהיא לא מעודכנת בהתפתחות הזאת או ההיא.
אזורים מעורפלים שהמילוליות שלהם רופפת אבל דריסת הרגל שלהם מהודקת מאוד.
אי אפשר לשים עליהם את האצבע אבל מרגישים טוב טוב את לחיצתה.

או כמו שהבת של חברתי ע' מסכמת את העניין:
היא בת שנתיים והולכת לראשונה לגן בימים אלה אחרי שנתיים עם אמא בבית.
בכל פעם שהיא רואה ילד בוכה היא קובעת בפסקנות: "הוא רוסֵה אמא שלו!"
כאילו זו הסיבה היחידה לבכי וכאילו ילדים לא בוכים גם כשאמא צמודה.
אבל היא מכווצת גבות, מטה את הראש ימינה ואומרת בחשיבות ידענית: הוא רוסֵה אמא שלו.
גם אני...
@}

[שבע_יהלום*]

אזורים מעורפלים שהמילוליות שלהם רופפת אבל דריסת הרגל שלהם מהודקת מאוד.

פווווווו מה אני אגיד לך יותר מזה

(רפרוף בגלריה של הארץ אחהצ חשף כותרת במדור האיפור <התרבותי לעילא> : הגבירה בחום )

[לימונדה*]

_הוא רוסֵה אמא שלו.
גם אני..._
גם אני!! גם אני!!
הייתי מוכרחה להוסיף. כי רב הזמן אני גם מרגישה ככה. אפילו שאמא שלי בחיים.
שתדעי לך שאת במחשבות שלי כל הזמן. קוראת אותך תמיד. קוראת כל פוסט יותר מפעם אחת.

אני נמצאת בתקופה שהמילים לא ממש זורמות ממני....

[פלוני_אלמונית*]

גבירצנית יקרה
נדמה לי שאת יודעת שאני motherless מילדות
ואני מכירה וגם לא מכירה את הדברים שאת עוברת
הפוסט האחרון העלה לי המון תמונות שיכלו להפוך גם לספר
על דפיקות הלב מול אמי או סבתי מופיעות בדמות נשים אחרות ברחבי העולם כולו שנים רבות אחרי שכבר לא היו בסביבה
וחלום אחד שבו אמי שבה ואני מנסה לבנות גשר תיאורי עבורה בין העולם שהיא עזבה לעולם כפי שהוא היום
לאורך השנים קיוויתי לאמץ איזה ביג מאמא חילופית, זה לא צלח ודי שחררתי
אבל באמת אי אפשר לי לשמוע הוא רוסֵה אמא שלו בלי שיסתנן ולו בלב פנימה איזה "גם אני"
מתפעמת כמו שבע מהדיוק הזה -
אזורים מעורפלים שהמילוליות שלהם רופפת אבל דריסת הרגל שלהם מהודקת מאוד
חיבוק
פליי

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

[ב_עילום*]

או סתם בהכרה הברורה, שהיא לא מעודכנת בהתפתחות הזאת או ההיא.

גבירה יקרה.

כל פעם שאני קוראת אותך, הלב שלי מתרחב על מה שיש לי (ושאני לוקחת כמובן מאליו...)
ועל כך תודה ענקית לך @}

[הגבירה_בחום*]

ב- 2:30 בלילה, צלצל הטלפון הנייד שלי.
כנשוכת נחש זינקתי בדרך שלצערי יש חלק בתוכי שמכיר ומוכן לה 24 שעות ביממה.
התנודדתי בבית בסרבול מנסה להבין איפה בדיוק נשאר הנייד עם פעימות לב שאני בטוחה שאלוף העולם בריצה למרחקים קצרים מכיר מצויין (-:
שיחה ממספר חסום שעד שהגעתי אליה הפסיקה לצלצל.
אבא מבלה את הסופ"ש בבית אחותו וידעתי בראש שאם משהו היה קורה היא היתה מתקשרת שוב,
אבל בשעתיים הנוספות שלקח ללב שלי לחזור לקצב פעימות רגיל, עברו מולי כל ההקפצות הליליות בשנים האחרונות,
חלקן בגלל אבא שלי, חלקן בגלל אמא שלי, ובהן האחרונה והמבעיתה מכולן ביום מותה ("לא להיבהל מדברים מבית חולים <אה נרגעתי>, פשוט חלה החמרה במצב של אמא וכדאי שתבואו <עכשיו אני שקטה לגמרי>).
וכמו בשיר שהביאה שיבולת עברתי על גביהם בראש, אחד אחד, וסימנתי מה מכל התרחישים האלה הוא כבר לא רלוונטי יותר, פשוט לא אופציה.
אני באמת לא יודעת מה מסב יותר סבל, החרדה האיומה שההקפצות הליליות האלה מביאות, או העובדה שהן לא רלוונטיות עבורי ושאני משוחררת מהן.
מכיוון שהאפשרות האחרונה היא המציאות שלי, אני מנסה לבחור בה כאפשרות העדיפה.

(רפרוף בגלריה של הארץ אחהצ חשף כותרת במדור האיפור <התרבותי לעילא> : הגבירה בחום )
כן, בערך בעונה הזאת של השנה, כשהחום חוזר לאופנה, אני מוצאת את שמי הבאופני עושה כותרות במדורי האופנה התרבותיים לעילא. (-:

שתדעי לך שאת במחשבות שלי כל הזמן. קוראת אותך תמיד. קוראת כל פוסט יותר מפעם אחת.
לימונייד יפתי (אין לי מושג איך את נראית, אבל את הפרט הזה אני יודעת עליך),
גם אני חושבת עליך, במיוחד בארבע בבוקר ויש לי איזה מן רצף תמונות שאנחנו מטיילות יחד סביב האגם שאת מדברת עליו לא אחת כאן.

לאורך השנים קיוויתי לאמץ איזה ביג מאמא חילופית, זה לא צלח ודי שחררתי
פליי יקירתי, ידעתי שאת motherless אבל לא ידעתי שמקטנות.
את יודעת, שקראתי אתמול בספר האהוב עליך יותר מכל בעולם, על ההמלצה להיות מסוגלים לוותר על כל תקווה שמשהו אחר יקרה,
שיש מקום טוב יותר, או איזה "שמרטף" ידאג לנו ולאפשר לעצמנו פשוט "להרגע עם הרעיעות של המציאות כפי שהיא" כדבריה.
באופן כללי, אני מוצאת את הדרך הזאת בבודהיזם מאוד לא נגישה לי ומדכאת (ה"אינות", ה"ריקות" והוויתור מראש על כל תקווה) והרבה יותר מתחברת אל המסלול שמכוון לאותו המקום באמצעות ה"יש"
(יש מצב תודעתי שבו אני באה במגע עם החלק המתבונן בכל החולף והארעי וכשאני נמצאת במצב הזה אז יש לי מקום טוב יותר להיות בו, ויש לי את התקווה במצבים אחרים שמכיוון שהכל חולף גם המצב הרעוע הנוכחי יחלוף)
ובד"כ כשאני קוראת תובנות מהסוג הזה אני אומרת לעצמי: איי גט איט, אבל הדרך הזאת לא בשבילי.
היום אני חושבת שמצאתי רגע שבו הדרך הזאת היתה אפקטיבית.
וחוץ מזה, בד"כ את משאירה לי כאן סימן קטן או חיבוק חם, ונורא משמח אותי השיתוף האינטימי שלך כאן.
תודה מותק.

ב עילום יקרה,
תודה לך על הלב המתרחב למקרא דבריי
ועל רוחב הלב הקיים מראש לבוא ולשתף אותי בזה.
@}

[סגו_לה*]

גמני קוראת כל הזמן ויום אחד בעוד השם הוירטואלי שלך עובר בי,מצאתי את עצמי שרב בקול ובהנאה גדולה ״שלום זאת אני הגבירה בחום,כן זאת אני ...טררר....״
משום מה ,השירה האדירה לא התקבלה בהבנה בקרב צאצאיי ונאלצתי להמשיך לשיר (בקול רם) תחת זרם מים חמים במקלחת,נהניתי נורא.
והכל בזכותך
וחוץ מזה מאוד מאוד מזדהה עם מה שאת עוברת.

[הגבירה_בחום*]

חברה הציעה לי להיפגש הערב.
אני לא יכולה בערב, אמרתי לה,
בערבים אני מתגעגעת ונאנחת...

ונאלצתי להמשיך לשיר (בקול רם) תחת זרם מים חמים במקלחת,נהניתי נורא.
אין לי צל של ספק שג'ורג' מוסטאקי שכתב ושר במקור את השיר התכוון שהוא יושר במקלחת תחת מים חמים! (-:

[י_פה*]

אהובה, נוחתת אצלך אחרי תקופה ארוכה שלא ביקרתי באתר. קיוויתי למצוא אותך משתפת.
הלב מתרחב מהחוכמה והדיוק שלך.
לפני חמש עשרה שנים אני איבדתי את אבי ולא האמנתי כשנוכחתי שהעולם נשאר על כנו. רציתי לצרוח ברחוב,אבא שלי איננו,אתם לא מבינים? ואיבדתי את עצמי,במובן של אני לא חשובה עכשיו,חייבת לקחת את מקומו של אבא ולתמוך באמא, הייתי עסוקה במשך שנים בניסיון לשמח ולרצות ולהקל...זה היה טיפשי ותמים מצידי. והמחיר היה כבד מאד מתיש ו...מיותר. מיותר כי אי אפשר להיות במקום זה שהלך.
משתפת בזה רק כדי לתת חומר למחשבה למקרה ש.. חיבוק חזק.

[סגו_לה*]

אחחח.... נהדר
כמה זמן לא שמעתי,ביצוע משובח.
(שלי היה קצת יותר דרמטי,אבל מענג לא פחות )

[אינטו_איציה*]

בימים אלו שאני כמעט ולא נמצאת פה,
מחלקת את זמני בין בית החולים בו סבא שלי מנסה לצאת מן העולם ללא הצלחה בנתיים,לבין עבודה רבה,
הדף שלך פתוח כאן במחשב כל הזמן ,הסמן על הימים הראשונים אחרי השבעה
ואני בהמתנה לרגע המתאים לקרא.
אז הנה הגעתי, לא עברתי שתי שורות וכבר אני דומעת ומתרגשת...
אז שוב עוצרת...עד שאוכל שוב להכיל ולהתחבר למילים, המדוייקות עד כאב ממש, שלך.

היכולת לתרגם את התחושות האלה, הענקיות ,למילים....מתנה.
תודה.

[עדינה_ניפו*]

גבירה יקירה
קוראת אותך כל הזמן. נכנסת לבאופן רק אחת לכמה ימים לאחרונה אבל חלק מהסיבה היא לבקרך.
אין לי זמן לכתוב עכשיו, ממש בדרך החוצה
אבל משאירה סימן קטן.


אני רוסה אמא
אני הרגשתי את התחושה הזאת הרבה יותר חזק בעוד אמא שלי היתה בחיים. אבל אולי זה היה כי היא לא היתה מאד נוכחת כאמא (מאד מאד נוכחת כאדם אבל פחות כדמות אימהית.) נדמה לי שהיום עם הזמן, ככל שהמוות שלה מתרחק גם החוסר הזה מתרחק. לא בטוחה בדיוק במה שכתבתי אבל סומכת על הראשוניות של זה. אולי עוד ישתנה עם הזמן. מי יודע?

[הגבירה_בחום*]

תודה אינטו איציה
הדף שלך פתוח כאן במחשב כל הזמן ,הסמן על הימים הראשונים אחרי השבעה
לא יודעת איך להסביר את זה, אני מדמיינת את התמונה הזאת שתארת ואוטומטית עולה בי התמיהה, מה באמת?
למרות שקל לי לעשות אחד ועוד אחד ולראות אתכן ולדבר איתכן כאן כמעט כל יום, קשה לי לתפוס שהדף הזה "הפרטי" על המסך שלי פתוח על מחשבים אחרים.
ועוד יותר בלתי נתפסת ומרגשת אותי כמות הכנות והאהבה שיכולה לשרור בין אנשים שכמעט לא מכירים אחד את השני או לא מכירים בכלל.

אני הרגשתי את התחושה הזאת הרבה יותר חזק בעוד אמא שלי היתה בחיים.
אני חושבת שאני מבינה מצויין למה את מתכוונת.
החסר, חסר יותר לפעמים כשמה שכמהים אליו קיים בעולם, אבל מחוץ לידיים שלך.
כשהוא איננו יותר, קל יותר לשחרר אותו.

ב- 11 באוגוסט היתה הפעם האחרונה שכתבתי או נכנסתי לאתר שלי.
המצב של אמא שלי כבר לא היה טוב וב- 21 לאוגוסט היתה איזו נקודה שבה היא קיבלה החלטה שמספיק לה ממה שיש לעולם הזה להציע לה, ושהיא הציעה לו מספיק משלה.
משם הדברים הלכו והתדרדרו וב- 8 לאוקטובר היא הצליחה להתנתק סופסוף מכל מי שהפריע לה ללכת (להלן אנחנו).

חודש אחרי שמתה ושלושה חודשים מאז כתבתי באתר שלי, התיישבתי היום לחשוב בכתב למה בדיוק מתכוונים כשמאחלים לי שלא אדע עוד צער.
האם יש איזשהו סיכוי פצפון שזה אפשרי שלא אדע עוד צער? ואם לא, מאיפה בא האיחול השגור הזה?
מחשבות על שפה, על אשליות, על הקושי לא להיצמד ולא לברוח ולבסוף על קבלה.
שלא תדעי עוד צער

[קן_לציפור*]

משו את. משו.
(ותודה, הגיע המכתב... והשיק)
חיבוקים
(אזכרה לאימי ביום שישי הקרוב)

[ציפורי*]

קראתי את הפוסט בבלוג. הזדהיתי מאוד. אף פעם לא התחברתי ל"שלא תדעי עוד צער" הזה.
לא שאני מתה על שאר ביטויי התנחומים, אבל מבינה את הצורך בהם, שהרי מדובר במצב מלא כאב ומבוכה, מצב שמחייב סוג של אינטימיות גם בין אנשים שהם לא ממש קרובים, שבסך הכל הגיעו להלוויה או לשבעה ורוצים להגיד משהו אבל מה כבר אפשר להגיד?
אני תוהה אם בתרבויות אחרות יש מנהגים אחרים. אם יש איזו תרבות שבה נהוג פשוט לשתוק. להגיע אל האדם האבל, לעמוד לידו רגע בשקט וזהו..

[לימונדה*]

אני הרגשתי את התחושה הזאת הרבה יותר חזק בעוד אמא שלי היתה בחיים.
קודם שכתבתי על הגעגוע הזה שלי לאמא שלי, הרגשתי שהוא לא לגיטימי. כי אני עדיין לא במועדון.
תודה עדינה על הרגישות והדיוק.
קראתי אותך פה ועכשיו גם בבלוג שלך וריגשת אותי.
_לימונייד יפתי (אין לי מושג איך את נראית, אבל את הפרט הזה אני יודעת עליך),
גם אני חושבת עליך, במיוחד בארבע בבוקר ויש לי איזה מן רצף תמונות שאנחנו מטיילות יחד סביב האגם שאת מדברת עליו לא אחת כאן._ אמן

[מי_מה*]

אצל האנגלים נהוג לומר I'm sorry for your lost . זה פשוט ומדויק בעיני, אני חשה צער על האובדן שלך. ובכל מקרה המילים הן רק אמצעי להעביר את רגש התמיכה והאהדה שנובע אצל כל אחד לנוכח צערו של אדם אחר אליו הוא קשור בדרך כלשהי. וזה תמיד גם צער על כל האובדנים האישיים שכבר אבדו ואלו שעוד יבואו שאף אדם אינו מחוסן בפניהם וכולנו עומדים מולם נבוכים ותמהים.
תנחומיהם של אנשים לעולם יהיו מעט מוזרים לך כשאת בעיצומו של הכאב, מצד אחד את שואבת נחמה מעצם נוכחותם ומהאהדה שהם מרעיפים עליך ומצד שני תסכול, כי אף אחד לא יכול להבין באמת את המידה המדויקת של הכאב. ומאותו הצד בדיוק את לא רוצה לצאת כפוית טובה ולהביע את התסכול הזה.
נו, כאמור, אין ברירה , צריך לסבול וגמרנו, גם את זה.

[לימונדה*]

נדמה לי שהביטוי הוא
i'm sorry for your loss
סליחה על התיקון
על האובדן
ועל הסליחה
(-:

[שבע_יהלום*]

על כל מילה שכתובה פה
שנדע הכל

[מצ'רה*]

אני תוהה אם בתרבויות אחרות יש מנהגים אחרים. אם יש איזו תרבות שבה נהוג פשוט לשתוק. להגיע אל האדם האבל, לעמוד לידו רגע בשקט וזהו..
לפעמים אני כותבת או אומרת "איתכם באבלכם" או "אני איתך באבל שלך" אם זה בע"פ
ונתקלתי כבר כמה פעמים שמישהו אמר פשוט "אני לא יודע מה לומר". שבעיני זה אומר בדיוק.

[הגבירה_בחום*]

יקרות שלי,
אין גבול לעומק, לחום ולחכמה שאתן מביאות לכאן.

ציפורי , זה כ"כ נכון, וגם סיפרתי על זה לחבר טוב וכתבתי על זה באחת התגובות לפוסט באתר שיש כ"כ הרבה מבוכה וכאב ולפעמים הרגשתי איך אדם לא יודע מה לומר ומה לעשות עם עצמו ולא מצליח למצוא עצמו בשתיקה או בחיבוק ושמחתי בשבילו שיש לו את ה"שלא תדעי עוד צער" או ה"משתתף בצערי" להניח את עצמו בתוכו ודרכם לבטא את תחושת השותפות.
וגם אני תוהה אם בתרבויות אחרות יש מנהגים אחרים. אם יש איזו תרבות שבה נהוג פשוט לשתוק. להגיע אל האדם האבל, לעמוד לידו רגע בשקט וזהו.. אני יודעת, שאת המבוכה שלי זה הפיג כשבאו ושתקו וחיבקו והסתכלו בעיניים בלי לומר שומדבר.
או כמו שכתבתי בתגובה באתר שלי וכמו שצינה מצ'רה שבחלק מהמקרים התקשרו אלי אנשים ואמרו: "ממש אין לי מילים, אני לא יודע מה לומר" ושהיה בזה משהו כ"כ מחמם לב עבורי ומדויק.

וזה תמיד גם צער על כל האובדנים האישיים שכבר אבדו ואלו שעוד יבואו שאף אדם אינו מחוסן בפניהם וכולנו עומדים מולם נבוכים ותמהים.
ממש כך.
נו, כאמור, אין ברירה , צריך לסבול וגמרנו, גם את זה.
(-:

ומה שחשוב מעבר לכל במצב הזה שתחושת ההשתתפות עוברת מאנשים ופחות חשוב הפילטר דרכו היא עוברת.
קנג'י, חיבוקים מותק. שמחה שהגיע בשלום ומאחלת כוחות ועדנה ליום שישי הקרוב.
למונייד, זהו, את מכוסה, לא נשאר יותר על מה להתנצל (-:
שבע
מצ'רה תודה על הביקור והשיתוף @}

[הגבירה_בחום*]

י פה אהובה,
טוב שנחתת אצלי,
משתפת בזה רק כדי לתת חומר למחשבה למקרה ש.. חיבוק חזק.
וטוב ששיתפת למקרה ש... במקרה... זה מדבר אלי מאוד.
עז

[סגו_לה*]

המקום שאין מילים באבל הוא כל כך מדוייק,בהלכות שבעה נאמר שאין לדבר עם האבל אלא אם הוא מתחיל לדבר,
בזה שאתה נוכח אתה כמו מחזיק לו קצת את הלב הכואב,למילים לא תמיד יש מקום בשלב הזה.
בעקבות אבדן נוסף שארע השבוע בישוב שלי מצאתי את עצמי אומרת "שנדע להיות עם הכאב" בעקבות הדברים שאמרת,אכן שלא נדע צער זאת לא בקשה מציאותית.

[קן_לציפור*]

אני תוהה אם בתרבויות אחרות יש מנהגים אחרים.
בהודו למשל יש Death Celebration... ממש חוגגים את מעברו של אדם מצד אחד לצד שני...

[עירית_לוי]

אהבתי מאוד את הפוסט.

שנדע להיות עם הכאב


שולחת לך חיבוק מנחם.

[מיה_גל*]

[שיבולת*]

בשבעה של אבא שלי שום דבר לא נשמע לי לעניין.
בן דוד של אמא שלי, שהתאלמן קצת לפניה, אמר לה "אל תהיי חזקה" על משקל "תהיי חזקה" שהרבה אמרו לה ולנו.
וזה היה מסר מאוד חזק בשבילנו, שליווה אותי אח"כ עם אובדן נוסף שחויתי. צריך לפעמים לדעת לא להיות חזקים, להרגיש את הכאב, להתפרק...
אני יודעת מעצמי, שכשאני בצד השני, אני אפפעם לא יודעת מה להגיד, אז או שאני אומרת את זה (שלא יודעת מה להגיד) או שאומרת את "משתתפת בצערך" כי כל השאר נשמע לי לא לעניין.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

לפני שנים רבות, אשה מסמואה, סיפרה לי על אביה ש "He willed himself to death". היא אמרה שהאפשרות שאדם יזמן את מותו, היא חלק מהתרבות שלהם.
מאז, כל פעם שאת מספרת על אמא שהחליטה ללכת, שידעה מתי די לה והגשימה, אני נזכרת בזה. זה לא מובן מאליו.
מנחשת שזה לא מעמעם את תחושת האבדן הבלתי נתפס והכאב. אבל אולי ממרחק של זמן, יהיה בכך משהו מנחם.
חיבוק.

[הגבירה_בחום*]

אוי נשמות יפות (אני כ"כ מתנצלת על ההתפייטות הדביקה הזאת, זה כ"כ לא מתאים לי, אבל זה בדיוק מה שאני מרגישה (-:)

בעקבות אבדן נוסף שארע השבוע בישוב שלי מצאתי את עצמי אומרת "שנדע להיות עם הכאב" בעקבות הדברים שאמרת,אכן שלא נדע צער זאת לא בקשה מציאותית.
סגולה יקרה, זה כ"כ מרגש שהשיחות שלנו כאן מחלחלות אל החיים הפרטיים שמחוץ למסך ומשנות את האופן שבו אנחנו מתנהלות בעולם.
לא יודעת אם זה בגלל שאני בימים רגשניים נורא וכל הזמן נמצאת על סף דמעות, אבל אני מתרגשת לקרוא את זה וזהו. מ'לשות, לפעמים צריך לסבול וגמרנו (-:

בקשר לעניין הזה עם הצער כתבה לי מישהי כתגובה לפוסט באתר שדווקא היא נורא אוהבת את המשפט הזה ושמה רע בלקוות או לרצות שלא יהיה יותר רע? ממש כמו "בוקר טוב".
ועל אף השוני הברור בין שני האיחולים האלה (אחד בר יישום והשני לא...) חשבתי פתאום על כמה חשובים גם ה"אוטומטים" האלה בחיים שלנו.
כי הרי גם אני - ככל שאני משתדלת שהדיבור והעשיה שלי יהיו ממקום מודע ונוכח ומלא כוונה - לא חושבת על כל בוקר טוב שאני אומרת כשאני הולכת לדואר או לבנק או פוגשת שכן בבוקר גם כשאני עצובה ומתוסכלת. וכמה טוב שיש את הבוקר טוב הזה, לצקת אליו חיוך ולהתכוון גם כשאין מצב רוח חשק, במקום לא להגיד אותו ופשוט לדרוש מיידית מכל נותן שירות את מה שאני רוצה, או לעבור על פני שכן בהתעלמות.

זה היה מסר מאוד חזק בשבילנו, שליווה אותי אח"כ עם אובדן נוסף שחויתי. צריך לפעמים לדעת לא להיות חזקים, להרגיש את הכאב, להתפרק...
כשאמא לי נפטרה והיינו כולנו בבי"ח חולים, יושבים המומים והלומי בכי מחוץ לחדר שלה, כשהיא עודה בתוכו, אחותי ובעלה התחילו לדבר על הלוויה ומה צריך ומה לא ומה להביא ומה לא,
ואני הכרזתי בפנים נפוחות מבכי שהשבעה הזאת היא בשבילי, ושאני האבלה כאן, ושאותי לא מעניינים מנהגי האבלות המקובלים, לא מעניין אותי מה צריך או לא צריך, שהם יעשו מה שהם רוצים, איך שהם רוצים אבל שמראש יוציאו אותו מהעסק: אני אסתגר כשאני מרגישה שאני לא רוצה לראות אף אחד, ואתקלח כשאני מרגישה שאני צריכה לשטוף את הגוף שלי לפי החיבור לצו הפנימי שלי (שהוא בעיני מה שהופך אותי לאדם מאמין) ולא לפי ההלכה שהופכת אותם ליהודים מאמינים.

וכך באמת היה, בלוויה לא הסכמתי לקרוע קריעה בחולצה (מה שקרוע מתחת לחולצה ומתחת לעור, היה קרוע ושבור מספיק) ורוב השבעה ישבתי בחדר שהיה חדר ילדותי ונעוריי ולשם הגיעו חבריי ומקורביי ושם הסתגרתי כשהרגשתי צורך.
מכיוון שאחותי ומשפחתה מנהלים חיים דתיים, עבורם העניין של "מה שעושים" ומנהגי האבלות מאוד חזק. זאת המסגרת שלהם, זה מה שמחזיק אותם ונותן להם כוח ומבחינתם זה מה שעושים וזהו גם אם לפעמים צריך לסבול וגמרנו
בסדר, כל אחד והדרך שלו...

_היא אמרה שהאפשרות שאדם יזמן את מותו, היא חלק מהתרבות שלהם.
מאז, כל פעם שאת מספרת על אמא שהחליטה ללכת, שידעה מתי די לה והגשימה, אני נזכרת בזה. זה לא מובן מאליו._
אני מכירה את זה מצויין מאינספור סיפורים על מורים גדולים ליוגה שכינסו את התלמידים שלהם והודיעו להם שביום רביעי, בשעה שלוש הם עומדים לעזוב את הגוף שלהם ושהם ימצאו בחדר שלהם על המיטה וכ', וכך אכן קורה. יש בלי סוף עדויות כתובות כאלה.
ומאז שאמא שלי... אני כל הזמן נזכרת בזה, ואומרת שלא צריך ללכת רחוק עד לשם אם אמא שלי שלא היתה אדם מתרגל או מאמין, פשוט לקחה את עצמה לשם.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

המוות אצלי תמיד מתחבר למשהו חגיגי, נהדר ומרגש. כשהייתי יותר צעירה ומשוללת ילדים, המחשבה שאני אעזוב את המקום הזה לא ממש העציבה אותי. נכון - יש לי דרכים שבהם אני מבקשת לעזוב ויש דרכים שממש לא רוצה אותם, אבל- העזיבה לא מזעזעת אותי. מאז שיש ילדים התחושה כבר אחרת.
בכל מקרה, נדמה לי שאני די יודעת לקבל את המוות כחלק מן החיים ובכל זאת העזיבה של מישהו מיקיריי מאוד מעציבה אותי. אני עצובה לא עליהם אלא עלי.
אמרתי לך אז - היא נפטרה. לא סתם המושג הזה כל כך מושרש - נפטרה. מי שנשאר מאחור הוא זה שמתגעגע וחווה אובדן.
אני חושבת שזה טבעי להבין את המוות ברבדיו השונים ובכל זאת מאוד להצטער ולכאוב את פרידת יקירנו. יש בזה קושי עצום במיוחד אם זו דמות שלוותה אותנו באופן מאוד צמוד בחיינו ואהבנו אותה מאוד..
ולאור כל מה שכתבת וכתבו על המשפטים הנאמרים:
אמא שלי שלחה כבר מזמן מסר אלייך, שהיא משתתפת בצערך. לא אמרתי לך את זה בגלל הקושי שלי עם המשפטים האלה....

[לימונדה*]

גבירצוש אהובה, מה נישמע מותק? רק באתי להגיד ש... לא תדעי עוד צער (-:
חוץ מזה שנזכרתי בכמה אנקדוטות לא קשורות שקשורות לנושא:
לפני כמה שנים, אמא של חברה טובה נפטרה )-: בשבעה, הסתובבה שם אחת הדודות העתיקות שלה, עם חולצה קרועה (מההלויה) שעליה הכיתוב girls just wanna have fun.
כששאלתי את החברה שלי לפשר העינין (בכל זאת, היא הסתובבה עם אותה חולצה שבוע שלם!) החברה שלי אמרה שהיא לא יודעת אנגלית.
כל פעם שהיא נכנסה לחדר, עם הציצים, החולצה הקרועה עם הכיתוב הלא הגיוני, אני וחברה שלי צחקנו עד דמעות. היא היתה האתנחתא הקומית שלנו (-:
ועוד אנקדוטה, באותה הלוויה עצמה של האמא של החברה, תפס את תשומת ליבי (החופשי), גבר אתיופי, צעיר אתלטי ויפה תואר. במהלך ההלויה החלפנו בינינו מבטים שלא השתמעו לשני פנים... אחרי ההלויה הוא ביקש את הטלפון שלי ובמהלך השבעה היה לנו רומן לוהט. ממש תחת התפאורה של ההלויה והשבעה (זה לא נמשך הרבה מעבר). קצת התביישתי מהחברה שלי, שהשתמשתי בהלויה ובשבעה כ-פיק אפ, בסוף התוודעתי לחברה שאמרה שזה דווקא לעינין. זה היה משעשע את אמא שלי, היא אמרה, העירבוב הזה בין החיים והמוות.
ועוד דבר אחרון- השיר ששיבולת הביאה, זרק אותי. חשבתי הרבה על היתמות הזאת, כששני ההורים הולכים. משהו בקשר שלנו עם העולם משתנה. חשבתי על הבחור שאיבד את אבא שלו לפני קצת יותר משנה. בהלוויה ובשבעה הוא בכה יותר משהוא בכה בכל חייו הבוגרים. כולם מסביב היו מודאגים. לי זה דווקא נקרא כמו סימן טוב. אח"כ תיחקרתי אותו על זה והוא אמר שבהלוויה הוא בכה בפעם הראשונה על אמא שלו שמתה שכשהוא היה בן שתים עשרה.
בכל מקרה הדברים שלך מעלים אצלי מלא סיפורים @}

[קן_לציפור*]

מאז שיש ילדים התחושה כבר אחרת מזדהה נורא

לא סתם המושג הזה כל כך מושרש - נפטרה. זוכרת שקראתי איזה עיתון בהודו ונתקלתי במודעות אבל. הם קוראים לזה שם: expired. יעני, פג תוקפו...

בכל מקרה הדברים שלך מעלים אצלי מלא סיפורים - לגמרי.
ותודה גבירתי על כל אלו.

[פלוני_אלמונית*]

לימונדקה
תודה לך
משובח

[עדינה_ניפו*]

לימונדה הסיפור שלך על הדודה באמת משובח!
ובכלל הדף הזה כולו משובח, קוראת כאן ומרגישה שהדברים שנאמרים לאחרונה כולם מאותו יסוד, כמו עם אותה השגחה עליונה, אותו דיוק. אין מילה מיותרת.

מורגש כמו קו חד של הקשר המדויק והמיוחד בינך לבין אימך גבירה, דרך כל המילים שנאמרות כאן כולן.
ככה אני חווה את זה.

[הגבירה_בחום*]

יום השלושים חל היום.
אירוע מיותר ומר כצפוי.
המחשבה מראש על כמה בורקס לקנות (או בורקות ברבות, למהדרין הבולגרין), היכן לתלות את מודעות השלושים לפטירה (למי אכפת?), העמידה בשמש הקופחות עם קומץ אנשים שלא הייתי מצטופפת איתם בפינה אחת מבחירה בשום אירוע אחר, התפילות והדרשות המייבשות שהתעקשו ההורים של גיסי החרדים לקרוא מול קהל חילוני מוחלט בעוד אחותי מגלגלת כלפיו עיניים בזעם וגיסי מחפש את הרגע להפסיק אותו, בית העלמין שנראה כמו איזור תעשיה סואן: שופלים עצומים מכל עבר, חופרים, מכסים, מצבות שיש נוחתות מהאוויר ו"צפיפות אוכלוסין איומה"... למות.
למי אכפת?? בטח לא לאמא שלי, שהיתה חושבת שכל זה הוא טמטום מוחלט.
הרגשתי אותה מסתכלת על הכל בחיוך צידי ואומרת בתוך הראש שלי: "נו צ'וצ'ו, מה זה השטויות האלה? ולמה אבא לובש את החולצה עם הפסים הכחולים?? יש לה כתם מאחורה"

במשך החודש הזה שעבר, התלבטנו אחותי ואני אם יהיה נכון לנו, לכתוב משהו ולקרוא אותו במעמד הזה, אני וויתרתי מראש על התענוג, וגם אחותי שעוסקת בכתיבה הרגישה שזה לא נובע ממנה.
הבוקר קמתי וממש בהחלטה של רגע, בלי לחשוב, הדפסתי את השיר שהעלית לכאן שיבולת, כמו מתוך איזה דחףץ הדפסתי, קיפלתי לארבע ויצאתי מהבית.
ואחרי שהופסקו התפילות בכוח הזרוע, עמדתי שם והקראתי אותו. למרות שתוך כדי המעמד שבתי ונמלכתי בדעתי הלוך ושוב, בבוא הרגע הקראתי אותו כי הרגשתי שלכל האנשים שעומדים שם (לרובם אין כבר הורים) הוא יפרוט על מיתר בלב.
מיתר של נחמה ששם בשבילך את המקומות הפצועים והחשופים ביותר שלך במילים ואומר לך: הנה זה, זה מה שאתה מרגיש, אפשר לשים את זה במילים האלה.
ואתה מרגיש הקלה והכרת תודה על זה שמישהו הצליח לקרוא בשם לפצע שלך.

אחר כך הייתי מוכרחה ממש ללכת כמה צעדים אחורה, החוצה ממעגל ההתקהלות ומאחד האירועים נטולי האינטימיות ביותר שהייתי בהם, אם לא ה-.
בזמן שדודה שלי התפייטה בפאתוס, הרגשתי איך אני ואחותי בקושי עוצרות התפרצות של צחוק מאחורי הדמעות ומשקפי השמש.
זה בסדר, אמרה לי אחותי המנוסה, את יכולה לצחוק חופשי, כולם חושבים שאת בוכה, אני עושה את זה תמיד, זה עובד...
בסוף האירוע המוחי הזה, ניגש אלי במקומי המרוחק מאחור, אבא של גיסי ואמר: תתחתני ותביאי לה ילדים, ככה תעשי לה נחת.
את רואה איזה שטויות? עניתי לאמא שלי והתחלתי לצעוד בחולות בינות השופלים בחזרה אל האוטו.

[פלוני*]

וואו. חזק וקשה. מצחיק ומר. מה יש לומר.

[קן_לציפור*]

מותק... חיבוקים... נשמע שאת עושה פה עיבוד מעולה לחוויות שלך. מה שנקרא, הלואי עלי אז לפני 6 שנים...
כל הכבוד על הדיוק והמילים שנוגעות בלב כל פעם

[סגו_לה*]

אויש,איפה מלמדים טאקט ולמה לעזאזל אין קורס חובה בהלכות רגישות...
טוב שהצלת את הזמן עם השיר הרגיש,

להתגלגל מצחוק מאחורי משקפי שמש זאת הדרך השפויה לעבור את זה.

[סגו_לה*]

מזכירה לי את טקס השלושים העגום שעשו לאחותי (עם מזוקן שאומר דברי חיזוק בלי שהלב שלו יהיה מונח באף אחת מהמילים שהוא הקיא)
ביום שני יהיה יום השנה הראשון...
גמני צריכה לשבת לכתוב קצת... תודה שהזכרת לי את האפשרות הזאת,לא להיות בזה לבד...

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

ניגש אלי במקומי המרוחק מאחור, אבא של גיסי ואמר: תתחתני ותביאי לה ילדים, ככה תעשי לה נחת.
יואוו

את רואה איזה שטויות? עניתי לאמא שלי והתחלתי לצעוד בחולות בינות השופלים בחזרה אל האוטו.
יואוו

תראי זה ממש רגע ספרותי. אני מבינה שהוא לגמרי מהחיים, אבל הוא לגמרי ספרותי.
הצבע החזק הזה ליד הצבע החלש הזה, הצעקה הזו ליד הלחישה הזו, ההחוצה הזה לעומת הפנימה הזה.

[הגבירה_בחום*]

טוב....
הייתי צריכה לפלוט את זה ממני קודם כי חששתי שככל שיעבור הזמן יאזלו הכוחות שלי לבטא את זה.
אז עכשיו אני יכולה להתייחס לדברים שלכם:

לימונדקה, הרסת אותי!
חרסת אותי חרס מוחלט! (-:
הציצים עם הכיתוב girls just wanna have fun כל הזמן מסתובבים לי בראש, כולל פלשים של סינדי לאופר, והיא מסכנה, לא יודעת אנגלית....
והרומן הלוהט עם האתיופי.... תזרקי עוד כמה אווזים ותרנגולות מסביב, ואפשר לשלוח את זה בתור סינופסיס לאמיר קוסטריצה. (-:

הם קוראים לזה שם: expired. יעני, פג תוקפו...
זה ממש שוס, חבל שלא ידעתי על זה לפני חודש כדי להציע את הנוסח הזה למודעת האבל כשפג תוקפה של אמא שלי.
אני חושבת שאמא שלי היתה מאוד מעריכה את ההגדרה העניינית הזאת. אני חושבת שזה בדיוק מה שהיא הרגישה, שפג תוקפה.

ובכלל הדף הזה כולו משובח, קוראת כאן ומרגישה שהדברים שנאמרים לאחרונה כולם מאותו יסוד, כמו עם אותה השגחה עליונה, אותו דיוק. אין מילה מיותרת.
גם אני מרגישה ככה עדינה, כאילו זה כבר לא הדף הפרטי שלי והעיבוד של החוויות הפרטיות שלי אלא איזה מרחב שבו כל מי שכותבת מעבדת את החוויות שלה, וזאת הרגשה חזקה מאוד.

תודה פלוני, באמת מה יש לומר... (חוץ משלא אדע עוד צער כמובן... (-:)
קנג'י, חיבוקים כהרגלנו בקוידש, עד הפגישה הבאה.
סגולה מותק, האמת שעצם האמירה הזאת הסופית היא כבר בדיחה בפני עצמה, מכיוון שבכל אירוע משפחתי שבו הוא פוגש אותי בעשרים השנה האחרונות הוא אומר לי את אותו המשפט.
לפעמים גם בחתונות ושמחות אחרות בנוכחות בן הזוג שלי הוא מציע לשדך לי בחור טוב...
כך, שלפחות הוא מאסטר בתחומו. כי כל אחד צריך להיות טוב במשהו... (-:

[הגבירה_בחום*]

(עם מזוקן שאומר דברי חיזוק בלי שהלב שלו יהיה מונח באף אחת מהמילים שהוא הקיא)
בדיוק עם הדיסוננס הזה הלב שלי מסרב להשלים.

תראי זה ממש רגע ספרותי. אני מבינה שהוא לגמרי מהחיים, אבל הוא לגמרי ספרותי.
אוי מותק, אם היית יודעת כמה פריימים מרטיטים היו שם.
היו רגעים שביקשתי להיות מאחורי המצלמה שלי (כמו דודה שלי החילונית עד זוב עם מטפחת פרחונית מאולתרת על הראש ומבט מיוסר, ומעל ראשה מרחפת באוויר מצבת שייש שהשופל עומד להנחית).
הרגשתי בדיוק כמו שאני מרגישה בחתונות שאני מצלמת: שאני במקומי מאחורי המצלמה, נמצאת בעמדה הטובה ביותר מכל הנוכחים.
רק שכאן לא היה לי המפלט הזה...

[קן_לציפור*]

היו רגעים שביקשתי להיות מאחורי המצלמה שלי
את לא תאמיני, אבל מורה שלי לצילום, תיעדה במצלמתה את השבעה של אבא שלה. משפחתה דתיה, היא חילונית...
זה כבר היה לפני יותר משנה ו זה מה שיצא

[שיבולת*]

מרגש אותי שקראת את השיר "שלי"
וכל מה שכתבת כאן מרגש ומוכר, אם כי לא בעוצמות האלה של ה

מאסטר בתחומו
הרס אותי
צריך לשדך אותו ל
ציצים עם הכיתוב girls just wanna have fun
הקורעת או אולי בעצם לאתיופי הלוהט

או לפתוח דף חדש בבאופן דברים שקרו לי הלוויה/שבעה

השנה, באזכרה של אבא שלי קראתי את שיר ההד של יעקב שבתאי: http://shironet.mako.co.il/artist?type= ... 3godVUQAKA
כי אבא שלי אהב את זכרון דברים של יעקב שבתאי והשיר הזה מזכיר לי אותו.
כמעט אף אחד לא הבין אותי וגיסתי צחקה עליי כל הזמן ש"הדבקתי לה" את השיר הזה ושרה לי אותו כל הערב. שונאת אזכרות בקיצור

[שבע_יהלום*]

פייייוווו יא ווארדי
נו אני כבר מתחילה להבין שבכל פעם שאקרא פה בתקופה הזו, התגובה שלי תתחיל באיזו הברה מתמשכת, להוציא אוויר עד שמשהו ממרתון התחושות/זכרונות/מילים יקבל צורה אפשרית לכתיבה.
גבירצי- תודה. מקווה שאת אומרת גם לעצמך, תודה.
נתחיל בזה שתתחתני ותביאי ילדים- הכי חשוב! ואם גם בעולם שאליו הולכים כל "פגי התוקף" זה תנאי לנחת, אז שאלוהים יעזור לי.
אני מעריכה עד לשד עצמותיי את האיפוק שלך.
כשהיינו כל החברים באזכרה לדני לפני שבועיים, חבר טוב של אח שלי, בחור מתוק ושובב, שהוא, איך לומר, מאוד אוהב נשים, זרק לי איזו הערה בצחוק. פתאום מאח שלי, השקול והרגוע בדרך כלל, יצא ערס מרמלה ובלי להתבלבל הוא ירה לעברו א-לה-טוני סופרנו: תזהר או שאני זורק אותך פה לאיזה קבר פתוח.
זה מה שעלה בי למשפט המחץ של גיסך, מה אני אעשה.

למונייד, אם כל מה שהגבירה כותבת כאן בינתיים ( אירוע מוחי_ , גדולה) + מה שקורה בחיי + העולם ( _פריימים מרטיטים ), כבר נבנה אצלי לסרט, באת עם החולצה הקרועה והאתיופי וזהו, גמרת עלי.

הצהוב, חדש חדיש ומחודש, אומר לי לראשונה:
בשביל שיח טוב כל מה שצריך זה מעט מים, מעט אור ומעט רצון טוב. יד?

אהבה גדולה.

[הגבירה_בחום*]

זה מה שעלה בי למשפט המחץ של גיסך, מה אני אעשה.
רק תיקון קטן לזכותו של הגיס המקסים שלי: מי שרוצה ממני חתונה וילדים זה אבא של גיסי - ש"סניק מרוקאי בן שבעים פלוס, שהמרחק בין עולמו ועולמי היה ותמיד ישאר בלתי ניתן לגישור.
לעומתו, הבן שלו, להלן האיש שאחותי נשואה לו, הוא גבר שבגברים שתושייתו ועזרתו לי ולמשפחה שלי לא יסולאו בפז. (-:

מקווה שאת אומרת גם לעצמך, תודה.
לא... האמת שלא ממש... אם חושבים על זה.
אני אומרת לעצמי הרבה דברים רכים של סבלנות וחמלה, תודה הוא לא אחד מהם...
תודה (-:

[שבע_יהלום*]

התבלבלתי. סליחה ומחילה לגיס.

[הגבירה_בחום*]

את מחולה כפרה!

[קן_לציפור*]

_מאסטר בתחומו
צריך לשדך אותו ל
ציצים עם הכיתוב girls just wanna have fun
הקורעת או אולי בעצם לאתיופי הלוהט_

דף משובח כבר אמרנו?
שיהיה סוף שבוע רגוע...