החיוניות שלי חלק שלישי

גוגוס - כרגיל הדרך שאת עושה מעוררת השראה. את משהו-משהו @}

גוגוס - כרגיל הדרך שאת עושה מעוררת השראה. את משהו-משהו.

תכל'ס. אני חייבת להגיד לך גם שהעובדה שהפעלת פה כמה תותחים כבדים והחלטת פשוט לטפל בעצמך מעוררת השראה רצינית.

יקרות, תודה רבה. תגובות נעימות...

איזה יופי! פתאום גיליתי שחזרת ובאתי לקרוא (-:
(ועוד מהדהדים באוזניי צלילי כל המוסיקה התימנית ששמעתי ביוטיוב בשעתיים האחרונות אז בכלל יום כיף.
איזה תיאור יפה ומעורר השראה של תהליך צמיחה אישי

וואו, בשמת, איזה מגניב. מתה על מוסיקה תימנית ויוצא לי לפגוש אותה לעתים כל כך רחוקות. היו שנים שרקדתי ריקודי עם אבל זה היה מזמן ממש.
תודה על התמיכה. אני ממש בטוב. עסוקה עד מעל לראש באריזות (עוזבת לשלוש שנים לאנגליה). שוקלת בכובד ראש לעדכן כאן אחרי שננחת שם ולספר איך התזונה הנפלאה שלי מתיישבת עם הקולינריה הקטסטרופלית שלהם

עוזבת לשלוש שנים לאנגליה
0-:
ככה נוטשת אותנו?

עוזבת לשלוש שנים לאנגליה
וואהווו, רק עכשיו קראתי את העדכון של הימים האחרונים, אבל איכשהו נתקעתי דוקא על זה (אולי כי גם אצלנו הועלתה לא מזמן האפשרות של אנגליה, אמנם עכשיו היא ירדה שוב אבל יש מצב שהיא תחזור בהמשך).
אני אשמח מאד לשמוע עדכונים וחוויות מאנגליה גם בתחום התזונה וגם בכלל.
נשמע כמו שינוי מרגש מאד.
שיהיה המון בהצלחה ובטוב!

וגם,
כרגיל הדרך שאת עושה מעוררת השראה. את משהו-משהו.

ככה נוטשת אותנו?
נו, כבר אמרתי לך, בשמת... כשנפגשים באינטרנט אי אפשר באמת לנטוש. לא שאני רוצה בכלל...

הי גוונים
מה שלומך בימים אלה?
תודה על האיחולים והמילים החמות. יהיה נורא מצחיק אם בסוף עוד ניפגש באנגליה. אנחנו לאוקספורד, למקרה שחברה טובה (עם תוספת של שלושה מוסקיטרים משגעים) משפיעה על החשק שלך

מה שלומך בימים אלה?
שלומי התזונתי שוב מבולבל. שוב שמה לב כמה שזה קשור גם לשאר ההתרחשויות בחיים.
הקיץ תמיד יותר קשה לי, בהכל וגם בתזונה.
אולי ארחיב בהמשך (מה שבטוח שאם הדף יחזור להיות פעיל המוטיבציה לשתף תהיה גדולה יותר - רמז רמז

)

אצלנו עלו 2-3 אופציות באנגליה ואוקספורד היתה אחת מהן, והריאלית מכולן.
אם זה יהיה רלוונטי שוב זה רק בשנה שאחרי השנה הזו, אני בליבי בהחלט מכוונת לאוקספורד, מהרבה בחינות זה נראה לי מקום אידאלי לחוות בו את חוויית המגורים בחו"ל, אבל אני בכלל לא קשורה (מדובר על הקריירה האקדמית של הבחור שלי).

תודה על האיחולים והמילים החמות. יהיה נורא מצחיק אם בסוף עוד ניפגש באנגליה. אנחנו לאוקספורד, למקרה שחברה טובה (עם תוספת של שלושה מוסקיטרים משגעים) משפיעה על החשק שלך.

ידעתי שמדובר באוקספורד! הא!
(גשש בלש בפעולה...)

בת דודה שלי עשתה שם את הדוקטורט שלה ונתקלה בקושי לא קטן לשמור על תזונה ראויה. יש להם בעיה של היצע וטריות, אני חושבת.
אבל בסוף היא למדה להתאזן.
ויהיה נורא מעניין לשמוע את הרפתקאות גוגוס בחו"ל.

הקיץ תמיד יותר קשה לי, בהכל וגם בתזונה.
כן... כי את לא אשה של פירות (אני זוכרת נכון או מבלבלת עם מישהי אחרת?)
אצלי הקיץ זו העונה הכי קלה.

יאללה, בואי לאוקספורד. אנחנו נהיה שם גם בשנה הבאה. אם תרצי להחליף פרטים איכשהו בקרוב נמצא דרך.

_ידעתי שמדובר באוקספורד! הא!
(גשש בלש בפעולה...)_
לא ידעתי שזה היה סוד

באמת לא פשוט שם אבל זה תלוי מה רוצים. יש היצע והכל טרי אבל פשוט בלי טעם. וגם... מאוד מאוד יקר. אנחנו מקצים מראש חלק עצום מהתקציב שלנו שם לתזונה. על חשבון כמה דברים אחרים שברגיל חשובים לנו מאוד כי אנחנו יודעים איך זה שם.

ויהיה נורא מעניין לשמוע את הרפתקאות גוגוס בחו"ל.
תאחלילי שמבחינה תזונתית זו לא תהיה הרפתקאה אלא פשוט... החיים הרגילים. מי יודע? אולי.

שליחה על ידי י_פה* » 17 יולי 2012, 17:56

גוגוס היי, קראתי את העדכון האחרון והתרגשתי איזה עבודה עשית. כל הכבוד.
גם אני קראתי קראתי את "המסע", ושואלת את עצמי איך מגיעים למקום הזה, זה שמתחילים בו להשיל שכבות. אסביר למה אני מתכוונת. בספר שלה כותבת ברנדון שהיא נכנסה לתהליך כאשר ניתקה את עצמה לחלוטין מן החוץ. אוקיי , אז מתחילת התהליך עד להגעה שלה למקום של הניקוי של הרגשות דרך שכבות (רגע שהיא מתארת כהתעלות ), לקח כמה וכמה שעות של שקט וניתוק מוחלט.
השאלה שלי היא איך זה קורה בטיפול של השיטה? אני מנסה להבין, הלוא את נכנסת ויוצאת לאחר שעתיים,אז איך הלכה למעשה את מגיעה לרגשות שטמונים (לא רוצה להשתמש במילה קבורים, היא לא נעימה), איך את מגיעה אליהם עם המטפל/ת כאשר גם לבד ועם כל הכוונות זה כמעט בלתי אפשרי מרוב שהרגשות מודחקים עמוק.. בא לך לשתף?
נסיעה טובה לאנגליה היפה.. אוקספורד היא כמו עליסה בארץ הפלאות.
מבחינת התזונה שם, אממ. נכון, עם הפירות יש בעיה. הם בדרך כלל מספרד ועולים כמו בשר

, אבל, וזה אבל גדול, הירקות שלהם, יאממי. יש להם מכל טוב, טרי עם ריח וטעם של אדמה .
ירקות שורש, ירקות עלים, כרוב ירוק כהה.. וכל מיני שורשים שלנו אין כאן. והתפוחי אדמה הצעירים, טעימים. שלא לדבר על הביצים עם החלמון הצהוב כתום.. והחמאה הנהדרת.
אחלה תזונה.
נסיעה טובה וחלקה,

הי יפה. תודה... בעיקר על העידוד בנוגע לתזונה. אני זוכרת את זה אחרת (כבר היה לנו סיבוב באוקספורד) אבל אולי דברים השתנו. הלוואי.

לגבי המסע - קצת קשה להסביר. קודם כל, לא כל הרגשות טמונים עמוק כל כך. אפשר להתחיל באילו שאת מסוגלת לגעת בהם ואולי להגיע רחוק יותר רק במפגש שני או שלישי. אצלי למשל היה הבדל עצום בין המפגש הראשון לשני. מעבר לזה, הבנתי שברנדון מתארת את מה שהיא היתה זקוקה לו כדי "להמציא את השיטה" אבל זה לא אומר שכל צלילה כזו דורשת שעות ארוכות של התנתקות ושקט. אם הקליניקה של המנחה משרה עליך שלווה אז פשוט יוצאים לדרך וזהו. מה שכן, הרגשתי גם תוך כדי שיש צורך ביכולת מאוד גבוהה לדמיין. זה מתאים לאנשים עם יכולת לראות חזיונות בקלות ולעומק. מי שהוא כזה לא יידרש להרבה כדי להציף את עצמו רגשית. וכמו שכתבה ברנדון, והופתעתי לגלות על עצמי, כאשר נותנים מקום אמיתי לרגש הוא נעלם תוך זמן ממש קצר. זה משאיר שפע של זמן לצלול משכבה לשכבה. והחלק הטוב הוא שאחרי כל זה מחכה תחושה מאוד מאוד חיובית ונעימה שהופכת את הכל לכדאי

אם תצאי למסע מודרך כזה אני אשמח אם תשתפי איך זה היה בשבילך.

_גוגוס - כרגיל הדרך שאת עושה מעוררת השראה. את משהו-משהו
תכל'ס. אני חייבת להגיד לך גם שהעובדה שהפעלת פה כמה תותחים כבדים והחלטת פשוט לטפל בעצמך מעוררת השראה רצינית._
לגמרי!

גוגוס!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
(זה כמו הצווחה הזו, שבנות עושות כשהן נפגשות אחרי המון זמן, ורצות אחת לשניה ומתחבקות)
(אני יודעת שאת לא כזאת, גם אני לא, אבל לפעמים השמחה משתלטת)

אלה קרי, אהלן. טרם נפגשנו, נכון? אז, אה, ברוכה הבאה?
תודה על המילים החמות.

עוברת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! (מקווה שיצא לי אותו מספר של סימני קריאה)

אני יודעת שאת לא כזאת
אני דווקא קצת כן (אייקון מסמיק על ניפוץ הדימוי הקשוח שלא ברור מלכתחילה איך בכלל נוצר), אבל רק במקרים מיוחדים - כמו זה!

ובכלל, איפה היית? אני מחכה לך כבר המון זמן. (אייקון של פולנייה. סבתא שלי היתה מתביישת מול תצוגת התכלית העלובה אבל זה הכי מרחיק לכת שיצא לי).
הגשתי את הדוקטורט שלי והתפנה לי מקום במוח אז באתי להיות במקום הכי נעים לי ברשת. בחרתי טוב

אני, כך מסתבר, תמונת המראה שלך - את נוסעת, אני חוזרת; את מגישה דוקטורט, אני חושבת להתחיל אותו.
רק על זהות אחת אני מקפידה - אם את בבאופן, אז גם אני!

כן... כי את לא אשה של פירות (אני זוכרת נכון או מבלבלת עם מישהי אחרת?)
את זוכרת נכון בהחלט (וואו איזה זיכרון! נורא נעים שאת זוכרת ככה...

)
לא חשבתי על זה ככה, אולי זה באמת חלק מהקושי... אני בעיקר חשבתי על זה שהחום משבשב לי את שיקול הדעת להבין מה בא לי ובעיקר גורם לי לא לרצות לזוז ולא להתקרב למטבח (האיזור הכי חם בבית הזה). אפילו הכנת סלט נראית כרגע כמו משימה רצינית, וסלט דוקא בא לי, כמעט בכל רגע נתון ביום.
יש כאן המון פירות בבית כי הבחור מת על פירות, הוא באמת יכול לחיות על פירות בעונה הזו, וזה באמת כל כך ססגוני ושמח.
רק שאיכשהו לא מתחבר לי (אני מנסה כל מיני דברים - סלט פירות, שייקים וכו') וזה פשוט לא זה.
ואז אני עושה טובה לאנושות ואוכלת כמה ביסים מאיזה מנגו או מלון או חופן ענבים והוא צוחק עלי שאני בת של רוטשילד מפונקת (ואני מה זה לא, לא באוכל ולא בכלל, רק בפירות כן...) כי אם הענבים לא מספיק קשים, או המנגו סיבי מדי, או השזיף קצת רך או שהמלון מתוק מדי, ישר אני מוותרת מתחילה לקטר ונוטשת....

אם את בבאופן, אז גם אני!
עוברת, עשית לי חם חם חם בלב על הבוקר. שולחת לך נשיקה מקוונת.
אם בא לך לחשוף על איזה דוקטורט את מפנטזת כולי אוזן. אם זה חושפני מדי אז לא. ובכל מקרה, שיבה מוצלחת ושיהיה לך מעבר קל. לפי הסיפורים שלך הולך להיות לך הרבה יותר קל לאכול פה נורמלי וזו תמיד ברכה בעיניי...

גוונים, זה לא פינוק בכלל. תחשבי על זה ככה (וגם תסבירי לבחור) - כל הדברים שציינת שמפריעים לך נשמעים כמו סימנים ראשונים לאיכות נמוכה שהיא הדרך הבטוחה לאכילת מזון מקולקל. כן, אפילו מתיקות יתר במלון. החושים שלך עובדים מצוין ואם זה משהו שממילא לא נורא בא לך עליו הרגישות עוד עולה. יופי של מנגנון הישרדות נשאר לך. אשרייך. אני בעד לטפח אותו במקום להלקות את עצמך. טוב, נו, אני תמיד נגד להלקות את עצמך. אני בעד להלקות רק את עצמי

אגב, גם לי בימים אלו אין כוח לחתוך סלט. אני מכרסמת ירקות כמו שהם ויש לי נטייה לאלו שהם קשים, כמו קולורבי. נגיד, חוצה מלפפון לשניים, בוזקת מעט מלח וגורסת. זה גם מרגיש יותר קר ורטוב, בדיוק מה שצריך עכשיו. ואם במקרה כל הקושי יושב על משהו יותר עמוק מהתזונה ובא לך לשתף אז יאללה. רק מזהירה שלא אהיה כאן כמה ימים אבל מבטיחה לראות כשאחזור.

הגשתי את הדוקטורט שלי והתפנה לי מקום במוח
ככה אומרת כזה דבר חשוב בהערת אגב???!!!!!
וואו!
אין!
זה כמו לצאת לחופש הגדול האחרון אחרי הבגרויות!

_הגשתי את הדוקטורט שלי והתפנה לי מקום במוח
ככה אומרת כזה דבר חשוב בהערת אגב???!!!!!
וואו!
אין!
זה כמו לצאת לחופש הגדול האחרון אחרי הבגרויות!_

כל מילה של בשמת וכל הכבוד!!

גוגוס, תודה על הפרשנות החיובית

אגב, גם לי בימים אלו אין כוח לחתוך סלט. אני מכרסמת ירקות כמו שהם ויש לי נטייה לאלו שהם קשים, כמו קולורבי. נגיד, חוצה מלפפון לשניים, בוזקת מעט מלח וגורסת. זה גם מרגיש יותר קר ורטוב, בדיוק מה שצריך עכשיו.
קודם כל קולורבי צריך לקלף! וזה ממש מטרד

אם כבר עוברים את שלב הקילוף, החיתוך הוא באמת בקטנה...
דבר שני, אני לרוב צריכה את הירקות עם טיפה שמן זית ו/או לימון (בנוסף למלח) - זה דורש כבר צלחת או קערה וכו'.
וגם, אני צריכה לאכול אותם מיד כשאני מקלפת (מתקשר למה שאמרת על הפירות). לבחור אין בעיה לאכול גזר, קולורבי, מלפפון, פלפל שעומדים כל היום במקרר (הוא מכין כמות של ירקות חתוכים שם במקרר ומנשנש מהם כל היום) אני, אחרי שעתיים, כבר לא בא לי עליהם בכלל, הם מאבדים את כל הכיף שלהם...
אז איכשהו זה תמיד פרוצדורה כלשהי, שקטנה ככל שתהיה כנראה תוקעת אותי (לא תמיד, חייבת לציין שעם סלט הצהרים שלי אני מתמידה כמעט במאה אחוז, אבל בערב נגיד כמעט תמיד מוותרת ומוצאת תירוצים לדברים אחרים...)
בגדול, אני חושבת שאנחנו קונים פירות וירקות די איכותיים, אמנם לא אורגניים לרוב, אבל מאיזה ירקן ערבי שטוען ש'החסה הזו בבוקר עוד היתה באדמה...' והם באמת נראים טוב, אבל עדיין אחרי כמה ימים אולי הם מאבדים מהטריות.
בכל מקרה תודה על התזכורת בענין הקולורבי (אני מתה על קולורבי!) באמת זנחנו אותו קצת בזמן האחרון.

_הגשתי את הדוקטורט שלי והתפנה לי מקום במוח
ככה אומרת כזה דבר חשוב בהערת אגב???!!!!!
וואו!_
בהחלט (פספסתי את זה קודם)
וואו וואו וואו, זה וואחד ביג דיל!
איזה כיף! איזה אושר!

זה כמו לצאת לחופש הגדול האחרון אחרי הבגרויות!
נראה לי שפי מאה

(אני הגשתי תזה (MA) שנה שעברה ותחושת השחרור, סיפוק, הקלה, קלילות לא עברה לי בערך חודש, רק בעקבות זה הבנתי באיזה רמות עמוקות הדבר הזה העיק עלי.
אז אני מתארת לעצמי שבדוקטורט זה אותו דבר רק בעוצמה גבוהה הרבה הרבה יותר).

נראה לי שפי מאה
זה כל כך ענק, תחושת השיחרור והחופש, שברמות כאלה לא מדדתי... אני רק זוכרת שככה בדיוק זה הרגיש לי.
בהבדל הקטן שאחרי הבגרות האחרונה יצאנו מבניין ביה"ס ואני פשוט רצתי מרוב שמחה את כל מגרש הכורכר עד הכביש (היום יש שם חניית אספלט סלולה...), בעוד שאת הדוקטוראט הגשתי תוך כדי הנקה P-:

שאחרי הבגרות האחרונה יצאנו מבניין ביה"ס ואני פשוט רצתי מרוב שמחה
גם אני!!
אחרי הבגרות האחרונה (במתמטיקה! שהיה המקצוע השנוא עלי!) יצאתי מבנין בית הספר ופתחתי בריצה ובדילוגים עד סוף הרחוב! אני ממש זוכרת איך הרגשתי שהלב שלי עולה על גדותיו מאושר

(למרות שידעתי שרוב הסיכויים שלא אעבור בכלל את הבגרות הזו...)

אחרי הבגרות האחרונה (במתמטיקה!
בדיוק בדיוק!

אני ממש זוכרת איך הרגשתי שהלב שלי עולה על גדותיו מאושר
בדיוק גם אני!!!!

(ההבדל הוא שבשבילי, זו היתה בחינת הבגרות הכי קלה והכי הוגנת מכולן וקיבלתי בה 10).

עירית_לוי

טוב לפגוש אותך גם פה!
תודה על ההזמנה, ותודה על הפירגון החם.
השינויים שעשית ואת עדיין עושה הם יפהפיים ומרגשים. מדהים לראות איך מהרגע שהסכמת להשתנות, והסכמת להביט לפחד מהשינוי בעיניים - כמה מהר את משתנה את כל השינוים הגדולים והמפחידים והמכאיבים האלה

. זה מרחיב את הלב ומעורר השראה.

_הגשתי את הדוקטורט שלי והתפנה לי מקום במוח
ככה אומרת כזה דבר חשוב בהערת אגב???!!!!!_

קודם כל, תודה לכל המברכות! מעבר לזה, המממ... אכן בהערת אגב לעת עתה. אני חושבת שהשחרור הגדול וצווחות האושר יבואו אצלי אחרי שאקבל את הערות השופטים ואגלה לשמחתי שהדוקטורט שלי נפלא ודורש, אם בכלל, רק תיקונים קלים. או אז...

_קודם כל קולורבי צריך לקלף! וזה ממש מטרד אם כבר עוברים את שלב הקילוף, החיתוך הוא באמת בקטנה...
דבר שני, אני לרוב צריכה את הירקות עם טיפה שמן זית ו/או לימון (בנוסף למלח) - זה דורש כבר צלחת או קערה וכו'._
לגמרי. לגמרי. קולורבי זה מכה. אבל זה טעים נורא אם יש כוח לזה. מציעה לך כדרכי לנסות לאכול כמה ימים ירקות בלי תוספות. ניסיתי את זה לפני איזה חודש בערך. עמדתי בזה בגבורה כמה ימים וזה היה לי מאוד נעים. אחרי זה חזרתי אחורה אבל היו כמה תובנות יפות בנוגע לאכילת ירקות אצלי. קודם כל, שכרגע, ירקות פחות טעימים לי ממה שנדמה לי והם יישארו ככה עד שאני אגמל מהמלח. ושאלתי את עצמי מה זה אומר שחלק גדול כל כך בתזונה שלי לא כיף לי לאכול ככה כמו שהוא. מה זה אומר על ההתאמה שלו לגוף שלי נכון להיום.
חוץ מזה, שהמלח מושך אותי לאכול דברים אחרים שהייתי שמחה לא לראות בתפריט שלי. וכאשר אני זונחת אותו בהחלט יותר טוב לי. נשמע אולי מצחיק אבל אצלי מלח הוא אכילה רגשית בדיוק כמו סוכר. בא לי מלוח כשלא טוב לי. בשבילי תובנות כאלה עושות חשק להיפרד לשלום.

ועירית, אח, עירית. את בעצמך מרחיבת לב ומעוררת השראה.

אז את אומרת שצריך להגמל גם ממלח?
המממ, מענין מאד (באמת!)
הולכת לחשוב על זה קצת (אני מאד אוהבת מלוח!)

שליחה על ידי י_פה* » 22 יולי 2012, 18:24

גוגוס תודה !!
אם אחליט לנסות טיפול בשיטה הזאת אשתף אותך בחוויה. בהרגשתי אני צריכה יותר "הארד קור"...

אז את אומרת שצריך להגמל גם ממלח?
לא. אני אומרת שמלח לא עושה לי טוב ובהחלט חותר תחת המטרות שלי ביחס לתזונה. משהו בו ממש מדרדר אותי ומקשה עלי לשמור על תזונה כלבבי. כאמור, בדיוק כמו סוכר.
וגם בשמן והלימון יש משהו. טעמים חזקים שמטשטשים את הטעם האמיתי של הירק. אם הירק כל כך טוב לי למה אני צריכה להציף אותו במשהו אחר?

בהרגשתי אני צריכה יותר "הארד קור"...
הי יפה. תמיד אשמח לשמוע! למה את מתכוונת כשאת אומרת "הארד קור" בהקשר הזה?

אהלן. משתפת שאני שוב צמה. פעם שלישית. כמו בפעמיים הקודמות לארבעה ימים.
בכל אופן, זה התכנון. נראה מה יצא.
מרגישה בזה צורך מזה זמן מה. לגוף ולנפש.
היום הראשון עבר לו. זה נחמד שהתחושות כבר מוכרות. היובש בפה לא משנה כמה מים שתיתי... תחושה קלה של סחרור... אין רעב אמיתי...
זה נעים לי.
נעימה לי גם ההרפיה הזו מהעיסוק במזון.

הפעם החלטתי לשדרג ולא לצום תוך כדי מנוחה. קראתי הרבה על צום ויש המון המלצות סותרות. אחת מהן היא לנוח מנוחה עמוקה תוך כדי הצום בעוד אחותה אומרת להמשיך להתנהג כרגיל תוך מתן תשומת לב לגוף. בפעמיים הקודמות הורדתי מאוד את הפעילות אבל לא הרגשתי בכך צורך.
הפעם אני מתנהגת כרגיל. עשיתי היום יוגה נעימה והייתי המון על הרגליים בגלל סידורי בית ואריזות. ועדיין נעים לי וטוב.
נראה מה ילד לי מחר.

מגניב, אחר כך תשדרגי לשבוע - צדיקים היו צמים פעם משבת לשבת
אני ניסיתי את הצום הזה בתיכון אבל אחרי שתי יממות נשברתי
אגב, תנסי פעם בלי מים, סתם כדי לגלות שזה הרבה יותר מבאס (-:
וגם אני היום צמתי - תשעה באב

אגב ניסיתי לקרא את הדפים שלך מההתחלה
הם היו מרתקים ואת כותבת נפלא, אבל לא התקדמתי בהם הרבה (הדף נראה ללא סוף) והיו לי אלפי שאלות על כל משפט בערך, חשבתי לרכז את כל השאלות בדף ולראות אם יש תשובות בהמשך, אבל בסוף התייאשתי ואין לי כרגע זמן לכזה פרוייקט
בכל אופן אני מאמינה שיום אחד אשב לקרא אותם מהתחלה ועד הסוף ואולי אנסה בעצמי.
מצטרפת עם כולם למשפט : את מעוררת השראה

הי אבישג. מה העניינים?
תודה על המילים שלך. מקסים ונדיב מצדך.
הדפים ההם אכן ללא סוף. עובדה שאנחנו כאן

ותודה על התזכורת לתשעה באב. אני חיה בסביבה כל כך חילונית עד שזה בכלל לא היה בראש שלי. ופתאום נדמה לי שאולי הצום השני שלי התחיל בכלל ביום כיפור...
מעניין אם יש משהו באוויר שמושך אותי לשם.

אני אשמח לצום מתישהו שבוע אבל אני חושבת שבשביל זה באמת צריך איזו נחת. ועם השלישייה שלי יש לי שפע של נחת אבל לא של מנוחה

הפעם החלטתי לשדרג ולא לצום תוך כדי מנוחה.

משתפת אחרי היום השני שזה היה רעיון מעולה! בפעמיים הקודמות היום השני היה הכי קשה. בדיעבד אני חושדת שאולי זה בגלל שלא הייתי עסוקה אז היה לי הרבה זמן לחשוב על אוכל.
זה לא כמו להרגיש רעב. זה מהראש.
היום הייתי עסוקה מאוד וזה לא הטריד אותי בכלל.
סיימתי את היום בתחושה גדולה של חיוניות. לא רק ששום דבר לא מציק לי... אני ממש פורחת!

ובכן, הסמפטומים המוכרים של היום השני עברו ליום השלישי...
קמתי במצב לא טוב אחרי שישנתי גרוע מאוד. יש לי סחרחורת, דפיקות לב מואצות, חולשה וכו'.
לא חיוני בכלל!
אני זוכרת את זה מהפעמים הקודמות. משערת שאולי זה משהו שחייב לבוא ועם כל העיסוקים פשוט דחיתי את הקץ.
נראה איך יתקדם היום הזה.

עוד עדכון - מצבי השתפר מאוד אחרי שהתחלתי לזוז. כשאני יושבת ונחה אני שוקעת ויש לי מחשבות על אוכל.
כשאני בתזוזה, גם אם קלה, אין לי. לא קרוב אפילו לחיוניות של אתמול אבל מצב טוב. וגם מוכר.
מה שכן, זה לא מצב נעים. זה סוג של חולשה. הכל קצת מעורפל.

טוב, סיימתי. שלושה ימים בחום הזה הספיקו לי.
לא הרגשתי טוב והתחלתי להיות מאוד עצבנית ובחופשה עם שלושה ילדים לא רצוי להיות עצבנית...
למדתי מזה משהו חשוב. שלי מתאים מאוד להיות בפעילות נורמלית בזמן צום. זה ישרת אותי בפעם הבאה שיהיה לי חשק לצום.
אני שמה לב שהצורך הזה עולה אצלי בערך פעם בשלושה חודשים.

אבישג, אני אנסה את הצדיקות בפעם הבאה

שליחה על ידי ממ* » 01 אוגוסט 2012, 07:42

גוגוס, תודה על העדכונים. אם בקיץ קשה לך, אפשר גם לנסות צום פירות. הוא גם מנקה ונותן תחושה קלילה.

ממ, תודה. פירות ממילא מרכיבים כרגע את מרבית התזונה שלי. זה בהחלט מאוד נעים אבל מניסיוני הדל אין לזה שום קשר לצום.
כלומר, התחושה כל כך שונה עד שקשה לי לקרוא לזה במילה הזו.
אותו דבר לגבי צום מיצים. כשאני שותה רק מיצים אני מרגישה מעולה ממש. מאוד מאוד רחוק מהתחושות שמעלה צום על מים, שהן מורכבות הרבה יותר.
כשאני על מיצים אני מרגישה כרגיל. כשאני צמה אני מרגישה אחרת לגמרי מהרגיל. אם לנסות לדייק, זה כאילו שמרגישים את הגלגלים של הגוף עובדים מבפנים...
משהו כזה...

ואם כבר עדכונים, אז כמו בפעמים הקודמות אחרי צום, יש חשק גדול לחזור על הניסוי של אכילה לפי תחושת הרעב והשובע.
זה מה שעשיתי היום בבוקר וכרגיל נזכרתי שלמרות הרגליי וההמלצות המקובלות, אני בכלל לא רעבה בבוקר (שלי מתחיל בשש). רעב אמיתי מתחיל אצלי בין תשע לעשר.
אני צריכה להניע קצת את הגוף לפני שהוא מבקש דלק ולא הפוך.

גוגוס, מעניין מאד. אני לא כל כך יודעת עדיין מה היחס שלי לכל עניין הצומות אבל מה שלא יהיה זה מאד מרשים.
מהמעט שצמתי בחיי אני זוכרת שזה היה לי מאד קשה, בעיקר לזוז, ואת דוקא אומרת שלזוז מקל ועושה לך טוב. מענין.

ועדכון: השיחה כאן על המלח עוררה בי תהיות עמוקות והרבה מחשבות. מאז ועד עכשיו הייתי במודעות גדולה לכמה מתי ואיך אני אוכלת מלח. שמתי לב שאני אוכלת הרבה אוכל עם נטיה למלוח לפעמים גם מלוח מאד. ועוד שמתי לב שאני אוהבת מלוח ונוטה לזה הרבה יותר מלמתוק (עוד סיבה אולי שפירות לא עושים לי את זה) בדקתי עם עצמי וראיתי שכמעט בכל רגע נתון ביום יבוא לי סלט עם שמן זית ומלח (כולל ממש לפני השינה בלילה) ברגעים של התדרדרות (ויש די הרבה כאלה) זה מגיע לחשק לחטיפים תעשייתיים דוגמת פרינגלס או פופקורן. לא אכלתי את כל הדברים האלה רק שאלתי את עצמי מה בא לי בהמון נקודות ביום והעזתי להיות כנה עם עצמי ולהודות שאם היה עכשיו בבית ביסלי או במבה או תפוצ'יפס הייתי אוכלת בשמחה (אם כי אני בהחלט מודעת לגועל שנוצר אחרי אכילת הדברים האלה, לדעתי אצלי הוא נוצר לא בגלל כמויות המלח האדירות שיש בהם אלא בגלל החומרים האחרים עושים טעם לוואי ובחילה אחרי כמות מסוימת, בקטע הזה התקדמתי מאד מפעם שאפילו לא הייתי שמה לב לטעם הלוואי הזה).
שמתי לב גם שבין ארוחת הצהרים לערב בא לי מתוק ובארוחת ערב ואחריה - מלוח מלוח מלוח.
נראה לי שהחשק למתוק לא אמיתי הוא קשור לקפה האחד ביום שאני שותה בצהרים ולדעתי מעורר איזשהו חשק לדברים נוספים מהמשפחה (מבחינתי שוקולד וקפה הם אותה משפחה) אבל זה חשק מקומי ועדין יחסית ולרוב אין לי בעיה להתעלם ממנו או לאכול משהו קטן נורמלי במקומו.
לעומת זאת הרצון למלוח דומיננטי הרבה יותר, נוכח בהרבה יותר משעות היום והרבה יותר קשה לי להתעלם ממנו.
אני תוהה אם חסר לי איזשהו מינרל או ויטמין.
עדיין לא גיבשתי גם דעה בענין, איכשהו אין לי אנטי למלח כמו שיש לי לסוכר. אני לא בטוחה שהייתי רוצה להוציא אותו לגמרי מהמערכות כמו שאני רוצה ומנסה את הסוכר והגלוטן. אין לי נטיה ללחץ דם גבוה, להיפך ולכן מבחינה בריאותית אני לא רואה סיבה להפחית מלח. ההתלבטות שלי היא מהכיוון של הרצון שלי באמת לאכול כמה שיותר טבעי עם כמה שפחות תוספות.

ירקות פחות טעימים לי ממה שנדמה לי והם יישארו ככה עד שאני אגמל מהמלח. ושאלתי את עצמי מה זה אומר שחלק גדול כל כך בתזונה שלי לא כיף לי לאכול ככה כמו שהוא. מה זה אומר על ההתאמה שלו לגוף שלי נכון להיום.
חשבתי על המשפט הזה המון, בעיקר על החלק השני. שאלתי את עצמי האם המלח הוא לא רק הרגל שמוטבע בי מילדות. כי אני כן חושבת שלירקות יש טעם נהדר גם באופן טבעי, אני כאילו מרגישה את זה אבל אז בכל זאת בוחרת להוסיף מלח ולשנות את הטעם...
ועדיין, באחד מרגעי החשק למשהו (שבזמן האחרון אני מנסה יותר ויותר לדייק מה זה המשהו הזה שבא לי) אכלתי עגבניה. התחלתי בלי להוסיף מלח וזה כאילו לא עשה כלום, זה היה קצת כמו לשתות מים. הוספתי מלח (וגם קצת חומוס) וזה היה נהדר, זה עשה לי ממש נעים בגוף, וכנראה היה ממש מדויק כי הרגיע לי לגמרי את החשק והחיפוש אחר משהו, יש לי הרגשה שאם הייתי אוכלת רק את העבניה בלי התוספת החשק והחיפוש היו ממשיכים.

אז, ממשיכה לבדוק את הענין עם עצמי, רק רציתי לשתף קצת, ושוב להגידי תודה, גוגוס, שאת מעוררת כאלה שאלות טובות ונותנת השראה לבדיקות וניסויים מכל הסוגים והמינים

הי גוונים. מקפיצה כמה דברים בין המילים שלך שקפצו לי לעיניים.

ועוד שמתי לב שאני אוהבת מלוח ונוטה לזה הרבה יותר מלמתוק
משתפת בתובנה מעצמי. כל עוד לא חשבתי שהסוכר כל כך נורא נטיתי למתוק. כשהכרזתי מלחמה על הסוכר נשארתי בעצם בעיקר עם המלוח. גם לי היום יש נטיה ברורה למלוח אבל זה בגלל שהשני הוא מוקצה. כמו שאמרת בעצמך אין לי אנטי למלח כמו שיש לי לסוכר כאמור, גם אצלי הוא לא נתפש כמשהו נורא גרוע אז אני מרשה לעצמי. אבל אני חושבת שיש לזה מחיר.

כמעט בכל רגע נתון ביום יבוא לי סלט עם שמן זית ומלח (כולל ממש לפני השינה בלילה) ברגעים של התדרדרות (ויש די הרבה כאלה) זה מגיע לחשק לחטיפים תעשייתיים דוגמת פרינגלס או פופקורן.
אני חושבת שזה משפט חזק מאוד שמדגיש עד כמה גם אצלך המלח הוא מזיק. תראי לאיזה מקומות הוא לוקח אותך, בין אם את אוכלת מזה ובין אם לאו. ותראי למה הוא מחובר - אכילה רגשית. אגב, את לא לבד. גם אצלי בדיוק בדיוק ככה, כולל הקטע של לפני השינה.

אני לא בטוחה שהייתי רוצה להוציא אותו לגמרי מהמערכות
מציעה נקודה למחשבה שלוחצת על הדמיון שבין מלוח למתוק - שניהם נמצאים גם בפירות והירקות אבל אז הם באים בצורה הכי טבעית שלהם עם כל מה שצריך מסביב כדי לעכל אותם היטב ובלי נזק. את לא יכולה להוציא אותו מהמערכות כי הוא תמיד חלק ממה שאת אוכלת. את יכולה להיפרד מהתוספות המלאכותיות או לפחות לצמצם אותן ולראות מה זה עושה לך.

אני כן חושבת שלירקות יש טעם נהדר גם באופן טבעי, אני כאילו מרגישה את זה אבל אז בכל זאת בוחרת להוסיף מלח ולשנות את הטעם...
טוב, נו, אי אפשר להתעלם מבחירת המילים שלך. את חושבת שלירקות יש טעם נהדר. כשאת מרגישה את זה - זה רק בכאילו

אני כמובן לא מנסה לומר שלירקות אין טעם נהדר. אני מציעה שאולי הטעם שלהם לא מספיק חזק בשביל שיהיה לנו מספיק מגניב בפה איתו כמו שהוא. הוא לא מקפיץ לנו מספיק את בלוטות הטעם שרגילות לתוספות. כמו מלח... או תיבול אגרסיבי אחר.

אכלתי עגבניה. התחלתי בלי להוסיף מלח וזה כאילו לא עשה כלום, זה היה קצת כמו לשתות מים.
מן ההגינות לציין שלעגבניות היום באמת יש טעם גרוע. או יותר נכון - חוסר טעם. הרי עגבניה כמו שצריך היא דבר באמת נפלא. אבל כאלה קשה ויקר להשיג אז אנחנו מתפתים לשפר את טעמן של הגרועות עם מלח. וחומוס. אגב חומוס - לא פלא שהנשנוש הזה ממש השביע אותך. חומוס זה כבד. זה אומנם לא ג'אנק פוד אבל זה אוכל נחמה קלאסי, בעיקר למי שמנסה לוותר על קמח.

אם הייתי אוכלת רק את העבניה בלי התוספת החשק והחיפוש היו ממשיכים.
בהחלט יכול להיות. ובל נאשים את העגבניה המסכנה. יכול להיות שהיא באמת לא היתה טעימה. מעניין מה היה קורה לו לקחת עגבניה כחלק מסלט או ממבחר של כמה ירקות ושפכת עליהם מיץ לימון טרי וקצת שמן זית. אולי זה יכול להספיק. אני מוסיפה גם סומק בעצתה הטובה של במבי (נדמה לי שהיא זו שהעלתה את זה) וזה יופי של תחליף למלח.

עוד אפשרות זה להוסיף לסלט זיתים, שהם עצמם מלוחים מאוד אבל על פני סלט זה איכשהו מתפזר. זו תחילת הדרך לצמצם כמויות - להיפרד מההרגל של האחיזה במלחייה לפני שאוכלים. מכירה את האנשים שעוד לפני שטעמו כבר מוסיפים מלח? זה ממש הרגל פיזי, להושיט את היד ולעשות פעולה אוטומטית. ובטח נורא משונה כשזה נעלם. כמו להעביר יד בשיער שכבר קוצץ או לסדר משקפיים שאינם על האף כי יש עדשות. לאכול בלי לגעת במלחייה... איך זה נשמע לך?

ושוב להגידי תודה, גוגוס
באהבה. השאלות הן קודם כל לעצמי. אז תודה גם לך.

ולי עצמי היה יום נפלא. אכלתי כל כך מדויק בכמויות ובאיכות. זה אפקט המוצלח של הצום. הלוואי שאצליח להחזיק מעמד איתו לאורך קצת יותר זמן מהרגיל.

עוד מילה לגבי מלח - הוא גורם לנו לאכול יותר ממה שצריך, אגב אכילה לפי מנגנון הרעב והשובע. זה ממש משבש.
תבדקי כמה סלט את אוכלת בלי מלח וכמה עם. הוא פשוט לא מאפשר לדעת מתי שבעים. פשוט אוכלים עוד ועוד בשביל להרגיש את הטעם שלו על הלשון.

חשבתי גם לעדכן, כי גם אצלי חל שינוי דרסטי.

ובכן, ליידיס, אני, מיכל בז שתמיד דיברתי על כמה אני אוהבת בשר, משתוקקת לקרפצ'יו ללא הרף, מאמינה בפליאו ורואה בעצמי ציידת-מלקטת מגניבה ותאוות בשר, מנסה תזונה כמעט טבעונית כבר שבועיים ועושה חיים משוגעים.

טוב, נו. אני אפרט. זה הכל התחיל מזה שהלכנו לדיקור, אני ובן זוגי, והמדקר פשוט הוריד אותנו, די באכזריות, מחלבון חי כלשהו מלבד דגים וגם זה מעט.
אבל האמת שמה שהוא אמר נפל על אזניים מוכנות. כבר הרבה זמן שאני רוצה להפסיק לאכול בשר כי זה עושה לי הרגשה נאחסית בלב והרבה זמן שאין לי אומץ להתחיל כי אני לא יודעת מה אני אוכל, אם לא בשר ועוף.

חשבתי הרבה על מה שאמרת פעם, גוגוס, שכשזה נכון מרגישים את זה מיד בגוף.
אז זה לא עבד ככה, לא בדיוק. עברתי מתזונה שמבוססת מאוד על חלבונים לתזונה שמבוססת מאוד על דגן. והדגן, איך אני אגיד את זה בעדינות? קצת תסס לי בבטן. אני גם חייבת להגיד שזה מנוגד מאוד לכל מה שאני מאמינה בו באופן תאורטי ואילולא המדקר, כנראה שלעולם לא הייתי אוכלת ככה.
אז אני משרה, מנביטה, מאדה ומתעסקת הרבה יותר מדי באוכל, שזה דבר שאני לא אוהבת.
ואני אוכלת אוכל יותר מבושל מטרי, שזה דבר שנוגד לחלוטין את השקפת העולם התזונתית שלי ואת תפיסתי בעיני עצמי.

וטוב לי. טוב לי בנפש מאוד, אני מרגישה קלילה, תורמת לעולם בדרכי.
וטוב לי בגוף. לא מההתחלה, אבל עכשיו, שבועיים אחרי, טוב לי בגוף.

כל הדברים שדיברנו עליהם פעם בהקשר של תזונה חיונית קורים לי עכשיו:
אני לא מאוד רעבה, לא מרגישה את הרעב הנושך הזה של פעם. אני קלה יותר וישנה טוב יותר. והכי טוב, קיבלתי מחזור בדיוק מופתי של 29 ימים שמעולם, מעולם לא חוויתי.

מגניב, לא?

הי מיכל יקרה, לפני הכל -
מגניב, לא?
מגניב? מגניב זה לא מילה. זה פשוט נפלא! ונהדר! ומשמח! ומרגש!
איזה יופי של סיפור. ועכשיו, כמה דברים שקופצים לי לעין. משתפת אותך.

חשבתי הרבה על מה שאמרת פעם, גוגוס, שכשזה נכון מרגישים את זה מיד בגוף.
טוב, אני לא זוכרת איך ומתי ולמה אמרתי את זה אבל אני מוכרחה לומר שזה בא עם הסתייגות. זה תלוי במצב של הגוף. בדיוק אמר לי חבר ממש עכשיו שכאשר הוא אוכל שקית תפוצ'יפס הוא מרגיש נהדר. אבל ממש נהדר. וניסיתי להסביר שנקודת ההתחלה של הגוף מאוד משפיעה על המידה שבה הגוף מדבר איתנו (כלשונה של ניצן). אם לחזור לדוגמה שלך, מיכל, כשאני אוכלת מבושל במשך תקופה אני מרגישה מצוין גם עם הבשר. כשאני מורידה את המבושל אני מרגישה אחרת עם הבשר. פתאום הוא מכביד עלי, מעייף אותי, ואני בהחלט מעדיפה פירות וירקות. אבל גם עכשיו, אחרי כל הדרך שעשיתי, אני לא ארגיש את זה אחרי תקופה של אכילת מבושל. כלומר, הגוף שלי יפסיק לדבר איתי על זה.

עברתי מתזונה שמבוססת מאוד על חלבונים לתזונה שמבוססת מאוד על דגן
וטוב לי. טוב לי בנפש מאוד, אני מרגישה קלילה, תורמת לעולם בדרכי.
אני חושבת שיש פה איזה משהו חשוב. לפעמים הקושי נעוץ בערבוב. כשזה ירקות ובשר זה הולך בסדר. כשזה ירקות ודגנים זה הולך בסדר. כשרוצים הכל בבת אחת זה כבר לא מסתדר. נדמה לי שיש איזו גישה של הפרדת מזונות שפעם היתה מאוד פופולרית ודגלה בערך בזה. אני חושבת שמי שיכולה להתנסות לאורך זמן בפרידה מהכל, דגן, מבושל, בשר וכו' תוכל לדעת מה עושה לה ממש טוב כי היא תחזיר לאט לאט מרכיבים שמתחשק לה עליהם. אבל מי שלא רוצה להרחיק לכת עד כדי כך יכולה באמת להתחיל מבחירה בין שני אלו - הדגנים מול הבשר ולבדוק מה עולה שם.

מיכל יקרה, תצליחי. ובעיקר - תהני מההרפתקה @}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אישה במסע, פשוט כותבת לא מהבית.

ואני קוראת כאן. פשוט רק היום ראיתי את הדף ב מה חדש

_אהלן אישה במסע
לא יודעת אם תחזרי לפה אבל אם כן אז עונה לך על זה. קודם כל את צודקת. נפילות זה משיח של התמכרות וזו לא מילה מוצלחת בכלל. היא לא מעודדת ולא מקלה בכלום. רק קוברת יותר עמוק. אני יכולה לומר לך למה אני משתמשת בה (למרות שעכשיו אני מחפשת בזכותך מילה אחרת).
כי בשבילי זה לא פרח או משהו שראיתי או עצירה. זה משהו שאני לא רוצה בו בכלל. לא תמיד זה בגלל קרייב. בכל אופן, כיום זה בכלל בכלל לא קורה לי בגלל קרייב. זה בגלל דברים אחרים אבל זה לא משהו טוב שמרגיש כמו חלק מהמסע. זה יותר קרוב ללדרוך על קוץ מתבקש כשהולכים יחפים לאורך זמן אבל מקשה על היכולת להריח פרחים ולהנות מהדרך._

אני מבינה את מה שאת אומרת, גוגוס, ובמידה מסויימת מסכימה. אבל... אין לי אישוז עם אוכל. זו לא נקודה רגישה מבחינתי. אכילה רגשית אצלי זה אכילה מתוך שיעמום. אז אני מצליחה לעשות מה שקשה לי מאוד לעשות בנושאים שהם אתגריים בשבילי - להסתכל מלמעלה. מזווית ראיה אחרת. זו שבה כל דרך שבה נלך נכונה, הכל לטובה, וכל מה שקרוה בעולם הזה - קורה לטובה.
כי אם אני חוזרת לאחור כי שכחתי שם משהו חשוב, זה מעצבן מאוד, במיוחד אם צריך ללכת בחום עם תיק כבד על הגב. אבל חשוב להרים את המשהו הזה.
וגם על הקוץ אפשר להסתכל בעין טובה, ולהודות לו על כך שבזכותו תקדישי יותר תשומת לב למה שמסביבך.

את מבינה? זה לא זאי אפשר לטעות. אבל אפשר להודות על כל טעות כי היא מתנתה של אלוהים.

אין נפילות, כי שבע פעמים תיפול צדקת - ותקום. ולא הייתה היא צדקת לולא נפלה, ולכן להודות יש על הנפילות האלו, שהולידו מתוכן את הצדקת הזו.

אני לא חושבת שאני מצליחה לבטא את זה במילים.
פשוט מה שאמרתי, זה רובד מתחת למה שאמרת, כך אני מרגישה. כלומר, יש נפילות, אבל אם מסתכלים קצת יותר עמוק - אז אין.

מאחלת לך הצלחה במסע שלך. אני חושבת אולי לקרוא את "המסע" גם, אבל הספרייה העירונית סגורה, וגיליתי את זה אחרי שהיא נסגרה. והסיכויים שאני אמצא את הספר בספרייה של הבסיס קלושים.

אני לא חושבת שיש לי הרבה מה לתרום. חוץ מלספר כמה נוראית היא הנטייה להוסיף רעלי-מאכל לכל דבר במטבחי צבא הגנה לישראל. זה ממש מגעיל. וכמה נמאס לי מפסטה ריקה, ומזה שאני אוכל כל יום בשר כי זה עדיף על פסטה ריקה או לחם ריק.
אבל אני אוכלת מלא ירקות ופירות. אם רק לא הייתה הוראה אידיוטית שצריך לשתוף ירקות ופירות שאפשר לאוכלם ללא קילוף או בישול במים עם כלור :S

כלומר, יש נפילות, אבל אם מסתכלים קצת יותר עמוק - אז אין.
אני מאוד אוהבת את זה. מאוד מאוד. וכמו שאמרתי לך, בהחלט גרמת לי לשקול מילה שתחליף את "נפילות". אני עוד לא במקום שבו את נמצאת (אשרייך וטוב לך) אבל את גורמת לי להתקדם לשם בזכות המילים שלך. תודה.

וכמה נמאס לי מפסטה ריקה, ומזה שאני אוכל כל יום בשר כי זה עדיף על פסטה ריקה או לחם ריק.
סתם מחשבה שהייתי חושבת לו הייתי בנעלייך - האומנם הבשר הצבאי, שהוא בטח הזול ביותר שניתן למצוא, באמת עדיף על פסטה ריקה או לחם ריק? וואלה, לא לגמרי בטוחה בזה... הבשר הזה עשוי להיות ערימה אחת גדולה של רעלי-מאכל
לעומת זאת. פסטה לבנה היא פשוט ערימה של קלוריות ריקות. בתחושת בטן, הרבה פחות מזוהם. לשיקולך. מאחלת לך למצוא אוצרות גם במטבח הצבאי. שיואו, איזה זכרונות הצפת לי עכשיו

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אישה במסע, ונחשי איפה אני נמצאת עכשיו

בנוגע לבשר צבאי - לאו דווקא. יש לנו מילקי וחלבה וירקות ולחם שיש בו קצת קמח מלא וכמה דברים שהם כן מלאים.

כך שהצבא לא כזה חוסך. לא פה.

ובבשר אני פשוט לוקחת חתיכות שאפשר לראות את הצורה שלהן. חזה עוף או חתיכת עוף אחרת, חזה הודו, דברים שפשוט אפו בתנור.

חוץ מזה, גם אם בשר מלא ברעלי מאכל (ואני לא חושבת שבשר בצבא רע מבשר רגיל, לא אורגני, שאקנה בסופר) הוא עדיף על פסטה ריקה. כי בשר זה אוכל מבחינתי. אומנם אני אוכלת אותו הרבה יותר ממה שכדאי לי, ואומנם יש בו רעלים, אבל מאז ילדותי אכלתי בשר לא אורגני, וזה אוכל, יש בו חומרים מזינים.

פסטה ריקה, לעומת זאת - ריקה. והיא גם גונבת את הדברים המזינים שיש בדברים אחרים.

חוץ מזה, למה אתחושבת שבפסטה ריקה יש רק קלוריות ריקות? את יודעת מה היא עברה? אם אפילו ללחם מצליחים לדחוף משפרי אפיה הורסי בריאות, אני לא בוטחת בפסטה.

והמטבח הצבאי לא נורא בכלל. בדרך כלל יש פירות, היום למשל אכלתי איזה ארבעה שזיפים, יש ירקות לא מתובלים לרוב, יש ביצים מבושלות. היום היה חזה הודו, דליתי חתיכות דלורית מתוך רוטב שמיועד לקוסקוס, והוספתי עגבניות מלפפונים ובצל. זאת לא ארוכת הצהריים הגרועה בחיי

ובבית לא אכלתי דלורית. הכרתי אותה בזכות המבטבח הצבאי. ויש קישואים ותפוח אדמה וחצילים ולפעמים יש מקלות קולורבי לא מתובלים וכמעט תמיד יש פלפל ותמיד יש מבחר ירקות.

מה שכן, אני פשוט לא יכולה לאכול אוכל מתובל צבאי. זה פשוט מחריד :S אני ממש יכולה להרגיש לפי הטעם שהוכנסו לשם מונסודיום גלוטמט ושאר רעלים. מילא שמפציצים סלט במלח ופלפל. אבל לכל רוטב מוסף רעל תעשייתי.
ומה הקטע במרקים? אתם שמים שם ירקות! ירקות טעימים! למה להרוס את זה באבקה דלוחה?

אני אישה במסע, ונחשי איפה אני נמצאת עכשיו

במסע כומתה?

כך שהצבא לא כזה חוסך. לא פה.
בהחלט התייחסתי לזכרונות שלי מהצבא. אלו היו ימים אחרים וכמובן זה גם תלוי מקום. אני זוכרת את ההשתאות שלי מול ארוחות שחיתות בחלק מהבסיסים שהייתי בהם וכמה נורא זה היה להשוות אותם לבסיסי הקבע שהייתי בהם. כלומר, גם אז היו מקומות והיו מקומות ויכול להיות שיש גם שיפור באופן רוחבי. טוב לשמוע.

לגבי הבשר - אני לא מסכימה אבל זה מתחושת בטן אז לא אתווכח איתך. התחושה הפרטית שלי לגבי בשר לא אורגני, בוודאי במקום שפועל על כמויות גדולות, היא הרבה פחות טובה מזו שיש לי כלפי פסטה. אבל באמת שאין לי משהו חכם לומר מעבר לזה.

למה להרוס את זה באבקה דלוחה?
כי אפשר?

יקירתי, שיהיה לך בתאבון רב! זה ממש משמח לשמוע על מישהי שמסתדרת ככה במטבח צבאי. אשרייך...

http://www.calcalist.co.il/local/articl ... 24,00.html

מאמר מרתק, עמוס בנושאים ולא קצר בכלל, אבל כל התימות שלו קשורות לדף הזה.
תודה מקרב לב ל עירית לוי שחשבה שאמצא בזה עניין. שיואו, כמה שהיא צדקה...

אני לא במסע כומתה. הרבה פחות דרמטי

והאמת שלמרות שאחרוחות הן תלויות מקום, ובטירונות היה פחות טוב, גם שם תמיד היה מה לאכול, ושם למשל היה לפעמים אוכל אמיתי, מלא.
וקראתי בעיתון שרוצים לאסור לבשל במטבחים צבאיים אוכל לא בריא (על פי הגדרת הצבא) ללא אישור מיוחד. מרגרינה נכנסת לרשימה זו של אוכל לא בריא.

בנוגע לפסטה - רציאונלית אני מבינה שאת צודקת - בבשר מצטברים יותר רעלים מבפסטה. אבל זה תלוי גם ביכולת הגוף לסנן רעלים, ובעצם... בעצם אין טעם להסביר אינטואיציה

אז אני רק אגיד שכנראה שאת צודקת. אבל אני מעדיפה לאכול את מה שמרגיש לי נכון.

הכתבה מדהימה. מחר אני שמה אותה על מחשב האינטרנט במדור ומנסה לשכנע את כולם לקרוא

מה שכן, אני לא מבינה מה הקשר בין המאמר לדף

הדף, כמו שאני מבינה את זה, עוסק באיך להצליח לאכול נכון בלי משמעות עצמית.

איך את מבינה את הדף?

אישה במסע, שתחכמה בסבלנות עד שתנחשי איפה אני נמצאת, עד כדי תחנה בתחבורה ציבורית

אני לא במסע כומתה. הרבה פחות דרמטי

טוב, נו, סתם צחקתי. זה הראשון שעלה לי בראש

אני מעדיפה לאכול את מה שמרגיש לי נכון.
תודה לאל... זו תמיד התחלה טובה בעיניי.

איך את מבינה את הדף?
אני לא בטוחה שזה עניין של הבנה אלא של... עניין. יכול להיות שנשים שונות מגיעות לכאן משום שמעניינים אותן דברים אחרים לגמרי.
אני כאן בגלל שהבנתי דרך הרגליים את המובן מאליו - שהאכילה שלי משקפת את החיים שלי. יכולתי לנחש את זה כבר קודם אבל אחרי המסע הזה הבנתי את הרעיון בצורה אחרת לגמרי. זה אולי נשמע מוזר אבל בשבילי, היום, הדף הזה בכלל לא עוסק בתזונה. הוא עוסק בחיים. והתובנה הזו, בשבילי, היא תחילת הדרך לעשות כל מיני דברים בלי להיזקק למשמעת עצמית. או לכל הפחות לייחל למצב הזה.

נ.ב - צומת גולני? זה הכי צבאי שאני מכירה

גוגוס\ זה שהדף עוסק בחיים זו הסיבה שהוא מעניין כל כך. כי אף פעם לא הבנתי נערות ונשים שמדברות כל כך הרבה על אוכל. למה לעשות מזה כזה עניין?

מבחינתי סיכום של המסר של הדף ישמע כך: כדי לאכול נכון צריך פשוט להקשיב לעצמך, אבל יכולת ההקשבה הזו היא נרכשת, והיא קשורה לכל תחומי החיים. כשאת מקשיבה לעצמך את לא צריכה משמעת עצמית. אם את מקשיבה לעצמך, את לא צריכה להתאמץ כדי לאכול נכון.

זו הסיבה שאני מעדיפה לאכול לא כל כך נכון, אבל בלי מאמץ, מתוך הקשבה עצמית. כי אני יודעת שאני מקשיבה לעצמי בשקט מספיק כי להבין שמשהו לא טוב לי ממש בהתחלה.

אני מעדיפה לעשות דברים לא נכון בלי משמעת עצמית.

צומת גולני? אף פעם לא חיפשת באתר של תחבורה ציבורית איך להגיע למחנה צבאי שקר-כלשהו?

אישה במסע, שאומנם לא יכולה להגיד באיזו יחידה היא משרתת, אבל בטוחה שמוקדם או במאוחר תנחשי בעצמך

זו הסיבה שאני מעדיפה לאכול לא כל כך נכון, אבל בלי מאמץ, מתוך הקשבה עצמית. כי אני יודעת שאני מקשיבה לעצמי בשקט מספיק כי להבין שמשהו לא טוב לי ממש בהתחלה.
משפט זהב. מתה על הגישה שלך.

אף פעם לא חיפשת באתר של תחבורה ציבורית איך להדיע למחנה צבאי שקר-כלשהו?
אני הולכת לצאת לגמרי אהבלה (כנראה) אבל מה זה מחנה צבאי שקר?

בטוחה שמוקדם או במאוחר תנחשי בעצמך

וואלה, יקירתי, אין לי אפילו קצה חוט. אני בעיקר שמחה שאת כאן!

תהיה: אם את מתה על הגישה שלי למה לא לנסות לחיות על פיה.
תשובה לעצמי: כי אז קל מאוד להיתקע במקום ללא מזון ראוי למאכל. אני לא מתחרטת על המקרים בהם אכלתי אוכל מגעיל כי הייתי ממש ממש ממש רעבה, אבל היה עדיף לו היה מזון טעים באזור.
עוד תשובה לעצמי: כי איך לא להקשיב לעצמך מלמדים מילדות, לעומת זאת, את יכולת ההקשבה העצמית הורסים בשיטתיות.

שקר-כלשהו
"שקר-כלשהו" זה מונח שהתחיל בארץ נהדרת בחיקוי של אורי גלר, והפך לביטוי שגור שמשמעותו "אין לי מושג או לא חשוב לי מספיק מה הדבר האמיתי, אז אני חוסך לך את זה שאני אמציא משהו ופשוט קורא לזה "שקר-כלשהו" "
לדוגמא: "לא היה לי אכפת מה לאכול אז פשוט נתתי לחברה להזמין לנו סלט-שקר-כלשהו"
או: "הייתי אתמול בחתונה של איזה קרוב-משפחה-שקר-כלשהו של בעלי"
(את ההסבר העתקתי מהודעה של עידיץ בתפוז. היא מסבירה יותר ברור ממני)

בנוגע לזה שאת לא מנחשת - זה מעניין. אפילו מאוד. גם לפני שהתגייסתי כל העולם ואישתו היו בטוחים שהם יודעים איפה אני אשרת, והם צדקו.

מעניין, אפשר ללמוד וללמד להקשיב?
אולי תספרי לי - נראה לי שיש לך ניסיון יקר ערך בללמוד להקשיב לעצמך.

ואגב, הזכרת לי סיפוק שקרה ממש מזמן. הייתי עוד ילדה ואמא ררצתה שאני אכל אורז או ספגטי ובשר שנשאר מעל האש שהיה אתמול, ואני סירבתי וסירבתי ואמרתי שהאוכל מגעיל והיא אמרה שרק נדמה לי ושעד שאני לא אוכל לא אוכל ללכת לשחק ואולי גם העמידה איזו שעת יעד + עונש על הפרתה. אז אכלתי. ויצאתי לשחק. ובזמן שרצתי עם חברה שלי לגן השעשועים הקאתי. לפני זה הרגשתי אי נעימות כלשהי, אבל אחרי שהקאתי היא נעלמה, ואני שמחתי, ורצתי לשחק בשמחה ובששון. גשחזרתי סיפרתי לאמא שלי, ואמרתי לה "אמרתי לך!", ואז היא תירצה תירוץ כלשהו.

קל לי יותר לתת דוגמאות שליליות מאשר חיוביות. אני ממש מתקשה למצוא אנשים שלימדו אותי להקשיב לעצמי

אם את מתה על הגישה שלי למה לא לנסות לחיות על פיה.
כי יש לי אישיות שזה לא כל כך מסתדר איתה. אבל הי, אני עובדת על זה...
אצלי יש בבסיס משהו מאוד נוקשה כלפי עצמי. אז הרכות שאת מפגינה פחות עובדת אצלי. כאמור, אני בתנועה בעניין הזה. ומה שכתבת עורר בי השראה. הרגשתי שאני לא מתנגדת לזה אלא מתחברת לזה.

אני לא מתחרטת על המקרים בהם אכלתי אוכל מגעיל כי הייתי ממש ממש ממש רעבה.
אם צום מסקרן אותך אני מציעה לך לנסות. הניסיון שלי עם צומות לימד אותי המון על רעב. לגבי עצמי, אני יודעת היום שהתחושה הזו של "ממש ממש רעבה" היא ממש לא איזה עניין אובייקטיבי. ואחרי שלמדתי הרבה על תחושת הרעב שלי ראיתי שהאופן שבו אני חשה רעב מאוד קשור לאוכל שיש בסביבתי. למשל, יש סיכוי גבוה שאני ארגיש ממש ממש רעבה אם יש סביבי משהו שאני רוצה לאכול. ולפעמים אני יודעת בראש שזה מגעיל ויעשה לי רע אבל חלקים אחרים בי רוצים לאכול את זה וזה בפני עצמו לוחץ על כפתור הרעב. אבל זה רעב מסוג מאוד מסוים כי הוא מתחיל מהראש ולא מהגוף. ואפשר לדבר איתו ולהגיד לו "לא, תודה".

איך לא להקשיב לעצמך מלמדים מילדות, לעומת זאת, את יכולת ההקשבה העצמית הורסים בשיטתיות.
כמה נכון...

זה מונח שהתחיל בארץ נהדרת
אה... טוב, זה מסביר למה לא הכרתי. מרגישה קצת פחות אהבלה

גם לפני שהתגייסתי כל העולם ואישתו היו בטוחים שהם יודעים איפה אני אשרת, והם צדקו.
זה בגלל שהם מכירים אותך, לא? פספסתי משהו ובעצם אנחנו מכירות?

אפשר ללמוד וללמד להקשיב?
אני לא חושבת. אבל זה לא אומר שאי אפשר להיות בתהליך למידה כזה. אולי מוטב לקרוא לזה תהליך שחזור, כי כמו שאמרת, זה משהו שכן ידענו לעשות פעם. הדרך שלי היא לקבל הרבה השראה מהסביבה (המסננות שלי לרוב מאפשרות לחוויות חיוביות של אחרים להיכנס ואת הרעות משאירות בחוץ) ולא לפחד לנסות שום דבר, חוץ ממה שנראה לי שגורם נזק בלתי הפיך. וכן, אני מודעת לזה שלא תמיד ידוע מראש מה יגרום נזק בלתי הפיך. בגלל זה אני מתנסה לזמן קצר במה שנראה לי מסוכן.

וזה סוגר לנו איזה מעגל בשיחה הזו כי זה קשור לנושא של צום. קראתי כל כך הרבה אזהרות לגבי צום, וכל מיני חברים וחברות שהם רופאים ורופאות חשבו שאני ממש עלולה לגרום נזק בלתי הפיך, עד שנבהלתי בעצמי. לקח לי זמן לגייס את האומץ לצום לארבעה ימים כי כבר היה בי איזה ניקור שאולי אני... לא יודעת מה, אפגע בעצמי.

זה לא קרה. אבל זה גרם לי לחשוב הרבה על הכוח של אזהרות ביחס לתהליך של הקשבה לעצמי. וכאשר מישהו מזהיר אותי אני נעמדת מייד על המשמר ותוהה לגבי המניע שלו/שלה. תראי כמה דברים מאוד תמימים מוצע היום לעשות אותם בהשגחה או בליווי...
שימי לב שכמעט כל פעם שמזהירים אותך ממשהו אפשר היה לומר במקום זה משהו אחר. וזה מאוד חמקמק כי ברוב המקרים הכוונה באמת טובה ואז יש לך שילוב של משהו מעכב/מונע עם כוונה טובה. זה מסר מבלבל ולי הרבה פעמים קשה לעצור מול זה ולחזור להקשיב לעצמי.
מה שכן, כל פעם שאני מקשיבה לעצמי אני יוצאת מורווחת. בין אם בגלל שיוצא לי מוצלח ובין אם זה הרווח על עצם ההקשבה לעצמי, שאני שמה לב אליו ויודעת לכבד אותו על עצם היותו.

הנה סתם דוגמה לענייני רעב שנזכרתי בה.
אם אני אוכלת ממש נפלא, תזונה חיונית לגמרי, אני אקום ביום שאחרי לא רעבה בכלל. רק בסביבות תשע או עשר אני אתחיל לחוש משהו שנראה כמו צמא או רעב או שניהם.
לעומת זאת, אם אני אוכל פסטה בארוחת ערב, אני אקום ביום שאחרי עם תחושת רעב נוראית כבר בשבע בבוקר. זה החור הזה שהפסטה משאירה בבטן שמבקש להתמלא שוב.
אז אני רעבה או לא? זה שווה במצב כזה לאכול משהו לא מתאים רק כי אני רעבה או שלא?

במילים אחרות, אני רואה שבעבר נתתי לרעב יותר מדי משקל בקבלת ההחלטות שלי מה לאכול ומתי.

יאללה, הולכת לטייל בנחל בצת. יום מקסים.

גוגוס, את מוכנה (שוב) לספר מה זה החור הזה?

כבר קראתי לא מעט תיאורים בכל שלושת דפי החיוניות, אבל עדיין לא הבנתי.

יצא לי לאכול פסטה לא מעט פעמים בחיי. אבל אנילא מכירה את התחושה שאת מספרת עליה, שהיא לא רעב. אני מנסה לאכול כשאני רעבה, אבל זה לא איזשהו כלל שאסור להפר אותו. אם יש ארוחה משפחתית גדולה וטעימה במיוחד או שאני יודעת שפרק זמן מסויים לא אוכל לאכול אני אוכלת יותר, ממשיכה לאכול גם אחרי שאני שבעה כי אני יודעת שאחר כך אצטרך את זה. זה לא אידיאלי, אבל לנסיבות הנוכחיות זה הטוב ביותר שיש. מצד שני, אם אני רעבה, לפעמים אני לא אוכלת, כי אין דבר-מאכל שאני רוצה לאכול באזור. ואז הבטן תקרקר לי, וכמה זמן זה יהיה לא נעים, ואז היא תבין שאין, ותעזוב אותי בשקט, וכשאגיע הביתה אני לא ארגיש שאני רעבה עד שאתחיל לאכול.

תהני בטיול

גוגוס, את מוכנה (שוב) לספר מה זה החור הזה?

שמחה בשבילך שאת לא יודעת

קשה מאוד להסביר.

עד לפני שנה בערך הייתי אומרת לך שזה פשוט רעב. היום אני יכולה להבדיל את זה מרעב ב: זה כמעט על גבול הכאב, לא ממש כאב אבל תחושת אי נוחות מאוד מאוד חזקה שמופיעה מייד בהתחלה של החוויה. כשאני רעבה אני לא חווה אי נוחות כזו, וגם כאשר אני מרגישה לא נוח בצורה טורדנית זה רק אחרי הרבה זמן.
הרעב מתגנב לאט לאט. התחושה הזו של הבור היא תוקפנית מייד בהתחלה.
בנוסף, זה מרגיש כאילו הבטן מאוד מאוד ריקה. כאילו באמת אין שם כלום חוץ מוואקום שואב. רעב לא מרגיש ככה. כאמור, הוא לא פתאומי, והוא לא מרגיש כמו בטן ריקה ששואבת אותי פנימה אלא כמו צורך שיש לספק.

הבור מרגיש כאילו זה לא הגוף שלי. יש את הגוף שלי ויש תחושה נוספת נפרדת. רעב מרגיש כמו חלק מהגוף שמבקש התייחסות.

אם ניצן היתה פה אני מניחה שהיא היתה אומרת שזה פשוט קריז, כמו תסמין גמילה. ואין סיבה שרעב, תחושה טבעית כל כך, יהיה דומה במשהו לתהליך לא טבעי כמו גמילה מהתמכרות.

בשבילי, האבחנה הזו היתה מאוד טובה ומועילה לתחילת הדרך. הרגשתי שעם הזמן הדברים מתעדנים, גם אם אני לא נפרדת לגמרי מהחומרים הללו. למשל, אם היום (בניגוד ללפני שנתיים בערך) אני אוכל פסטה בארוחת ערב, בבוקר אני לא ארגיש את מה שתיארתי לך קודם. אני ארגיש פשוט משהו משונה. תחושה שאני יכולה להגדיר כמבלבלת, שאני לא בדיוק מבינה מה הגוף שלי רוצה. אני חושבת שזה בגלל שזה קורה כבר לעתים מאוד רחוקות, אז הגוף שלי מגיב לזה אבל לא בחריפות הזו שהיתה פעם.

האמת היא שמאוד לא התחברתי לדיבורים על גמילה שהיו בהתחלה. ולא כי לא האמנתי שיש אנשים שמכורים לפסבדו-מזון. פשוט זה כל כך רחוק ממני שאני פשוט לא מבינה. לא ברגשות. לא באמת.

אני יכולה להגיד שכשאני לא אוכלת ה-ר-ב-ה זמן אז כואבת לי הבטן. אבל זה לזמן קצר. ואם אני לא אוכלת תוך זמן קצר, למשל, כי אני נמצאת בחור נידח ופשוט אין לי מה לאכול ואני בדיוק מנסה להגיע הביתה, אז הכאב נעלם מהר מאוד.

אני תוהה מה אומר לי הגוף שלי. התזונה שלי רחוקה מאידיאלית, אבל היא התזונה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לו בנסיבות הנוכחיות. מה יקרה אחרי שאשתחרר מהצבא ואתחיל לאכול אך ורק מזון אמיתי במידת האפשר, שתהיה גדולה הרבה יותר?
יכול להיות שגם אני אחווה תחושות מעניינות כלשהן?

מצד שני, אין לי בעיה עקרונית לוותר על פסבדו-מאכלים מעתה ועד עולם.
אבל ברור לי שהפסבדו מזון שאני אוכלת משפיע על הגוף שלי, מעמיס עליו עוד רעלים לפנות.

ממש מתחשק לי לנסות לעבור לזמן מה לתזונה כמעט-טבעונית (כל מה שצומח, לפעמים גם קצת בשר, ודבש). אני אפילו מוכנה לוותר על שוקולד, למרות שתמרים יקרים מידי ליום-יום.

עדי לא הבנתי. אולי כדאי לי להפסיק לנסות? זה מעניין כל כך. וזה מתקשר לשאלה של מה יקרה אחרי שאעבור לתזונה נקייה לזמן מה.

יש לך השערות כלשהן?

יקרה, אני מצטערת, אבל לא הבנתי מה בעצם את שואלת. תוכלי לנסח שוב?

או קיי.

נניח וקורה נס וצבא הגנה לישראל עובר למזון אורגני בלבד, במבחר אין סופי, ובאיזה שעות שאני רוצה.

ואני עוברת לתזונה מושלמת.

מה השינויים שאני ארגיש?

וואלה, אין לי מושג. הרי שינוי הוא סוג של דלתא, ואני לא יודעת באיזה מצב הגוף שלך נמצא עכשיו. אם הגוף שלך במצב ממש מעולה יכול להיות שלא תרגישי שינוי בכלל.
אני זזתי ממצב טוב מאוד ומה שחוויתי זה רשימה ארוכה של שינויים קטנים שבכלל לא חשבתי שתלויים בתזונה וגם שינוי גדול במצב הרוח ותחושת החיוניות הכללית. הרשימה נמצאת איפשהו בדף. אולי ב"מיטב" בסוף או משהו כזה, אבל אני חושבת שזה מאוד מאוד אישי.
החלק ששימח אותי היה שהשתנו דברים שבכלל כבר לא שמתי לב אליהם מרוב שחשבתי שזו גזירת גורל כזו או עניין של גיל.

אפשר לשאול למה את שואלת? את תוהה אם זה שווה את המאמץ?

וואו, ממש קשה לי להסביר.

את מבינה, השאיפה שלי לתזונה שמתאימה לי לחלוטין לא קשורה לתוצאות. מבחינתי היא אחד הדברים שהם מטרה בפני עצמן, וכל ההשפעות האפשריות שלה עליי לא מעלות ולא מורידות.

הגוף שלי אני מניחה לא במצב מעולה. זו הידיעה הרציונלית. אבל אני לא מרגישה את זה.

ואני סקרנית. פשוט סקרנית, בסקרנות של מדענית או של חוקרת או של מגלת ארצות.

קראתי את הרשימה שלך, אני בעיקר מנסה למצוא קשרי גומלין, חוקיות כלשהי.

כדי להבין משהו אני צריכה להבין את הקשרים שלו עם שאר הדברים, והייתי רוצה להבין מזון.

השאיפה שלי לתזונה שמתאימה לי לחלוטין לא קשורה לתוצאות. מבחינתי היא אחד הדברים שהם מטרה בפני עצמן.
דווקא הסברת מצוין. אני מזדהה מאוד. לקח לי זמן להבחין בתוצאות הללו ובכלל לקשר אותן למה שאני עושה משום שהתוצאות בהחלט לא היו המטרה. הן היו תוצר לוואי משמח מאוד.

ואני סקרנית. פשוט סקרנית, בסקרנות של מדענית או של חוקרת או של מגלת ארצות.
שוב מזדהה מאוד. אז למה בעצם לא לנסות מה שמעניין אותך?
וגם... במסגרת התנאים שיש לך, מה נראה לך אפשרי לנסות?

כדי להבין משהו אני צריכה להבין את הקשרים שלו עם שאר הדברים.
תוהה למה בדיוק התכוונת במשפט הזה. ובינתיים, מגיבה אליו כמו שהבנתי אותו ככה מהבטן כי זה קופץ לי - מהניסויים שלי אני לומדת משהו מפתיע - שאי אפשר ממש להבין את הקשר בין הדברים. אני חושבת שהמזון והתזונה הם דברים כל כך שגרתיים ויומיומיים עד שהם לגמרי לגמרי חלק ממארג. אפשר לטרוח המון להבין באיזה שילוב של מצב רוח/מזון/צורת אכילה/מיקום במעגל הפוריות וכו' קורה לי דווקא משהו מסוים. אני חושבת שזה ממש מתיש וגם קצת מאכזב.
סתם דוגמה מעצמי - היתה תקופה ארוכה שכל אכילה של גלוטן הובילה לדלקת באוזן ימין שלי. זה היה פשוט מטורף. והיום זה פשוט לא קורה יותר. למה? אין לי מושג. מה אני לומדת מזה? שתחת תנאים מסוימים שאין לי שום מושג מה הם גלוטן עושה את הדבר הזה. אבל אם זה לא חוזר על עצמו קשה להפוך את הידיעה הכללית הזו למשהו שהוא חשוב או מועיל או אפילו מעניין.

נגיד, אצלי, במקום לגלות ענין בקשר של הדברים אני פשוט מגלה עניין במצב הכללי שלי. אני בודקת איפה אני על הסקאלה של טוב וחיוני לרע ולא חיוני וזהו.

גוגוס, התשובה שתחת תנאים מסויימים גלוטן גורם לדלקת זו תשובה מצויינת. באמת. לפחות מבחינתי.
אפשר לחקור גם דברים שהם חלק ממארג. זה קשה יותר, אבל מעניין יותר.

אני לא יכולה לאכול תזונה נקייה בצבא, כי פשוט אין שם אוכל כזה. וכמיטב יכולתי אני עושה גם ככה. אני יכולה לנסות לאכול פחות בשר - לפני הצבא אכלתי הרבה פחות - אבל כשעשיתי זאת לא הרגשתי כל הבדל משמעותי.

ושוב, המידע שאספת נראה לי מועיל ומשמעותי גם אם הוא לא בר שחזור. הוא אומר שגלוטן מזיק לך תחת תנאים מסויימים.

גלוטן מזיק לך תחת תנאים מסויימים.
אני חושבת שידעתי את זה גם קודם

תשמעי, אני אשת מחקר בעצמי, אז אני יודעת להעריך את הניסויים שלי מבחינה מקצועית. וזה לא משהו להתגאות בו. לכן גם התוצאות מפוקפקות (רק ברמה של הערכה מקצועית, כן?) ולכן אני בהחלט מסתפקת בתחושה הכללית שכל הניסויים האלה נותנים לי לגבי מה מתאים ומה לא. אני חושבת שהסיפור הזה של קשרים חד חד ערכיים הוא קצת מרחיק לכת. ואגב, אני חושבת ככה גם בנוגע לרוב המחקרים הרציניים שנערכים. הכל מתחיל ונגמר בעוד חומר למחשבה ובמה שאנחנו עושים עם המחשבה הזו. בכל אופן, זו דעתי.

לפני הצבא אכלתי הרבה פחות - אבל כשעשיתי זאת לא הרגשתי כל הבדל משמעותי.
זה מחזיר אותי למשהו שעלה מוקדם יותר - תחושת השינוי תלויה בהרבה דברים. לא רק במזון מסוים שאת מכניסה או לא מכניסה לגוף. יש משתנים נוספים שקשורים אליך ויש את הכמות של מה שאת מתייחסת אליו ואת השאלה מה עוד את אוכלת חוץ ממנו.

בכל אופן, גם בעקבות הדיון איתך וגם בעקבות דברים שקורים לי עכשיו, חזרתי לחשוב על ההנאה מאוכל.
זה נושא שכבר עלה בדפים האלה לפחות פעמיים אבל הוא עולה אצלי שוב אז אני מעלה שוב.
אני מזהה שאחד הדברים שמקשים עלי לאכול כפי שהייתי רוצה זו האמונה הטבועה בי שאוכל צריך להיות טעים. לא סתם טעים, כמו מתיקות של פרי או נימוחות של אגוז, אלא ממש טעים. טעים מורכב ועשיר.
ואני מרגישה שמצד אחד זה מאוד אנושי, ברמה התרבותית, וגם מאוד אופנתי, ומצד שני זה מקשה מאוד על הסתפקות בטעמים הטבעיים של המזון. אפילו מעט מלח משנה את הטעם.
הסייג הוא שהפירות והירקות של היום לא טעימים כפי שהם אמורים להיות. מצד שני, עקב כל מיני התערבויות חקלאיות, חלקם למשל מתוקים בהרבה ממה שהם אמורים להיות. או, למשל, חלקם מוגשים בצורה שמעודדת אכילה מרובה שלהם, יותר מכפי שאמור להיות (אגוזים קלופים למשל).
אני מחפשת איזון. והדבר שהגעתי אליו הוא שהעונג באכילה, שהיא צורך מאוד בסיסי, אמור להיות כמו העונג משאר הצרכים הבסיסיים, כמו שינה או עשיית הצרכים. כלומר, שהעונג אמור להיות טמון בעצם זה שצורך בסיסי בא על סיפוקו. עייפתי? ישנתי, איזה כיף. אני רעבה? אכלתי, כמה נעים. וזהו. ועונג נוסף, כמו זה שבא ממזון מעובד, מתובל, מבושל, מורכב מאוד, הוא בעצם סוג של עודפות. וכמו בהרבה דברים אחרים עודפות מוציאה אותי מאיזון.

בקיצור, אני אשמח להשתחרר מההנחה התרבותית שאוכל אמור להיות מאוד טעים. וגם מזו שהאוכל אמור להיות טעים מאוד כל הזמן.
מאחר וזו חתיכת דרך, אני חושבת שאתיחל לחקור קצת את השאלה - מה זה טעים?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אישה במסע

מעניין לקרוא אותך, בעיקר כי החינוך שלך כל כך שונה משלי.
אני למשל, רוב ילדותי אכלתי דברים לא טעימים. היה אוכל בצלחת, והייתי חייבת לסיים את כולו, גם אם הוא היה מגעיל.
עם הזמן, הצלחתי לשחוק ולבטל את הכלל הזה, למדתי לבשל, והחלטתי שיש לי הזכות לא לאכול דברים לא טעימים.

הזכות הזאת שונה מאוד מהזכות לאכול דברים טעימים.
מצד שני, קשה לי לחשוב על משהו שטעים יותר מפרי בשל.

השאלה "מה זה טעים" היא מעניינת, כי למרות שעוגה קנוייה איכותית היא טעימה, ברור לי שהשזיפים שאכלתי היום ואתמול טעמים הרבה יותר.
ומים יכולים להיות טעימים. אני מפיקה הנאה אמיתית משתיית מים, וגם משינה.
כך שאני עכשיו אלך לחשוב מה זו ההנאה העודפת הזו שאת מדברת עליה

בנוגע למחקרים - אני לא מחפשת קשר חד חד ערכי. אבל קורולציה תספיק לי.
(עכשיו אני אתחיל לחשוב איך אפשר לכתוב פונקציה של כמה X אני אוכלת, ההרגשה הכללית שלי, מה יהיה קנה המידה, ואיך לעשות קורולציה. במטלב?)

גוגוס,
"שהעונג באכילה, שהיא צורך מאוד בסיסי, אמור להיות כמו העונג משאר הצרכים הבסיסיים, כמו שינה או עשיית הצרכים. כלומר, שהעונג אמור להיות טמון בעצם זה שצורך בסיסי בא על סיפוקו."
זה נכון מאוד מבחינתי ומרגישים את זה אם המרווחים בין האחורות גדולים. ז"א אם לא הולכים וממלאים את הצורך כשהוא נמוך על סקאלה דימיונית או בעוצמה נמוכה, אלא כשתחושת הרעב חזקה יותר
האוכל גם יותר טעים, וגם הגוף מבקש אוכל הרבה יותר מדוייק לו. אבל צריך לאמן את ההקשבה הזאת
"בקיצור, אני אשמח להשתחרר מההנחה התרבותית שאוכל אמור להיות מאוד טעים. וגם מזו שהאוכל אמור להיות טעים מאוד כל הזמן."-
אני מציעה לך דרך קצת שונה שהיא לא דרך השכל "להשתחרר מההנחה התרבותית" אלא דרך התחושה....

_בקיצור, אני אשמח להשתחרר מההנחה התרבותית שאוכל אמור להיות מאוד טעים. וגם מזו שהאוכל אמור להיות טעים מאוד כל הזמן.
מאחר וזו חתיכת דרך, אני חושבת שאתיחל לחקור קצת את השאלה - מה זה טעים?_
ממש לא התחברתי למשפט הראשון,
ותוך כדי חשבתי - שטעים זה יחסי, ואז הגיע המשפט השני

מהיחסים שלי עם הגוף שלי - ברור לי שאם משהו הוא ממש לא טעים לי - זה משהו שאני לא אמורה לאכול.
אבל אולי פה נכנס גם ה"מאוד" למשחק. מה זה בדיוק טעים, ועד כמה טעים ואיפה עובר הקו. ויש טעים על הלשון, אך לא נעים בבטן.

אני מזועזעת מהמחשבה שאוכל לא צריך להיות טעים!

ומכיוון שאני כל כך מזועזעת, אני מיד הולכת לבדוק את העניין.

אבל מה זה טעים? כי מבחינתי טעים זה אוכל טרי, לא מאוד מתובל, שנעשו עליו מעט מאוד מניפולציות בדרך שלו לפה שלי.
אני אוהבת רבדים של טעמים, אבל אני מוכרחה שזה יהיה טרי ומעניין.

למען האמת אני שוב מגיעה למסקנה ההפוכה: אני צריכה לאכול רק אוכל טעים. זו תהיה הגאולה שלי.

גוגוס, גוגוס, אני מתה עלייך. תמיד את מגרה לי את הראש.

מה זה טעים?

אני יכולה לספר משהו שקצת מתכתב עם השאלה הזאת, ואפילו בכמה כיוונים.
אתמול נושקי רצה שאני אכין לו מיץ ממנגו.
טחנתי מנגו בבלנדר - הוא יצא סמיך מכדי להיקרא מיץ. נאלצתי להוסיף קצת מים.
עכשיו, ידעתי שבתוספת מים זה לא יהיה לנושקי מספיק טעים, כי הטעם ייחלש.
אז הוספתי קצת דבש (פחות מכפית על מנגו שלם ואולי חצי כוס מים).
(הערה: נושקי בן 7, מכיר היטב מיצים תעשייתיים על סמיכותם וטעמם, קשה לרצות אותו עם מנגו מבלוּנדָר סתם ככה או מדולל)
הגשתי מיץ סמיך, שלא טעמתי (כי אני נמנעת מדבש).
נושקי אמר שטעים, אבל אחרי שליש כוס לא יכל יותר. הפסיק להיות לו טעים.
טעמתי. הרגשתי את הדבש יותר מאשר את המנגו. לא טעים.
מזגתי לתבניות קרטיב. מקווה שזה יהיה טעים לבעלי. (יש סיכוי)

ומים יכולים להיות טעימים. אני מפיקה הנאה אמיתית משתיית מים, וגם משינה.
בשבילי זו ההתחלה. לערוך הבחנות מועילות. למשל, בין טעים לבין מהנה.

וגם, בין טעים לבין טרי. ובין טעים לבין מתוק (כן, ככה זה אצלי, כמעט כל מתוק טעים לי בהתחלה), ואפילו (תודה מרב) בין טעים לבין משביע.
קשה לי להגדיר כטעים משהו שנורא נהניתי ממנו אבל הוא היה קטן ונשארתי רעבה לעוד. החוויה שנצרבת לי היא לא של טעים אלא של צורך לא ממומש.
אני חושבת שהרבה דברים יכולים לשבש את התחושה הפשוטה כל כך - טעים

האם כל דבר טרי הוא טעים? ומהי בכלל טריות? אנשים שונים יענו אחרת על השאלה הזו. בדיוק נתקלתי בזה בנוגע למשמש, שמישהו טען שמשמש מתוק כמו שכולם אוהבים הוא בעצם מקולקל ומשמש בצורה הטובה שלו הוא נוקשה ומריר. ומישהי אמרה שאת רוב הפירות אנחנו בעצם מקולקלים בגלל הנהייה אחרי מתוק מאוד.
והאם משהו באמת חייב להיות טרי בשביל להיות טעים? האם עוגה שיצאה עכשיו מהתנור והוכנה באהבה מחומרים מעולים יכולה בכלל להיחשב "טרי" או טרי שזה משהו שנקטף מהעץ או הורם מהאדמה?

וגם... כמו שאמרה אמא של נוצ'קי, אם אני לוקחת משהו טרי ומעולה ומעבדת אותו, האם הטריות שלו עדיין משנה בכלל?

שלא לדבר על איכות הפירות והירקות שיש היום שגם בשיא טריותם לפעמים יש להם טעם של פלסטיק.

יש לי הזכות לא לאכול דברים לא טעימים.
לגמרי לגמרי!
הזכות הזאת שונה מאוד מהזכות לאכול דברים טעימים.
נכון. ואני חושבת שבימינו זה באמת לא תמיד פשוט לעמוד על הזכות הזו. סליחה על הירידה לקרקע אבל הרבה פעמים זו שאלה של כסף. המזון האיכותי היום, ובעיקר הטרי, כל כך יקר, עד שכואב הלב לזרוק. יש דחף לקחת את מה שכבר לא הכי הכי ולהפוך אותו בעיבוד כלשהו לאכיל טעים מהסוג המעובד.

קשה לי לחשוב על משהו שטעים יותר מפרי בשל.
ומה דעתך על טעמם של ירקות טריים?

אני מציעה לך דרך קצת שונה שהיא לא דרך השכל "להשתחרר מההנחה התרבותית" אלא דרך התחושה....

מרב, תודה. אני לגמרי לגמרי שם ברמת הרצון אבל בהחלט מרגישה שיש בזה גם פן תרבותי חזק. והראייה היא כמות השאלות שיש לי ביחס ל"מה זה טעים?" בעיקרון זו אמורה להיות שאלה ממש קלה שעונים עליה מייד אחרי שמשהו נכנס לפה וזהו. בפועל, כאשר התחושה הזו מעורבבת עם כל כך הרבה דברים זה נהיה קצת מסובך.

אם משהו הוא ממש לא טעים לי - זה משהו שאני לא אמורה לאכול.
אהלן אפרת! איזה כיף שאת כאן. לעצם העניין - בשבילי החלק הקל הוא לא לאכול מה שלא טעים. הקשה הוא להבחין בין הטעימים ולהבין מה מהם אני לא אמורה/רוצה לאכול למרות שהתחושה הראשונית היא שטעים.

יש טעים על הלשון, אך לא נעים בבטן.
בהחלט בהחלט. בדיוק לשם אני מכונת. וזה אחד מיני רבים...

גוגוס, גוגוס, אני מתה עלייך.
יקירתי, לו רק ידעת עד כמה התחושה הדדית.

אני צריכה לאכול רק אוכל טעים. זו תהיה הגאולה שלי.
הנה העליתי לי עוד משהו. אצלי הרבה פעמים יכול להיות משהו שאני נהנית לאכול לא בגלל הטעם שלו אלא בגלל המרקם. לדבר עצמו אין טעם רע אבל הטעם הוא לא הסיבה לאכילה. פשוט יכול לבוא לי על מרקם כלשהו ואז אני בכלל לא מתעכבת על הטעם. והגאולה במצבים כאלה? מתרחקת בצעדי ענק

_אני צריכה לאכול רק אוכל טעים. זו תהיה הגאולה שלי.
הנה העליתי לי עוד משהו. אצלי הרבה פעמים יכול להיות משהו שאני נהנית לאכול לא בגלל הטעם שלו אלא בגלל המרקם. לדבר עצמו אין טעם רע אבל הטעם הוא לא הסיבה לאכילה. פשוט יכול לבוא לי על מרקם כלשהו ואז אני בכלל לא מתעכבת על הטעם. והגאולה במצבים כאלה? מתרחקת בצעדי ענק._

כמו מה? ביסלי?
אני לפעמים צריכה משהו פריך. אבל האמת היא שאני לא מאוד מוכוונת מרקמים.

צחקתי ולא צחקתי בקשר לגאולה. אני עדיין (!!!) מנסה לרזות. מזה מיליון שנה.
יש ירידות קטנות, יש עליות קטנות. אין את הירידה המדהימה שהיתה לי כשעשיתי דיאטה נטורופטית. ככה זה עכשיו.

אבל היתה לי חוויה מדהימה. הלכתי לשומרי משקל. זו היתה חוויה פוקחת עיניים כי היא הבהירה לי כמה השתניתי וכמה אני פשוט לא מסוגלת לעשות דיאטה מהסוג הזה.
זה הבהיר לי גם שאני לא אשמה. לא אשמה. זו לא אשמתי. אני פשוט לא יכולה. לא יכולה, מה אני אעשה לי? זה נחמד להתנגש בגבולות של עצמי ולהסכים להם - גם זו גאולה.

גם זו גאולה.
מותק, זו לא גם גאולה. בעיניי, זו הגאולה. בהא הידיעה.
הזכרת לי עכשיו את הפעם הראשונה שבה מישהו דיבר איתי על ספירת קלוריות וזה הצחיק אותי.
אני מאוד מאוד שמחה בשבילך. הרתיעה שלי משומרי משקל היא משהו ממש עצום. מצד אחד - מה שעובד בשביל אנשים הוא הרבה פעמים טוב. מצד שני, משהו שם מרתיע אותי בבסיס שלו. האופן שבו עוקפים את כל הבעיות ומתעסקים במספרים נראה לי פשוט מופרך. ואגב, זה ממקור קרוב. אבא שלי היה שם בערך עשרים שנים.

כמו מה? ביסלי?
אני חשבתי יותר בכיוון של קרקר או פריכית אורז אבל אם את מתעקשת ללכת לקצה אז כן, גם ביסלי לפעמים בא לי. אבל רק ברביקיו

פינת המתכון המנצח - הכנו אתמול מרציפן שיצא כל כך טעים אז שזה פשע לא לחלוק.
מצאתי בניצת הדובדבן צנצנת עם שקד מלא (בקליפתו) טחון ממש ממש דק. ממש אבקה. עירבבנו את כל הצנצנת עם בערך רבע צנצנת קטנה של סילן אורגני.
יצרנו מזה בצק רך וגמיש.
עשינו עיגולים קטנים ובכל אחד טמנו חצי פקאן והקפאנו.
כחולת מרציפן שכבר לא אוכלת סוכר זה עשה לי את היום. פשוט מעולה.

כחולת מרציפן שכבר לא אוכלת סוכר זה עשה לי את היום. פשוט מעולה.
זה לא מספיק מפורט. מה בדיוק קנית בניצת. יצרן, שם מוצר. פרוט מלא.
פה יש שתי חובבות מרציפן, שבהחלט נוגעות בסוכר (יותר מהרצוי, אבל כמובן הרחק מנורמת המצוי), ובמרציפן, אבל יש שאיפה מתמדת להשתפר.

הרתיעה שלי משומרי משקל היא משהו ממש עצום. מצד אחד - מה שעובד בשביל אנשים הוא הרבה פעמים טוב. מצד שני, משהו שם מרתיע אותי בבסיס שלו. האופן שבו עוקפים את כל הבעיות ומתעסקים במספרים נראה לי פשוט מופרך..
לי זה תמיד נראה היה פשוט לא קשור אלי. לךא יודעת אם נראה לי מטופש. אולי תיד אינטואיטיבית היה לי ברור שזה "עוקפים את כל הבעיות". אף פעם לא התחברתי לזה. זו הרגשה של עונש, ובצידה המון המון עבודה כדי להכניס את עצמך לעונש הזה. ממש מתקשה להתחבר.
ואמא שלי מאז שאני זוכרת בעודף משקל (כי כשהייתי בת 3 היא היתה חתיכת על! בתמונות היא יפהפיה ושחיפונת), אבל מעולם לא דבקה במשהו באוןפן עקבי, או בכלל לקחה ברצינות מדי איזו דיאטה, למיטב זכרוני.

אכלנו יהום סושי. פעם ראשונה שהכנתי.
נרדמתי עם הקטנה. ועדיין יש לי את הטעם בפה. משהו משולב של טעם-מרקם-אנרגיה. שעוד יושב לי. מצחיק, מצד אחד דומה ל-עלה לי האוכל. רק שזה הפוך. היא כאילו עוד נוכח, אבל באופן נעים.
נעים על גבול - רוצה עוד. ועם זאת - שבעה.
זה בהחלט יותר מטעים. זה איזו תערובת כזו. הרגשה של חוויה מזינה.

זה לא מספיק מפורט. מה בדיוק קנית בניצת. יצרן, שם מוצר. פרוט מלא.
וואלה, לא זוכרת. לא בטוחה שזה משנה. העיקרון הוא החשוב. בהינתן מכשיר מתאים את יכולה גם לטחון שקדים לבד לאבקה ממש דקה. לי פשוט אין.
עושים ניסיון שניים עד שמוצאים מרקם מדויק.
לא תוכלי לטעות אם לא תוסיפי יותר מדי סילאן. כל עוד נשאר לך "קמח שקדים" להוסיף במקרה של נזילות יתר את מסודרת.
אני כבר מפנזטת על הדבר הבא... להוסיף וניל, ג'ינג'ר, אגוזים אחרים... יאממי

חולקת קצת מהחוויות שלי בשבוע האחרון.

החלטתי על בלי-סוכר-ובלי-קמח, מבלי לוותר על המשך הקשב לרעב ושובע. נודה על האמת, בעיקר לטובת הפחתת חמישה קילו, אבל תוך פתיחות לזהות בונוסים לא צפויים.

אחרי שבוע כמעט מושלם (בניכוי חצי כפית סוכר בקפה מדי פעם, ולטעות מהפשטידה של חמותי כדי לגרום לה נחת רוח) ונטול קשיים הגיע אתמול. פתאום לא מצאתי מנוחה; פתאום לא יכולתי להנות מהספר שקראתי כי הייתי חייבת "משהו מתוק ליד"; פתאום זה היה משהו שמזמזם במח ולא עוזב. לא קשור בכלום לרעב, לא קשור למשהו שראיתי מול העיניים באותו רגע, משהו מבפנים.

קראתי לא מזמן, בספר של דן אריאלי על רציונליות, על ניסוי שבו שאלו גברים מה הסיכוי שהם יעשו דברים מסוימים בתחום המין. שאלו אותם גם מה הם חושבים הסיכוי שהם יעשו אותם במצב של גרוי מיני. ואז שאלו אותם שוב כשהם באמת היו במצב של גרוי מיני. מסתבר שהסיכוי שהם יעשו כל מיני דברים עלה דרסטית במצב של גרוי מיני, הרבה מעבר למה שאותם גברים חזו עבור עצמם שהוא יעלה. במילים אחרות: כשמשהו משבש את החשיבה הרציונלית שלנו אנחנו מעדיפים דברים אחרים, וכל זמן שאנחנו במצב רציונלי אנחנו לא יכולים לחזות איך ייראו ההעדפות שלנו במצב הלא רציונלי.

וככה הרגשתי אתמול. ממש הרגשתי שכל תהליך החשיבה שלי מקבל איזה שיבוש, שהרבה יותר קשה לי להקשיב לקול ההגיון. זה לא שלא יכולתי להחזיק את עצמי בשום אופן, כמובן, אבל זה היה משמעותית יותר קשה. נו, נקצר סיפור ארוך, הורדתי שלוש פרוסות עוגה. אבל אבל אבל - כשהגיע הלילה, ועמדתי ללכת לישון, וחשבתי לקחת עוד חתיכת שוקולד "כי מה זה חשוב, היום הזה כבר הרוס", עצרתי והבנתי שאני כבר לא במצב ההוא, הלא רציונלי; שעכשיו דווקא אין לי בעיה ללכת לישון בלי השוקולד. וכך היה. ובעצם, גם בארוחת הערב שהוזמנתי אליה אחרי פרשת העוגה לא אכלתי את הבורקסים המצויינים שהיו שם וגם לא נגעתי בלחמים, אכלתי רק שקשוקה וסלט.

בקיצור, תצפיות מעניינות. נראה איך יהיה הלאה.

_הזכות הזאת שונה מאוד מהזכות לאכול דברים טעימים.
נכון. ואני חושבת שבימינו זה באמת לא תמיד פשוט לעמוד על הזכות הזו. סליחה על הירידה לקרקע אבל הרבה פעמים זו שאלה של כסף. המזון האיכותי היום, ובעיקר הטרי, כל כך יקר, עד שכואב הלב לזרוק. יש דחף לקחת את מה שכבר לא הכי הכי ולהפוך אותו בעיבוד כלשהו לאכיל טעים מהסוג המעובד._

גוגוס, אני בטוחה בכך שלבור הזה לא אפול. לקח לי מספיק זמן כדי לקבל את זה שיש דברים שלא ראויים למאכל, וזה לא משנה שהם עלו כסף. זה לא איזון שאני מחפשת, זה איזון שכבר מצאתי. מהצד השני, גם אוכל שהוא לא איכותי וטרי יכול להיות טעים. אגוזים נשמרים היטב בקליפתם לפרקי זמן משמעותיים.
ואני לא חושבת שזה פשע לזרוק פרי או ירק שכבר לא ממש טרי לרסק ירוק, למשל.

ומה דעתך על טעמם של ירקות טריים?

גם כן טעימים. פשוט נדירים יותר. בצבא יש נטיה נוראית לחתוך ירקות בבוקר ואז הם עומדים ככה כמה שעות עד ארוחת הצהריים. זה לפעמים טעים ולפעמים לא. אבל בבית, כשאפשר פשוט לחתוך עגבניה ולאכול, פשוט תענוג!

בקיצור, תצפיות מעניינות. נראה איך יהיה הלאה.
הי לך, עוברת! תצפיות מרתקות. קראתי בשקיקה וגם קיבלתי השראה (אני אלופת ה"יאללה, היום אבוד, מה זה כבר משנה"). תודה @}

אשה במסע, אני מסכימה עם כל מילה שכתבת. אני פשוט יודעת שלא תמיד ההסכמות שלי באות לידי ביטוי ביום יום. לי קשה מאוד לזרוק תוצרת אורגנית למשל. יש לי קבעון בעניין. ומצאתי את עצמי לא פעם אוכלת יותר ממה שהייתי צריכה כי לא יכולתי לזרוק את זה וראיתי את הקלקול בדרך. יש לי תפישה רומנטית של התוצרת הזו וזה קשה לי. מצד שני, דווקא לזרוק לרסק ירוק, שהוא שיא התענוג של הבוקר בעיניי, משהו במצב לא טוב, אני לא יכולה. גם אם אני לא מרגישה את זה בטעם אני מרגישה את זה בראש וזה ממש מקלקל לי. נו, גם לי יש כמה שריטות

מה שכן, הסיכוי שאתענג על עגבנייה הוא נמוך מאוד. האיכות שלהן נמוכה מדי. טעמתי עגבניות מענגות פעמים ספורות בחיי. הן בהחלט יכולות להיות כאלה אבל לא כחלק מהשגרה שלי.

וחוץ מזה, משתפת שאני במצב לא טוב בכלל שמתבטא באכילה לילית על חשבון שינה לילית. אני לא אוכלת זבל אבל אני אוכלת יותר מדי בשעות לא מתאימות וזה משפיע עלי לא טוב. אני זוכרת שקראתי איפשהו שתהליכי עיכול אמורים להתרחש באור ולכן כאשר אוכלים אחרי ירידת החושך פשוט מבצעים פעולה שלגוף אין כלים מתאימים להתמודד איתה. מאוד מאוד מתאים למה שאני מרגישה כשאני אוכלת אחרי השקיעה.

סוף שבוע נעים לכולן.

את יכולה להגיד איפה קראת את זה?

ואומנם לא קשור, אבל אני כבר יותר בשבוע נמצאת בדף שהיה נחמד והפך לתוקפני ומלא אנרגיות שאני פשוט לא רוצה לידי, והיום, עכשיו, שוב נכנסתי עליו והחלטתי שזהו! נמאס לי להישאר שם בשביל הסיכוי הקלוש לדיאלוג.
וזו לא פעם ראשונה שזה קורה. אני מדברת עם אדם שנראה שיש סיכוי קלוש לדיאלוג, והוא שוב ושוב מסרב לו, ואניממשיכה את השיחה הרבה אחרי שהיא לא נעימה לי.

אז אני מנצלת את הדף הזה כדי להכריז חגיגית שאני לא אכתוב ולא אכנס עליו עד יום רביעי.

אני מרגישה שזה מתאים לרוח הדף, למרות שבעקרון הוא מדבר על מזון

את יכולה להגיד איפה קראת את זה?
יקירתי, לו זכרתי הייתי כותבת מייד

אבל אם את מחפשת זה היה משהו שקשור לפעילות הורמונלית אחרי החשיכה.

אני מרגישה שזה מתאים לרוח הדף, למרות שבעקרון הוא מדבר על מזון

בטח מתאים. גם מזון לנפש. וגם מזון מקולקל לנפש. נשמע שמשהו בדף ההוא פשוט כבר לא טרי

שתהיה לך מנוחה נעימה מהתוקפנות.

בוודאי שהדף ההוא מזמן לא טרי, הוא כבר התקלקל. ואני מתקשה פשוט לזרוק אותו, כי כבר שילמתי עליו (כתבתי בו), וקשה לי לזרוק

וכמו צפרע ששמים אותה במים קרים ומחממים אותם לאט לאט, אני לא מצליחה לזהות את הגבול בו המזון כבר מקולקל.

אולי כדאי לי לסות במשך שבוע לא להשתתף בכלל בוויכוחים תוקפניים? זה נראה לי ממש קשה.

גוגוס, חשבת פעם לצאת ללקט? אני חושבת שאוכל מלוקט הוא גם טרי יותר, וגם פחות חבל לזרוק, וגם לפעמים נשמר יותר זמן. למשל, זרעי סרפדים.

אולי כדאי לי לסות במשך שבוע לא להשתתף בכלל בוויכוחים תוקפניים? זה נראה לי ממש קשה.
עד שלא מנסים לא יודעים. ואם מסקרן אותך לנסות אז לכי על זה. יותר חשוב לבחון את מה שתרגישי בתוך הוויתור הזה, את מה שתלמדי על עצמך, מאשר להצליח לעמוד במשימה שלך.

גוגוס, חשבת פעם לצאת ללקט?
בטח! המון פעמים. ומעולם לא הגעתי לזה. מה שכן, כאשר אנחנו מטיילים בשבתות אני שמחה לאכול מכל הבא ליד.

נו טוב, שכנעת אותי

מצטרפת לתרבות הניסויים של דפי החיוניות.

אני עושה ניסוי ובו אנסה במשך שבוע לא להיכנס לוויכוחים תוקפניים, והיה ודיון הופך לוויכוח לנסות לשים לב לכך בזמן ולצאת ממנו

אם את יוצאת לטייל בשבתות (איזה כייף, גם אני), אז למה לא לנסות ללקט ושיהיה גם לבית. עכשיו זו אל העונה הכי מתאימה, אבל כשיש חוביזה וסרפדים ואגוזים ומיני צמחי מאכל, אז יש אפשרות לתזונה לקטית-ברובה.

בעקרון אפשר גם עכשיו אבל זה די קשה, ואף פעם אין לי סבלנות ללקט מספיק זרעי סרפד שיספיקו לאחר כך.

ואגוזי פקאן שליקטתי בעונתם עדיין נשארו לי, אורגניים לחלוטין

וטעימים מאוד. ונראים ממש לא כמו בחנות. אחרי שליקטתי אותם ברור לי שלא אוכל לקנות אגוזי פקאן בחנות.
גם מנגו אפשר ללקט

ועוד כל מיני דברים נחמדים.

ורק לשם הסר הספק - את העצה הזאת אני נותנת לעצמי לא פחות מאשר לך

שליחה על ידי ממ* » 20 אוגוסט 2012, 14:59

רק להגיד שאני קוראת כל מילה בקפידה ובעניין.

בנוגע לטעם של האוכל: אני זקוקה לאוכל מאוד עדין בטעמו. חברים צוחקים עלי שאני אוהבת אוכל חסר טעם (ואני סבורה שהם היממו עצמם בהתקפת טעמים קפיטליסטית. אבל זה לא תמיד כך. הסינים וההודים אוהבים אוכל מאוד חריף. גם אלה שלא אוכלים ג'אנק). כך הורגלתי בבית (אוכל עדין, פשוט וטרי), כך התרגלתי וכך הרגלתי את בתי.

אני משקיעה מינימום באוכל, ולא מבינה את ההשקעה העצומה בהכנות מסובכות (אם כי מכבדת את מי ששואב מזה הנאה).

בילדותי ועד היום נגעלתי מסוגים רבים של אוכל. הזכות שלי כפי שאני רואה אותה היא בעיקר לא לאכול אוכל לא טעים.
הבת שלי היא בדיוק כמוני, ואני מגנה עליה בחירוף נפש כשמנסים לדחוף לה סוגי אוכל שונים.

אני משקיעה מינימום באוכל, ולא מבינה את ההשקעה העצומה בהכנות מסובכות (אם כי מכבדת את מי ששואב מזה הנאה).

אולי תוכלי לפרט איך את עושה את זה? אני לא שואבת הנאה מהכנות מסובכות ועדיין מוצאת את עצמי שעות במטבח כדי לבשל אוכל שהוא בעיני פשוט ומזין...