שבמשך שנה וחצי אשכרה ענית לטלפונים האלו
הו הו הרי זה תהליך - בהתחלה זה היה שיחה ליום, ואני בהתחלה עוד הייתי בקטע של "להסביר", לא אמא, אל תדאגי, אני עושה ככה... והלכתי לרופא... והוא אמר ככה...
והרי גדלתי אצלה, הייתי רגילה (מילא פעם ביום! כשגרתי בבית ההורים זה היה הרי כל הזמן ועל כל דבר...), אז הגבתי בדרכים הרגילות.
(כמו שכתבו תמי ו
אמא של מוש, שמבינות בדיוק על מה אני מדברת)
חוץ מזה, לא היתה לי שיחה מזוהה ולא היו אז טלפונים סלולריים, זכרו - זה באלף שעבר D-: וככה היו הרבה שיחות ביום: שיחות עבודה, שיחות לאיש, שיחות מחברות, כל הטלפון בבית, ואת אף פעם לא יודעת מי בצד השני.
הטלפון מצלצל - את עונה.
ככה זה היה פעם.
לא רק זה, אפילו היה לנו אז "משיבון" (נדמה לי שאפילו קראו לזה "מזכירה אלקטרונית" לפני שהחליפו את השם למשיבון (-: ), אז בפרהיסטוריה P-:
אז היא היתה גם משאירה הודעות במשיבון... (לא זוכרת מתי קיבלתי שכל והוצאתי את הקלטת מהמשיבון וביטלתי אותו. זה היה כשגיליתי יום אחד שבניגוד להתחלה, ששמחתי מאוד על ההמצאה הזאת ורק חיכיתי לשמוע מי השאיר לי הודעות - התחלתי לשנוא לקבל הודעות. ומאז אין לי משיבון ובטח שאין לי "תא קולי")
אז כל פעם היה שינוי פאזה.
וגם, לא דומה שיחה בחודשים הראשונים, שהיא אמנם מלחיצה אבל אני עדיין בטוחה שצ'יק צ'ק אני נכנסת להריון - כמו שיחה אחרי שנה שבה כל מה שניסיתי לא עבד S-:
בהתחלה גם שמחתי על האיכפתיות וההתעניינות ועל ההזדמנות לדבר על מה שהציק לי ועל מה שאני עושה, בכל זאת זה קטע מאוד קשה, כשאת כבר תיכף בת 35 ולא מצליחה להיכנס להריון, ולא עם כל אחד את רוצה לדבר על זה, ובכל זאת זה בראש מעיינייך (אה, וגם כולם אומרים לך לא לחשוב על זה... P-: עוד עצה ממש טובה ומוצלחת: אל תחשבי על קוף עם תחת אדום!).
אז גם לקח זמן עד שקלטתי שהיא ממש מלחיצה אותי ומוסיפה ללחץ, לדאגה ולחרדה שלי.
ואחרי זה כשהתחלתי להבין שזה ממש לא מוסיף לי (בלשון המעטה), אז התחלתי לנסות לשנות את זה, ואכן ניסיתי כל מיני דרכים להגיב, כל מיני דרכים לבקש, וככל שניסיתי, וככל שחלף הזמן, כך הלך והתברר לי שזה ממש מציק לי וששום דבר לא עוזר להפסיק את זה.
כשאת במצב כזה, את בעצמך צריכה לגייס את כל הכוחות לשמור על האמונה שלך ועל האומץ שלך ללכת בדרך שלך. זה ממש לא קל לגייס כוחות ואומץ, כשמישהו ממש "בכוח" דוחף לך מסר הפוך.
צריך גם לזכור שזו אמא שלי.
אני מכבדת את אמא שלי. ממש לא חשבתי לרגע על שום פיתרון דראסטי! פסלתי כל פיתרון שלא נראה לי הולם, במשך הרבה זמן. כל הרעיונות נראו לי קיצוניים ואלימים, לא הייתי מוכנה, גם לא הייתי מוכנה לעשות משהו שיפגע באמא שלי.
גם הייתי אובדת עצות מול הכוונות הטובות.
ולבסוף, לבסוף, אני לא כותבת את זה פה במקרה, כן?
זה נועד להוות מידע מועיל, איך לשמור על עצמנו ואילו טעויות אנחנו עלולות לעשות כשאין לנו שום מנגנון של שמירה עצמית.
אז
אישה במסע, אני מסכימה איתך לגמרי.
זה בהחלט לא העיד על בריאות נפשית שלי או על הרגלים טובים להתמודד עם דברים כאלה. לא היה לי יצר שימור עצמי.
בדיוק מה שאמרת, אישה.
מאיפה שיהיה לי? גדלתי אצלה. היא גידלה אותי, היא חינכה אותי, היא עיצבה אותי. זו אמא!
שאלת "מה, אני מזוכיסטית?"
לא הייתי מזוכיסטית מעולם, אבל בגלל הכוונות הטובות וההעדר המוחלט של כוונות רעות (לאמא שלי אין עצם אחת רעה בגוף, ובנותיה בראש מעייניה כל הזמן) התקשיתי לזהות שההתנהגות - "סדיסטית".
כי הרי, אני מזכירה שיש לי סרטן. והסרטן שלי בין היתר יושב על אותו חלק, שבו אני לא שמה את עצמי, את הצרכים שלי ואת החיוניות שלי או החיים שלי - במקום הראשון.
זה לא סתם שיש לי סרטן. בין היתר (נוסף על שלל גורמים פיזיים) מה שיצר אותו הוא אותו דפוס של חוסר בריאות, שבו אני איפשרתי לאמא שלי לכווץ אותי ולכווץ אותי ולמעוך אותי ולהלחיץ אותי, לשדר לי שאני לא בסדר (כרגיל), שאני לא מוצלחת (כרגיל), שהרעיונות שלי, הדיעות שלי והרצונות שלי, שהדרך שלי והאמונות שלי והתקוות שלי - הם חסרי כל ערך.
זה בעצם היה המסר.
ואני לא ידעתי מה לעשות עם המסר הזה, זה המסר שהוטבע בי מגיל אפס (וכשאני אומרת גיל אפס, אני מתכוונת מהשעות הראשונות לחיי, מהחוויות הראשונות שעברתי בבית החולים), וזה היה מסר מתעתע, כי הוא שילב אהבה ואיכפתיות אדירה - עם, אה, משהו מאוד פוגע (אין לי בעצם שם מדוייק לזה).
ההחלטה, שהיתה מאוד קיצונית, מאוד לא אופיינית, לא לענות על שום טלפון (שוב, זה אמר שצלצלו מהעבודה, מהבנק, מכל מקום, ואני לא הרמתי את הטלפון, בכלל. כי לא ידעתי מי מצלצל. זה אמר לנתק את כל העולם!),
ההחלטה הזאת היתה הצעד הראשון שלי לקראת הרעיון החדשני, שאני חשובה, ששלוות הנפש שלי חשובה, שאני לא מוכרחה לסבול, שחייבת להיות דרך לדאוג לעצמי.
רק צעד ראשון, כי זו היתה כיתה א'.
ובדרך, אמא שלי משתנה בצורות מפתיעות ביותר, ולא בשום דרך שהכרנו פעם.
לא כתוצאה מזה שביקשתי שתשתנה למעני, שתתחשב בי או שתפסיק לעשות משהו מפני שהוא "ממש לא משמח אותי" (אני אוהבת מאוד את הניסוח הזה, גוגוס).
זה לא שהפסקתי לבקש בקשות כאלה P-: הנה, רק היום ביקשתי ש-לא תספר לי מה עוללו לאולמרט (לא עזר, שמעתי בפירוט את מעללי הפרקליטות...). אבל היא הגיעה אתמול מיוזמתה ובהתנדבות לבשל לי אחרי ששאלה אם יש לי מה לאכול, והבוקר הגיעה שוב מיוזמתה ובהתנדבות אחרי חדר הכושר כדי להכין לי אוכל, כי לא ידעה אם היום כן הצלחתי לגייס עזרה.
אני לא מפרטת אז רק אגיד בשורה תחתונה: זה כזה מהפך באישיות שלה, שקשה לתאר.
(כלומר, לרוב הקוראים זו נראית התנהגות אימהית שיגרתית לחלוטין - אבל אמא שלי שנאה יותר מכל להכין לנו אוכל. ולא השתמשתי בקלות ראש במלה הזאת).
[
פלוני אלמונית ותיקה, תודה שהסברת את עצמך
]
