החיוניות שלי חלק תשיעי

[תמי*]

בשמת, ממש מרגש לקרוא אותך.
לא רק שאת הצלחת להשתנות, אלא שהשינוי שלך משתקף גם בשינוי שעוברת אימך. זו נראית לי מתנה אדירה גם בשבילה.

[אמא_של_מוש*]

בשמת, ממש מרגש לקרוא אותך. @}

[גוגוס*]

בשמת יקרה ואהובה, גם אותי מרגש מאוד לקרוא אותך. איזו דרך... יפה, ועקבית ומודעת...
תמיד מעוררת השראה.

רציתי לשתף אותך שלצערי הרב אני בהחלט לא מקבלת כמובן מאליו את זה שמה שלא נעים לי פשוט נפסק. אני לא בטוחה שיש מישהו שאלו הם באמת החיים שלו באופן כללי.
אני הולכת בעניין הזה מאוד בדרך המרשלית, כמו שאני מבינה אותה.
אני תמיד מבקשת, בבהירות הכי גדולה שאני יכולה. ואני מבקשת את זה בדיוק כמוך - כמו עזרה שאשמח לקבל.
אם מבוקשי ניתן לי - נהדר.
אם הוא לא ניתן לי, אני מבינה שהאדם השני לא יכול כרגע (או לפעמים אי פעם) לתת לי. ואז עומדת לי הבחירה מה לעשות בהנחה שזהו המצב כרגע.
במקרים רבים, בדיוק כמו שפעלת בעצמך, גם אני לוקחת אחריות ויוצרת מרחק. אני מניחה שתמיד מגיע לי הטוב ביותר, ובטח שלא מגיע לי אף פעם לסבול מהתנהגויות של אחרים, אבל שמעבר לבקשה פשוטה מהם, זו כבר האחריות שלי לדאוג לעצמי.

ואני מבינה ממש ממש לעומק את המסע שתיארת בין הרגע שבו התנהגות מסוימת מרגישה בסדר גמור לבין הרגע שבו אנחנו מבינות שניאלץ לחתוך את אותה התנהגות בדיוק אחרת היא תמעך אותנו. ואת צודקת לגמרי, זה לפעמים מסע ארוך מאוד של הבנה, ושיום, ופעולות בדרך עד הפעולה הפותרת את הבעיה, לפעמים של שנים ארוכות.
כל כך קשה לפעמים לשים לב שהכאב ראש של הערב נגרם משיחה שהתנהלה בבוקר ולא עיבדתי כמו שצריך...
ואז לראות שזה קורה עוד פעם ועוד פעם, וכל פעם יש לזה מופעים אחרת...
ואז להבין מה בזה בכלל מפריע כדי לדעת מה בכלל לבקש. וואו, כמה זה קשה וארוך לפעמים.
ואז לבקש. ולא להיענות לפעמים. וליצור מרחק מאולץ. לפעמים זה יותר קל לטפס את ההימלאיה מאשר לעשות את זה עם אנשים קרובים מאוד.

אז רק להגיד לך שאת לגמרי לא לבד בזה, וחזקי ואמצי!

אכן, הכוונה שלי בהקשר הזה היתה לדברים שבהם האדם השני באמת ובתמים רוצה לשמח אותי, ואני מבהירה שזה לא נעים או לא מתאים. במקרים כאלה שבהם הכוונה של הצד השני נקייה אין שום סיבה שזה לא ייפסק תכף ומייד.
ואם זה לא נפסק, אז סביר שאני אלך לברר מהי הכוונה מאוחרי זה ואיזה עוד רווח שלא ברור לי נמצא שם עבור האדם השני.

[תמי*]

שואלת את שתיכן, בשמת וגוגוס ובעצם כל אחת שיש לה זוית לתרום:
מה לדעתכן מאפשר לשינוי - אצלכן - להתרחש?
כלומר, אני מתכוונת למסע הזה ולשלב שבו פתאום מסוגלים לראות שמשהו לא בסדר, משהו שרגע קודם לא הייתי מסוגלת לראות אותו כך.
מה לדעתכן מעודד התפתחות כזו?
מה מקדם אותה?
מקווה שהשאלה שלי מובנת.

[גוגוס*]

מה מקדם אותה?
מה שעבד אצלי היה החיבור לגוף. ברגע שהתחלתי להיות מחוברת יותר לגוף שלי ולהבין את הסימנים שהוא שולח לי וגם להתייחס אליהם - הדברים זזו.
כל עוד זה היה רק "לא נעים לי", כללי כזה, הצלחתי לעשות דברים שלא הניבו את התועלת המקווה בדרך כלל.
או שהם השיגו את המטרה אבל במחיר ליחסים, או שהם לא השיגו את המטרה בכלל. קרו לי דברים שדומים למה שבשמת תיארה, שמבקשים והשני מבין וחוזר על זה אחר כך בדיוק אותו דבר.

ברגע שחוויתי את זה דרך הגוף, והבנתי שזה כבר הגוף שלי שאומר "לא נעים לי", כלומר - שהמחיר שקודם היה סמוי נהיה גלוי, איכשהו היה לי גם תמריץ יותר חזק לעשות, וגם תמריץ יותר חזק לעשות היטב. להיות יותר ברורה, ויותר נקיה בכוונה שלי, וכך להשיג הרבה יותר.
זה גם הבהיר לי היטב את הצורך שלי להתרחק אם התועלת המבוקשת לא מתקבלת, כי המחיר היה בלתי נסבל. מה פתאום שהגוף שלי יאותת שהוא סובל?

מה זה הדבר הזה של הגוף? מגוון של תחושות לא נוחות, בעיקר בכל האזור שבין הבטן התחתונה לראש. הרבה תחושה של תעוקת נשימה, של כאבי שרירים קלים יחסית אבל ברורים. של רצועות שנמתחות לא טוב. של הגידול שלי, למשל...

ומאוד עזר לי תודעתית לחזור שוב ושוב ושוב למרשל רוזנברג
הדברים שלו הם אמת צרופה בעיניי, וברגע שידעתי שהאמת לצדי אז תפישתית היה לי הרבה יותר קל "להתעקש" על שלי.

[תמי*]

תודה גוגוס.
זה מסביר את מה שקורה כשמתפתחת מחלה - כשהגוף צועק את מה שהוא אמר קודם בצורה עמומה יותר.
2 שאלות עולות לי בהמשך לדברייך:
איך את מבינה את מה שהכאב הגופני אומר? איך את מחברת את התחושות הגופניות למסר שמצביע על הכיוון שדורש שינוי? או אולי אשאל אחרת: יש משהו במסע הזה שחשוב לדעתך (שאפשר לעשות) כדי להצליח לפענח את התחושות הגופניות? כדי להבין איזה שינוי הכאב מאותת שכדאי לי לעשות?

ושאלה שנייה:
האם אפשר לעבוד עם הגוף לא רק במסלול של הכאב - אלא עוד לפניו? כלומר לא רק כדי לראות משהו שהוא ״לא בסדר״, אלא גם משהו שהוא ״כן בסדר״?
נניח בסיפור של בשמת: להבין מה אני צריכה כדי להיכנס להריון עוד לפני שהגוף מאותת בצורה של בעיה שהלחץ לא טוב לי?
או גם בתחומים אחרים בחיים, כשאני בצומת של בחירה ומתלבטת: יחסים, עבודה, תזונה, ובהנחה שאין עדיין נזק או בעיה שמייצרים סימפטומים גופניים. האם אפשר לעבור דרך הגוף כדי להגיע לשלב שבו מסוגלים לראות בצורה צלולה יותר מה כדאי? מהו הרצוי?

[טלי_ב*]

בשמת, תודה על השיתוף בתהליך. גם אותי הוא ריגש וגם האיר לי כמה דברים חשובים. במיוחד
זה היה מסר מתעתע, כי הוא שילב אהבה ואיכפתיות אדירה - עם, אה, משהו מאוד פוגע (אין לי בעצם שם מדוייק לזה).

_מה לדעתכן מעודד התפתחות כזו?
מה מקדם אותה?_
תמי, השאלה ממש מעניינת. לשמחתי לא היה לי זמן לענות אתמול כשקראתי, אז הייתה לי הזדמנות להקדיש לזה מחשבה תוך כדי החיים (-:
אני מאוד מזדהה עם מה שגוגוס כתבה, וגם עם התועלת שיש בקול או בדרך שאפשר לחזור אליהם שוב ושוב, שנוגעים לנו בחלק של האמת הצרופה, שמהווים מקור השראה ועוזרים לכוונן כשצריך.
אבל מעבר לזה הגעתי למסקנה שאצלי דברים נעים קדימה הרבה יותר כשיש אנשים אחרים שמעורבים בתהליכים שלי. זה לא חייב להיות מעורבות ברמה גבוהה כמו טיפול. אבל כל עוד דברים קורים רק ביני לבין עצמי, הם זזים לאאאאאט מאוד, אם בכלל. והכי מועיל היה לי כשתהליכים התרחשו עם אינטראקציה עם הבחוץ (בניגוד ללהשלים תהליך פנימי, ואז לבטא אותו החוצה, בשני שלבים נפרדים).

[תמי*]

טלי,
מוכנה לתת דוגמא? מה זאת אומרת בקול או בדרך שאפשר לחזור אליהם שוב ושוב, שנוגעים לנו בחלק של האמת הצרופה.
מה למשל? מי למשל? את מתכוונת לדמות מסויימת? לגישה? לאמירה?

הגעתי למסקנה שאצלי דברים נעים קדימה הרבה יותר כשיש אנשים אחרים שמעורבים בתהליכים שלי.
מזדהה.

[טלי_ב*]

מה זאת אומרת בקול או בדרך שאפשר לחזור אליהם שוב ושוב, שנוגעים לנו בחלק של האמת הצרופה.

התייחסתי למה שגוגוס כתבה:
_ומאוד עזר לי תודעתית לחזור שוב ושוב ושוב למרשל רוזנברג
הדברים שלו הם אמת צרופה בעיניי, וברגע שידעתי שהאמת לצדי אז תפישתית היה לי הרבה יותר קל "להתעקש" על שלי._

זה יכול להיות דמות מסוימת או גישה או השילוב בין גישה מסוימת לבין איך שדמות מסוימת מבטאת אותה... אבל לפעמים נתקלים במשהו שפשוט נוגע בנו באופן עמוק, פשוט מרגיש נכון מאוד, וכשאפשר לחזור לזה, זה פשוט... עוזר (-:

[גוגוס*]

יש משהו במסע הזה שחשוב לדעתך (שאפשר לעשות) כדי להצליח לפענח את התחושות הגופניות? כדי להבין איזה שינוי הכאב מאותת שכדאי לי לעשות?
כן, לסמוך על האינטואיציה.
יש תרגיל שאני עושה המון - אני מציגה שאלה מאוד בסיסית, מאוד גולמית, ששייכת למשהו שלא מסתדר.
למשל - למה לא נוח לי בבטן? או - מאיפה הכעס? או - למה אני לא נושמת?
ואז מכבדת מאוד את התשובה הראשונה שעולה. ואם עולות אחריה עוד, בצורה מיידית ובלי מחשבה, אז גם אותן.
הרעיון מאחורי זה הוא לא "להצליח" לקלוע לדבר "הנכון" אלא לבדוק מה קורה כאשר מכבדים את האינטואיציה. איזה תובנות זה מביא, איזה פעולות קורות בעקבות זה ועוד ועוד. זו פשוט דרך לעבוד עם האינטואיציה ולתרגל הקשבה אליה ופעולה איתה.

החוויה הפרטית שלי היא שזה אף פעם לא גרם לי נזק, פעמים רבות הביא לי תועלת, ומאוד חיזק את היכולת שלי לסמוך על עצמי.

החלק החשוב (בעיקר משום שיש רבים שהאינטואיציה שלהם לגבי אחרים ממש עקומהף עמוסת פרשנות וכו') היא לשאול רק לגבי העצמי. מה אצלי מבקש תשומת לב, מה אצלי לא בסדר או כן בסדר, מה נחוץ לי. לנסות לא לערבב את זה עם אחרים, ששם יש סיכוי גבוה יותר לטעות, שרק תחליש את היכולת שלי לסמוך על עצמי.
בענייני עצמי רק אני יודעת, ובדרך כלל גם יודעת טוב. עכשיו נשאר להתחיל לדבר עם הקול היודע הזה.

האם אפשר לעבוד עם הגוף לא רק במסלול של הכאב - אלא עוד לפניו? כלומר לא רק כדי לראות משהו שהוא ״לא בסדר״, אלא גם משהו שהוא ״כן בסדר״?
הו, בטח!!!
אני שמה לב מאוד מאוד לסימנים חיוביים של הגוף שמלמדים אותי שאני במקום הנכון. נשימה שמתרווחת, חיוך, תחושה שאני זקופה ועוד.
זה עונה על השאלה או שכיוונת למשהו קצת אחר?

החיבור של זה עם האינטואיציה לגבי החלטות הוא כזה - אני שואלת את עצמי בפשטות:
מה טוב?
מה נכון?
מה את צריכה?
מה את רוצה?

נותנת כבוד לתשובה הראשונה שעולה ומתבוננת על הגוף שלי. אם בצמוד לתשובה הזו עולה בי התרווחות, חיוך, נשימה, הזדקפות, או משהו מהמשפחה של התגובות הפיזיות הנעימות הללו - אני יודעת שזה נכון לי. זה הרי סוג של... מבחן שריר.
אם עולים בי דברים אחרים והפוכים (כיווץ, נשימה לחוצה, גלגול עיניים, אנחה וכו', אני מתבוננת שוב ומבינה שהדבר שמדבר אלי הוא כנראה מהמשפחה של הפחד. חובה להקשיב לו, אבל זה לא יהיה מקום טוב ללכת אליו או לבחור בו.

[גוגוס*]

תמי, חשבתי על דוגמה טובה בשבילך.
יש אנשים מסוימים, שכאשר אני מסיימת שיחת טלפון איתם, אני ממש צריכה לשחרר נשימה עמוקה, לפעמים אפילו ממש עם קול. כלומר, אני חוזרת באופן אקטיבי לנשום נורמלי אחרי שאני מסיימת לדבר איתם. מהתחושה הנעימה שעולה בי אני מבינה שבעצם כל השיחה איתם לא נשמתי היטב.
זה סימן ברור בשבילי לשנות את דינמיקת השיחה איתם או להפסיק לדבר איתם (בעיקר בטלפון).
כשאני בתוך השיחה אני בכלל לא שמה לב שאני לא נושמת. התחושה הטובה שמתרווחת אחר כך מלמדת אותי את זה ואני יכולה להיעזר בה ולא סתם לחשוב - הו, הנה אנחה, אם בכלל שמתי לב לזה שנאנחתי...

[תמי*]

והאוו, צלצול, דוגמת הטלפון מצוינת בשבילי (:

[תמי*]

החלק החשוב (בעיקר משום שיש רבים שהאינטואיציה שלהם לגבי אחרים ממש עקומהף עמוסת פרשנות וכו') היא לשאול רק לגבי העצמי.
מבינה.

נותנת כבוד לתשובה הראשונה שעולה ומתבוננת על הגוף שלי.

אבל אצלי לעיתים קרובות עולות תחושות מהמשפחה של הפחד דווקא כשהתשובה כוללת משהו שמאוד מדויק לי, אבל כזה שלמשל לא מתאים לסביבה שלי, והגוף משקף את החשש מהתגובה של הסביבה.
כלומר, במצבים הקשים של הבירור, אני לא בטוחה שאני יכולה להפריד בין התחושות השונות. להפריד את תחושת ההתרווחות (כן, כן, לנסוע לשבוע לבד, זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו) מתחושת המועקה (אוי, מה יהיה על הבנות, מה יגיד בן הזוג).

[גוגוס*]

תמי יקרה, יש לי שתי תשובות שונות בשבילך. הראשונה היא ממש הסבר מי אני ואיך אני פועלת, שמבהירה לך למה הטכניקה שהצעתי טובה עבורי (ואולי לא מתאימה לאחרות) והשנייה קצת יותר כללית ואולי תתחברי אליה יותר. החלק הראשון חשוב כדי להבהיר שהדרך שבה אני חיה את חיי מתאימה קודם כל, ובעיקר, ואולי רק... לי
אבל לפעמים אפשר להתבונן בחיים של אחרים ולדעת להגיד - כן, כזה אני רוצה גם, או להפך - כזה אני לא רוצה. בשני המקרים זה עשוי להוביל לפעולה שתהיה מדויקת וטובה לך.

אני לא מקבלת החלטות בסדרי גודל כאלה על סמך איך שהן תתקבלנה אצל מישהו אחר. אני עוברת דירה ועיר ומדינה על בסיס התחשבות בצרכים של אחרים, ואני לפעמים מארגנת את עולם העבודה שלי על בסיס התחשבות באחרים ואני אפילו מזמינה ומכינה אוכל על בסיס התחשבות באחרים.

אבל החלטה כמו לנסוע לשבוע, אם היא אפשרית טכנית ואפילו כוללת מאמץ מסוים מצד אחרים שאוהבים אותי, אני פשוט מביאה לשולחן המשותף עם בן הזוג ואומרת - אני רוצה. מה דעתך?
ואני מאפשרת לו להביע את ההסתייגויות האמיתיות שלו, אם בכלל יש כאלה, במקום להמציא אותן בעצמי. אותו דבר עם הילדים. אני אומרת להם שזה מה שאני רוצה או צריכה וכל המחשבה מתנהלת סביב איך לעזור לי לקבל את זה ולא סביב איך לעכב את זה לטובת הצרכים שלהם.
וגם כשהם צריכים או רוצים זה מתנהל אותו דבר.
ולכן אין לי שום סיבה לבזבז אפילו דקה על מה יגידו אנשים אחרים. אני מציגה את עצמי ומזמינה אותם לאפשר לי את זה, במקום לבוא כשאני כבר כולי ערוכה לזה שיוציאו לי את הרוח מהמפרשים.

ולגבי השאלה "מה יהיה על הבנות" אני מוכרחה לומר שזו שאלה שלא שאלתי את עצמי אפילו פעם אחת בחיי ההוריים. הילדים שלי בריאים בנפשם, הם חזקים, יש להם אבא מופלא. יהיה בסדר. מעבר לכך אני לא עוסקת בזה בכלל.
והיו פעמים שהיה למי מהם קשה. נו, אז היה קשה... אפשר לחשוב. בדיוק רצו את אמא ואמא לא היתה. אז היה אבא נהדר שעשה כמיטב יכולתו, ואמא קיבלה משהו ששומר על שפיותה או סתם משמח אותה מאוד והיא נתנה כמיטב יכולתה כשהיא שבה.
בתשעים וחמישה אחוז מהמקרים גם לא היה קשה אלא כיף.
ההיעדרות ההורית היא הרבה פעמים ברכה. היא עשויה להשפיע מאוד לטובה על כולם, לאפשר לאבא חופש מאמא והכללים שלה, לאפשר ארוחות והתנהגות לא שגרתיים סתם כי השיגרה כבר נשברה, וכל אלו מאוד מפצים על הגעגוע אם הוא בכלל קיים.

אני אמא קצת משונה, אני יודעת, אבל התוצאה שבתוכה אני חיה מעידה שוב ושוב על כך שהשוני הזה מייצר משהו בסדר גמור ואף למעלה מכך. אז אני ממליצה בחום, למקרה שזה בעצם גם מה שאת רוצה לעשות לפעמים אבל פוחדת מהמוזרות של זה

ועכשיו לעניין התיאורטי יותר -
ראשית, לא כדאי להחליט בשביל הסביבה שלך מה מתאים לה ומה לא. ככל שאת מניחה הנחות כאלה את מחזקת שני דברים: את זה שהסביבה באמת מניחה הנחות כאלה שיכולות לעכב את הרצונות שלך מהגשמה, ואת זה שלסביבה בכלל יש כוח או זכות לנסות לעכב אותך.
איך יוצאים מזה? מסובך מאוד להסביר במסגרת הזו, אבל זו עבודה אטית ועדינה של קבלה עצמית של מי שאת ושל מה שאת צריכה ורוצה. לצד זה או לפני זה צריך לשחרר את האמונה הרווחת שבחירה או העדפה של הצרכים שלך היא אנוכיות.
להפך, לנסות לעכב את מילוי הצרכים של האחר על ידי, רק כי אפשר לדרוש העדפה של הצרכים שלי שבעצם לא נורא נורא דחופים לי - זו אנוכיות לשמה ואני לא רוצה ללמד את הילדים שלי את האפשרות הזו בכך שאאפשר לצרכים שלהם להשתלט על שלי.
במקומה של תפישת האנוכיות אפשר לאמץ בהדרגתיות את ההבנה שהעדפת הצרכים שלך היא אותנטיות, ושאותנטיות קשובה ורגישה (שזה מה שאת תהיי בכל מקרה, שהרי על זה את לא צריכה להתאמץ באמת) היא ממש לטובת כולם.
והיא בעיקר בעיקר לטובת הבנות שלך, שאחרת איך הן תלמדנה להיות בעצמן קשובות לצרכים שלהן ולספק את הרצונות שלהן, אם לא תהיה להן דוגמה?
האם היית רוצה ללמד אותן לשקול את כל הצרכים של כל הסביבה לפני שהן מתעקשות על שלהן?

אני מעריכה שאת דווקא יודעת להפריד היטב את תחושת המועקה והפחד מתחושת הרווחה. אני חושבת שהמשימה שלך היא להסכים לראות את שניהם ובכל זאת לבחור במה שמשרת אותך היטב. שם הקושי, לדעתי, ולא ביכולת להבחין מה נובע מאיפה. לפחות לא בדוגמה שנתת...

[תמי*]

תודה צלצול על שתי התשובות.
אני מאוד אוהבת להתבונן בחיים של אחרים ולדעת להגיד - כן, כזה אני רוצה גם, או להפך - כזה אני לא רוצה
אז תודה שאת מציגה כאן בכנות את ההתנהלות שלך.

אני אמא קצת משונה, אני יודעת, אבל התוצאה שבתוכה אני חיה מעידה שוב ושוב על כך שהשוני הזה מייצר משהו בסדר גמור ואף למעלה מכך
אני ממש בטוחה (:

אני אומרת להם שזה מה שאני רוצה או צריכה וכל המחשבה מתנהלת סביב איך לעזור לי לקבל את זה ולא סביב איך לעכב את זה לטובת הצרכים שלהם.
זה מעולה.
אבל קחי בחשבון שאת מוקפת באנשים טובים ונוחים בשיתוף פעולה. בואי נוציא את הילדים שלך ושלי מהחשבון ונתייחס רק למבוגרים, בני משפחה שדעתם חשובה ומשפיעה - אז לא כולם מצליחים להגיב כך בהיענות כזו כמו שאת מציגה.
אני חושבת שבדוגמא של בשמת זה הענין. חוסר מסוגלות של האם לנהל מחשבה מסוג "איך לעזור לה" או אפילו יותר גרוע, רצון כן לעזור שיוצא עקום.

טוב, הדוגמא שלי לגבי נסיעה של שבוע היא באמת דוגמא קלה. כי ההשלכות לא דרמטיות.
מה לגבי החלטות קשות יותר?
כתבת: אני עוברת דירה ועיר ומדינה על בסיס התחשבות בצרכים של אחרים ואני לפעמים מארגנת את עולם העבודה שלי על בסיס התחשבות באחרים.
איך זה עובד כאן?
איפה עובר אצלך הגבול - בין התחשבות בצרכים של אחרים והתחשבות בצרכים שלך?
את חושבת שגם בסדר גודל כזה של החלטות אפשר להפריד היטב את תחושת המועקה והפחד מתחושת הרווחה?
לא בטוחה שאני מצליחה לנסח את השאלה שלי היטב.
בהמשך להצעה שלך להקשיב לגוף אני מנסה לחשוב אם הגוף יכול לסייע גם בהחלטות קשות או מצבים מורכבים שבהם לא פשוט לבחור היטב.

[גוגוס*]

קחי בחשבון שאת מוקפת באנשים טובים ונוחים בשיתוף פעולה.
זה מאוד נדיב מצדך כלפי האנשים האלה
לא כולם כאלה, ולא כולם כאלה כל הזמן.
אני "תובעת" מאנשים סביבי להיות כאלה, בין היתר כי אני עצמי נותנת להם יחס כזה ממש עד כמה שאני יכולה, ואני יכולה הרבה.
ואני מתרחקת במהירות, אם אפשר, ממי שזה לא מסתדר לו כגישה לחיים.
ואיפה שאי אפשר אז עושים את הכי טוב שניתן. את מוזמנת להביא לפה דוגמה אם יש לך ואני יכולה לשתף אותך מה נראה לי שהייתי עושה שם, אבל בהיעדר דוגמאות אנחנו נשארות רק עם זה שאני ככה וככה, ואת אומרת - לא תמיד אפשר להיות ככה וככה
נו, ברור, אבל איך זה מקדם אותנו למצב שבו את חיה ככה וככה אם את מחפשת את מה שיכול לא לעבוד? בואי נחפש ביחד מה יכול כן לעבוד.

ואני אתן דוגמה אישית ואשתף אותך בדרך שבה אני מציגה את הצרכים שלי.
זה נורא פשוט - אני עושה הקדמה. אני מסבירה שיש לי צורך, שאני מבינה שהוא באחריותי בלבד, אבל שאני מבקשת עזרה למלא אותו, אם אפשר. אני בעצם מאפשרת לאדם השני להיות פייה שמגשימה חלומות. איזו הרגשה טובה זו, לא?
זה ישר פותח את הלב, וזה רק הוגן כי גם הלב שלי באמת בא פתוח. אני באמת לא מצפה מאחרים שיספקו את הרצונות שלי או יקחו אחריות על הצרכים שלי. אני באמת מצפה שהם יגידו מה הם צריכים אבל גם יראו אותי. זה לא איזה צעד מניפולטיבי להשגת המטרות שלי.
זה צעד שמנסה לדלג מעל הצורך של רבים להגן על עצמם, כי הם רגילים שאחרים לא סופרים אותם ולכן הם מכווצים חזק.
אז אני באה ואומרת - הי, לא צריך לכווץ. אפשר להיפתח ולתת, ואני אבין באמת אם לא, ואשמח נורא אם כן. וזה עובד אם מתכוונים לזה באמת.
וזה גם דורש המתנה סבלנית כי זה כה רחוק מהשפה של רוב האנשים, שיש בה ציפיות ואכזבות ומרמור וטינה, עד שבפעמים הראשונות שמדברים ככה הבן השני ממשיך להגיב כאילו דיברת כרגיל, בהיסוס, בפחד להעלות את הצרכים שלו, ועם דלת רחבה בשבילו להגיד לך "לא" או לתת לך לא ברצון או משהו מהמבאסים האלה.

וכמובן שיש אנשים שכבר לא יכולים לשמוע את השפה הזו וזה לא יעבוד איתם בחיים. אבל הרוב כן רוצים לדבר ככה וכן רוצים שידברו ככה אליהם ולכן בסוף זה נפתח.
צריך לא מעט אמון בדרך, ובטוב שיש בבני אדם, אבל לדעתי זו פשוט דרך טובה יותר לחיות את החיים האלה.

איפה עובר אצלך הגבול - בין התחשבות בצרכים של אחרים והתחשבות בצרכים שלך?
יש לי רק כלל אחד. כל עוד אני יכולה לתת בקלות (= להתחשב) אני אעשה זאת ברצון. הסימן הכי מובהק אצלי לגבול הפנימי הוא תחושה של קורבנות. אם עברתי להתקרבן אני מייד עוצרת ושמה את הצרכים שלי בראש התור.
וכהנחת בסיס - הצרכים שלי תמיד בראש התור. וזה בסדר, כי באופן מעט מבלבל, הצרכים שלי כוללים בילט אין צרכים של אחרים. השמחה שלי, תחושת המשמעות, היצירה שלי ועוד... כולם כרוכים באלו של אחרים ולכן הצרכים של אחרים ממילא כבר בתוכי בתור אישה נורמלית.
זה שאני נותנת רשות לצרכים שלי להיות תמיד בראש התור, כסוג של אקסיומה, זה בדיוק הדבר שמאפשר לי לשקול כל כך הרבה את הצרכים של אחרים. כי אני יודעת בפירוש שכל ההחלטות שלי תהיינה קודם כל לטובתי.

מקווה שזה איכשהו מובן...
זה מן מצב תודעתי כזה, זו לא פרקטיקה...

[בשמת_א*]

<אזהרה: יצא ארוך, מותר לרפרף ומותר לדלג P-: כתבתי במיוחד למי שבאמת רוצות ללמוד, ובראש ובראשונה לתמי>

מצטטת: "נניח בסיפור של בשמת: להבין מה אני צריכה כדי להיכנס להריון עוד לפני שהגוף מאותת בצורה של בעיה שהלחץ לא טוב לי?"
יש לי תשובות גם פה הריון ולידה בגיל מבוגר (2001-10-19T15:22:00) (יש עוד תשובות שלי גם אחרי זה) וגם פה: אלוהים אדירים (2001-11-22T19:19:00) (קצת מעל זה יש הסבר מי זה "אלוהים" בסיפור שלי, יותר מובן למי שקראו את ספרי "דון קאמילו").

שלא כמו גוגוס, אני רק עכשיו לומדת להקשיב לגוף באמת.
אצלי אני לא בדיוק זוכרת איך הגעתי לזה. אני כל הזמן נעזרת בכל מיני סוגים של מדריכות ומדריכים. ולומדת המון מספרים ומשתנה.
לא זוכרת אפילו מה גרם לקפיצה (הענקית) בין ההבנה שאמא שלי ממש גורמת נזק למאמצים שלי להיכנס להריון - לבין ההחלטה המאוד-קיצונית לנתק איתה כל מגע, באופן חד צדדי, ובלי שום שיחה על העניין או ריב מכל סוג (כי ידעתי שהיא ממש לא תבין ותפרש את זה כהענשה שלה, ותיפגע מאוד. ולא מדובר רק בטלפונים, אני הפסקתי לבוא לבית ההורים בימי שישי - ממש פיזית לא הגענו יותר, ולכן היה צורך בגיוס של אבי, אחותי וגיסי, ש"יחפו עלי" כדי שגם אם אמא שלי תתחיל לתהות מה קרה שאנחנו לא מגיעים, הם לא ילבו את זה אלא ימסמסו).
זו היתה ממש קפיצה, כמו רכבת שדוהרת על מסילה אחת ופתאום עפה באוויר ונוחתת על מסילה אחרת לכיוון אחר וממשיכה לנסוע! זה משהו מסרטים כמו "ספיד".

שוב מצטטת: "ראשית, לא כדאי להחליט בשביל הסביבה שלך מה מתאים לה ומה לא. ככל שאת מניחה הנחות כאלה את מחזקת שני דברים: את זה שהסביבה באמת מניחה הנחות כאלה שיכולות לעכב את הרצונות שלך מהגשמה, ואת זה שלסביבה בכלל יש כוח או זכות לנסות לעכב אותך".
תמי, פעם הייתי כמוך. הייתי - כמו שהחברות שלי מגדירות את זה - "עושה את החשבון בשביל אחרים" (אם הם יכולים או לא יכולים, אם לפלוני מתאים או לא מתאים מה שאני רוצה או צריכה).
זה מאוד אופייני לילדים שגדלו בצורה מסוימת.
בשנתיים וחצי האחרונות אני לומדת את מה שתיארה גוגוס:

• בשלב הראשון התחלתי ללמוד לשאול בכלל: מה אני רוצה? מה אני מבקשת מהיקום? מה הייתי רוצה שיקרה? מהו הרצון שלי? הייתי צריכה ללמוד לשאול את זה בכל מיני צורות כי זה היה לי מאוד מאוד קשה. אני לא ידעתי רוב הזמן וברוב הדברים מה בדיוק הרצון שלי, כי כל-כולי הייתי מחווטת ומתוכנתת על הרצון של אחרים. הייתי מאוד קשובה גם לצרכים של אחרים וגם לרצונות של אחרים והם היו במקום הראשון בסדר העדיפויות שלי. אני אפילו לא שאלתי מה אני רוצה, יותר מזה, אפילו לא עלה בדעתי לשאול, זה פשוט לא היה במפה - אלא אם כן צץ איזשהו רצון שלי, לרוב רצון מאוד פשוט שיכולתי לאפשר לו לעלות כי הוא היה ברשימת ה"בסדר", דברים שהורשו לצוף על פני השטח כי "בספר שלי" לא היתה אמורה להיות התנגדות להם, ולכן לא היתה חסימה פנימית של הגישה אליהם.

לדוגמא, במסעדה - תמיד ידעתי מה אני רוצה אחרי שעיינתי בתפריט. כי במסעדה, את "אמורה" לבחור משהו מתוך המנות. זה הנוהל. אז זה כאילו פחות קשור לרצון ויותר קשור ל"מה שצריך לעשות".
או לדוגמא - אם רציתי לבקר קרובי משפחה, אז "בספר שלי" זה היה רצון לגיטימי (ואפילו יותר מזה, משהו חיובי, שרצוי מאוד לעשות). לכן כשהרגשתי רצון כזה, אף פעם לא עלתה שם התנגדות אצלי לרצון שלי ולכן הוא התבטא. אם רציתי לבקר את סבתא שלי, זה היה קדוש, ולכן - התבצע!
עם זאת - מאוד חשוב לציין שבשתי הדוגמאות שהבאתי, לא עלתה מעולם התנגדות עקרונית מבחוץ, ולכן אני הרשיתי לעצמי.
למשל, אילו הייתי יוצאת עם בחור שהיה מנסה להכתיב לי לא להזמין מנה שרציתי וכן להזמין מנה שלא טעימה לי, הייתי רואה בזה התנהגות הזויה לחלוטין והבחור לא היה רואה אותי שוב (כמה חבל שבתחומים אחרים לא זיהיתי התנהגויות הזויות לחלוטין ואיפשרתי להן להמשך עשרות שנים). או למשל, אילו מישהו היה מנסה למנוע ממני לבקר את סבתא שלי?! לא יעלה על הדעת, ואכן לא עלה על הדעת, מעולם לא הכרתי מישהו שאפילו ניסה (כמה חבל שבתחומים אחרים לא היתה עוצמה כזאת לערכים שלי ולרצונות שלי).

• בשלב השני הייתי צריכה ללמוד: אוקיי, זה הרצון שלי. עכשיו איך מגשימים אותו? איך מיישמים אותו? הייתי צריכה ללמוד לשים לב לכל ההתנגדויות שעלו מול הרצון שלי. וזו היתה עבודה כמו פקעת חוטים שאת צריכה להתיר לאט ובסבלנות כל חוט וללכת אחריו עד הקשר הבא, ואז שוב להתיר, ואז שוב להתיר ולשחרר בעדינות, ועוד להתיר ולשחרר בעדינות... וזה תהליך מאוד ארוך והדרגתי, כי את מגלה את החסימות וההתנגדויות הפנימיות שלך, שקיימות בעצם בשכבות רבות, חלקן עמוקות, רבות מהן קדומות מאוד. כאן יש סגנונות שונים. אני באופן אישי לא מסוגלת לשחרר שום דבר עד שלא הבנתי אותו עד הסוף. כי ממש כמו שאני מתירה פקעת קשרים, למשל בשרשרת הזהב שסבתא קנתה לי לבת המצווה? מאוד חשוב לי לשמור על השרשרת בזמן ההתרה, ואני לא אמשוך שום חוליה בשום פנים ואופן, רק ארכך בעדינות בעדינות, עד שאראה מניין זה בא ולאן זה הולך, שלא ייקרע, שלא יינזק, חס וחלילה. כי אני מכירה את עצמי ואת נטייתי לפזיזות לפעמים, אני יודעת היטב שאפשר גם לטעות בתפיסה שלנו לגבי המקור ואז את מושכת את הצד הלא נכון לכיוון הלא נכון והנזק שיכול לקרות מזה ממש לא מתאים לי.

אז קודם לזהות את ההתנגדויות שעולות. למיין אותן: אלה שלי, אלה שלי אבל לא ממני בכלל, אלה לא שלי אלא של פלוני, של אלמונית, של פלוני אלמונית... אלה בכלל מהחברה מסביב, מה זה קשור אלי, אפשר לזרוק למיחזור... אז נגיד מזהים "אני רוצה לנסוע לשבוע לבד, מה יגיד בן הזוג?" ואז מאתרים ומעלים למודעות את כל ההשגות שהוא עשוי להעלות ואת כל הקשיים שאני רואה בסיטואציה (בין אם הוא יעלה אותם ובין אם לא), וממשיכים "אני רוצה לנסוע לשבוע לבד, מה יהיה על הילדים?" ואז שוב, בודקים את נקודות התורפה. איפה, איך ולמי עלולה להיות בעיה.

• בשלב השלישי להעז ולהיות יצירתית מאוד. זה השלב שמקביל להחלטה לנתק כל מגע עם אמא שלי כדי להכנס להריון (דרך אגב, זאת שעליה מדובר, בתי הבכורה? תיכף יומולדת 20, כן. זה לא קרה אתמול). אני הולכת ונעשית יותר ויותר נועזת ויצירתית כדי לארגן לעצמי את הגשמת הרצונות שלי.

(רק אתמול, נדמה לי, כתבתי בבלוג של תמרוש רוש שאני רוצה להפוך את הבית שלי לצימר. אני רוצה שגם בבית שלי אתעורר לתוך יופי מפעים, הרבה יותר ממה שיש עכשיו. אפילו לא ידעתי מה אני רוצה ברמה כזאת עד עכשיו! יש דברים שאפילו לא עלה על דעתי שמותר לי לרצות או לעשות 0-: למשל, שנים רבות אני יודעת שאני רוצה לגור בבית עץ ואני מאושרת בבית שיש בו רצפת עץ, קירות עץ ותקרת עץ, ולא רק רהיטי עץ. אבל זה היה בגדר "יום אחד אולי אגור בבית כזה", מין חלום כזה חצי פנטסטי, לא ממש ריאלי. ופתאום כשהייתי בצימר בדולומיטים והתעוררתי בבוקר הראשון ישר לתוך תקרת העץ ועלו לי דמעות אושר מהדבר הפשוט הזה, עלה בפעם הראשונה בדעתי: למה אני לא מסדרת לי קירות עץ בבית שלי???
רק לפני שנה, מחשבה כזאת לא היתה עולה על דעתי. היא היתה נחסמת באלף התנגדויות, שבעצם הבסיס להן היה חסימה על הלב שלי.
כאילו מישהו (אין לי מושג מי, בטח כדאי לברר עם אורה גבריאלי והדמויות שבתוכנו על זה) פסל רצון כזה על הסף, עוד לפני ש"אני" בכלל העליתי אותו לרשימת הרצונות שלי. אני אפילו מרגישה שהיה שם זלזול מוחלט ברצון מסוג זה (מי זה לכל הרוחות. המממ). המישהו הזה, מתייחס א-פריורי לכל הרצונות שלי כ"גחמות מטופשות ולא ריאליסטיות" (הממממ.... זה כבר מתחיל להישמע די מוכר P-: ואני כבר יודעת למי לא אספר על התוכניות שלי עד שהנגר יסיים את עבודתו (-: ).
רק אתמול.
זה ככה טרי.

נקודת המפתח פה היא גם האחריות האישית שגוגוס דיברה עליה
מצטטת: "בדיוק כמו שפעלת בעצמך, גם אני לוקחת אחריות [...] מעבר לבקשה פשוטה מהם, זו כבר האחריות שלי לדאוג לעצמי".
וגם ההחלטה הברורה, שתמיד יש דרך.

אולי זה כולל פיתוח של הגמישות בכל תחום? המממ. אני מהרהרת פה בקול רם.
ואולי עוד יכולות?
אני באופן אישי תמיד הייתי טיפוס מתכנן, תמיד טיפוס ש"פותר בעיות" [מה שנחשב "חשיבה גברית", ישר הולכת לצד המעשי, הפרקטי: אוקיי, יש פה בעיה - איך אפשר לפתור אותה? אני מעולה בהמצאת שלל פתרונות יצירתיים ומחוץ לקופסא, במיוחד לבעיות של אחרים... P-: ], אני רציונאלית, רואה את כל התמונה וגם את הפרטים, תמיד תמיד יש לי "תוכנית" שהיא PLAN A, ותמיד יש גם PLAN B ואם היא לא עובדת אז PLAN C וכן הלאה. כלומר יש אמונה בסיסית מאוד ברורה וחזקה, שתמיד יש דרך.
אני עקשנית, לא מוותרת לעולם כשהמטרה חשובה לי, עד שאני משיגה אותה. ואני משיגה אותה.
כיוון שזה חלק ממני מאז ומתמיד, אז אני לא מודעת להרבה כלים ומשאבים שיש לי באופן טבעי ושאני משתמשת בהם לצורך זה. אני כן מודעת לעובדה שהיו תחומים רבים בחיי שבהם לא השתמשתי בכישורים האלה כי הרצון שלי היה חסום. כי הזכות שלי לרצות, או האמונה שבכלל מגיע לי שיהיה לי טוב, היו חסומים.
אבל האמונות הכי עמוקות שלי בחיים הן "אם תרצו אין זו אגדה", when there´s a will there´s a way, סוף מעשה במחשבה תחילה, אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו, אם אין אני לי מי לי.

פשוט החלתי אותן רק על מה שהאמנתי שמגיע לי. ואלה היו מעט מאוד דברים.

עכשיו-עכשיו, אני ממש לומדת להקשיב לגוף. ממש, איך לשאול אותו (הכיוון שגוגוס דיברה עליו, וריאציות שונות על הנושא), איך לקבל תשובות (או הו כמה שנים זה לקח, ללמוד להגיע לתשובות! זה לא היה פשוט בכלל, דרש המון עזרה מהמדריכותים שלי השונים ושיטותיהם השונות, המון המון המון אימונים והתנסות ועוד אימונים ועוד תירגולים, בהתחלה על דברים ממש קטנים, ולא רגישים, ולאט לאט משכללת ומרחיבה). תהליך מאוד ארוך ולא הייתי מצליחה ללא תמיכה והדרכה, כי לא היה לי שום חיבור לגוף. שום חיבור. הייתי מנותקת לחלוטין מהגוף שלי, ברמות בלתי נתפסות ממש.
כמו שיש לי הרגל לעצור את הנשימה באלפי מצבים בלי להרגיש?
היה לי הרגל להתנתק לחלוטין מהגוף שלי באלפי מצבים בלי להרגיש. בכלל מצב הצבירה הבסיסי שלי היה ניתוק מוחלט.

רק עכשיו, אני מתכוונת לשבועות האחרונים ואפילו לימים האחרונים, אני שואלת את הגוף שלי, בטקס מסוים (סוג של מבחן שריר) אם נכון לי דבר זה-וזה.
אני מניחה שבשלב הבא, אני בכלל לא אצטרך לשאול ולחכות לתשובה בצורה כזאת, כי אני אהיה מספיק מחוברת בשביל לשאול את עצמי ולקבל מייד תשובה, או אפילו - להרגיש מייד את התשובה ברגע שהשאלה מתהווה. זה כבר קורה בדברים מסוימים באופן ספונטאני, שהתשובה ברורה לי ברגע שאני רק מתחילה לנסח את השאלה. כאילו, אין צורך לשאול ואז לחכות לתשובה אלא יש מייד ידיעה.

<יצא ארוך, כי באמת ניסיתי לפרט ולעזור למי שרוצה ללמוד, לראות את התהליך. לי זה מאוד עוזר שמפרטים. אלה שסובלים מפוסטים ארוכים, מוזמנים פשוט לדלג. זה אינטרנט... לא מיקוד לבחינת בגרות>

[גוגוס*]

בשמת, מקסים ביותר. פראיירית מי שלא קוראת

נזכרתי בזכותך (אפילו לא יודעת מה בדיוק הזכיר את זה) במשהו שלמדתי לעשות ממש ממש לאחרונה, אגב חשבונות לאחרים ותשומת לב לגוף...
ואני משתפת כי זה מראה איך מערכת מסוימת יכולה בסך הכל לעבוד היטב, אבל תהיינה לה נקודות עיוורות שמשום מה לא זורמות כמו חלק הארי שלה.

בחודשים האחרונים למדתי לבקש לא לדבר איתי על משהו מסוים עכשיו. להרגיש איך הנשימה שלי נמתחת מהנושא או מהחיבור בין הנושא והדובר, ולהגיד - אני מצטערת, אני לא יכולה כרגע לנהל את השיחה הזו בצורה שהייתי רוצה. נחפש לנו זמן אחר.
זה מאתגר המון הנחות יסוד שלי כלפי עצמי שמעולם לא רציתי לאתגר אותן. למשל, שאני יכולה להכיל הכל בכל רגע. למשל, שאין לי שום בעיה עם אף נושא אף פעם.
זה משהו שביסס אצלי תחושה מסוימת של "חוזק" או חוסן נפשי, ולהגיד את ה"אני צריכה" המסוים הזה לא עלה מעולם על דעתי.

ודברים קורים ופתאום הרשיתי לעצמי להגיד את זה (אפילו באמצע השיחה!!!), לא לקחת בחשבון את הצורך של האחר לדבר על מה שמציק לו או לה, בצורה שבה הוא או היא רוצים לדבר, ופשוט לשים את הנשימה והרווחה הגופנית שלי במקום הראשון. כי אם לא, אני עשויה לשבת מכווצת או מתוחה פיזית במשך לא מעט זמן עכשיו.
אם יש לי כלים ובא לי, אני מרפה באופן דיסקרטי ועושה את העבודה בעוד האדם השני מדבר עד שנוצר לי מרחב עבורו.
אבל אם לא, אני פשוט מבקשת - בזמן אחר, בבקשה. כי אני לא יכולה כרגע, מצטערת.

מה שמזכיר לי שלא מזמן נתקלתי במשפט הזה של האופונופונו, או איך שלא קוראים לזה (מצטערת, אין כוח לחפש).
הגירסה שאני שמעתי ממש מצאה חן בעיניי ואימצתי לי אותה - אני מצטערת, סליחה. אני אוהבת אותך, תודה.
זה בשבילי מצב תודעתי שממש מתאים לדוגמה הזו של השיחה שאני לא מנהלת. זה בעצם מה אני שאומרת מאחורי הבקשה הזו.

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה בשמת על התיאור המפורט.
אני מאלה שאוהבות פוסטים ארוכים כשהם ככה שווים (:
הדברים שלך הופכים אמירות מאוד מופשטות למשהו קונקרטי. ואני גם מאוד מזדהה עם השלבים שאת מתארת ועם התחושה שמדובר במסע ארוך. יש משהו מאוד אופטימי בשבילי במסע שלך, כי הוא מתפתח. כי את מראה שאפשר להתחיל ממקום מאוד מוגבל ולצמוח.
מרגש.

גוגוס, הסברת מעולה. אני אוהבת את האור ששמת על היכולת לזהות את המעבר למצב של התקרבנות. זו נראית לי חוליה חשובה במסע הזה.
אבל לא פשוטה בכלל.

ואיזה יופי המהלך האחרון שאת מתארת.
אני מכירה היטב את העמדה הזו של מי שחזקה ויכולה לספוג הרבה. נשמע לי מאוד נעים לצאת ממנה לפעמים.

[אישה_במסע*]

מה שעובד לי זה לפתוח אפשרויות, ולשמור אותן כמו מצפן.

יש המון אפשרויות שאני לא אחשוב עליהן בכלל, או אחשוב שהן אפשריות, אם לא שמעתי עליהן איפשהו. (וכאן ניתן להרחיב רבות. למשל, בספר שכתב הסופר שככתב את "ישמעאל". 2002 אחרי הספירה). לפעמים לשמוע על אפשרות זה קריטי ממש. יש דברים שברגע ששמעתי אותם היה ברור לי שזה נכון, וגם ביצעתי.

יש דברים, שאני לא יכולה, או לא מתאים לי, לעשות עכשיו. אם אני מחליטה שזה מה שאני רוצה, שזה מה שנכון ומתאים לי, אני מסמנת לי את זה. מסמנת מטרה רחוקה, ומשתמשת בה כמו מצפן שמראה את הדרך. וכשיש סיטואציה חדשה ואפשרויות בחירה, אני בוחרת אפשרות שקרובה למה שעשיתי פעם, אבל קצת הצידה. מהאפשרויות הנגישות לי, את זו שיותר מתאימה למה שמראה המצפן.

זה שינוי איטי, והרבה פעמים, אני בכלל לא יכולה להגיד בדיוק איך זה קרה. אבל עובר זמן, ומופיעה אפשרות חדשה. ועוד אחת. ואז מה שאני עושה כבר נראה לי נכלל בגישה ההיא. לא בדיוק מה שחשבתי עליו, אבל כבר לא שונה מהותית. ועובר זמן, ופתאום מה שהיה בלתי אפשרי - הופך לאפשרי.

למשל, עכשיו אפשרי להשאר רגועה גם כשאני בוויכוח עם ההורים. פעם, בדיוק כמוהם, הייתי כועסת ומעורבת רגשית ולוקחת ללב. עכשיו? לא נכנסת לסערה הרגשית הזו. בשביל מה? והיום, ממש לפני פחות מחצי שעה, סיימתי ויכוח שהתחיל מעניין והדרדר, כמו שפעם בשמת סיפרה באחד הדפים על יחסים בין בני משפחה. בחרתי משפט-מנטרה חוסם ויכוח וחזרתי עליו - אני לא מתכוונת להשתתף יותר בוויכוח. וזה עבד!

ופעם, כשקראתי את מה שבשמת כתבה, זה היה נראה לי בלתי אפשרי לחלוטין.

זו השיטה שלי, ואני חושבת שהיא עבדה בעיקר ב"אחרי המעשים נמשכים הלבבות". כי לא עשיתי שום דבר כדי לפתח את היכולת לשמור על רוגע ומשקל יציב כשמולי אנשים כועסים וצועקים. רק רציתי לשנות את ההתנהגות שלי. אבל גם המהות השתנתה. וההשתנות הזו של המהות היא זו שאפשרה לי להתנהג באופן אחר. אבל היא השתנתה כי התנהגתי אחרת... מעגל סגור, אבל זה המעגל הטוב

להקשבה לגוף עוזר לי מאוד ספורט ויציבה נכונה. גם לדברים שנראים במבט ראשון לחלוטין לא קשורים. זה משפיע בכל מיני דברים עקיפות. לדעתי זה כי הגוף זה הבסיס.

הסיפור שלי שונה מזה של בשמת או גוגוס, אבל אני רואה כל מיני הצטלבויות כאלו. מקווה שמישהי תמצא בו תועלת.

ולך בשמת, תודה @} על אפשרות שפתחת לי, וחשבתי שמתאים לי ואני רוצה לאמץ, ואחרי שנים, גם הצלחתי

[לב_שומע*]

אני רוצה לשתף כאן במשהו. מאוד אישי ומאוד ראשוני.
בשבועות האחרונים אני במצב רגשי לא טוב. שעוזר מאוד לגוף להחלים.
הפסקתי טיפול שמאוד אהבתי כי משהו שם עיצבן אותי יותר מידי וההחלטה היתה באופן חד ופתאומי ומאוד לא אופייני לי ומאוד מעורבבת מדברים מסוגים שונים. מייד אחר כך נחת עלי עניין לא פשוט של בלגן בשכר שלי, משהו מבחינתי לא פשוט בכלל לעיכול ולהתמודדות. ההתרחשות הראשונה הכניסה אותי למוד של אבל על קשר שהיה משמעותי לי. הופתעתי מאוד גם מעוצמת האבל (ידעתי שאצטער) וגם מהתחושה שהוא מביא איתו מידה מסויימת של רווחה גופנית. הקלה גופנית מסויימת. החיבור בין האבל ובין האירוע השני הכניס אותי למוד השרדותי. הכי היפך מלהיות במרכז של עצמי ולחוש את עצמי, כי במצב הזה הכל בי נאטם. אלה מקומות שנוגעים בפחדים הכי עמוקים, מעוררים זעם קדוש, מוצדק מאוד על עוול, שכאשר הסביבה (והיא עשתה זאת..) מקצינה אותו הופך להיות זעם קיצוני ללא מוצא, וכל זה הופך לגוש אטום של תיפקוד. אני מאוד מאוד יעילה במצבים האלה. קולטת הרבה יותר טוב מספרים וחוקים ואת התמונה הכוללת. הרבה פחות מפספסת אינפורמציה. כזו שקשורה למושא ההתמודדות. מפספסת המון אינטראקציות אחרות כי אני פשוט לא שם. ומבאס במיוחד בחופש, התקופה היחידה שהילד האהוב שלי בבית. ואני לגמרי לא פנוייה אליו. כי במוד ההשרדותי אני פשוט לא. לא האמא שהוא מכיר עם רצפטורים שפתוחים לעולם.
בתוך המצב ההשרדותי הזה, וככל שהוא החמיר, הרגל שלי התחילה כמה ימים של תהליך החלמה מופלא.
זה לא על הסקאלה של הפיזיותירפיסטים עם מדדי התיפקוד שלהם, אבל אני יותר הולכת בתוך הבית. הרגל מצאה לבד אחרי לילה ללא שינה של זעם קדוש ומוצדק לחלוטין את התנועות שמשחררות לה את הכאב. מצאתי את עצמי עושה אותן בלי להבין כלום.
כיווץ חזק לפוינט כנגד התנגדות של כף היד שמנסה להביא את כף הרגל לפלקס. פלאים.
הטיפול המקובל לכאב שיש לי על פי הדיאגנוזה האחרונה שקיבלתי הוא הפוך בדיוק - מתיחות של אזור הקשת של כף הרגל. פלקס.
נפלאות דרכי הבורא. והידע המוכר. והגוף שלי.

באופן הזוי לחלוטין, התהליך המוזר הזה הגיוני לי להפליא.
שיתפתי חברה לפני כשבוע - את יודעת, אמרתי לה, אני מרגישה כאילו לכל אדם יש איזו תבנית פנימית של כמויות של כאב ועונג שהוא נושא איתו והיחס בין הכמויות. כאילו, האירועים מתחלפים, האנשים, האינטראקציות, כאב פנימי עשוי להתחלף בחיצוני ולהיפך מכל הסוגים, זה יכול לנדוד בין שדות ומערכות, אבל בסוף, כמו שבעיני לכל אדם ישנה איזו כמות פנימית קבועה של סטרס וממש חוויתי זאת בתחילת דרכי בתהליכים מסויימים שאני מחליפה טריגרים, עובדת על ונפטרת ממתח מ בשדות מסויימים, אבל זה רק מתחלף במתח פנימי גבוה יותר סביב התהליך הפנימי עצמו, נניח. ככה בענייני כאב ועונג - שם זה יותר עדין לטעמי או שלי לפחות זה היה פחות שקוף, אבל זה קיים באותה מידה.
ובעיני, לנסות לשנות את המינונים זה.. הגוף שלי צועק שזה שובר לו את ההומיאסטאזיס והוא לא מוכן.
והגוף שלי - ההומיאוסטאזיס שלו קדוש לו.
המון שנים חוויתי את המערכת הרגשית שלי כמו הגומיות האלה בשיעורי אימון גופני מכל מיני סוגים - האלה שקשורות לקיר - אתה צריך למשוך קדימה, וההתנגדות מחזירה אותך אחורה. ככה הרגשתי. שנים. חיים שלמים.
עובדת ועובדת בפנים, בחושך ובאור, זזה קדימה כדי שמשהו יחזיר אותי אחורה ומהתנופה נוצר שינוי מינימאלי אבל ממש לא כמו אצל אדם אחר בלי גומייה פנימית כזו שמחזירה אותו אחורה. והכרתי אנשים שביחס לגומייה שלי היו בלי גומיות. כלומר, אולי לכולנו יש במידה כזו או אחרת. אבל ההבדל הכמותי בחוזק הגומייה הופך להבדל מהותי באיזשהו שלב.
זה גם נורא ברור לי איך גומייה כזו נוצרת במקום שבו באמת שאין אופציות, והתבנית הזו מופנמת. מובן.. מובן ולא מובן.
בשנתיים האחרונות אני ממש חווה שינוי. הגומיה זזה. לא שאין בכלל, אבל כל המערכת מאוד התרככה ומשהו עובד לגמרי אחרת.
המינונים של הכאב והעונג הנפשיים, בתוך כל מצב החולי הגופני הזה, זזו תזוזה גדולה ועדינה מאוד. וזה מאוד משמעותי כשמחפשים זוגיות, לשאת בתוכך מקום בגודל מתאים לעונג.
ואני כבר זמן מה אומרת למי שמוכן לשמוע (ואין הרבה שיכולים להבין): אני מרגישה כאילו הגוף הופך לפח הזבל של השינויים הנפשיים שאני עוברת. למרות שזה בעדינות ובטוב.
כיוון שכבר ארבע חמש שנים שהגוף סוחב ענייני גידים וכפות רגליים, אז בשלב מסויים התייאשתי והתמקדתי ברגש, לפחות שם טיפולים כן עוזרים ולא חבל על הכסף. עד שהשנה הגוף פשוט קרס. קרס קרס. קרס.
אני חושבת שהגוף נורא חכם. הוא יודע. הוא היה זקוק למצב ההישרדותי הזה כדי להתחיל לאגור כוחות להחלמה.
אני בלי שינה (זעם קדוש..), חלק מהזמן במן מצב נפשי פיזי כזה על הקצה בתחושה הכללית (כאבי ראש, חוסר רווחה גופנית), והרגל - טוב לה.
כיוון שאני רוצה לחזור ללכת מתישהו, זה נשמע לי שווה.
כיוון שאני מרגישה נכה נפשית, לא מסוגלת לתקשר בעומק עם עצמי ועם אחרים (תקשורת תיפקודית דווקא עושה מצויין וגם בחלקים של יכולת לבטא רגש איפה שזה תיפקודי) נראה לי ההיפך.

נורא נורא לא יודעת. הכי לא יודעת שיש.
איכשהו, זה מתכתב לי עם השיח הזה על הצרכים. (גם אם מהאוף-סייד שלו.. סליחה! גוגוס אני זוכרת שאת אוהבת את הבריא והשמח) ועד כמה שהם מורכבים.

[לב_שומע*]

בשמת, תודה. תודה על השיתוף. פגשתי אותך (פגשת אותי?) ממקום הכי עמוק שיש בכמה שורות. האלה על השרשרת. על הרצון לא להיפרד משום דבר עד שמבינים אותו עד תום. ועל הסיבה למה. כתבת אותי. כל כך אותי.

לא מופנה דווקא אליך - היו שנים שגל גדול לקח אותי למקום לעולם לגמרי אחר. של ללכת למקומות בלי להבין כדי ללמוד להתמסר.
היו שם דברים מופלאים, מלווים במחירים גבוהים. כנראה שהמחיר הכי גבוה היה אני - עם כל החלקים בי שאני לא אוהבת - כולל זה ההישרדותי שהוא מאוד נצמד ושואף להומיאוסטזיס בכל מחיר.

[לב_שומע*]

אם אפשר לבקש - הכי מתאים לקבל כאן אמפתיה, מקיפה כזו סביב כולך מהסוג הכי עדין, מקיפה ועוטפת ולא נוגעת מידי.
עצות או תובנות יכולות להתאים מאוד רק אם הן לא בגוף שני אלא בגוף שלישי או ראשון. (לפעמים ככה וככה או אצלי ככה וככה, לא תעשי ככה וככה. כזאת אני, ובהחלט החלק ההישרדותי ההוא שלי הוא לגמרי ומאוד כזה. אבל למען האמת, כל כולי. (-: ).

[אישה_במסע*]

מה שכתבת מעניין מאוד ואני מקשיבה בעניין וזה מאוד מתכתב עם מה שרשום פה. אין לי לכתוב כמעט על כלום. אני יודעת קצת מה זה מוד הישדרדותי וכמה הוא יעיל לפעמים. וזה מגניב נורא שהגוף שלך חכם ויודע לבד מה טוב לו! וזה עוד יותר מגניב שאת חכמה נורא ויודעת להקשיב לו ולתת לו את מה שטוב לו! וחבל לי על החופשה והבן. וחיבוק כי אני רוצה לכתוב משהו ולא יודעת מה.

אבל בסוף, כמו שבעיני לכל אדם ישנה איזו כמות פנימית קבועה של סטרס

אני חושבת שאחד הדברים שממש שווה לעבוד עליהם, זה לשנות את הכמות הפנימית הזו. בעיני לאנשים יש איזו ראשית צירים, מצב בסיסי רגשי. הוא כולל כמה אדם מאושר בחיים שלו באופן כללי, ולפני זה בעיקר חשבתי על זה במובן הזה. אבל זה נכון גם לגבי סטרס. מי שיש לו כמות גדולה של סטרס, ימצא משהו לדאוג ממנו.

אבל אפשר לשנות את זה. אני יודעת, מניסיון. וזה אחד הדברים הכי הכי שווים בעולם, לדעתי. זה, וגם להרחיב את היכולת להכיל כל מיני דברים. לדעתי זה וסטרס קשורים ישירות אחד לשני.

[לב_שומע*]

הכי מתאים - התכוונתי כמובן הכי מתאים לי. (-:
ואם זה לא מתאים כאן לשרשרת האנושית המופלאה שנוצרה פה, אז אני יכולה לזוז. (-:

[לב_שומע*]

תודה! (-:

[אישה_במסע*]

עצות או תובנות יכולות להתאים מאוד רק אם הן לא בגוף שני אלא בגוף שלישי או ראשון
מקווה שלא הפרתי את זה בלי כוונה, אנחנו כותבות בו זמנית. וקבלי עוד קצת אמפתיה, רק ליתר ביטחון

[גוגוס*]

לב יקרה ואהובה, תודה גדולה על השיתוף הזה.
גדולה, ומהלב, ומלאת התפעמות.

אני חושבת שהגוף נורא חכם. הוא יודע
מסכימה מאוד.
וחושבת שגם את חכמה נורא. את יודעת.

[לב_שומע*]

[לב_שומע*]

וחיוך. (-:

[לב_שומע*]

תודה גדולה, גוגוס. עם חיבוק גדול, ועמוק.

[בשמת_א*]

[-: תודה על התודות והמחמאות שלכן

ו-לב שומע, קודם כל חיבוק ואני מרגישה שהייתי רוצה לשמוע יותר, שתפרטי יותר, בעיקר מקשיבה לך, עם לב פתוח (-:

לגבי הסטרס, אני חוקרת עכשיו את הנושא, על הצדדים הפיזיים מצד אחד (בלוטת יותר הכלייה והקשר בינה לבין מרכזי-הורמונים אחרים בגוף) ועל הצדדים הנפשיים, רגשיים, שכליים, התנהגותיים, חברתיים וסביבתיים מצד שני (פספסתי משהו? ניסיתי לכלול את כל הצדדים P-: ).
הדבר שהכי ברור לי הוא שאני חייבת למפות את כל הדבר הזה ולסלק פרה-פרה את הסטרס מחיי.
נכון שהמוח שלי מחווט ככה מגיל אפס.
נכון שקשה לשנות את תגובות הסטרס הנלמדות של הגוף והמוח מגיל כזה.
"קשה" במילון שלי לא אומר "בלתי אפשרי". רק אומר שיידרש מאמץ. מבחינתי זה אתגר, ואני מתכוונת בכל הרצינות לעמוד בו.
ממש היום עשיתי צעד ראשון: גייסתי חברה שתקח אותי לים. הלכתי יחפה על החול חצי שעה (חם, לוהט, אז על החול הרטוב בקו המים בעיקר...). מדוע? כי זה מחווט מחדש את הגוף והמוח. גדול עלי להרחיב.
רכיבים קריטיים:

• אור שמש
• אוויר צח
• טבע, להיות בטבע, להתבונן על היופי של הטבע (לבחור טבע שגורם לנו התפעמות, תחושת יופי, רצון להתבונן ולחוות)
• קירקוע, רגליים יחפות על האדמה (הארקה, שיפור היציבה, הפעלת כל השרירים בכפות הרגליים)
• הרגעה של מערכת העצבים (לא אסביר)

[אישה_במסע*]

פספסתי משהו?
צדדים פוליטיים. לא שאת חייבת לכלול את זה איכשהו בכלל, וזה יכול להכלל גם תחת "חברתיים". לי נקודת המבט הזו לפעמים מועילה.

אני מוצאת שיש חלקים פוליטיים מממש בסטרס. גם כל מיני פוליטיקאים שמנסים לעורר סטרס בתור מניפולציה כדי להשיג את המטרות שלהם. וגם באופן כללי הקשר לכל מבנה החברה שלנו, שיוצרת סטרס ובנויה על הסטרס והסטרס בונה אותה בחזרה, ועל זה שללא הסטרס זה היה מבנה חברתי אחר מאוד.

אני אוסיף (כי בדיוק הנושא עלה במשפט ב{{}}הולכת והרוח בפניי ) שהבהייה והמקום שהיה לה פעם בעבר, ושיש לה גם עכשיו בחברות אחרות, לעומת האיסור הכמו-דתי עליה (ואני חושבת שיש גם לו שורשים פרוטסטנטיים דתיים), גם חשובה בעיניי.

[יולי_קו]

_לגבי השאלה "מה יהיה על הבנות" אני מוכרחה לומר שזו שאלה שלא שאלתי את עצמי אפילו פעם אחת בחיי ההוריים. הילדים שלי בריאים בנפשם, הם חזקים, יש להם אבא מופלא. יהיה בסדר. מעבר לכך אני לא עוסקת בזה בכלל.
והיו פעמים שהיה למי מהם קשה. נו, אז היה קשה... אפשר לחשוב. בדיוק רצו את אמא ואמא לא היתה. אז היה אבא נהדר שעשה כמיטב יכולתו, ואמא קיבלה משהו ששומר על שפיותה או סתם משמח אותה מאוד והיא נתנה כמיטב יכולתה כשהיא שבה.
בתשעים וחמישה אחוז מהמקרים גם לא היה קשה אלא כיף._

נכון!!!

_אור שמש
אוויר צח
טבע, להיות בטבע, להתבונן על היופי של הטבע (לבחור טבע שגורם לנו התפעמות, תחושת יופי, רצון להתבונן ולחוות)
קירקוע, רגליים יחפות על האדמה (הארקה, שיפור היציבה, הפעלת כל השרירים בכפות הרגליים)
הרגעה של מערכת העצבים (לא אסביר)_

נכון!!!

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לב שומע, אנא המשיכי לספר.
מרתק הקשר ההפוך הזה שאת מתארת.
מסבך לנו את התיאוריה (:

[תמי*]

אבל בהיעדר דוגמאות אנחנו נשארות רק עם זה שאני ככה וככה
הנה דוגמא. דוגמא מחיי. אני משנה קצת את הפרטים כי מאוד חשוף לי. אבל מציגה את הבעיה.
מקווה לשמוע את הנשים החכמות כאן בדף פורמות את החוטים בסבך הזה:

קיבלתי הצעת עבודה שאני מאוד רוצה בה. אבל מה, היא דורשת מעבר לארץ אחרת. זו החלטה כבדת משקל. במשפחה יש כמובן עוד אנשים שייאלצו לעבור איתי. לאף אחד מהם לא קל עם ההחלטה הזו.
ובכל זאת, כמו שבשמת כותבת, גם אני אחרי הרבה שנים של עיוורון גדול לצרכים ולרצונות שלי - קשה להסביר כמה זה עמוק למי שלא היה שם - ואני כבר שנים במהלך של שינוי גדול. ומרגישה שההצעה הזו הפעם חשובה לי מאוד מאוד.
שממש חשוב לי להגיד לה כן. לעשות את הצעד. להעז.
ההשלכות של המעבר לא לגמרי ברורות. סביר שיהיה טוב, ההצעה טובה, המקום טוב, התנאים טובים, אבל אולי יהיו הסתבכויות. כדרכם של החיים. עצם המהלך של המעבר דורש כמובן התגייסות והשקעה. גם כלכלית וגם מבחינות אחרות.
בן הזוג מוכן לנסות. הוא משתף פעולה. מבין שזה חשוב לי.
אחת הבנות (שהיא כבר ילדה גדולה, לא פעוטה), ממש נגד. ברור לה שיהיה לה קשה. ומאוד יכול להיות שהיא צודקת - כי זו ילדה שקשה לה בהרבה סיטואציות. בכל אופן היא לא רוצה לנסוע. הילדה השנייה לא לגמרי החליטה מה דעתה בעניין. לשתיהן לא פשוט.
חוץ מזה יש הורים מבוגרים שממש מתבאסים מהנסיעה. יש אח שאשתו עומדת ללדת וממש קיווה שאעזור להם (כרגיל) ומרגיש שזה אנוכי מבחינתי לנסוע כך. הוא מצלצל מדי כמה ימים להתלונן כמה קשה להם ולספר לי שההורים לוקחים מאוד קשה את הנסיעה ומי יודע מה יקרה להם מרוב געגועים וצער, במיוחד לאבא שסוחב כמה מחלות.
אני מנסה להקשיב לגוף, לאינטואיציה.
מרגישה התלהבות גדולה מהנסיעה וחשש גדול שאני עושה עוול לאחרים.
מודעת לזה שכמו שבשמת מתארת יצאתי ממקום לא טוב
אני לא ידעתי רוב הזמן וברוב הדברים מה בדיוק הרצון שלי, כי כל-כולי הייתי מחווטת ומתוכנתת על הרצון של אחרים. הייתי מאוד קשובה גם לצרכים של אחרים וגם לרצונות של אחרים והם היו במקום הראשון בסדר העדיפויות שלי
אבל לא בטוחה איך כרגע אני מייצרת איזון נכון בין רצונות של אחרים ואלה שלי.
מה דעתכן?

אישה כתבת
להקשבה לגוף עוזר לי מאוד ספורט ויציבה נכונה. גם לדברים שנראים במבט ראשון לחלוטין לא קשורים. זה משפיע בכל מיני דברים עקיפות. לדעתי זה כי הגוף זה הבסיס.
מסכימה מאוד, עבורי זו גם התזונה. מאוד עוזרת.
אבל הנה בתקופות כאלה של דילמה גדולה, דווקא אז התזונה משתבשת והגוף נחלש.

[תמי*]

[ברור לי שהסוגיה גדולה ומורכבת ויש בה הרבה היבטים שצריך לקחת בחשבון. אני לא מבקשת פתרון קסמים, כן?
בכל זאת, הייתי שמחה לשמוע מכן = כל אחת והפרספקטיבה שלה והמקום שלה על הרצף הזה של חשבונות לאחרים ותשומת לב לגוף - איך היא היתה מסתכלת על הדברים. איך היא היתה מתמודדת. איך היא היתה מגיבה להתנגדויות. ובכלל מה דעתכן.]

[טלי_ב*]

לב שומע יקרה, אני מצטערת לשמוע על המצב הנפשי ושמחה לשמוע על השיפור במצב של הרגל.
אני מאוד מזדהה עם התיאור של התבנית הפנימית ביחס לכמויות כאב ועונג או סטרס. ממש שמה לב לפעמים איך אני דואגת לספק לעצמי דברים לדאוג לגביהם למשל, וכשאני בלי מסתובבת בתחושה קצת אבודה. אני כן מרגישה שעם הזמן, המינון הנדרש של הדאגה יורד, ואני מקווה (צופה?) שזה ימשיך... אבל זה באמת בתחושה שלי משהו עמוק יותר וקשה יותר להזזה מאשר התמודדות עם עניינים ספציפיים יותר.

לגבי זעם קיצוני ללא מוצא, וכל זה הופך לגוש אטום של תיפקוד.... אצלי זה מאוד מתקשר לחיזוק משמעותי מאוד של היכולת שלי לדאוג לעצמי ולטפל בעצמי היטב. כלומר, אני דואגת לעצמי יותר טוב כשמתאפשר לי להיאטם קצת לסביבה (כלומר מלכתחילה לקלוט פחות מהסביבה, להבדיל ממצב רגיל שבו אני יכולה לבחור אם להיענות או להתחשב במה שמגיע אליי מהסביבה, אבל הוא מגיע בכל מקרה ועצם ההגעה שלו הופכת אותי כנראה לקצת פחת אפקטיבית בדאגה לעצמי). ההתרכזות הזו בעצמי יכולה להועיל לי גם במישורים פיזיים.

זהו, וחוץ מזה, התגעגעתי ואני שולחת חיבוקים.

[טלי_ב*]

מרגישה התלהבות גדולה מהנסיעה וחשש גדול שאני עושה עוול לאחרים.

אני חושבת שהמושג "עוול" קצת מקשה על ההסתכלות, כי הוא מגיע ממשפחת ההתחייבויות והחובות - מה אני חייב לאחרים ולא מה אני רוצה לעשות בשביל אחרים.
אני לא אומרת שאני מצליחה לגמרי להתנתק מזה, אבל אני חושבת שכדאי, אפילו כתרגיל לא מחייב, לנסות לכמה רגעים להוציא רגע את החובות מהמשוואה ורק לבדוק מה זה עושה.
(בדיוק אתמול, בעקבות ההתכתבות פה, התחשק לי לחזור ולשמוע את מרשל רוזנברג ובדיוק נתקלתי באמירה על כך שכשאנחנו עושים למען אחרים מתוך תחושת מחויבות, אותם אחרים תמיד יידרשו לשלם על כך איכשהו בעתיד, ולרוב זה יהיה מחיר כזה שעדיף היה להם לוותר על העשייה למענם. אני לא בטוחה אם נכון לכל מצב בחיים, אבל מניסיוני, גם ובעיקר כצד המקבל, זה מאוד מאוד מאוד נכון לפחות לחלק עצום מהמצבים. אולי ארחיב עוד על זה אצלי בדף אם יישאר לי זמן לכתוב (-: )

אם את מוציאה לגמרי את התחושות של מחיובות/עוול מהמערכת - מה נשאר? שם לדעתי המקום להרגיש גם את הגוף.

זו באופן עקרוני הדעה שלי על איך כדאי לברר דילמה כזו.

לגבי הדילמה הספציפית... אני לא יודעת אם נכון להביע את דעתי וממילא היא נכונה בעיקר לגביי ולגבי נסיבות חיי. אז אכתוב ממש בקצרה - בגלל ההיסטוריה האישית שלי, שאת מכירה מהשיחות אצלי בדף, הייתי מתקשה מאוד להזיז ילד שלי למדינה אחרת. אבל זה מאוד קשור אליי, ולעובדה שאין לי ספק שכל הקשיים שלי סביב העניין היו משפיעים גם על החוויה של הילד ומפחיתים מאוד את הסיכוי שהמעבר יהיה לו בסדר. מכיוון שכל העניין הזה אצלי מורכב, אני לא באמת יכולה להביע דעה לגבי השיקולים שקשורים לילדות שלך.
לגבי האח - נראה לי ציפייה לגמרי מוגזמת ממך, למען האמת, שתוותרי על משהו משמעותי כזה בשביל לעזור להם עם הילד שלהם.

[טלי_ב*]

הייתי מתקשה מאוד להזיז ילד שלי למדינה אחרת.
רק להבהיר, ביחס למה שכתבתי לפני המשפט הזה, שאני פשוט לא רוצה לעשות את זה. זה לא שאני מרגישה שזה יהיה עוול, או שאני "אמא לא טובה" אם אני אעשה את זה, אני פשוט באופן בסיסי מאוד לא רוצה.

[לב_שומע*]

טלי יקרה, והאמת - כייף לי לשמוע. (:
אני מאוד מבינה למה את מתכוונת ביכולת להיאטם ולהפנות כיוונון פנימה ואז להיות קשובה יותר לעצמי. מאוד מאוד מאוד. זו נקודת מבט מעניינת כי יש לי כל מיני סוגים של היאטמויות כאלה שמרגישים מאוד שונה האחד מהשני.
ואם ענייני גוף - נדמה לי שאצלי בגוף ההומיאוסטזיס הוא להיות פרקי זמן ארוכים וחלק גדול מהיומיום בהיאטמות חלקית שיכולה ללבוש צורות שונות. וכל דבר אחר לאורך זמן מפר איזה איזון פנימי.

[לב_שומע*]

תמי, תודה!!
לקחתי את ההזמנה והיא נעימה לי באוזניים. (: ואני ארגיש בבטן לאן אני הולכת איתה.. (-:

[לב_שומע*]

בשמת, תודה! (-:

[לב_שומע*]

תמי, מה שקופץ לי ממה שסיפרת - מקווה שזה מתאים, זה ממש קונקרטי - זה שהעמדה של האח ממש מצליחה לעצבן אותי. היא לא לגיטימית בעיני. אולי ישנם פרטים שאני מפספסת או משהו כזה.
שתוך כדי קריאה הייתי הכי במתח לשמוע מהי העמדה של בן הזוג, כי היא נתפסת בעיני כהכי משמעותית ושמידת המחוייבות אליה היא הכי חזקה.

שהילדה וההורים נתפסים אצלי באזור האפור. זה שהוא בטח שלא נכנס לשום הגדרה של עוול ומן הצד השני אלה דברים שאני כן נוטה לספור אותם, לקחת אותם בחשבון. אין לי שום ניסיון עם הסיטואציה. אני לא יודעת האם עוד פרטים (אם בכלל היה מתאים לך) ועוד מהסיפור סביבם היה גורם לי להרגיש שמתגבשת אצלי עמדה סביב העניין או שלא.

זה לא בדיוק שיח צרכים, או שמא כן - כי זה הדבר הראשון שעבר לי בגוף כשקראתי.

ועוד דבר - הייתי מאוד מאוד עובדת על לנתק גם חיצונית (באינטראקציה) וגם פנימית (בתודעה) בין הגישה של ההורים שלך כפי שהיא ובין איך שזה עובר דרך הצינור של האח. הצינור שלו מכעיס אותי כי הוא מרגיש לי.. לא לעניין.

[לב_שומע*]

לגבי הילדה - אולי כן מה אני עושה - מרגיש לי שאני מנסה להפריד בין עמדה שבה אני מאוד רוצה משהו אבל גם לעמדה של הילד שלי ישנו משקל רב עד מאוד בעיני, ואני יודעת שאולי זה יהיה מורכב, ואני לא יודעת בוודאות איך הוא יגיב ואיזו עוצמה של הסתייגות הוא יחוש, ואני בודקת איתו את הדברים מתוך עמדה בסיסית שהתגובה שלו בהחלט עשוייה לשנות את דעתי, כמו רוח שמעיפה אותך ממקום למקום, וזה בסדר גמור וזה מקובל עלי ומהמקום הזה אני מנהלת איתו את הדיאלוג וזה ברור לשנינו.

ובין מצב שבו ברור לי שאני רוצה משהו, ברור לי שיש לזה השלכות עליו, ברור לי מאוד שאני רוצה את מה שאני רוצה גם אם יהיה לזה טווח מסויים של מחירים שקשורים אליו ואני מוכנה לספוג אותם. ואז אני מאוד לוקחת אותו בחשבון אבל הוא לא רוח שתעיף אותי למקום לגמרי אחר, מקסימום תנענע את ענפי העץ שהשורשים שלו יציבים. אני קשובה, אם יהיו סימנים לאולי מצוקה קיצונית עתידית שלא צפיתי הם עשויים בהחלט לגרום לי לשנות את דעתי. לא הכל אני יודעת מראש למרות שאני מכירה אותו די טוב וזה יכול לקרות. אבל אם המחירים הם פחות או יותר בטווח שצפיתי, אז אני אהיה שלמה עם ההחלטה שלי ואהיה איתו בדיאלוג ובשיח ואהיה פתוחה להכיל ולהגיב ולמתן ולמצוא פתרונות ולהגמיש את האיך ביישום אבל ישנם שורשים גם כשהענפים זזים.

הוא מאוד כנה איתי והשיח בינינו פתוח ואני יכולה לשאול אותו בכנות על משהו שאני מאוד רוצה ויודעת שמפריע לו עד כמה זה מפריע לו, והוא יענה לי בכנות. וזה מאוד מקדם לקראת מציאת פתרונות.

[לב_שומע*]

עוד קצת עלי - אני מרגישה שמעסיק אותי מאוד לאחרונה השאלה האם הצורך שלי בהיאטמויות מכל מיני סוגים - צורך גופני בהיאטמות כלשהי כמצב צבירה בסיסי, שממנו מותר לצאת לפרקי זמן קצרים למצבים אחרים, וצורך נפשי שהוא מאוד שונה ואני לא בטוחה האם הוא צורך בהיאטמות דווקא כמצב הבסיסי או רק צורך באפשרות להיאטמות לפרקי זמן די ממושכים על בסיס יומיומי כחלק מתחזוקה שוטפת - אני תוהה על מה זה יושב יותר.
יותר כי זה חלק מאיזו רגישות יתר בסיסית, או יותר תוצר של גדילה בסביבה שמרכיב חזק בה הוא אלימות נפשית. וההיאטמות גם עוזרת למנוע מהלא טוב לחלחל פנימה וגם מסייעת לעמוד בדרישות של הסביבה המשפחתית - לעמוד בנורמות מאוד מסווימות, בתבניות ובהתקבעויות מאוד מסויימות, תוך שמירה על מידה גדולה מאוד של חירות פנימית בתוך הראש, בתוך התודעה.
זה מעסיק אותי מאוד.

[מצ'רה*]

לבקש לא לדבר איתי על משהו מסוים עכשיו. להרגיש איך הנשימה שלי נמתחת מהנושא או מהחיבור בין הנושא והדובר, ולהגיד - אני מצטערת, אני לא יכולה כרגע לנהל את השיחה הזו בצורה שהייתי רוצה. נחפש לנו זמן אחר.
מזדהה.

[לב_שומע*]

אני מניחה שהתשובה ברובד חיצוני יותר תהיה השאלה מה זה בעצם משנה, ושמן הסתם גם וגם ולמה חשוב המינון. (קצת חשוב - כי לפעמים יש קשר בין אטיולוגיה לבין מה עושים עם זה, ואני משקיעה בטיפולים אז זה יכול לסייע לענות על השאלה האם אני משקיעה בדבר הנכון. שגם עליה לדעתי אין שום תשובה חד משמעית באמת אבל ישנן הרבה תשובות זמניות - אמת לשעתה).

התשובה היותר עמוקה לדעתי תהיה, של מרפאה בעיסוק חכמה ועמוקה במיוחד, שאי אפשר באמת להפריד בין השניים כי כאשר קיימת רגישות יתר לא קיצונית לצד רקע ברור כזה אי אפשר להפריד באמת בין רגישות היתר כפרמטר מולד לבין הסביבה בה היא התפתחה כי מן הסתם שהכל יושב על אותה מערכת עצבים מרכזית.

כמו שאם ישנם זה בצד זה גם סרבול מוטורי וגם היעדר גירויים וסביבה שמאפשרת התנסויות (גם אני) אז אי אפשר באמת להפריד בין השניים ולדעת מהו מה.
בייחוד כשבהרבה סביבות כאלה אם מסתכלים יותר מדקה על ההורים יש רקע של קושי כזה או אחר בתנועה או רגישות יתר או שניהם שמייצר את הקושי לאפשר סביבה ומרחב מאפשרים.. מה ששוב בלולאה מעלה את שאלת הגנטיקה מול סביבה.

כל אחד מהגורמים יכול בהחלט להופיע בפני עצמו אבל כששניהם קיימים במקביל במובהק אצל אותו אדם לא בטוח שניתן להפריד.

[טלי_ב*]

גם לי נשמע ש מן הסתם גם וגם_ וגם ש _אי אפשר באמת להפריד בין השניים כי כאשר קיימת רגישות יתר לא קיצונית לצד רקע ברור כזה אי אפשר להפריד באמת בין רגישות היתר כפרמטר מולד לבין הסביבה בה היא התפתחה כי מן הסתם שהכל יושב על אותה מערכת עצבים מרכזית

לי יצא לאחרונה לחשוב על כל מיני דברים שמציקים לי - האם הם תולדה של נטיה מולדת שלי או של האופן שבו גדלתי (וליתר דיוק, מה המינון של כל אחד), כולל האפשרות שהנטיות שלי שיחקו תפקיד משמעותי בעיצוב התפיסה שלי את העולם, אבל הנטיות האלה הן לא בהכרח רק מולדות אלא גם אולי חלקית נרכשות.
והדרך שבה אני מתמודדת עם הצורך לערוך הבחנות קשות היא לחזור לשאלה הפונקציונלית - לצורך מה ההבחנה. כי אפשר לדעתי להבחין אחרת לצורך מטרות אחרות.
המסקנה שלי הייתה שזה בסוף התנקז לשאלה האם אני מרגישה שלגיטימי לי לכעוס על דברים מסוימים. ואז כל הצורך בהבחנה פחת, כי ניגשתי ישר לענין הכעס (פחת ולא נעלם כי... גם יש לי צורך פשוט להבין את עצמי).
ולפעמים נראה לי שיש צורך פשוט ללוש סוגיות מסוימות, ולמי שחושב באופן טבעי בצורה מסווגת, מחפשת שיטתיות וקשרים, קל להתחיל את הלישה הזו מכיוון השאלה מה גרם למה בדיוק.

[אישה_במסע*]

תמי, מה שקופץ לי ממה שסיפרת - מקווה שזה מתאים, זה ממש קונקרטי - זה שהעמדה של האח ממש מצליחה לעצבן אותי. היא לא לגיטימית בעיני. אולי ישנם פרטים שאני מפספסת או משהו כזה.
מאוד מסכימה. גם לי זה מייד קפץ לעין. וזה מתחבר גם עם מה שכתבה טלי:

אני חושבת שהמושג "עוול" קצת מקשה על ההסתכלות, כי הוא מגיע ממשפחת ההתחייבויות והחובות - מה אני חייב לאחרים ולא מה אני רוצה לעשות בשביל אחרים.

[תמי*]

תודה לכן על המחשבות.

[בשמת_א*]

שהבהייה והמקום שהיה לה פעם בעבר, ושיש לה גם עכשיו בחברות אחרות
מוכנה להרחיב קצת על זה?

אני לא בטוחה שזה נכלל במה שכתבתי, על לצאת אל הטבע ו"להפעיל את העיניים" (מפרטת קצת יותר: לעמוד מול הים, להרגיש את כפות הרגליים מתקרקעות, נוגעות באדמה, מעבירות אליה אנרגיות ישנות ומקולקלות שתעשה מהן קומפוסט, לוקחות ממנה אנרגיות חדשות וטובות למלא את הגוף, ועם העיניים: פשוט "לשטוף את העיניים בכחול ובירוק

יש לי תחושה שאת מדברת על משהו קצת אחר, אז תפרטי?

תמי, ראשית מסכימה בדיוק עם מה שסיכמה אישה במסע מעלי מדברי האחרות.
לגבי ההורים, אכן בעיה. ישר עולה לי בראש החשש שזה יקצר את חייהם )-; ועם זה לא הייתי רוצה להתמודד. אבל אולי אפשר לדבר איתם על פתרונות שונים. האם מדובר בהגירה מוחלטת לתמיד או בסך הכל לנסיעה לכמה שנים?
לגבי הבנות - אותו דבר. אם מדובר בנסיעה לכמה שנים, יש גם רווחים ענקיים לילדים מחיים במקום אחר (את זה אני אומרת כילדה שחיה 3 שנים בסקנדינביה בילדותי). אם מדובר בעקירה והגירה, זה כבר משהו אחר. עם קושי אפשר להתמודד בכל מיני דרכים, אם יודעים אותו מראש ואם חושבים מראש איך לרכך ואיך להקל ואיך לרפד ולעטוף ולמצוא גם יתרונות ואיפה להרוויח. קודם כל ברגע שמכירים בקושי ומגלים הבנה ואמפתיה, זה כבר ענק. אבל בכל זאת, ההורים קובעים...

אין ספק שעבורך, הנסיעה הזאת היא קפיצת מדרגה להגשמה של מי שאת, של הלב שלך.

[קור_את*]

בן הזוג מוכן לנסות. הוא משתף פעולה. מבין שזה חשוב לי.

נפלא ומרשים.

חת הבנות (שהיא כבר ילדה גדולה, לא פעוטה), ממש נגד. ברור לה שיהיה לה קשה. ומאוד יכול להיות שהיא צודקת - כי זו ילדה שקשה לה בהרבה סיטואציות. בכל אופן היא לא רוצה לנסוע. הילדה השנייה לא לגמרי החליטה מה דעתה בעניין. לשתיהן לא פשוט.

הבנות לא אמורות להיות בצוות שמחליט על ניהול המשפחה. בשום אופן לא. יש להן את כל החיים להיות בוגרות ומחליטות. אין להן מספיק ניסיון ובשלות כדי לקבוע דברים כאלה. ההורים קובעים! כמובן שצריך לדאוג שיהיה להן כמה שיותר טוב ונוח.

יש אח שאשתו עומדת ללדת וממש קיווה שאעזור להם (כרגיל)

והאח מוכן לקחת על המצפון שלו שתוותרי על חלום ועל הגשמה עצמית? נשמע לא טוב.

אני לא אומרת שלא צריך להתחשב במשפחה. לעזוב לגמרי לתמיד זה בעייתי, אם כי מותר. לנסוע לכמה שנים? בלי להסס.

[פלוני_אלמונית_ותיקה*]

ככה בעקבות הדברים של בשמת, לב ותמי- אני מרגישה צורך להוסיף גם את הכאבים הלא פתורים שלי בעניין. זאת פעם ראשונה שאני מעלה את זה על הכתב ומאד אשמח למחשבות ותובנות שלכן.

אני באה ממשפחה של כמה וכמה ילדים ואני הבת היחידה. במהלך השנים האחרונות מצאתי את עצמי מטפלת לבד בהורים שלנו עד שהלכו לעולמם. לבד, לא בגלל שרציתי אלא בגלל שאף אחד מהם לא רצה לנקוף אצבע. אני זוכרת כמה הייתי מלאת זעם כל התקופה הזאת שככה הם משאירים אותי לבד. מצד שני, לא באמת רציתי להפסיק לדאוג להורים אלא רק שהנטל לא יהיה עלי בלבד. מה שתידלק את האנרגיות שלי לטיפול היה הזעם והרחמים ותחושת הזדהות עמוקה על חוסר האונים שלהם. באותן שנות טיפול, עזבנו את אזור מגורינו אחרי עשרות שנים וחזרנו לגור בקרבתם. אני בכלל לא תפקדתי בבית ולמזלי יש לי בעל מאד מכיל ועוזר.
הזעם שהרגשתי היה כל-כך חזק שמיד לאחר מותם של ההורים, הודעתי לאחיי על ניתוק יחסים. בד בבד מצאתי את עצמי מאז הולכת ודועכת לתוך עצמי. זה לא היה כתוצאה מאבלות אבל משהו התרוקן בי וזה כלל גם את תקופת היציאה של הילדים מהקן.

אני תוהה אם ההתנהלות שלי אז והיום היא חלק מתחושת קורבנות או מפני שהגוף והנפש זקוקים להחלמה ארוכה (ממה?) ולמה אני חסרת אנרגיות.
בשנה האחרונה בעלי ואני מחפשים להשקיע בעסק כלשהו ואני כל הזמן מפחדת שלא יהיה לי את הכוח לעבוד ולנהל לאורך זמן וזה פשוט תוקע את המהלכים.

כל מחשבה תתקבל בברכה ואפשר להיות גם בוטים איתי, מהבחינה הזאת אני לא רגישה במיוחד

[קור_את*]

בשנה האחרונה בעלי ואני מחפשים להשקיע בעסק כלשהו ואני כל הזמן מפחדת שלא יהיה לי את הכוח לעבוד ולנהל לאורך זמן וזה פשוט תוקע את המהלכים.
יש לך בן זוג שתמך בך כל הזמן ועכשיו רוצה לעבוד איתך יחד? חובה ללכת על זה!!
יאללה, לאכול כמו שצריך, להתאמן, להיות הרבה בחוץ, ובטח שלעבוד עם בעלך! זה גם תורך להתגייס לתמיכה בו. בטח שלעשות משהו חדש עם עתיד!

[בשמת_א*]

וואו, פלוני אלמונית ותיקה, ממש כאב לי הלב לקרוא את סיפורך
אני מזדהה עד מאוד עם הכעס שלך על האחים האנוכיים. אני מבינה לחלוטין ולעומק את ההחלטה שלך לנתק את המגע איתם. היחס שלהם ביטא חוסר אהבה וחוסר כבוד בסיסי כלפי ההורים (אצלי עולה ישר תחושת ההתקוממות והעוול: איזה מין יצור מתנהג ככה?!), ובאותה מידה, אנוכיות ונצלנות אדירים כלפייך.
אני באופן אישי לא רואה כל סיבה לשמור על קשר עם אנשים שמתייחסים אלייך ככה, שלא לדבר על היחס להורים שלהם.

באותה מידה אני לא מתפלאת על התחושות הקשות. אבל אלה תחושות קשות שנולדו הרבה קודם.
את האחים איבדת הרבה לפני מות ההורים או ההחלטה על ניתוק היחסים. הטראומה הקשה של אובדן האחים התרחשה ברגע שהבנת שהם נטשו והפקירו אותך ואת ההורים לנפשכם.
לא יכולת להתמודד עם הטראומה הזאת כל עוד נשאת בנטל של הטיפול בהורים, אבל זו טראומה מאוד גדולה )-:

עם זה אני לגמרי מסכימה:
"הגוף והנפש זקוקים להחלמה ארוכה"
בוודאי. בדיוק הלכתי וקראתי במקרה דיון בדף אחר, האם זה פינוק לבקש דולה אחרי לידה שתבוא לעזור ליולדת. את עברת תקופה כותשת במיוחד, ולא מספיק שנאלצת להתמודד עם המצב הקשה והתובענות של המצב והעצב והאבל בגלל ההורים - אז עוד נוסף על כל הצרות, התברר לך שהאחים שלך הם [משהו ממש לא יפה ואני לא רוצה לכתוב מלים לא יפות]. אפילו רק זה, מכה קשה כשלעצמה.

אני הייתי אומרת, ככה בתור אחד מהצד שלא מתמצאת, רק ממה שכתבת - שאת זקוקה להחלמה ארוכה ולחידוש האנרגיות. אישית הייתי שולחת אותך לצ'י קונג (-: (כי עכשיו שגיליתי את הצ'י קונג אין לי ספק שכל אחד יכול להחלים בעזרתו מכל דבר D-: ), אבל גם למדריכה מנוסה, טובה וחמה שתדע לעבד איתך את מה שעברת, לנקות את כל הג'יפה, לפתוח את כל החסימות, לחדש את הזרימה בגוף, להחזיר את האהבה ללב (אפשר גם בלי האחים, אפשר להפוך את זה לטראומה שמחלימים ממנה ולא לקוץ שנעוץ כל הזמן בתוך הלב ופוצע בכל תנועה שלך).

[קור_את*]

וכמובן מה שבשמת אמרה! ראיתי שהיא כתבה בדף, אז גם נכנסתי אליו קודם

לדעתי, הדברים משתלבים גם עיבוד וחידוש הגוף והאנרגיות וגם עבודה עם הבן זוג לבניית עסק חדש בשבילכם.

[פלוניתית*]

כל פעם מחדש העוצמה של קשר עם אחים עולה לנגד עיני. כשקראתי את הדברים שלך חשבתי על המקום הזה שבו יש צורך עז לשמור מרחק למען הגנה וולצד זאת המחירים בערבות צעד שכזה לא מאחרים לבוא.

באופן מסוים קורה בתהליך כזה שבתהליך מזדחל נוצרת גם התרחקות מצרכים עמוקים ובסיסיים של המתרחק.

נראה שהעסק החדש אשר כבר עומד על הפרק הוא ההתחזקות שלך בכל המישורים. לפעמים צריך תוכנית עסקית לחידוש מצברים והתנהלות מחודשת....

[גוגוס*]

תמי אהובה, הסתיימה שעת החסד הנוכחית שלי בבאופן, אז אני כותבת לך היום יותר מאוחר למייל כי יש לי מלא מה להגיד אבל לא יכולה יותר להיות חלק מדיון מרובה משתתפות.

ולמשתתפות, גם אלו שכואב להן - תודה שאתן כאן, על חוכמתן ופגיעותכן וההסכמה להפוך את המרחב הציבורי הזה לחי, ולכזה שמרגיש שוב, לכמה רגעים, כמו קהילה תומכת. נתרמתי ואני מקווה שגם תרמתי.

[נוודית*]

בכל זאת, הייתי שמחה לשמוע מכן = כל אחת והפרספקטיבה שלה והמקום שלה על הרצף הזה של חשבונות לאחרים ותשומת לב לגוף - איך היא היתה מסתכלת על הדברים. איך היא היתה מתמודדת. איך היא היתה מגיבה להתנגדויות. ובכלל מה דעתכן.

תמי, אני גיליתי (לאט, אבל הגעתי לשם) שאף פעם אין זמן מתאים. אף פעם לא מגיע הרגע שבו הכל מסביב מסתדר כך שאני אוכל למלא את הרצונות והצרכים שלי בלי שזה יתנגש איכשהו עם מישהו מסביבי, כולל הקרובים ביותר. כשהבנתי את זה - סיגלתי את עצמי לצורת מחשבה שבה הזמן המתאים הוא עכשיו.

החיים עוברים מהר, ואפשר מאד בקלות להעביר אותם בציפיה ל"זמן המתאים", ל"רגע הנכון" ועוד כל מיני כאלה, בלי לעשות מה שאני רוצה וצריכה. כבונוס - גיליתי שכאשר אני נוהגת כך - השמיים לא נופלים, והעולם מסביבי מסתדר בסדר גמור, גם כשאני נודדת לי במרחקים.

[גוגוס*]

כל מילה של נוודית!
<ועכשיו באמת זהו >

[פלוני_אלמונית_ותיקה*]

תודה לכן, נשות באופן יקרות.
_יש לך בן זוג שתמך בך כל הזמן ועכשיו רוצה לעבוד איתך יחד? חובה ללכת על זה!!
יאללה, לאכול כמו שצריך, להתאמן, להיות הרבה בחוץ, ובטח שלעבוד עם בעלך! זה גם תורך להתגייס לתמיכה בו. בטח שלעשות משהו חדש עם עתיד!_
הבעל שלי אדם מאד תומך ועוזר אבל זה לא הוא שמוביל את המהלכים אלא אני. הוא מסכים להיות איתי בזה. הבעיה היא שלי אין אנרגיות והוא לא טיפוס מוביל לטענתו.
אני אוכלת כמו שצריך, אני נמצאת הרבה בחוץ (יושבת בחצר בעיקר) אבל להתאמן אין לי כוח. אין לי הנעה מבפנים ואם אני כבר עושה טיול קצר אז מרגישה שקצת בעונש. הפעילות היחידה ש"מעירה" אותי זה טיולים במקום זר אבל זה עסק יקר וגם יש לי בע"ח לטפל בהם.

[פלוני_אלמונית_ותיקה*]

_את האחים איבדת הרבה לפני מות ההורים או ההחלטה על ניתוק היחסים. הטראומה הקשה של אובדן האחים התרחשה ברגע שהבנת שהם נטשו והפקירו אותך ואת ההורים לנפשכם.
לא יכולת להתמודד עם הטראומה הזאת כל עוד נשאת בנטל של הטיפול בהורים, אבל זו טראומה מאוד גדולה_
תודה על זה, בשמת.
אני עוד צריכה לבדוק למה אני ממשיכה לעזור לאחים שלי כשהם במצבים קשים אבל לא מוכנה לפגוש אותם סתם לקפה או אירוח. כאילו שכמישהו נמצא במצב רע, זה מעורר אותי לפעולה נקודתית אבל לא פותח לי את הלב.
אני הייתי אומרת, ככה בתור אחד מהצד שלא מתמצאת, רק ממה שכתבת - שאת זקוקה להחלמה ארוכה ולחידוש האנרגיות
הלכתי תקופה ארוכה לטיפול שיאצו וזה עזר לי ברבדים גופניים מסויימים. חוץ מזה, אני משוחחת הרבה עם חברות וגם עם בעלי וזה עוזר לפרוק מהלב. לחוג או הדרכה אני לא מוצאת כוחות נפשיים.
בכל אופן מדובר על יותר משנתיים ויש לי חשד שמדובר גם בשינויים וחוסרים בגוף שאני מנסה לטפל דרך התזונה.

[פלוני_אלמונית_ותיקה*]

כל פעם מחדש העוצמה של קשר עם אחים עולה לנגד עיני.
לגמרי, פלוניתית.
אנחנו מקיפים את עצמנו בחברים ובני דודים שהם כאחים לנו ובכל זאת נצבט הלב.

[פלוניתית*]

בשמת ,
כי חימם את.הלב לקרוא על הרצון שלך לצימר ביתי.
תראי מה קראתי היום וחשבתי עליך :
"אני אוהב את עצמי ולכן אני דואג שיהיה לי בית נוח, בית הממלא את כל צרכי ונעים להיות בו . אני ממלא את החדרים בפעימות של אהבה כדי שכל מי שיכנס אליהם כולל אני, ירגיש אהבה זו ויוזנו על ידחה" לואיז היי

[פלוניתית*]

אני רואה כמה שגיאות הקלדה...

[תמי*]

נוודית, כמה מדויק!

החיים עוברים מהר, ואפשר מאד בקלות להעביר אותם בציפיה ל"זמן המתאים", ל"רגע הנכון" ועוד כל מיני כאלה, בלי לעשות מה שאני רוצה וצריכה.
ווהאו...

גיליתי שכאשר אני נוהגת כך - השמיים לא נופלים, והעולם מסביבי מסתדר בסדר גמור, גם כשאני נודדת לי במרחקים.
כותבת כדי לשנן ולזכור.
תודה על זה.

[בשמת_א*]

פלוני אלמונית ותיקה,


"אני אוהב את עצמי ולכן אני דואג שיהיה לי בית נוח, בית הממלא את כל צרכי ונעים להיות בו . אני ממלא את החדרים בפעימות של אהבה כדי שכל מי שיכנס אליהם כולל אני, ירגיש אהבה זו ויוזן על ידה" לואיז היי
תודה, פלוניתית (-: אני באמת מאזינה המון ללואיז היי (וגם בדיוק לפני שבועיים סיימתי שוב לקרוא את ספרה שיש לי בבית), לא זכרתי את המשפט הזה אבל האמת שאני בעצמי כתבתי משפטים ממש דומים בדיוני פליי ליידי (-: זה באמת משהו עם הרבה רמות ושכבות. המשפט הזה מתאים לבית שלי במידה רבה גם עכשיו. ועדיין יש לאן להתקדם מבחינת ההבנה של הרצונות והחלומות שלי והנכונות שלי להגשים אותם.

[אישה_במסע*]

התגובה הראשונית שלי על ישר עולה לי בראש החשש שזה יקצר את חייהם היא שזה מניפולציה לא הוגנת. חיים של אנשים לא מתקצרים כי אחד הילדים שלהם היגר. הם אמורים לדעת להתמודד. ואם לא, זה בעיה שלהם.

רק אחר כך הבנתי שקל להיות חכמה על בעיות של אחרים...

היכולת להפריד בין הפחד לכל השאר זה לא מספיק. לפעמים בבאופן מדברים על החשיבות של פעולה מאהבה ולא מתוך פחד. ואני לא מסכימה - לפחד י שתפקיד. תפקידו להגן עלינו. זה תפקיד חשוב מאוד שלא כדאי לזלזל זו.

אז הנה היכולת שאני מחפשת: להפריד בין הפחד הטוב, שמזהיר אותי ומגן עלי, מכל השאר. ממניפולציות שמטרתן לשלוט בי ולתמרן אותי, מכל מיני קולות חיצוניים שהופנמו ולא רלוונטיים לחיי.

ולמה אני כותבת את זה? כי אני צריכה ללמוד את זה בעצמי, כמובן. נתקלתי בדילמה קטנה שעניינה בדיוק זה.

היום, ממש עכשיו, קטעתי דיון (בטונים רגועים, אבל בעייתי משהו) ביני לבין אמא שלי. הסיבה? היא אמרה שהיא מראש לא מאמינה לי. (כי היא מאמינה רק למה שהיא ראתה במו עיניה ולכן הנתונים שלי מראש לא משנים לה). אני אמרתי שאני לא מכונה לנהל דיון בתנאים האלו, והלכתי. פיזית. לחדר אחר.

במבט ראשון, פעולה נכונה, לפי הספר. מה זה עורר בי? פחד. בגלל התגובה של אמא שלי. מייד ידעתי שהיא תעניש אותי על זה, איכשהו. וזה מפחיד. ואז חשבתי על זה שקטעתי אותה ולא נתתי לספר לה את העוד דוגמא שתומכת בטיעון שלה. היא אמרה את המשפט הראשון בסיפור שלה כמה פעמים (מייד אחרי שאמרה למה כל מה אני אומר פשוט לא משנה...) וחזרה ואמרה אותו אחרי שאמרתי שאני לא מתכוונת לקחת בזה חלק.

במבט לאחור, אולי הייתי יכולה להבין שהסיפור הזה חשוב לה ויושבת להקשיב לו ואז הולכת. אבל אולי לא, אולי זה רק הפחד שלי.

הרגשתי את הפחד. פעם, כשהייתי ילדה בכיתה ד' היא הענישה אותי על משהו בברוגז. כמה חודשים לא דיברה אותי, ואפילו ענייני בית ספר הייתי אמורה לסדר עם אבא. זה לא ממש עבד, כי הוא לא מבין בזה, וזה בעיקר הפריע לי. הברוגז עם אמא לא הפריע לי - אפילו שמחתי עליו. כי כמות אינסופית של ביקורת נחסכה ממני... אמא הייתה חוזרת הביתה והולכת לעשות משהו, במקום מייד לבקר אותי על משהו. אבל הדברים הפרקטיים של בית הספר... זה היה לא הוגן. גם שהיא הטילה עלי את האחריות להיות הבוגרת ולסדר את זה, וגם זה פשוט לא עבד, ודברים פרקטים של בית ספר (חתימות על אישורים, אסיפות הורים להביא משהו לכיתה) לא בוצעו. אחר כך הברוגז התמסמס לו.

והחלטתי ללכת להתנצל, וראיתי שצדקתי - אמא ענתה שזה לא מעניין אותה. אמרה משהו על זה שאני לא רציתי לשמוע מה שיש לה לומר ועכשיו מה שיש לי לומר לא מעניין אותה. ושעכשיו היא עברה הלאה, היא קוראת במחשב, ושאני לא אפריע לה. וכשניסיתי להמשיך היא פשוט חזרה כמו מנטרה - זה לא מעניין אותי. הנה, זה העונש. אם זה יימשך רק היום, זה לא נורא.

אבל מה לעשות בפעם הבאה שזה יקרה? הכל מעורבב ביחד. רצון ליחסים הרמוניים, רצון לא לפגוע באמא שלי (ובאמת, לו היה לי זמן לחשוב ולהתארגן ולתכנן, יכולתי להתנסח בצורה יותר נחמדה. ולו הייתי קוראת מחשבות, הייתי מבינה כמה חשוב לה לספר את הסיפור, ומקשיבה לה, ורק אז הולכת. כשחשבתי להתנצל לא חשבתי בכלל שזה מה שהפריע לה). ואולי בכלל ההתנצלות (הלא מוצלחת במיוחד, עם יותר מידי אבלים) הייתה רק מפחד, ומיותרת? ואולי עדיף להיות צודקת ולא חכמה, ולא להציב גבולות?

ברור לי שהיה פחד בפעולה שלי. אבל אני ממש לא בטוחה שלפעול מפחד זה רע.

כותבת קבועה אחת מפורום הורים לילדים ביסודי סיפרה לאורך השנים איך הבן שלה גרר שנים בעיות חברתיות שהתחילו מרילוקיישן לכמה שנים. נכון, הייתה לו נטיה כזו מראש. אבל לו היא הייתה יודעת מראש מה המחיר, היא לא הייתה עושה את זה.

מצד שני, יש עודף עצום של פחד בחברה שלנו. מכאן בא גל הנגד, של לעודד אנשים ללכת עם הלב. כי המון דברים טובים לא התגשמו והמון אנשים נשארו באומללות מתוך פחד.

יש למישהי עצה, איך להפריד לא בין אהבה לפחד, אלא בין פחד לפחד?

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אישה, נגעת במשהו ממש חשוב לדעתי!
אני בדיוק במקום הזה: מנסה להפריד בין פחד רלוונטי: תחושה שמצביעה על משהו שבאמת כדאי להזהר ממנו, ופחד מיותר: תוצאה של הלחצות מילדות, תמונת עולם חרדתית, ועוד.
זה מאוד מסבך את ההקשבה לגוף, כי כשאני מפחדת, התחושה מאוד גופנית, אבל לעיתים קרובות, בעצם כדאי שאתגבר על הפחד, כי הוא פחד מפעם - לא פחד שבאמת כדאי לסמוך עליו.

לגבי אמא שלך:
ראשית, אני חייבת לומר שברוגז כזה שאת מתארת, כשהיית בכיתה ד׳, הוא התנהגות מאוד לא בוגרת של אמא שלך. אוי, ממש קשה לי לחשוב על זה. כולי מתכווצת.
ברור שאת מפחדת. כי היא השאירה אותך חסרת אונים בסיטואציות שלא היית אמורה בגילך לנהל אותן (מה שתיארת). ואני לא מתייחסת לתחושות הקשות האחרות שתגובה כזו של אמא מעוררת.

מעולה שאת שמה את האצבע על הפרשה הזו. כי מה שלמדתי מעירית זה לבדוק כשאני מגיבה מאוד רגשי - מפחדת למשל - האם יש שם תמי קטנה מהילדות שמנסה לבקש ממני משהו.
מי בעצם מפחדת, אני היום או תמי הילדה?
זה עוזר לי לא מעט כשאני בבלבלה כזו.

כי הרי היום, אם אמא שלך תעניש אותך ותתעלם ממך, זה אולי לא יהיה נעים, אבל גם לא יהיה נורא, נכון? אז הפחד הוא מפעם. אין לפנייך סכנה ממשית עכשיו.
זה לא קשור לרצון שלך להיות יותר קשובה ומבינה מראש והרצון ליחסים הרמוניים עם אמא. זה רצון מובן, שכנראה קשה לממש עם אמא שלך, ומדי פעם יהיו קצרים כאלה בתקשורת כמו שאת מתארת.
אם את לא מפחדת היום, אז זה לא נורא. אז עזבי, המשיכי הלאה. לא תצליח למנוע את הקצרים הללו.
לא נורא שלא המשכת להקשיב לה. זה היה לך יותר מדי ועצרת. כן, זה הכאיב לאמא שלך. לא נורא. היא תתמודד. זה לא אסון.
אני חושבת שאם את מבינה שהפחד והרגשות הקשים עולים מהילדות, אז את פחות נסערת, ואז במקומך, לא הייתי מתנצלת. כי זה מסר שלא נראה שאמא שלך מסוגלת להבין ולקבל.
(מאוד מוכר לי).

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לגבי הבן שגרר בעיות מהרילוקשיין:
הרי אנחנו לא יודעים מה היה אילו, נכון?
לכן הסיפור נשמע לי מסיפורי הפחד שלא כדאי לקבל החלטות לאורם.

כיוון שאני מתמודדת עם סוגיית הנסיעה שלי, דיברתי לאחרונה עם הרבה חברים וחברות שנסעו לתקופות בחול (כאלה שנסעו לשנה, שנתיים, שחזרו אחרי חמש שנים ואפילו אחרי עשר - כל מיני וריאציות, העיקר שהיו שם ילדים).
מה שגיליתי בעצם לא מפתיע:
הסיפור שהם סיפרו לי והעצות שנתנו קשורים לגמרי לתפיסת עולמם: האופטימיים שמשדרים ביטחון ואומץ המליצו לי בחום לנסוע, סיפרו על קשיים - במהלך ואחרי החזרה לארץ - אבל גם הדגישו את החוויות שהרוויחו וההשפעה הטובה.
החברים היותר דאגניים ופסימיים נוטים להזהיר אותי, להצביע על בעיות שהתעוררו ואולי קשורות למעבר וכדומה.
לא עשיתי מחקר בנושא, אבל כיוון שדיברתי עם לא מעט חברים, מהתחום המקצועי שלי ואחרים, יכולתי בבירור לראות את ההבדלים הללו.

[שקופה_א*]

נתרמתי ואני מקווה שגם תרמתי.
אין לך באמת ספק לגבי זה...
נחכה לעוד שעות חסד

[טלי_ב*]

פעם, כשהייתי ילדה בכיתה ד' היא הענישה אותי על משהו בברוגז. כמה חודשים לא דיברה אותי, ואפילו ענייני בית ספר הייתי אמורה לסדר עם אבא.
תשמעי, אני יודעת שכתבת את זה רק בתור דוגמה, וגם שאת ממילא יודעת בעצמך, אבל אני לא יכולה שלא לומר שזה ממש דפוק. וזה שזה לא הפריע לך מעבר לדברים הפרקטיים, זה רק מראה כמה דפיקות הייתה מצידה גם קודם.
סליחה על הבוטות, אני מרשה לעצמי גם כי זה מקומם אותי וגם כי אני מנחשת שאת בסדר עם זה (כן? אם לא, אז אני אתקן כמובן).

לגבי ההפרדה בין פחד לפחד... אני לוקחת פחד בתור סימן שכדאי לעצור ולבדוק אם כדאי להמשיך. אני לא חושבת שפחד יכול לעשות מעבר ללתת אזהרה שיש משהו ששווה בדיקה.
ואצלי לפחות, פחד מרגיש כמו פחד, בין אם הוא הגיוני/נכון/עכשווי לבין אם הוא מהסביבה/מהעבר/לא הגיוני. לכן את השאלה מה לעשות עם הפחד אני לא פותרת באמצעות ניתוח של הפחד.
איך כן? אני חושבת שברמה הגופנית, כדאי לבדוק מה עוד יש חוץ מפחד, ואם כשחושבים על העניין עוד ועוד הפחד הופך להיות משהו אחר או נשאר. כדאי לבדוק גם את הרצון ומה הוא אומר (חזק? חלש? כללי? ספציפי?). ו... יש כמובן גם את המחשבה הלא גופנית, שעוזרת להפריד בין מה שעולה מהגוף אבל אנחנו לא באמת מעוניינים לתת לו לנווט לבין קולות מהגוף שכדאי להקשיב להם.


_לגבי הבן שגרר בעיות מהרילוקשיין:
הרי אנחנו לא יודעים מה היה אילו, נכון?
לכן הסיפור נשמע לי מסיפורי הפחד שלא כדאי לקבל החלטות לאורם._
לגמרי.

הסיפור שהם סיפרו לי והעצות שנתנו קשורים לגמרי לתפיסת עולמם
כן, בהחלט. אני הייתי נזהרת מללמוד משהו על החוויות של הילדים (משני צידי המשוואה) מתוך סיפורים כאלה. גם כי הם משקפים יותר את האופי של ההורים מאשר את החוויות של הילדים, וגם כי ילדים לא תמיד ישתפו את ההורים (וההורים לא תמיד באמת רוצים לדעת) באיך החוויה הייתה להם (גם כאן, זה יכול להיות נכון משני הכיוונים - לא בהכרח הילד שהכל הלך לו חלק מבחוץ יצא מהצד השני של זה במצב טוב, ולא בהכרח הילד שנתקל בקשיים יצא מזה במצב רע).

תראי, חשבתי על זה עוד בינתיים, כי הנושא מעניין אותי, והגעתי למסקנה שההשקפה הכללית שלי היא שאנשים מלכתחילה לא בנויים לעבור בין חברות ובין תרבויות. אפשר לומר שזה לא "ברצף" שלנו.
יחד עם זאת, בחיים המודרניים אנחנו עושים הרבה בחירות שאנחנו לא בנויים עבורן, אבל שבמכלול השיקולים הם המיטיבים ביותר עבור המשפחה, או שהם המאזנים הכי טוב בין הצרכים השונים של בני המשפחה. ותמיד יש מימד של הימור בבחירות האלה, כי אף פעם לא נדע מראש מה יהיה היחס בין הרווח להפסד מהן. לכן אני חושבת שזה עניין של העדפת סיכון/סיכוי - איזה הימור אנחנו מעדיפים? איזה הימור מתיישב הכי טוב עם מי שאנחנו? משקף הכי טוב את מי שאנחנו ואת מה שחשוב לנו? איך נרגיש אחרי שבחרנו ב-X?
האתגר פה הוא לדעתי לא לפעול מתוך רגשות אשם כלפי הילדים (אהההה! אני עושה להם נזק!!! אסור! אמא רעה! הבן של ההיא לא התגבר על זה מעולם!) וגם לא מתוך שאננות (זה לא משנה מה נעשה, כולם יוצאים בסדר בסוף, הנה הבת של ההיא פורחת למרות ש...).

[קור_את*]

פעם, כשהייתי ילדה בכיתה ד' היא הענישה אותי על משהו בברוגז. כמה חודשים לא דיברה אותי,

ואו. זה ממש מפלצתי. זה נתן לי מיד מכה חזקה בבטן. אוי ואבוי.

[בשמת_א*]

ההשקפה הכללית שלי היא שאנשים מלכתחילה לא בנויים לעבור בין חברות ובין תרבויות. אפשר לומר שזה לא "ברצף" שלנו.
זו גם דעתי, בעקבות מחקרי. אחת הסיבות שהניעו אותי לא לעבור דירה מרגע שנולדו הילדים, וכשעברנו זה היה 350 מטר מכאן (וכשחזרנו לביתנו, ראיתי את האושר של הילדים "לחזור הביתה" אפילו שהבית פיצפון, 49 מ"ר).


פעם, כשהייתי ילדה בכיתה ד' היא הענישה אותי על משהו בברוגז. כמה חודשים לא דיברה אותי,
אישה במסע, מזדהה עמוקות.
אז גם אני מודה לכן על התגובות לזה.

[תמי*]

ההשקפה הכללית שלי היא שאנשים מלכתחילה לא בנויים לעבור בין חברות ובין תרבויות. אפשר לומר שזה לא "ברצף" שלנו.
נשמע לי נכון, אבל גם:
בחיים המודרניים אנחנו עושים הרבה בחירות שאנחנו לא בנויים עבורן.

הרי, האם אנחנו בנויים לחיות בדירות קטנות, רחוקים זה מזה, והרחק מהטבע?

איזה הימור מתיישב הכי טוב עם מי שאנחנו? משקף הכי טוב את מי שאנחנו ואת מה שחשוב לנו? איך נרגיש אחרי שבחרנו ב-X?
זהו, שאני הגעתי לשלב (אולי גיל) שבו אני מרגישה צורך עמוק לאתגר את מי שאני. לעשות אחרת מברירת המחדל שלי. ללכת על הימור אחר מזה שבדרך כלל הייתי מצביעה עליו.

[טלי_ב*]

זו גם דעתי, בעקבות מחקרי.
האמת, שמחתי לשמוע. כי אמנם אני ממש בטוחה בזה, אבל טרם נתקלתי בעמדה הזו בשום מקום, כולל, באופן מוזר קצת בעיני, פה באתר.
ובתור מישהי שממש ממש קל לה לזוז, לפעמים אפילו קל יותר מלא לזוז, זה לפעמים קצת מאתגר כאמא. אולי קצת כמו שלאמא אחרת יהיה מאתגר להניק אם אמא שלה וסבתא שלה וסבתא של אמא שלה לא הניקו, וכל העניין פשוט זר לה, גם אם הוא רצוי ונעים.
אבל לאט לאט, אני רואה שגם אני "מתיישבת". קודם החלטתי שאני נשארת פה בישראל, והיום אני אפילו חושבת שאני לא רוצה לזוז מהיישוב הנוכחי שאני גרה בו (לרמת הבית עוד לא הגעתי (-; ).


צורך עמוק.
המקום העמוק הזה, הקול הזה מבפנים, זה מה שבעצם רציתי לתאר ב"מי שאנחנו". אני חושבת שכשמשהו כזה עולה, כדאי לתת לו משקל רציני מאוד מאוד מאוד.

[תמרוש_רוש]

מחזיקרה את הדיון קצת אחורה, לא יכלה להתאפק...

_מה לדעתכן מאפשר לשינוי - אצלכן - להתרחש?
כלומר, אני מתכוונת למסע הזה ולשלב שבו פתאום מסוגלים לראות שמשהו לא בסדר, משהו שרגע קודם לא הייתי מסוגלת לראות אותו כך.
מה לדעתכן מעודד התפתחות כזו?
מה מקדם אותה?_
אני חושבת שהכי חשוב: לרצות שזה יקרה, ולהיות פתוחה לשינוי.
להיות פתוחה לשינוי, אומר מבחינתי: להיות פתוחה לעזרה, ולאפשר לעצמי להיות פגיעה.
אני מכירה איש אחד שבמשך תקופה ארוכה חי בחיי נישואין שהלכו והידרדרו, עם דפוסי תקשורת על הפנים, ולא היה מסוגל להגיע לנקודה שבה הוא ייעזר במישהו, וגם טירפד את ניסיונות ההגעה-לעזרה של אשתו, כי "אנחנו אמורים להסתדר עם זה בכוחות עצמנו".
זו דוגמה להנחת יסוד שחונקת את החיים של הבנאדם, ודומה במבנה שלה להנחות היסוד שבשמת תיארה, ברוח "לא עלה על דעתי שמותר לי לרצות תקרה מעץ".
"יש דברים שאפילו לא עלה על דעתי שמותר לי לרצות או לעשות".
הנחות יסוד שהן בית סוהר וירטואלי, פנימי - וממשי.

הדבר השני זה - להיות פתוחה לפגיעה.
קשה לי למצוא את המילים הנכונות, אבל... אנסה.
היכולת להכיר בזה שמשהו לא בסדר, לדעתי קשורה חזק ליכולת להכיר בצער או בכאב.
כאב רגשי.
האם את יכולה להודות בפני עצמך בעובדה שמשהו לא בסדר, כלומר שמשהו מכאיב לך, ברמה זו או אחרת, בלי להתפרק מההכרה הזאת?
לפעמים זה לא כזה אישיו. אני זוכרת כשחדרה למוחי ההכרה שיש לי דפוסים של התמכרות לסוכר. זאת היתה הבנה הדרגתית ואיטית מאוד, כי התפיסה הזאת היתה כל כך זרה לי, ואף אחד אף פעם לא דיבר אתי על התמכרות לסוכר (בהתחלה חשבתי שעצם המושג זו בדיחה גרועה, הגזמה פראית) אבל ה"כאב" היה קל ופשוט לנשיאה: אהה, נכון! באמת אף פעם לא נהניתי מאכילת הממתקים, למרות שערגתי אליהם והייתי באובססיה גמורה עליהם. הערגה הזאת והאכילה עצמה היו כרוכות בלא-מעט נאחס, והרבה פחות הנאה. עכשיו אני מבינה למה.

לפעמים, להודות בכאב הזה זה כן סיפור גדול
כמה זמן לקח לי, לדוגמה, עד שיכולתי להודות במה שהיה לי מתחת לאף - שיש לי פחד ענקי מסמכות, יחד עם מרדנות ואנטי חזק, ושאני נכנסת לסטרס לא-נורמלי כל פעם שיש צל-צלו של חשד לקונפליקט עם הסמכות הזאת?
שנים.
וזה דבר שתקע לי מקלות בגלגלים, מכל מני בחינות. זה הקיז לי אנרגיות. זה התיש אותי. תמיד הייתי מותשת, גם כשלא הייתי עייפה. זה עיכב אותי ופגע לי בעבודה. ללא ספק זה היה גם מחרבש לי את הבריאות במוקדם או במאוחר - ואולי זה כבר התחיל לקרות, ברמות סמויות שלא יכולתי לאתר.

אז מתי זה קרה? כשהייתי מוכנה לעבודה על מה שמאחורי הפחד הזה
"מוכנה לעבודה" זה אומר, ברוח גישות של שינוי התנהגותי:
א. יכולת
ב. מוטיבציה

יכולת - הגיעה יחד עם ההכרה בכך שיש לי, סוף סוף, מנגנון תמיכה חיצוני שהיה הכרחי בשבילי, כדי לעזור לי במסע הבלתי אפשרי הזה. קרי: הרופא שלי.
אני זוכרת איך לפני שנה בדיוק, באתי אליו עם איזו שטות, אינפקציה מקומית שכבר ממילא התחילה להתרפא, ושמעתי ממנו את "חכי עוד יומיים ובואי שוב אם זה לא יעבור" הצפוי. וכשיצאתי משם, וידעתי שזהיעבור, אמרתי לעצמי, תמרוש, בכיף היית יכולה להישאר בבית. למה להטריח? והתשובה היתה: כי אין לי הורים פה, אין לי את התמיכה שלהם, ואני זקוקה, כה זקוקה, לנחות מדי פעם אצל מישהו אוהד שיגיד לי שהכל בסדר, ירגיע אותי, יתן לי מרווח נשימה רגשי. אז אני הולכת אליו.
זו היתה ההכרה הרשמית בכך שנוצר אצלי מספיק אמון בו, בשביל לשקול להיעזר בו לצרכים רגשיים.
אור ירוק ראשוני.

מוטיבציה - הגיעה כשהתעמתתי עם ההתעללות הנוראה שעברה על ילדים/נערים אבוריג'יניים במתקן הכליאה Don Dale, ואני ישבתי שם ופשוט לא יכולתי לסבול את זה. זה דרך לי על כל הפצעים הסמויים. וכך צמחה בתוכי ההכרה הנחרצת: אני לא הולכת לשבת כאן ולתת לדברים כאלה להתרחש שנית.
(דגש על ה"שנית", שהיה אז לחלוטין לא מודע, וצף ועלה רק בדיעבד)
זה מה שדחף אותי לחשיבה מעמיקה ואיכותית יותר על שינוי התנהגותי, שהוביל אותי ליצירת ההצעה שלי בנוגע להנקה, שחייבה אותי להתייצב מול ההנהלה הבכירה של האגודה שלנו - ולהעמיד את עצמי במקום המפחיד מכל, של עימות עם סמכות-בגוון-רפואי.
משם הכל התגלגל.

ותמי, אני עוד אגיע להמשך הדיון. הוא מאוד נוגע בי.

---

(המשך הקטע והתגובה אליו הועברו לדף בית אישי)

[יולי_קו]

אנשים מלכתחילה לא בנויים לעבור בין חברות ובין תרבויות. אפשר לומר שזה לא "ברצף" שלנו.

זה נושא שיושב לי קצת על הלב.

פעם הייתי כזאת.
עם שורשים. כמעט לא זזה. גרתי 4 שנים במקום אחד, ואז עברתי 50 מטרים לעוד 4 שנים במקום אחר. אוהבת לעבוד בבית, ומהבית.
ואז הכרתי את בן זוגי, ומאז אנחנו גג 3 שנים בכל מקום, ולפעמים גם פחות (שנה..).
והיו גם תקופות מעבר של כמה שבועות-חודשים בין מקום למקום של התארחות אצל ההורים שלי (זה בבית? לא בדיוק, אבל גם לא זרות).
יש לנו 3 ילדים. אז היום כשהם לא קטנטנים עולה הצורך שלהם בפרטיות. אנחנו גרים כיום בדירה לא קטנה בכלל, ופשוט אין לי מקום לעבוד בבית.
אם אני רוצה אני יכולה להכין כל פעם את הסלון, אבל זה סוחט מדי, כי צריך לסדר המון כל פעם (אנחנו לא מאוד מסודרים... וזו בעיקר אני שמניעה לסידור וניקיון).

וזה מוביל אותי לשתי שאלות:

"אני אוהב את עצמי ולכן אני דואג שיהיה לי בית נוח, בית הממלא את כל צרכי ונעים להיות בו . אני ממלא את החדרים בפעימות של אהבה כדי שכל מי שיכנס אליהם כולל אני, ירגיש אהבה זו ויוזן על ידה" לואיז היי
הראשונה: איך אני יוצרת לעצמי בית מזמין?

כנוודית מהסחפות אחרי בן זוגי הנווד באופיו (אני משחילה פה נשיקה לנוודית) בעל כורחי הפכתי לאחרונה לנוודית מרצון, כל כמה זמן בא לי לנדוד לארצות הברית, לאנגליה, אולי למזרח, לארצות דוברת ספרדית ועוד.
אני גם לא ממש רואה את עצמי נשארת בעיר שבה אני גרה, למרות שיש לי פה הרבה דברים שנעימים לי.
גיליתי את הקסם בלמידה בהפתחות לחדש, בחופש להיות שונה וזר ועוד (אפשר לדון בזה אם זה מעניין יושבות בית שכמותכן).

זה אומר שאנחנו לא משקיעים הרבה בחומר. אין לנו רהיטים חדשים כמעט אף פעם, הדברים מגובבים אצלינו. מדביקים קישוטים לקירות (אם בכלל) בניר דבק ופלסטלינה שמיועדת לכך, בשביל לא לחורר קירות בדירות שכורות.
לאישי יש רתיעה מלקנות כונניות למשל כי אז ממלאים אותן... זו אני שמתעקשת כי באמת קשה בלי, אז מוצאים ביד שניה או ברחוב.
אנחנו גם נותנים הרבה, אבל אף פעם זה לא מספיק כי חפצים ממשיכים להכנס.
אנחנו לא משקיעים כי ממילא נעבור בקרוב (גם אם אין תכנית או תאריך ברור לנו שזה לא ימשך הרבה זמן).

איך הופכים בתנאים הללו את הבית הנוכחי למזמין, מרחיב לב?

שיהיה ברור שהבית שלנו מארח. יש לנו המון אורחים משעות ספורות ועד שבועות. מאדם אחד ועד מעל לעשרה (!!!). אבל איפה המקום שלי בכל זה?

השאלה השניה היא איך אני מוצאת את השורשים שלי שוב. אני מרגישה שזה חשוב כי אני שואלת את עצמי איפה אני רוצה להיות, לחיות, איפה הלב שלי, ואין לי תשובה ברורה. וזה כואב לי.
(האם בכלל חייבים מקום כזה? לא יודעת. אבל אני רוצה ׳בבית׳ וכאן אני תמיד קצת זרה)
ברור לי שאני קודם כל ישראלית, בגלל השפה והתרבות שלי. אבל כבר 9 שנים אני בחוץ-לארץ, בצרפת למי שמתעניין (אנחנו בדירה הרביעית שלנו, וכל אחת היתה באיזור שונה בצרפת).
הילדים שלי דוברי עברית שוטפת, וגם קוראים (כל אחד בגיל שונה וברמה שונה, אבל נמוכה מבני גילם בארץ), אז הם כבר לא ישראלים כמוני... הם לבטח יותר צרפתים ממני.
ואולי גם אני כבר לא ישראלית כמו שהייתי...

וחוץ מזה, אני כבר לא מרגישה בבית לגמרי בבית שלי כי לרוב הפוך ומבולגן בגלל העדפה של שאר בני הבית.

מה שכן למדתי להתמקם בזריזות, והיום יש לי 5 קבוצות של צ׳י קונג, לא מעט סדנאות סופשבוע ועם תוכנית מבוססת לפתוח עוד שתיים או שלוש קבוצות שבועיות לפחות בשנה הבאה (יש מקום ויש רצון משני הצדדים ויש מהלכים לכיוון).
כמו כן יש מהלך לפתיחת קליניקה יום או יומיים בשבוע בקומפלקס של פיזיותרפיטים נעימים ומקצועיים (אני עובדת בעיקר במגע, אם כי לא רק), כי באמת בבית זה סוחט מדי מבחינתי.
ובשנה הבאה אתחיל ללמד עברית למתחילים (אני מאוד אוהבת ללמד את שפת האם שלי!) במוסד מוערך (לא אקדמי, וכן איכותי).
כלומר- אני מזיזה עניינים. ואפילו לא לאט, למרות הביקורת שלי על עצמי.

אז מה יש לכן לומר על כל עירבוביית הפסטה הזאת שפרשתי כאן (אורגני, קמח מלא עם מחמצת ואפילו של עדשים...), זקנות שבט חכמות שכמותכן?

[נוודית*]

גיליתי את הקסם בלמידה בהפתחות לחדש, בחופש להיות שונה וזר ועוד
לגמרי! ותודה יולי קו

[בשמת_א*]

וואו, יולי קו, מרתק אין לי שום דבר לתרום, רק מזמינה לספר עוד (-:

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה תמרוש. תמשיכי (:

[תמרוש_רוש]

תודה תמי, אני ממשיכה:

אז קודם כל, בהתאם לחלוקה (הנבונה, לדעתי) שעשית בין החברים האופטימיים, שהצביעו על היתרונות והצמיחה, לבין הדאגניים שהדגישו את הקשיים - תִסְפּרי אותי בין האופטימיים.
ועוד: אני פה (כלומר, שם), לא? אז אני חייבת להגן על הבחירה שלי דיסוננס קוגניטיבי וכו'.
אשתדל לא להגן עליה איפה שלא צריך...
מה גם, שאנחנו עשינו את המעבר הזה בלי ילדים. שזה שונה דרסטית ממה שאת מתארת. והם נולדו כבר פה.
עד כאן דיסקליימרים.

הגעתי למסקנה שההשקפה הכללית שלי היא שאנשים מלכתחילה לא בנויים לעבור בין חברות ובין תרבויות. אפשר לומר שזה לא "ברצף" שלנו.
לזה אני לחלוטין לא מסכימה.
ולא בגלל שזה לא נכון.
מה נכון?
נכון, לדעתי, שמעבר בין תרבויות קוטע את הרצף.
שעזיבת המשפחה קוטעת את הרצף.
שעזיבת הארץ שלך, אזור האקלים שלך, מזג האוויר שלך, האדמה והמים שלך, בייחוד באופן החד המתבקש מטיסות (לא נדודים רגליים), קוטע את הרצף.
אנשים הם לא סתם אנשים. אנשים הם אנשים-תרבותיים. הם תלויי תרבות. (והם גם תלויי גיאוגרפיה, אבל על זה לא ארחיב. אולי לבשמת יהיה מה לומר).

לעניין המעבר התרבותי: כשאת עוברת למקום אחר, לתקופה של שנתיים ומעלה, תקופת חיים, את הולכת לבצע שינוי משמעותי בתפיסת העולם שלך. בחיווט החברתי וההתנהגותי שלך. בקודים ההתנהגותיים הכי בסיסיים. לפעמים - אם מדובר בתרבויות ממש שונות - אפילו ברמה של מתי לחייך ומתי לא. מתי להסתכל למישהו בעיניים ומתי לא. דברים הכי אינטואיטיביים ורפלקסיביים שיש.
אוסטרליה וישראל, על טווח השונות, לא בשני קצוות של הסקאלה, אלא רק, נניח, מקצה אחד עד בערך האמצע. שזה המון. אבל לא הכי המון. אז את החיוך וקשר העין יכולתי להשאיר כמו שהם.
כמעט כל דבר אחר - נזקק לחיווט מחדש.
(בשנתיים הראשונות בעלי ואני פיתחנו את ההרגל להגיד "סליחה" לחפצים דוממים כל פעם שבטעות התנגשנו בהם. רק ליתר בטחון)
אז יש אלמנט של קטיעת רצף בסיסי ביותר במעבר כזה.

אז מה לא נכון?
לא נכונה בעיני ההנחה ששמירה על הרצף, ורק שמירה על הרצף, טבעית לנו.
כי גם...
יצר החקירה טבעי לנו.
והדחף למפות אזורים בלתי מוכרים טבעי לנו - גם אם באזורים המוכרים יש מספיק אוכל/מים/הגנה וכו', עדיין נחקור ונרחיק ונמפה.
והדחף לגלות דברים חדשים טבעי לנו.
והדחף למשוך את עצמנו ואת היכולות שלנו מעבר לגבול המוכר - טבעי לנו.
והרצון, השאיפה, התשוקה, לכבוש מחוזות תפקוד לא נודעים. ככה אנחנו מושכים את עצמנו קדימה מאז ביות האש, מאז יצירת הכלים הראשונים.
אנחנו פרימאטים, קופים וקופי-על, אבל אנחנו גם הומו ספיאנס, האדם החושב, אחד היצורים הכי מעצבנים שיש, כשמנסים למפות את ה"טבע" שלו.
כי חלק בסיסי כל כך מהטבע שלנו הוא הנזילות, הגמישות והשינוי.
יצר ההרפתקה - אני מאמינה שטבעי לנו. אחרת לא היינו פה ולא היינו נראים כמו שאנחנו נראים.

יצא שיש לי דוגמה ממש רלוונטית, מהיום, משהו שרציתי לספר פה ממילא ולא עלה על דעתי שהוא מתקשר:
היום עשיתי משהו שהיה ממש טוב לחיוניות שלי.
יצאתי כרגיל להליכת בוקר ארוכה של שבת, ונסעתי באוטו כרגיל לפארק המחוזי הגדול שלנו, אבל אז, בדחף פתאום, החניתי את האוטו במקום טיפה אחר והלכתי בכיוון ההפוך לשביל המוכר והידוע שלי.
אחרי זמן-מה החלטתי שהשביל הזה לא משהו (תכלס, הוא הוביל אותי לאורך כביש, גם אם במרחק-מה ומתחת עצים) אז חזרתי לשביל המוכר שלי, אבל בהזדמנות הראשונה פניתי שמאלה ולא ימינה, כדרכי בחודשיים האחרונים.
וגיליתי קטע חדש לגמרי של הפארק.
והלכתי בשבילים לא מוכרים, ובשבילונים לא מוכרים, ובקיצורי דרך בסבך לא מוכר, במשך שעה.
והרגשתי שהשינוי הזה, הרעננות הזאת, החדשוּת הזאת, היו בדיוק, אבל בדיוק, מה שהייתי צריכה.
ותחושת הרווחה הגופנית והנפשית שלי היתה עמוקה מני עשב וגבוהה מני אקליפטוס.

חלקית, זה היה בגלל מצבי הנפשי כרגע: גמרתי תהליך מאוד אינטנסיבי ועמוק, ועדיין לא "חזרתי לשגרה" (ביטוי שכרגע לא תופס בכלל) או "המשכתי בחיים" או משהו כזה. אני מוצאת שקשה לי לעשות את הסוויץ', ולנטוש מאחור את התהליך הגמור. לא יכולה לדמיין "מה יהיה עכשיו".
והשביל החדש הזה נתן לי תמיכה.

אבל גם בלי זה, תחושת הרווחה היתה עמוקה כל כך, שאני מאמינה שהייתי חווה אותה גם במצבים רבים אחרים.
החדש - מזין אותנו, ומעניק לנו חיוניות.

אה, כן, הנה עוד קצה חוט לעיונכן. בדל-תיאוריה שהגיתי לפני איזה-זמן ואולי צריך לפתח.

יש דפוס מוכר באבולוציה, שבה בהתחלה יש תנאי סביבתי קשה או מאתגר או בלתי נסבל (כוח הכבידה, למשל, חמצן, למשל). אז היצורים שחיים בו מפתחים מנגנונים שמאפשרים להם לשרוד עם התנאי הזה. אחר כך המנגנונים משתכללים והיצורים מתחילים לנצל לתועלתם את התנאי הזה, ולבסוף הם מוצאים את עצמם תלויים בתנאי הזה, ולא מסוגלים לשרוד או לתפקד כהלכה בלעדיו.
(חמצן - ברור. כוח כבידה - קחו אותו מאתנו ונגמור עם שברי הליכה, כמו אסטרונאוטים בחלל. הליכה בתנאי שטח לא-סלולים - ציפור הנפש שלי - אולי מגבירה את הסיכון לנפילות או דמנציה אצל זקנים. אבל את זה עוד צריך להוכיח )

ולעניינינו:
אחד המאפיינים האנושיים הבסיסיים שלנו הוא היכולת ללמוד דברים וכישורים חדשים.
והתיאוריה שלי היא: פעם יכולת הלמידה הזאת היתה יתרון אבולוציוני. גם עכשיו היא יתרון, אבל היא גם נהפכה לתנאי: תנו לנו משהו חדש ללמוד, או שלא נתפקד כהלכה, נתנוון באיזושהי צורה.
למידה, לא רק בילדות אלא לאורך כל החיים, נהפכה לצורך הישרדותי-תפקודי. (לא מממש הישרדותי, "מהכאב הזה לא נמות, אבל לא נחיה בשקט")
אם לא תהיה לנו למידה סדירה, גירויים חדשים שצריך להיענות אליהם - משהו במוח/גוף שלנו יפעל פחות ופחות טוב.
ואחד הדברים שהכי ממריצים את הלמידה והגדלת היכולת המוחית שלנו, הוא מעבר לארץ אחרת.
לשיפוטכן.....
@} @}

[תמרוש_רוש]

אז אם שני הדברים טבעיים לנו, אני חושבת שאחד הסודות לחיוניות במצב כזה, הוא לשמור על האיזון העדין בין ההמשכי והחדש.
לזה יש אינסוף קומבינציות.
הקומבינציה שלי היא: להיות דינמית מאוד בתחום המקצועי, לעבור לארץ אחרת (מאסה אדירה של שינוי) - אבל ברגע שמצאתי את הדירה הנוכחית שלי, שבה אני מרגישה בבית - לא לזוז.
ולקחת אתי את הפריטים הסמליים שיוצרים המשכיות - ואילו ידעתי את זה לפני שעברתי, היו לי חיים קליים יותר... - פמוטים מאמא שלי, חנוכיה מסבתא שלי. אלה היו הדברים שלא חשבתי עליהם (על ספרים דיסקים וקישוטים כן חשבתי), והיה לי מאוד מר וקשה בלעדיהם, עד שסוף סוף הבנתי ולקחתי אותם.
הם נתנו לי עוגן. ומרגע שהם נכנסו אלי הביתה, והתמקמו באמצע הכוננית המרכזית של הסלון - מאותה שניה סופסוף הרגשתי בבית. וכן, גם "ברצף".

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תמרוש, אני מתחברת מאוד למה שכתבת.
אני מרגישה היום - עם הגיל המטפס - את המתח בין שתי הנטיות: מצד אחד, משיכה לקבוע למוכר. מצד שני, תשוקה להעז, לנסות, להיחלץ מהגבולות המוכרים.
וברור לי שלבריאות הגופנית והנפשית צריך דווקא לא לוותר ולא להסתפק במוכר.
צריך להעז, להסכים להשקיע את האנרגיות שנדרשות להתנסות בחדש.
עבורי, זה לא רק להסכים לתזוזה גיאוגרפית, אלא גם לאתגר את היחסים המשפחתיים, לזוז מתפקידים מוסכמים במשפחה המורחבת, ליצור קשרים מקצועיים חדשים - המון התנסויות שדורשות ממני אומץ (:
כשאני מתעייפת אני מזכירה לעצמי שמחקרים מראים שלאתגרים האלה יש השפעה חיובית בהרבה רמות.

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יוליקו,
מה שעולה לי מהדברים שכתבת, זה ארגון של הבית.
במקומך, הייתי קודם כל מתרכזת בזה.
חושבת קודם: איך הייתי רוצה שהבית יהיה? מה חסר לי בעצם? פינה לעצמי? כונניות לספרים? וילונות? שטיחים? כריות? כל דבר שחשוב לך. ואז חושבת איך לממש את זה - בתנאים הקיימים, במסגרת האפשרויות הנתונות.
נראה לי שאחרי שתטפלי בסביבה הפיסית כך שתרגישי ששינית אותה לטעמך (פחות או יותר כמובן), יהיה לך יותר קל להמשיך עם שאר העניינים ולברר את השאלות האחרות.

[אישה_במסע*]

_מה שעולה לי מהדברים שכתבת, זה ארגון של הבית.
במקומך, הייתי קודם כל מתרכזת בזה._

[בשמת_א*]

תמרוש רוש, מסכימה איתך חלקית (בוודאי מסכימה לגמרי על יצר ההרפתקנות וכו'), אבל יש לזה מחיר, תמיד היה, ויש פה שני פקטורים חשובים:

1. עד כמה חזק הצורך של אדם להתרחק מסביבת הולדתו (לנתק מגע, להסתלק משם, ממש לברוח. זה יכול לאזן את המחיר של המעבר והקטיעה).
2. את יהודיה. כל היהודים בישראל כרגע, למעט מספר קטנטן של משפחות שמעולם לא עזבו את הארץ (כגון משפחת זיתוני הגלילית) קטועי-רצף ממש מהדורות האחרונים בקטע הזה. לרבים מאיתנו אם לא לרובנו, אין ממש שורשים כבר בשום מקום. יש פה טראומה אפיגנטית בדומה למה שמתגלה במחקרים על סבתות שרעבו במלחמת העולם השניה והנכדות שלהן, שנולדו בתרבות שפע וכו' וכו' - מראות את הסימנים. אנחנו, בבחירות שלנו, מבטאים בעיקר נסיונות שונים ומשונים לרפא את הטראומות האלה, שחלקן היו קשות וחלקן ממש טראומטיות.

מעטים מאיתנו באמת "הגיעו הביתה".
לא יודעת כמה דורות יידרשו לתקן את זה.
ויש כאלה שבאו משושלת שנעקרה כל כמה דורות במשך אלפיים שנה. לא יודעת מה דרוש כדי לתקן את זה.
מזכיר לי את מחקר החתולים שעשה מישהו בעקבות מחקריו של ווסטון פרייס. תוך שניים שלושה דורות של מזון לא מתאים נוצרו גורי חתולים מנוונים לחלוטין. כמה דורות של תזונה מותאמת-ביולוגית-לחתולים יידרשו עד שייוולדו (מהחתולים המנוונים, שאולי בכלל איבדו כל אפשרות לפוריות) שוב גורי חתולים בריאים, עם שלד בריא ורקמות בריאות וכן הלאה?
אין לי תשובה, לא יודעת אם המחקר הזה התבצע עד תומו.

[אישה_במסע*]

_כמה דורות של תזונה מותאמת-ביולוגית-לחתולים יידרשו עד שייוולדו (מהחתולים המנוונים, שאולי בכלל איבדו כל אפשרות לפוריות) שוב גורי חתולים בריאים, עם שלד בריא ורקמות בריאות וכן הלאה?
אין לי תשובה, לא יודעת אם המחקר הזה התבצע עד תומו._
למיטב זכרוני, שבע.

לא שאני בטוחה שההשוואה נכונה. נניח, אני היגרתי לארץ בגיל שלוש. אבל היגרו לפה לא רק אני, אמא ואבא שלי. היגרו לפה גם ההורים של אבא שלי, ואחיו ואשתו וביתם, ואפילו סבתא של אבא שלי. זה די הרבה שבט. (לצערי סבתא רבא, סבא וסבתא שלי כולם נפטרו. אבל זה לא משנה את העיקרון - היו כמה שנים בבית הסםר היסודי שהייתי אחרי בית הספר הולכת ישר אליהם).

אני חושבת ששלא הכל כל כך פשוט. היו נישואים בין שבטים שונים, היו קבוצות שלמות שהיגרו לישראל יחדיו - ואז לא ברור לי למה זה בכלל צריך להחשב קטיעה. ולא נדידה של שבט שלם, כמו שעושים ציידים-לקטים.

ובנימה אישית (שהפוכה לחלוטים לכל התיאוריה הזו) - אני לא זוכרת כלום מרוסיה (וזה בעצם בכלל לא רוסיה אלא מדינה אחרת שהייתה חלק מברה"מ). אבל אני קשורה לשם. למה? לא ברור. אבל הקטיעה הזו קיימת אצלי בברור. מצד שני, יש לי חברה שגם היא עולה מברה"מ לשעבר ואצלה אין את זה. למה? לא יודעת. זה פשוט ככה.

ואני לא רואה את עצמי מהגרת לרוסיה באף עתיד אפשרי, בכלל. אבל האגדות שאני אוהבת אלו האגדות משם, והאלים שאני לא מאמינה בהם אלו האלים משם, והמוזיקה שאני מתחברת אליה זו המוזיקה משם. והלב שם. למה? לא ברור. אין הסבר הגיוני. ולפני שמצאתי את כל זה, לא ידעתי בכלל שיש חסר. פשוט לא התחברתי לדברים כאלו. כלומר, לכל הדברים האלו שנחשפתי אליהם. אלו שמכאן לא נגעו בי. וגם לא כל האגדות והפולקלור הויקינגי, והמיתולוגיה היוונית והרומית, ועוד כל מיני דברים. והרוסית נגעה. בניגוד לכל היגיון, אבל נגעה.

אבל אני, אני גדלתי פה. והשקפת העולם שלי היא ממש לא רוסית. ואני חושבת שהמחיר של לחזור לשם יהיה יותר גדול מאלו שאני משלמת פה. אבל... אין לי שורשים פה. יש את המשפחה שלי, אבל זה לא אותו הדבר. וכשיום אחד אני אחשוב על להגר לקנדה (או סתם לנשוע לשם לפוסט דוק), זה ישפיע. אני בטוחה.

[שקטה*]

את יהודיה. כל היהודים בישראל כרגע, למעט מספר קטנטן של משפחות שמעולם לא עזבו את הארץ (כגון משפחת זיתוני הגלילית) קטועי-רצף ממש מהדורות האחרונים בקטע הזה. לרבים מאיתנו אם לא לרובנו, אין ממש שורשים כבר בשום מקום.
אני חושבת שזו בהחלט הבחנה מעניינת. כמישהי שעזבה את הארץ אחרי הצבא ומאז גרה באירופה, ברור לי שזה שיחק איזשהו תפקיד. קודם כל כי עדיין היה קשר משפחתי כלשהו לארץ שאליה היגרתי (גם אם לא מאוד חזק). אבל גם כי אפילו מבחינה ממש פיזית וגנטית אני מרגישה שאני יותר מותאמת לחיים פה, שמזג האוויר מתאים לי הרבה יותר לדוגמה. וגם מבחינה תרבותית אני יותר מוצאת את עצמי פה ברמות מסויימות. כמובן שהקשר לארץ גם הוא חזק, אבל אני חושבת שהעובדה שההורים שלי לא נולדו בארץ וששניהם ממוצא אירופאי בהחלט גרמה לכך שתהיה לי משיכה לכיוון הזה. ואני מאוד מתחברת לתחושה שיוליקו תיארה של חוסר שורשים ושהכל מרגיש תמיד זמני כזה (כולל ענייני הרהיטים והקישוטים וכו'), כי עוד לא התיישבתי סופית במקום אחד.
אבל אני לא בטוחה עם זאת שהתחושה הזו משותפת לרוב האנשים בארץ, למעשה אני חושבת שרובם מאוד מחוברים לארץ וקשה להם מאוד לעזוב ולהתיישב במקום אחר, למרות ההיסטוריה הלא מאוד רחוקה שתיארה בשמת.