היומן האישי של סטלה רומנו

[סטלה*]

חשבתי שחלמתי.
חלום לא רגיל.
כזה שזוכרים בלי קפיצות, לפי הסדר.

פעם אחרונה שסיפרתי למישהו חלום הייתי בת אחת עשרה.
סיפרתי לאמא שלי. זאת היתה הפעם האחרונה שהיה לי חלום כזה.
לאמא שלי היתה מחברת והיא היתה כותבת בה את החלומות שסיפרתי לה.
זאת היתה מחברת עבה, כריכה קשה, בלי קישוטים.
היא היתה מלאה בחלומות שלי. רובם אמיתיים. חלקם מומצאים.
רק אחד בלתי רגיל. האחרון מסוגו. עד אתמול.
אחריו לא חלמתי ככה יותר.
אז הפסקתי לחלום.
והפסקתי להמציא לאמא חלומות.
ואת החלום ההוא שכחתי. בכוח רצון של ילדה.
אבל אתמול נזכרתי בו. רגע אחרי שהבנתי שגם הוא לא היה חלום.

זה היה בבית שלנו אבל זה היה בית אחר.
והיתה שם אשה שהיתה אמא שלי למרות שהיא היתה מישהי אחרת. מבוגרת
ממנה בהרבה. וחיבקתי אותה חזק בזרועות שהיו גדולות משלי ויכולתי להרגיש
את החזה שלי נמעך על שלה וזאת היתה תחושה משונה ונעימה. היא בכתה.
כשסיפרתי לאמא שלי היא בכתה גם.


לא חלמתי. להפך. הרגשתי כאילו התעוררתי.
כאילו חזרתי להיות ילדה שנרדמת במקום אחד .
ומתעוררת במקום אחר. .


תגידי כן .

לא נבהלתי .
מהחושך .
מהנשימות החזקות .
מהמשקל שעלי .
מהקול הזר .
שיצא ממני .

כן .


לא הבנתי – לא היה לי אכפת לא להבין .
הרגשתי אותו גומר ואותי גומרת .

[סטלה*]

דף מוצנע

[נטע*]

וואו.
חתיכת טריגר.
אני קוראת.

[עתליה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אני קוראת. וגם לי יצא וואו, וואו של אוי . עצוב,ומוכר,כזיכרון מיגדרי,קולקטיבי.

[אהבת_עולם*]

וגם לי יצא וואו, וואו של אוי . עצוב,ומוכר,כזיכרון מיגדרי,קולקטיבי.

ורק אני לא הבנתי?
בהתחלה חיבקת אישה מבוגרת. היא הפכה לגבר בחלום?
מה קרה כאן שהיה עצוב? מה הזיכרון הקולקטיבי?

[סטלה*]

כל היום ביעבעתי מזיכרונות עולים ומתפקעים של חלומות
שלא היו בדיוק חלומות.

פעם, הייתי בטח בת שמונה, בדרך לבית של סבתא, ברמזור,
ראיתי באוטו ליד אישה שהכרתי, שחלמתי
ולפני שחשבתי שזה מוזר, פנינו, והאוטו ליד נסע ישר והאישה
הסתכלה ישר עלי


קדחתי.
תוך כדי חתכתי מלון לילדים ורחצתי כלים והודעתי שהיום
לא הולכים לשום מקום ושאני בחופש מהחופש הגדול.
הילדים הניחו לי. וכשעובד הגיע הביתה ומצא אותי שוכבת
סמוקה על המזרון במרפסת הוא הושיב אותם מול סרט ונשכב לידי.

רציתי.

שום דבר לא השתנה. אמרתי לעצמי. הכל בסדר .


הוא הביא לי מים .
הכל בסדר? הוא הסתכל עלי כמו שהאישה באוטו .
הסתכלה עלי, לא מבין, מחייך .
נגע בפנים שלי. את עם חום ,
כן .
וחרמנית? .
גם .


עובד, הוא כמו הגמד עם הגרזן בשר הטבעות .
מוצק. רגזן. לב זהב .
לא שכבתי עם אף אחד חוץ ממנו מאז שנפגשנו .
אני אוהבת איך שהוא שוכב איתי .
אני אוהבת את הזקן שלו בצוואר שלי .
אני אוהבת את הריח של הביצים שלו .
ואיך שהוא אומר תתפסי לי בביצים .
ואיך שהן זזות בתוך היד שלי .

אם אני אספר לו הוא יזעף ויגיד שגם לו יש חלומות כאלה .
ושגם הוא יכול לספר לי אם אני רוצה. .

רגשות אשמה מגבירים את האהבה רק בכאילו
כמו שאלכוהול כאילו מחמם. ובעצם מקרר.
אני בעצם מפחדת.

[סטלה*]

אני רוצה ולא רוצה שזה יקרה שוב.
הסתירה הזאת דומה רק למה שאני מרגישה כשאני חושבת פתאום
על עוד הריון, עוד ילד - השתוקקות אדירה ופחד גדול. כן. לא.
כך שהמחשבה - אולי זה לא יקרה שוב – גורמת לי לבכות.
עוד מחשבה שגורמת לי לבכות - אני לא אוכל לדבר על זה עם אף אחד.

ברדיו מרווין גיי. וואטס גויינג און.

אני לא אוכל לפרק את זה להבנות עם אילה.
לא אוכל שלא לחשוב על זה בפעם הבאה שעובד יתפוס אותי בתחת עם שתי ידיים.
ואני לא יכולה לחזור להיות ילדה ולספר לאמא שתכתוב במחברת
ומדי פעם תרים עיניים שיהיה תלוי בהן סימן שאלה.
הייתי יכולה אם הייתי אומרת - חלמתי חלום.
אבל לשקר ולהסתרה יש אותה תוצאה. התרחקות.

הו מרסי מרסי מי
אולי זה לא יקרה שוב.

[סטלה*]

חוץ מזה, לא הייתי אצל אמא מלא זמן.
לא מצפים ממני. אני זאת שגרה רחוק.

[פלוני_אלמונית*]

אהבת,
זה בסדר, גם אני לא הבנתי כלום.

[נטע*]

טוב, ממשיכה לקרוא, ואת פשוט מופלאה.
מרגש, מסעיר, מעלה נשכחות מחדרי הלב, מפרפר תחושות, וכתוב כל כך טוב.
תודה.

[סטלה*]

תודה על התגובות

[סטלה*]

נרדמתי על הספה בצהריים.
גם מתוך שינה אני שומעת הכל, את צווחות השמחה, את הריבים,
את דלת המקרר נפתחת נסגרת. ואז נהיה שקט חשוד. חשבתי שאני
מתעוררת לבדוק מה פשר השקט, בדרך כלל זה אומר שהשלושה חברו
לפעילות אסורה כמו יציקת שיקויים מכל התבלינים והרטבים שהם מצאו,
התיישבתי בספה והייתי בסלון אחר.
הרבה יותר מסודר משלי. התריסים היו כמעט סגורים והמזגן פעל
בחלל האפלולי. נעים. חשבתי – אני יכולה להישאר פה קצת. ועצמתי את העיניים.
אבל אז חשבתי – הילדים לבד בבית. ופקחתי עיניים. והייתי בבית.

[לי_אורה*]

יופי!
מצפה להמשך

[סטלה*]

תודה

[ציפורי*]

יפה ומסקרן. מחכה לעוד...

[סטלה*]

כשהייתי ילדה הכי בעולם אהבתי את החלומות האלה.
הם היו ממתק ממולא. הם היו הדבר היחיד שלא רציתי לחלוק עם אף אחד.

פעם שאלתי את אחותי אם היא תמיד היא בחלומות והיא אמרה שכן
אבל היא אף פעם לא רואה את עצמה. אמרתי - גם אני אף פעם לא רואה את עצמי אבל
לפעמים אני לא אני. - איך את יודעת אם את לא רואה את עצמך? היא שאלה,
אני מרגישה אחרת, אמרתי, כמו אורחת.

גם אם היא הייתה מתעניינת לא הייתי מספרת לה שיש מקומות אחרים ואנשים אחרים
שהם לא כמונו וגם כן כמונו ושאני אוהבת אותם בלי שאני מכירה אותם.
היא הייתה מקלקלת לי.

[סטלה*]

כשהשבת נכנסה נרגעתי.
הרגשתי איך החול שוקע והנוזל ששט בצינורות שלי חוזר להיות צלול.
לרגע חשבתי עליו.

הייתה קבלת שבת של מתיקות נדירה.
הילדים היו תשושים מהים ונתנו לעובד לקדש בנחת. וכל מה שהכנתי יצא טעים טעים.
וחשבתי עליו. יושב ליד השולחן לקבלת שבת עם האשה שאחר כך הוא ישכב איתה
וילחש לה כמו שלחש - תגידי כן - ויכולתי ממש להריח אותו. לשמוע אותה עונה לו.
ולרגע רציתי לחזור ולהיות היא וללחוש לו בחזרה - כן. ולהרגיש אותו מתפוצץ מאהבה.
הסתכלתי על הילדים היפים והשזופים שלי ועל אבא שלהם והתפוצצתי מאהבה.

עובד. הוא כמו רדאר של לב פתוח.
ישבתי אחרונה ליד השולחן ושתיתי את מה שנשאר מהיין של הקידוש והקשבתי לו בחדר
של הילדים מקריא סיפור והקול שלו רוקד כי הוא אומר לעצמו שדי בטוח שאחר כך ניפגש
ורק מהמחשבה הזאת כבר קצת עומד לו והוא ממהר לכסות אותם
והוא מגיע חזרה אלי טיפה רועד ולוקח לי את יד להקים אותי.
יבורכו ידייך, הוא אומר לי, כמו שאבא שלו אומר לאמא שלו.
קידשת יפה, אני מחזירה לו.
נו בואי, הוא מושך אותי, ואני תוהה, כשאני קמה אחריו, אם גם אבא שלו אומר לאמא שלו ככה
בקול עבה מרוב ערגה, וכל הדרך למיטה הוא עוד מחזיק לי את היד.

[חמוצית*]

קוראת מרותקת
רוצהההה עוד

[סטלה*]

יש איזה חלק בי שתמיד מתאמץ. גם כשלא צריך.
כמו להתעלם מהתנופה ולפדל חזק בירידה
במקום לשלוח שתי רגליים לצדדים
ולפתוח את כל החושים לרוח.

[י_פה*]

איזה יופי

[סטלה*]

בלי לפתוח את העיניים קלטתי שאני לא בקנזס.
המיטה הריחה אחרת, דוק זיעה חמוץ מתוק במצעים והבל פה
קרוב לכתף שלי, חמים. לא פקחתי את העיניים. בדקתי את עצמי-
הנשימה קלה
בבטן יש תנועה קטנה
בבית החזה החלונות פתוחים ווילונות צבעוניים כמו עפיפונים בבריזה

הבל פה על הכתף הפך ליקוק והתהפכתי .
עם הפנים אליו, פה מול פה, אף מול אף .
שאפתי את אותו אויר שהוא נשף .
והפישוק שלי עטף את האגן שלו הרזה .
כמו שהעור עוטף את הבשר .
הרגשתי את העצמות שלו ברַך של הירך .
את האצבעות שלו על הצוואר .
את השיער שלו חלק על החזה שלי .
נצמדתי אליו חזק כשהוא נכנס אלי .
ואז פתחתי את העיניים .
הוא חייך אלי .
ואני חייכתי אליו .

הוא אמר- אני מרגיש את הדופק שלך .
הוא התכוון להגיד - אני מאושר .
הוא הסתכל לי בעיניים עד שהוא גמר .
ואז נשאר איתי עד שנדלקתי כמו זיקוק .
עד שנשרפתי לו ביד .

הוא ירד ונשף אל בין רגלי .
פוווו ארוך ורך .

[ציפורי*]

יפה..

[סטלה*]

תודה

[סטלה*]

בלי רגשות אשמה.
בשביל מי? בשביל מה?
במילא כל הקיום תלוי על בלימה ואני ראשונה שמודה שאין לי שליטה על כלום.
החלימה הזאת משקיטה לי את המהומה בפנים. נותנת לי לקום אל היום והלב שלי רחב.
השתיקה שלי שווה זהב.

[סטלה*]

כל מה שאני עושה כל החיים זה לספר לעצמי סיפורים.
לתרגם לעצמי את המציאות שמתרחשת כדי שהיא תתאים לעולם המושגים שלי.
זה לא מה שכולם עושים?
המילים הן החברות הכי טובות שלי. הן יצורים חיים.

תמיד יש משהו שלא נפתר לי. שאני לא מצליחה להסביר לעצמי. משהו נסתר.
אני לא מבקשת תשובה.
אני צריכה את השאלה.
זאת המשאלה בטרם שינה שלי.

[סטלה*]

כבר שנים אני לא חוגגת את היומולדת שלי.
בערב טו באב, כך לפי הסיפור שאמא שלי מספרת,
בזמן שהיא ואבא שלי התיישבו לראות סרט
כבר התחילו לה צירים.
זה סרט רומנטי, הוא הבטיח לה.
הצירים התקרבו וכשברנדו שאג לסטלה שלו
ירדו לה המים.
אני נולדתי שעתיים אחר כך.
ממש עכשיו, לפני שלושים ושבע שנים.

[סטלה*]

אז הערב ראינו את הסרט חשמלית ושמה תשוקה.
ועכשיו הוא במיטה. הוא מחכה לי.
והתשוקה היחידה שלי כרגע היא לשוקולד מריר.
שום קריאה נואשת בשמי לא תגרום לי לקום כמהופנטת ולבוא אליו.

לפעמים גם משהו מאולץ ומהיר יכול להביא איזה נחת. אבל
בלב שלי חולף עכשיו משב קריר. זה פחד.
שהחשק לא יחזור.
זה בגלל שאני שוכחת.

[סטלה*]

היי מישהו שומע אותי?

[שושה*]

אני שומעת. לא הכל מבינה אבל שומעת

[סטלה*]

תודה , הרגשתי בודדה

[סטלה*]

לא נרדמתי, כביתי.
ניסיתי להתריע, הבהבתי כמה פעמים לסמן שנגמרת לי הבטריה
בסוף הגיע המחזור והכריע אותי.
שישי בצהריים נשכבתי במיטה.
לא חלות, לא סירים. כל מופע השליטה הרגיל שלי התבטל.
המחשבה האחרונה שעברה לי בראש לפני שנעלמתי היתה אני לא בהריון.

הדבר הראשון שקלטתי היה קול של אישה, עולה וצולל. פינק פלויד. הצד האפל.
פתחתי עיניים והושטתי יד אל הרטיבות בין הרגליים. לא דם.
את בסדר?
הקול שהגיע מהצד האפל של החדר היה חם. הוא אמר יותר משאל - לא גמרת?
מה יכולתי לומר?
הימרתי -
לא.
הלב שלי דהר.
הוא נכנס אל חלקו המואר של החדר, גבר, ונשאר עומד מולי, הסתכל עלי בלי לדבר
ואז התקרב והתיישב לידי על המיטה.
מאוכזבת?
לא במיוחד.
הוא הדליק את הגוינט שהיה לו ביד.

התמסטלתי מהשחטה הראשונה.
הסתכלתי עליו. הוא היה יפה ומכוער, כמו הנשים בסרטים של אלמודובר.
לקחתי לו ת'יד. - תרגיש. והנחתי על השד השמאלי. מעל הלב שלי המאושר.
תרגיש, הרמתי את היד שלו משם ולקחתי אותה אל הרטיבות
בשיא הטבעיות היא נחתה בשיא הפרטיות שלי. יד גדולה ופתוחה.
תגידי אישה, הוא שאף ואני אחריו,
כן איש,
את רוצה שאני ארגיש אותך בלי קונדום?
ברצינות?
שיא הרצינות.
אני אכנס להריון.
זה הרעיון.
אתה מסטול.
את לא מסטולה?
אני כן,
נקרא לה סטלה, הוא צחק צחוק מתוח ואני הרגשתי כמו בלון שיוצאת ממנו
כל הרוח והוא טס לכל הכיוונים.

בכיתי.

[פלוני_אלמונית*]

אני שומעת. לא הכל מבינה אבל שומעת
@}

[סטלה*]

כך עברה השבת -
ירח מלא
דימום חזק
הקלה, גם אצלי גם אצלו, שהמרחק הוא בהקשר שלו.

אחרי הבדלה
ישבנו כל אחד עם עצמו ליד השולחן
מכוסה עדיין מפה, כתמים של יין, פירורי חלה
ומלח גס.

[אחת_מפה*]

אני פה.
שומעת אותך.
את כותבת מהפנט, חודר, עצוב ומרגש.
הצהוב אומר עכשיו " הכלי יכול להכיל ולשמור את תוכנו, ובכל זאת מתחדש מרגע לרגע, במיוחד באביב". אלי זה מאד מדבר, אולי גם אליך.

[סטלה*]

תודה
מחזק, מעודד

[סטלה*]

אמא שלי בבית חולים.
אחותי התקשרה רק חמש שעות אחרי שהיא נפלה. חיכינו כי לא רצינו להטריח אותך
אם זה שום דבר, היא אמרה. היא התכוונה לזה. היא לא נשמעה מקניטה. היא נשמעה
עייפה.

תבואי מחר?
ומה עם הלילה? את כבר שעות שם.
איתן יהיה איתה.


כואב לה?
נתנו לה כדורים.

ואת?

לא אמרתי לה שאני מרגישה כאילו אני נוהגת בכביש מהיר בעיניים עצומות

אני בסדר. אני אקח רכבת בבוקר.

[תודה*]

זה יפה, עשיר, וחושני, תמשיכי!

[הגבירה_בחום*]

גם אני מקשיבה ומרגישה שמבינה גם את מה שאני לא יודעת.
תודה
@}

[אהבת_עולם*]

ואני לא מבינה כמעט כלום...
(ועדיין מקווה שאולי, מתישהו....)

[אחת_מפה*]

מחבקת.

[אחת_מפה*]

מחבקת.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

יומולדת שמח (באיחור).

נפלאה! תודה על שאת כותבת.

[ציפורי*]

קראתי עכשיו שוב מהתחלה. תענוג @}

(בקריאה שנייה מבינים יותר )

[סטלה*]

א.

כשהגעתי איתן כבר לא היה.
אמא ישנה.

אני לא שונאת בתי חולים. יש משהו מרגיע בשבילי בעולם בתוך עולם הזה,
בריח של חומר מחטא מעורבב בריח של זיקנה שמרחף במחלקה.
אני אוהבת קפה ממכונה.
אני מחכה.

יש עוד שלושה זקנים בחדר עם אמא שלי וליד כל אחד מהם יושב מישהו כמוני. לא צעיר. לא זקן.
וכל אחד מאיתנו מתחזק מידה מסוימת של הדחקה לשעון החול הפרטי שלו.

כשאמא התעוררה וראתה אותי לידה היא אמרה-
את ילדה טובה.
הכל היא רואה.
כשהייתי ילדה היא היתה אומרת לי - אני יודעת גם מה שאת לא מספרת.
כשהתבגרתי עניתי לה - אז בשביל מה לספר?
בשביל שיהיה לך יותר קל.

את צמאה? רעבה ?
צמאה .
הושטתי לה בקבוק מים עם קש .

מה חדש ?

שתקתי רגע. עוד שקלתי אם יהיה לי יותר קל .

אמרתי - אני חולמת .
היא חייכה .
את לא מבינה .
אני מבינה. את ילדה מיוחדת .
אני אשה .
אז מה. אני זקנה .


ב.

בדירה של אחותי.
כמה פעמים בחיים נזרקתי ככה לאי בודד רק אני והמחברת?
זה מה שאני הכי אוהבת.
גם בבית יש איים כאלה, רגעיים, אבל זה,
אני מתארת לעצמי את זה כמו לצאת למילואים. נורא ונפלא.
אני מקווה לצאת הביתה לשבת.

הדירה של אחותי ובעלה נעימה. ויש לי פינה עם דלת שנסגרת.
ויש מזגן. כשאני לא בבית חולים אני כאן.
צ'יק צ'ק יצרנו לנו שיגרה בתוך אי השיגרה - אני עם אמא מהבוקר
עד שאיתן מגיע, ישר מהעבודה, שולי מחליפה אותו אחרי שהיא נותנת
ארוחת ערב לילדים ושומרת לאיתן צלחת בצד.
בערך בחצות היא חוזרת. היא נכנסת בשקט כי הבית שקט ואחרי שהיא מתקלחת
ומצחצחת שיניים, בדרך למיטה היא נעצרת מאחורי הדלת שלי הסגורה, שפס של אור
מתריס מתחתיה, היא לרגע עומדת, אני לרגע גם נמתחת מאחוריה והיא ממשיכה
ונכנסת לחדר ליד, שם הגיס שלי ישן מזמן.
ככה אנחנו נושמות שתינו משני צידי הקיר, כמו כשהיינו נערות והפרידו אותנו לשני חדרים
בלי לשאול.


ג.

אמא ואני נאנחות. ככה אנחנו משוחחות.
היא פותחת - שאיפה עמוקה, עצירה, נשיפהההה
אני מחזירה לה אנחה.

ואם מילים,
אז אחת כל אחת -
אמא - תראי.
אני- מה?
אמא- התחבושת.
אני- כן,
אמא- אולי..
אני- אחות?
אמא- כדאי.


ד.

תשע בערב אני מפורקת מלשבת כל היום ולהסתכל עליה.
לקראת הצהריים נתקפתי אימה, כאילו המציאות נמסה מסביב וכל מה שהיה קיים זה היא.
תחושה של חוסר תחושה התחילה עולה מהבהונות וחילחלה לעבר המרכז שלי עד שנהיה
לי קשה לנשום.
אז יצאתי לשאוף עשן והמסך שהעשן יצר ביני ובינה ריכך לי את הקצוות החדים.
בדרך חזרה אליה עברתי עשרות דלתות, פתוחות אל עשרות חדרים, שעשרות זוגות עיניים
נתלות בהן, עד שהגעתי אל העיניים שלה המחכות, אל כף ידה שייחלה לכף ידי מרגע שעזבתי.


ה.

איך עבר עליך הלילה?
היא, שואלת אותי.
היה נדמה לי שיורד גשם שוטף, אני אומרת לה.
והחיוך שלה עוטף את שתינו כמו שמיכה של בית חולים. כמעט נעים. מעט דוקר.


ו.

מחר אמא משתחררת .
ואני חוזרת הביתה .
כל השבוע לא חלמתי .



ז.

יש מעט דברים שאני יודעת לעשות .
אני יודעת לשבת על האי .
ולהחזיק לה את היד .
שתינו עדיין לא רוצות הביתה .


ח.

משחררים בצהריים. זה אומר אולי אחר הצהריים.
בצהריים שתינו נרדמות. אנחנו מסכימות לזה לאט לאט.
בהתחלה אנחנו רק עוצמות עיניים לרגע.
אחר כך אני אומרת - ננוח.
והיא עונה - קצת.
אני אומרת - הרופא בטח יבוא עוד מעט.
היא עונה - בטוח נשמע אותו בא.


אני קודם שומעת את זה. גשם מבול.
ואז אני מריחה עלים רטובים.
אני יודעת שבאותו הזמן אני ממשיכה לשבת עם אמא במחלקה אבל
העיניים שלי נפתחות בשמחה לראות שהגשם ששמעתי הוא נחל זורם למולי,
שאני עומדת יחפה על אבנים חלקות ואני כולי מרוכזת בשיחה שמתרחשת כולה
בין הזרת של כף הרגל שלי לזרת של כף רגל אחרת.
בהדרגה ההכרה שלי מתרחבת לגלות שאנחנו לא לבושים ושאנחנו עומדים
מתחת לעצי דולב ענקים ושיש קולות של אנשים ותינוקות.
ועשן של מדורה.

והמים קרים.
אנחנו צורחים כמו ילדים ברכבת הרים.
וצוחקים.
ורועדים.


ט.

שולי באה לאסוף אותנו קצת לפני ארבע. קצת אחרי שצלצלתי לעובד להגיד שהיא תכף באה
ואני יוצאת הביתה.
היינו שתינו מוכנות ומחכות כבר בכניסה למחלקה. וכששולי נכנסה בחזרה לחדר, להביא לאמא
את מה שהיא שכחה, הבנתי למה היינו מתוחות, כי אמא מיהרה ואמרה -
עוד יש לי את המחברת, היא בבית, בשידה.
בפעם אחרת, אמרתי מהר, אני לא רוצה לאחר לשבת.


י.

במונית שירות אני חוזרת אל הצליל של הגשם שהוא נחל
כדי שלא לחשוב על אמא, יושבת בדירה שקנתה אחרי שאבא נפטר
ומחכה ששולי תלך כבר והיא תוכל לגשת לשידה שליד המיטה
ולהיזכר איך פעם הייתי קטנה.

[פלוני_אלמונית*]

תודה @}

[סטלה*]

כולם התגעגעו אלי.
השבת עברה עלי כמו נחיל דבורים נרגשות.
אני הצוף, המרגנית, השמש.
הם המעיין שלי.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

ככה, בבוקרו של שבוע חדש, אחרי שקראתי אותך..
את כותבת כ״כ מדויק ומרגש.
תודה!
ושאמא תרגיש טוב @}

[סטלה*]

תודה לכן

[הגבירה_בחום*]

_יש עוד שלושה זקנים בחדר עם אמא שלי וליד כל אחד מהם יושב מישהו כמוני. לא צעיר. לא זקן.
וכל אחד מאיתנו מתחזק מידה מסוימת של הדחקה לשעון החול הפרטי שלו._
כ"כ מוכר ומזוקק לי. דקירה של כאב על המצב ודקירה של רווחה על היכולת של מילים לפעמים לדייק תחושה.
@}

[סטלה*]

בדרך למקווה, הליכה מהירה וקצרה בשביל צר שתמיד מעורר בי חרדה ילדותית
עד כדי ריצה, עצרתי והרמתי עיניים, כי כתבו בעיתון מטר מטאורים, שזה בתרגום אישי
גשם של כוכבים. מספיק לי אחד, חשבתי, זאת אומרת אחת, משאלה.
לא ראיתי אף כוכב נופל אבל ביקשתי בכל זאת.
וכשרחל אמרה כשר כשר כשר ביקשתי שוב. ובדרך חזרה שוב הרמתי עיניים
ושוב לא ראיתי בדל של כוכב. כך שכשהגעתי הביתה הלב שלי היה מראש מאוכזב.
עכשיו, אחרי שרבנו ונפגענו ונכנענו ושכבנו, אני שוב בחוץ עם העיניים לשמיים.
והכוכבים הלא נופלים, אלה שמכירה, משמחים אותי יותר מכל תופעה נדירה.

[ציפורי*]

את כותבת כל כך מדויק.
אין כאן כמעט אף מילה מיותרת.

[לי_אורה*]

היי מישהו שומע אותי?
אני שומעת וגם מקשיבה.
מחכה לעוד.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

הכוכבים הלא נופלים, אלה שמכירה, משמחים אותי יותר מכל תופעה נדירה.
אכן. (בעיר, גם אותם בקושי רואים...)
תודה!

[אחת_מפה*]

נפלאה, מופלאה, מדויקת וכל כך מרגשת. הכתיבה וגם את.
ממשיכה להקשיב לך.

[ענת*]

תודה. את כותבת נפלא.

[סטלה*]

היום ראיתי את זוג הבזים ליד הפיקוס הבנגלי.

אלה אמורים להיות הימים הטובים של החודש, אחרי הטבילה.
שנינו כבר מכירים את הגלגל הזה ואיך לפעמים אנחנו מרימים גל מספיק גבוה
ורוכבים עליו עד החוף, קרובים.
אנחנו לא קרובים. הימים עוברים בלי רמיזות ומזמוזים ובערבים אנחנו לא מעיזים
להרים את העיניים, שלא נראה את הכפפה שזרוקה באמצע הבית.
אנחנו יושבים כמו שני זרים בסלון עד שסוף סוף נהיה מספיק מאוחר ללכת לישון.

[לי_אורה*]

הכוכבים הלא נופלים, אלה שמכירה, משמחים אותי יותר מכל תופעה נדירה.
נפלא. תודה.

[סטלה*]

הלכתי לאיבוד.
אני יושבת על ספסל בתחנה המרכזית שבראש שלי. ומחכה.

[סטלה*]

כמעט שבת. אני לא מוכנה.
לא מבינה. לא מובנת. לא יכולה להסתיר. לא לגלות. לא מניחה. לא מתנחמת.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

מקוה שהאוטובוס הביתה, הגיע בזמן, ושהשבת הביאה איתה בהירות ושמחה.
@}
(גם בתחנה, שינוי בזוית הראיה, וזו יכולה להיות הרפתקה בדרך).
חיבוק

[סטלה*]

עובד כעס כל השבת ולא נרגע גם אחרי שהשארתי את הילדים אצל אילה
ופיניתי לנו את הבית לשעה. הוא אולי חשב שגם אני נשארת שם
כי הוא הופתע לראות אותי חוזרת, אדומה כולי מהליכה בשמש ופרועה
מרוב מחשבות ורגש של דחיפות איומה.
איך שנכנסתי הוא קם מהמקום והתייצב מולי עם כל הפגיעוּת מוחזקת. היתה לי שניה, פחות,
לפני שההרגל ישתלט עלי ואתקפל, עצרתי ממש מולו ואמרתי סליחה. ואמרתי בוא נשכב.

אבל גם אחרי ששכבנו, בלי הרבה הו הא, בהשלמה שזה מה שאפשר,
ואחרי שנזכרנו איזו מתיקות ממתינה לנו מעבר לתהום המדומה,
הוא נשאר חסר מנוחה.
הוא אמר אני לא מבין. ואמר את מבינה? ואמרתי לא.

אני מקבלת שאני חיה במציאות כפולה של ערות וחלימה, בלי להבין את התכלית.
אני יודעת שלשם יש תוכנית בשבילי והיא טובה. זאת נקודת המוצא ונקודת הסיום
ובכל המקומות באמצע זה מה שאני רוצה. להיות קרובה אליו.
אבל אני נאמנה.
זה לא משבר אמונה. זה מרד. אני לא מוכנה לשלם את המס הזה.
אני לא מוכנה שהאהבה שלנו תפגע.

[טנא_מלא_כוכבים*]

את כותבת שירה צרופה.
כמה קסם, בינה, חשק ועין מסתכלת יש בדבריך.
תודה.

[סטלה*]

אני לדודי ודודי לי. ראיתי את הירח החדש כמו ריס צהוב נופל לים.
אבא שלי נפטר באלול. חשבתי עליו כשהסתכלתי על המשאלה שלי טובעת.
גם אם היה עוד חי לא הייתי יודעת מה הוא חושב בנידון. פעמים בודדות ביקשתי את דעתו
ובכולן הוא נתן אותה חינם וסיים ב -אל תודי לי. אני מודה -הוא ידע בכל פעם.
בלי שיפוט הוא היה מגיש לי פתרון פשוט וקצר. הוא נקבר ביום הכי חם בתש"ס.

אני לדודי ערפל ודודי לי מגדלור.
המאור הקטן שניתן ליצורי הלילה שוב ילך ויגדל ויפזר את הבלבול.
כשיתמלא, שברון הלב יישטף עם המחזור ואני ודודי נחזור ונפגש בהתחלה.

[סטלה*]

כאבים של ביוץ.
אילה קפצה בצהרים והביאה לי פרח קטן ודביק. היא אמרה
הכאבים זה רק תרוץ. תגלגלי מהר כי צביקה מחכה לי ותדליקי כבר
ותספרי לי כבר מה עיניינים.
מה יכולתי לעשות?
סיפרתי לה על הבלוג.
אמרתי לה לכי הביתה תקראי. ואחר כך תחזרי.
אמרתי לילדים שאני לא מרגישה טוב ונשכבתי על המזרון בחוץ. וחיכיתי.
קיוויתי. רציתי להיות במקום אחר. הייתי חרמנית.

ואז הייתי במונית. מחליקה בדיזנגוף מהבימה לכיוון הסנטר ומתחת לכיכר,
חלון פתוח, בלי מזגן. לרגע נעתקה לי הנשימה ואז נשפתי ונתתי לעיר
להתנפל עלי, עם הלחות והמליחות של זיעת הרבים העוברים במהירות על פני.
התרגשתי.
המונית פנתה בז'בוטינסקי ועצרה בפינת ארבע ארצות. הוצאתי ארנק מתיק מבד
ושילמתי לנהג ועמדתי בשמש עם הארנק ביד ושקלתי אם להציץ ברישיון הנהיגה.
הרגשתי את החום כמו נוזל שאני שקועה בו, הרגשתי את השמלה שלבשתי דבוקה
לי לאגן, הרגשתי כמו פנינה מבהיקה. הרגשתי כאילו אני מצטלמת לסרט, סרט כמו
אלה שהייתי רואה שלושה ברצף בקולנוע פריז. הרגשתי דלוקה.
נזכרתי שיש גינה ממש ליד, דקה משם.
איך שעקפתי את הפינה ונכנסתי לתחום המוצל ראיתי בחור על ספסל וידעתי
שהוא שם בשבילי. הוא גם ראה אותי מיד, הוא לא קם, הוא ישב הכי נונשלנט
אבל ראיתי את המבט שלו ניצת וידעתי שהשם שלו זאב ושהוא חיכה לי
ושהלב שלי שלו.
התיישבתי ממש קרוב אליו, כאילו אני מתיישבת לידו על הספה בבית.
הוא הריח כמו חלב חם. הוא קירב את פניו ושפתיו נגעו בשפתי לשלום חטוף.
חשבתי -אני מכירה את המשחק הזה. אבל לא הייתי בטוחה והוא שאל -את רעבה?
הייתי רעבה.
לא הייתי בטוחה בכלל אבל רציתי להעיז, עניתי -אני רוצה שנלך לדירה.
עכשיו השפתיים שלו נישקו ממש והלשון שלו הרטיבה לי את השפתיים.
לרגע הרגשתי שאני נמשכת חזרה אל המזרון שבמרפסת.
הרגשתי שאני נתפסת בו עם הלשון והשיניים שאני עוצמת חזק את העיניים
שלא להתעורר.
עברנו מעל גדר נמוכה שבין הגינה לחצר של בית ודרך החצר לכניסה לבניין.
על הדלת שהוא פתח היתה מדבקה עם השמות זאב והילה. לא הייתי בכלל בטוחה
שאני זו הילה. הצטערתי שמקודם לא הצצתי בשום תעודה. הדלת נסגרה מאחורינו
ותכף הורדנו מעלינו את מעט הבד שהפריד בינינו. וככה עם הפלדלת בגב הוא העלה
אותי עליו בעמידה. הייתי כל כך מגורה עוד מהנשיקה על הספסל שגמרתי כמעט מיד.
הוא צחק מרוב שמחה. הוא גמר בתוכי והרגשתי שאני מִשתנה.
הרגשתי שאני אדמה מוריקה.

נזרקתי חזרה.
אילה ישבה בסלון עם השלושה שלי והשלוש שלה והמון חלקים של המון משחקים על הרצפה.
הייתי סמוקה.
היא מזגה לי כוס מים.
היא ראתה לי בעיניים.

[סטלה*]

ולא כואב לי כלום.
אני תוססת כמו בפרסומת לקוקה קולה.
אני טעם החיים.

[ציפורי*]

וואו. עכשיו גם אני תוססת (גם כן לפני ביוץ...)

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

_אני תוססת כמו בפרסומת לקוקה קולה.
אני טעם החיים._
כל-כך חינני.

החלום תוסס לא פחות מהמציאות..
^{ואף מילה על הזאב וכיפה אדומה..}

[סטלה*]

גם הבלתי רגיל יכול להפוך לרגיל ואז
בתוך הרגיל יופיע שוב הבלתי רגיל.
היום חשבתי שמכיוון שאין בן אדם שיאמין לי שאלו לא חלומות
גם אני יכולה מבחירה להתייחס לזה כך. באין אפילו מילה, מושג אחר, זה מה שזה יהיה.
ואז חשבתי שאפשר שיש, מילה, שהיא הדבר. ומיד ובלי שאצטרך לחפש אותה
היא קפצה לי לראש - קפיצה. שורש ק.פ.צ. קפצתי. אני קופצת. מוקפצת.
אני קפיץ. אני קפוצה. אני פקצה. התאהבתי.
אני רוצה לחזור. אני רוצה לראות אותו שוב.

[סטלה*]

עובד

[סטלה*]

אתה שומע לא יכולתי לעשות עם זה כלום זה לא היה אצלי בידיים

[ענת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מאוד נהנית ומחכה לעוד.
איזה כיף להתמסטל מהכתיבה שלך, החלומית המהבילה האמינה לגמרי והזויה לחלוטין. מה הקשר לבאופן לעזאזל?! אין קשר. איזה כיף.

[סטלה*]

תודה

[אהבת_עולם*]

ברור שזה לא חלומות. אבל מה זה?
מי אלו הנשים האלו שאת חיה אותן?
הן חיו לפני כמה שנים?
הן חיות כאן עכשיו במציאות במקביל אלייך? אם היית רואה את השֵם בארנק, היית יכולה למצוא את האישה הזאת?
ואולי את בעצם באמת גם היא וגם את?

[אהבת_עולם*]

ולמה את לא מספרת את זה לעובד?
הוא יקנא?
יש לו סיבה לקנא?

[סטלה*]

סיבה לקנא?
כשהייתי ילדה והייתי חולמת את החלומות האלה
הייתי ילדות אחרות שאהבו אמהות אחרות.
עכשיו אני שוכבת עם גברים אחרים.
הילדה שהייתי ידעה בלי להבין למה שזה יצער את אמא שלה. היא סיפרה
לא בשביל לצער, בשביל לא להסתיר, בשביל להישאר קרובה אליה
וזה נפסק. והיא הצטערה.

[אהבת_עולם*]

וזה נפסק.
בעקבות זה שהיא סיפרה, ה'מראות' הפסיקו?

<צץ מחכימון משונה... אולי קשור? - "אגדת המציאות עשויה להיות אחרת לחלוטין, רק מעצם השינוי בהגדת המציאות". >

[אהבת_עולם*]

בעקבות זה שהיא סיפרה, ה'מראות' הפסיקו?

עכשיו קראתי את הפסקה הראשונה בבלוג, והבנתי שזה אכן מה שקרה.
תודה שהסברת.

זה מרתק מה שאת חווה.

[סטלה*]

פעם הייתי בעבודה של האומנית הילה לולו לין. בכניסה עמד דוכן קטן וכל מי שנכנס בחר מילה
מתוך מבחר מצומצם. נגמרתי. הבנתי. אהבתי. שיקרתי.
בחרתי - הבנתי.

[סטלה*]

היום -
אהבתי.
שיקרתי.
נגמרתי.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

לפעימים כשאני קוראת אותך נהיה לי פחד אפל בלב וקשר בבטן ואני כמעט רוצה להציל אותך מעצמך.
לפעמים אני חושבת שאני מכירה אותך, או לפחות את אחת ממי שאת. (..ההבהובים והקפיצות ושאלות שכבר נשאלו בעבר. ויש עוד).
נראה שאת חושבת שלמרות התחפושת , את הכי עירומה כאן והכי אמיתית.
אבל,
למרות האמהות האחרות והצער - יש את האמא האחת, האמיתית, שכתבה מחברת ומדברת איתך בשיחות של מילה אחת.
אולי דוקא בגלל שאמיתי עם עובד, הרשית לעצמך שיחזרו ה (לא יודעת איך אחרת לקרוא להם) חלומות?

פפוווו. אני נרגעת כשנזכרת ש המילים הן החברות הכי טובות שלך. הן יצורים חיים.

<כך או כך, תודה, את כותבת מהפנט.>

[סטלה*]

תודה

[אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק*]

רק עכשיו גיליתי אותך @}

[סטלה*]

עוד כמה ימים אני אומרת לעצמי עוד כמה ימים אני אהיה לבד לכמה שעות אני אוכל לבהות
עד שהכל ירעד אני אוכל לבכות אני אוכל לכמה שעות להיות נעזבת לנפשי

[לי_אורה*]

וזה נפסק
יש לי הרגשה שעדיף שתמשיכי לכתוב לכתוב לכתוב
בלי לשוחח איתנו
בלי להשיב לשאלות
בלי לנסות להסביר.
הרי הכל את אומרת ממילא. צריך רק להקשיב. ולהרגיש. ולזרום.

מחכה לעוד. מקווה לעוד.

[ענת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_יש לי הרגשה שעדיף שתמשיכי לכתוב לכתוב לכתוב
בלי לשוחח איתנו
בלי להשיב לשאלות
בלי לנסות להסביר._

לגמרי.

מחכה לעוד. מקווה לעוד.
גם אני.

[סטלה*]

זה המזל שבשבת זאת מצווה לעשות אהבה. ניגשנו לזה כמו למצוות עשה.
בלי חשק. זחלנו למיטה בלי להתפשט, בלי להתנשק, התחלנו לגשש בזהירות
משני עברי הגשר הצר התלוי בינינו.
בלב אמרתי לשם תרחם עלינו. אנחנו רועדים.
אני לא יודעת איך זה קרה שהתעוררנו. זה פלא פלאים. אני חיה בשביל הרגעים
האלה. משום מקום מופיעה האפשרות.
נזכרנו כמה זה נעים כשאנחנו נוגעים עור בעור
ואיך שאנחנו נרגעים מרגע שהתחברנו.
לא דיברנו מילה, גם אחרי. שקענו גוף בגוף.

[סטלה*]

בבית הקברות ליד הקבר של אבא ראיתי לטאה. עושה את עצמה ישנה.

עמדנו סובלים בחום, כמו בכל שנה, בעיניים יבשות, עמוסים במחשבות היומיום,
מנסים להיות אבלים.
אמא עמדה קרוב אלי. היא תמיד מריחה שמשהו עובר עלי, היא יכולה לשמוע
אותי נסדקת מתחת לפסון. היא הניחה יד לחה ונזהרת על הגב שלי ויכולתי להרגיש
איך היא נדקרת. הרגשתי את היד שלה בוערת על הגב שלי גם אחרי שהיא שמטה אותה.
הרגשתי את החרטה ניגרת כמו זיעה במורד הגב שלי אל המקום שבו כבר לא נגעה.
הלטאה עמדה באותה הנקודה.
ואמא המשיכה לעמוד לידי כמו כשהייתי ילדה והייתי בוכה וצועקת אבא כשהוא לא היה בבית.
היא היתה מכריחה את עצמה בכוח רצון להישאר ליד המיטה שלי למרות שלא רציתי אותה.

אחר כך, בבית שלה, בזמן שהיא נחה בסלון, נכנסתי לחדר שלה ופתחתי את המחברת
שהיתה בשידה. בתוך הכריכה, בכתב ידה הפרוע היתה כתובה מעין הקדשה ללא נמען -
אמן שיתגשמו חלומותייך לטובה.
לחשתי לה בלי שתשמע - תודה.

[סטלה*]

ולא לקחתי איתי את המחברת.

[סטלה*]

בבית הקברות התעכבתי רגע כדי לשים את האבן הקטנה שסחבתי איתי
בכיס מהצפון על הקבר. שמתי את היד על האותיות השחורות על המצבה ומיששתי את
השם של האיש שקראתי לו אבא. אף פעם לא עמרם. או עמי. לחשתי והקשבתי לעצמי
מבטאת את שמו. עמרם. פעמיים. הוא שאל אותי - סטלה, למה עצובה?
אני לא מבינה.
תשמחי. תקפצי מרוב שמחה. זאת הבחירה היחידה. את לא מסכנה.
הסתובבתי ולא היה אף אחד מאחורי מצדדי ומלפני.
אני העומדת.

בלב אני שלמה. יש לי מה לשוות לנגדי. אני מסכימה.

[סטלה*]

לפני שנרדמתי ביקשתי בלי קול להיות איתו.
יותר מהכול רציתי לישון איתו.
הרגשתי את זה קורה. את הזינוק.

הוא שכב מאחורי, היד שלו על הבטן שלי שהתמלאה
ונדחפה כנגד היד שלו ונסוגה, כמו גלים על הצוק בסידני עלי.
שמעתי פרינס בראש.

הוא הכניס את הסנטר שלו לשקע הכתף שלי
והיה לי ברור שאני בהריון.
ושאני לא אחזור אליו שוב.