הממלכה דף בלוג

אז עבר שבוע מאז שחזרתי מפארק הירדן.
היה סוף שבוע מעולה וחבל שלא יכולתי להשאר יותר, להכיר עוד אנשים, להיות עוד עם בתי וזוגתי.
כל פעם שאני נמצא יותר מיומיים רצוף עם בתי אני מגלה כמה זמן חסר לי איתה, כמה הקשר בינינו יכול להעמיק.
החזרה לעבודה הייתה קטסטרופה.
ביום ראשון שראשי ולבי עדיין בפארק, חזרתי לעבוד בפול גז.
מופקד על בריאותם וטיפולם של 9 חולים, החלטות, בדיקות דם, סבל, חוסר יכולת לתת מלוא תשומת לב עקב לחץ זמן, חוסר אמונה מלא באיכות השירות אותו אני מעניק. כל אלה הפכו את היום הראשון לקשה ביותר.
והמחשבות ממשיכות להדהד בראשי: למה לאשפז ולטפל (וזה כולל דקירות יומיומיות, אינפוזיות, כדורים, ואפילו פעולות יותר חודרניות) באישה בת 95, או בגבר דמנטי וסיעודי. האם זה שירות טוב? האם הם מעוניינים בזה? האם משהו שואל אותם?
היום החליט הרופא הבכיר שלי לעשות CT מוח לאישה בת 95, יתכן ועברה אירוע מוחי. אני, חייל טוב, ממלא אחר הוראות, לא מאמין שיש איזהשהו ערך לבדיקה הזו. ובכל זאת עושה, האם אני פוגע בעצמי? עושה דברים בניגוד לעצמי.
נשאר לי עוד 3 שבועות במחלקה הפנימית וככל שהזמן מתקצר נהיה יותר קשה.
האם ככל שאני מתקרב לסוף יותר קל לי להכיר בכל אוולות המערכת, שהרי עוד מעט לא אהיה חלק ממנה.
והרגשות ממשיכים לתעתע, האם יתכן שאנשים מעוניינים במחלתם? רוצים אותה? לא יכולים בלעדיה?
האם יתכן שהם פשוט משלימים אם המחלה. לא רוצים אבל גם לא לא רוצים. או אולי פשוט לא מעלים בדעתם שיש באפשרותם לרצות משהו.
יש אחד מאושפז עם מחלה ריאתית קשה, הולך ומתדרדר מיום ליום. ימיו, כך נראה ספורים.
ואני חושב וחושב, האם הוא מעונין במוות, אולי השלים עם המוות. הוא באמת נראה שליו, מפיו תשמע רק מלה טובה. תודה, סליחה, יום טוב. האם לי יותר קשה ממנו?
חברי הרופאים במחלקה נראים חסרי כל התלבטויות, בטוחים בצדקת הדרך, יש סמפטומים, סמנים, אבחנות, מגוון אפשריות, טיפול ו...זהו. ואני שואל את עצמי, זהו? זה הכל? זה רפואה? פה זה מתחיל ופה זה נגמר? הכל כתוב בספרים? ומה איתי? מה אני יכול לתרום? רק שעות עבודה? כל אחד יכול לעשות את זה. מה יבוא ממני?

סיוננדה,
עבודתך - קודש.
תרומתך מעבר לכל שעור, ולו בשל מודעותך לכל מה שרשמת כאן.

חפש בתחום הרפואה הכללי את אותה נישה שמתאימה לך, הרי יש אינסוף נושאים או בעיות רפואיות.

שאלת החיים והמוות היא שאלה פרטית, של האדם עצמו, כאשר אתה פוגש בחולה שגוסס בשל ריאותיו, ורואה כי אדם זה כבר השלים עם מותו, ולמעשה מחכה לו במודע, אתה יכול ללמוד על גדולת האדם, חמלה ותהליך המוות.
לשם כך הוא שם (בין היתר) ללמדך דבר או שניים כרופא וכאדם צעיר (יחסית).

דווקא התחום הזה של מוות נמצא לקוי ברוב מערכות הרפואה המודרנית.
בתי החולים משמשים כפתח כניסה לעולם וכפתח יציאה מהעולם לרוב האוכלוסיה, וכפי שיש כיום יותר ויותר כניסות לעולם הזה בבית (לידה בבית), כך מן הראוי שיותר ויותר אנשים ימותו בביתם.

בכל מקרה, זכור, עבודתך - קודש.

זהו דף בלוג .

תודה צפריר.
זה עוזר.

תתחדש על הדף.
אני מוצאת עצמי חושבת הרבה על השיחה שלנו בענייני לעשות-משהו-שאתה-לא-שלם-איתו (אכילת בשר של חיות שגודלו בתנאי שבי, להיות חלק ממערכת שיש לך הסתייגות ממנה).

אהובי!
מרגישה קצת נדחפת, אנחנו מדברים על הדברים האלו כל הזמן, אבל לקרוא זה אחרת. כשרק הכרנו היית בתחילת השנה החמישית ללימודיך, ואני אמרתי בצחוק - אני לא מתחתנת עם רופא. תהיה נגר, תהיה דייג, רק לא רופא. מובן שהתחתנתי איתך בכל מקרה, אבל אני רואה עם השנים איך כל השאר נדחק לקרן זוית - הנגרות, הגלישה, הטיולים, הקפואירה והחלום להיות חופשי, על הכל הולך ומאפיל המקצוע שלך כמו צל גדול. זה לא פייר שאני אומרת את זה, אני יודעת, כי גם לי יש חלק בויתור היומיומי שלך על חלומותיך. אני בחרתי להשאר בבית עם הילדה והטלתי עליך את עול הפרנסה. אני לא חסכנית ואף פעם לא נשאר לך כסף בצד לטיול גלישה. אני תובעת לעצמי את חופשותיך (סיני, פארק הירדן...) ולא נשארים לך ימי חופשה.
תמיד ידעתי שתהיה רופא מצויין, כי אתה יודע להקשיב ומדבר עם כולם בגובה העיניים, כי אתה לוקח הכל ברצינות. אבל איך משהו מתמוסס לנו בין האצבעות עם השנים, כמו השיזוף המהמם שלך שנמוג בסוף הקיץ, כל שנה מוקדם יותר.
כמו אז, בלימודים, במבחנים, בסטאז', גם עכשיו בהתמחות, אתה בתקופת המתנה. כשתסיים את ההכשרה הפורמלית תתחיל לפרוח, אני יודעת את זה כי אי אפשר אחרת. אתה עשוי מחומר שלא נאטם ולא מתקשח, תמיד גמיש ורגיש, עדין וסבלני. יבוא יום, אהוב שלי, ויהיה לך החופש לעשות דברים בדרך שלך. אני מאמינה בך מתוך האהבה הגדולה והכבוד הרב שאני רוחשת לך, אבל גם מתוך ההיכרות שלי איתך כאדם שלא ישלים כשאינו שלם.
עוד צפוייה לך דרך קשה וארוכה, ואני איתך.

וואו, אתם כאלה מקסימים!

מאחלת לכם חיים נפלאים ביחד!!!!

ביום שישי החלטתי שאני לא נותן לעבודה לגמור אותי.
חשבתי לעצמי שלא משנה מה יקרה וכמה עבודה תהיה ועד מתי אני אצטרך להשאר, אני לא אתן לזה להוציא אותי משווי משקל. כל היום חזרתי לעצמי על המנטרה הזו... זה לא יותר חשוב ממני.... זה לא יותר חשוב ממני ...
אח"כ חזרתי הביתה וקראתי את מה שליזה ליזה כתבה לי. יש לה דרך עם מלים, ויש לה הבנה, והיא רואה אותי.
הכל כל כך נכון. איפה כל הדברים שאני אוהב לעשות. גלישה - לעתים רחוקות, נגרות - כבר לא עשיתי כלום יותר משנה, קפואירה - (אהבה חדשה יחסית) מוקצב לי פעם בשבוע שעתיים (אי אפשר לבד), והרשימה כמובן ארוכה יותר.
היא כותבת שאני לא אשלים עם לא להיות שלם ואני חושב לעצמי שזה מה שאני עושה כבר מלא זמן ובגלל שאני אופטימי ולא יכול לסבול להיות בדכאון אני מצליח לסחוב למרות שאני לא שלם.
נראה לי שאני יכול לא להשלים עם לא להיות שלם עוד הרבה שנים. הזמן עובר. השנים עוברות.
אם לא הייתי יכול להשלים עם לא להיות שלם אז כבר מזמן הייתי משנה משהו.

בתי החולים משמשים כפתח כניסה לעולם וכפתח יציאה מהעולם לרוב האוכלוסיה, וכפי שיש כיום יותר ויותר כניסות לעולם הזה בבית (לידה בבית), כך מן הראוי שיותר ויותר אנשים ימותו בביתם.
והפתח לא ראוי ואף מכוער ומנוכר.
ובאמת מן הראוי שיותר אנשים ימותו בביתם (מיתת בית).
וכך יסגר המעגל, לידת בית ומיתת בית.
בית.

בית
אמן.

מותר לשאול - למה הכותרת היא "הממלכה"?

מותר לשאול - למה הכותרת היא "הממלכה"?
באמת תהיתי אם התכוונת לסדרת בית החולים המטורפת (והנפלאה, כשלעצמה, אבל בתור סדרה ולא בתור חיים) של לארס פון טריר, הנושאת שם זה.
אם כן -- כנראה בית החולים נראה מבפנים מפחיד עוד יותר ממה שהוא נראה מבחוץ.

האם אתם יודעים/מודעים לכך שאתם גדולים?
למה אני אומר את זה?
כי להיות רגישים ופתוחים זה מקשה על החיים.
אבל זה עושה אותם ראויים.
אז תשלימו עם כך שיהיו לכם חיים קשים, אבל טובים.
ותלמדו לאהוב את זה, ואת עצמכם (כי זה שאתם אוהבים זה את זה כבר רואים).
והמשיכו לאהוב גם את זולתכם.

<אני רואה שאני נעשה שמאלצי נורא. אתם אשמים!>

_והפתח לא ראוי ואף מכוער ומנוכר.
ובאמת מן הראוי שיותר אנשים ימותו בביתם (מיתת בית).
וכך יסגר המעגל, לידת בית ומיתת בית.
בית._

ובית בעברית זה גם המבנה - בית, וגם משפחה - בית - בית אבא, בית אמא.
ומכאן, נמצאת משפחת האדם מייעדת את בית החולים לפתחי הכניסה והיציאה לעולם הזה, המתגשם בחומר ואפוף בתרבות אנושית. זו של משפחת האדם.
עדיין. ומטבע האנושות - זה ישתנה.

על פני לראות את הכיעור והאיוולת שבתופעה זו, שהיא המשך טבעי של התמקדות האדם בחומר ונטייתו להמנע מלהתבונן אל הרוח - ניתן לאפשר לרוח את מקומה תוך לקיחת אחריות.

לקיחת אחריות אם כך מתחילה בפן האישי, זה הפנימי, שמתייצג אל תוככי הנפש.

כך, על פני המשך הסתופפות במה שנתפש מכוער ודוחה, ניתן להניח לאלה ולעבור למה שנתפש כתחביב ולו מתוך ההנאה הכרוכה בזה, או לשנות את ההתבוננות או הגישה אל ההווה.
שאז, באותו הווה מתמשך (שנמצא חמקמק) עשוי חולה זקן בסוף ימיו להאיר את החיים בצבע חדש לחלוטין, ולו מפני חכמתו, ולו מפני זקנתו, ולו בשל המקום בו הוא עומד: כל נשימה ונשימה הופכת שם מתת אל.

או בבהתבוננות נוספת, נמצא מקום זה מכיל את כל הפנים האנושיות.

מכאן, נמצאת המערכת אשלייתית לחלוטין. אנשיה לעומת זאת - אמיתיים ומציאותיים. ומכאן - ראה כיצד בינם לבין עצמם, בינך לבין עצמך, יש תמיד מקום להודייה. והודייה זו על עצם קיום החיים - באשר הם, נמצאת מאפשרת שמחה.
ושמחה מרנינה את הלב. וזה מקור החיים.

ובכל מקרה זכור. חייך - קודש.

<מורחב>

היום החליט הרופא הבכיר שלי לעשות CT מוח לאישה בת 95, יתכן ועברה אירוע מוחי
זה תלוי גם במשפחה.
סבתא של בעלי טופלה בשנותיה האחרונות בביתה, על ידי משפחתה (ארבע בנות ובן, המון נכדים שבאו לבקר וגם לעזור).
היא מתה בביתה, בת 97. בשנותיה האחרונות (לא יודעת כמה, אולי 6?) היו לוקחים אותה כל כמה שבועות (חודשיים? שלושה?) לבית החולים כדי לקבל עירוי דם, כי היא נחלשה מאוד וכנראה איבדה דם דרך מערכת העיכול.
החשד היה שיש לה סרטן, אבל המשפחה לא רצתה לענות אותה בסבל מיותר של בדיקות, טיפולים ואישפוזים, בגיל תשעים ומשהו.
הם העדיפו שהיא תחיה מוקפת במשפחתה, במרכז העניינים, עם הזיכרון הפנומנאלי שלה, שמה לב וזוכרת כל פרט לגבי כל אחד ואחד מבני משפחתה - ילדיה, חתניה, כלתה, נכדיה, בני הזוג של נכדיה, ניניה ונינותיה.
היא היתה צלולה עד הרגע שאיבדה את הכרתה ומתה תוך שניות, בזרועותיה של בתה, בדרך למקלחת. בבית שלה. מוקפת במשפחתה.

סתם, סיפור, בשבילך, שילווה אותך. לפעמים אתה המשפחה היחידה שיש למטופלים שלך.

מן הראוי שיותר ויותר אנשים ימותו בביתם.
לפני שנה בערך ערכתי ספר זיכרון על איש אחד (ככה זה אצלי, פעם לידה, פעם מוות, אותה הדלת כל פעם מצד אחר) וחלמתי עליו חלום: עמדתי באולם מלא אנשים, אודיטריום ונאמתי לפני כולם. הוא עמד לצידי ובעצם אמר לי מה להגיד. ואני אמרתי לקהל: זה קריטי ממש (בקול מאד נרגש) שיותר ויותר אנשים יבחרו למות בבית. ואז, הסתובבתי נדהמת לעבר האיש הזה, בגלל שזה היה בדיוק אחרי שיצא הספר של אילנה שמש, ללדת בבית המדריך ללידות בית בישראל שאותו ערכתי, והיה לי מוזר בחלום שאני אומרת "למות בבית" במקום "ללדת בבית". אבל הוא המשיך ואמר ואני אמרתי לקהל בשמו שזה ממש חשוב שאנשים ידעו איך למות ושהם יעשו זאת בביתם, מוקפים באנשים שהם אוהבים. הוא ממש עמד על כך שאגיד שוב שזה קריטי לאנושות שאנשים ימותו בבית, אז אמרתי את זה שוב והתעוררתי.
מאז אני באמת חושבת שזה חשוב באותה מידה ואולי יותר מלידה. השאלות של איך אנחנו נושאים אנשים חולים? איך אנחנו מסייעים להם ולמשפחות שלהם בתהליך של סיום החיים והתמודדות עם צירי המוות ואיך נפרדים.
כל צעד בכיוון הזה הוא מבורך וחשוב בעיני.
שנה טובה בממלכה

|דמעות|

מזכיר לי את הסרט על אנטוניה (שכחתי איך בדיוק קוראים לו)

הממלכה, אכן על שם הסדרה של פון טרייר.

יש מנהג בבית החולים, כל פעם שמגיע רגע האמת, רגעיו האחרונים של אדם, מוציאים את המשפחה מהחדר, סוגרים את הוילון והדלת ורק לאחר שהאיש/ה נפטרים יוצאים, מספרים ונותנים למשפחה להכנס.
אפילו כאשר יודעים מראש שלא יבצעו שום פעולות החייאה עושים את זה כך.
הלילה, אני אחרי תורנות, דווקא היתה מיתה אחרת, בחדר פרטי, ולא הייתה כל התרעבות מצד הצוות.
כך שיש גם מקרים אחרים.

בימים האחרונים עלתה לי מחשבה על הקמת "יחידה למיתת בית" בה אנשים יוכלו לקבל הדרכה ולגיטימציה לבחור בדרך כזו. נראה לי גם שזה יהיה מאוד משתלם לקופות החולים שהרי ימי אישפוז עולים הרבה כסף.
כרגע זה נשמע לי כמו משהו שלא יקרה לעולם.

10 דקות מול המסך ולא יוצא לי כלום.
נורא רוצה לכתוב, להוציא החוצה, אבל כנראה שעדיין לא מוכן להחשף.
אולי פעם אחרת.

הוא ממש עמד על כך שאגיד שוב שזה קריטי לאנושות שאנשים ימותו בבית,
מאמין בזה.

פעם עבר תחת ידי ספר שנקרא "דרך האור" . דרך התיאוסופיה לחיים, משהו כזה..

הפרק שהכי זכור לי ממנו זה הפרק על המוות. איך להכין את האדם ונשמתו כך שהמעבר לעולם הבא יהיה הכי טבעי שאפשר..
איך לסדר את החדר בבית, איזה צבעים להכניס לשם, קטורת מסוימת, מוסיקה.... הכל תוך כדי מדיטציה..
מאוד מעניין...

בהוספיס בירושלים יש טיפול מדהים באנשים עם מחלות סופניות.
חבר שלי היה שם כמה ימים עם אחיו, אחותו ואביו, וישבו ליד מיטתה של אמו הגוססת.
אם אינני טועה, היתה רוב הזמן בלי הכרה.
כל הזמן מישהו מהם החזיק לה את היד.
הם שוחחו שם שיחות נפש עמוקות.
הסביבה שם תומכת בצורה בלתי רגילה.
בשלב מסוים, האחות אמרה להם שהם לא מאפשרים לאמא שלהם להיפרד מהם.
שכדי שהיא תוכל למות, עליהם לאפשר לה זאת.
הם נפרדו ממנה,
יצאו מהחדר.
אחרי רבע שעה בערך, היא נפטרה.
הפרידה שלהם היתה מאד עצובה, ומאד שלמה.
היה כאן תהליך ריפויי של כל המשפחה.
זה מקום שיש בו חמלה, קבלה, וחוסר פחד מהמוות.
וזה משרה על המשפחות תהליך פרידה שהולך איתם הלאה.

נורא רוצה לכתוב, להוציא החוצה, אבל כנראה שעדיין לא מוכן להחשף.
אני מאד רוצה להגיב לכתוב לך כמה הבלוג שלך חשוב לי באופן אישי.
אני מרגישה שלשמוע את הנעשה בראשו ובלבו של רופא בתהוות זוהי זכות גדולה בשבילי.
אבל אין לי מילים.

גם בחיפה יש מערכת הוספיס בית.
אפילו יצא לי להיות רופא בהוספיס בית.
בעיה בהוספיס בית היא שזה מיועד רק לחולים סופניים, רובם ככולם חולי סרטן. כאשר אבדו כל הסיכויים להאריך את החיים ע"י טיפולים.
זו באמת מערכת מבורכת.
הקושי שאני נתקל בו בעבודה היומיומית במחלקה הפנימית הוא של קשישים שאינם חולי סרטן, "סתם" חולים במחלות פשוטות יותר, דלקת ריאות, דלקת בשתן, התקפי לב, אי ספיקת לב.... המצב שלהם לפני המחלה הנוכחית היה גרוע (סיעודים, שלא מסוגלים לאכול, ללכת או להתרחץ לבד. וגם דמנטים), במהלך האישפוז הם עוברים גהינום, כי שינוי הסביבה משגע אותם (עד 50% מזקנים שמעבירים אותם מקום נכנסים להזיות ולמצב של פסיכוזה זמנית), כי הם חולים, כי דוקרים אותם כל יום, ושלא ישמעו גם לא תמיד מתיחסים אליהם מי יודע מה.
ואז הם "הרוויחו אולי עוד כמה חודשים, או אולי יותר, אבל מה המחיר.
המחיר, כפי שאני רואה אותו, הוא ערמות על ערמות של סבל מצטבר, טונות של סבל, כל אחד קצת, אבל ביחד זה המון.
זה ידוע וברור, הארכת החיים במחיר של איכות החיים.
כך שלא רק המיתה בבית החולים מפריעה לי.
מפריע לי חוסר האחריות הכללי של החברה, של המשפחה, של בית האבות. הכל זורקים הלאה. בית החולים הוא תחנה סופית.

ומתוך כך, כל עוד אתה עמל להשגת התעודה הנדרשת הנך לוקח אחריות. בעצם היותך ער לכל אלה, בעצם היותך עד לכל אלה, אתה למד ומלמד הלאה - דרך הדף החשוב הזה את אותה חשיבות של מיתת הבית בעבור החברה. בעבור מי שנשאר כאן להמשך פרק חייו הנוכחיים. חיים חד פעמיים אשר ניתנים ונלקחים.

דווקא מתוך חוסר הברירה של היוולדות ומוות, נמצאת האנושות מתקשה להניח לבריאה את מקומה, ומנסה בכל דרך אפשרית להתערב בתהליכים אלה.
סירובה של האנושות לקבל את הרוח, גם את הפיזי וגם את המטאפיזי, גם את הכימי וגם את האל-כימי, גם את היש וגם את האין, הוא שמרחיק אנשים מרגעים אלה של התהוות וחדלון, לא פלא שעד לא מכבר וגם היום רבים הם הגברים ש מסרבים לקחת חלק בלידה, ולהשאיר את התהליך המופלא הזה לאשה בבדידותה - תחת עיניהם הבוחנות של אנשי החלוקים הלבנים. אז נמצאת הרוח כביכול שבויה בתוך תפישות החומר. מנקודה זו, של החומר, עדיף כבר שימות לבד, שיוולד לבד - שהרוח תוצנע אל תוך הסוד, הרז, הנסתר.

ובאמת הכל גלוי. הכל מתקיים: מת-קיימ-מת-קיימ-מת

נמצא צועד את דרכו ללא מורא. מהרהר את הדרך ויוצר אותה. על פני ריצה המותירה את השביל מטושטש, צועד לאט, בודק כל רגב וכל פרח. מהרהר את דרכו ודרכי החיים, ולמד.

<מולבן>

סיוננדה, ליזה ליזה,
לקרוא אתכם ממש מחזיר אותי לתקופה בה בעלי עבר התמחות ברפואה (עד היום זכור לי הגוון האפור של פניו כשהיה חוזר מליל תורנות בפנימית, לאחר שעות מאבקי לילה אבסורדים להחיות בני תשעים פלוס, שברור שכל יום נוסף בחייהם הוא סבל)
וגם אז היה לנו תינוק ראשון ואני הייתי איתו בבית. המילים בהן תיארה אותך ליזה ליזה, הסיבות מדוע תהיה רופא טוב, לרגע התבלבלתי וחשבתי שנכתבו על בן זוגי.
הוי, כמה הייתי רוצה לספר לכם שבינתיים כבר יש לו יותר זמן להגשים את חלומותיו... (צילום, רישום, טיול סביב העולם...)
אבל עתה עם ילד שני, בזמן שהוא גם מדריך סטודנטים ומתמחים... בזמן שמניין הפציינטים רק עולה,
אני רואה איך המקצוע הזה לוקח כל כך הרבה, ולצערי, עלי להודות, המקצוע הזה רק לוקח יותר ויותר, כל הזמן.

יש לי עוד הרבה לומר, להזדהות, להסכים, להוסיף,
אבל זהו דף בלוג, אז אני לא אאריך.

שתהיה לכם שנה קלה ושופעת אהבה.

פנדה.
אני אשמח עם תאריכי.

סיוננ דה,
אני רוצה קודם כל להתנצל שלא עניתי, יותר נכון עניתי ותשובתי נראתה לי לא ברורה ומחקתי כדי לנסח משהו יותר מוחשי.
לאחר מכן, לא הייתי כמעט באתר תקופת מה, וחשבתי שהדף נמחק, והנה אני רואה שהשאלה ניבטת פה מהדף כבר מספר חודשים.
אז סליחה,
והנה קצת הארכה. (כמובן שתיקח מזה רק מה שמתאים לך)

אנחנו ביחד קרוב ל-12 שנה, כשעברנו לגור יחד החל האיש שלי את ההתמחות שלו. הבחירה ברפואת משפחה היתה בהחלט קשורה לרצון להיות במקום שיש גם קשר אישי ואנושי עם מטופל שמלווים אותו.
בתחילה היה נראה שהעבודה במרפאה אכן קלה בהרבה במהותה מהעבודה בפנימית מול המאבק היומיומי, המנוכר, במוות.
אבל לאורך הזמן הצטברו אינסוף מקרים בהם בעלי מלווה פציינטים, לאורך זמן, עד מותם. אלו כבר לא אנשים זרים שנקלעו למחלקה לכמה ימים, אלא אנשים ומשפחות שהוא כבר מכיר ומוקיר ולעיתים מלווה אף שני. אנשים אותם הוא רואה נאבקים בסרטן ושאר מחלות ממאירות, פעמים רבות נאבקים באומץ, אך מעצם העובדה שהוא מלווה אותם במשך שנים, הוא גם עד לשלבים בהם הם נשברים ונכנעים למחלה, או לזיקנה, וגוססים. (נכון, יש הוספיס לשלבים הסופיים), אבל לשיבעה בעלי ממשיך להגיע. ומשיבעה לשיבעה אני רואה לעיתים איך עננת המחלות והמוות מבקעות אט אט את יכולתו המופלאה לעשות סוייץ' כשהוא מגיע הביתה ולהשתובב עם הילדים.

באחת התקופות שחשתי שיקירי קצת כורע תחת העומס הריגשי קראתי את מה שכתבה לך ליזה ליזה-
על הכל הולך ומאפיל המקצוע שלך כמו צל גדול. זה לא פייר שאני אומרת את זה, אני יודעת, כי גם לי יש חלק בויתור היומיומי שלך על חלומותיך. אני בחרתי להשאר בבית עם הילדה והטלתי עליך את עול הפרנסה. אני לא חסכנית ואף פעם לא נשאר לך כסף בצד לטיול גלישה. אני תובעת לעצמי את חופשותיך (סיני, פארק הירדן...) ולא נשארים לך ימי חופשה.

כמה דברים שעזרו לנו במשך השנים באיזון:

מאז שבעלי סיים את ההתמחות הוא לא עובד בימי שישי. זה מעמיס שעות על שאר ימי השבוע, אך מותיר לו סוף שבוע ארוך ובוקר לעצמו. גם כשיש ביקורי בית הם נעשים במשך השבוע ולא בבוקר שישי. (אזהרה קטנה... כמעט תמיד זה הופך ליום סידורים ממנו רצים להביא את הילדים מוקדם הביתה...)

בלינט- אם עוד לא הציעו לך להצטרף לבלינט, זה יקרה בהמשך. אלו מפגשים על בסיס קבוע של קבוצות רופאים בהדרכת איש מקצוע מנוסה מאוד (פסיכולוג/פסיכיאטר). בעצם אלו קבוצות תמיכה בהן מתמודדים הרופאים עם התהליכים והדילמות הרגשיות (והמוסריות)שמתעוררות אצלם בעבודתם היומיומית. (יצא הסבר מסורבל ואני מתנצלת אם אני מייגעת אותך בהסבר של דבר המוכר לך היטב) רופא משפחה עובד לבד מול הפציינט, להבדיל מרופא פנימאי שעובד בצוות, ויש משהו מאוד בודד במצב בו עומס הפציינטים כה גדול שבעצם אין את מי לשתף, ואין עם מי להתייעץ בשפע הדרמות האישיות והמוסריות שניתכות על רופא משפחה מדי יום.

ביום הולדתו, לאחר שמצלמותיו הישנות כבר חדלו לתפקד מזמן באופן הראוי, קניתי לו מצלמה חדישה, דיגיטלית.(עד היום זה עדיין יורד בתשלומים..) אבל הוא לעולם לא היה קונה חפץ יקר כזה לעצמו! הוא לא יודע לפנק את עצמו בדברים גדולים ולכן אם אני לא עושה לעיתים את הצעד עבורו הוא פשוט ישלים עם החסר.
כך יצא שהוא גם חזר לצלם וגם קפץ ראש לתוך עולם הצילום הדיגיטלי.
עוד דבר קטן- ערב אחד הכנתי לו ולבן הבכור (בן 8) בגדי ים, מגבות, בגדים להחלפה ושלחתי אותם לבלות בבריכה המחוממת (אמצע החורף) במקביל אני והקטנה הלכנו לעשות יחד אמבטיה עם הרבה שפריצים ועד שהם חזרו היא כבר ישנה. הם חזרו ממש עליזים, החלטנו להפוך זאת להרגל של פעם בשבועיים- שלושה.

למרות שבעלי מרבה לומר שתמיד הוא יכול לשתף אותי במה שקורה, אני מודה שהיו תקופות שלא הייתי פנוייה לשמוע הרבה על הפציינטים (תקופת ההריונות, לידה והנקה, תקופות בהן הוריי היו מאוד חולים ואבי נפטר) אבל לאחר קריאת הבלוג שלך (ולמה הוא נפסק?) הצלחתי לפנות שוב מקום הרבה יותר גדול להקשבה, בתקופה בה בעלי היה זקוק לכך.
שוחחנו בתקופה הזו הרבה על מה שקורה אצלו בעבודה, לעיתים שעות ארוכות, וזה הקל עליו באופן כה משמעותי ששוב אני רואה אותו נכנס הביתה וממלא אותנו בחיוך היפה, החם והמחבק שלו. (אני חושבת שהתחתנתי איתו בגלל החיוך הקורן הזה).

תודה על ששיתפת אותנו במחשבותייך ורגשותייך.

ובכן החלטתי לכתוב יומן אישי.
לאחרונה אני מרגיש צורך לחשוף את עצמי, את רגשותי, מחשבותי וכו'. הצורך נובע בעיקר ובאופן לא מפתיע בכלל מכך שאני מרגיש שאני מסתיר את עצמי על מנת להיות "מקובל".
ובכן, אני מתמחה ברפואת משפחה (החלטה שאני גאה בה במיוחד עקב העובדה שאני מרגיש שזו הייתה ההחלטה הראשונה בחיי שעשיתי בעצמי ובשביל עצמי. ולא כמו רוב ההחלטות בחיי שנעשו מחוסר מודעות וכחלק מהליכתי בתלם, קרי, בית ספר, צבא, טיול, לימודים ...)
אתמול התחלתי רוטציה במחלקת ילדים, שם אשהה 6 חודשים.
כבר אתמול חששותי מרוטציה זו התחילו להתממש כאשר בביקור רופאים (שכלל 3 רופאים גברים ושלוש נשים) נגשנו למטופלת בת 4 עם תלונות המתאימות לציסטיטיס, אולם עם שתן סטרילי. הרופא הבכיר העלה את האפשרות שהסמפטומים נובעים מוולויטיס והחליט לבדוק אפשרות זו באותו הרגע. ובכן, בעוד שששה רופאים עומדים סביב מיטת המטופלת (בת 4) שהתנגדה לבדיקה ואף אמרה בפה מלא שהיא לא רוצה האמא הפשיטה אותה ופתחה באצבעותיה את שפתי אבר מינה על מנת שכולנו נוכל להציץ פנימה. אין לי ספק שמבחינתה של הילדה התרחש אונס קבוצתי באותו הרגע. אם מישהו היה מעז להסיט את מבטו מאבר מינה של הילדה לעיניה בטוח היה חש כמוני. אם מישהו היה מעיז להציץ אל תוך לבו גם כן היה חש כמוני.
המקרה הז ממחיש רגשות שליליים רבים שיש לי כלפי הרפואה, "המערכת הרפואית" והתוצאות האישיות החברתיות והתרבותיות של מערכת זו. ברור שאני לא יכול לנסח את כל המטען הזה במספר שורות אבל התחושה שלי היא שהמערכת הרפואית מהווה מקלט ציבורי לאי לקיחת אחריות. אי לקיחת אחריות של הורים שיפקידו את ילדיהים בידי זרים (למרות שרופאים מכובדים) על מנת להשקיט את מצפונם או של ילדים שיפקידו את הוריהם הקשישים מסיבות דומות.
לא אחת נתקלתי בקשיש המובא לחדר מיון בניגוד לרצונו עקב "הבן הדואג". אין לי ספק בדאגתו הכנה של הבן או הבת, אולם דאגתם היא שלהם ואינה של אותו קשיש שכל רצונו היה לא להגיע לחדר מיון.
לא אחת אני מהרהר בכך שהיכולת להעביר את האחריות הלאה מנוונת את יכולת ההתמודדות שלנו עם כאב, סבל ומוות. יש הרבה דרכים להתמודד עם תופעות אלו מלבד מורפיום ומכונות הנשמה. דעתי היא שההתמודדות הבלתי אמצעית עם תופעות אלו הם חלק משמעותי בהתפתחות האישית של כל אחד מאיתנו. כל אלו מהווים חלק בלתי נפרד מהחיים וניוון יכולת ההתמודדות שלנו גורע מהיכולת שלנו לחיות חיים מלאים.
השיא הוא בכך ששני הארועים הגדולים והמשמעותיים ביותר בחיינו, לידה ומוות, מתרחשים בבי"ח, מקום של חולי ולא של בריאות.
זה רק על קצה המזלג ובצורה מאוד לא מסודרת. בגלל זה אני רוצה לכתוב יומן, על מנת להוציא את זה החוצה, לא לתת לזה לצאת מפורפורציה כמו כל דבר שמחזיקים בבטן.

לפני מספר חודשים הייתה לי שיחה עם אחי על הדברים הנ"ל. לאחר מכן רשמתי לי כך:
" אתמול דברתי עם אחי, הוא אמר לי שבגלל שאני מעסיק את עצמי במחשבות על מהות, יעילות וטיב המערכת הרפואית ושהגישה שלי היא תמיד בקורתית יתכן שאני נמנע מלהעריך את הסיטואציה הספציפית באוביקטיביות. לאחר שהרהרתי בדבריו, נראה לי שיש בכך מן האמת. שהרצון שלי להוכיח לעצמי את המחשבות הפילוסופיות שלי על הרפואה מפריעות לי להתייחס באוביקטיביות לכל מקרה ומקרה. הרי אלו הן המחשבות שלי ולא של המטופלים. יחד עם זאת הגיעה ההכרה שגישה אובייקטיבית אינה מבטלת את האפשרות שלי להרהר כאוות נפשי. יש מקום לשתיהן במקביל. ההרהורים שלי הם חלק ממני ולא ידעכו או יבלעו בפעולות סטרנדרטיות אם אנסה לגבש לעצמי את האפשרות להיות אובייקטיבי כל פעם מחדש. הרי את האנושיות שאני כה מחפש ברפואה אוכל להביא בדרך האופטימלית רק דרך ראיה אובייקטיבית של המטופלים, בעיותיהם והמשמעות של בעיותיהם תוך שקילה נבונה של האפשרויות. הגישה המינימליסטית שלי היא אני ולכן אין צורך להשקיע בה כל כך הרבה אנרגיה.
תודה אחי.
אני חייב להודות שלא כל מה שכתבתי אז ברור לי עכשיו. מה שברור לי הוא שקיים אצלי בלבול בין התפיסות הפילוסופיות שלי לגבי רפואה לבין מה שאני מעניק למטופלי. אני משליך מרגשותי על מטופלי. כך אני נותן לעצמי להניח (במסווה כמובן) שמערכת השקולים שלהם דומה לשלי. אני מתקשה להפריד בין השניים.
לדוגמה אני ממש נמנע מלקחת את נטשה לרופא. וזאת מתוך מערכת שיקולים אישיים. נראה שגישה זו גורמת לי לראות חלק גדול מההורים שמביאים את ילדיהם לחדר מיון כ"היסטריים" או ככאלו שאינם רוצים לקחת אחריות.

עכשיו 8 בערב. נכנסתי לביתי לפני שעה וחצי שעה אחרי שבתי נטשה כבר הלכה לישון.
כך שהספקתי לראות אותה חצי שעה בבוקר וחצי שעה בערב.
וזה לא מקובל עלי
כל זה בגלל שהסכמתי לקבל אישפוז בית (מנסיון עבר אישפוזי בית עושים לי טוב). אבל הפעם מסתבר שמדובר במטופל שצריך שלושה ביקורים בשבוע וגר כחצי שעה נסיעה ממני. את הביקורים לא אוכל להספיק בבוקר לפני העבודה (מחלקת ילדים) ולכן אצטרך לעשות אותם 3 פעמים בשבוע אחרי העבודה. פלוס תורנות אחת בשבוע. פלוס פעמיים בשבוע שעתיים קפואירה בערב. והנה אני נשאר עם שעות ספורות בשבוע עם המשפחה שלי. שכל זה בעצם למעננו.
ישו הקדוש איזה עולם הפוך. מלכוד. לעבוד 12 שעות ביממה על מנת לקיים את המשפחה שלא מתקיימת כי אני לא שם.
כבר בסוף ביקור הבית הראשון (היום) אמרתי להם שכנראה לא אני אמשיך כי הם לא יקבלו ממני טיפול טוב אם אני לא רוצה בזה.
אה, כן. כמעט שכחתי שבקרוב יתחיל ניסוי גדול בינלאומי שהמחלקה משתתפת בו ואני אמור לבצע אותו.
לפעמים אני ממש לא מצליח להבין לאן כל זה מוביל אותי.
אני נזכר במלים של בוב מרלי - "and ja will provide the bread" ובחבר שעבד בהיי טק עד שהחליט שזה לא בשבילו. עזב משכורת טובה ועבר לגור בהודו.
לא מזמן חזר ומתכנן להקים איזה מרכז רוחני (אשרם) בנגב. התגבר על כל הפחדים ועשה שינוי.
ממש לא הייתי מתנגד לקחת כמה חודשים off ולנסוע לטייל יחד עם ליזה ונטשה. להיות אתן יום אחרי יום. כל הזמן. לנוח. ללמוד להרגע ולא לחמש דקות.
להכיר קצב חיים אחר.

כמובן ששכחתי משהו.
בסוף החודש אני מציג את העבודה שלי על לידות בית בכנס שבתאי מאיר, כך שאת שעות הערב אחרי שנטשה נרדמת אני מבלה מול המחשב בהכנת המצגת לכנס.
וכמובן שאני רוצה תמיד לקרוא עוד רפואה כי אני בעצם לא זוכר כלום אף פעם ותמיד אפשר להוסיף לידע ולעשות רפואה טובה יותר ולהרגיש יותר בטוח בעצמך.
וגם רוצה לקרוא סתם ספרים.
והרשימה לא נגמרת לעולם. מרדף ארוך ומתמיד אחר הזנב של עצמי, של עצמי, של עצמי, עצמי, עצמי. ואם אני רודף אז אני גם נרדף. איזה פחד.
לילה טוב .

כתבתי בתחילת הדף שהבחירה ברפואת משפחה הייתה בשבילי הבחירה הראשונה שעשיתי בחיי.
אני רוצה לכתוב על זה כי חשבתי על זה המון.
ראיתי לא מזמן את הסרט "אנשים חופשיים". ראיתי איך הילדים היותר גדולים עזבו את הבית בגיל די צעיר, כל אחד לדרך שהוא בחר. ראיתי איך העדר מסגרת מגוננת (בית ספר למשל) גרם להם להתחבט בינם לבין עצמם על טיבם ועל מהותם.
נזכרתי בעצמי. גן, בית ספר יסודי, חטיבת ביניים, תיכון, יג, צבא, טיול, אוניברסיטה. כל זה בלי שאני מכיר את עצמי, בלי שאני צריך להחליט באמת, כי יש אפשרות לא להחליט, פשוט ללכת בתלם. אז כן היו בחירות, החלטתי ללמוד רפואה, והחלטתי לעשות יג לפני הצבא. אבל זה לא הייתי אני ממש.
אני זוכר את ההקלה שחשתי כשסיימתי ללמוד רפואה, הקלה של זהו אני כבר לא חייב כלום לאף אחד. אף אחד לא יכול להגיד לי שאני לא בסדר. רופא. רק אז הייתי צריך להחליט בעצמי באמת. בגיל 32. ואנחנו מתפלאים על דור ה X.
היום אפשר לחיות חיים שלמים על טייס אוטומטי. יש דרך מותווית, רק צריך ללכת.
יש רגעים לא מועטים שאני עדיין מרגיש כעוור שהולך בתלם שאני מדמיין שהחברה מכתיבה לי.
אני מצדי מרגיש שעכשיו אני מוכן לעבוד רק בהוספיס, כי זה מה שאני רוצה ללמוד עכשיו, אבל אני לא יכול, אני באמצע התמחות, אני צריך לעשות רוטציה בילדים, וא"כ פה וא"כ שם. הכל מוכתב מראש.
אולי אני יכול לעשות שנה הפסקה בהתמחות וכן לעשות את מה שאני רוצה?
הכל בראש שלי, אני אדם חופשי.

היום הייתה לי חוויה מעשירה במיוחד.
לקראת סיום יום העבודה בקשו ממני ללכת לעשות ביקור על ילדה בת חמש וחצי שאף אחד עדיין לא ראה אותה .
הלכתי.
גיליתי ילדה בת חמש וחצי שמבחינת ההתפתחות הייתה בערך בגיל 3 ומבחינה מנטלית אני לא יודע, כי לא ממש דברנו.
דברתי בעיקר עם אמא שלה, שהייתה נראית לי חסרת סבלנות וללא מצב רוח.
המדובר בילדה עם סנדרום שאני בטח לא זוכר את שמו, אבל עם בעיות רבות, חוסר התפתחות תקינה והמון אישפוזים.
לאחר שסיימתי את הביקור והחלטתי שצריך לקחת בדיקות דם , חזרתי לחדר עם מזרק ומבחנות.
התיישבתי לידה ולקחתי את ידה בידי, שמתי שטאונג והתחלתי לחפש וריד.
הילדה הייתה רגועה (מכיוון שעדיין לא ראתה את המזרק).
אני כרעתי ברך ליד המיטה והיא שכבה על צדה עם פניה אלי.
חיפוש הוריד ארך מספר דקות (כי לא היו שם ורידים) ולאט לאט החיפוש הפך לליטוף. מבטינו נפגשו והסתכלנו אחד בשני.
מבט ארוך. היא התחילה להזיז את האגודל של כף ידה בה אחזתי. מלטפת אותי עם האגודל שלה. מראה לי חיבה.
מסתכלת לתוך עיני. ממיסה אותי עד שבא לי לבכות.
רציתי לחבק אותה אבל רק נשארתי שם.
בשלב כלשהו לקחתי את המזרק בידי וזה גרר תגובה צפויה של התכווצות ובכי מיידי. לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה.
ועוד פעם לא רוצה !!!!
לבי נשבר.
כשאני חושב על זה , זו לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה לי. הרבה פעמים מצאתי את עצמי ליד מיטה של איזו זקנה או זקן. מעדיף לשבת ליד, לתת יד וסתם להיות ליד יותר משמעותיים מאנמנזה, בדיקה גופנית ובדיקות דם. שכל המסביב נראה לי הצגה, שמה שאותו אדם צריך בעצם פשוט מאוד, רק נגיעה, מבט, נוכחות. משהו שיוכל לתת לו להרגיש שזה בסדר. מה שזה לא יהיה.
במקום הזה אני שונא את הרפואה. במקום הזה היא מהווה הסחת דעת, מקום לברוח אליו. במקום חמלה (שמשום מה קשה לאנשים לתת) אני אתן לך "בריאות". אי אפשר לסרב לזה.
מדכא.

עדכון.
חלפו מספר ימים. הילדה החלימה וחזרה לעצמה. היום בביקור היא ישבה במיטה מציירת עם עפרון . מדברת. מחייכת. פתאום הכל נראה לי אחרת. החיים חזקים.

היום ליזה שאלה אותי איך אני רואה את עצמי בעתיד. רופא מן השורה? לומד עוד משהו אלטרנטיבי ומשלב?
אמרתי לה שכרגע המקום בו אני רואה את עצמי הוא ברפואה פליאטיבית. לא ברפואה קורטיבית. משום מה יש לי משיכה למוות. יש לי חלום להקים את "היחידה למיתת בית" . לתת לאנשים את הליגיטימציה למות בצורה שלווה ורגועה. אני יודע בתוכי שהמוות אינו משהו "רע". מקריאת "ספר החיים והמתים הטיבטי" הבנתי משהו שידעתי עוד מלפני כן - המוות הוא חלק מהחיים ואין לנו צורך למנוע אותו או לפחד ממנו.
חלק גדול מהרפואה שלנו מבצע מחקרים על דחיית המוות. כמה טיפול זה או אחר מאריך את החיים. זה נראה לי כיוון פרה לחלוטין.
כנראה שלא במקרה עבודת הגמר שלי היא על לידות בית.
מדהים שבעולם שלנו תחילת החיים וסוף החיים, שניהם מתרחשים בבית חולים, נתפסים במחלה, כמשהו לא טבעי.
אני מאמין באמת ובתמים, אמונה שלמה, (ואולי היחידה שיש לי בנוגע לרפואה) שמגיע לכולנו להוולד ולמות בבית.
אני מאמין שיש לזה השפעה בלתי מבוטלת על החברה והתרבות שלנו.
אמן ואמצא את דרכי למקום זה.

שוב מול המחשב.
מתלבט אם לחשוף עוד פן מפני הרבים. מפחד. מתבייש. אולי נחכה עוד קצת.
הרי בשביל זה אני כותב יומן, לא? ממה אני מפחד. ברור שזה רק מעצמי. מה יש לי לפחד מדמיות וירטואליות?
אז בכל זאת.
לא חיסנו את נטשה בכלל. ליזה אמרה שזו ההחלטה שלי. ואני החלטתי שאני לא רוצה לחסן אותה כנגד אף אחת מהמחלות.
ישר אני דורש מעצמי הסבר. למה ומדוע? ואין לי הסבר. הדבר היחיד שאני חושב זה למה לחסן?
אחרי שקראתי וקראתי החלטתי שאין לי פחד מאף אחת מהמחלות נגדן מחסנים. אין לי פחד מאדמת. אין לי פחד מלהדבק בפוליו (מפוליו כן). ואיכשהו באופן מאוד רגשי ולא מושכל החלטתי שאני לא מחסן. בעצם מה שקרה הוא שאמרתי לעצמי שאני אקרא ואלמד ואסמוך על עצמי. קניתי ספר, התחלתי לקרוא והזמן התחיל לעבור גם כן. עדיין לא גמרתי את הספר אבל כבר השלמתי עם ההחלטה. לא מחסן.
זהו אמרתי את זה.

ואם כבר אז הנה עוד כמה דברים:

אני מאמין בעקרון הרצף. ספר מדהים.
אני לא מוציא לנטשה כלום מהפה - מטבעות, אבנים קטנות, אדמה, עלים. הכל הולך. הכוונה לדברים קטנים שכולם בהיסטריה לגביהם.
נטשה ישנה במיטתנו מאז שהבאנו אותה מהפגיה.
אני מעשן 3-5 סגריות ביום.
אני מקוה שאת הילד/ה הבא/ה שלנו נלד בבית.
יש לי בעיה לא פתורה עם הרפואה מהאספקט בו הדברים נתפסים באופן פסימי, מתוך פחד. בשביל לא לפספס.

יש הרבה מה להרחיב בנושא זה. אבל לא כרגע.

אתמול בסוף היום, העברת מחלקה, הרופא הבכיר, פולמונולוג, "ירד" על רפואת משפחה. לא זוכר איך הגענו לשם, אבל הוא אמר משהו בסגנון - לא מלמדים אתכם ליילד בהתמחות לרפואת משפחה? אתם הרי צריכים לדעת הכל לא?
חשבתי לנסות להסביר לו שנשים יודעות ללדת בעצמן אבל כמובן התאפקתי. אני צריך לבלות שם עוד חצי שנה וגם צריך לקבל חוות דעת.
בכל אופן הבן אדם הזה מחוק אצלי. אם יש דבר שאני שונא זה התנשאות. יתכן עקב רגשי נחיתות כלשהם.

העברתי לכאן את הדברים האחרונים.
תמשיך לכתוב

פנדה.
גם אני לא נכנסתי הרבה זמן לאתר ולא ראיתי את תגובתך.
תודה שאת משפת אותי. זה עוזר לדעת שאני לא היחידי. אנחנו.
בענין הבלינט, לפני חודשיים בעזרתם האדיבה של יונת ורועי שרון, פתחתי פורום לרופאים במתכונת של האתר הזה, בשביל בלינט.
משום מה זה לא ממש תופס בינתיים.
אם זה מענין אותך או את בעלך תכתבי לי מייל ואני אשלח לך כתובת.
"הכתובת שלי"[email protected]

_מבט ארוך. היא התחילה להזיז את האגודל של כף ידה בה אחזתי. מלטפת אותי עם האגודל שלה. מראה לי חיבה.
מסתכלת לתוך עיני. ממיסה אותי עד שבא לי לבכות.
רציתי לחבק אותה אבל רק נשארתי שם._

וואאוו, איך פספסתי עד עכשיו את הדף שלך, סיוננ דה. מרגש לקרוא אותך. המחשבות וההתלבטויות שלך נוגעים ללב.

וואאוו, איך פספסתי עד עכשיו את הדף שלך, סיוננ דה. מרגש לקרוא אותך. המחשבות וההתלבטויות שלך נוגעים ללב.
גם אני רציתי לכתוב לך, אבל לא רציתי להפריע.. אז עכשיו קופצת על ענ בל.
תודה, תודה, תודה על השיתוף @} לי מאוד חשוב המפגש הזה עם הרפואה.

מרגש לקרוא אותך. המחשבות וההתלבטויות שלך נוגעים ללב.

עבר כבר חודש מאז שכתבתי.
היום עלתה בי המחשבה שבעצם חלק גדול מהחולים המאושפזים במחלקה יכולים קרוב לודאי להסתדר גם מחוץ למחלקה. לקבל טיפול הולם אמבולטורי, במידה וטיפול נדרש בכלל. עברה בי המחשבה שיש מגוון רחב לשיקולי האישפוז מעבר לשיקול הרפואי. כגון, תפוסת מיטות גבוהה, קרי, כסף לבית החולים, איזושהי תפיסה שיש דברים שעושים בבית חולים.
למשל הגיע ילד שהיה מאושפז חודש קודם לכן עם בעיה של כאבי בטן, עבר בירור מקיף וכוללני שלא העלה את הסיבה לכאבים מלבד זה שבזמן האישפוז היה ארוע של קוליטיס מסלמונלה. לאחר חודש בקהילה הוא ממשיך לסבול מכאבים אפיזודיים והגסטרואנטרולוג החליט להחזיר לאשפוז להמשך והרחבת הברור. כל זה ביום חמישי אחה"צ. זאת אומרת שלמחרת יום שישי (רנטגן במתכונת שבת), אין תוכנית ברורה להמשך הבירור ורוב הסיכויים שמלבד לאסוף צואות לא יבוצע שום דבר ממשי עד יום ראשון. האמא מבקשת לצאת לסוף שבוע ולחזור ביום ראשון. כמובן שלרופאים זה לא נוח, צריך לכתוב מכתב שחרור ולסמוך על האמא שהיא תחזור ביום ראשון ומה אם רחמנא ליצלן יקרה משהו נורא בסוף השבוע, מי אחראי?
וכמובן הפחד הגדול מכולם, מה אם גם החבר שבמיטה לידך ירצה לצאת לסוף השבוע ואולי גם זה שלידו? וכך מה הרופאים יעשו בסוף השבוע?
כבר מזמן הבחנתי בכך שרופאים אוהבים לעבוד, וכמה שיותר יותר טוב. אבל מה זו אשמתה ש האמא הזו?
לאחר מכן הגיעה אמא עם ילד בן שלוש וחצי עם מה שנראה כגלומרולונפריטיס נכון לשעת קבלתו ללא הפרעה בתפקודי הכליה, ללא בצקות וללא יתר ל"ד. רצה הגורל ואמו של הילד היא חד הורית ועוד יותר רצה הגורל ויצא שנולדו לה תאומים.
בקיצור אם חד הורית לתאומים, לבטח מטלה אירגונית לא פשוטה.
ביקשה האם, רק אם זה אפשרי ותוך כדי שהיא מבטיחה שתעשה כל אשר יצווה עליה, אפילו לבוא כל 8 שעות לבית החולים, לצאת ולעשות את סוף השבוע בביתה עם אחותו התאומה של הילד. אני, אופטימיסט מטבעי, חשבתי לעצמי שמבחינה רפואית בהחלט הדבר אפשרי, האם נראית אמינה ודואגת (חד הורית).
אולם כמובן שהדבר בלתי אפשרי. מה אם הילד יפתח ל"ד או תפקודי הכליה יתדרדרו, מי אחראי?
אז אני אומר, אפשר להזמין אותה ביום שבת בבוקר למדידת ל"ד ותפקודי כליה ובדיקה גופנית, עוד בדיקת ל"ד ביום שבת בערב (אם אפשר בביתה או בקהילה) והנה עברנו את סוף השבוע. אבל זה יותר מדי מחשבה ופחות מדי כסף. כנראה.

אני נזכר בעוד מחשבה מדכאת.
רוב הילדים מובאים לבית החולים בניגוד לרצונם. לא מכיר ילדים שרוצים לבוא לבית החולים כדי להבדק. לבטח הם מחפשים נחמה ואהבה ואולי אינם מחפשים דבר אלא רק חווים את הכאב והסבל של המחלה עד תום. חווים את החיים.
כך שיוצא שאיך שלא נהפוך את הדבר, ואין בכוונתי לבקר זאת, אנו עושים להם עוול כשאנו לוקחים אותם לבית החולים לבדיקות רפואיות. ברצוני רק לציין עובדה זו ולא לבקר אותה כפי שכתבתי.

שלשום עלתה בי המחשבה שלהתלונן זו הדרך הכי טובה כדי לקבע את המצב. לא מצליח להזכר בדיוק ברצף האסוציאציות שהובילו למחשבה הזאת.
אני מוצא שיש הבדל בין להביע את מורת רוחך ממשהו לבין להתלונן עליו, שכן התלונה מגיעה ממקום של חשיבות עצמית, ממקום המדגיש את חוסר הצדק ובהכרח בהיותה כזו מדגישה ומקבעת את הבעיה. התלונה בפני עצמה היא חסרת תוכן היא רק הגוון שאני בוחר כדי לצבוע בו את חוסר שביעות הרצון שלי ואולי עי"כ מסיטה את המחשבה מהעיקר, התוכן. לא יודע. כרגע זה ברור לי כמו שזה היה באותו היום.

חשיבות עצמית
מקומם אותי. עליך להתנגד למשטור העצמי, העוול הכי גרוע.
ומכאן גם:
התלונה חסרת תוכן
מה פתאום?! להפך, מכיוון שהיא מתנגדת לנורמה, לסטטוס-קוו, רוב הסיכויים שרק שם תמצא יצירתיות, תודעה "אמיתית" (במובן המרקסיסטי). לא הכוונה לתלונות קלישאתיות, שאינן אישיות, כמובן.
בבקשה, המשך להתלונן! אני מוצא שם את "ההתבשלות העצמית" בדיסוננס שגורמת מציאות שיקרית (מארקס, שוב), ואם יש לך איזה כשרון, משם תגיע ההתפתחות החיובית.

חוסר שביעות הרצון הוא אמיתי ובר קיימא, ואף ראוי שיהיה לו מקום בתוכי כמו שיש מקום לשביעות הרצון.
התלונה, היא חוסר שביעות רצון מחוסר שביעות הרצון ולכן היא ממרכזת אותי ודוחקת הצידה את התוכן האמיתי, הוא חוסר שביעות הרצון.

הלילה הייתי בתורנות לילה בחדר מיון ילדים. בסביבות 9 בערב חשבתי לעצמי שאני שונא את המקום הזה ואת העבודה הזו. זה היה אחרי מספר ילדים שראיתי ושחשבתי לעצמי שללא ספק הם יצאו מופסדים מהמפגש איתי ובית החולים. אולי מופסדים אינה המילה המתאימה מכיוון שאין בידיעתי אן מובילים רצף הארועים אצל כל אחד מהם, אבל ללא ספק הם סבלו מהמפגש הזה. שניים מהפ זכורים לי בבירור, שניהם הובאו עקב מחלת חום שהחלה פחות מ 24 שעות טרם הבאתם למיון. מצד אחד לאחר הסתכלות לא ממושכת ובדיקה גופנית היה אפשר לדעתי לאמר להורים שאין כל צורך בבדיקות דם או בצילומים, בסך הכל מחלת חום שעתידה לרוב לחלוף תוך מספר ימים. לא לדבר על כך שאם הייתי מרגיש חופשי לחלוטין גם הייתי מביע את עמדתי בענין מתן כדורים להורדת חום. מצד שני ישנה מחוייבות למוסד בו אני עובד והתחייבות זו מבוססת על העקרון שעדיף להיות "אגרסיביים" בבדיקות על מנת לא לפספס את המעטים מבין הרבים שאכן יכולים לקבל תועלת.
בשני המקרים נסיתי לאמר להורים שאין צורך בבדיקת דם (למרות שאיני יודע להבטיח שלא תתפתח בימים הקרובים מחלה משמעותית, נניח דלקת ראות) אולם הם העדיפו "אם כבר אנחנו פה אז בו נעשה בדיקה, כדי שנוכל לישון טוב בלילה". ואכן הבדיקות נעשו, רק שלמרבה חוסר המזל שתיהן כנראה לא נלקחו בטופן אופטימלי ויצאו פסולות. כך יצא שהילדים נדקרו, וכמובן צרחו וסבלו ואיבדו את אמונם בהוריהם שהחזיקו אותם בכח בעת שרופא דוקר אותם במקום להציל אותם ממנו, ההורים המתינו עוד שעה עד לבדיקות ואני סבלתי מכיוון שלא רציתי לדקור את הילדים.
דבר אחד היה לי ברור לחלוטין, לילדים אין כל קשר למה שהתרחש בחדר, הם רק היו התרוץ והכלי בו השתמשנו אני וההורים, נקלעו לסיטואציה לא נעימה.
וככל שאני חושב על זה יותר זה יותר חורה לי.
דמיינו את הסיטואציה. הילד שלכם חולה. קורה לכולם.
אתם לוקחים אותו לחדר מיון. הוא, ילד חולה, כמו כל יצור אנוש מבקש אהבה, חיבה, חיבוק ונחמה. אבל לא, בתחילת הביקור ההורים יושבים ומדברים עםהרופא. לא נורא. הרופא משחק אותה נחמד, מחייך, עושה לך "קוש קוש", אבל אתה ילד ויש לך חוש פנימי חזק כמו לכל אחד. אתה רואה שהרופא לא באמת מתכוון ושהוא מנסה לרכוש את ידידותך למען מטרה אחרת. KO.
אחר כך הוא ניגש אליך, לא מכיר אותך, אבל מרשה לעצמו להתחיל לגעת בך, למשש אותך. זה לא נעים לך. מה הוא חושב לעצמו האיש הזה. עד שנתתי לסבא וסבתא להחזיק אותי והוא בלי בושה ישר ניגש ונוגע.
פתאום הוא אומר להורים: שימו אותו על המיטה בקול מעט רציני ומבשר רעות. אני, מפאת חוסר האונים שאני מרגיש מתחיל לבכות. תמיד כשאני בוכה אמא או אבא באים לעזרתי ומנחמים אותי. הפעם לא.
שמים אותי על המיטה ומחזיקים אותי בכח. אני נאבק בכל כוחותי אבל ללא הועיל, הם חזקים ממני. והגרוע מכל, גם אמא וגם אבא לא באים לעזרתי. אני בוכה ובוכה והם לא באים לעזרתי.
דוחפים לי מגשיר לאוזן ואחר כך לאוזן השניה. אחר פותחים לי את הפה בכח עד שבא לי להקיא.
לבסוף זה נגמר ואמא מרימה אותי בידיה, אפשר להתנחם לרגע קט.
טוב, נראה לי שהבנתם את הרעיון, השיא הוא בלקיחת הדמים: האם אוחזת בבנה/ביתה, פרי בטנה, מושא אהבתה בזמן שהרופא דוקר אותו/אותה.
וכל זאת על מנת לעזור לילד.
אני לא מצליח לעכל את זה.
מצד שני, יותר מוקדם בערב הייתה ילדה בת 3 שהגיעה בלווי אביה. מיד ניתן היה להרגיש את הקשר החם שקיים ביניהם. הילדה ייתה נראית חולה, שפוכה, ואכן האב סיפר על מחלה בת 4-5 ימים עם חום גבוה והקאות מרובות. כל הביקור עבר בשלווה, כולל הבדיקה ולקיחת הדמים. היה נראה שהיא סומכת עליו או שהיא חולה מדי מכדי להאבק. לבסוף אובחנה דלקת ריאות די שמשעותית, עם שקיעת דם של 100 ו 33000 לויקוציטים . מאוחר יותר בערב נכנסתי למחלקה לשאול לשלומה וראיתי אותה ישנה בזרועות אביה על המיטה הצרה של בית החולים, שניהם נראו שלווים, כאילו רצף ארועים נכון הוביל אותם למקום ונקודה זו בחייהם.
אני מבולבל.

סיוננדה,
_אני אוהבת את הכתיבה שלך.
היא מרגשת ומעוררת מחשבה_

מאד נהנית לקרוא אותך.

וואאוו, איך פספסתי עד עכשיו את הדף שלך, סיוננ דה. מרגש לקרוא אותך. המחשבות וההתלבטויות שלך נוגעים ללב.

כשאני חושב על זה , זו לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה לי. הרבה פעמים מצאתי את עצמי ליד מיטה של איזו זקנה או זקן. מעדיף לשבת ליד, לתת יד וסתם להיות ליד יותר משמעותיים מאנמנזה, בדיקה גופנית ובדיקות דם. שכל המסביב נראה לי הצגה, שמה שאותו אדם צריך בעצם פשוט מאוד, רק נגיעה, מבט, נוכחות. משהו שיוכל לתת לו להרגיש שזה בסדר. מה שזה לא יהיה.

אני מאוד מזדהה עם האבחנה שלך, מהצד השני.
לפני שבוע הגעתי למיון טראומה, אחרי תאונה. באתי עם בעלי וכל הזמן האחיות שלחו אותו - לפתוח תיק, להביא כיסא גלגלים, לקחת את הצילומים לפיענוח... אבל הדבר שאני הכי רציתי זה שהוא יהיה לידי ויחבק אותי (מזל שהוא מי שהוא, כי גם הוא ידע את זה ורוב הזמן השתדל לעשות בדיוק את זה, בין השליחויות). למרות שיכולתי לדבר והצלחתי לשכנע את הרופא בעצמי שהוא יכול לבדוק אותי בלי זריקות, מאוד רציתי שיהיה מישהו לידי שיחבק אותי ויעזור לי לעמוד על שלי.
בשלב כלשהו הגיעה אחות מהקיבוץ שלי (שעובדת במיון פנימית), היא ניקתה אותי (שוב, אחרי הניקוי החפוז של האחיות) בעדינות מהדם ושאלה מה שלומי ומה קרה. הכל בשיא העדינות והאיכפתיות. כשהיא באה התחלתי שוב פעם לבכות, הפעם פחות מהכאבים ויותר מתוך תחושה שאני יכולה להתפרק כי יש מי שישמור עלי.

משהו מענין - כשנכנסתי אחת מהשאלות שהאחיות שאלו היתה אם איבדתי את ההכרה (אמרתי שלא). כשהיא הגיעה (האחות מהפנימית) היא שאלה אותי מה קרה והמשיכה לבקש פירוט (ומה קרה אז? ואת זוכרת מה קרה אח"כ?). זה הרגיש כאילו היא עושה את אותה פעולה (בודקת מה אני זוכרת ואם היה איבוד הכרה) רק בצורה מתעניינת ונעימה יותר. זה נתן לי לדבר ולספר את הסיפור שלי ולעבור על הפרטים.

היום בשיעור "אלימות במשפחה" נשאלנו אם יש מצבים בהם אנו כהורים חשים שאולי אנחנו מזניחים את ילדינו, או אולי מזניחים היא מלה קשה מדי , אבל לא לגמרי שלמים אם החלטות כאלו או אחרות. החלטתי לשתף את האנשים בכך שאני וליזה לא מוציאים מהפה של נטשה כלום, גם לא חתיכות לגו קטנות או מטבעות וכו' ושלא תמיד נטשה חגורה בעת נסיעה, כי זה כמעט בלתי אפשרי מבחינתי ומבחינת ליזה ומבחינת נטשה, היא שונאת את זה.
התגובות לא אחרו לבוא ורוב האנשים נראה היה כאילו פשוט יצאו מכליהם. מבין הכינויים שזכיתי להם היה "פושע", "חסר אחריות" והיו עוד כמה , לא ממש זוכר.
בכל אופן הייתה הסכמה כמעט מלאה בצדקת הנורמה.
היה מעניין לראות שחלק מהאנשים ממש התרגזו וכאילו נפגעו באופן אישי מאמונותי ומפעולותי, כאילו הן מאימות על בחירתם ודרך חייהם, כאילו הם גם מסכנים את ילדיהם שלהם.
יצאתי פגוע מהשיעור.
אולם גם התחזקתי, מצאתי את עצמי אוהב להיות במקום בו אני יודע שפעולותי אינן מסתמכות על "דעת הכלל" אלא על דעותי שלי, מצאתי את עצמי לאחר בחינה מחודשת כאחד שלוקח אחריות על עצמו ועל משפחתו בכך שאינו מציית באופן עיוור לכל צווי החברה. אני בוחן את הדברים כל פעם מחדש ומחליט כל פעם מחדש.
מצאתי את עצמי שמח על שההיסטריה הרווחת ברקב הציבור באשר לגידול ילדים (זה אסור וזה אסור וזה אסור...) לא תפסה גם את משפחתי.
על כך אני מודה לכל מי שהשתתף בדיון.

רוצה להוסיף.
חוסר האחריות בעיני נובע מהטלת האחריות על חוקים או על מטפלים, גננות וכו'. משהו בסגנון אני צייתתי לכל חוקי הבטיחות והזהירות, אין זו אשמתי שקרה דבר מה זה או אחר. בעוד שהציות לחוקי הבטיחות יכול להשרות מעין שאננות, אם אני מציית לחוקי הבטיחות אז הכל יהיה בסדר ואין צורך בהשגחה. כך למשל רוב האנשים מרגישים נוח לציית לחוקי הבטיחות ויחד עם זאת להשאיר את עוללם עם מטפל או מטפלת וללא השגחתם.
ראוי לציין כי נטשה נמצאת תחת השגחתי או השגחת אשתי 24 שעות ביממה, הכל נעשה תחת עינינו הבוחנת והמתבוננת, כאשר דעותינו פתוחות לאפשרות שיש מה ללמוד מהילדים וכי לא הכל ניתן ללמוד מהסטטיסטיקה או מהמומחים.
מענין אותי כמה נשים מאלו שהשתתפו בדיון הניקו את ילדיהן ולכמה זמן, שהרי ידוע על טובות ההנקה במניעת מספר רב של מחלות, ביניהן דלקות אוזניים, זיהומים בכלל, אסטמה ועוד הרשימה ארוכה, והאם על אותו בסיס שבו הואשמתי בחוסר אחריות ניתן להאשימן בחוסר אחריות דומה. לטעמי לא, שהרי כל אחד עושה כמיטב יכולתו ועל פי שיקול דעתו.
בעיני נטישת תינוק בגיל 3 או 6 חודשים בפעוטון היא חוסר אחריות ולמרות זאת אין לי כל צורך להאשים ולא להפגע מרעי שאינם חושבים כך.
לקיחת אחריות היא בחינת הנסיבות והחלטה על סמך שיקול דעת בהתאם לנסיבות אלו. לכן כאשר נטשה מכניסה דבר מה לפיה, דבר ראשון אני מתבונן, לא עובר הרבה זמן ואני נוכח כל פעם מחדש שהיא יודעת היטב כיצד "להתעסק" עם אותו דבר בפיה, מוציאה, מכניסה, מגלגלת בפה, חשה, מתענינית, לומדת. אני מסיק שלמנוע ממנה את אבר החישה המרכזי שלה יהיה חוסר אחריות מצידי וימנע ממנה למידה חשובה בדרכה.
יש עוד מספר מיתוסים שנשברו אצלי במשפחה: כולנו ישנים במיטה אחת גדולה. נוכחתי מהר מאוד שאין כל סכנה ואפילו לא הקטנה ביותר שבדרך כלשהי אני עלול תוך כדי שינה להתהפך ולמעוך או לחנוק את נטשה.

ההיסטריה הרווחת ברקב הציבור

רוצה להוסיף עוד.
מסתבר שאני מאלה שמאמינים שהכל קורה בתואם מושלם, שאין משהו שלא היה צריך לקרות, ולכל דבר סיבה וכל דבר קורה כחלק מהתיקון שאנו זקוקים לו בחיינו. כך מחלה, מוות, נכות, דכאון או אלימות אינם נקרים בדרכינו ללא סיבה. הם ניצבים בדרכינו כמורי דרך, כאופציה לבחון מחדש את חיינו, דרכינו ולאפשר לנו שינויים הדרושים לנו. והכל בתואם מושלם.

תודה לך על הדף הזה.
לומדת כאן דברים לחיים.

מגיל 11 או 12 אני עם משקפיים, בהתחלה רק לטלוויזיה או לקריאה מהלוח, אבל מהר מאוד המספר גדל ואמרו לי שאני צריך אותם כל הזמן. לא פקפקתי. וכבר במשך כ 20 שנה הדבר הראשון שאני עושה בבוקר והאחרון שאני עושה בערב הוא להרכיב ולהוריד את המשקפיים. היום פתאום הכתה בי המחשבה - למה?
האם אני באמת זקוק למשקפיים במשך כל שעות היממה? האם אני באמת צריך לראות טוב כל היום? אולי זה דווקא יהיה לטובתי לא להרכיב משקפיים חלק מהזמן, להשתמש בהם לפי צורך ולא כמובן מאליו. אולי ראייתי פגומה מסיבה כלשהי. אולי יש לי צורך לפתח ערוצי תקשורת אחרים.
במשך כל היום הסתובבתי בלי משקפיים, הרכבתי אותם לפי צורך: כשקראתי עיתון, כשחיפשתי את ליזה ונטשה בגן המשחקים. זה היה די נחמד, במיוחד שכל היום הסתובבתי עם גלביה (שמלה) ולא יכולתי לראות אם אנשים מסיטים מבט או לא. יתכן שהייתי מתבייש ללבוש גלביה אם הייתי עם משקפיים והייתי יכול לראות איך אנשים מגיבים למראה הלא קונבנציונלי הזה, במרכז הכרמל.
למה קשה לי לקבל את עצמי כמו שאני? אז אני לא רואה טוב, אז מה?
שמעתי מאנשים שלא שומעים טוב ונעזרים במכשיר שמיעה (הורי לדוגמא) שהדבר הכי נחמד בזה זה שאתה יכול לכבות את המכשיר ואז יש שקט. אולי אני יכול להשתמש במשקפיים באותה צורה, רוצה לראות - שם, לא רוצה - לא שם.

מתוך freedom from the known, של קרישנמורטי: death & life
You cannot be frightened of the unknown because you do not know what the unknown is and so there is nothing to be afraid of. Death is a word, and it is the word, the image, that creates fear. So can you look at death without the image of death? As long as the image exists from which springs thought, thought must always create fear. Then you either rationalize your fear of death and build a risistance against the inevitable or you invent innumerable beliefs to protect you from the fear of death. Hence there is a gap between you and the thing of which you are afraid. In this time-space interval there must be conflict which is fear, anxiety and self-pity. Thought, which breeds the fear of death, says, 'Let's postpone it, let's avoid it, keep it as far away as possible, let's not think about it'- but you are thinking about it. When you say, 'I won't think about it', you have already thought out how to avoid it. You are frightened of death because you have postponed it.

We have separated living from dying, and the interval between the living and the dying is fear. That interval, that time, is created by fear. Living is our daily torture, daily insult, sorrow and confusion, with occasional opening of a window over enchanted seas. That is what we call living, and we are afraid to die, which is to end this misery. We would rather cling to the known than face the unknown - the known being our house, our furniture, our family, our character, our work, our knowledge, our fame, our loneliness, our gods - that little thing that moves around incessantly within itself with its own limited pattern of embittered existence.

We think that living is always in the present and that dying is something that awaits us at a distant time. But we have never questioned whether this battle of everyday life is living at all. We want to know the truth about reincarnation, we want proof of the survival of the soul, we listen to the assertion of clairvoyants and to the conclusions of psychical research, but we never ask, never, how to live - to live with delight, with enchantment, with beauty every day. We have accepted life as it is with all its agony and despair and have got used to it, and think of death as something to be carefully avoided. But death is extraordinarily like the life we know how to live. You cannot live without dying. You cannot live if you do not die psychologically every minute. This is not an intellectual paradox. To live completely, wholly, every day as if it were a new loveliness, there must be dying to everything of yesterday, otherwise you live mechanically, and a mechanical mind can never know what love is or what freedom is.

Most of us are frightened of dying because we don't know what it means to live. We don't know how to live, therefore we don't know how to die. As long as we are frightened of life we shall be frightened of death. The man who is not frightened of life is not frightened of being completely insecure for he understands that inwardly, psychologically, there is no security. When there is no security there is an endless movement and then life and death are the same. The man who lives without conflict, who lives with beauty and love, is not frightened of death because to love is to die.

p. 75-77, Krishnamurti, Freedom from the known, 1969

היום הייתי ביום עיון ביוזמת המרכז הישראלי לחינוך ללידה ושעסק במהות הכאב.
היה ממש מענין ובמיוחד שתי הרצאות: הראשונה, נתנה על ידי רופא משפחה, ועסקה בצד הנפשי - רוחני של הכאב. ארחיב על כך מיד. השניה, נתנה על ידי אנדראה רוברטסון שהיא מיילדת בריטית הנחשבת לשם דבר בתחומה. היא דברה על הצורך בחוסר התערבות בלידה.
אני אנסה במלים שלי להעביר את מה שקלטתי מהרצאתו של רופא המשפחה:
לכל אינדיוידואל ניתן להתייחס במספר רמות, הרמה הגופנית, הרמה הנפשית, הרוחנית, התרבותית, האקולוגית וכו'. לטענתו הרמה הנפשית או הנפש נמצאת על ציר דמיוני המחבר שני קטבים, הקוטב החיובי (מה שנתפס כחיובי בעיני באינדיוידואל) והקוטב השלילי (מה שנחשב כשלילי). אותם קטבים משתנים בהתאם לתרבות, למשפחה וכו. כךם רובנו למשל מגדירים את הקוטב החיובי על ידי מלים כגון רווחה כלכלית, חיים, בריאות, טוב, יפה, וכו' ואת הקוטב השלילי על ידי מלים מנוגדות כגון עוני, מוות, חולי, רוע, גהנום ומכוער. כפי שציינתי קודם לכן הקטבים אינם אבסלוטים ומשתנים מאדם לאדם ומתרבות לתרבות. לשיטתו הנפש מנסה לדחוף כל הזמן לכוון הקוטב החיובי, לא משנה כמה תמוה זה יראה בעיני אחר, בעיני אותו אינדיוידואל פעולתו נעשית במטרה לקרב אותו לקוטב החיובי שלו. לדוגמה הוא נתן נערה אנורקטית שלמרות שלנו זה יראה אבסורד שהיא מכוונת לקוטב החיובי, למעשה הנפש שלה בחרה בדרך פעולה זו כי זו הדרך הכי טובה בשבילה להתקרב לקוטבה החיובי.
טוב ויפה.
דמיינו לעצמכם קוטב חיובי בצד ימין של מסך, קוטב שלילי בצד שמאל וקו (ציר) שמחבר ביניהם. הנפש מנסה להניע אותנו על גבי הציר הזה לצד ימין.
כעת נכנס הפן הרוחני. פן המיוצג בעולמנו על ידי תנועות שונות ביניהן הבודהיזם, זן בודהיזם, קבלה, סופיזם ועוד.
פן זה מיוצג על ידי מלים כגון הארה, תובנה, התבוננות ללא שיפוט. מטרתו להכיר באפשרות של מימדים אחרים מלבד המימד הנפשי של חיובי ושלילי.
דמיינו לעצמכם קו (ציר) נוסף היוצא באנך לציר הראשון (כלפי מעלה או מטה, אין זה משנה). אותו ציר מוביל אותנו למימד אחר, מימד בו אין שיפוטיות, מימד בו אין יותר חיובי ושלילי.
מימד של התבוננות חסרת שיפוט.
לטענתו, בד בבד עם ההכנסות או ההתעמקות בציר הרוחני אתה מתחיל להבין יותר ויותר מה מכל תחושותיך הן שלך ומה אינן שלך. כך, הוא טוען, אתה פתאום מתחיל להבין שהכאב הזה נובע מיציבה לא נכונה , והכאב הזה נובע מקשר עם אדם מסוים וכו'. ההבנה הזאת נובעת מתוך ויכולת הנרכשת שלך להתבונן בכאב ללא שיפוט, להתרכז ולהתמקד בכאב, להקשיב אם תרצו למה שלכאב הזה יש להגיד לכם. כי הרי ברור שהכאב נועד על מנת לשרת אותנו, להתריע.
לבסוף ,לדבריו, אתה מבין שהכאב אינו שלך. אני חייב להגיד שאיני מבין לחלוטין את זה, אבל בהחלט מסוגל לקבל את זה.
אני מאוד נהניתי מההרצאה מכיוון שאני מרגיש בדיוק בצומת הזו שבה נפגשים שני הצירים. במקום שבו אני צריך להחליט לפנות לציר הרוחני על כל המשמעות שבדבר. ככל שאני קורא יותר עדויות מאנשים שלקחו את הפניה הזו אני מכיר בעובדה שזו הדרך שאני מאחל לעצמי. לצאת מהמישור הקוטבי בו אני מתייג כל דבר לחיובי ושלילי ולהכנס למישור האנכי, בו אני מרשה לעצמי להתבונן בדברים כפי שהם, בלי לתייג אותם.
במקום הזה למשל קוצר הראיה שלי אינו טוב או רע, הוא מגבלה לעתים ואולי (וזה רק עלה בדעתי אתמול) יתרון לפעמים.
במקום הזה הכאב אינו חיובי או שלילי, הוא רק כאב.
במקום הזה המוות אינו משהו לפחד ממנו.
המשך יבוא על ההרצאה השניה שהייתה לא פחות מאלפת.

אתמול גילו לאבא שלי מפרצת באבי העורקים, מצב המסכן את חייו. היום, כעת, הוא נמצא בחדר ניתוח, עובר ניתוח קשה וארוך.
פתאום הבנתי שאין לי בעיה עם המערכת הרפואית, שהתהליך האישי שאני עובר והאמונות הפרטיות שלי אינן מתנגשות עם המדע או מערכת הבריאות.
פתאום הבנתי שהתהליך שלי הולך לכיוון חסר שיפוטי, אותו כיוון שאינו מתיר לעצמו , או שאינו רואה כל צורך, בשיפוטיות. כפי שכתב צפריר, אם אני זוכר נכון, התבוננות ללא כל תגובה (פנימית או חיצונית). מהמקום הזה אין טוב ורע, אין נכון ולא נכון.
אבן גדולה נגולה ממני ביומיים אלו (בענין זה) שהרי פתאום אין בעצם ניגוד ביני לרפואה. יש רק נושאים ספציפיים ורק התייחסיות נקודתיות.
עכשיו אני יכול להתיר לעצמי להתקדם בכיוון אישי זה בלי להרתע שמה זה יפגע או יטיל ספק בסיוננ דה הרופא.
התקדמות אישית זו יכולה, אם כי אין זו מטרה, רק לתרום להווייתי, להבנתי את עצמי ואת הסובבים אותי ולהעצים אותי כאדם וכרופא.
איזה כיף.

עכשיו רק נותר לי למצוא את הדרך לכיוון זה, להיות יכול להתבוננן באופן חסר שיפוט, באופן אמיתי.
למרות שאני מבין שהחיפוש בעצמו הוא כבר התרחקות. החיפוש חייב להרחיק אותי ממה שקיים ממילא.
החיפוש מתעסק בעתיד, החיפוש הוא בהכרך בעל מטרה. בהיותו בעל מטרה הוא מטשטש את ההווה, מסיט את מחשבתי מכאן ועכשיו למה שיהיה, לתועלת, לרווח. שם ההתבוננות אינה יכולה להיות מלאה.

שלום לך,
אני כותבת לך מאוסטרליה הרחוקה, אתמול הייתי אצת רופא מדהים. Dr.Christian Devaux הוא מטפל בשיטה שנקראת
Neuromusculoskeletal Medicine זהו שם שמשתמשים בו Osteopathic Physicians באר"הב. מגיעים אליו חולים מכל אוסטרליה והעולם. יכול להיות שזה יעניין אותך.
מאחלת לך בהצלחה, ומחזקת את ידך.

מצאתי את שמות האתרים לאינפורמציה נוספת:
www.osteohome.com - click on cranial
www.cranialacademy.com

הגעתי לפה במיקרה אחרי ההערה המרגיעה שלך ב שוב אני כותבת בלוג .
קראתי הכל .
חבל שהפסקת לכתוב . עכשיו בטח אין לך זמן .
אני עוקבת אחרי שמירת ההריון ומאחלת שיהיה טוב .

עכשיו רק נותר לי למצוא את הדרך לכיוון זה, להיות יכול להתבוננן באופן חסר שיפוט, באופן אמיתי

ממליצה בחום על ספרים שנותנים כלים מעשיים ופשוטים לכך : לאהוב מה שיש. ולסדר את המיטה הזוגית , שלא מדבר רק על זוגיות .
גם בעניין השמירה יכול מאוד לתרום לשניכם .