הפלה נדחית מסובכת

[שרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שבוע 8, אולטרסאונד ראשון.
האיש והילדים מחכים באוטו, אני נכנסת למרפאה, מתרגשת. יש קצת חששות ורצון לראות את הקטן שבטן.
מתיישבת מול המזכירות. אחת המזכירות אומרת לשנייה שהמחשב שלה נפל. מסתבר שגם המחשב השני. יש מעט נשים לפני בתור.
מתברר שהרשת במרפאה קרסה. עוד אחת מחכה לאולטרסאונד. האיש מתחיל לשאול מה קורה.
אין צפי לחזרה של הרשת. שעה עוברת. הטכנאית מציעה לעשות אולטרסאונד ללא הרשת ואז מסתבר שאי אפשר אפילו להכניס נתונים.
אחרי שעה וחצי מציעים לי לחזור ביום אחר- אבל נסענו במיוחד לעיר...
האיש מצליח להשיג תור במרפאה אחרת בעיר. מחכה בעוד תור, על קוצים. רק רוצה לדעת שהכל טוב...
נכנסת לחדר הבדיקה. הטכנאית בודקת זמן רב. אומרת שרואה שק ריק ואז פתאום אומרת שהיא רואה משהו. יוצאת לחדר אחר- לקרוא לקולגה. הטכנאית השנייה מיד מוצאת את העובר, עם דופק. איזו הקלה...
אומרת שהעובר קטן, בטח הביוץ היה מאוחר ממה שחשבתי. אבל אני יודעת מתי היה הביוץ! ועשיתי בדיקה ביתית ממש מוקדמת. שוב הדופק שלי עולה.
היא אומרת שהכל טוב- לעשות עוד אולטרסאונד בעוד שבוע.

[שרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני דואגת, אבל מנסה להרגיע את עצמי. לפעמים האולטרסאונד לא מדויק, אולי הטכנאיות לא מספיק מיומנות, הרי לקח להן לפחות עשרים דקות יחד למצוא בכלל את העובר.
חוץ מזה, הרי ראיתי במו עיני את הדופק פועם. העובר שלי חי וזה העיקר.
שבוע 9. בשבוע שאחר כך אין אפשרות להגיע לעיר הגדולה, נוסעים למכון אולטרסאונד בפריפריה. אני עם דפיקות לב.
הטכנאית אישה מבוגרת, מאופרת באופן מאד מיושן, נראית כועסת. לא אכפת לי- רק שתגיד שהכל טוב. היא מניחה עלי את המטמר ואומרת בטון של מורה נוזפנית "לא, זה לא בסדר".
אני שואלת מה קרה, היא אומרת שרואה עובר קטן בלי דופק ואז אומרת שאולי באתי מוקדם מידי.
אני שואלת מה לעשות והיא אומרת ללכת לרופא, אני שואלת כמה זה דחוף- לרופא שלי בדרך כלל לוקח שלושה חודשים לקבוע תור. היא אומרת שלא משנה למי לקבוע, אפילו לתורן.
אומרת שצריך "לנקות את זה".
העובר שלי שכבר חישבתי מתי אמור להיוולד, שכבר הספקתי להתרגל אליו הוא מן לכלוך ש"צריך לנקות".
אולטרסאונד של שתי דקות... העולם חרב עלי, אני אפילו לא מצליחה לקלוט.
מצליחים לקבוע תור לרופא דרך המזכירות של המרפאה. הוא אומר שהצטער לראות את האולטרסאונד שלי.
עושה עוד אולטרסאונד של שתי דקות וקובע שההריון לא התפתח.
אומר שיש שתי אופציות: הפלה עם ציטוטק או גרידה. אני שואלת מה עם אופציה של לחכות שזה יקרה לבד. הוא מחמיץ פנים ומתחיל למלמל שזה לא מומלץ.
אומר שלנשים עדינות הוא ממליץ על גרידה אבל אני יכולה לקחת את הכדורים. אומר שזה כואב.
אני חושבת על הביטוי "נשים עדינות" ומה זה אומר לגבי. אין זמן לעכל. אני שואלת האם זה דחוף כי עוד רגע פורים ואני לא רוצה להרוס לילדים את החג.
הוא אומר שלא דחוף. שואלת האם אפשר ללכת לכל בית חולים והוא אומר שבטח שכן. נותן הפניה כללית לכל בית חולים ועוד הפניה ספיציפית לסורוקה.
חוזרת הביתה שבורת לב ובוכה. מרגישה כמו בין קברות.

[יעלי*]

מקשיבה

[חדווה*]

אוי אהובה, שולחת המון חיבוקים מרחוק.

[שרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה.
עוברת את פורים במן ערפל, מחייכת לילדים, עושה תסרוקות, עוזרת עם תלבושות, מצלמת, מארגנת משלוחי מנות, מארחת.
ההורים שלי אצלי. קרובת משפחה אצלי למשך חודשיים. הבית לא גדול, אז היא גרה בסלון. הכל לא מסתדר פתאום.
פורים מוזר, מתפללת שתהיה הפלה טבעית, שלא אגיע לבית חולים.
זה לא עובד.
אז אחרי פורים נוסעים לבית חולים בירושלים. קודם מתקשרים לברר- הם אומרים ששם כבר יעשו עוד בדיקות כדי לבדוק אם ההריון אכן לא תקין.
מתקשרים לקופת החולים לברר לגבי התחייבות- במרפאה אומרים שישלחו בפקס.
כבר התחיל הטירוף של קורונה. בבתי החולים מורגש לחץ. לוקח שעות למצוא את המקום הנכון.
מחכים להתחייבות, זה לא מצליח- לא עונים, לא יודעים, צריך לחכות... אין התחייבות. השעה מאוחרת והילדים לבד בבית.
חייבים לחזור. חוזרת בבכי. בוקר למחרת מקבלים סירוב מקופת החולים לתת התחייבות- אפשר רק בית החולים של הקופה.
לא רוצה לקחת כדורים, רוצה לחכות, אבל כמה זמן אפשר ככה. האיש לא רוצה לחכות, הכל מעורפל וקשה, אין לו כוח לתמוך. הוא חושב שכדאי "לגמור עם זה".
נאלצת לעדכן את האורחת שלנו- היא חיה אתנו ורואה שאני עוברת משהו וכל הזמן טלפונים ונסיעות מסתוריות... לא רציתי, אבל היה לא נעים.
שונאת את סורוקה. כבר סוף שבוע אז קובעת שם תור לשבוע אחרי.
מגיעים- אנשים כבר עם מסכות, עמדות חיטוי ידיים בכל מקום, האחות האחראית מבקשת לשבת במרחק- כל הזמן מחטאת הכל.
רופאה עושה עוד אולטרסאונד, נראה לא תקין.
מביאה לי את הכדורים הביתה, נותנת הוראות וחוזרים.
לא מסוגלת לקחת את הכדורים. קרובת המשפחה שואלת כל הזמן אם לקחתי- זה מעיק...
לוקחת את הכדורים, זה מרדים את הלשון ואת הגרון. יש תחושת מחנק. רעידות בכל הגוף, החום עולה.
יש דימום ממש קטן שנעלם אחרי יום. אני יודעת שזה לא עבד.
הרופאה אמרה שעם עובר קטן כמו שלי זה 90% הצלחה. אז מסתבר שאני ב10% הנותרים...
נכנסת לבידוד. מרגישה נורא פיזית ונפשית, מותשת, עצובה ומאד בודדה. שתי חברות קרובות בהריון מתקדם, לגמרי שקועות בעצמן.
לאחת סיפרתי, לשניה כבר לא היה לי כוח.

[תמרוש_רוש]

[יולי_קו]

מקשיבה לך, ושולחת חיבוק גדול.

[פלונית_אלמונית*]

[שרה*]

תודה שאתן מקשיבות
בבית החולים אמרו לי לחכות חמישה ימים ואם כלום לא קרה לחזור לרופא.
אחרי חמישה ימים מתקשרת למרפאה והאחות אומרת לי לחכות עוד יומיים... מתקשרת עוד יומיים,
מבקשת להתייעץ עם הרופא, הוא עונה לי ממש לחוץ "מה קורה?" "כבר עברו שבועיים ולא עשית עם זה כלום"
מוצאת את עצמי מצטדקת (למה?) ואומרת שעשיתי בדיוק מה שהוא המליץ, לקחתי את התפורה וזה לא עבד.
הוא אומר שאחרי הבידוד אלך לאולטרסאונד לוודא שבאמת כלום לא יצא ואז גרידה.
אני שואלת למה, אולי ננסה עוד סבב של כדורים. מתחיל להפחיד "אנחנו לא רוצים להסתבך עם זיהומים והידבקויות".
בכל מצב אחר, פשוט לא הייתי מסכימה. המצב שהייתי- הילדים בבית, חלקם בבידוד, האיש בבית, קרובת המשפחה בבית בלי יכולת לשנע אותה למקום אחר.
התחושה הנוראה של לסחוב עובר מת ולצפות מתי יסתיים ההריון.
שואלת אם הוא יכול להסביר לי על הגרידה (מילה נוראה) והוא אומר שכבר יסבירו לי בבית חולים- הוא ייתן לי הפניה ואני יכולה להדפיס אותה אונליין.
הבידוד נגמר- נוסעים לאולטרסאונד זה יוצא ביום הנישואין שלנו... פתאום יש לי תקווה משוגעת שאולי לכבוד היום הזה יקרה נס ויראו עובר גדול ובריא ויתברר שהכל היה טעות.
לא קורה. אותה טכנאית מבוגרת ולא נעימה. שוב ננזפת ונשלחת ל"ניקיון". פרצוף חמוץ ושום מילה של תמיכה או עידוד.
יוצאת אל האיש, עובר קטן בלי דופק, ההיריון עדיין ברחם.
חודש אחרי הבשורה המרה הראשונה יוצאים אל בית החולים. באותו היום אני מצליחה למצוא סידור לבת המשפחה- היא אדם מקסים אבל שואלת שאלות
וזה ממש ממש מעיק עלי, אני זקוקה לפרטיות שלי. בבוקר יוצאים אחרי צום.
בחנייה של בית החולים האיש פתאום אומר שהוא מצטער שאמר שהוא לא יוכל לתמוך בי ואני יכולה לעשות מה שמתאים לי ולחכות כמה שארצה. אני כבר ממש עצבנית ובוכה "עכשיו אתה נזכר"
דווקא כשכבר אין דרך חזרה?
בית חולים עם נהלי קורונה- נכנסת לאחות/רופא וכל בדיקה לבד. אני חלשה, עם בחילות, כל תופעות הלוואי הקשות של ההיריון עדיין בשיא. שאלתי את הרופא קודם האם זה נורמלי והוא אומר שכן.
חודש אחרי שהעובר ללא דופק, כן?
האחות נחמדה. הרופא בכלל לא. מקבלת מתמחה גס ממש, לא אינטלגנטי (לאחר מעשה מגלה שהוא אפילו לא למד רפואה בארץ, עשה את התואר בהונגריה ואז לא הצליח להתקבל לאף בית חולים מלבד סורוקה)
מצחקק, רואה במסמכים שלי שילדתי בבית ואומר לי כמה שזה מסוכן (מה הקשר עכשיו?), מתחיל להתפאר שהוא עושה 30 כאלה בשבוע. איזה דבר נורא לומר, אני מרגישה כמו חתיכת בשר על סרט נע.
שואלת מה הסיבוכים והסיכונים בניתוח, הוא עונה "עדיף שלא תדעי" אני כמעט כובה ושואלת שוב והוא שוב בחיוך גדול עונה "באמת עדיף שלא תדעי".
שואל בן כמה הילד האחרון שלי ואני עונה שאני ממש מקווה שהוא לא האחרון.
מרגישה מושפלת. הוא לא מוכן לספר כלום חוץ מכמה שהוא תותח בניתוחים כאלה. שואלת האם אפשר לעשות את הניתוח ללא הרדמה הוא אומר שהמרדים ישב אתי על זה.
בינתיים מפשיטים אותי מכל מה שיש עלי, הרמה של גומייה בשיער. מתלבשת בבגדי בית חולים, בגדי אלבד. מרגישה בשר, לא אדם.
המתמחה מגיע לעשות א.ק.ג.
בין לבין שעות של המתנה. נתנו לי עוד ציטוטק בינתיים, הגוף רועד, הפה נרדם ומתנפח, תחושה של גוש בגרון.
האיש לא מוצא את עצמו, לא ממש עוזר, רק עומד לידי עם פרצוף עגום או משחק בפלאפון במסדרון.
בסוף סניטר מוביל אותי בריצה לחדר ניתוח, מעמיד את האלונקה במסדרון. קפוא לי ואני רועדת, האיש מביא לי צעיף, הסניטר מסתכל עלי ושואל "מה זה?" כאילו השתגעתי לגמרי
אני לא מבינה למה הוא מתכוון והוא אומר שאסור צעיף (אני במסדרון, אפילו לא בקבלה של חדרי ניתוח) כאילו זה ממש מובן מעליו ואיזה דבר הזוי עשיתי.
מביא אותי לקבלה של חדר ניתוח ואז שוב המתנה, לבד...

[שושה*]

חיבוק

[פלונית*]

קראתי שוב ושוב
מחבקת מכל הלב !

[מזמור_לילה*]

מקשיבה

[כשאת_נהר*]

עצובה איתך ומקשיבה לך. חיבוק.

[תמרוש_רוש]

אוי ואבוי
כל כך הרבה כאב, צער וחוסר רגישות מסביב.
פשוט נורא.


__בחנייה של בית החולים האיש פתאום אומר שהוא מצטער שאמר שהוא לא יוכל לתמוך בי ואני יכולה לעשות מה שמתאים לי ולחכות כמה שארצה. אני כבר ממש עצבנית ובוכה "עכשיו אתה נזכר"
דווקא כשכבר אין דרך חזרה?__
תשמעי, אני חייבת להגיד פה משהו.
וןזה מהמקום הכי חומל ומצטער שיש לי. אני ממש מבינה איך הרגשת שאין דרך חזרה.
אבל אני חייבת לכתוב פה, גם למען הקוראות השקטות:
אף פעם לא מאוחר מדי לעצור ולעשות חושבים.
אף פעם לא מאוחר מדי להגיד "לא", עד הרגע שכבר שמים עלייך הרדמה.
תמיד יש לזה מקום.
אממה - מאוד קשה לעצור את הגלגל, בייחוד כשאנשים לוחצים, בייחוד כשהמצב עצמו מלחיץ (אם צריך לעשות התערבות רפואית והשהייה פירושה עלייה בסיכון, אז זה באמת מאוד מאוד קשה. ועדיין: כמה סיכון ייגרם מלהקפיא דברים שעה, שעתיים, למצוא פינה שקטה (גם זה היה מאוד קשה במקרה שלך ) ולשאול את עצמך "אני לא אוהבת את המסלול הזה. מה עכשיו"?
להגיד "לא" להתערבות רפואית, בכל רגע נתון, מבחינתי זו אחת הזכויות הכי חשובות והכי בסיסיות שלנו.

שואלת מה הסיבוכים והסיכונים בניתוח, הוא עונה "עדיף שלא תדעי" אני כמעט בוכה ושואלת שוב והוא שוב בחיוך גדול עונה "באמת עדיף שלא תדעי"._
לא די שהוא מנוול גס רוח, הוא גם עבר על חוק זכויות החולה ועל מי יודע כמה תקנות של בית החולים.
לשלול ממך מידע אלמנטרי על הטיפול הרפואי שלך, כשאת מבקשת אותו במפורש??
ועוד בכזאת אדנות וכזאת תפיסת תחת?
מחפיר.

בחיי, היה צריך להיות לידך מישהו שיעמוד מולו ויגיד לו, חד וחלק "צא מהחדר, החל מעכשיו אתה לא הרופא של החברה שלי". ושיביאו מישהו אחר.
חרפה, האיש הזה. פשוט חרפה.
פוגע וגורם נזק.

[יולי_קו]

שרה יקרה,
הטיפול בך היה ירוד ברמות על (ברמות תחת , סליחה על הביטוי המתאים). מזמן לא שותפתי בכל כך הרבה גסות וחוסר מקצועיות!
אני חושבת ומרגישה בדיוק כמו ש תמרוש רוש כתבה בהודעה האחרונה שלה.
שולחת לך חיבוק גדול גדול, ומחכה להמשך.

[שרה*]

תודה על ההקשבה.
במבט לאחור אני מרגישה ממש מאוכזבת מעצמי שלא עצרתי הכל כשעוד היה אפשר. משתדלת לא להלקות את עצמי על מה שקרה.
לא לשנוא את החולשה שלי מול המערכת, את חוסר האונים וחוסר ההתנגדות. בפתח בית החולים כבר לא הייתי במצב נפשי של לשקול מה לעשות.
לאורך כל הדרך הרגשתי שהמהלך לא נכון לי ולא מיטיב אתי, אבל הייתי כל כך פגיעה, שההפחדה הכי קטנה מצד הרופא שאני מטופלת אצלו שנים פשוט הכניעה אותי.
זה לא משנה שהוא לא נתן לי מידע מספק על הסיכונים של הגרידה. ברגע שהפחד נכנס כבר לא ממש הייתי עצמי.
נדרש ממני המון רק בשביל לחייך כל יום אל הילדים, להעמיד פנים שהכל טוב, לתפקד ברמה יומיומית- לבשל, לנקות, לקפל כביסות, לעזור בלימודים.
בכל תקופה אחרת הייתי משתפת את הילדים הגדולים, לפחות, אבל באותה תקופה משוגעת הרגשתי שזה סתם יערער אותם עוד יותר. כיום אני לא בטוחה שלא הייתי צריכה לשתף,
בכל זאת הם הרגישו שדברים קורים לי, שדברים קורים בזוגיות שלנו (ולא לטובה).
משתדלת לא להיות קשה עם עצמי, עשיתי את זה מספיק ושום טובה לא צמחה מזה.

[שרה*]

בחדר ההמתנה פשוט מניחים אותי בצד, יש שתי אחויות שמדברות ביניהן מן שיחת חולין. אני שואלת מה קורה אתי עכשיו.
אחת האחיות ניגשת אלי ואומרת שעוד מעט המרדים יגיע לדבר אתי. אני מחכה.
מגיע איש מלא עם שפם חום מניקוטין וריח זוועות של סיגריות (אני עדיין עם תופעות ההריון ורגישות גבוהה לריחות). ניגש אלי ואומר "אני דוקטור X" זורק על המיטה שלי ערימת ניירת ופוקד "תחתמי".
אני שואלת אותו האם הוא המרדים, הוא עונה בקוצר רוח "כן, תחתמי" אני שואלת האם הוא יכול להסביר לי על ההרדה והוא אומר "בווריד", אני שואלת האם אני יכולה לעשות את ההליך בלי הרדמה כללית
והוא עונה "זה הגינקולוג שלך יחלט" ומוסיף כבר בעצבים ממש "תחתמי!" ואני בלית ברירה חותמת כשיש לי מחשבה שאשאל את הרופא המנתח האם אפשר בלי הרדמה. או הרדמה מסוג אחר.
האיש מסתלק בזעף והריח הנורא שלו נשאר. שוב המתנה.
ואז פתאום מגיעים אנשים שלא מציגים את עצמם ומגלגלים אותי במהירות לחדר הניתוח. שם עומד מוכן אותו המתמחה. חדר הניתוח קפוא.
הדלתות כל הזמן נפתחות ונסגרות הרופא אומר לי להתפשט. תוך כדי אני מנסה לשאול לגבי ההרדמה אבל סביבי עומדים לפחות 8 אנשים שמדברים מעלי ובכלל לא שומעים.
מלבד שני הרופאים אף אחד לא הציג את עצמו. המתמחה פוקד עלי לעלות על המיטה ומתחיל לכוון אותי איך לשכב "נמוך יותר, הרגליים כאן" ואז קושר לי את הרגליים.
אני אומרת שאני פוחדת מההרדמה. אחות אחת מחזיקה לי את היד ואומרת שהיא אתי.
המרדים אומר לי לשים את היד מתחת לישבן. ואז מושך לי חזק בכובע ותולש אותו. אוטומטית אני מושיטה יד כדי לסדר והוא צועק עלי "יד מתחת לישבן! מה את עושה!"
המרדים מחדיר לי מחט לווריד ואני שוב שואלת את הרופא האם אפשר לעבור את הגרידה בלי הרדמה ואז הוא פשוט אומר למרדים "תרדים אותה" וזהו
התעוררתי מתוך ערפל די נעים ואז מצאתי את עצמי בחדר התאוששות והמחשבה הראשונה שעלתה "איזה כיף ההרדמה הזאת, חבל ממש שהתעוררתי, היה יכול להיות כיף למות ככה".
התעוררתי עם ריח הסיגריות של המרדים בתוך הנחיריים.

[תמרוש_רוש]

בפתח בית החולים כבר לא הייתי במצב נפשי של לשקול מה לעשות.
ברגע שהפחד נכנס כבר לא ממש הייתי עצמי.
מכירה. יודעת עד כאב. אין צורך להתנצל וגם לא להלקות את עצמך . את היית תחת המכבש.

לא לשנוא את החולשה שלי מול המערכת, את חוסר האונים וחוסר ההתנגדות.
לעשות את זה, זה התגובה הכי טריוויאלית שיש. כל כך מובנת. וזו האשמת הקרבן. בחיי שמגיע לך משהו יותר טוב.
אני לא בעד לשנוא שום דבר, אבל לפעמים פשוט צריך... אז אם כבר שונאים, עדיף לשנוא את המערכת על הדורסנות וההפחדה הכל כך לא נחוצות, לא הכרחיות והרסניות לבריאות ולהחלמה.


וחוץ מזה, לעניין הפשעים המקצועיים של המתמחה זה לא משנה שלא היית במצב לקלוט אינפורמציה ולשקול ולהגיב. את שאלת, הוא סירב לענות, שלל ממך יחס אלמנטרי של כבוד ואוטונומיה ואת זכותך לשיקול דעת (גם אם מהפה לחוץ) ומידע, והתנהג כמו בהמה. פיחס.

[תמרוש_רוש]

אז אם כבר שונאים, עדיף לשנוא את המערכת
אני מתכוונת, להפנות את הכעס או מה שלא יהיה אל הכתובת הנכונה. אל מי שהיה צריך לדתנהג אלייך כמו אל בנאדם. אנא אל תפני אותו אל עצמך. את טובה ועדינה ונבונה ואת יודעת את האמת.

והפוסט האחרון שלך היה כל כך נורא ועצוב שממש לא רוצה להגיב על כלום. רק שקראתי ושאמשיך לקרוא

[תמרוש_רוש]

למקרה שיש לך אורך רוח לפוסט באנגלית - הנה משהו שקראתי עכשיו:
https://www.facebook.com/TraumaGeek/pos ... 8790925305

הנה הפסקה שנראית לי הכי רלוונטית:
"Colonial psychology & psychiatry reveal their allegiance to the status quo in their approach to trauma: That resourcing must come from within oneself rather than from the collective. That trauma recovery is feeling safe in society, when in fact society is the source of trauma

[כשאת_נהר*]

כל כך כואב. בוכה איתך.

[יולי_קו]

נורא כואב. מקשיבה לך.

[יעלי*]

[שרה*]

אחות ניגשת אלי ושואלת אם הכל בסדר, אני אומרת שכן אבל קר לי. היא מביאה לי שמיכה. אני מרגישה מן ערפול נעים.
למה זה נעים- כי הראש קצת מרוקן ממחשבות שמציקות כל הזמן.
מעבירים אותי לאשפוז, אני יכולה להתלבש. רואה את המתמחה עובר במסדרון, שואלת אותו איך עבר הניתוח ומה היה. הוא רק מסמן לי לייק עם היד מרחוק והולך.
מביאים לי מכתב שחרור ואני יוצאת החוצה, מסתבר שיש עולם בחוץ. זה רק חצי יום אבל נראה כאילו הייתי באיזו מציאות הזויה אחרת.
מציאות זוועתית, שבה איבדתי חלק מעצמי. הייתי בשר תחת הידיים של הרופא שלא בחרתי בו, לא הכרתי אותו, לא יודעת עליו כלום.
הייתי עוד מספר שהוא יתפאר בו בפני מישהי אחרת אולי.
לא קיבלתי שם יחס של בן אדם במובן הכי פשוט של המילה.
יש לי פלשבקים נוראיים מחדר הניתוח שאני מנסה להרחיק מהראש.
מגיעים הביתה, אני מרגישה מרוקנת וחלשה מאד. הולכת לשכב.
חושבת שזה היה נורא אבל נגמר, חושבת שמעכשיו חייב להיות טוב. אבל עדיין העצב נותח מאד, זה הדבר הכי נוכח.
ואז החיים חוזרים למסלול, ניקיונות פסח בשיא, יום הולדת לבת שלי. קשה להרים את עצמי, לחייך, לאפות עוגה. מצד שני, זה החיבור לחיים.

[שרה*]

אחר כך יש שגרה חדשה, של בכי שמגיעה בהפתעה כמה פעמים ביום, התקפי חרדה.
אני מתעוררת מזיעה בלילה. נזכרת כל הזמן, רק רוצה לשכוח. יש הרבה מריבות ביני לבין האיש. הוא לא פנוי אלי.
לא מבין. חמישה ימים אחרי הוא מוצא אותי בוכה לבד בחדר. הוא אומר שלא צריך להתאבל יותר מידי. אני שואלת האם חמישה ימים אחרי זה באמת יותר מידי...
מבחינתו כל הסיפור כבר נמשך יותר מחודש, כמעט חודש וחצי. אני מסבירה לו שזה לוקח זמן ואני עוברת את זה שונה ממנו.
חודש אחרי מגיעה לרופא הנשים. אני מספרת לו את מה שהיה בבית החולים. הוא אומר שזה מרדימים כאלה יש שם כמה.
(אז למה לשלוח אותי לשם??? הייתי מוכנה לשלם לרופא פרטי אם הייתי יודעת שאין יחס אנושי בסורוקה)
אני אומרת שהגרידה הייתה בשבילי יותר נוראה מהאובדן עצמו. מתחילה לבכות. הוא אומר שבדרך כלל נשים לא מגיבות ככה (הן בטח שרות לו שירי הלל רוקדות מהאושר שנפל בחלקן).
אחר כך ראיתי שהוא כתב לי בסיכום ביקור "המטופלת אינה מתמודדת היטב עם הגרידה"
אני מסכימה שיבדוק אותי רק חיצונית- הוא מסכים בפרצוף חמוץ.
שואלת למה הוא הפנה אותי למשהו שאמרתי שאני לא רוצה. למה לא נתן אפילו עוד סבב כדורים?
הוא אומר שגם לאשתו במצב כזה הוא היה ממליץ על גרידה. (אולי לאשתו זה היה מתאים, אבל לי פחות...)
שאלתי אותו מה הסיכון הנוראי כל כך שגרם לא לתת לי את ההפניה לגרידה והוא אמר שיש סיכון של הידבקויות (פתאום כבר לא היו זיהומים- אולי כי לא היו לי שום תסמינים של זיהום?).
שאלתי והאם יש מחקר בנושא- הרי כיום את רב הנשים מפנים להפלה בכדורים או כירורגית. הוא אמר שיש מחקרים ישנים והסיכון הוא 3-4%. (אתה צוחק עלי???? 3-4% לפי מחקר ישן ולא עדכני????!!! למה לא יכולת לעדכן אותי לפני???) אני אומרת שמתוך קריאה ברשת, מפני שאף רופא לא נתן שום שמץ קטן של מידע, ראיתי שגם בגרידה זה סיבוך נפוץ. הוא אומר שנכון אבל זה רק 1-2%. אומר בפנים חמורות סבר שלאישה שלא ילדה ממש קשה להתמודד עם זה שהיא מצליחה להרות בגלל הידבקויות. (אבל יושבת מולו אישה שכן ילדה והיא לא מעוניינת בהליכים פולשניים והיא הייתה לוקחת את הסיכון... למה לא לתת מידע? כאילו שמישהו הבטיח שאצליח להרות בלי הידבקויות...)
אחר כך הוא שלח לי הפניה לפסיכאטר.

[מרחמת*]

וואי.
מרחמת עליך. אני מגיבה כעת לכל החלקים.
נתנו לך כזה יחס מחפיר שלא מגיע לאף אחד. כזאת אטימות וחוסר מצפון!
למה הרופאים כ"כ אטומים? הם חייבים לתת מידע למטופל!!
אני במקום שלך הייתי מרגישה שכולם עובדים עלי. אף אחד לא מבין אותי. ובמקרה הטוב מקבלת אירוע מוחי או מתאבלת ימים ולילות עד המוות הקרוב. אשרייך שעברת את זה!
משתתפת בצערך בכל הלב, וכועסת מאוד על כל הרופאים.

[אחת*]

הי שרה
אני מצטערת לקרוא על מה שעברת. זה באמת נורא כמה אנשים לא רגישים בסיטואציה כל כך עדינה.
עברתי משהו דומה ואני מאוד מזדהה. החוויה הרפואית הייתה טראומטית לא פחות מאובדן ההריון ולקח לזה הרבה זמן לדעוך אצלי. מדהים איזה הבדל הצוות הרפואי יכול לעשות.
אני ממליצה בחום שתמצאי טיפול עבורך שיעשה לך טוב ושיאפשר לך לעבד את החוויה הזו ולהמשיך הלאה. לא בהכרח פסיכיאטר. למשל שיאצו, דיקור, פסיכולוגית או כל מה שאת מתחברת אליו.

[מבקרת*]

איזה יחס נורא. נורא נורא ואכן לא חוקי לא אנושי.
ממליצה לך לקרוא קצת על טיפול בגישת BOT - טיפול ממוקד לעיבוד החוויה, מתוך הכרה גם של התמודדות עם טראומה בשדה הרפואי של גניקולוגיה.
זה לא כי התגובה שלך חריגה כמו שרמז לך הרופא מתוך בורות, אלא כי חבל להתמודד לבד עם חוויה כל כך קשה.

[מזמור_לילה*]

חיבוק. מקשיבה
וגם מציינת שיש פה באתר כמה וכמה דפי תמיכה של נשים, שעברו חוויות שונות של אובדן הריון בכל מיני שלבים, כולל התמודדויות מול מערכות אטומות, חוסר הבנה והכלה של הסביבה וכל מיני דברים שמזכירים דברים שאת מתארת.
את יכולה לחפש ״אובדן הריון״.
כמובן אני לא מתכוונת שזה במקום להמשיך לכתוב ולעבד את החוויה שלך פה. בנוסף, ורק אם מתאים לך.

[מזמור_לילה*]

מצטרפת בחום (ומנסיון אישי) להמלצה על BOT
לא מכירה מטפלות באיזור הדרום, אבל אולי יש פה מישהי שיכולה להמליץ.

[מבקרת*]

ואגב, את אלופה ממש שעימתת את הרופא שלך עם ההתנהגות שלו והתוצאות שלה.

[פלוני_אלמונית*]

עברתי משהו דומה ואני מאוד מזדהה. החוויה הרפואית הייתה טראומטית לא פחות מאובדן ההריון ולקח לזה הרבה זמן לדעוך אצלי. מדהים איזה הבדל הצוות הרפואי יכול לעשות.
מצטרפת ומזדהה. גם ממליצה בחום על טיפול BOT אבל הייתי משלבת טיפול כלשהו במגע, למשל זן-שיאצו, או משהו פיזי כמו טקס סגירת עצמות (גינוסקופיה). מניסיוני בחודשים הראשונים של חוויה דומה, יש משהו מאוד מנחם ומיטיב בטיפול מגע (כמובן כמובן מקצועי וכזה שמגיע ממקום אוהב ומכבד). אם הייתי צריכה לבחור מאילוץ כלכלי זה או זה הייתי מתחילה במגע וממשיכה בBOT כשהגוף והנפש יותר בשלים לעיכול החוויה.

[אי_ננה*]

חיבוק עצום עצום עצום
הרפואה בדרום כלכך נוראית....הבנתי את זה רק כשהצפנתי

אהובה שאת, אישה נפלאה שאת!
תודה שאת משתפת אותנו בזה, מאוד לא מובן מאליו, ויקר ערך עד מאוד (לפחות לי)

(אי ננה{{}}, שעברה הפלה נדחית גם כן בעברה וממש ממש מבינה אותך, מהרחם)

ממליצה בחום גם כן על BOT, אבל בניגוד לפלוני אלמונית שמעלי - אני ממליצה בדיוק הפוך: קודם BOT, אח"כ טיפול פיזי

[תמרוש_רוש]

הוא כתב לי בסיכום ביקור "המטופלת אינה מתמודדת היטב עם הגרידה"
סליחה, אבל זו השמצה מרושעת וחסרת ביסוס מצידו.
מה שהוא היה צריך לכתוב, על סמך מה שסיפרת לנו (ואולי הוא לא ידע / הבין / הקשיב / קלט את כל הפרטים) הוא כדלהלן:

המטופלת מגיבה בתגובת לחץ פוסט-טראומטית תואמת-נסיבות לטראומה רפואית משמעותית שהתרחשה על רקע התפרצות קורונה קהילתית (++ חרדה) ואבל על אבדן הריון.
הטראומה עצמה כללה:

• פרוצדורה רפואית חודרנית
• בידוד ומניעת ליווי
• אבדן שליטה, דיסאוריינטציה ובלבול (מה הולך לקרות, מי האנשים האלה)
• ריסון וקשירה
• יצירת מצוקה פיזיולוגית באמצעות טמפרטורה לא הולמת (קור עד כדי רעד)
• מניעת מתן מידע אלמנטרי
• מניעת קבלת החלטות, חוסר משמעותי בתקשורת אינפורמטיבית ותקשורת תומכת
• הפעלת לחץ באמצעים מילוליים
• חדירה למרחב האישי ללא הסבר או בקשת רשות (למשל, משיכת הכובע)
• החפצה באמצעות שלילת בגדים וחפצים אישיים, שפה לא-הולמת, התעלמות ממצוקה רגשית וכו'

יקירתי,
בהתחשב במה שעברת, תגובות של חרדה, פלאשבקים, בכי, דפוסי שינה מופרעים מריבות עם הבעל וסירוב לבדיקה פנימית - הן מובנות, צפויות ולא מפתיעות בכלל.
"לא מגיבה היטב" - פאחחחחחחח

[תמרוש_רוש]

עכשיו,
רוצה לחזק אותך
להגיד לך תודה שבאת וכתבת
להגיד לך שאת צודקת. ואת יודעת מה טוב לך.
להגיד לך שמגיע לך והגיע לך יחס הרבה הרבה יותר טוב בכל רגע נתון.
להגיד לך שעברת אירוע קשה, ושאף אחד לא ינסה להקטין לך אותו ולטאטא אותו מתחת לשטיח, או לרמוז לך באיזושהי דרך שאת מגזימה או מנפחת את זה יותר מדי.
ולהגיד לך שאת יכולה להחלים היטב.

עדיין לא כתבת לנו באיזה מצב את נמצאת היום (אחרי שבעה חודשים) ולמה את זקוקה, אז לא אכביר המלצות.
רק ברמה העקרונית:
אם הנושא הזה עדיין פתוח אצלך, יש מקום לעבד אותו עם איש מקצוע תומך.
בקטע הזה, אני הייתי מתעדפת מישהו שאת כבר מכירה היטב ויש לך יחסי אמון טובים אתו. אם הבנאדם מענטש, פחות חשובה המתודה שהוא משתמש בה.
הכי חשוב: מישהו שיוצר סביבו אווירה של בטחון ומוגנות רגשית.
יש טעם בלשלב עבודה עם הגוף. אבל שוב, זה צריך להיות מישהו עם גישה נכונה ויחס טוב. יש הרבה מטפלים אלטרנטיביים שלא מבינים בטראומה ובעקרונות של טיפול תומך-טראומה יותר מרופאים :-\

אנחנו כאן

[מזמור_לילה*]

תראו כמה מהנשים מהמגיבות פה עברו חוויה כזו בעצמן.
גם הטראומה של האובדן, וגם הטראומה של אטימות המערכת.
עצוב ומקומם כמה שזה נפוץ.
חיבוק גדול לכולן

[יושי_י*]

יקרה,
מזדהה עם כל מילה בתחושה ובכאב, תדעי שאת בסדר! כל מה שאת עוברת מובן לאור הנסיבות הקשות.
בעברי 4 הפלות, 3גרידות.. דווקא הראשונה שהיתה במקום פרטי (לא רפואה צבורית בדרום) באסותא, היתה כמו אצלך: ההשפלה, חבורת גברים שמחכה בקוצר רוח שארדם תוך כדי פיסוק רגליים.. ואפילו קבלה מפורטת סרב לתת...
מניסיוני המר והכואב, חשוב לעכל, להתאבל ולפרוק, אחרת סוחבים את הכאב הזה שנים רבות והוא משפיע על הכל.
חיבוק גדול

[דו_כיפת*]

גם אני
לצערי הרב
במזדהות
אין לי מילים


אני מבקשת סליחה. באמת.
סליחה שעברת את הסבל הזה.
סליחה שהיית שם לבד.

אני זוכרת רופאה צעירה שניסתה להתווכח עם הרופאים
שרצתה לגשת להסביר לי את ההשלכות
הם פשוט הדפו אותה
ואני הסתכלתי, כמו מבחוץ, לא מסוגלת להגיב בכלל

בבקשה, תתלונני
אולי בזכותך תסבול אישה אחת פחות

[שרה*]

התגובות שלכן מאד משמעותיות בשבילי, תודה!
לא שזה מעודד לדעת שיש עוד נשים שעברו חוויות קשות, אבל יוצר תחושה של לא לבד, שותפות גורל.
למקרה שיש לך אורך רוח לפוסט באנגלית - הנה משהו שקראתי עכשיו:
הפוסט היה קצת מורכב בשבילי, לא בטוחה שהבנתי אותו ממש טוב, אבל אסוציאטיבית פתאום נזכרתי שכשחזרתי הביתה שנאתי את כל העולם.
חוץ מהילדים שלי. כולם נראו לי מרושעים (אפילו שבשכל הבנתי שזה לא ממש נכון). התאים באותו הזמן הריחוק החברתי.
אני יודעת שלא עשיתי משהו רע או פסול שזה הגיע לי אבל עדיין יש אשמה עמומה שמרחפת "למה לא התנגדתי יותר, או לא חקרתי יותר, אפשרתי להתייחס אלי בצורה משפילה".
הייתי רוצה להגיע למקום לגמרי פנוי מאשמה.
בעברי 4 הפלות, 3גרידות.. דווקא הראשונה שהיתה במקום פרטי (לא רפואה צבורית בדרום) באסותא, היתה כמו אצלך: ההשפלה, חבורת גברים שמחכה בקוצר רוח שארדם תוך כדי פיסוק רגליים.. ואפילו קבלה מפורטת סרב לתת... - זה נשמע ממש זוועה... אני יודעת שלא תמיד אפשר לדעת על מי את נופלת בכל מקום כמעט. זה סתם יצר מזוכיסטי מוזר של לחפש מה עשיתי שזה מגיע לי. זה לא מגיע לאף אחת, לא משנה איפה.

[שרה*]

לפני ההריון שנפל הייתי מתרגלת שמ"פ אז אחרי שנגמר הדימום חזרתי למלא טבלאות. רק שהמחזורים נהיו לא צפויים ומוזרים. היה קשה לעקוב.
אחרי כמה חודשים שהיו מתישים מנטלית מהבחינה הזאת שמתי לב שכשאני מוציאה את המדחום בבוקר הידיים שלי רועדות והלב שלי ממש דופק. בעקביות.
יש מחשבות מטרידות על מה לא בסדר בגוף שלי.
נכון לעכשיו הפסקתי את המעקב, הוא ממילא לא ממש אמין וזה קצת הוריד לי מהלחץ.
אחרי שלושה חודשים של מחשבות "זה בטח יעבור עם הזמן מעצמו", הכוונה להתקפי חרדה, התקפי בכי, יקיצות מוזרות, כעס גדול על העולם,
הבנתי שכנראה שזה לא יעבור.
הלכתי לרופאת נשים באופן פרטי כדי לעשות בדיקה כללית שיצאה תקינה.
התחלתי דיקור סיני.
פתאום שמעתי מישהי מספרת על ההריון שלה, לא לי באופן אישי אלא לחבורת נשים.
הקשבתי בחצי אופן. היא סיפרה שבשבוע 8 או 9 לא ראו דופק אצל העובר אחרי שכבר היה דופק קודם. הרופא שלח אותה לגרידה (כאן כבר חשבתי לפרוש מההקשבה),
אבל אז היא אמרה שחיכתה יומיים שאולי משהו יתחיל מעצמו ואז הלכה לבית חולים שתכננתי ללכת אליו אילולא הסירוב של הקופה לתת התחייבות.
היא סיפרה ששם לא רצו לעשות לה גרידה מיד בלי מעקב בטא, אז שבוע אחרי שבוע לא ראו אצלה דופק אבל הבטא עלתה בהתמדה. בסוף, אחרי החודש נמצא העובר והדופק והיום הבת שנולדה לה כבר בצבא.
זה סתם סיפור של מישהי אחרת, אבל בשבילי הוא נתן דחיפה לכל מיני עבדות במוח להסתדר כמו פאזל שעד עכשיו היה מבולגן לגמרי ולא ידעתי על קיומו.
לוקח הרבה יותר זמן לכתוב את זה מאשר המהפך במוח שעברתי באותו רגע:

• היה קשה למצוא את העובר בפעם הראשונה, שתי טכנאיות חיפשו אותו לפחות 20 דקות
• לא עברו לי שום תופעות הריון אפילו שהעובר היה מת כבר חודש, לכאורה (אגב שהתלוננתי על כך לרופא הנשים שלי הוא אמר שזה נורמלי)
• לא עשו לי בדיקות בטא מלבד אחת בשבוע 9 שהייתה אגב ממש ממש גבוהה
• ראו שאין דופק בבדיקות אולטרסאונד בודדות וחפוזות (לא יותר משתי דקות כל בדיקה, אפילו פחות)
• נזכרתי בסיפור של חברה ממש טובה שבמשך כל ההריון אמרו לה שיש מום חמור בלב של העובר. כל הרופאים, מומחים וכו'. פרופסור אחד הגדיל לעשות והשתמש בה בתור הדגמה לסטודנטית שלו, כשהוא אומר "תראו את הלב הפגום שלו, תראו את החדר הזה, איזה קטנצ'יק". התינוק נולד עם המון צוות מסביב כדי להביא אותו מיד לניתוח, אבל הסתבר שלא היה לו כלום! שום בעיה בלב.

והמסקנה הנוראה- אולי העובר שלי בכלל היה חי!
ואז המחשבה הנוראה איך הוא היה מרגיש אם הוא היה חיה ושאבו אותו מתוך הרחם עם צינורית שריסקה אותו.
לפני זה עוד חשבתי שלא יכול להיות גרוע יותר...
אחרי זה המצב שלי החמיר מאד. המחזורים התחרפנו לגמרי.
התחלתי טיפול פסיכולוגי.

[שרה*]

בקטע הזה, אני הייתי מתעדפת מישהו שאת כבר מכירה היטב ויש לך יחסי אמון טובים אתו. אם הבנאדם מענטש, פחות חשובה המתודה שהוא משתמש בה.
הכי חשוב: מישהו שיוצר סביבו אווירה של בטחון ומוגנות רגשית.
הלכתי בכוונה לפסיכולוגית שאני מכירה ואוהבת אותה גם בתור אדם, לא הייתי מסוגלת לחשוב על ליצור קשר עם מישהו זר, זה היה לוקח ממני יותר מידי זמן ואנרגיה.

[שרה*]

_המטופלת מגיבה בתגובת לחץ פוסט-טראומטית תואמת-נסיבות לטראומה רפואית משמעותית שהתרחשה על רקע התפרצות קורונה קהילתית (++ חרדה) ואבל על אבדן הריון.
הטראומה עצמה כללה:
פרוצדורה רפואית חודרנית
בידוד ומניעת ליווי
אבדן שליטה, דיסאוריינטציה ובלבול (מה הולך לקרות, מי האנשים האלה)
ריסון וקשירה
יצירת מצוקה פיזיולוגית באמצעות טמפרטורה לא הולמת (קור עד כדי רעד)
מניעת מתן מידע אלמנטרי
מניעת קבלת החלטות, חוסר משמעותי בתקשורת אינפורמטיבית ותקשורת תומכת
הפעלת לחץ באמצעים מילוליים
חדירה למרחב האישי ללא הסבר או בקשת רשות (למשל, משיכת הכובע)
החפצה באמצעות שלילת בגדים וחפצים אישיים, שפה לא-הולמת, התעלמות ממצוקה רגשית וכו'_

חשבתי את מה שכתבת פחות או יותר כשקראתי את מה שהרופא כתב. כעסתי מאד על זה שהוא כותב בצורה לא מקצועית ולא רגישה. אבל עדיין הרגשתי גם שאולי אני לא בסדר, אולי אני מגזימה.

[שרה*]

לפני הטיפול הפסיכולוגי, ישבתי ובכיתי יום אחד. יום למחרת תכננו לנסוע עם הילדים לים.
היה לי חצי יום פנוי. ננעלתי בחדר המחשב, בכיתי וכתבתי תלונה לסורוקה.
ידעתי שאולי לא יתייחסו בכלל, שאולי יגיבו בצורה רשמית והם מצטערים וזהו במקרה הטוב, שאולי יכתבו לי בכלל שאני מגזימה ולא הבנתי נכון את המציאות.
אבל לא היה אכפת לי. חשבתי שאם כל מי שעוברת דבר כזה תכתוב- בסוף הם לא יוכלו להתעלם! אז המכתב שלי יהיה טיפה בים, אז מה.
חיפשתי את השם של רופא המתמחה. ראיתי במכתב השחרור שהוא נתן לי משפט "הוסבר למטופלת על הסיכונים בהליך לרבות פגיעה באיברים פנימיים". זה נתן לי את הדחיפה האחרונה. כמה ציני.
גיגלתי על הרופא. אכן מתמחה, לוחם על זכויות המתמחים, בעיקר תשלום הוגן, עשה את התואר בהונגרייה, ניסה להתקבל לכמה בתי חולים ולא קיבלו אותו באף אחד מלבד סורוקה.
איך נפלתי דווקא עליו.
שלחתי את המכתב אפילו בלי לצנזר- בהתחלה רציתי לעבור כמה פעמים שלא יצא רגשני מידי, שיהיה יותר רשמי וענייני. בסוף לא היה כוח. פשוט שחררתי אותו.
יום למחרת, אני בים ויש טלפון. מתקשרים מסורוקה, אישה אומרת לי שהם מצטערים על החוויה שעברתי ויטפלו בזה. בסדר מצדי- זה קצת הרס לי את מצב הרוח בים, כי קצת שכחתי מזה לרגע וזה לא קורה לי הרבה.

[יולי_קו]

וואוו, שרה, מדהים שהיה לך כח לכתוב את המכתב הזה. זה כל כך חשוב. כתבתי תגובה והיא נמחקה, ומאז כתבו היום הרבה. אני מחזקת אותך בכל דרך אפשרית שכל התחושות שלך ראויות, ושנהרגו בך בצורה מחפירה בהמון רמות.

אני רוצה רק לציין שעולה לי המלה ׳אונס׳ ולא בכדי. זה גם מתקשר לאיזור בגוף, לחדירה, לכאב, להשפלה. כל מה שאת עושה בשביל לצאת מהבור הזה מאוד נכון. תזכרי שזה לוקח זמן להחלים מטראומה כזאת. כל קצב הוא לגיטימי. הלוואי שתמצאי שלווה. במיוחד עקב מה שכתבת על ההריון והעוברים- את העבר אי אפשר לשנות, ואי אפשר לדעת. הלוואי שתמצאי איך לסלוח לעצמך, במיוחד כי במצב שהיית בו היה מאוד מאוד קשה לבחור אחרת.
היום את יודעת יותר מניסיון (מר), וקשה להניח שתתני לנווט אותך.
אם משהו שכתבתי פוגע בך אנא הרגישי חופשיה למחוק. אני מחבקת אותך מכל לבי.

[מזמור_לילה*]

חיבוק גדול, מחיאות כפיים, ותפילה לשלומך, לוחמת אמיצה ויקרה.

[דו_כיפת*]

__חיבוק גדול, מחיאות כפיים, ותפילה לשלומך, לוחמת אמיצה ויקרה
כל מילה
ותודה ששלחת להם את המכתב @}
אני כתבתי וזרקתי :,-(
חבל

[שרה*]

יולי קו. לא פוגע בכלל, תודה. זה רק מאשר את התחושות שלי.
דו כיפת אני לא העזתי לכתוב במשך שלושה חודשים. באותו היום הייתי נסערת ופתאום היה לי אומץ להעלות הכל שוב, לכתוב בצורה שמתאימה לתלונה לבית החולים.
יש סיכוי טוב שביום אחר לא הייתי שולחת. יש לי תחושה של ייאוש כלפי בתי החולים. הם מאד מכוסים משפטית. המטופלים בחדרי הניתוח מופשטים מהבגדים,
הם במצב מבוהל ומדוכא ולגמרי נחות. אין מלווה בחדר ניתוח, אין אפשרות אפילו לתעד. אז זה בעצם מילה של מטופלת מול מילה של הצוות. לצוות הכל היה נראה לגמרי בסדר,
רובם ניהלו שיחות כאלה ואחרות מעל ראשי כשעברתי את אחד הדברים הקשים בחיי, בשבילם זה היה סתם יום עבודה רגיל. לא נראה לי ששמו לב בכלל כמה רע לי.
אז מה הטעם לכתוב? כדי שינפנפו אותי?
כבר הגשתי פעמיים תלונות בעבר (והיו סיבות להגיש הרבה יותר), על דברים באמת חמורים. התגובה של בית החולים לא הייתה לעניין, אז הייתה לי גם תחושה שאין טעם.
מצד שני, אני בטוחה שאם כל פעם שצריך להתלונן, נתלונן, בסוף אי אפשר יהיה להתעלם.

[שרה*]

שלושה חודשים אחרי הגרידה התחילה נשירה שיער מטורפת. כמו אחרי לידה.
פעם ראשונה בחיי עשיתי תספורת קצרה.
בשלושת החודשים הראשונים למרות כל הקשיים, החרדות והבכי הייתי אופטימית. קיוויתי שאצליח להרות שוב וזה ינחם אותי.
ניסיתי לשקע את עצמי בעשייה בבית: בבישול, בילדים, בגינה. שתלתי הרבה פרחים, ירקות, עצים. התפלשתי באדמה.
הקפדתי בכל יום לצאת לגינה, לשמש. צבעתי חדר אחד ושיניתי בו את כל הריהוט.
רציתי להרגיש חיים ולא מוות.
הרגשתי אשמה מאד שלא התעקשתי לעשות מעקב בטא. משום מה הייתי בטוחה שרופא לא ישלח אותי לגרידה אפילו אם יש ספק קל שבקלים שהעובר חי.
שמעתי סיפור (לא ממש קשור אבל הוא התקשר לי) של מישהי שנכנסה להריון אחרי גיל 45 והרופא ישר שלח אותה לגרידה כי זה ממש לא טוב.
היא הלכה בתמימות לגרידה ושם הרופא שהיה אמור לנתח שאל אם היא רוצה את הילד והיא אמרה שכן אז הוא שכנע אותה לא להפיל רק בגלל סטטיסטיקה.
הוא אמר לה שהיא הרי בכלל לא עשתה בדיקות בסוף נודה לה תינוקת בריאה. אז הרופאים בעצם כן שולחים מה ש"לא נראה להם" לגרידה? זה הגיוני בכלל?

[שרה*]

התחילו להתקשר אלי מבית החולים.
הם רצו לקבוע פגישה עם נציג תלונות הציבור וראש מחלקת נשים, פרופסור משהו.
פחדתי. פחדתי שירצו להרגיע אותי שלא הבנתי את המצב נכון, או לנזוף בי אפילו שאני סתם משמיצה רופאים מצוינים.
הם די רדפו אחרי וזה הפחיד אותי עוד יותר. מה הם רוצים? הם לא יכולים סתם לכתוב?
בסוף קבעתי את הפגישה. הכנתי את עצמי בטיפול אצל הפסיכולוגית לכל מיני תרחישים.
הגעתי לבית החולים וישר הלב שלי התחיל לדפוק. הגעתי לחדר שבו התקיימה הפגישה עם דפיקות לב ממש. החלטנו להקליט את הפגישה,
כי אם הם ידברו לא לעניין רציתי שתהיה לי הקלטה, מה שלא היה לי כשהגעתי לגרידה ודיברו אלי איך שדיברו.
הפרופסור הייתה מאד נחמדה האמפטית, זה הרגיע אותי. האיש היה יחד אתי וביקשתי ממנו שלא ידבר, שרק יהיה לידי (כי הרגשתי שהוא רוצה לפצות על זה שלא תמך מספיק קודם ויגיד דברים שיגרמו לי אי נוחות
וגם, בעיקר, כי רציתי יותר לשמוע מאשר להשמיע. כי כתבתי את מה שהיה לי לומר). הוא הסכים.
היא אמרה שהיא קראה את המכתב שלי לפחות שלוש פעמים והוא לא נתן לה לישון בלילות. שהיא מאד מתביישת שדבר כזה קרה במחלקה שלה.
שהיא מבינה אותי בתור אישה. היא אמרה שהרבה מאד דברים לא היו תקינים בשום צורה. היא ישבה עם המתמחה ונזפה בו. היא הסבירה לו שגם אם הייתי מסברת לשמוע מידע על הגרידה ועל הסיבוכים,
הוא מחויב לספק אותו על פי חוק. הדבר הובהר לו והא הבין. לגבי ההתפארות שלו, היא אמרה שזה בטח לא ינחם, אבל הוא רק ניסה להעביר לי תחושה שאני בידיים טובות. והוא היה עליז ושמח כדי לעודד אותי.
את המרדים היא העבירה אל ראש מחלקת הדרמה והוא עבר שם שיחת נזיפה גם. הוסבר לו שהוא לא יכול להגיע עם ריח של סיגריות לעבודה. ההתנהלות המקצועית שלו כמובן גם הייתה מחפירה,
הוא מחויב לתת מידע ולספק חלופות להרדמה כללית אם המטופלת מבקשת ומסתבר שיש חלופות... לגבי הדלתות היא אמרה שמנסה להקפיד שהדלת שמול המטופלת תהיה סגורה בזמן הניתוח,
הדלת הצדדית משמשת את הצוות והיא צריכה להיות פנויה וזה באמת נסגר ונפתח, אבל בזמן שהמטופלת מתארגנת לעלות למיטה גם היא צריכה להיות סגורה.
היא לא הבינה למה מפריע לי שהדלתות נפתחות וחדר הניתוח הוא מן מסדרון אם אני בהרדמה כללית. אני לא הבנתי מה יש להבין, האם היא הייתה רוצה שיעשו בה דברים מבזים בשנתה ללא ידיעתי, לכאורה? זה היה לי מוזר.
היא אמרה שהרופא ששלח אותי לגרידה הוא בוגר שלהם (כמה מעודד) והוא מעולה- האמת אני בחרתי בו בתור רופא כמה שנים, אבל זה רק כי הוא מנומס ונחמד ולא הייתי צריכה שום דבר יותר מסובך מהפניות לבדיקות בהריון. אני ממש ממש לא חוזרת אליו יותר אחרי מה שקרה. אז הוא בטח היה בטוח שההריון לא תקין גם בלי בטא.
היא גם אמרה שהגעתי לגרידה כבר אחרי כדורים ולא יודע מה ההשפעה שלהם על העובר במידה והוא חי, לכן הרופא לא רצה לעשות לי עוד אולטרסאונד.(אחר כך חשבתי שלו הייתי יודעת שיש סיכוי אחד למיליון שהוא חי, לא היה אכפת לי מה ההשפעה של הכדורים, ממש לא הייתי הורגת אותו)

[שרה*]

יצאתי ברגשות מעורבים מהפגישה. מצד אחד, זו הפעם הראשונה שהרגשתי מהממסד הזה ששמעו אותי, שכיבדו את מה שעברתי.
היא נראתה באמת מצטערת, לא רק כדי לצאת ידי חובה. היא גם עשתה דברים בנידון ועשתה "ניעור" כדבריה במחלקה.
מצד שני, זה לא יתקן את מה שהיה. זה לא הסיר את הספק לגבי התקינות של ההריון הזה. אולי כל זה היה סתם.
אולי כשהתפללתי להפלה טבעית- הייתי יכולה לקבל מתנה הרבה יותר טובה? את התינוק שלי חי?
לגבי המתמחה הזה, ראש המחלקה אמרה בעצמה ש"זה מה שהוא, אי אפשר לשנות, אפשר רק לחדד נהלים". כמה זה משנה?
מצד שלישי, אולי לנשים אחרות לא תהיה חוויה נוראית כמו שהייתה לי?
האמת שהייתי די מופתעת מהתגובה שלהם, לא ציפיתי לה. משיחות עם עוד אנשים הבנתי שזה לא נפוץ.

[מומינאמא*]

אישה יקרה שאת. אין בי מילים מנחמות. כרגע רק דמעות. קוראת כל מילה ובוכה איתך. כל כך מצטערת שהיית שם לבד, סליחה. את אישה מדהימה, רגישה, אמיצה. שולחת לך חיבוק מחמם וחזק במידה שנעימה לך והמון כוחות ריפוי. תודה ששיתפת.

[אחת*]

הי שרה
אם זה עוזר, אני לא חושבת שהם היו שולחים אותך להפלה אם היה סיכוי שהעובר עוד חי. בהריון שלי לא היה דופק והיה ברור שהעובר לא בסדר אבל הם הבהירו לי שחייבים לחכות כי אסור להם לשלוח להפלה אם לא עומדים בקריטריונים מסויימים (אין התפתחות באולטראסאונד על פני איקס ימים וכו). במקרה שלך היה דופק ואז נעלם ובשבוע 9 כבר אמור להיות דופק ברור, לא? וגם שני אנשים שונים במכשירים שונים לא מצאו אותו אז נשמע שהוא באמת היה לא בסדר לצערי.
אני מאוד מצטערת שעברת את זה. את מדהימה שהתלוננת והלכת לשם וגם שאת מטפלת בעצמך! ממש מדהימה! גם עזרת לנשים אחרות שיתקלו ברופא הזה וגם לכל מי שקוראת ותקרא בעתיד ומרגישה קצת פחות לבד. אני מקווה שתרגישי טוב יותר במהרה

[שרה*]

תודה רבה על התמיכה. אני מאד מקווה שההריון באמת היה לא תקין. מאד. לצערי בדיעבד אני לא סומכת על אולטרסאונד בלבד כי יכולות להיות טעויות עקביות באולטרסונד.
באותו הזמן באמת לא יכולתי לחשוב אפילו שישלחו אותי לגרידה אם יש סיכוי שהעובר חי.
עובדה שיש הרבה מאד אנשי מקצוע שלא ישלחו לגרידה רק על פי זה, אפילו אם זה בכמה מכשירים. אצל אותה אישה שסיפרה על עובר בלי דופק שהיה בהתחלה עם דופק,
בסוף כשראו שוב את העובר הרופא הסביר לה שזה אמנם נדיר אבל קורה שהעובר פשוט "מתחבא" לכן מוודאים האם ההריון תקין או לא עם בדיקות דם גם.
בכל אופן מסתבר שהוא לא היה אמור להיוולד כי זה מה שקרה. הייתי שלמה יותר אם זו הייתה הפלה טבעית כי אז הייתי יודעת שההריון לא תקין, לא הייתי מאבדת אמון בגופי,
לא הייתי עוברת זוועות בבית חולים. אני חושבת שזו אפילו יכולה הייתה להיות חוויה מעצימה בסופו של דבר.
עכשיו זה עדיין משאיר אותי עם חרטה על החלטות, עם כאב גדול מנשוא שעדיין מציף.
התחלתי לכתוב כאן כי עברתי את תאריך הלידה המשוער והמון נשים ילדו בסביבתי הקרובה.
כל יום הייתי מקבלת בקבוצות ווטסאפ מלא הודעות מזל טוב וזה מחזיר אותי אחורה ולמחשבות על התינוק/ת שחשבתי שאלד.
מחשבות כמו "אהה, אז היה יכול להיות לי תינוק/ת באותו גיל כמו של זאת או זאת. לא קנאה, פשוט כאב טהור.
ודווקא אז אחרי הגרידה חשבתי ועד שאגיע לתאריך הזה (שהיה רחוק) בטח כבר ארגיש טוב יותר ואולי אפילו יהיה לי הריון אחר.
ולא. וזה מאכזב כל כך. אז אני משתדלת לנשום לנשום, לתת עוד זמן, מלא זמן, כמה שצריך.
ועדיין יש הרבה מחשבות מפחידות ומטרידות על החיים בכלל, על הזוגיות שלי (יש בתוכי המון אכזבה מעצמי וגם מבן הזוג שלי שלא רק שלא תמך, אלא גם פגע בי כשהייתי בשיא הקושי),
האם יהיה עוד הריון? האם המחזורים שלי יתאזנו, האם אהיה בריאה ושמחה ולא אבכה כל הזמן. זה מטריד. אני חושבת להחליף סוג טיפול, כי מרגישה שהדיקור לא ממש עובד לי.
ואז יש מחשבות מטרידות על כמה כסף זה עולה וכמה זה עוד יעלה לנו, אם הייתי בטוחה שזה יציל אותי ואת המשפחה שלי אז בטח שאוציא על זה הרבה, כי זה שווה.
אבל אף אחד לא מבטיח כלום והכל זה "תהליך" ואין לי כבר שום כוח לתהליכים- רק שיהיה כבר טוב ממש. לא עצוב, לא כואב. שאוכל ליהנות ממה שיש לי, להתקדם הלאה, לעשות דברים טובים.

[מזמור_לילה*]

אוי, שרה, יקרה שכמוך, אמיצה שכמוך.
את מתארת תחושות כל כך נכונות ואופייניות למצבים האלה: הבדידות הקשה מנשוא, סימני השאלה, התקווה, הכמיהה להחלמה. אני לא יודעת אם צרת רבים חצי נחמה עבורך עכשיו, אבל עבורי לפחות, ההבנה שיש מעגל ענק של נשים שחוו חוויות דומות והתייצבו וירטואלית לצדי לומר ״גם אני״ עשתה שינוי ענק.

אז אם זה מדבר אלייך עכשיו, ורק אם, אני חוזרת על הצעתי לקרוא פה עוד ומחדדת גם למה...
אני לא יודעת אם את ותיקה או חדשה באתר, אבל אולי שמעת על אישה יקרה-יקרה בשם בשמת שנפטרה באפריל והיתה דמות מרכזית במעגלי התמיכה פה.
בשמת עברה בעצמה לא מעט הפלות, דיברה עליהן בפתיחות, ותמכה מאוד בנשים אחרי חוויות אובדן, כולל כל ספקטרום הרגשות שאת מתארת.
אני בטוחה שהיא היתה מתייצבת פה עכשיו לצידך. אבל בגלל שהיא איננה, ושעצותיה שוות זהב ומנוסחות למופת, אני ממליצה לך בחום לקרוא חלק מהדברים שלה בדף תמיכה לאחר אובדן הריון. אני חושבת שהתכתובת היא מלפני שנתיים בערך (הדף מתחיל הרבה קודם). אני עצמי הזדהיתי ונעזרתי מרחוק, והדף הזה הפך מאוד משמעותי עבורי למרות שלא כתבתי בו בכלל.

[שרה*]

את מתארת תחושות כל כך נכונות ואופייניות למצבים האלה: הבדידות הקשה מנשוא, סימני השאלה, התקווה, הכמיהה להחלמה. אני לא יודעת אם צרת רבים חצי נחמה עבורך עכשיו, אבל עבורי לפחות, ההבנה שיש מעגל ענק של נשים שחוו חוויות דומות והתייצבו וירטואלית לצדי לומר ״גם אני״ עשתה שינוי ענק.
מסכימה שזה עוזר אפילו רק לשמוע "גם אני"

_אני לא יודעת אם את ותיקה או חדשה באתר, אבל אולי שמעת על אישה יקרה-יקרה בשם בשמת שנפטרה באפריל והיתה דמות מרכזית במעגלי התמיכה פה.
בשמת עברה בעצמה לא מעט הפלות, דיברה עליהן בפתיחות, ותמכה מאוד בנשים אחרי חוויות אובדן, כולל כל ספקטרום הרגשות שאת מתארת._
וותיקה. מכירה לפני 15 שנים. פעם קראתי כאן באופן ממש אינטנסיבי ואז הפסקה של כמה שנים וחזרתי בזכות בשמת.
ראיתי ידיעה על מותה וזה החזיר אותי. מאד אוהבת לקרוא אותה. היא הייתה אישה מיוחדת, אפילו שלא הכרתי אותה אישית, הושפעתי ממנה מאד.
הקריאה אכן עוזרת. תודה על ההמלצה על דף ספציפי.

[תמרוש_רוש]

וואו (())
איזו אשה נפלאה שאת.
ואיזה סיפור.
כל הכבוד.

הלכתי בכוונה לפסיכולוגית שאני מכירה ואוהבת אותה גם בתור אדם, לא הייתי מסוגלת לחשוב על ליצור קשר עם מישהו זר, זה היה לוקח ממני יותר מידי זמן ואנרגיה.
את רואה! את יודעת מה טוב לך.

_לפני ההריון שנפל הייתי מתרגלת שמ"פ אז אחרי שנגמר הדימום חזרתי למלא טבלאות. רק שהמחזורים נהיו לא צפויים ומוזרים. היה קשה לעקוב.
...שמתי לב שכשאני מוציאה את המדחום בבוקר הידיים שלי רועדות והלב שלי ממש דופק. בעקביות.
נכון לעכשיו הפסקתי את המעקב, הוא ממילא לא ממש אמין וזה קצת הוריד לי מהלחץ._
אני מאוד שמחה שהפסקת.
א. אחרי בלגן כזה, לא פלא שהמחזורים נהיו לא סדירים. זה הגיוני, זה צפוי, גם מבחינה פיזיולוגית (הריון שנפסק) ובטח שגם מבחינה רגשית.
ב. מאוד מעודדת אותך לא לחזור למדידות חום. אף פעם.

קודם כל, בגלל שכרגע הן מהוות אצלך טריגר ומעלות לך תגובה טראומטית בגוף. כרגע זה רק משחזר את הנזק. אז בשביל מה זה טוב.
ובעיקר: הן לא חיוניות למעקב פוריות!
ארגון הבריאות העולמי תומך במעקב פוריות המבוסס על מעקב הפרשות (כאן קוראים לזה Billings Method) כשיטת מניעת/כניסה להריון יעילה עם יתרונות בריאותיים ורגשיים רבים, אבל טוען שמדידות החום פחות אמינות ממעקב ההפרשות ובתכלס אין בהן צורך.
אני מסכימה.
אני עצמי עשיתי מעקב הפרשות במשך כמה חודשים (כשרציתי להיכנס להריו שני) ומצאתי אות ויעיל ומדויק - ונעים. אבל אם הייתי צריכה להוסיף על זה מדידת חום אינטימית, המוטיבציה שלי לזה היתה יורדת בתלילות

[תמרוש_רוש]

_ואז המחשבה הנוראה איך הוא היה מרגיש אם הוא היה חי.
לפני זה עוד חשבתי שלא יכול להיות גרוע יותר..._
אוי. אני בוכה. נפלתי ברצפה

אני כל כך שמחה שכתבת את המכתב ושהם הגיבו עליו ברצינות.
נורא התעצבתי לשמוע איך על הדרך זה הפחיד אותך עוד יותר. בדיוק ההיפך ממה שמנהלת המחלקה רצתה להשיג!

לא יודעת מי התקשר אתך, אבל אני מתארת לעצמי שזו היתה מישהי ברמת המזכירות/ אדמיניסטרציה שרק רצתה לקבוע אתך פגישה ולהמשיך הלאה ולא הבינה איזו סיטואציה עדינה זו.
כל הביתחולים הזה (כל ביתחולים שהוא) צריך לקבל הכשרה בטיפול מיודע-טראומה, כלומר בנורמות טיפול, תקשורת והתנהלות אדמיניסטרטיבית שמייצרות תחושת בטחון רגשי במקום אפקט הפחדה. וזה נכון לא רק לצוות הטיפולי, אלא לכולם, כולל המנקים. כל מי שבא במגע עם חולה או בן-משפחה.

לגבי המתמחה הזה, ראש המחלקה אמרה בעצמה ש"זה מה שהוא, אי אפשר לשנות, אפשר רק לחדד נהלים"
אוי באמת. מה זה ההקטנת ראש הזאת. ועוד מצד ראש צוות :-\
היא לא שמעה אף פעם על Performance review?
הוא מתמחה שלהם, כלומר שהוא בתהליך הכשרה. כלומר שעליהם מוטלת החובה ללמד ולהכשיר אותו!
אני מרפאה בעיסוק, עובדת במערכת הבריאות ואני יודעת מה אפשר לעשות.
כשאני הידרדרתי השנה בעבודה (מסיבות מצערות ), ברגע שזה הגיע לסף מסוים הוציאו אותי לחופש כדי שאתאושש, ואז המנהלת שלי הכינה לי תכנית למקצה שיפורים.
עשתה רשימה של כל הדברים שדרשו שיפור (תאמיני לי, לא היה כזה תענוג לקרוא...), וקבעה לי שבסעיפים א'-ד' - הכי פשוטים - היא מצפה לשיפור מיידי, סעיף ה' ישופר תוך שבועיים וסעיפים ו'-ח' ישופרו תוך חודש וחצי.
וקבעה לנו פגישות דו-שבועיות שבהן נדבר על הנושאים הבעייתיים, על מקרים קונקרטיים שעולים תוך כדי עבודה, והיא תוכל לתת לי פידבק ולתמוך בתהליך השיפור.
והפלא ופלא, זה עבד.
לא בקלות, היו נסיגות ושיהוקים, אבל הכיוון הכללי היה בדיוק נכון.

ואת יודעת מה, לא מעט מהסעיפים שם נגעו לכישורים ולמיומנויות החברתיות שלי. איך לדבר עם אנשים בהפסקת צהריים, איך להציג את עצמי באופן מקצועי ולא להסגיר יותר מדי פרטים אישיים שגורמים לאנשים להסתכל עלי בעין עקומה ומחבלים ביחסי העבודה, דברים שיושבים מאוד עמוק באישיות שלי.
אז ברור שאני לא יכולה לשנות את האישיות והמזג שלי תוך ששה שבועות.
ויש שם דברים שאני הולכת לעבוד עליהם במשך ששה חודשים או יותר.
אבל כן יכולתי (עם העזרה המתאימה) ללמוד איך לנהל את עצמי ואיך לבטא את עצמי באופן ספציפי בסיטואציות ספציפיות במקום העבודה.
כן לדבר על מזג האוויר וסיפורים בנאליים על הילדים, לא לדבר על משבר אישי

לגבי ההתפארות שלו, היא אמרה שזה בטח לא ינחם, אבל הוא רק ניסה להעביר לי תחושה שאני בידיים טובות. והוא היה עליז ושמח כדי לעודד אותי.
או!! זה נורא חשוב! ואותי זה דווקא כן מנחם לשמוע.
כי זה אומר שיש לו גם כמה כוונות טובות, בתוך כל הבלגן ההתנהגותי שלו.
הוא רק לא יודע איך לבטא אותן כמו שצריך.
ובתור מנהלת, זה בדיוק מה שהיא יכולה וצריכה לעשות: לעזור לו ללמוד לבטא אותן כמו שצריך.

להגיד לו "יפה מאוד שניסית לעודד אותה, הכוונה נכונה, עכשיו בוא נראה איך אתה מבטא את הכוונה הזאת באופן שבאמת תומך במטופלות ולא פוגע בהן" ומצפה ממנו שיעלה אפשרויות אחרות, כמה פורמטים אפשריים של תגובות, היגדים, טון דיבור וכו'.
ומטריחה את עצמה למחלקה כדי לדגום איזו מטופלת שלו פעם בשבועיים ולקבל ממנה פידבק איך היה.
היא יכולה לעשות את זה באופן דיסקרטי "אנחנו עובדים על שיפור התקשורת בין הצוות למטופלות. איך היתה החווייה שלך בעניין"?
טוב, חרגתי קצת מהנושא... אני מקווה שלא אכפת לך

[תמרוש_רוש]

ועכשיו, החלק הכי חשוב:

_התחלתי לכתוב כאן כי עברתי את תאריך הלידה המשוער והמון נשים ילדו בסביבתי הקרובה.
ודווקא אז אחרי הגרידה חשבתי ועד שאגיע לתאריך הזה בטח כבר ארגיש טוב יותר_
גם זה הגיוני ומתאים בול.
ברור שסביב התאריך הזה יעלו המון רגשות חזקים
כאילו, יש מין קפיצה כזאת באבל, פתאום את קולטת שאיבדת לא רק עובר אלא ממש תינוק. שהיה עשוי להיות חי.
האבדן נהיה מוחשי ברמה אחרת.
והמון כאב עולה בעקבות זה

_יש הרבה מחשבות מפחידות על החיים בכלל, על הזוגיות שלי, האם המחזורים שלי יתאזנו, האם אהיה בריאה ושמחה ולא אבכה כל הזמן. זה מטריד.
אף אחד לא מבטיח כלום והכל זה "תהליך" ואין לי כבר שום כוח לתהליכים- רק שיהיה כבר טוב ממש. לא עצוב, לא כואב. שאוכל ליהנות ממה שיש לי, להתקדם הלאה, לעשות דברים טובים._

אויש, חמודה.
בואי נעשה קצת סדר בסלט.
יש כאן שני דברים גדולים וחשובים שאת מתמודדת אתם כרגע ברמה הרגשית:
אחד זה אבל על אבדן ההריון (כולל המחשבה הנוראה מה היה אילו והאם זה באמת היה בלתי נמנע).
השני זה תגובה פוסט-טראומטית לחווייה מזעזעת.
אני רוצה לתמוך בך.

עכשיו,
באבל אני לא ידענית גדולה, וגם לא באבדן הריון. אניח לטובות ונבונות ממני לכסות את הצד הזה (ותודה ל מזמור לילה שהפנתה אותך לדף הרלוונטי).
רק אולי אתן לך את הרצאת ה- TED הקצרה הזאת: https://www.youtube.com/watch?v=NWH8N-BvhAw
זה על אסטרטגיות ליישום חוסן רגשי במצבי משבר.
בסוף ההרצאה היא אומרת: "לא אכחיש שקל ליישם את העקרונות האלה... אבל החשיבה הזאת עזרה לי מאוד. היא הוכיחה לי שאפשר לחיות ולהתאבל במקביל".
אז זה מה שיש (אין) לי להגיד בנושא

אבל, אני יודעת טוב מאוד על מה אני מדברת כשאני מדברת על טראומה ופוסט-טראומה, כי זה משיק לתחום המקצועי שלי.
ואני אומרת לך, בדוק: את יכולה להחלים.
אני מבטיחה לך, כאן ועכשיו, שאפשר.
אפשר להיפטר מהתגובות הפיזיולוגיות האלה, של דפיקות לב וחרדה ושינה מופרעת.
אפשר לעבוד על טריגרים, אחד אחד, לזהות אותם, לאתר אותם ולנפץ אותם.
אפשר לקחת את התסריטים הנוראיים והפלאשבקים ולתכנת אותם מחדש, לתת להם כיוון אחר וסוף טוב.
אפשר לעבוד עם חלומות רעים ולשפר את איכות השינה.
אפשר אפילו לשנות את הזכרונות: הזכרון עצמו יישאר, אבל הוא יהפוך מסרט מטורף שמנגן את עצמו בלי שליטה, לאוסף של תמונות שיושבות באלבום ומחכות לך שתסתכלי בהן מתוך בחירה.

כמה זמן זה ייקח - לא יודעת. אבל יש לך פה טראומה מאוד ממוקדת ומאוד חדשה, וזה מעולה. היא עוד לא התקבעה לך במערכת, יהיה הרבה יותר קל להיפטר ממנה עכשיו מאשר אילו קרתה לפני שנתיים.
עם מי ואיך לעשות את זה - שאלה חשובה ומהותית מאוד.
(תומכת בהחלטתך להפסיק דיקור. יש דרכים טובות יותר)
האם זה באמת יקרה - מן אללה. זה תלוי בך ובעוד גורמים.
(מותר לא לעשות כלום ולהישאר כמו שאת. לגיטימי)
וגם שווה להזכיר פה שקצת יותר קשה להחלים מטראומה ספציפית כשחיים במצב טראומטי מתמשך - והחיים בישראל כרגע הם די כאלה, עם הקורונה ואי היציבות הפוליטית-חברתית. היומיום והסביבה שלך כל הזמן נותנים לך סיבות לעלות על הגל של fight-flight.
עדיין, אפשר לעשות ה מ ו ן.
אם בשמת החלימה - גם את יכולה.

אז תחשבי מה את רוצה, תגידי איך את רוצה, תרגישי חופשי להוציא מאתנו - מכולנו - את המיטב, ולסחוט ממני את כל מה שאני יודעת.

הכי חשוב: אנחנו כאן

[כשאת_נהר*]

גם אני כאן. מחבקת.
עברתי סיפור דומה לשלך בבי"ח זיו בצפת ואני מאד מזדהה, אולי לכן כותבת מעט, כדי לא לעורר שדים מרבצם... מה שכן, השדים כבר לא רוקדים לי בראש ובלב כמו שעשו כמעט שנה שלמה אחרי האבדן. זה עזר שנכנסתי שוב להריון (איבדתי אותו אחר כך, ושוב הריתי ולא איבדתי), אבל גם הזמן והעיבוד של הטראומה עם אנשים קרובים עשו לי טוב. ומלא מלא דמעות. אני לא הצלחתי למצוא עזרה מקצועית ושמחה מאד שלך יש כזאת.

[שרה*]

_קודם כל, בגלל שכרגע הן מהוות אצלך טריגר ומעלות לך תגובה טראומטית בגוף. כרגע זה רק משחזר את הנזק. אז בשביל מה זה טוב.
ובעיקר: הן לא חיוניות למעקב פוריות!
ארגון הבריאות העולמי תומך במעקב פוריות המבוסס על מעקב הפרשות (כאן קוראים לזה Billings Method) כשיטת מניעת/כניסה להריון יעילה עם יתרונות בריאותיים ורגשיים רבים, אבל טוען שמדידות החום פחות אמינות ממעקב ההפרשות ובתכלס אין בהן צורך.
אני מסכימה_
זה מעודד, אני ממילא עושה מעקב נוזלי צוואר הרחם מתוך הרגל. זה גם פחות מבלבל, כי חוסר התאמה בין החום לבין ההפרשות יכולים ממש לבלבל. קודם לא היה לי את זה, אבל עכשיו בגלל הבאלגן הכל לא ברור.

_לא יודעת מי התקשר אתך, אבל אני מתארת לעצמי שזו היתה מישהי ברמת המזכירות/ אדמיניסטרציה שרק רצתה לקבוע אתך פגישה ולהמשיך הלאה ולא הבינה איזו סיטואציה עדינה זו.
כל הביתחולים הזה (כל ביתחולים שהוא) צריך לקבל הכשרה ב- Trauma-informed care, כלומר בנורמות טיפול, תקשורת והתנהלות אדמיניסטרטיבית שמייצרות תחושת בטחון רגשי במקום אפקט הפחדה. וזה נכון לא רק לצוות הטיפולי, אלא לכולם, כולל המנקים. כל מי שבא במגע עם חולה או בן-משפחה._
בפגישה דיברתי אתה על המודעות לדיכאון אחרי הפלה. אמרתי שהרי אחרי לידה כיום בכל טיפת חלב מציעים וממליצים לאישה למלא שאלון של דכאון אחרי לידה. אמרתי לה שבמחלקה שמבצעים הפלות יזומות מתבקש שיהיה מישהו שידבר עם האישה על דיכאון אחרי הפלה שנפוץ יותר מדיכאון אחרי לידה (היא לא הסכימה שזה כל כך נפוץ ולא היה לי כוח להביא לה אסמכתאות). שתהיה המלצה לטיפול כלשהו, שתהיה לאישה לגיטימציה לא להרגיש טוב מיד והיא לא תרגיש כמוני שמשהו מקולקל אצלה והיא "לוקחת את זה קשה מידי". היא הסכימה באופן כללי שכדאי שיהיה דבר כזה, אבל ראיתי שזה לא ממש מטריד אותה. יותר היה חשוב לה החלק הרפואי.
_היא לא שמעה אף פעם על Performance review?
הוא מתמחה שלהם, כלומר שהוא בתהליך הכשרה. כלומר שעליהם מוטלת החובה ללמד ולהכשיר אותו!_
גם אותי זה ממש הרגיז. נראה שהיא לא ראתה דרך לשנות את האופי שלו, אבל, כפי שאת מתארת, אין צורך לשנות את האופי, אלא ללמד אותו לשלוט בהתנהגויות שלו בזמן העבודה. זה פחות קשה מלשנות אופי וגם אפשרי. ונגיד, שלא ניתן לשנות את ההתנהגות אז אולי כדאי שישקול הסבה מקצועית. הוא נמצא בתפקיד מאד רגיש ופוטנציאל הפגיעה שלו אדיר. אין אנשים שאין להם תחליף...
תודה על העידוד. עכשיו קשה לי לדמיין מציאות שאחרי, בלי לבכות מכל דבר, בלי כל התופעות שאני חווה כבר כל כך הרבה זמן. ותודה על הסרטון!

[שרה*]

מה שכן, השדים כבר לא רוקדים לי בראש ובלב כמו שעשו כמעט שנה שלמה אחרי האבדן.
תודה, זה מעודד.
אבל גם הזמן והעיבוד של הטראומה עם אנשים קרובים עשו לי טוב. ומלא מלא דמעות. אני לא הצלחתי למצוא עזרה מקצועית ושמחה מאד שלך יש כזאת.
אנשים קרובים עוזרים לא פחות מעזרה מקצועית. בדיוק היה לי חלום כזה בימים האחרונים. שמישהו יקשיב לי ויעודד אותי ללא תשלום (:

[שרה*]

זה עזר שנכנסתי שוב להריון (איבדתי אותו אחר כך, ושוב הריתי ולא איבדתי)

מחזיקה לעצמי אצבעות

[שרה*]

בתקופה של ההפלה איבדתי את החברויות שהיו לי. מקווה שזה זמני, אבל לא בטוח.
דווקא לפני כל הסיפור הרגשתי שיש לי חברות, היו לנו מפגשים די קבועים. כבר לפני כל הסיפור זה התחיל קצת להתערער, אבל לא בצורה שהדאיגה אותי.
אחרי הגרידה היה לי צורך מאד גדול לדבר עם מישהו ואז באופן די מפתיע גיליתי שאין לי עם מי. שתי חברות היו בהריון מתקדם, אחת מהן ידעה על ההפלה, אבל לא הצליחה לתמוך בי מספיק. היא כן שאלה אותי כמה פעמים מה שלומי אבל רק בהודעות כתובות והייתי צריכה ממש לדבר. חוץ מזה, היא הייתה מאד מודאגת מהלידה שלה ושקועה בה לגמרי. בזה אני ממש מבינה אותה. אז היא שאלה אותי המון שאלות על לידת בית, שאלה ממני דברים לקראת הלידה, ביקשה המלצות על מיילדות וכו'. זה היה ממש בסדר מבחינתי, כי היא חברה טובה, אבל ממש חסר לי שהיא לא הייתה פנויה לשמוע גם אותי במקביל והרגשתי לא נעים לבקש ממנה במפורש שתקשיב לי בגלל שחששתי שזה לא יעשה לה טוב עם כל החרדות שיש לה ממילא. חוץ מזה, היא לא הייתה בקיאה בפרטים של מה שעבר עלי והיא עברה הפלה טבעית לפני ההריון הזה, אז בטח חשבה שזה לא היה כל כך נורא בשבילי (רק שאצלה זו הייתה הפלה טבעית והיא מיד נכנסה להריון).
חברה נוספת שסיפרתי לה ממש לא ידעה איך להגיב, חוץ מלהגיד לי שהיא ממש מצטערת לשמוע. אחר כך הרגשתי שהיא מתחמקת ממני, ברמה של לא להגיד לי שלום כשנפגשנו- לא באופן בוטה אלא מן התחמקות. גם אני התחלתי להתחמק ממנה בשלב מסוים כי הרגשתי שלא נוח לה בחברתי.
השלישית הייתה גם בהריון מתקדם, וממש רציתי לספר לה, אבל כל פעם שהתחלתי לנסות היא הייתה מטיפה לי שאני לא מעריכה את מה שיש לי, כמה שאני צריכה להיות שמחה בכל מה שיש לי, הייתה אומרת לי שאני צריכה לצאת לשמש ועוד כל מיני עצות. הבעיה הייתה שהיא אפילו לא ידעה מה עבר עלי והייתה בטוחה שאני סתם לוקחת קשה את הקורונה ומרב עצות כבר לא הייתה לי הזדמנות לדבר.
בזמן הזה שהייתי לגמרי לבד+ מריבות אינספור עם האיש, היה לי פנאי לחשוב על הקשרים שלי וגיליתי דבר די מדהים. גיליתי שבכל הקשרים שיש לי אני חייבת להיות החזק, הנותנת, המקשיבה, התומכת וכו'. כשאני ממש הייתי צריכה תמיכה, אנשים שסביבי לא ידעו לתת לי אותה (וזה בלי להזכיר את אימא שלי שהיא בכלל מקרה סעד מובהק שאפילו לא שקלתי להיתמך בה). כולל האיש. כל פעם שקשה לי, איכשהו אני מוצאת את עצמי לבד. ולא שאני לא יודעת לקבל בכלל, באמת. כבר למדתי לגשת ולבקש- זה היה תהליך ארוך וקשה אבל באמת למדתי. פשוט האנשים סביבי אולי לא רגילים? כאן אני די חסרת אונים ולא יודעת איך לשנות.
פתאום לפני שבוע וחצי אותה חברה שהתחמקה ממני התקשרה אלי ואמרה שהיא מצטערת שאנחנו לא מתראות ולא מדברות כמו פעם. הייתי ממש נבוכה אבל שמחתי. היא ביקשה סליחה אם פגעה בי והאוטומט שלי היה להגיד שמה פתאום והיא בכלל לא פגעה. עצרתי את האוטומט ואמרתי לה שבאמת נפגעתי ממנה בזמנו, אבל עכשיו אני כבר לא נוטרת לה (מה שנכון) ואשמח להיפגש בהזדמנות ולהיות בקשר. הרגשתי שההשערה שלי הייתה נכונה ואז בזמנו היא לא מצאה מילים נכונות להגיד לי, לא ידעה איך אפשר לנחם אותי. שמחתי לדעת שהיא חשבה עלי. בטח גם היה לה לא פשוט להתקשר והיה לי חשוב שהיא יזמה קשר עכשיו. לרב אני היוזמת בקשרים- כיף להיות גם בצד השני.
אמרתי לעצמי שעכשיו בעניין החברויות אני בהמתנה, אולי יבואו חברויות חדשות, אולי יהיה שינוי בישנות. אני לא רוצה להיות היוזמת הבלעדית ועל תקן ה"חזקה" תמיד. או שיהיו לי קשרים מאוזנים או בכלל לא.

[מזמור_לילה*]

שרה, מה שלומך?
אני מקווה שהדרך לחיות לצד החוויה הולכת ומתבהרת ושיש בצידה גם דברים טובים.
שולחת לך חיבוק, עידוד ותמיכה. @}

[מזמור_לילה*]

שרה, אם את עדיין פה, חושבת עלייך ומתעניינת בשלומך.
@}

[תמרוש_רוש]

בזמן הזה שהייתי לגמרי לבד+ מריבות אינספור עם האיש, היה לי פנאי לחשוב על הקשרים שלי וגיליתי דבר די מדהים. גיליתי שבכל הקשרים שיש לי אני חייבת להיות החזק, הנותנת, המקשיבה, התומכת וכו'. כשאני ממש הייתי צריכה תמיכה, אנשים שסביבי לא ידעו לתת לי אותה (וזה בלי להזכיר את אימא שלי שהיא בכלל מקרה סעד מובהק שאפילו לא שקלתי להיתמך בה). כולל האיש. כל פעם שקשה לי, איכשהו אני מוצאת את עצמי לבד. ולא שאני לא יודעת לקבל בכלל, באמת. כבר למדתי לגשת ולבקש- זה היה תהליך ארוך וקשה אבל באמת למדתי. פשוט האנשים סביבי אולי לא רגילים? כאן אני די חסרת אונים ולא יודעת איך לשנות.
אוי
אני מניחה שדבר אחד זה ללמוד לבקש עזרה, ודבר שני זה ללמוד להתחבר עם האנשים שמסוגלים לתת אותה...
ויש הרבה רמות של "ללמוד לבקש עזרה". יכול להיות שהגעת לרמה מסוימת, אבל יש עוד לאן להתקדם ועכשיו את מגלה את זה.
(כותבת בקצרנות)

[שרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_שרה, מה שלומך?
אני מקווה שהדרך לחיות לצד החוויה הולכת ומתבהרת ושיש בצידה גם דברים טובים.
שולחת לך חיבוק, עידוד ותמיכה._
תודה על העידוד. אני עדיין בחוסר ידיעה. הכאב בא והולך אבל קורים גם דברים טובים.
חגגתי יום הולדת השבוע. פתאום חברה התקשרה והכינה לי הפתעה- הזמינה אותי לארוחת בוקר אצלה ודיבורים. זה היה כל כך חסר לי.
אחרי שחזרתי הביתה הילדים אסרו עלי לצאת מהחדר שלי והכינו לי הפתעה.
ההפתעה הייתה מעצבנת (אפיית מלא ממתקים), מלכלכת והתוצרים די איומים. נאלצתי לטעות את כולם... אבל הכוונה הייתה ממש טובה.


שרה, אם את עדיין פה, חושבת עלייך ומתעניינת בשלומך.
תודה על המחשבה!

[שרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_אני מניחה שדבר אחד זה ללמוד לבקש עזרה, ודבר שני זה ללמוד להתחבר עם האנשים שמסוגלים לתת אותה...
ויש הרבה רמות של "ללמוד לבקש עזרה". יכול להיות שהגעת לרמה מסוימת, אבל יש עוד לאן להתקדם ועכשיו את מגלה את זה.
(כותבת בקצרנות)_
כשאני מבקשת עזרה תמיד יש לי מחשבות מעצבנות כאלה "האם אני באמת חייבת? אולי אני יכולה לבד? אולי זה יסתדר מעצמו? אולי אני רק חושבת שאני לא יכולה לבד אבל בעצם אני כן?" יש לי תחושה בסיסית מאד חזקה של "לא מגיע לי". לבקש עזרה זו עבודה.

[שרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בגלל שלא ממש סיפקה אותי תגובת בית החולים, למרות שהייתה יחסית "נחמדה" בן הזוג שלי החליט לנסות לתבוע את קופת החולים.
הוא מצא משרד, יצר אתם קשר ראשוני וקבע אתם פגישה. אז היום היינו בפגישה.
הם חושבים שיש לי קייס לפחות על שני דברים: חוסר מתן מידע ולקיחת האוטונומיה וגם על כך שהרופא המטפל או בית החולים לא הפנו אותי למעקב בטא.
אבל זה אומר להתעסק עם העניין הזה לפחות שנה (יכול להיות גם שלוש) וגם להשקיע לא מעט כסף.
הם כן חושבים שאפשר לזכות (עובדים על אחוזים, אז מן הסתם לא ייקחו תיק חסר סיכויים) אבל ממש אי אפשר לדעת האם זה יהיה משתלם.
אורך הדין המליץ לנו לחשוב טוב אם אנחנו בנויים להיכנס להוצאות ומריטת עצבים. המליץ לעשות את זה רק אם עיקר המטרה שלנו היא לנער את המערכת, כי זה כן משהו שסביר שיקרה,
הרי גם מצדם ברגע שתובעים אותם ייאלצו לערוך בירור רציני מאד, להוציא כסף ולהתגונן.
מצד אחד, כשישבתי שם פתאום הרגשתי עייפה שוב להתעסק עם זה.
מצד שני, כשסיפרתי שוב את הסיפור היה לי רצון שאנשים שפגעו בי יתנו את הדין, לא בגלל איזה רצון לנקום, אלא כי זה דבר נכון וצודק.
אז אני בהתלבטות.

[פלונית*]

כיוון שאת רושמת שיש לך מחשבות מעצבנות סביב בקשת עזרה אני מניחה שהיית רוצה להיות.מסןגלת לקבל עזרה ביתר קלות.
מגיע לך , כך ציפור קטנה לחשה לי.
מגיע לך לקבל עזרה
מגיע לך להעזר
מגיע לך לקבל כך סתם ולא כי את חייבת
לא רק שמגיע לך
אלא גם מותר לך !
אולי אפילו תגרמי שמחה למי שתאפשרי לו לעזור לך

באמת מגיע לך.
את יודעת כמה את מעניקה לאנשים מסביבך מעצם קיומך (מבלי שאת בכלל שמה לב ??)

[פלונית*]

לא קראתי את.הפרטים בנוגע לתביעה מול בית החולים.
אם בקשת עזרה נחווית עבורך כעבודה
תביעה משפטית לפעמים היא עבודת פרך...

לנער מערכת אפשר בכל מיני דרכים
לא בטוח שהדרך המשפטית היא המיטבית.

[כשאת_נהר*]

קודם כל שולחת לך חיבוק ותמיכה. שמחה שיש נקודות אור בתקופה האחרונה. הן לא מבטלות את הכאב ומותר לך לקחת כמה זמן שתצטרכי. וגם מזל טוב ליום ההולדת

רציתי רק לכתוב שמהיכרותי עם המערכת, הדרך לשנות אותה לא עוברת בתביעות. זה אפילו לא כל כך כואב לקופת/בית החולים כי יש להם ביטוח. זה לא אומר שלא מגיעים לך פיצויים ושלא מגיע לך צדק, אבל אלו מטרות (חשובות) אחרות. מצטערת אם זה נשמע קר, זה לא נכתב כך, אני מרגישה אותך ורוצה לתמוך בך בדרך שלך להחלמה. אם זה לא מרגיש ככה, תגידי ואמחק.

[מזמור_לילה*]

קודם כל חיבוק, ותודה שאת עדיין משתפת פה.

כשאני מבקשת עזרה תמיד יש לי מחשבות מעצבנות כאלה "האם אני באמת חייבת? אולי אני יכולה לבד? אולי זה יסתדר מעצמו? אולי אני רק חושבת שאני לא יכולה לבד אבל בעצם אני כן?" יש לי תחושה בסיסית מאד חזקה של "לא מגיע לי". לבקש עזרה זו עבודה.

מכירה היטב את התחושה, ומזדהה.
ורוצה להגיד: כן, את יכולה הרבה לבד. אולי הכל.
אז מה? אז זה אומר שזה מה שאת חייבת או צריכה לעשות?
אז אולי את לא ״חייבת״. אולי את פשוט זקוקה, או, רחמנא ליצלן, רוצה.
את צריכה עזרה? את רוצה עזרה?
מגיע לך. מותר לך!
דרך טובה להתחיל היא לקבל אותה כאן. גם את העזרה הקונקרטית, וגם את המקום שעוזר לך להתרגל לרעיון שמותר לך. שאת ראויה לקבל עזרה, גם אם את הבנאדם הכי מתפקד ומסוגל בעולם. שזו זכות אנושית, טבעית, חברתית, של כולם. גם שלך.

[שרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_כיוון שאת רושמת שיש לך מחשבות מעצבנות סביב בקשת עזרה אני מניחה שהיית רוצה להיות.מסןגלת לקבל עזרה ביתר קלות.
מגיע לך , כך ציפור קטנה לחשה לי.
מגיע לך לקבל עזרה
מגיע לך להעזר
מגיע לך לקבל כך סתם ולא כי את חייבת
לא רק שמגיע לך
אלא גם מותר לך !
אולי אפילו תגרמי שמחה למי שתאפשרי לו לעזור לך_
תודה!

[שרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_לא קראתי את.הפרטים בנוגע לתביעה מול בית החולים.
אם בקשת עזרה נחווית עבורך כעבודה
תביעה משפטית לפעמים היא עבודת פרך...
לנער מערכת אפשר בכל מיני דרכים
לא בטוח שהדרך המשפטית היא המיטבית._
באילו דרכים? הרגשתי שהגשת תלונה לא ממש שינתה משהו (אולי קצת).

[שרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רציתי רק לכתוב שמהיכרותי עם המערכת, הדרך לשנות אותה לא עוברת בתביעות. זה אפילו לא כל כך כואב לקופת/בית החולים כי יש להם ביטוח. זה לא אומר שלא מגיעים לך פיצויים ושלא מגיע לך צדק, אבל אלו מטרות (חשובות) אחרות. מצטערת אם זה נשמע קר, זה לא נכתב כך, אני מרגישה אותך ורוצה לתמוך בך בדרך שלך להחלמה. אם זה לא מרגיש ככה, תגידי ואמחק.
זה לא קר ולא מפריע לי בכלל. אני באמת חושבת את המחשבות האלה- כמה זה באמת יזיז להם? עורך הדין שנפגשנו אתו דווקא חושב שזה מזיז, כי הם לא אוהבים להוציא כסף. גם לא חברת הביטוח שלהם. ברגע שיש תביעה, זה מחייב אותם: א' להוציא כסף על חוות דעת משפטיות ב' להתחיל לחקור באופן רציני את המקרה. אני תוהה אם זה באמת כך. לא יודעת... אין לי רצון להתחיל עם זה אם לא תצא מזה תועלת כלשהי. יש סיכון שאני רק אפסיד בסוף, אז אני באמת לא יודעת.

[שרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_מכירה היטב את התחושה, ומזדהה.
ורוצה להגיד: כן, את יכולה הרבה לבד. אולי הכל.
אז מה? אז זה אומר שזה מה שאת חייבת או צריכה לעשות?
אז אולי את לא ״חייבת״. אולי את פשוט זקוקה, או, רחמנא ליצלן, רוצה.
את צריכה עזרה? את רוצה עזרה?
מגיע לך. מותר לך!_
תודה!

[תמרוש_רוש]

כשאני מבקשת עזרה תמיד יש לי מחשבות מעצבנות כאלה "האם אני באמת חייבת? אולי אני יכולה לבד? אולי זה יסתדר מעצמו? אולי אני רק חושבת שאני לא יכולה לבד אבל בעצם אני כן?" יש לי תחושה בסיסית מאד חזקה של "לא מגיע לי". לבקש עזרה זו עבודה.
אז למדת לבקש עזרה, וזה מצוין
עכשיו השלב הבא הוא, להרגיש טוב כשאת מבקשת עזרה.
להפנים שהקולות האלה הם קולות דורסניים שעובדים נגדך.
להפנים שבאמת באמת באמת מגיע לך.
ולמצוא דרכים להשתנות, כך שבקשת עזרה תהיה מאמץ קל, ולא עבודת חתירה מתישה נגד הזרם.

"אולי אני רק חושבת שאני לא יכולה לבד אבל בעצם אני כן?" -
כאן יש נקודה מאוד מאוד מעניינת.
ברוב המקרים שאת מבקשת עזרה, כנראה שגם היית יכולה "להסתדר" ולשרוד לבד.
אז להתנות עזרה ב"כי אני לא יכולה אחרת" זה מחשבה מכשילה.
כי העניין האמיתי הוא: "איזה מחיר אשלם, לטווח הקצר ולטווח הארוך, אם לא אבקש עזרה ואסתדר לבד?"
הלבד הזה - גם כשהוא אפשרי טכנית, גובה מחיר כבד.

בשמת עברה כמה הפלות מאוד קשות עם עזרה מינימלית.
והיא "הסתדרה" לבד. עובדה - עברה את זה.
אבל המחיר, המחיר...
המחיר פשוט גבוה מדי.
והרבה ממנו סמוי - עד שהוא מתפרץ בצורה קטסטרופלית.

אז אסור, פשוט אסור לדרוש מעצמך הוכחות לכך ש"לא תסתדרי לבד". ולהתנות בזה את העזרה.
את צריכה עזרה כדי לחיות טוב. כדי להרגיש נתמכת. כדי להיות נתמכת. כדי להיות מסוגלת להבריא כהלכה. כדי להיות מסוגלת לחייך בסוף היום. כדי שיהיה לך מספיק מרווח נשימה בשביל לחבק את הילד ולהקריא לו סיפור.
וכל זה סופר-לגיטימי וסופר-חשוב.

_את צריכה עזרה? את רוצה עזרה?
מגיע לך. מותר לך!_

[תמרוש_רוש]

לעניין התביעה המשפטית:
גם אני מצטרפת לקולות ששואלים, בזהירות, האם זה באמת הדבר הנכון והטוב ביותר.
בשבילך, בשביל המערכת ובשביל אחרות.

אני חושבת כמה דברים:

א. בשבילך - הבעיה עם תביעה משפטית היא, שבמשך כל התהליך את תצטרכי להוכיח שוב ושוב עד כמה פגעו בך, עד כמה הם היו לא בסדר, איזה מחיר שילמת וכמה את היית - ועדיין - מסכנה.
וזה בעייתי, כי זה יכריח אותך להישאר במצב של קורבן ולהתעסק המון עם הסבל שלך כדי להוכיח אותו למישהו אחר.
זה מזכיר לי את מה שחברה שלי אמרה על ביטוח לאומי.
היא היתה עיוורת וקיבלה קצבה וכל מיני הטבות.
והיא אמרה שהמאמץ לבקש ולקבל הטבה נחוצה, מועילה, שמגיעה לה - לא רק שהיה מתיש ומעצבן ודורש זמן ומשפיל ומעליב, כי תחקרו אותה על כל סעיף כאילו היא מנסה לרמות את המערכת - זה היה גם מחליש. כי כדי לשכנע אותם היא היתה חייבת להיכנס למצב "קרבן", למצב "נכה", למצב "לא מסוגלת", כדי לטעון ולשכנע ביעילות.
ואחר כך, היא אומרת לי, זה לא מובן מאליו לצאת ממשרדי הביטוח הלאומי בסוף הדיון ולהגיד "איזה יופי, אפשר לחזור להיות האשה החזקה, היוזמת והמסוגלת שאני באמת".
קשה לעשות את הסוויץ'.
(כן, גם אשה חזקה, מסוגלת ויכולה כמו שהיא היתה, היתה זקוקה לתמיכה רבה. זה לא סותר! אבל במערכות משפטיות או חצי-משפטיות זה בדיוק סותר. קשה מאוד לאחוז את המקל בשני קצותיו. "אני מסוגלת אבל זקוקה לעזרה" - לא נכנס בדלת. "נפגעתי מאוד מבית החולים אבל אני אופטימית ויכולה להחלים" - גם לא. או שאת קרבן גמור / נכה גמורה, או שלא מגיע לך כלום)

אז זה המחיר שאת עלולה לשלם על תביעה משפטית. המחיר של החלשה פנימית והשארה שלך בסבל שלך.
זה לא אומר שעדיף לוותר על התביעה, זה פשוט משהו שצריך לדעת ולהתכונן אליו לפני שנכנסים. ואם את רוצה להמשיך - לדאוג לתמוך בעצמך גם מהזווית הזאת.

ב. מבחינת השגת צדק ושינוי בבית החולים - גם אני נוטה לחשוב שתביעה היא לא דרך יעילה לשנות את המערכת.
זה "ינער אותם", על בטוח. השאלה היא, באיזה כיוון.
מההיכרות שלי עם מערכות בריאות - כל פעם שמישהו מאיים על המערכת, היא נהיית סופר-דפנסיבית.
והם משקיעים המון מאמץ, לא בלהשתנות ולעשות את הדבר הנכון - אלא בלהיראות כאילו הם עושים את הדבר הנכון, ולהוכיח שהם עושים את הדבר הנכון.
ולא הרי זה כהרי זו.

אז במקום, נניח, להתחיל להיות יותר קשובים למה שהמטופל רוצה - הם מתחילים לתעד באובססיה. "המטופל אמר כך-וכך, והאחות הציעה לו כך-וכך". הנה, כתבתי שהקשבתי למה הוא רצה! אי אפשר לבוא אלי בטענות!
אבל... מבפנים, מבחינת הדיאלוג, זה היה די אותו קראעעעכץ שממקודם.
את האמפתיה והאהדה ומבט בגובה העיניים וטון דיבור רך, הדברים שבאמת היו נחוצים שם, האחות הזאת לא למדה ולא יישמה רק כי מישהו איים על המנהל שלה בתביעה.

לדעתי זה נכון בייחוד כשמדובר במיומנויות ה"רכות" של יחס, תקשורת, מתן מידע, תמיכה, כבוד למטופל, מודעות לחוויית המטופל וטיפול מונע-טראומה.

על הסעיף של "לא ביצעתם בדיקת בטא וזו פשלה" - שזה סעיף רפואי קשיח - אולי זה משהו שבאמת יכול להשתנות דרך תביעה. פישלתם, טכנית, ממוקד, ברור ואולי חדמשמעי, וקל יחסים לשנות נהלים ולדאוג לכך שבדיקות בטא יהיו במודעות של הצוות ובהליך התגובה הנפוץ. אולי.
אבל כל השאר - דורש שינוי תרבותי ועבודה מתמשכת.

אז איזו לדרכים יעילות יותר? לדעתי, הערוצים של לחץ חברתי, הסברה, משא ומתן ועבודת סנגור מתמשכת.

תנועת אפס הפרדה, למיטב ידיעתי, השיגה שינוי משמעותי בלי לתבוע שום בית חולים.
אלא דרך הערוצים של דיבורים, דיונים, קידום הנושא, עבודה גם עם אמהות והריוניות וגם משא ומתן עם בתי החולים.
אני לא בקיאה בסיפור הזה, אבל כדאי לראות איך הן עושות זאת:
https://zero-separation.co.il/about/

ניסיתי לעשות חיפוש זריז ולראות אם יש איזה ארגון ישראלי שעוסק בתחום של שיפור היחס הרפואי וחוויית האשפוז.
לא מצאתי בדיוק-בדיוק :-\ אבל יש את האגודה לזכויות החולה בישראל https://www.patients-rights.org/
שווה להתקשר אליהם וללמוד מה הם עושים ואיך.

במקרה שלך - כיוון שראית שמנהלת המחלקה הגיבה לך בחיוב ושבבסיס אכפת לה, אולי שווה להמשיך לנהל אתה דיאלוג. להתקשר אליה פעם-ב, לשאול אותה אילו התקדמויות הושגו במחלקה, מה היא מתכננת להמשך, האם היא בדיונים על זה עם קולגות נוספים (למשל, מנהים אחרים בביתה חולים או מנהלי מחלקות דומות בבתי חולים אחרים).
וגם, ובמיוחד, להציע פתרונות.
הכי קל זה להגיד לאנשים "אתם לא בסדר" ולהעניש אותם.
זה גם הכי לא-משפיע.
(ראי למשל פתרון בעיות התנהגות והובלת שינוי חברתי)
אבל לבוא אליהם עם כיוונים ברורים על איך ומה צריך לעשות, זה כבר עניין אחר.

אולי היית יכולה, למשל, לבוא לדבר יום אחד בישיבת צוות או במסגרת שעת השתלמות למתמחים, לספר את הסיפור שלך ולהאיר איך הדברים הקטנים בהתנהלות שלהם מהווים עבורינו הבדל ענק.
והכל בגישה מאוד ממוקדת וחיובית: אם תעשה כך-וכך זה ייקח לך שלוש שניות, ומבחינתי זה הבדל של שמיים וארץ.
דברים כאלה
בעולם הגדול יש יותר ויותר הבנה של מערכות רפואיות (בייחוד בבריאות הנפש) את החשיבות שיש בלעבוד עם מטופלים וקרובים משפחה ולתת להם להיות מעורבים בהרבה רמות: של הכשרה מקצועית, של ניהול, תכנון ומתן שירותים.

אני אישית חושבת שישראל היא גם ככה ארץ מוכת-קונפליקט.
נדמה לי שיש על זה דיון מורחב ב מלחמה שאף פעם לא די לה.
ודוגמה נהדרת ש פרח בית הביאה לפני כמה שנים באחד הבלוגים שלה, על איך היא באה לרופא הפוריות שלה וביקשה בדיקת דם לוודא רמות ויטמינים וכדי לראות אם אין חסרים.
תגובתו: "אנחנו עושים את בדיקת דם הזאת בכל מקרה, בין אם את רוצה את זה ובין אם לא".
את קולטת? הבנאדם יצר קונפליקט מאפס, על דבר שהיתה הסכמה מלאה בינו לבין המטופלת, פשוט כי לא היה לו נעים שיש לה מחשבה או בקשה משל עצמה והוא רצה להראות לה מי שולט.
מטורף.

אז אני חושבת, במצב כזה, כל דרך פעולה שתגדיל את הדיאלוג רופא-חולה עדיפה על דרך פעולה שמעצימה את הקונפליקט ביניהם.
והמערכת המשפטית, מטבעה, מצמצמת דיאלוגים ומחדדת קונפליקטים.

מה את חושבת?

[געש*]

אשתף אותך מהניסיון שלי עם שינויים במערכת הרפואית, שהוא קצת שונה, אבל לא מאוד, ממה שכתבו לפני.
אני רואה שתביעות, איומים בתביעות, וגם פרסום שלילי, משפיעים לגמרי על המערכת.
לא ככלי יחיד, בלי הסברה ודיאלוג זה מוביל לעיוותים.
ולפעמים גם לא כתביעה יחידה, אלא רק כשבית החולים (או לכל הפחות חברת הביטוח שלו/מחלקת ניהול סיכונים) רואה שיש פה פוטנציאל לתביעות חוזרות. אם כי יש לא מעט רופאים שמפריע להם ששמם מתנוסס על כתב תביעה, גם אם הם לא משלמים את הפיצויים מכיסם. זה נזק לאגו ומעל לכל, זה נזק תדמיתי כי זה עולה בחיפוש בגוגל...

ולכן זה ריקוד עדין בין דיאלוג שיתופי ומחבר, לבין גיבוי חוקי. בסוף כל דיאלוג מתנהל גם בצילו של המשפט והזכויות שיש לצדדים.
בעבר למשל, היה הרבה פחות נפוץ לקבל פגישות מהסוג שתיארת. חלק מהסיבה שזה הפך ליותר נפוץ הוא החשש מנזק תדמיתי/משפטי.
גם תנועת אפס הפרדה, שהשיגה באמת הישגים מדהימים בזמן די קצר, עושה שימוש משולב בכלים של הסברה ודיאלוג וגם בכלים של פרסום ולחץ ציבורי. מדי פעם כשכלום לא זז או במקרים קיצוניים, יש גם פנייה לאפיק המשפטי (הן לא מגישות תביעות, אבל יכולות להפנות נשים לייעוץ משפטי וכן למשל מפרסמות מידע משפטי על הזכויות המגיעות להורים ולתינוק).
א-ב-ל חשוב להפריד בין ההיבט הציבורי-חברתי להיבט האישי.
כלומר, אם את עושה את זה בעיקר למען אחרות, הבאות בתור,בתקווה לשינוי מערכתי - כדאי לדעת שזה המניע שלך ולשקול בהתאם.
ואם את עושה את זה בעיקר למען עצמך וההחלמה שלך - גם כדאי לדעת ולשקול בהתאם.
בכל מקרה זו אכן דרך חתחתים, ולדעתי מי שעובר אותה יחסית בטוב הוא מי שמתחיל להניח בצד את התביעה ולא להתעסק בה בתקופות הארוכות בין התרחשות להתרחשות, בזמני ההמתנה הארוכים לקביעת מועד דיון, לקבלת תשובה מהצד השני וכו'.
הזמן נטו שמוקדש לתביעה הוא הרבה יותר קטן מהתקופה ברוטו שבה היא מתנהלת. אבל אם היא כל הזמן בראש, זה המון זמן.
בהצלחה בכל דרך.

[מזמור_לילה*]

_תנועת אפס הפרדה, למיטב ידיעתי, השיגה שינוי משמעותי בלי לתבוע שום בית חולים.
אלא דרך הערוצים של דיבורים, דיונים, קידום הנושא, עבודה גם עם אמהות והריוניות וגם משא ומתן עם בתי החולים. ניסיתי לעשות חיפוש זריז ולראות אם יש איזה ארגון ישראלי שעוסק בתחום של שיפור היחס הרפואי וחוויית האשפוז._
כשקראתי את הדברים האלה פתאום עלתה לי לראש תנועה שנקראת women friendly שעוסקת בין היתר בייטוב מערכת היחסים שבין נשים וצוות רפואי בסיטואציות רפואיות אופייניות (קרי לידה, הפלה, בדיקות וגינליות וגניקולוגיות וכדומה). אולי שווה לבדוק אותן.

[תמרוש_רוש]

געש, תודה על מה שכתבת. החכמתי.

הזמן נטו שמוקדש לתביעה הוא הרבה יותר קטן מהתקופה ברוטו שבה היא מתנהלת. אבל אם היא כל הזמן בראש, זה המון זמן.

[שרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_המחיר פשוט גבוה מדי.
והרבה ממנו סמוי - עד שהוא מתפרץ בצורה קטסטרופלית._
זה ממש אופייני לי... לשרוד עד הסוף המר ואז והתפרק. לכן אני עובדת על עצמי, לא להגיע למקומות האלה. הגיונית ושכלית אני כבר לגמרי שם, אבל העבודה עוד לא תמה בגלל ה"לא מגיע לי, אלא אם אני גוססת וגם זה רק אולי אם הייתי ילדה ממש טובה" שמתנגן במקום עמוק בנפש.
אולי מהמקום הזה יש לי נטייה גם לשפוט אנשים שלא מתביישים לבקש עזרה עם או בלי סיבה. למשל, אחותי חושבת שמגיע לה. זה משהו ממש בסיסי אצלה. כשהיא נכנסת למוד הזה היא לא סופרת אף אחד, היא רומסת אחרים בלי חשבון ואי אפשר לדון אתה על כלום כי תחושת ה"מגיע לי הכל" חזקה מאד אצלה. אני חושבת ששתינו לא מאוזנות בעניין הזה, רק שבסופו של דבר, לדעתי, היא חיה טוב יותר (אבל מה אני יודעת, אולי גם לה יש תסביכים והיא לא מספרת). לפעמים אני ממש מקנא בה על זה.

_אז אסור, פשוט אסור לדרוש מעצמך הוכחות לכך ש"לא תסתדרי לבד". ולהתנות בזה את העזרה.
את צריכה עזרה כדי לחיות טוב. כדי להרגיש נתמכת. כדי להיות נתמכת. כדי להיות מסוגלת להבריא כהלכה. כדי להיות מסוגלת לחייך בסוף היום. כדי שיהיה לך מספיק מרווח נשימה בשביל לחבק את הילד ולהקריא לו סיפור.
וכל זה סופר-לגיטימי וסופר-חשוב._
תודה על זה

[שרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_בשבילך - הבעיה עם תביעה משפטית היא, שבמשך כל התהליך את תצטרכי להוכיח שוב ושוב עד כמה פגעו בך, עד כמה הם היו לא בסדר, איזה מחיר שילמת וכמה את היית - ועדיין - מסכנה.
וזה בעייתי, כי זה יכריח אותך להישאר במצב של קורבן ולהתעסק המון עם הסבל שלך כדי להוכיח אותו למישהו אחר.
זה מזכיר לי את מה שחברה שלי אמרה על ביטוח לאומי.
היא היתה עיוורת וקיבלה קצבה וכל מיני הטבות.
והיא אמרה שהמאמץ לבקש ולקבל הטבה נחוצה, מועילה, שמגיעה לה - לא רק שהיה מתיש ומעצבן ודורש זמן ומשפיל ומעליב, כי תחקרו אותה על כל סעיף כאילו היא מנסה לרמות את המערכת - זה היה גם מחליש. כי כדי לשכנע אותם היא היתה חייבת להיכנס למצב "קרבן", למצב "נכה", למצב "לא מסוגלת", כדי לטעון ולשכנע ביעילות.
ואחר כך, היא אומרת לי, זה לא מובן מאליו לצאת ממשרדי הביטוח הלאומי בסוף הדיון ולהגיד "איזה יופי, אפשר לחזור להיות האשה החזקה, היוזמת והמסוגלת שאני באמת".
קשה לעשות את הסוויץ'._
אין לי שום רצון להוכיח שאני הייתי קורבן. זה כל כך ייקח אותי אחורה. מצד שני, עורך הדין בכל מקרה המליץ לנו ללכת על סעיפים שבאים בטענות על התנהלות לא תקינה של הרופאים, חוסר מתן מידע ומתוך כך חוסר הסכמה מדעת. זה לא בהכרח שם אותי בעמדת הקורבן. אני לא צריכה להוכיח כלום. הם צריכים להוכיח. הוא אמר גם שהם ישקרו- זו לא הנחה, אלא עובדה, לדעתו. גם אם הם יחליטו להיות צדיקים ולומר את האמת, עורכי הדין שלהם לא יתנו להם. מצד שני, יש לי שיחה מוקלטת עם ראש המחלקה שלהם שדי מודה בכל הדברים אז...לא יודעת. רק אם המשפט באמת יצא לפועל וגם ילך ממש טוב, הוא ממליץ ללכת לחוות דעת של פסיכיאטר על סעיף של נזק נפשי (וזה רק בשביל לקבל מהם יותר כסף, לא כמניע ראשי בכלל). לגבי הבטא, זה נוהל שקיים בהרבה מקומות, בדיקה ממש לא יקרה ולא מסובכת שיכולה להציל תינוקות רצויים מהפלה. בעיני כדאי שיהיה כזה נוהל בכל מקום. יש יותר מידי מקרים שבדיקת האולטרסאונד מתבררת כלא אמינה באופן עקבי ללא קשר לרמת המיומנות של הטכנאי או איכות המכשיר.

[שרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_מבחינת השגת צדק ושינוי בבית החולים - גם אני נוטה לחשוב שתביעה היא לא דרך יעילה לשנות את המערכת.
זה "ינער אותם", על בטוח. השאלה היא, באיזה כיוון.
מההיכרות שלי עם מערכות בריאות (בייחוד בתי אבות אוסטרליים) - כל פעם שמישהו מאיים על המערכת, היא נהיית סופר-דפנסיבית.
והם משקיעים המון מאמץ, לא בלהשתנות ולעשות את הדבר הנכון - אלא בלהיראות כאילו הם עושים את הדבר הנכון, ולהוכיח שהם עושים את הדבר הנכון.
ולא הרי זה כהרי זו._
לפעמים תיעוד אובססיבי יכול להיות ברכה. אולי לא יהיה יחס חם, רגישות וכו', אבל לפחות מתן מידע בסיסי וכבוד בסיסי (אנשים פחות מרשים לעצמם כשהדברים מתועדים), גם אם היחס יהיה קר.קשה עד בלתי אפשרי ללמד אנושיות, אבל אפשרי בהחלט ללמד נהלים ברורים.


אז איזו לדרכים יעילות יותר? לדעתי, הערוצים של לחץ חברתי, הסברה, משא ומתן ועבודת סנגור מתמשכת.
אני לא בנויה להיחשף עם הסיפור שלי. כן שוקלת לפנות לwomen friendly. שמעתי עליהן מהמדקרת שלי שפעילה בה. רק שהיא בדיוק אחרי לידה, אז אולי אחכה עם זה.

[שרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_ודוגמה נהדרת ש פרח בית הביאה לפני כמה שנים באחד הבלוגים שלה, על איך היא באה לרופא הפוריות שלה וביקשה בדיקת דם לוודא רמות ויטמינים וכדי לראות אם אין חסרים.
תגובתו: "אנחנו עושים את בדיקת דם הזאת בכל מקרה, בין אם את רוצה את זה ובין אם לא".
את קולטת? הבנאדם יצר קונפליקט מאפס, על דבר שהיתה הסכמה מלאה בינו לבין המטופלת, פשוט כי לא היה לו נעים שיש לה מחשבה או בקשה משל עצמה והוא רצה להראות לה מי שולט.
מטורף._
זה ממש עצוב ומוכר. לא רק בין רופאים ומטופלים.


_אז אני חושבת, במצב כזה, כל דרך פעולה שתגדיל את הדיאלוג רופא-חולה עדיפה על דרך פעולה שמעצימה את הקונפליקט ביניהם.
והמערכת המשפטית, מטבעה, מצמצמת דיאלוגים ומחדדת קונפליקטים._
הנטייה שלי היא לחשוב כך. מצד שני, לפעמים כשבאים ליצור דיאלוג עם מערכת ממש חזקה כמו בית חולים, דווקא מוצאים את עצמנו רודפים אחרי אנשים, מתחננים ליחס, מנסים להוכיח שמשהו לא בסדר, לא תקין וכו' ואז מי שמנסה ליצור דיאלוג נמצא בעמדת מבקש תשומת לב, חלש. אלא אם כן באים דרך ייצוג חזק. אפס הפרדה עושים עבודה יפה, אבל זה נושא אחר ולא בטוחה שיעבוד גם אצלי. מה שקרה אצלי זה לא נוהל לא מוצלח של בית חולים אלא ממש פשלה, זה נגד החוק לגמרי.
אני אמנם לא אוהבת קונפליקטים ויש סיכוי שאילו הייתי מיד נכנסת להריון חדש, למשל, הייתי מעדיפה "לשכוח מזה". אני מרגישה שזו לא דרך נכונה- היא יותר נוחה לי אישית, אבל בכלל לא נכונה. אני חושבת שלפעמים אין ברירה אלא להתעמת. אחרת מה המסר? שאפשר לעשות לי דברים שהם גם פוגעניים וגם לא חוקיים ולהמשיך הלאה בלי שזה מדגדג למישהו ואני אסבול לי לבד בחושך?

[שרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כשקראתי את הדברים האלה פתאום עלתה לי לראש תנועה שנקראת women friendly שעוסקת בין היתר בייטוב מערכת היחסים שבין נשים וצוות רפואי בסיטואציות רפואיות אופייניות (קרי לידה, הפלה, בדיקות וגינליות וגניקולוגיות וכדומה). אולי שווה לבדוק אותן.
אני מתכננת לבדוק

[שרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_א-ב-ל חשוב להפריד בין ההיבט הציבורי-חברתי להיבט האישי.
כלומר, אם את עושה את זה בעיקר למען אחרות, הבאות בתור,בתקווה לשינוי מערכתי - כדאי לדעת שזה המניע שלך ולשקול בהתאם.
ואם את עושה את זה בעיקר למען עצמך וההחלמה שלך - גם כדאי לדעת ולשקול בהתאם.
בכל מקרה זו אכן דרך חתחתים, ולדעתי מי שעובר אותה יחסית בטוב הוא מי שמתחיל להניח בצד את התביעה ולא להתעסק בה בתקופות הארוכות בין התרחשות להתרחשות, בזמני ההמתנה הארוכים לקביעת מועד דיון, לקבלת תשובה מהצד השני וכו'.
הזמן נטו שמוקדש לתביעה הוא הרבה יותר קטן מהתקופה ברוטו שבה היא מתנהלת. אבל אם היא כל הזמן בראש, זה המון זמן.
בהצלחה בכל דרך._
תודה. אני רוצה לעשות את זה למען עצמי, בשביל לא להרגיש קורבן, כדי שארגיש שאי אפשר סתם כך לרמוס את זכויותיי.
אני חושבת שחשוב שכל אחת שזה קורה לה תעשה עם זה משהו, כך זה יקרה פחות ופחות.
אני חוששת בעיקר מהוצאות שזה ידרוש (שלא יחזרו אם אפסיד) והכוחות להתעסק עם המקרה גם בעוד שנה. אין לנו כסף מיותר לזה, אבל זה בסופו של דבר משהו שאפשר להחליט להוציא. לגבי כוחות הנפש זה לא משהו מוחלט, קשה לי יותר להעריך אם יש לי או אין לי. אני הכי פוחדת שאחליט שיש ואז אתחרט באמצע...

[שרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עוד לפני שראיתי את התגובות בעצם באתי לספר שהייתי בטיפול של מוח אחד והמטפלת השתמשה גם בטכניקה (לדעתי זה נקרא EFT אבל אני לא סוגרה על זה) שאומרים משפטים תוך תנועה מסוימת.
ממש הי לי קשה במשפטים של "אני סולחת למי שפגע בי" ו"אני מבקשת סליחה ממי שפגע בי".
השבוע חברה הביאה לי ספר "אפס מגבלות" על שיטת הו'אופונופונו. דווקא דרך הספר הזה היה לי יותר קל להבין שכל דבר קשה שמגיע מהזולת נמצא גם בתוכי ואני אחראית לתיקון שלו.
הרעיון הזה לא באמת חדש לי, אבל הספר מנגיש אותו בצורה ממש פשוטה ויפה (היו גם דברים שבעיני היו הזויים מידי בספר הזה, אבל אולי זו רק אני).
בעבודה הרוחנית אני מקבלת את הרעיון הזה לגמרי, אבל במישור המעשי, אני לא יודעת אם זה בעצם מייתר כל בירור או ליבון של דברים מול צד שפגע. אולי הבירור כן צריך להיעשות, אבל לא מתוך נקמה, או רצון לחלק את העולם לרעים/טובים, אלא מתוך הבנה שכולנו בני אדם שיכולים לעשות טוב או רע לזולת ואנחנו צריכים ללמוד לעשות כמה שיותר טוב. לבוא מתוך אהבת אדם, אהבת הטוב האנושי.

[תמרוש_רוש]

קראתי כל מה שכתבת והערכתי. אני אתך במה שתבחרי.

אני רוצה לעשות את זה למען עצמי, בשביל לא להרגיש קורבן, כדי שארגיש שאי אפשר סתם כך לרמוס את זכויותיי.



אולי הבירור כן צריך להיעשות, אבל לא מתוך נקמה, או רצון לחלק את העולם לרעים/טובים, אלא מתוך הבנה שכולנו בני אדם שיכולים לעשות טוב או רע לזולת ואנחנו צריכים ללמוד לעשות כמה שיותר טוב. לבוא מתוך אהבת אדם, אהבת הטוב האנושי.
אהבתי!