הפלת עובר פגוע

לא בדיוק בתוך הדיון שמתנהל פה אבל מאוד קשור -
כתבה
מסתבר שבכתבה זו יש דיון נרחב בדף התשוקה לתינוק מושלם, אז נראה שהגיוני להמשיך את הדיון שם.

ארוך וכואב לבעלי עצבים חזקים, חסרי שיפוטיות, שמוכנים לבדוק שוב את מה שהם חושבים כמוחלט. לפני כך וכך זמן הייתי בהריון והסתבר בשבוע 30 שלילד יש את כל הסימפטומים הנ"ל. מי שאבחן, הציג את האפשרויות השונות כשהשורה התחתונה היא שאין טיפול מרפא, רק עזרה בבעיות. אחת האופציות שהועלתה בפנינו היא הפסקת הריון. אנחנו לא אנשים דתיים, אבל גם אנחנו חשבנו שבשלב כזה אין להפסיק הריון. התחלנו לחרוש את האינטרנט ויצרנו קשר עם הרופאים המובילים בתחום בארץ (פרופ. ירון צלאל בשיבא באולטראסאונד, פרופ. פרידמן בשיבא ופרופ. בורוכוביץ' בבני ציון בחיפה שמרכז את כל נושא הגמדות בארץ) כולם התייחסו אלינו הכי יפה שאפשר. התמונה שהתבהרה היא שמדובר במספר תסמונות שבמצב הקל שלהן יש מעבר לעיוות הגופני רק מעט בעיות נוירולוגיות נילוות. במצבים קשים צריכים לעבור ניתוחים שחלקם מסכני חיים, או שעלולים להסתיים בשיתוק. חלק מהגמדים סובלים מכאבים שנובעים מהצרות תעלת השדרה. חלקם סובלים מהצטברות נוזלים במוח. כולם צריכים להתמודד עם הקשיים החברתיים הנובעים מהצורה החיצונית. אפשר לדעת בוודאות על אחד מסוגי הגמדות במי שפיר. התשובה היתה חיובית (זאת אומרת שהוא גמד) ושיש לו אכונדרופלסיה. הדיון בהתלבטות של ההורים שהיה כאן בדף הנ"ל עסקה בביקורת על 'חוסר יכולתם להתמודד עם תינוק לא כל כך יפה'. כמה שזה רחוק מן האמת שלנו. לא היתה שאלה האם נוכל לאהוב אותו, כבר אהבנו אותו, היתה שאלה האם החיים שהוא יחיה יהיו חיים טובים או לא. לא יכלנו לדעת ואנחנו לא יכולים לדעת מה יכול הילד שלנו להתמודד איתו. חשבנו על עצמנו במובן של איזה חיים לא היינו רוצים לחיות. שנינו אמרנו מזמן שאם יקרה לנו משהו יש להימנע מלחבר אותנו למכונות תומכות חיים. בסוף אחרי כאבי לב וכאבים פיזיים החלטנו שהאחריות ההורית שלנו היא להפסיק את ההריון. האם זו ההחלטה הנכונה? עד היום אני לא יודעת. הגעתי אל הפורום הזה אולי כדי לחפש תמיכה. עוף החול הסיפור שלך היה התמיכה הזו שחיפשתי. אין תשובה נכונה. אגב זה המשפט שנאמר לי על ידי פרופ. בורוכוביץ'. עוד אגב - הפסקת הריון בשלב כזה דורשת ועדת על. אף רופא לא אומר, אלא אם כן הוא חבר אישי ואיש אמיץ, תעשו הפסקת הריון או לא. לכל רופא יש את האני מאמין שלו וכבני אדם הם זכאים לכך. הועדה שאנחנו הלכנו אליה אמרה לנו בהתחלה שהיא לא מאשרת על סמך המידע שהיה בידיה אז, הפסקת הריון. כשקיבלנו את התשובה של המי שפיר יו"ר הועדה אישר ואמר שאכונדרופלסיה היא נכות חמורה. בין האנשים שיושבים בועדה נמצאים אלו שעושים את הפסקת ההריון עצמה ולחילופין אלו שמטפלים בתינוקות שנולדים עם בעיות. מי שעושה את הפרוצדורה הזאת במו ידיו לא יכול להיות אדם שחושב שלפניו מקרה קל של חוסר יופי. הפסקת ההריון מבוצעת בצורה הכי פחות מכאיבה לעובר, מחד אך באופן שיוודא שהוא לא יוולד חי מאידך. אף אמא שהייתה צריכה או בחרה לעבור את זה לא תתייחס לזה בקלות ראש. עשינו הפסקת הריון ואנחנו שלמים במידת האפשר עם ההחלטה. לא ראינו את העובר אחרי הלידה, לא בגלל שלא יכולנו להסתכל לו בפנים, אלא בגלל המלצה של מי שעבר את זה לפנינו. הילד הזה שלא נולד יהיה תמיד איתנו. יכולתי להגיד לו בדמעות וגם עשיתי זאת לפני הפסקת ההריון, שאני עושה את זה כי אני אוהבת אותו. את הכאבים המלווים לזמן ההתלבטות ולחיים אחרי אני לא מאחלת גם לא לשופטים המוסריים החמורים במדור. אם מישהו הגיע לכאן בגלל המילה גמדות, או אכונדרופלסיה, אני ממליצה לחפש אתר שנקרא LPA, שתדעו רק אושר.

אני בכלל לא יודעת אם מישהו עוד מסתכל כאן בדף, אף פעם לא כתבתי במין פורום כזה. קראתי את הדברים האחרונים שכתבתי ואני רוצה להתנצל על המשפט אני לא מאחלת גם לשופטים המוסריים במדור. זה יצא, הייתי צריכה לחשוב קצת לפני שאני כותבת. השיפוט גם של מי שעבר או ראה נכות אצל מקורבים וגם אצל מי שהחליט להביא לעולם ילד פגוע, הוא דבר טבעי. גם אני חשבתי שאני לא אפסיק הריון בשום פנים ואופן. תתארו לכם שהתלבטתי בין סיסי שיליה למי שפיר כי בשלב בו מקבלים תשובה ממי שפיר, זה נראה לי מאוחר מדי. היינו ביעוץ גנטי מאז והיועצת הסבירה שניתן היום לדעת אם אנחנו נשאים של גן של חרשות, במקרה וכן בודקים וניתן להפיל. מה פתאום, אמרתי, מקסימום נוכל לדעת מראש ואז נלמד שפת סימנים. היא אמרה משהו על כך שיש הורים שחושבים אחרת ויופי שאנחנו כאלה מוסריים. (טוב פראפרזה, גם בה אני לא מזלזלת) רק חשבתי איך עכשיו אני לא מעזה לומר מה אני אעשה במקרה שתתגלה נכות כל שהיא אצל התינוק הבא, אם יהיה. היום אולי יש לי ביקורת על הורים שבוחרים להביא ילד פגוע לעולם. זה נראה לי אכזרי. גם בנושא הזה אני לא בטוחה, רק שגם המחשבה הזו קיימת. שיהיה טוב.

הייתי שם, אף אחד לא יכול לשפוט אותך בכלל...
החברה שלי ילדה לפני כמה ימים תינוקת שלוקה בתסמונת הזו. תינוקת חמודה מאד.

ל נועה ברקת. אני מאחלת לה ולילדה שלא תחווה אף אחת מהבעיות המתלוות ושהאנשים עמם תפגש יהיו הטובים ביותר. דיברתי עם חלק מהאנשים שהופיעו באתר של LPA והם תמכו מאוד. אני ממליצה ליצור קשר עם גברת בשם די והיא תקשר אותה, עם עוד לא יצרו קשר, עם כל האנשים בארץ. היא עצמה אכונדרופלסטית.

עוד הבהרה, כמובן שאין בהחלטה שלנו אמירה כאילו חיים של אנשים עם גמדות אינם ראויים.
חיים טובים לכולם.

שליחה על ידי חגית* » 25 מאי 2005, 21:57

מזוית קצת אחרת,

יש לי בת בכיתה א' שתחי', בתי היא בת יחידה, עדיין אני מצפה לילדים נוספים בעז"ה.

במהלך השנים שבתי היתה בגן ועכשיו בכיתה א' היתה לה חברה "גמדה", בתי מאוד קשורה אליה, עוזרת לה, מטפלת בה, מבינה את הצרכים המיוחדים שלה, שומרת לה על דלת השירותים וכו'..... כל זאת היא עושה מעצמה. מהרגישות שלה.

אני יודעת על כל הדברים האלו, לא בגלל שבתי באה הביתה ומספרת לי, אלא שתמיד באסיפת הורים הגננת או המורה מספרות לי על מעשיה במהלך היום.

מדוע הרגשתי צורך לספר זאת ? בתי היא בת יחידה אין לה אחים ואחיות, היא מאוד רוצה תינוק/ת עדיין אין. לעומת זאת ישנה ילדה בעולם עם דמות של ילדה קטנה, גוף קטן, ראש גדול, בדיוק בגן ובבית ספר של בתי. ושניהם מתחברות כל אחת משלימה את החסר של השנייה.

<לא בקטע של הטפה> הקדוש ברוך הוא ברא, יצר, מסובב עולמות, דואג ומסדר זהו תפקידו. הוא לעולם לא יזניח אף אחד.

לפעמים כשאני מסתכלת על שניהן, אני חושבת לעצמי, הן כל כך שמחות, שובבות, נו אז מה אם היא גמדה ???

לפעמים אני תוהה אם הבעיה היא לא אצלינו ???

בריאות ואושר @}

שלום לכולן,
במסגרת מחקר לתואר שני הייתי מעוניינת לראיין מישהי שעברה הריון מלא והחליטה ללדת על אף הסבירות ללידת עובר פגום(ובסופו של דבר ילדה עובר בריא). הנושא מרתק אותי והייתי שמחה לנהל ראיון עומק חד פעמי עם אישה המעוניינת לעזור. כמובן שהראיון (שהוא למעשה סיפורה האישי) יהיה אנונימי וחסוי. מי שמעוניינת בפרטים תוכל לפנות אלי למייל [email protected] רצוי מאזור הדרום. תודה רבה, מאיה.

טוב, ניסיתי להמשיך לקרוא אבל יש פה כמה דעות שהגעילו אותי כל כך... כל ההריון עד עכשיו לא סבלתי מבחילות והנה עכשיו שרה ק גרמה לי לתחושת קבס...
לא יכולתי להמשיך לקרוא.

והנה עכשיו שרה ק גרמה לי לתחושת קבס...
שירי אני בדרך כלל לא מעירה הערות אבל הפעם - ניסיתי להמשיך הלאה אבל יש פה משהו שהרגשתי שאני חייבת לענות עליו....
שרה ק לא גרמה לך לתחושת קבס. מה שהיא כתבה אולי כן.
יש דרכים קצת יותר נעימות להביע את זה.
אני לא מכירה את שרה ק, אבל מקריאת דבריה פה באתר אני מבינה שדעותיה מאוד נחרצות וכך היא מביעה אותן. אני יכולה להסכים או לא להסכים עם דבריה,
ואני יכולה לבחור אם לקרוא את מה שהיא כותבת או לא.
לי באופן אישי פשוט לא נעים לקרוא הערות כמו זאת שכתבת .
אם חשוב לך להגיד לה את זה - תחפשי את המייל שלה אולי?

אמא לביאה
אני מוכנה לשנות את הנוסח עבורך

דעותיה של שרה ק גרמו לי לתחושת קבס.

ואני לא מיתאפקת מלהוסיף-

מהם אנשים אם לא הדעות והמחשבות שלהם? המראה החיצוני שלהם? המשפחה שלהם? המיקצוע שלהם?

עבורי, אנשים הם בעיקר הדעות והמחשבות שלהם ולכן ההקבלה בין האישה עצמה לדעות שהיא מביעה.

אבל אני מוכנה ליישר קו עם הגישה הפוליטיקלי קורקט שאת מציעה.

שלום,
לא יודע אם משהו יקרה, לא מצפה שאחרים יקבלו החלטה בשבילנו, רק רוצה לשתף ואולי גם לשמוע את דעתכם.
אז ככה:
הריון שני (את הראשון עברנו בשלום), שבוע 11 בדיקת סיסי שלייה,
מסתבר שלעובר יש גן של מחלה שנקראת דיסטוניה,
קצת סטטיסטיקה (איזה נורא, המשחק הזה במספרים כשמדובר בחיי בני אדם):
לעובר יש את הגן, בין 60 ל 70 אחוז סיכוי שלא יהיה שום ביטוי למחלה.
אם יהיה ביטוי למחלה לא ברור מה הסיכוי שיהיו תסמינים קלים (אי שליטה/רעידה קלה של אחד מאברי הגוף).
או תסמינים קשים (אפילו עד מצב של חוסר יכולת ללכת ללא עזרה).
המחלה פורצת בדרך כלל אחרי גיל 8 , אם בכלל וככול שתפרוץ מאוחר יותר הסיכוי שהתסמינים יהיו קלים.
טיפול - קיימים הרבה סוגים של טיפול: תרופתי וניתוחי, הטיפולים לא תמיד מצליחים ולא יכולים להבטיח כלום.
ועכשיו להתלבטות: להפסיק את ההריון או לא?
למה כן להפסיק את ההריון:
אולי יוולד ילד שבמשך כל שארית חיינו נצטרך לדחוף בכסא גלגלים, ילד שיסבול מהחיים.
למה לא להפסיק את ההריון:
אולי הילד לא יפתח בכלל סימנים של המחלה או סימנים קלים בלבד.
מי מבטיח לנו שבהריון הבא הכל יהיה תקין, בכל הריון טבעי יש סיכוי של 50 אחוז שהילד יהיה נשא.
הפריית מבחנה - זה יקר,לא פשוט וכרוך בהליך מורכב שלא וודאי שיבטיח ילד בריא.
מה יקרה עם בהריון הבא יהיה ילד עם גן תקין אבל לאחר שיוולד יסתבר שיש לו מחלה אחרת? מה נעשה אז?
אולי עד שהילד יגיע לגיל 8 יפתחו תרופה למחלה.
אולי אם הילד יהיה חולה הטיפול הניתוחי ישפיע עליו בצורה מצויינת.

זו דילמה קשה ולא פשוטה, אנחנו מרגישים מטלטלים בין מחשבות כאלו ואחרות, פגשנו רופאים, פגשנו הורים של חולים, קראנו מידע באינטרנט ונשמח לשמוע גם אותכם, ברור לנו שההחלטה היא רק שלנו. בכל מקרה זה חייב לקרות בסוף השבוע הקרוב.

אני יכולה לכתוב רק מה אני הייתי עושה במצב הזה, וזה נראה לי לא הוגן-
אני לא יכולה לקבל אחריות על החיים שלכם, ולכל דבר שאייעץ, לכאן או לכאן, יש השלכות עצומות על החיים שלכם, לא שלי.

אני מאחלת לכם שלמות עם ההחלטה שתקבלו.

בגדול, אני מרגישה כמו אמא בגובה דשא. באמת באמת החלטה קשה.

אבל באת לבקש דעה של אחרים ולכן אציין שאני מתחברת יותר לרשימה של 'למה לא הפלה'. היא מראה את מגוון האפשרויות הקיימות למצב הנתון והאפשרויות באמת רבות ויש בהן גם טובות וטובות מאד.

בהחלטה להפיל כאילו לא לוקחים שום סיכון אבל גם לא מאפשרים שום סיכוי.

אני מאחלת לכם שלמות עם ההחלטה שתקבלו @}

שבת שלום.

תודה לכם,
לא מצאתי דף בשם "למה לא הפלה"

כן צריך להחליט עד תחילת השבוע. גם חוסר החלטה היא סוג של החלטה,
תחושות בטן? הבטן בעיקר לא יציבה, רגע חושבים ככה, רגע אחרת, גם לא תמיד אנחנו מסונכרנים.
אם כי בהחלט מרגישים מאד מאד ביחד

לא יודע, באמת שלא יודע.
כתבתי את הדברים, ואשמח לקרוא תגובות.
אולי אם מישהו עבר התלבטות דומה, או אולי מישהו שחולה במחלה או מכיר אנשים שחולים במחלה.

החלטה קשה ביותר--מכיוון שביקשתם דעות נוספות (ונשמח לשמוע גם אותכם), אז: זוהי החלטה מאוד אישית כמובן, ולדעתי כל החלטה שתקבלו היא לגמרי בסדר מכל הבחינות. אתם צריכים לקבל החלטה שמתאימה לכם בלבד.
באופן אישי, אני חושבת שהייתי עושה הפלה, ולאחר מכן משקיעה בהפריית מבחנה עם הפרדת זרעים--אני משערת שקופת החולים תממן לפחות חלק, ואם אתם פוריים(ונראה שכן לפי דברייך, אם איני טועה) ההפריה עשויה להתרחש די מהר.
באופן אישי, אני מתקשה לעמוד בלחץ של דאגות בנוגע למחלות קשות של ילדים. כמובן שאין כל ביטחון שכל ילד שהוא לא יחלה במחלה כלשהי--ואם זה יקרה אני די בטוחה שאתמודד עם זה בדרך טובה, עם כל הכוחות וההשקעה בילד ובמשפחה. אבל הדאגה מה יקרה בנוגע למחלה אפשרית מאוד ספציפית שמחכה לילד באיזו שהיא פינה, היתה מקשה עלי מאוד מאוד. על אף שבטח הייתי מתפקדת כמו שצריך, הייתי מתעסקת בדאגות כל הזמן. אז, אני די בטוחה שהייתי עושה הפלה.
מאחלת לכם בריאות והתמודדות מוצלחת ומעצימה עם כל החלטה. מחזקת את ידיכם.

אני עברתי התלבטות דומה.
חליתי ב CMV בתחילת ההריון. לא אכנס לפרטי פרטים, בכל אופן השורה התחתונה אצלי היתה דומה- 10% סיכוי לילד פגוע, כאשר הפגיעה יכלה להתבטא במגוון צורות, מקלה מאד עד קשה מאד, להתפתח כבר ברחם או בשנים הראשונות לחיים.
בשונה מהסיטואציה שלכם, ב-CMV מחכים לשבוע 20 לפני שמפילים, אז אפשר לבדוק בבדיקת מי שפיר אם בעובר נדבק בוירוס או לא, כאשר אם הבדיקה שלילית אפשר להרגע, ואם היא חיובית- זה אומר 20% סיכוי לילד פגוע, במקום 10%. מי שמחליט להפיל עושה זאת בשבוע יחסית מתקדם, בלידה מוקדמת.

אני החלטתי, אחרי לבטים רבים, והתיעצות עם רופא שהציג בפני את התמונה המלאה של הסיכויים והסיכונים, לא לעשות בדיקת מי שפיר ולא להפיל.
גם לי וגם לבעלי היתה תחושת בטן חזקה שהעובר בסדר. בנוסף, היה לי ברור מאד שאעדיף להתמודד עם ילד פגוע מאשר לחיות כל חיי בתחושה שאולי הרגתי עובר בריא.

הילד נולד בריא לגמרי. הוא נדבק ממני בוירוס (בדקנו זאת מיד אחרי הלידה) אך נכון לעכשיו (חצי שנה) אין שום סימן לפגיעה מכל סוג. אנחנו עדיין במעקב משום שפגיעות מסוימות עדיין עלולות להופיע, ע"פ הסטטיסטיקות. בכל אופן התסריטים השחורים ביותר כבר לא רלבנטיים אלינו.

אני מציעה לכם להקשיב לתחושות הבטן שלכם. אתם חייבים להמר פה ובהימורים מה שעובד אלה לא שיקולים רציונליים.

תודה לכם על התגובות,
לגבי מחלת הדיסטוניה למעשה נוכל להיות רגועים חלקית רק בתום תקופת ההתבגרות.
המחלה תוקפת ילדים מגיל 8, אם היא תוקפת, ובדרך כלל ככול שמקבלים את הסימפטומים בגיל מבוגר יותר הם יותר קלים.
זאת אומרת שאם עד גיל 16 פחות או יותר הילד לא חלה אז בדרך כלל אם הוא יפתח סימפטומים הם יהיו קלים יותר.
בנוגע להפריית מבחנה, או המשך ניסיונות רגילים נצטרך לחשוב בהמשך. מה שאני כבר יודע שקופת החולים לא תממן טיפולי הפריה, גם לא באופן חלקי.

זו המחלה שחיפשו מראש,
לזוגתי יש את המחלה אבל היא סובלת מסימפטומים חלשים ביותר.

כן, בנוגע לרב זה באמת מעורר קנאה לפעמים.
אבל מה לעשות ולנו אין אלוהים, או שאולי בעצם יש אלוהים אבל הוא מסוג אחר.
נראה לי שקיבלנו החלטה, אנחנו לא ממשיכים. לא נוכל לחיות עם המתח הזה בעשרים השנים הקרובות.
כל בוקר להתעורר בפחד שהיום זה עומד להתחיל, הפחד הזה להתאמלל פתאום, הפחד להביא לעולם ילד שיסבול נורא עשרות שנים.
יש בחיים שלנו כל כך הרבה אי וודאות, ואולי זה גם חלק מהקסם שלהם. במקרה הזה אם אפשר אז נקטין את אי הוודאות ננסה להיות בטוחים במה שאפשר בו להיות בטוחים.
דבר נוסף שהחלטנו זה לעשות את כל הבירורים ולהכנס להריון בהקדם האפשרי ובצורה הבטוחה ביותר.

אני הייתי מחליטה בדיוק כמוכם. אני מרגישה שזכותי וחובתי לשמור על הילדים שלי מפני מחלות קשות ומומים מולדים. כדי לעשות זאת אם הייתי נשאית הייתי נכנסת להריון רק בהפרית מבחנה. נכון שתמיד יכולות להיות מחלות אחרות, תאונות וכו' אבל מבחינתי כאמא, אני חייבת לעשות כל מה שאני יכולה.

_נראה לי שקיבלנו החלטה, אנחנו לא ממשיכים. לא נוכל לחיות עם המתח הזה בעשרים השנים הקרובות.
כל בוקר להתעורר בפחד שהיום זה עומד להתחיל, הפחד הזה להתאמלל פתאום, הפחד להביא לעולם ילד שיסבול נורא עשרות שנים._
לחלוטין מבינה אתכם. זה מה שהייתי מחליטה אם הייתי במקומכם. ללא שום ספק.
דבר נוסף שהחלטנו זה לעשות את כל הבירורים ולהכנס להריון בהקדם האפשרי ובצורה הבטוחה ביותר.
החלטה מצוינת. האם אפשר לבדוק את הביציות? ולמה הקופה לא מממנת את זה?

תודה, תודה לכם, אנחנו קוראים מה שאתם כותבים וזה עושה הרגשה טובה.
בנוגע לבדיקת הביציות/הפריה מלאכותית. אפשר לבדוק ב 95 אחוז הבדיקה תיהיה נכונה.
הבעיה היא שהסיכוי להכנס להריון בהפריית מבחנה הוא 30 אחוז (ככה הבנו מבדיקה ראשונית) לעומת זאת בהפריה רגילה יש לנו 50 אחוז שיהיה עובר שלא נושא את הגן.
בנוגע לקופה - זו התשובה שקיבלנו, אנחנו ממשיכים לברר

חושבת כמוכם.
בנוסף לכל מה שנכתב לפני אני חושבת שצריך גם לחשוב על האחים של ילד חולה. כמובן שכאשר מתגלית מחלה אצל ילד עושים מה שאפשר אבל כאן מדובר על מצב אחר. כאן מדובר על להביא ילד שמראש יש סיכוי לבעיה ולדעת שאחרי ה-120 של ההורים האחים יצטרכו לטפל בו. גם לפני כן יש את ההשפעה על המשפחה כשחיים במחיצת אח מיוחד. לכל אחד יש את הקו האדום שלו אבל כאשר מדובר על איכות חיים ירודה וסבל של ילד שעוד לא נולד אני חושבת שהחלטתכם נכונה.
חיזקו ואימצו!

זהו, היום היינו בבית החולים ומלאנו את הטפסים,
פרצדורה מבאסת, עושה רושם שאף אחד לא ממש רגיש שם.
משרד הוועדה צמוד למקום בו משחררים תינוקות, המון תורים, עוברים כמו בסרט נע רק שהסרט הנע הזה הוא מאד איטי.
טפסים, רופא, עובדת סוציאלית עוד טפסים וקביעת תור.
התור הקרוב הוא רק בשבוע הבא ועכשיו אנחנו מנסים ללחוץ כדי להקדים את זה.

ואו
דף מדהים
חלקו קשה לי מאד
כן, נניח חלק מדבריה של שרה.. (אבל אני מביאה בחשבון נסיבות מקלות, ומנסה לקרוא את הכוונות הטובות מאחורי הדברים הקשים לקריאה)
Pלונית נתנה כתבה מצוינת ומענינת למעלה, והדף הבא שאני נכנסת לקרוא הוא התשוקה לתינוק מושלם
מאד חסר לי כאן האספקט החברתי,
ברור לכולם (כמעט...) שאי אפשר לשפוט באופן אישי הורים שמחליטים החלטה, כלשהי.
אולי אפילו אי אפשר לשפוט רופאים שנותנים להם מסרים לכיוון כלשהו כי (כפי שלמדתי לאחרונה

) רופאים הם גם בני אדם
אז את מי כן אפשר לשפוט? את כולנו, את החברה שלנו
את החברה שבה, כמו בשורות האחרונות של הכתבה המדוברת, מישהו יכול לומר בטלויזיה שיש להכריח הורים להפיל תינוק עם דאון
ואיש לא פוצה פה ומצפצף!!
את החברה שבא ידוע לכל הורה עתידי ולכל רופא שבחירה בילד שונה היא בחירה בחיים של נידוי חברתי
ושל חוסר תמיכה כלכלית או אחרת
זו המלחמה האמיתית. מעט אנשים כתבו על זה כאן, רציתי רק להדגיש זאת
אני לא מדברת על "לעשות פוליטיקה" .. אני מדברת על לחשוב שוב על עצמנו ועל התפיסות שאנחנו לוקחים כמובן מאליהן
יש שתי סיבות שמובילות הורים לחשוב שמוטב להם להפיל עובר:
נבואות על כאב וסבל פיזי
(ועל כך, קטונתי. מעודי לא סבלתי כאב כלשהו שגרם לי לרצות למות. מאידך מכירה אנשים שחיים כל רגע ורגע מחייהם בכאב פיזי ובכל זאת מאושרים לחיות. מכירה אנשים שפיזית כלום לא לקוי אצלם ובכל זאת רוצים למות. כבר כתבו על זה, גם את זה רציתי רק להדגיש, בתור החוויה הסוביקטיבית שלי)
ונבואות על כאב וסבל חברתי .
פה המלחמה, החברה זה אנחנו. ברגע שנוציא לנו מהראש שזה כל כך נורא להיות שונה, זה לא יהיה כל כך נורא.

ושוב- באופן אישי אפילו אני לא מתחייבת לכלום, למעט לנסות להקשיב לעצמי.
באופן חברתי אני חושבת שהחברה, גם אנשים פרטיים (כמו הילדה של חגית שבוודאות משנה את העולם למישהו), וגם בכלל
צריכה לתמוך בשתי האפשרויות, תחת לעודד רק בדיקות והפלות, לאפשר גם בטחון בחיים ותמיכה כל החיים לאנשים עם צרכים מיוחדים ומשפחותיהם.
אין לי ילדים, אין לי אפילו אנשים עם צרכים מיוחדים במשפחה הקרובה, בכל זאת אני חושבת שזה עניני, כמו שזה ענינו של כל אחד.

זו הדרך ההומנית ביותר. העובר מורדם בבטן ומת ללא כאבים והיולדת מסוממת כל הזמן עד רגע הלידה שהיא קלה יחסית כי העובר עדיין די קטן.

באמת????
על סמך מה?
"להלן העובדות (שמדברות בעד עצמן)"

הלידה שהיא קלה יחסית כי העובר עדיין די קטן.

לא מחייב בכלל!!!
עברתי בחודש שמיני לידת פג (חי, ב"ה) והיא אחת מהלידות הקשות שלי!
פרמטרים רבים לה, ללידה, ואחד החשובים הוא ההרגשה הנפשית. (אם כי גם גודל העובר קובע מעל משקל מסויים)

יש להם עוד ילד - בריא, נכון? גם לו יש זכויות.

אינני מכירה את המשפחה באופן אישי.
רק חשוב לי מאד לציין שבמקרים רבים מ"עוברים פגועים" יוצאים ילדים בריאים!
לסמוך ב-100% על בדיקת אולטרא סאונד זה מקרה לא ממש אחראי....
ויעידו על כך אינספור "סיפורים מהלכים" החיים ביננו

כל הורה יודע עם מה הוא מסוגל להתמודד ועם מה לא.

במקרה שההורים מרגישים שהם לא מסוגלים לגדל את הילד, יש היום הרבה תמיכה - אם תוך משפחתית ואם להוציא את הילד לגדול בפנימיה / אומנה / אימוץ - אמנם לא האידאל, אך רחוק מלהיות יותר רע מהפלה.

וחשוב לזכור: במובן מסויים, הילד לא "שלנו"!! ואין לנו "בעלות" עליו. (רק אחריות לגדלו להיות אדם טוב ולמלא את שליחותו בעולם)

אנחנו רק הצינור דרכו הוא הגיע לעולם, עם תפקיד ושליחות עצמאיים לחלוטין!!
כשהורה יודע שילדו הוא "פיקדון" מאת בורא העולם, כל ההתיחסות משתנה.*

_צריכה לתמוך בשתי האפשרויות, תחת לעודד רק בדיקות והפלות, לאפשר גם בטחון בחיים ותמיכה כל החיים לאנשים עם צרכים מיוחדים ומשפחותיהם.
אין לי ילדים, אין לי אפילו אנשים עם צרכים מיוחדים במשפחה הקרובה, בכל זאת אני חושבת שזה עניני, כמו שזה ענינו של כל אחד._

כל מילה = זהב

חשוב להדגיש שההלכה מתירה הפלה של עובר פגוע במצבים מסוימים.
מאידך- שמעתי על יותר מדי מקרים של טעויות בבדיקות....

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קוראת ומזדהה...
חושבת שאף פעם אי אפשר לשפוט, ושאכן התגובה הנכונה היא תמיכה ללא תנאי. ביקשו עצה - תנו; לא ביקשו - חיבוק יספיק...
וקצת בפינה האישית:
יש לי בת דודה מדהימה. היא היום בת 12. בשלב די מוקדם של ההריון דודתי חלתה ב-CMV, ודי מהר ידעו שהילדה נפגעה. עוד לפני הלידה היו סימנים לפגיעה מוחית, והיתה האטה משמעותית בגדילה התוך רחמית. דודתי, דתית, לא חשבה על כיוון של הפלה - ובכל מקרה - רופא שנחשב למעולה בתחות האבחון הטרום לידתי אמר לה שכפי הנראה הילדה לא תשרוד באויר העולם יותר מכמה שעות.
היא נולדה במשקל של כ-2 קילוגרם, עם בעיות סוכר ונשימה קשות.
אחרי כחודש וחצי בפגייה - ועם ידיעה ברורה שהיא חרשת ועם שלל פגמים התפתחותיים - היא שוחררה הביתה. ילדה שביעית במשפחה ממוצעת ומטה מבחינה כלכלית.
מגיל חודשיים היא קבלה טיפולים אצל פיזיותרפיסטית ומרפאה בעיסוק מדהימה (אם תרצו המלצות...). בגיל שנתיים התחילה ללכת ובגיל שנה וחצי נותחה לשתל שבלול. לאורך כל הדרך אנשי מקצוע - כולל הרופא המנתח - אמרו לאם: לא חבל? ילדה פגועת מוח - היא ממילא לעולם לא תנצל את השמיעה בצורה מיטבית. למה להכניס תינוקת פגועה לניתוח ראש?
היום, כאמור, היא בת 12. ילדה מדהימה בכתה ו' שמתפקדת בצורה רגילה לחלוטין, ללא שום מזכרת מפגיעת המוח המדוברת. ילדה חכמה, עצמאית, שובת לב. מביאים אותה לדבר בשם ילדים פגועי שמיעה כדי להראות לאן אפשר להגיע.
(הרופא המנתח, אגב, אמר לאמה פעם בביקורת שגרתית - טוב, עם כאלו ילדים אני מבין למה לדתיים יש 12 בבית...).

סיפור אישי כואב:
הפלתי עובר בשבוע 14 כי היתה חסרה לו יד. הרופא אמר שיתכן ונלווה למום עוד פגיעות שלא רואים באולטרסאונד.
עד היום לא יכולה לחשוב על זה בלי דמעות

באופן טבעי

באופן טבעי