אמא לביאה

[אנונימי]

http://learn.snunit.k12.il/galim/news/upload/.[po]plague pics[/po]/cubs.jpg

מדריכת הכנה ללידה בגישה טבעית
הילרית ומטפלת ברפואה טבעית
"האתר שלי - ללדת באהבה" www.laledet-beahava.co.il

מטפלת ומשווקת ראשית של מי כסף קולואידים
סדנאות הכשרה בנושא למטפלים מוסמכים
"פרטים באתר" www.silverwater.co.il


[spoiler=מייל מי ל:]
emalevia שטרודל ב 012 נקודה net נקודה il

{+=[b]הריון שני בלוג + סיפור לידה[/b]=

(10.11.2003 09:51):
זהו דף בית אישי. נכון יותר בין אישי. כבר כמה ימים מדגדג לי לפתוח אחד כזה, אחרי שנסיונות לכתוב לך ואיתך בכל מקום אחר נתקלו במכשול יצירתי חמור. אז אולי את היחידה פה שעוד לא נולדה וכבר קיבלה אחד כזה, בואי נראה בזה תקיעת יתד ראשונה פה בעולם, ומקום בו נוכל אני ואת להידבר, אולי נגיע לאיזושהי הבנה חדשה.
עדיין לא חווית זאת על בשרך אבל בטח כבר הבנת שהמקום שאליו את עוד רגע יוצאת הוא מלא. מלא במה? בואי נראה:
כמעט ארבעים שבועות מלאים את איתי, וחווית דרכי עולם ומלואו:
למדת שמחה, למדת בילבול, למדת אהבה עד דמעות וגם דמעות עצובות. למדת כמיהה ולמדת שינויים, למדת כוח רצון, למדת כעסים, למדת שיתוף פעולה, למדת עזרה וחיבוק ונשיקה, למדת התפרצויות והרי געש ולמדת זרימה.
למדת התפתחות ולמדת מעצורים, למדת כאב ולמדת פחד, וריגוש עצום ונחיתה אח"כ.ולמדת לטייל ולרקוד ולמדת חברות.
למדת את אמא ואת אבא ואת כל מה שביניהם - למדת זוגיות . למדת אחות גדולה ולמדת ציפיה .
כל אלו ועוד הרבה אחרים, ואני בטוחה שאת מבולבלת ממש כמוני. מה מהם בכלל באת ללמד אותי, מה אני לימדתי אותך. מי את ולמה בחרת בי, כבר בגילך הצעיר את מצליחה להרעיד אותי וללמד אותי.
באת אלי בחלומות, הראית לי את עצמך והרגעת אותי, ויחד עם זאת את שומרת על אש קטנה. למה את מחכה?
אני יודעת, את מחכה לשיחרור נוסף, אני מרגישה את המקום שצריך להיפתח, וקטנטונת זה קשה כל כך.
זה אומר עוד רגשות ועוד בכי, עוד הכלה שלי את עצמי. וזה אומר גם עוד אהבה מנצחת, ובטחון מלא ועונג של ביחד.
זה אומר לוותר לגמרי על הפחד.
ובעיקר זה אומר לעשות איתך את הכל יחד. את חלק בלתי נפרד ממני, את סופגת אלייך את כולי, ואני סופגת אותך ויש לך המון כוח ועוצמה. מתוקה שלי את כל כך חזקה.
אוהבת אותך, ושוב את חווה דמעות של אושר. ושוב, כמו שאת כבר מבינה, למרות שהייתי עכשיו ממשיכה, יש עוד דברים שמחכים לי, זה לא רע, זה אפילו מספק. ובין דבר אחד לשני, גם לך יהיה מקום להיכנס.
אמא.


(10.11.2003 12:34):
נו, כל שיחה איתך מסתיימת בהתחלה של משהו. צירים ארוכים ונעימים,בעיטות וליטופים פנימיים שכמו אומרים לי "כן אני פה ועוד רגע אני אצלך בידיים, רק משהו קטן עוד חסר. בואי נתדיין והכל יסתדר"
את חיה בתוכי וחווה את עולמי הפנימי במלואו, רגשות, מחשבות, שינויים, מקשיבה לתפקוד הגוף הפיזי. וכבר כל חושייך כל כך מפותחים - חווה דרכי גם את העולם החיצוני ואת מה שהוא עושה לי במפנים.
מה זה אומר? איזו מין נקודת התחלה תהיה לך ברגע שתצאי?
הרי לא תהיי מין לוח נקי, כבר חווית המון. לפעמים את תוהה אם אני מקשיבה לך מספיק, או גורמת לך פשוט להיטמע בי, ללא התחשבות. אבל את גרעין חזק, את כבר עכשיו עומדת על שלך.
נותנת לי תחושה שאת רוצה שהכל יהיה מושלם לקראתך, לסדר את כל העניינים. את כל הדברים הלא פתורים. את הריבים והכעסים. להשאיר את העבר מאחור באהבה ולהביט קדימה. התחלה חדשה. לידה של תקופה.
לא יודעת איך להסביר לך שגם כשאני כועסת אני עדיין אוהבת. כשתהיי כבר בחוץ יהיה קל יותר להפריד, בינתיים את חווה את הכל. ואני צריכה לדאוג לסנן עבורך. ואני צריכה לדאוג לתקן ולרפא את הפגיעות בך. בנוסך על אלו שבי.
אני יודעת שככל שאשמור על עצמי כך אשמור גם עלייך. זה לא קשור רק לאוכל שאני אוכלת, לאויר שאני נושמת או לחומרים שאני נוגעת בהם. זה קשור גם למערכות היחסים שלי עם אחרים, ועם עצמי, ואיתך.
כן, כל כך רציתי שתגיעי כבר, ויחד עם זאת היה לי כל כך קשה לקבל אותך בתוכי. שימחה מהולה בעוד אלף רגשות סותרים. תוצאה של ארועים ותהליכים שלי אישיים פנימיים ורגשיים.
את יודעת את זה, את הכל - את הרגשת. זה עשה אותך כל כך חסרת מנוחה וכל כך הקשה עלי להכיל אותך בשלווה.
היו פעמים שהעזתי ואמרתי את הדברים בקול, לאבא. דקירה של סכין מלובנת. להוציא את הרעל החוצה. לפני שאת יוצאת. לפנות מקום בפנים לרגשות קצת פחות מבולבלים, לאפשר זרימה, נתינה וקבלה. אהבה ללא תנאי.
אני יודעת שזה כאב גם לך, אבל מרגישה כבר כמעט נקיה עבורך.
קשה ומעייף לנקות את עצמי כל הזמן עבורך, אבל איזה סיפוק.
תשעה חודשים הריון וכל יום חשוב כל כך. כל יום תהליך חדש. הכנה לחיים, הכנה למשפחה. הכנה לאהבה.
את מקרינה את עצמך דרכי החוצה כשאני מאפשרת לך. מאפשרת לי להרגיש את ההילה שלך בתוך ההילה שלי, לא מתערבבת איתי, רק נמצאת איתי יחד. וכשאני סוערת את הולכת לי לאיבוד. פתאום אני לא מרגישה את הנוכחות שלך שכל כך התרגלתי אליה. לאן את נעלמת? חוזרת פנימה, מצטמצמת? בגללי? או שאת עדיין שם רק נטמעת ולא מצליחה להביא מספיק כוח כדי להיות מורגשת.
מזכירה לך ולי שאת בחרת להגיע לכאן דרכי. הכל שיעורים של החיים, אם עד עכשיו לא הבנת את זה - אז אני משתדלת.
אוהבת.

(11.11.2003 07:33):
אחותך עדיין ישנה - את שומעת כמוני את הצחוק המתגלגל ואנחנו קמות ביחד לבדוק שאכן העיניים עצומות. חולמת?
גם את מתרגשת יחד אתי למראה המדהים הזה ולקול המתוק הזה, ולפעמים היה נידמה לי שאני מזהה ממך אפילו קצת קינאה.
עכשיו את כבר יודעת שיש לי מקום גם אלייך ואל עוד עשרה. משימה אחת הושלמה ואני גאה.

חלום: אני חלשה, אבא לוקח אותי , צריך לחצות נהר רחב, שטים בסירה. אבא מנווט, אני בוטחת. המים שקטים, כמעט אין תזוזה. שינוי מרענן אחרי כל חלומות המים הסוערים בתקופה האחרונה. מגיעים רחוק לגדה השניה, פוגשים את חברי הילדות המוקדמת של אמא. מנוחה. שכחתי משהו על השיש במטבח. לא יודעת אפילו מה. אני אומרת לאבא - אני תיכף חוזרת, וקופצת ראש אל המים, רוצה לעבור את זה בשחיה. ואין כבר מים, אני רק מגיעה. וכשנכנסת לתוך הבית - לא דורכת על הרצפה. מרהיט לרהיט ועל השיש מטפסת , מגיעה.
מרגישה אותך תוהה יחד איתי - מקיצוניות אחת של להיכנס ללא פחד למים סוערים, לקיצוניות שניה של פחד להרטב ולהרגיש.פחד לגעת בריצפה.
אין לי תשובה בשבילך, אבל ככה בדיוק הלכתי לישון אתמול. בלי חשק באמת לגעת מבפנים. קצת כואבת.
מרגישה אותך צוחקת עלי או אלי, מכוונת אותי בדיוק למקום שאליו את רוצה להגיע ולא מוותרת.
את לא רוצה להיות הגורם לשיתוף הפעולה המלא לגמרי, את לא רוצה הורים ביחסי מים שקטים, את רוצה את שנינו שוחים יחד. את גם לא רוצה סערה. את רוצה התרגשות ללא קשר אליך ושיתוף פעולה מלא, את רוצה מרחב רגשי רחב וסמיך להגיע אליו. את צודקת , זה מגיע לך. אנחנו מנסים. לא תמיד קל לנו. אבל את חייבת להודות שאנחנו כל הזמן מנסים ומשתפרים.
אי אפשר ללדת בלי לגעת בעצמי עד הסוף בבפנים. אי אפשר ללדת עם פחד להרטב.
את צועקת:תהיו עבורי לגמרי ביחד, על אותו התדר, באותו החיבור הישן של העוצמה שביניכם. לחיות. להרגיש. לאהוב.
משימות של יום חדש. כל יום זה מגיע ברמה אחרת.

אולי הלילה אני יחלום על מים כחולים ועל רוח ושמש, ועלי ועל אבא שוחים שם בפנים, בין דגים ואצות וגם את ואחות?

אחותך כבר חודש מתעקשת שנקרא לך "שמש". ואני בוכה כי היא כל כך צודקת. אתמול כשהלכנו לישון היא אמרה לי באוזן בשקט:
"התינוקת גדלה וכבר רוצה לצאת מהבטן" ואני חשבתי שהיא התרגלה שלאמא יש בטן גדולה.
נכון, אישרתי לה ושאלתי אם היא זוכרת שגם היא היתה פעם בבטן.
"כן, גם אני כשהייתי קטנה, ואז גדלתי ובאתי החוצה במגלשה" , סימנה לי עם היד תנועה החלקה בתוספת קולות הדגמה. כל כך מתוקה.
את מכאיבה לי בבטן, מסמנת לי לפעול במהירות. כן, גם את שם בפנים מלאת התרגשות. את כבר יודעת שלא רע פה, שרק צריך ללמוד את הגבולות. חוקי הכבידה, זמן, מרחב, רגשות מוזרים וזכות הבחירה.
ואני עדיין תוהה איך הגעת ובדיוק למה. מה נלמד ממך. כן, אני מבטיחה להקשיב. אני לא יכולה להבטיח תמיד להבין.
את מה שאת עוד יודעת אני כבר מזמן שכחתי, רק מנסה להזכר. ולהבין.
עוד יום של שחרור והקלה.את כל כך מרגיעה אותי עם כל מה שאנחנו עוברות יחד, תודה.
שוב בוקר טוב לך קטנה. באהבה.

(11.11.2003 15:45):
יום של גשם, יום מבולבל. עייפות לא רגילה. בחילה.
כן כן אני מודעת לקיומך, את דואגת לסמן לי בצירים יפים שגם לך לא קל. מממממ.... החלטת לצאת בקרוב?
שאבא יחזור כבר הביתה, אני מתגעגעת.
אחות התעוררה בבוקר, שאלה: "התינוקת יצאה כבר?" רצתה לראות ולגעת בבטן הגדולה כדי להאמין שכלום לא השתנה. אבל את הרי לא תוותרי על נוכחותה. את יודעת בדיוק מי ומה חשוב וגם למה.
אני יודעת שבינכן לא תהיה קינאה. הסתגלות, דאגה, חיבוק ונישוק. שתי אחיות והרבה אהבה.
"חכי חכי" כל אותם שמסביב אומרים לי - מבטיחים שעוד אגיע להרגיש את הקושי, שאני אשבר עם שתיכן.
אחות וגם את שעוד לא נולדת ממלאות אותי, תמצית ההוויה. אתן לא הייתן מגיעות לכאן אם הייתן "בעיה".
כניראה שגם לך יפריעו כל מיני דברים שתראי מסביב. וגם את תלמדי לחיות עם זה . שיעורים.
אני זוכרת את עצמי כשהייתי ממש קטנה, חושבת בתימהון כמה אנשים מוזרים. כמה חשובות להם המילים, ובעצם מה הן מביעות. גם את תדעי להתבונן באנשים ופשוט לזהות? אני בטוחה שכן, הרגשתי את זה עוד מאז שהגעת אל תוכי.
בואי, נלך להגיד שלום לאבא. גם אם לא בא לך אין לך ברירה. את עמוק בתוך הטרמפ.

(12.11.2003 08:34):
לפעמים, לרוב כשאני מתעוררת, ואני לא רוצה להתמרמר אבל לפעמים אני מתעוררת בגלל, יש לי הרגשה שאת אינך.
כאילו הנשמה שלך יצאה לה לטייל. "שלום, אני יחזור אח"כ".
זה לא מפחיד אותי, זה מובן לי , זאת פשוט תחושה מוזרה. רגעים בהם כאילו אפילו הבטן הגדולה לא קיימת. נשארתי רק אני , והשאר שכבר התרגלתי אליו - ריק.
לעולם אני לא יוותר עליך. אני אשמור עלייך הכי שאפשר. וגם את תשמרי על עצמך.
עבורך זה כל כך טבעי , ובעצם גם עבורי - החיבור הזה שבינינו, שהוא לכל החיים ויותר. ואת צוחקת עלי, מה אני בכלל עושה עניין, זה כל כך ברור לך שככה זה צריך להיות ובעצם לכן את כאן.
הלוואי שתמיד תרגישי ככה, שכלום כלום כלום לא יקלקל לנו את זה. שתמיד אני אהיה המובן מאליו, שתמיד אהיה זמינה.

(12.11.2003 11:39):
את לא שקטה היום, אני מרגישה שלא נוח לך. מנסה לדחוף את הקירות, צפוף לך.
עוד קצת ולא תהיה הצפיפות הזאת יותר, תאלצי להתרגל לעולם רחב ופתוח. לאויר ולנשימה, לעיכול ולשינוי.
אם את חושבת שעכשיו קשה, אז תדעי שאח"כ יהיה עוד יותר. אבל יהיה גם כיף ותהיה משפחה שלמה בשבילך.
לשמור שלא תהיי רעבה, שלא יהיה לך קר, שלא יהיה לך רטוב, שתהיי בידיים רק של מי שנעים לך, שלא תחסרי מגע, שלא תצטרכי "לרצות" שום דבר - לפחות לא בהתחלה.
הלוואי שיכולתי לזכור באמת איך היתה הפעם הראשונה שלי - להרגיש אויר במקום מים, פעימה ראשונה, שאיפה וזרימה של הדם. ואמא לוקחת אותי בידיים. סופי כל כך - וגם התחלה.
הנה נרגעת שם בפנים קצת, שוב הליטופים העדינים. מאותתת לי שהכל בסדר.
את יחד אתי שומעת את כל הנשמות הטובות שאומרות לכל אורך הדרך - "תהני כל עוד את יכולה" - כאילו שאח"כ יש רק סבל ואין הנאה. ולי מתחשק להגיד לך שתהני גם את. תהני מהצפיפות של הרחם כל עוד את יכולה. שכל דקה חשובה.
אבל אותי זה היה מעצבן , אז אני רק חושבת (בקול-אז מה??) ולא אומרת.
ובכלל זה משפט פולני, בטח נדבקתי מאבא.
אני מאפשרת לך זמן, ואת מגיבה בציר ולוחצת. כן אני זוכרת שאת עושה רק מה שאת רוצה, בגלל זה הגעת אלי.
את בטח תהיי ממש כמו אמא - הרבה עקשנית וגם קצת מטורפת. ואבא אומר שכמעט לעולם לא מתפשרת.
אבא. כן זה ההוא שיושב פה כבר יומיים וקורא עם דמעות בעיניים, וכל כך משתדל בשבילנו.
אמא אוהבת.

(15.11.2003 20:13):
יומיים וחצי לא היינו פה אני ואת - ומה השתנה:
הבטן קצת יותר גדולה.
אמא מרגישה כמו נחום תקום.
הצירים לאט לאט נעשים עמוקים יותר.
הציפיה גדלה.
בין בחילה ליציאה יש לי הרגשה טובה, חזקה, מרגישה טוב.

חלום: התעוררתי בבוקר מחלום מוזר. הפרשה דמית מכתימה אותי - כמו אחרי לידה.
לא נקיה, שחורה, סמיכה. והמון.
התעוררתי מבולבלת.
חצי בוקר הייתי לא שקטה. ואת כמעט לא זזת שם בפנים. מחכה.
לקחתי את עצמי בידיים. התחלתי לנשום אל הנקודה הכי תחתונה שבבטן. כאב שם. שאיפה עמוקה, ועוד אחת, ועוד, ופתאום התחלתי לבכות. ואת התעוררת כמו חיבוק מבפנים. הקלה. וציר ארוך .
מדהים איך שזורים זה בזה הכיווץ וההרפיה.
כבר אין כאב, ואת כולך חיים. ומשהו בי התרכך.
זיכרון שעלה: לפני כתשע שנים , שיעור הילינג, תרגיל בדמיון, אני תלמידה. אפילו לא זוכרת מה היה הנושא, רק את מה שעלה.
אישה בודדה בין שיחים סבוכים ועצים נמוכים. טבע פראי. אישה בקושי לבושה, זזה במהירות, בוחנת את הסביבה - הישרדות. מתקדמת כל הזמן, אסור לעצור. חיות. הגיע הזמן. היא מוצאת כוך קטן ומוגן בתוך השיחים, כורעת ללדת.
אין מילים, רק תחושה. התרגיל נגמר ואני ידעתי שהיא לוקחת תינוקת וממשיכה בדרכה.
למה זה עלה דווקא עכשיו? מה זה אומר? מה את מנסה להגיד לי?

מהראש חשבתי עלייך ורציתי אותך, התחברתי אלייך לנשמה.
מהמצח דמיינתי אותך יחד איתנו במשפחה.
מהגרון דיברתי עלייך ואלייך.
מהלב אוהבת אותך.
מהחזה עולה העוצמה שלך והייחודיות שלך.
הבטן משמשת לך כבית ונותנת לך ולי תחושה.
הרגליים נושאות אותך והאגן התחתון עוד רגע יחבר אותך לאדמה.
תהליך מופלא של הטבע. את בכולי וכל העולם בך.
אם עדיין לא הבנת את זה או שאת לא בטוחה אז :
אני מחכה לך, מזמינה אותך לבוא. אני בוטחת בך שתמצאי את הרגע הנכון עבורך, הרגע שממנו יהיה לך הכי טוב בהמשך. אני בוטחת בעצמי שאוכל להניח לך להגיע כפי שתבחרי. אני בוטחת בגופי.
את מכינה אותי. אני מכינה אתך.
אמא שאוהבת אותך.

(17.11.2003 14:20):
טוב קטנה, זהו אחד מאותם הימים שאמא חייבת להגיד לך חד וחלק - את מתחילה להגזים.
אני בהחלט מרשה לך לפשפש לי בקרביים גם התחתונים ביותר, בכל פעם שאני מתיישבת ושלא נדבר על מתכופפת אני מרגישה שעוד שניה אני חלילה שוברת לך את המפרקת כי הראש שלך תקוע לי ממש בתוך התחת.
אם לך זה לא כואב ולא מפריע - אז בסדר. אני בטח סתם דואגת כי אחרת לא היית נתקעת דווקא שם.
אבל סבלנות זה דבר מאוד לא פשוט כשקמים בבוקר , מסתכלים בראי ופרצוף של חציל קלוי מביט בי חזרה, ועוד מחייך.
הי הי, מה את בועטת - אני בטוחה שאת שם צוחקת , מתגלגלת.
את קצת תוהה על מה ולמה ומה בעצם קרה, מה העניין עם אמא שהיא לא רגועה.
נו הכנה ללידה זה לא פשוט ולא קל לי. מצטערת אם את מאוכזבת. ובפעם הראשונה בהריון הזה , שעברנו ביחד ללא עייפות, ללא בחילה, ללא מחלה, הכל עבר חלק, רק הצירים שדווקא איתם אני יכולה לחיות, אבל מה פתאום עכשיו הגרון כואב ומאיפה הגיעה הנזלת.
אז את לא היית פה בפעם שעברה - היתה פה אחותך הגדולה. ופתאום הזיכרון מכניס לי דאגה.
זיכרון של שהיה "ארוכה מידי" לטעמם של הרופאים, זיכרון של זירוז מיותר לדעתי שהיתה מנוגדת לדעתם של כולם.
זיכרון של לידה טראומטית ומגעילה. אין הקשבה. אין שיתוף פעולה.
אז כן, אני דואגת, וכן, אני פוחדת, וזה מצחיק אבל דווקא בגלל זה אני עוצרת.
בטח בגלל זה כבר כל כך הרבה זמן יש צירים, מרוב פחד ודאגה משידורים חוזרים.
ואת כזאת חמודה וכל כך מכינה בשביל שתינו את הכל. בסדר קטנה, אני ינסה להרפות.
להבין שאני במקום אחר, לזכור שאני היא זאת שבוחרת. לנקות את הפחד, להוריד מעצורים.
שקט עכשיו, כולם ישנים. זאת ההזדמנות שלי ושלך לסדר עניינים.
חיוך אצלי על הפרצוף וחיוך אנרגטי שלך. הולכים להביא ריפוי יחד.

(17.11.2003 14:28):
רגע, דבר אחרון.
כבר יש לך שם. וזה הזמן הנכון.
חשבתי שלא יהיה לך עד שנראה אותך, אבל זה לא נראה לי נכון.
אז בחרנו שם עבורך, כן, חוץ מהשם ההוא שקראנו לך בו עד עכשיו. אבא בחר לך, ואמא אישרה. ואחות שהתבקשה לבטא אותו אמרה מיד ש"זאת האחות שלה" . ילדה חכמה.
ואני יודעת שהוא מתאים לך, ואני יודעת שהוא טוב לך, אני אוהבת את החיבור שלו אלייך.
ומאוד מרגש אותי שוב ושוב ושוב כמה שאני מכירה אותך, כמה שאני מרגישה אותך.
ואת עוד לא נולדת. אבל את פה ואיתי. כל הזמן.

(18.11.2003 09:02):
בוקר טוב לנו.
את כבר יודעת שאמא מרגישה בערך כמו חתול שמתמתח אחרי שעת שיזוף בשמש הראשונה של האביב .
ואני מקווה שגם את. יש לי רק דבר אחד להגיד לך כרגע:
אין, אין אין מקום יותר נמוך שאליו תוכלי להגיע בלי לצאת החוצה. לא יעזור לך כמה שתנסי. רק שנהיה שתינו סגורות על העניין הזה. כי לא ממש ברור לי מה את חושבת שאת עושה.
לא שאכפת לי כל כך, רק זאת הרגשה מאוד מוזרה לשבת ולהרגיש את הראש שלך דופק בספה.
וואו כמה שאני אוהבת אותך, קטנה.


[u]אין, אין אין מקום יותר נמוך שאליו תוכלי להגיע בלי לצאת החוצה. לא יעזור לך כמה שתנסי. רק שנהיה שתינו סגורות על העניין הזה. כי לא ממש ברור לי מה את חושבת שאת עושה.[/u]
באמת לא היה מקום יותר נמוך. את יצאת.
והגיע הזמן לכתוב את סיפור הלידה ולפנות מקום לסיפור הלידה הבא.
היום, אני מבטיחה.


[b]סיפור הלידה של כליל שמים[/b]

18/11 הלכנו לישון אני ואת בערך ב 23:00. ב 01:00 התעוררתי. צירים. חדים, חוזרים על עצמם.
קמה לסלון ומוצאת שם את אבא רואה סרט. "אני הולכת לסיבוב" מודיעה, ויוצאת.
לילה שקט, עם כל צעד שלי אני מרגישה לחץ למטה. חצי שעה מטיילת, מבחינה שהצירים עומדים בזה יפה. חוזרת הביתה, מתזמנת צירים עשרים דקות (כל 4/7 דקות) ומחליטה ללכת לישון. מדהים איך למרות שצירים היו הרבה קודם, ידעתי לזהות ולהודיע לאבא ש"זה זה".
ארבע בבוקר - הצירים מתחזקים ואני מתעוררת. מסתובבת בבית. ציר כל חמש דקות, אבל זה עדיין לא זה.
זוכרת צירים כל כך כואבים מהלידה הראשונה, שזה לא נראה לי הגיוני שהיום אני יולדת. אז לא חוויתי התפתחות של צירים.
בסביבות חמש מתקשרת לשרהלה, עדיין מתלבטת. "מקסימום אני יישן אצלך בסלון" היא אומרת ויוצאת.
צירים כל ארבע דקות, והולכים ומתארכים. חצי שעה אח"כ אני שמחה ששרהלה בדרך.
מתקשרת גם לכרמית ולילי ומבקשת שיגיעו.
בסביבות שש ורבע שרהלה מגיעה. מוצאת אותי הולכת במעגלים במטבח (ההליכה במעגלים היא טראפיה ידועה שלי מאז ומעולם), בכל ציר מרימה ידיים למעלה ונושפת בצליל נמוך.
"זה היה דווקא ציר יפה מאוד בשביל מישהי שלא בטוחה שזה זה....", היא מתפעלת מהציר הראשון שעובר, מצחיקה אותי.
מבקשת שאשמור כוח ולא אמשיך להסתובב ככה.
הצירים מתחזקים ואני משמיעה אותם אל תוך הדשא דרך החלון.
שרהלה מאחורי בכל ציר, מעסה את הגב התחתון. מדהים כמה שהיא יודעת איפה כמה ואיך. כל ציר!!!! היא מדהימה.
בסביבות שמונה וחצי בבוקר בודקת פתיחה. 5. תשע או אולי תשע וחצי - 7.
נכנסים לבריכה. שעתיים בבריכה, והצירים מתמעטים. בסוף אני יוצאת מהמים, חזרה לחלון.
כרמית דוקרת אותי. אני תמיד רגישה לדיקור , אבל הפעם זה בלתי נסבל. לא טוב לי עם זה. מוציאים את המחטים אחרי כמה דקות ואני נרגעת.
כבר צהריים וכולם נהיים רעבים.
גם אני. צירים צירים אבל שתי לחמניות ושתי בננות מוצאות את דרכן לבטן שלי בין לבין. וגם פסק זמן.
בצהריים הולכים לישון. ישנה על מזרון בסלון. עם כל ציר קמה, נשענת על הפוף , שרהלה מאחורי. לילי מחליפה אותה כשהיא עסוקה במשהו.
הגדולה מסתובבת לידנו כל הזמן, מלטפת כשאני נשענת על החלון, עסוקה. בצהריים נרדמת בסלון על מזרון גם היא.
נכנסה איתנו לבריכה. כבר חצי שנה היא לא יונקת - כואב לי כשהיא מנסה,
אבל מערכת היחסים הישנה והטובה עם הציצים נשארה, היא מלטפת אותם , מדברת אליהם, צוחקת אליהם. מצחיקה.
בסביבות שלוש כשהפתיחה עדיין שבע שרהלה רוצה לפקוע את המים. פוחדת שהצירים יעייפו אותי ורצתה קצת לזרז.
ביקשתי לחכות חצי שעה. אחרי חצי שעה כשלא היתה התפתחות - פקעה.
תחושה ריקה בבטן שלי. ריקה אבל עדיין מלאה.
התחושה של אחרי אומרת שהייתי צריכה ללכת עם הגוף שלי, בקצב שלו. (כמובן....).
אכלתי וישנתי - צברתי כוחות.
אחרי הפקיעה, נכנסים לבריכה שוב. הצירים מגיעים עם הפסקות גדולות ביניהם אבל עוצמתיים הרבה יותר.
חדים יותר. אני נזרקת אחורה לחוויה הקודמת, והפחד משתלט.
עד עכשיו הצירים היו חזקים וכואבים, אבל בשליטה, מקדמים.
עכשיו הם חדים, לא מאפשרים לי לנשום, לא מאפשרים לי להרגיש את עצמי. מחפשת את עצמי ולא מוצאת.
לילי מחזיקה לי את שתי הידיים. מתוך הכאב אני מרחמת עליה....אני בטח מכאיבה לה נורא! היא בוכה , אני דואגת בתוכי.
היא בוכה מהתרגשות ולא מכאב, אבל בכל זאת אני חושבת על זה.
הצירים נראים לי ארוכים וחזקים כמו אז.טוב, אולי פחות ארוכים. אני צורחת עם כל ציר, צרחות שמתפזרות, לא ממוקדות. הגדולה מחליטה שהיא הולכת לשכנה.
היא לא רגילה לראות את אמא מתפזרת. נבהלת, אבל מבינה.פשוט מחליטה שהיא לא רוצה לראות יותר.
כל כך עייפה, נשענת על השפה של הבריכה לנוח בין הצירים. ישנה. וחם לי. כל כך חם לי. עושים עלי רוח, זה בקושי מורגש.
לא מרגישה לגמרי מחוברת לגוף שלי. הצירים מכניסים אותי לתוך הכאב והגוף כמו נעלם.
שרהלה מבקשת ללחוץ. אני לא מרגישה את הצורך, מחפשת.
ללחוץ? לאן? איך אפשר ללחוץ אם אני לא מרגישה את עצמי?
מתייאשת מלנסות לחפש איפה היא נמצאת בפנים, ופשוט לוחצת למטה עם כל ציר. לוחצת וצועקת. צועקת? צורחת !!!!!!!!!!!
זוכרת רגע אחד של ייאוש - מתי כבר ייגמר??? ואז שומעת את אביב של כרמית בוכה מחוץ לחדר. בכי של תינוק. נזרקת בתוכי למציאות, מקבלת כוחות מהבכי שלו. נזכרת איפה אני ולמה.
ממשיכה ללחוץ עם כל ציר. שוב נחושה , צורחת ולוחצת.
אבא יושב מאחורי במים, ולא נוח לי בשום צורה. הרגליים לא מגיעות לדופן הנגדית בצורה שתאפשר לי ללחוץ בלי לזוז עם המים, והלחיצות נראות לי לא אפקטיביות. מנסה למצוא תנוחה נוחה.
פשוט לא מרגישה שום צורך ללחוץ. גם בלידה הקודמת לא הרגשתי. אולי אין לי צורך כזה? ובכל זאת מקשיבה לשרהלה שמנסה לכוון ללחיצה , ולוחצת.
ופתאום התחושה של הפרינאום שמתרחב. "שמן", אני מבקשת. פעם ועוד פעם. מרגישה את הראש.מרגישה כאילו אני הולכת להיקרע. מתיחה .
רגע של שקט.
נדמה לי כאילו חצי שעה עוברת בשקט בשקט והראש ממתין ליציאה. מלטפת את השיער. עוד ציר, לחיצות קצרות, הראש יוצא.
להשאיר אותו במים, לא להתרומם. זה כמו עולה לי במאמץ. עוד רגע ו........ אבל עדיין לא. לחכות, לכבוש את הצורך להוציא, לכבוש את הסקרנות, לכבוש את הרצון לסיים את התהליך.
עוד לחיצה והיא מחליקה החוצה אל המים. בחמש אחה"צ היא נולדה.
"נקבל אותה בשקט" אני זוכרת ששרהלה אמרה.
מרגישה את חבל החיים נמשך לי על הירך ואת הגוף החמים שלה מחובק אצלי בידיים. חלקלקה, רטובה, אני לא זוכרת אם בכלל יצא לי משהו מהפה,
רק זוכרת את התחושה של להחזיק אותה סוף סוף. לחבק. הרצון להיות איתה, הצורך להגן. ללטף.
השכנה מביאה את הגדולה ואנחנו מדברות. אני מרגישה בצורך להחליף איתה כמה מילים כדי להרגיע, כדי להכיר ביניהן.
הקטנה מתחילה לינוק, כאילו יש מאחוריה שנים של נסיון. אני נהנית מהתחושה, מודיעה בקול שהיא יונקת.
חבל הטבור כבר לא פועם, אנחנו חותכים. ברגע של החיתוך היא נרעדת. אני מרגישה את הגוף הקטן רוטט ואז היא מתחילה לבכות. השקט נשבר.
היא הרגישה את זה , אני אומרת. לא היה לה נעים הניתוק. גם לי לא. נראה לי כנצח הבכי שלה. והיא חוזרת לינוק ואנחנו נרגעות שוב.
השיליה יוצאת.
אני יוצאת מהמים ועוברת למיטה שממול. מישהו מביא לי פסק זמן. מחזירה אנרגיה במהירות...
קר לי. מכסים. היא עלי, יונקת ללא הפסקה.
שרהלה בודקת נזקים. אין. רק שפשוף. טראומיל .
הכי כיף: להתקלח במקלחת שלי ולהיכנס עם כולם למיטה.


{+=[b]הריון שלישי בלוג + סיפור לידה[/b]=

[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2004-12-29T10:34:42):
סקס טוב תמיד עשה לי את זה. אבל טוב באמת, כזה שלא שוכחים לעולם. ז"א יותר טוב מכל הפעמים הטובות, הטובות מאוד והמעולות. הכי טוב.
זה עשה לי את זה עוד כשלא היינו נשואים. תמיד כיף להיזכר כמה טוב היה, וגם איך מייד תוך כדי ורגע אחרי וגם למחרת היה לי ברור שזהו, זה עשה לי את זה. אני בהריון . וככה הגיעה "גברת דמיוני" אל חיינו.
ושנתיים אח"כ כשבעלי יצא לחודש מילואים ונשארתי עצובה מאוד בבית, וחזר בהפתעה אחרי ארבעה ימים לביקור.
גם אז זה עשה לי את זה. וככה הגיעה "כרוכית" אל חיינו. זכינו. פעמיים. והנה הפעם השלישית.
ושוב אותו סיפור כמובן. איך קמתי בבוקר שאחרי, בחיוך הודעתי לשתי חברות שהיו בבית שאין , פשוט אין מצב שלא נכנסתי להריון.
ואיך שוב צדקתי.
עוד לא סיימתי לרדת את משקל ההריון הקודם. והיא כל כך תינוקת הכרוכית שלי, מה יהיה? נכון , היא זריזה, כבר הולכת ומדברת ומרביצה כשלא נותנים לה , קלעפטע חוצפנית , כרוכית מתוקה שלי. אבל המחשבה הראשונה שבאה לי היתה - כמה מעט היא מספיקה להיות התינוקת הקטנה של אמא.
ואז נרגעתי. לעולם היא תהיה התינוקת הקטנה של אמא, בדיוק כמו גברת דמיוני שגם בגילה המופלג היא עדיין תינוקת קטנה שלי.
ואח / אחות קטנים זה ברכה, זאת אהבה, ולא אמצעי להפוך אותה לילדת סנדוויץ מטורפת.
להיפך, היא תהיה אחות גדולה. ויש בה אהבה מספיקה לעשרה אחים קטנים חדשים.
ואני?
אני רוצה חמישה ילדים. הלוואי שיהיו תאומים. חלום ילדות ישן.
"את לא עושה כלום למען עצמך", "את כולך בשביל הילדים שלך", "את לא רוצה לנסוע לכמה ימים לבד???" ועוד ועוד ועוד , משפטי חוכמה או בעצם לא כל כך חוכמה של אנשים טובים.
הדבר הכי טוב שאני יכולה להעניק לעצמי הוא זמן עם הבנות שלי. אין ביעולם עוד דבר שכל כך ממלא אותי בשלווה ובאהבה ובכוח.
כמה עוצמה טמונה בלהיות משפחה ולחוות את זה.
והאיש שלי -
שמח . ודואג.
אני לא רוצה לדעת אם זה בן או בת. הוא רוצה.
אומר שהוא מרגיש צורך לדעת על מנת שיוכל להכין את עצמו לחיבור לילד כשייצא. "את חווה אותו איתך תשעה חודשים בתוכך, אני לא." הוא אומר לי.
הוא כל כך רוצה בן הפעם, ופוחד , ממש פוחד להתאכזב אם תהיה עוד בת. בוודאי שהוא יאהב אותה או אותו באותה המידה, אבל קשה לו כרגע. ואני מגלה שלי קשה להבין את זה.
לא איכפת לי בן או בת, לא משנה לי. פוחדת שיהיה בן, כי איך נפתור ביננו את סוגיית ברית המילה.
קשה לי גם להיות עדה למאבק האגו של בן זוגי . מה זה משנה בן או בת? נשמה.
מנסה לעזוב את העניין ולתת לו להתמודד עם זה לבד. לא יכולה כרגע לעזור לו .
הטבע שלנו יסייע לנו פה. נזרום עם זה כמו תמיד . ואני כבר יודעת מה זה יהיה.
הכי כיף לי בעולם. יש לי את הזכות לגדל עובר בבטני. נשמה. בן אדם.


[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2004-12-29T11:43:09):
זהו [po]דף בלוג[/po]

שיהיה בהצלחה עם ההריון ובהנאה! @}

<אהבתי את הניק שלך>


[b][po]נועה ברוך[/po][/b] (2004-12-29T16:30:10):
[u]אני רוצה חמישה ילדים. הלוואי שיהיו תאומים. חלום ילדות ישן.[/u]
הלוואי ויהיה לך כל מה שתירצי @} בהצלחה ובכייף.


[b][po]ענ בל[/po][/b] (2004-12-29T21:38:47):
כלכך יפה מה שספרת.
:-)


[b][po]ענ בל[/po][/b] (2004-12-29T21:39:20):
אני אוהבת נשים שמעריכות סקס טוב.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-02-20T15:22:10):
הריון קשה הפעם יותר מהפעמיים הקודמות.
אני שרגילה להיות בריאה כל כך, לא נושמת עכשיו. גורם לי להתחיל לבדוק את מערכות היחסים שלי בחיים.
מערכות היחסים עם האנשים הקרובים אלי - משפחה, חברים, יחסי עבודה, הכל. כשאני בהריון הכל נהיה רגיש, השיעורים מתעצמים וניתן לפרש את הסימנים ביתר קלות.
מתכון בטוח לצאת מההריון והלידה חזקה יותר, חכמה יותר, אמא יותר, חברה יותר, בת זוג יותר. הכל יותר.
כמה מדהים החיבור הרגשי שאני מרגישה לעובר הקטן שאצלי בפנים. יכולה לדמיין את הגוף הקטן הזה אצלי בידיים, מלטפת אותו, מחבקת אותו, מנשקת אותו.
הדרך ארוכה וחשובה ומדהימה.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-05-12T22:03:40):
כמה זמן לא כתבתי - לא הרגיש לי נכון. ועכשיו בא לי. קצת.
כמה רחוק נראה לי עכשיו מה שכתבתי - הריון קשה הפעם.
לא קשה, קל ואהוב ומדהים, נפלא. מרגישה כל כך טוב שמוכנה להיות בהריון כל חיי.
שבוע 26. מרגישה כל כך חזקה . מאמינה בדרך שלי יותר מתמיד. בוטחת בעצמי ואוהבת את עצמי.
מתרגשת לקראת הלידה כאילו זוהי הפעם הראשונה.
הגדולה בת ארבע וחצי, וישנה היום בפעם הראשונה בלעדי . אצל סבא וסבתא. פתאום החליטה הודיעה ועשתה. אלוהים איזו ריקנות מצד אחד, ואיזו שמחה בעצמאות שהיא לוקחת לעצמה מהצד השני. יאכלו את הלב כל אלו שטועני שהמיטה המשפחתית מוציאה אותם מפונקים וחסרי עצמאות. היא עצמאית כשהיא מרגישה שזה הזמן להיות עצמאית. שיש לה את הכלים להיות עצמאית. ככה זה בכל דבר, ואז היא פועלת בבטחון מדהים ובבגרות מדהימה ואני אוהבת אותה עד אינסוף.
וההוא שבבטן - גם לו היא חסרה. היום נלך לישון בלי יד של ילדה בת ארבע וחצי מלטפת אותך דרך הבטן ומחכה לתזוזה. איך בכל כך מעט זמן נהיית חלק משגרת היום יום שלה , כל כך היא אוהבת אותך.
והקטנה מביטה על הבטן בהשתאות. נראה לה מוזר שזה צומח , כבר לא ממש נוח לה לשכב על הבטן לינוק בלילה. מחליקה הצידה ונועצת בך ובבטן מבט מוזר. היא יודעת? מידיי פעם מעיפה לך איזו מכה הגונה. כן, היא יודעת.או שאולי ככה אני רק מרגישה.
וכמה אני בוטחת בה שתאהב אותך כשתצא. איך לא? היא יצור של אור ואהבה. נסיכה קטנה שלי.
טוב לי. אני חזקה .


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-05-14T16:19:50):
ברקסטונים הם תופעה מוזרה. או אולי ההריון הזה הוא כל כך אחר מהראשון ומהשני.
פעמיים עליתי 25 קילו. בכיף - לא בסבל. אהבתי את עצמי . והפעם , 4 קילו קטנים בינתיים. לא ייאמן, בשבוע 26 אני פשוט לא צריכה בגדי הריון. נכנסת לכל המכנסיים עם הגזרה הנמוכה מתחת לבטן שלבשתי קודם. ואני מודה - זה מרגיש תענוג.
והתחושה היא שהגודל הקטן יותר מאפשר לי להרגיש דברים בחדות רבה יותר.
או אולי כבר שכחתי????
צירונים נעימים התחילו בשבוע 21. ישנם ימים של ציר בשעה לפחות ולפעמים חמישה . ולפעמים צירים בודדים המשך היום.
כל ציר הוא 7 שניות מדהימות של עונג. פשוט עונג . חצי אורגזמה. מדהים. מה זה צריך להיות??? ההורמונים מחרפנים אותי לגמרי???
אני מוצאת את עצמי מחכה להם ונהנית מהם . תחושה מדהימה. כל כך אחרת מהתחושות של הצירים שהתחילו בהריון הקודם בשבוע 34 , ולא ממש כאבו אבל לא ממש היו נעימים.... יותר מהכל הם גרמו לי לדאוג מלידה מוקדמת שתחייב לנסוע לבית החולים.
והפעם , גם כשעובר עלי יום עם צירים מסודרים חמש פעמים בשעה, הם לא מדאיגים - הם מעצימים. מכינים. צירים טובים.
אוהבת כל כך את ההרגשה הזאת.
מרגישה עמוק בפנים שכל אחד כזה מכין את הגוף שלי ללידה, מכין את העובר שלי ללידה, טוב לי.
אתמול התנהלה פה בבית שיחה על התמכרויות. אין לי התמכרות כבר שנים. לפחות לא כזאת שאני מודעת אליה. אבל הייתי מתמכרת בכיף ללהיות בהריון עם הברקסטונים האלו.

הגדולה בהחלט לא תפסה עצמאות ביום העצמאות. ב 24:00 היא החליטה שהיא סיימה לישון אצל סבא וסבתא ותיזזה את אבא להביא אותה הביתה. 45 דקות נסיעה. יכולתי להתעקש והיא היתה נרדמת אבל כל כך התגעגעתי שכל כך הבנתי את הרצון שלה ב "אותך, אמא" .
למחרת : "אני רוצה היום לנסות שוב לישון אצל סבתא". כבר לא " אני ישנה היום אצל סבתא". לנסות זה נחמד אבל הלילה אמא ואבא רוצים לישון בלי נסיעות מיותרות. תנסי בפעם אחרת. "טוב, נו.............."


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-05-19T21:15:48):
לא ייאמן שנגמר היום הזה. שתיהן במיטה ישנות בשלווה ואני מתפנה לעכל את חוויות היום .
הגדולה חזרה מהגן עצבנית. אני שונאת את הגן, ולא מבינה למה היא כל כך אוהבת ללכת לשם.
בצהריים בכתה שעתיים. בוכה הרבה - תמיד. כלומר באופן די יומיומי. בכי הוא פשוט חלק מסדר היום הרגיל שלה.
אחרי שעה וחצי של בכי , חיבוקים, צעקות שלה על אחותה ועלי וכו', לא יכולתי להכיל יותר. ביקשתי ממנה לבכות לא עלי כי גם אני צריכה רגע להרגע.
הבינה אבל הלכה וחזרה. שוב שאלתי למה היא בוכה. ענתה לי
הלב שלי לא נותן לי להרגיש שימחה אז אני מרגישה עצובה. איזו מן תשובה עצובה של ילדה בת ארבע???
שוב חיבקתי וניסיתי לדובב אותה לדבר. רצתה רק בריכה. בסוף נרגעה, אספתי קצת כוח והלכנו לבריכה.
התברר שהע. גננת שעבדה בגן בחודשים הראשונים ועזבה כשחלתה בסרטן נפטרה בבוקר.
הגננת בגן בכתה כל היום. דיברו על מחלת הסרטן, על המוות, הדליקו נר, דיברו על כמה שעצוב. והגננת לא הצליחה להפסיק לבכות יום שלם.
הגדולה יודעת מה זה מוות, אנחנו מדברים על זה איתה באופן די חופשי כמו על שאר נושאי החיים. אבל העומס הרגשי כניראה היה גדול מידיי.
נראה לי שלא ההתמודדות עם המוות כמו ההתמודדות עם העצב של הגננת והבכי. דמות שהיא רגילה לראות חזקה ומכילה ובשבילה, התמוטטה לה מול העיניים במשך יום שלם. ואני לא ידעתי. ארבע וחצי שעות היא בגן כל יום , והיום אלו היו ארבע וחצי שעות ארוכות מאוד.
אני כועסת כל כך שלא אמרו לי כלום. ושוב מוצפת בכעסים שאין לי מה לעשות איתם כלפי הגן. והיא אוהבת את הגן שלה כל כך.
בערב לפני השינה דיברה על מה היא מרגישה , כמה היא עצובה, על הצורך לזכור את המטפלת. ואם היא תשכח אותה ברגע שהיא תירדם - מה יהיה?
[list]
[*] אני יזכיר לך בבוקר, הבטחתי לה. אהבתי אותה, אני מתגעגעת אליה. אני יודעת, מותר לך, גם אני.
[/list]
אני מרגישה שלא מיציתי את היום הזה איתה. הייתי רוצה עוד קצת זמן עכשיו איתה , ללבן עניינים, לדעת שבאמת הכל בסדר, שהיא ישנה בשלווה.


[b][po]מתוקה מתחילה מחדש[/po][/b] (2005-05-21T20:48:19):
אמא לביאה
את באמת אמא לביאה
והבת שלך גורת אריות קטנה ואמיצה
התרגשתי מכן עד דמעות
תודה על מה שכתבת


[b][po]נועה ברוך[/po][/b] (2005-05-21T22:11:35):
[u]הם לא מדאיגים - הם מעצימים. מכינים[/u]
פשוט מדהים! אפילו בחלומי לא הייתי יכולה לדמיין שאפשר למצוא תחושות כאלו בסיטואציה כזו.

[u]הייתי מתמכרת בכיף ללהיות בהריון עם הברקסטונים האלו.[/u] [b]חייבת[/b] לגריין.

[u]נראה לי שלא ההתמודדות עם המוות כמו ההתמודדות עם העצב של הגננת והבכי[/u]
[u]אני כועסת כל כך שלא אמרו לי כלום[/u]

כמה שאת צודקת ! אוי, כמה הייתי כועסת. לא יודעת אם הייתי מצליחה לשמור את הכעסים האלו לעצמי.

_את באמת אמא לביאה והבת שלך גורת אריות קטנה ואמיצה
התרגשתי מכן עד דמעות. תודה על מה שכתבת_


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-05-22T10:42:53):
{@
תודה....


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-05-22T13:02:11):
כבר שבוע מאז שפתחו את הבריכה וכבר הגדולה הצליחה להכניס את הבית ל"שיגרת בריכה".
ארוחת צהריים, קצת טלויזיה מנוחה כשעייפים וחצר גרוטאות עם גלידה כשלא, ובארבע - בריכה.
קובעת קביעות עם חברות מהגן, רוקדת ושרה במים עד שסוגרים. והקטנה בהתלהבות שיא. "באיה" "באיה" צועקת - אמבטיה.
בריכה. אני אומרת. והיא בשלה - באיה. שיהיה באיה.
נולדה לתוך המים וככה היא מתנהגת. אין לה פחד, לא מוכנה מצופים, גם לא שיחזיקו אותה. כל יום בולעת כמה ליטרים של מים ולא איכפת לה. כחולה מקור ורועדת, ולא מזיז לה.
שמתי לב שמאז שהתחלנו עם הבריכה, יש פחות צירים. או אולי אני מאוד עסוקה ופחות מתייחסת אליהם - התרגלתי?
אבל אלו שיש הם יותר ארוכים. מספיק ארוכים בשביל להגיד לגדולה לבוא לשים יד על הבטן כדי להרגיש את הציר לפני שייגמר.
והצירים עכשיו מחממים יותר, כמו גל שנועד להפיץ חום, מלמעלה למטה ופנימה וגם מהפנימה החוצה ולמטה.
בדמיון שלי אתה כל כך ברור, עובר מושלם שלי. יכולה לדמיין אותך לפרטי פרטים, את התנוחה שלך, את האיברים שלך, את העור שלך, את צורת העיניים ותווי הפנים שלך.
מרגישה צורך פתאום להתחיל לעשות לך היכרות עם הפתח. אתה יודע שעכשיו עדיין אסור לך לעבור שם, אבל לא רוצה לשדר בטעות פחד מהמקום.
כשתהיה מוכן לצאת תוכל לצלול ראש פנימה בשימחה. בינתיים זה יהיה המקום הסודי שלי ושלך.
אני יספר לך איך לדעתי תרגיש כשתעזוב את הרחם המוכר והנוח ותידחף שם לתוך ה"חור". וגם מה יחכה לך בצד השני.
ואתה תקשיב ותחכה בסבלנות ותגדל ותתפתח עד שתהיה מוכן.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-05-23T08:28:09):
[u]ואתה תקשיב ותחכה בסבלנות ותגדל ותתפתח עד שתהיה מוכן.[/u]
אמא כבר נותנת לך הוראות.....
מוזר אבל אתמול בלילה הבנתי שאני מרגישה אותך גדול. גם מדמיינת אותך גדול. ממש שמנמן.
אולי בגלל התזוזות שהרבה יותר כוחניות משני ההריונות הקודמים. בסקירה אמרו לי שאתה קצת קטן. לא מאמינה לזה. וגם לא אטרח לבדוק שוב.
מאמינה בך ובעצמי מספיק בשביל לתת לך מרחב.
הגופיות הרגילות כבר לא ממש מכסות לי את הבטן. היא פורצת מלמטה בהכרזה שלנו לעולם: אני קיים!!!
מעניין שהרגישות מגיעה אצלי עכשיו לשיאים חדשים ובמקביל גם הסבלנות. לא ידעתי ששניהם הולכים יחד.


[b][po]עינת טל[/po][/b] (2005-05-23T12:39:27):
אנחנו אותו שבוע ?!סוף 27.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-05-23T13:12:40):
אכן כן..... (())


[b][po]עינת טל[/po][/b] (2005-05-23T15:06:09):
( ( ) )


[b][po]עינת טל[/po][/b] (2005-05-23T15:06:53):
ניסיתי חיבוק ולא יצא...
אני אוהבת לקרוא אותך.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-05-25T22:19:44):
לקטנה יש חום כבר יומיים . כמה? - לא יודעת. הרבה בלילה. מעט בבוקר. עולה ויורד.
מרגישה מצויין, קצת פחות משחקת, אבל בהחלט במצב רוח טוב . פעם ראשונה שיש לה חום.
בלילה רתחה. דיברה אל סבא (שלא היה). רצתה לצאת החוצה. צחקה, עשתה פוק והתגלגלה מצחוק. תהיתי אם זה הזמן לקום ולעטוף אותה במגבת רטובה.
הנחתי לה - היא חיונית , היא חזקה. בסוף התעייפה מעצמה ונרדמה. בבוקר קמה כאילו כלום. החום נעלם.
"השתוללת בלילה?" שאלתי אותה, "פוק" היא ענתה, שוב צוחקת. מהכל רק את הפוק היא זכרה. הילדה הכי מצחיקה בעולם.
בדרך כלל כשכואב לבנות , או עצוב, קשה או מרגיש לא טוב , אני פונה לשיטות הטיפול ההוליסטיות שאני מכירה ומטפלת, ומחזקת.,
הפעם לא מרגישה צורך. להיפך - רק לעזוב במנוחה. לסמוך עליה שתדע להתמודד בלי עזרה. והיא יודעת. בשבילי זאת חוויה חדשה. שחרור.
הן כל כך שונות אחת מהשניה, הגדולה ילדה של אמא, הקטנה בגיל המופלג של שנה וחצי עומדת בתוקף על כך שהיא רק של עצמה.
מזל שיש לה עוד איזה שנתיים של יניקה ומזל שיש מיטה משפחתית. ככה היא יותר תינוקת קטנה ממה שאחרת היא היתה.
מדהים אותי כמה הרבה אהבה יש בי לשתיהן, וכמה אהבה כבר יש לי לזה שבדרך. וגם לשניים שאני יודעת שיבואו אחריו.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-05-28T22:39:33):
היום הבנתי שבכל פעם שאני מתחילה טיפול, אתה יושב בשקט ומחכה בסבלנות. לא זז כמעט לעולם בזמן טיפול. אין צירים בזמן טיפול. אתה בפינה שלך, מתבונן בנעשה בעיניים עצומות, אתה איתי וגם בצד.
ואז ההרגשה הזאת של - אתה מתעורר .
כמו נולד לי ברחם בכל פעם מחדש. אין כיף מזה. כל כך מסונכרן איתי יחד, כל כך קשוב וכל כך יודע כבר איך לשמור על עצמך. וגם מתי לא להתערב.
מי גאון של אמא???????????????
לקטנה כבר אין חום. לגדולה כבר יומיים חום בלילה.
נותנת לי הרגשה כאילו היא שבירה מבפנים, סופגת, נפגעת, הכל בשקט. וזה מתפרץ בשקט. בלילה. בפנימי שלה. מזכירה לי מאוד את עצמי - מה שמעורר בי צורך מטורף להגן עליה, לחבק אותה , להיות בשבילה. קשה לי לסמוך עליה שתדע לעבור הכל בעצמה.
האם אני נותנת לה את הכלים הדרושים לכך?
האם אני מספקת לה את האהבה והתמיכה וההבנה שדרושים כדי לעשות לה את הדרך הרגשית זורמת?
לפעמים אני בטוחה שכן, לפעמים מתמלאת פחד שלא.
זאת בעיה כי אין למה להשוות. כל ילד והצרכים שלו, כל הורה ויכולת ההורות שלו. כל נשמה והדרך המיוחדת לה.
יש לי בכלל זכות להתערב? או בכלל יכולת?
מזכירה לעצמי שהיא בחרה בי ללוות אותה בדרך. בחירה שלה ולכן הכל בסדר. כל השאר זה פחדים שלי.
לפני שלושה ימים, בפעם הראשונה נתפס לי בלילה שריר בשוק ברגל. ידעתי, הרגשתי כבר כמה ימים שהדם שלי בחסרים.
למחרת ביקשתי מהזוג שיעסה לי את השוק. להפתעתי זה גרר בעקבותיו אחרי שתי דקות עיסוי ציר גב חד וכואב. מייד התרעתי, הפסקתי אותו ולקח לי רבע שעה לסגור את הפה מגודל ההפתעה.
ובעצם כמה לא מפתיע.
מרגישה שאני חייבת להכניס לגוף מוצרי חלב. אז סידרנו בבית חלב עיזים באספקה שוטפת מהדיר השכן. כניראה שאני באמת צריכה את זה כי הריח לא מפריע לי ואפילו הטעם בסדר. הגוף יודע מה טוב לו .


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-05-29T07:40:30):
תמיד , מאז שהייתי ילדה הייתי בטוחה שאמות בגיל 27.
אז נכון שהייתי בדרך למטה, אבל זה קרה עוד לפני. ולפני כבר בחרתי לעלות חזרה.
בפועל מה שקרה הוא שבגיל 27 נהייתי אמא בפעם הראשונה. ובאותו רגע נפרדתי ממשהו שהיה בי קודם ואמרתי שלום למשהו חדש שנוצר.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-06-03T10:12:38):
אף פעם לא היה לי ממש איכפת מה עושים אחרים או מה חושבים עלי אחרים. עשיתי מה שרציתי גם כשהתוצאות לא היו מזהירות עבורי.
גם לא היתה לי בעיה לצאת לבד לבלות, לשבת באיזב פאב או ללכת לרקוד עם עצמי (אני ואני חברות טובות).
לפעמים , בעיקר בילדות הרגשתי אחרת מ"כולם" . חושבת על דברים אחרים, מתנהגת בהתאם. הרבה דברים נראו לי פשוט שטחיים ולא חשובים עבורי ולכן לא טרחתי לשמור על חברות הילדות שלי . מי שנשאר לאורך כל הדרך או אפילו רק קצת מהדרך, עשה זאת מבחירתו שלו בלבד , כשאני מבהירה זאת התנהגותית.
הקטנה שלי ללא ספק תהיה כזאת בדיוק. אני מסתכלת עליה ומתגלגלת מצחוק, היא כל כך מזכירה לי אותי וכל כך מצחיקה בעצמאות שלה ובהתנהגות שלה.
וכולם, כל העולם חברים שלה.
הגדולה כל כך אחרת. כל כך מתחברת לסביבה שלה, ובעצם לא. יש בה ביישנות טבעית, וטוב לב שפשוט לא מוצאים אצל הרבה אנשים.
ממרומי גיל ארבע היא לעולם לא תגיד משהו פוגע לחבר/ה, ועבדתי איתה המון על מה עושים כשחברה פוגעת בה, איך להתמודד עם סערת הרגשות שהיתה פשוט משתקת אותה.
להשתלב בחברה פשוט חשוב לה. גם כשחברה מתנהגת אליה לא "בחברות" היא מתעקשת להישאר , אפילו לחכות , ולהתמודד ולהשתלב לבסוף.
לפעמים כל כך כואב לי כאמא לעמוד מהצד ולהתבונן בתהליכים הפנימיים שמוקרנים אצלה החוצה בסיטואציות קשות.
הסבים והסבתות שלה חושבים שהיא מאוד מאוד מפונקת. ומצד שני מהללים את ההתפתחות הרגשית שלה ואת יכולת התקשור שלה עם העולם.
איך הייתי רוצה רק לכמה דקות להציץ לעתיד ולראות אותן בעוד 15 שנה נניח. איך הן יהיו? אני עושה עבודה טובה? בטח שכן. אחרת הן לא היו מגיעות אלי.
לפחות אני מנסה. ואני מאמינה שאם הן פה איתנו, אז אלו השיעורים שיגרמו להן לגדול. שיעור הוא שיעור ולא חייבים לאהוב אותו והוא לא חייב להיות נעים.

כבר שבועיים נראה לי שהצירים שלי פחתו באופן משמעותי. כבר לא כל היום. בטוח בגלל הבריכה.
אבל השבוע, לרגל שבוע 30 , הם שוב חזרו להיות אחד האיפיונים החזקים של היומיום שלי.
לא מצליחה להפסיק לתהות ולהשוות בין הצירים החמים והנעימים והמרגשים האלו לבין אלו של שתי הלידות הקודמות, שלא היו נעימים בכלל.
בעצם עם הקטנה עד שפקעו המים היה דווקא לא רע, אבל גם הצירים שקדמו ללידה החל משבוע 34, לא היו כל כך נעימים.
שמונה שבועות של צירים כבר.
השבוע אני לוקחת לי כמשימה להפסיק לחשוב, להפסיק להשוות. ללמוד להתמסר לצירים המדהימים שלי בלי תהיות.
לפעמים אני חושבת שאני עצמי מזמינה אותם, מרוב שנעים לי איתם.
לפעמים אני מרגישה אותך שם בפנים ממש מסתכל כלפי מטה אל הפתח ושוקל את האפשרויות. הלו הלו תרגע. יש עוד זמן.
הזמנים שבהם אתה ישן הם מאוד מוזרים עבורי. לדמיין אתך מצונף לך ברחם, כמו סופגנייה חמימה , ישן, אבל עדיין מפיץ את כל הווייתך סביבך אלי ואל הסביבה כולה.
ישנם ימים שאני חושבת על ללדת אותך לבד. הרי לבד תמיד הייתי הכי חזקה, הכי אמיצה, הכי אחראית. פועלת הכי ביעילות. אני בעצם טיפוס של לבד , לפחות עבור עצמי. למרות שמוקפת תמיד בחברה.
הגדולה בגן ואני מתגעגעת. כולה שעה ונראה לי כמו נצח. עוד חודש לחופש. אח"כ נראה מה הלאה.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-06-06T00:12:47):
טוב, אני לא ממש בטוחה שאני יעמוד בעוד שנת גן עם הגדולה.
ואם אני טועה והגן עושה לה נזק?
נכון שמעט מאוד קרה שהיא לא רצתה ללכת לגן במשך השנה, אבל אז מה?
היא כל כך חיה בתוך הסרט שלה, בתוך הבועה הדמיונית שלה. העולם שלה הוא בדיוק כפי שהיא רוצה שהוא יהיה,
היא מתנהגת לפי מה שהיא מדמיינת. עולם פנימי עשיר ומדהים.
אז ברור לי שהיא חווה את הגן כפי שהיא עצמה בוחרת לחוות, מפרשת הכל לפי רצונה. ואני גם יודעת שההתמודדות עם החברה קשה לה.
יש לה חברים, או יותר נכון חברות (בגן שלה כבר בגיל ארבע לא משחקים עם הבנים) . טוב, היא משחקת עם מי שרוצה לשחק איתה. אין לה העדפות כמעט אף פעם. מקסימה לכולם , רגישה אל כולם. כל כך רגישה שמשהו בה נשאר תמיד מרוחק מעט.
בעולם שלה היא הנסיכה.
פורים: התחפשה למלכת הלבבות. באתי לגן כדי לוודא שיורידו לה חולצה אחת כשהתחמם מעט. לא הורידו. עזרתי לה. פרט לשני ילדים, כולם גדולים ממנה בשנה עד שלוש שנים. התבונתי בה מהצד, הילדים , שישה בנים ושלוש בנות עומדים סביבה ומתבוננים בה בשקט. לא אומרים לה מילה. היא במרכז המעגל , לא מבינה , נראית לי מבויישת. פתאום הבנתי: היא פשוט יפה. זה לא שאני רואה אותה יפה כי אני אמא שלה, היא פשוט יפה מאוד, ילדה מהממת.
שתי אימהות ניגשות אלי ואומרות לי בשקט: "היא כל כך יפה, ממש נסיכה אמיתית".
ואני שפתאום הבנתי, נמלאתי גאווה באופן טבעי, אבל נמלאתי גם פחד. ופליאה.
פליאה על כך שכבר בגיל הזה הילדים נמשכים ליפה. מאז נתקלתי עוד כמה פעמים במבטים של הילדים בה.
ופחד. שהיא לא תדע להתמודד. נראה לי תיק. ושמתי לב שבימים שהיופי שלה מודגש, הילדים שומרים ממנה מרחק. והיא לא מבינה.
ונקודת האור: בגן הזה אין חיבוקים ונישוקים כמעט לעולם מצד הגננת. אבל היא מהבוקר עד הצהריים מחובקת ומנושקת. היא תובעת את שלה מכוח ההרגל, היא זקוקה למגע, היא רגילה למגע. והיא מקבלת. אנחת רווחה.
עכשיו בכל ערב שתיהן מעניקות לבטן שלי עיסוי. הגדולה בעדינות מלטפת ומנשקת, מדברת אל תוכה. הקטנה פחות בעדינות אבל בשקידה. כן.
ואתה שבפנים נענה להן, בועט, משחק, מזיז. הן צוחקות.
הגדולה התחילה לדבר על הלידה. מאיפה הוא ייצא. האם הפעם היא תתבונן עד הסוף גם בצירי הלחץ או תבחר כמו בלידה של הקטנה לצאת ברגע השיא.
מעניין שהיא לא מדברת עדיין על המיילדת. אני בטוחה שזה יגיע בשבוע הקרוב .
לכבוד לג בעומר קנינו שוקולד למריחה - לפיתות של הסאג'.
מצטערת שנשברתי. הקטנה עכשיו קמה בבוקר ורוצה שוקולד. כבר אין. אמא זרקה את הקופסא כי לא יכלה לסבול את ההיסטריה של הקטנה בעניין.
הגדולה בשוויון נפש מחליפה את זה בגזר חתוך. הקטנה זוכרת.
היא לומדת הרגלים שאני לא ממש אוהבת אצל סבא וסבתא. ובכל זאת , אי אפשר לבודד אותה מכל ממתקי העולם.
אתמול היינו ביום הולדת. התוצאה אצל הקטנה: 4 וופלים שוקולד, לחמניה עם נקניקיה, טרופית (2), עוגת שוקולד, 3 במבים , קצת ביגלה ועוד וופל גדול ודוחה.
אני רק לא קולטת לאן זה נכנס בגוף המיניאטורי שלה. ולמה אני בכלל טורחת לקנות לה אוכל אורגני???
הגדולה בכלל לא אהבה ממתקים בגיל הזה. זאת נכנסת לסבא וסבתא והולכת מייד למגירת ההפתעות.
שתהיה בריאה.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-06-10T10:12:34):
לא ייאמן אבל אבא מסכים עם אמא. לא עושים ברית מילה.
שנים קיים ביננו הויכוח הזה. לאבא זיקה לדת והוא חושב שזה קשור. ואני חושבת שזאת התעללות סתם.
אפילו הבטחתי שלא יהיו לנו בנים עד שלא תהיה הסכמה בעניין..... והנה באת והכל הסתדר.
מסתבר שאבא גיבור בתיאוריה אבל כשמתקרב המעשי, גם לו יש קושי לחתוך עורלה של תינוק בן שבוע רק בגלל הקשר בין האדם לאלוהים.
לא חותכים. עכשיו באמת תוכל לצאת ברגוע.
אין ספק שאם לא הייתה מתקבלת ההחלטה עכשיו, זה בדיוק הנושא שהיה מעסיק אותי בלידה. מה שלא היה עוזר לך לצאת בבטחה.

הלכנו השבוע הגדולה ואני לרופאת שיניים. מצאה חור קטן. סתמה אותו. הגדולה ישבה שם באומץ , היא פשוט לא יודעת שהיא אמורה לכאוב., אז לא פוחדת.
הגדולה לא באטרף על ממתקים. מה יהיה עם הקטנה??? בכל מקום תמיד דוחפים לה ליד משהו, ואני לא מספיקה לבקש שלא.
רק אלו שמכירים מקרוב שואלים בשקט אם אפשר ולא מתווכחים עם התשובה.
דיווחי השכנים מספרים שהגדולה מגיבה להצעות של ממתקים ב: "אני לא אוכלת ממתקים כי זה לא בריא".
הקטנה מן הסתם תאכל ממתקים בדיוק מאותה סיבה. מרדנית קטנה. לשנות איתה את הגישה. לחפש את הדרך שתוציא ממנה את הצורך. הצפה???
מזכיר לי את בדיקת הסוכר בהריון. גם אם יאיימו על חיי אני לא יעשה את הבדיקה הזאת שנראית לי יותר מזיקה מאשר כל דבר אחר. אז גם לה לא.
לחפש משהו אחר.
הקטנה נפרדה לכבוד גיל שנה וחצי מהסיר. עושה רק בשרותים כבר כמה ימים. איזו הקלה על השיגרה היומית.
הצירים מתגברים עכשיו עם כל הנקה. בערב יש שעתיים בהן הם צפופים יותר. זה גורם לי להרגיש כמו סיר לחץ בערך, בגלל החום שכל ציר יוצר.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-06-18T20:44:48):
ימים של משפחתיות שהולכת ומתחזקת. ותקשורת שנבנית מחדש. הכנה. מעניין איך שאני מרגישה את זה חזק לפני כל לידה.
עייפה יותר, או אולי רק נדמה לי? כי גם עסוקה יותר ונוסעת והולכת ממקום למקום . והקטנה שמחזיקה יום שלם ללא שינה.
והערבים שנגמרים מאוחר מאוד.
סוף סוף הרחבנו את המיטה המשפחתית. עד עכשיו נדחקנו בכיף במיטה קינג סייז אבל בכל זאת רק קינג.... הוספנו עוד מזרון יחיד.
מרגיש כאילו סיפחנו את מרוקו בערך. פתאום אני צריכה להתמתח כדי להרגיש את כולם בבת אחת.
עליתי 8 קילו. שככה יהיה לי טוב, בשלב הזה בשני ההריונות הקודמים כבר עליתי 20. ולעומת זאת אני אוכלת ללא הפסקה. רעבה כל היום.
הצירים התמעטו בימים האחרונים, ואולי אני פשוט לא בפוקוס עליהם כמו קודם. התרגלתי. רק כשנשכבת מתחילה לעקוב.
בטוח שהם יותר קצרים.
בכל פעם שיש ציר אני מדמיינת ללא שליטה חלל אדום מלא חיים בתוך הבטן שלי, תעלה עם פתח סגור עם תנועה פריסטלטית כלפי מטה ולמטה קן.
קן כמו מאורה, צהוב, כתום, אדום בהיר, מאוד חם ונעים. ובתוכי קול לוחש לו, "הנה, זה המקום שמיועד לך כשתצא".
הקטנה בהתקפות יניקה . מרגישה שעוד מעט זה לא יהיה רק שלה? הגדולה פתאום נזכרה שגם היא רוצה.
חשבתי שהיא שכחה כבר אחרי שנה. אבל היא מוכיחה את עצמה כמכורה עם דיפלומה ויונקת בכיף. הקטנה בשוק - לא זוכרת כניראה את התקופה ששתיהן ינקו יחד.
הגדולה מספרת כבר כמה פעמים שכשהיא היתה קטנה יותר, היא בלעה חתיכת כוכב שנפל מהשמיים ואז הגיעו דמויות ובדקו לה את הבטן עם מכשיר מוזר מפלסטיק.
איזה סיפור מוזר.
בעל ושתי ילדות עדיין לא בבית, השאירו אותי לבד לנוח. אני מתגעגעת. אני מכורה למשפחה. איך אפשר לישון כשהם לא לידי???


[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2005-06-18T22:03:38):
אוי! רק עכשיו גיליתי את הבלוג שלך!
איזה יופי... @}


[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2005-06-18T22:05:17):
ואני עכשיו רואה שאי שם כשפתחת את הבלוג דווקא כתבתי לך...

_זהו [po]דף בלוג[/po]
שיהיה בהצלחה עם ההריון ובהנאה!
<אהבתי את הניק שלך>_

אח הסניליות... :-)


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-06-25T23:06:19):
שבוע עמוס מאוד.
ועכשיו אני כבר בטוחה - הצירים הולכים ומתמעטים.
ארבעה - עשרה ביום. מבורכים.
השבוע פתאום התחלתי לשים לב לרחם. בכל פעם שאני יושבת רגע בשקט , תשומת הלב שלי מייד מופנית לקרום העוטף אותך.
מרגישה צורך לחזק אותו, לשלוח לשם אנרגיה.
תחושה מוזרה. פתאום קלטתי שבכל הריון וגם בזה התייחסתי מאוד לעובר שבפנים, וכמעט לא הקדשתי תשומת לב לאיבר שמכיל אותו.
לא בסדר.
רחם אהוב שלי: אני מכירה בך, אני מחזקת אותך, אני עוזרת לך להיות מוכן לכשיגיע הרגע.
איזה תפקיד כביר יש לך - מכיל, מתמלא, נמתח ונמתח עד לשיא ואז מתכווץ בכוח החיים. תהליך מדהים. תהליך של התרחבות ותכווצות, כמו כל דבר אחר ביקום. מסמל עבורי את הבריאה, את החיים עצמם. ממש אצבע אלוהים.

לקטנה יש תחביב חדש: מס' פעמים ביום היא מתכופפת אל הבטן וצורחת ממרחק נגיעה עם השפתיים: "קינוק" "קינוק"..... (תינוק)
וקוראת אליך מילים לא מובנות לי.
פתאום היא מאוד עסוקה בך עובר שלי. והיא כזאת תינוקת בעצמה.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-06-29T06:58:33):
מי אמר צירים מתמעטים ולא קיבל? - לא אני. אני קיבלתי. ומרוב שאני רגילה אליהם, איכשהו זה מרגיע אותי.

זהו, החלטנו סופית, אנחנו מוציאים את הגדולה מהגן. ביום חמישי זה היום האחרון, ואפילו היא כבר יודעת. לא יודעת אם זה כל כך חכם להגיד לה עכשיו, אבל אף פעם לא הסתרתי ממנה כלום ולא בא לי להתחיל עכשיו, ובטח שלא רוצה שהיא תשמע על זה ממשהו אחר בטעות.
מפתיע אבל חשבתי שיהיה בכי, ואין. אולי הידיעה שכולם כרגע לא בגן אלא יוצאים לחופש מרככת ואולי פשוט זה מה שהיא באמת רוצה.
קשה לה להרדם בערב. היא עייפה מאוד וממשיכה לדבר. כבר שבוע כמעט כל ערב לפני השינה "מקללת" את אמא.
"את אמא קקי ופיפי", "את אמא מגעילה" ועוד. אני מזכירה לה שאני נעלבת כשמדברים אלי ככה, ואם היא לא מפסיקה אני מפסיקה להקשיב.
אומרת את זה באומללות. משהו יושב עליה. בסוף זה ייצא. כל כך אוהבת אותה. שהשבוע הזה ייגמר כבר ושיהיו לי ימים שלמים איתה.
לפני כמה ימים היא שכחה את עצמה וקפצה לה בלי מצופים לבריכה העמוקה. מה שאני מרשה רק כשאני לידה. היא לא שוחה עדיין.
אני אפילו לא ראיתי, רק ראיתי אותה מגיעה חזרה לקיר ויוצאת מבוהלת , באה לספר מה קרה. מסקנות:
[list=1]
[*] אני אחראית כרגיל ואני בלבד. אף מציל לא ראה. להתבונן בה תמיד.
[*] שחיה היא אינסטינקט וכשצריך - שוחים.
[*] היא יצאה מעט מבוהלת אבל גאה מאוד בעצמה. גם היא שמה לב שהיא הצליחה!!!!
[/list]
הפחד לא שיתק אותה ואני שמחה על זה.
אתמול היא רצה שם , החליקה ונפצעה ברגליים. שפשופים לא יפים. רק בערב אחרי שלוש שעות היא הורידה את הפלסטר כדי להודיע על ריפוי.
ימים עמוסים, הרגשה של סוף ושל התחלה. מחכה שייגמר השבוע ויהיה לי זמן לשבת לכתוב שוב.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-06-29T22:37:48):
שבוע עמוס, אבא בטיול, אנחנו לבד, סיום של הגן, קבלת החלטות .
הכל משפיע על כולנו. אני - רגועה מאוד כיוון שנגמרו ההתלבטויות, ומצד שני יותר נוחה להתעצבנויות טפשיות.
הגדולה - מתחרפנת. שיגיע כבר הסיום של מחר. היציאה לחופש. הגן עושה לה רע בימיו האחרונים. אפשר לכתוב על זה סיפור, "גסיסתו של הגן".
היא עצבנית כל כך, בוכה על כל דבר, מרביצה לאחותה - שזה לא קורה כמעט לעולם, שוב ושוב "מקלל" את אמא ואת אחותה.
הקטנה רודפת אחריה כבר בכל הבית בצעקות: "אגילה", על תקן מגעילה.
כואב לי על הקושי של הגדולה. היא נצמדת אלי יותר, זקוקה למגע. מבקשת טיפול, מתלוננת על כאבי בטן . הרגשות עצורים בה.
ואני יודעת, פשוט יודעת שמחר הכל יירגע. מחר יגיע הסיום וגם ההתחלה.
היום היא אמרה לי: איזה כיף, כולנו כשנהיה בבית נעשה המון דברים מאוד מעניינים ומיוחדים שלא ישעמם לנו.
שמחתי שהיא מבינה שנגמר עניין הגן, שמחתי שהיא שמחה, גם אם היא מנסה לשכנע את עצמה. זאת הפעם הראשונה שהיא התייחסה לעניין בקול.
הקטנה בכל הבלאגן הזה, מענישה את אמא. עושה פיפי במטבח בעיקר. יודעת שזאת נקודת תורפה.
אמא שותקת ומנקה. היום בצהריים לא הצלחתי לשתוק. הודעתי לה שזהו, נגמרה המלחמה בינינו. היא רצתה פרוסה עם חרובים. עלתה על כיסא , קראה לי ועשתה כשהסתכלתי לראות מה היא רוצה. הודעתי לה שהיא לא מקבלת, בגלל הדרך שבה היא ביקשה.
לא יאמן אבל היא לא התעקשה. ממש הבינה שזה לא לעניין. אחרי עשרים דקות היא קראה לי בהפגנתיות וניגשה אל הסיר. בפעם הראשונה. תמיד היא עושה בשרותים, לא מוכנה בסיר. כאילו הראתה לי שהיא מרצה אותי. שביתת נשק.
זהו, הכיור נקי, השרותים גם. ויש גם איים של סדר על הריצפה.
בבוקר. אפשר ללכת לישון.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-07-02T01:53:24):
נראה לי כאילו כל היום הזה מסתכם בצירים. כל היום, כל שעה, כל חצי שעה.
צירים טובים. מחר מסיימת שבוע 33 ופתאום נראית לעצמי גדולה. לא רק לעצמי, בעצם לכולם.
התחילו השאלות המרגיזות "מתי זה יוצא?" "זה עוד לא יצא?" ועוד ועוד.....
לא, בטח ש"זה" יצא כבר, עכשיו אני סתם שמנה.
עם החופש הגדול הגיע אלי השקט.
ביום אחד נרגעו הרוחות. הגדולה יותר רגועה. תוך שבוע אני חושבת שהיא בכלל תרגע ותחזור לעצמה. אני יותר רגועה. מאוד שלמה עם ההחלטה להוציא מהגן.


[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2005-07-02T16:20:27):
@}


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-07-06T23:28:58):
איזה כיף לי , אני עוד מעט יולדת.
מרגישה מאוד מוכנה לזה. רק עוד קצת הכנה של הגוף. רק עוד קצת הצטיידות בדברים לא הכרחיים אבל שבא לי,
רק עוד קצת זמן, ואתה מגיע.
הצירים הופכים לחלק משגרת היום. או אולי משגרת השעה. לא לגמרי מסודרים, אבל ציר אחד לפחות בעשר דקות כל היום.
נעימים לי. אני אוהבת אותם ובוטחת בהם.
יצר הקינון משתלט. מכינה רשימה של משימות לא גמורות.
לסדר את החדר ארונות (למה אני בכלל טורחת????), לצבוע את הספריה ולסדר את הספרים שעדיין בארגזים (כבר ארבע שנים, כל אוצרותיי!!!!)
להרחיב את הגינה, להכין אוכל ולהקפיא ועוד ועוד ועוד.

נגמר הגן של הגדולה. היתה מסיבת הסיום. אחריה כל הילדים יחד עם ההורים הלכו יחד לבריכה לשחיה לילית.
הגדולה הפתיעה אותי. מה אני מופתעת עדיין מה????
"אמא, רוצה לראות שאני יודעת לשחות?" (אחרי שבוע שהיא עוקבת כל יום אחה"צ בעיניים זורחות אחרי תלאות קורס השחיה שהתקיים בבריכה)
"בטח שאני רוצה"
"אז תראי"
בבריכה של הקטנים, דוחפת את הקיר ויוצאת לשחיה אל הקיר שממול.
אני בשוק לנוכח התנועות הנכונות וקצב ההתקדמות המהיר במים.
"ראית אמא?"
"כן, יופי, איך את יודעת?"
"אני יודעת" (תוך משיכת כתפיים וחיוך) וממשיכה להתאמן.
למחרת הולכים לבריכה יחד עם אבא.
היא שוחה חצי בריכה בעמוקים כמו כלום. היום , אחרי שלושה ימים, בריכה שלמה.
אני עדיין לא מרשה לעצמי להוריד ממנה את העיניים, אבל גם לא קופצת כשהיא מתקשה.
שמה לב שהיא לא מאבדת עשתונות אלא צוללת לרגע (יותר קל לה כניראה), מתאפסת ועולה למעלה לשאוף אויר, ממשיכה בשחיה.
הבית רגוע.
הקטנה כבר לא מפספסת פיפים בכוונה. שמתי לב שיש חלוקה די קבועה בין הסיר לשרותים. היא מצחיקה.
רבה עם הגדולה בכל הזדמנות, מציקה ואז בוכה ובאה להלשין כשהגדולה מחזירה.
אני לא מתערבת ביניהן. כל אחת מוצאת את מקומה. משחקות יחד המון.
ללכת לישון.


[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2005-07-07T14:32:19):
כיף לקרוא אותך.
:-)


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-07-21T12:23:07):
נדמה לי ששנים לא הייתי פה.
מה שמאפיין את החודש וחצי האחרונים הוא בעיקר חוסר הזמן. כשאין איזה ארוע חברתי שחייבים, אבל חייבים להשתתף בו , אז אני בבריכה משקיטה את צירי הנפלאים, או מבשלת בפרץ הקינון שתקף אותי, או משחקת עם הילדות, או פשוט עושה כלום.
הצירים שלי כבר הודיעו שהם יודעים להיות גם פחות נעימים. הלחץ למטה נהיה לוחץ כמעט ללא הפסקה, ואני במגמת איפוק.
לפחות עד סוף החודש.
כל ענייני מיילדות הבית הלא נעימים שעלו פה בשבוע וחצי האחרון העלו אצלי את כל פוביות בית החולים שלי, מה שגרם ללחץ הסטרי ביני לבין הבעל שלא מוכן לדבר על רעיון הלידה ללא מיילדת.
יש משהו שקט ומרגיע ושלם בכך שהגן כבר לא חלק מחיינו.
האם זה נובע ממני??? ז"א - האם אני פשוט קונטרול פריק וזקוקה להיות מודעת למה קורה עם הבנות שלי בכל רגע נתון כי אני לא מסוגלת לשחרר?
או שאולי אני פשוט לא חושבת עדיין שיש להן את הכלים להתרחק ולהישאר "הן"?
ואולי גם זאת פשוט הדרך הטבעית שבה צריכה להתנהל כל משפחה?
אז למה בעצם יש כל כך הרבה משפחות שלא קולטות את זה???????
בכל ערב אני משכיבה את הבנות והן עורכות תחרות מוסווית - מי תדבר (תצעק) יותר לתוך הבטן, את מי התינוק שומע יותר, את מי הוא אוהב יותר.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-07-22T09:30:29):
לפני יומיים צירים בערב. לביאה לאריה: תתזמן. "ממממממ......."
כבר אי אפשר להתעלם מהצירים ולהמשיך לישון, כל ציר גורם לי להסתובב לצד השני ולנשום, כל ציר מזכיר לי את הפליאה של להרגיש את העוצמה הזאת בתוך הגוף, וגם את הפליאה מגודל הכאב בהמשך.
האריה קם ממיטתנו המשפחתית ולוקח איתו את הגדולה לסלון. אחרי עשר דקות היא חוזרת. אני כבר עייפה ורוצה להרדם. עוד עשר דקות עוברות. אני קוראת לאריה, שוקלת מה עושים כדי להפסיק את הצירים האלו.
נענית בשקט. הגדולה ממלמלת מתוך שינה: "הוא הלך ליגאל".
טוב, כניראה אם הוא הלך ליגאל אז הכל בסדר ולידה לא תתפתח פה, אפשר להפסיק לדאוג . (חייבת לחכות עוד שבוע לפחות)
אמא לביאה קוראת לזה "טיפול בהלם" למחרת, ז"א אתמול בערב, הזכרתי לאריה את הארוע.
"אבל לא ילדת" הוא פולט בפליאה. לא מבין שאני מצפה ממנו להיו "קצת" שותף בתהליך . מבחינתו כשזה יגיע הוא יהיה 100 אחוז פה יחד איתי.
"טוב", אני עונה. "צריך להכין את יגאל לקראת הלידה". "מה ז"א?" האריה שואל. "נו, לוודא שהוא יודע שכשזה מתחיל אתה מגיע אליו"
"אה, אפשר לבקש ממנו מפתח לבית שלו" האריה עונה תוך התמוגגות מעצמו "אבל אני דווקא חשבתי לרדת לאילת".

פרק זה נכתב מתוך צורך עמוק לשמר את ההסטוריה וההסטריה המשפחתית לדורות הבאים.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-07-23T10:28:07):
זה ברור לי שאני לא הולכת ללדת בשבועיים הקרובים , אבל הצירים שהולכים ומתחזקים עם כל תנועה לא נכונה והלחץ למטה מזכירים לי כל הזמן לא להשתולל.
זה מטריף כיוון שאני מרגישה מעולה, בא לי איזה מסיבת קיץ בכלל, ולא להיזהר. עוד שלושה ימים סוף 37 - ואז אני יוכל להגיד "ותמו ימי האיום של לא לידת בית".
זה ממש כמו לחכות לשחרור מהצבא.
מרגישה את הגוף מכין את עצמו - זה כל כך מדהים.
העובר יושב לי נמוך כאילו יותר ויותר עם כל יום שעובר , לפעמים אני ממש יכולה להרגיש את הראש שלו תקוע לי שם בזמן שאני מתיישבת.
זה גורם ללחץ שנדמה לי שיושב על הנרתיק מבפנים, ואני ממש בטוחה שהוא זה שמפעיל את הצירים. כמובן שיחד עם היניקה האינסופית של הקטנה שנהייתה נמרת ציצי רצינית ביותר לקראת המועד שמגיע.
השבוע , ממש הרגשתי את עצמות האגן שלי מתרחקות אחת מהשניה. קטע מדהים!!!! עם שלוש פריצות דיסק בעמוד שידרה תחתון, בלידות הקודמות בשלב הזה כבר המקום היה מודלק ולא הרגשתי שם כלום חוץ מאת הכאב של הדלקת.
הפעם, אולי בגלל שעליתי רק שליש משקל (איך??????? אני טורפת כמו בן-אדם שלא ראה אוכל 30 שנה!) אין כאבים בגב.
אין כאב בגב!!!!!!!!!!!! בערך פעם בשבוע אני מפנה את תשומת ליבי לעובדה המדהימה הזאת ובא לי לצרוח את זה שכל העולם ישמע.
אז פתאום כל התחושות האחרות הרבה יותר מחודדות. העצמות זזו הצידה, ממש יכולתי "לשמוע" את זה קורה. זה גרם לדקירות כאב קטנטנות באזור , אבל כאלו שעברו כאילו כלום עם טיפת עבודת הילינג.
אז עכשיו ההרגשה מוזרה, כאילו אני לא מכירה את הגוף שלי, כאילו יש שם באגן פתאום חלל פנימי גדול שלא מלא בכלום. נו טוב. הוא עוד יתמלא.
בינתיים אני בדמיון דואגת לטפח אותו, לנקות אותו, לרכך אותו וגם לרפד אותו. שכשהעובר יעבור, יהיה לו נעים.
עשיתי בדיקת GBS . לא יאמן שטרחתי ועשיתי, כמו ילדה טובה ששומעת בקול המיילדת שלה. ידעתי שאין לי כלום, כי לא הרגשתי שיש לי משהו. וחוץ מזה מה פתאום שפתאום יהיה לי משהו? כבר שנים אני שומרת על עצמי מטפילים למיניהם, וכבר פיתחתי כזאת רגישות לעצמי שאין מצב שאני לא ארגיש שיש משהו.
אבל עשיתי כדי להשקיט את המערכת (=המיילדת, הבעל וההורים). יצא שלילי וכולם מרוצים.
ההורים. אבא שלי נהיה מכתי משהו. (סליחה אבל....) הוא בפירוש לא בעד לידת בית הפעם. אם כי הוא מבין את הפחד שלי מבית החולים.
"אז אולי תסעי לבית חולים שמתאים לך..." כן, אני יתחיל לטייל שעות באוטו עם צירים ובלי הבנות שלי. בוודאי. כמובן. רק אני.
אני מבינה את ההסטריה שלו. אמא שלי איבדה שני ילדים זכרים . אחד בלידה בגלל פאשלה של בית החולים, ואחד שבועיים אחרי הלידה בגלל בעיה שהיתה לתינוק. אני מניחה שכל הפחדים עולים לו, ומבינה. אז לא משתפת . אמא שלי לעומת זאת, ברור לה , אם כי היא לא אומרת את זה במפורש, שאני הולכת ללדת בבית.
היא פוחדת מהרופאים בבית החולים לא פחות ממני.....
בן זכר. שאלת הברית עדיין מרחפת באויר פה בבית. בעצת המיילדת עזבנו את הנושא עד לאחרי הלידה. אבל זאת הפעם הראשונה שאף אחד , לא אני ולא האריה מוכנים לוותר מבלי להרגיש שזה משאיר משקעים.
נמצא את הדרך.
הבנות משחקות שעות ביחד בבית. זה מדהים, זה הולך ומתגבר מידי יום. משחקי דמיון שהן ממציאות. הקטנה פתאום מדברת, ומוציאה מעצמה דברים שפשוט מדהימים אותי יחסית לגילה המופלג, שנה ושבע.
סה"כ מאז התחיל החופש , שלווה ושלום בבית.


[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2005-07-23T10:32:44):
|עץ|


[b][po]ההולכת בדרכים[/po][/b] (2005-07-24T21:11:15):
@}


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-07-25T07:34:35):
כבר אתמול בלילה היתה לי בחילה. והיא ממשיכה לה בשמחה גם עכשיו.
מה פתאום בחילה??? זה בכלל קשור להריון או אולי למלווח המטוגן (והדוחה) שאכלתי אתמול? כל כך הרבה זמן לא אוכלת כאלו דברים שנראה לי שקשה לגוף לקבל את העניין הזה. מבינה אותו לגמרי.
משש בבוקר בגינה. איך אני אוהבת את הירקות שצומחים ומבשילים שם.
עובר דוחף לי את עצמות האגן כלפי מטה. כמו מפלס לעצמו דרך לתוך הנרתיק שלי, אני ממש יכולה להרגיש/לדמיין לעצמי את הראש במרכז ואז שתי הכתפיים לוחצות בצדדים. מנסה להזדחל בזחילה אינדיאנית???? מה זה אומר על האופי שלך????
תהיה בהיר כמו הגדולה או כהה שמבהיר בהמשך כמו הקטנה?
מחזיקה תינוקת של חברה שרק ילדה ומתרגשת, ונפעמת. כל כך קטנה, כל כך מתוקה, אני לא מאמינה ששוב אני חוזרת לאותה נקודה של התחלה.
של נשמה חדשה בעולם. חדשה לגמרי. זה כל כך פלאי בעיני.
אני לא זוכרת את עצמי בתור ילדה מרגישה צעירה בעולם. תמיד הרגשתי "עתיקה". אבל התחושה של להחזיק תינוק שרק נולד היא כמו להתחיל מבראשית.

אני שמה לב שכשאני כותבת פה, כיוון שאני כותבת גם עבורי וגם עבורך עובר, אני מייחסת חשיבות למילים. לעוצמה שיש למילים.
זה גורם לי למחוק מילים מסויימות, להחליף אותן באחרות או פשוט להוריד לגמרי. כאילו בכדי לא להביא "עין הרע". שומרת עליך, מאמינה שלמילים יש כוח,
דיבור / כתיבה זה כמו לשים חותמת אנרגטית, לא רוצה להכתים במה שלא מתאים.
שומרת עליך.
פחות צירים ביומיים האחרונים. מרגישה שאני יכולה להרגע ולשחרר, אתה כבר תיוולד בבית. כמו אחותך הקטנה.
הגדולה לפני יומיים אמרה לשכנה: "איפה את נולדת? בבית החולים?" "כן " השכנה ענתה.
"אני גם נולדתי בבית החולים" "אבל הקטנה נולדה בבית וגם התינוק שבבטן יוולד בבית" וסיפרה את סיפור הלידה מנקדת המבט שלה.
מדהים איך היא זוכרת כל פרט ופרט ויודעת להסביר גם מתי היא בחרה להיות ומתי היא "קצת נבהלה" ובחרה לצאת.
איזה כיף לה שיש לה את החוויה הזאת. כמה זה קושר אותה לאחותה הקטנה, וכמה זה יקשור את שתיהן אל אחיהן.
יש בזה משהו מאוד מחזק למשפחה. מעצים.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-07-27T07:12:03):
השקט הגדול.
אין צירים, וברור לי שלפני הלידה גם לא יהיו יותר.
זהו, הגוף מוכן. אני מוכנה. רק אתה שם בפנים לא מוכן.
אתמול הודעת לי באופן חד משמעי שבלי בריכה אתה לא יוצא החוצה.
אז בוא נבהיר עניינים: בינתיים אני מחליטה.
טוב תרגע, נסדר בריכה. למה אני לא רוצה? כי בלידה הקודמת זה עצר אותי, כי לא היה לי נוח - הבריכה גדולה ואני קטנה והרגליים שלי לא מצאו נקודת אחיזה אפילו כשאבא ישב מאחורי וזה תיסכל.
יש לי עוד כמה פרוייקטים לסיים, כך שאני ירגיש שמותר לי ללדת אותך, אז חכה שם עוד קצת אם אפשר.
שמתי לב שאתה לא כל כך מתייחס לאבא. משתתק כשהוא יוצר איתך קשר. אז אתה יכול.
סיטואציה של לפני השינה:
במיטה: אמא אחת עם בטן , שתי בנות ואבא. שלושתם צוהלים וצווחים אל תוך הבטן (וממרחק של 0 מילימטר מהבטן) "קינוק שלום" , "קינוק שלום"
ומתפוצצים מצחוק. (בהשראתה של הקטנה) מעניין אם אתה תזכור את זה.
אח"כ שעה מורחים את הבטן ואת שאר הגוף של אמא בקרם. מי אמר שלא כיף להיות בהריון????
אבא שהתחנן למעט יחס הוגן קיבל בסוף קצת "רפלקסולוגיה" מהגדולה.

אתמול קיבלנו כלוב עם שלושה אוגרים. הקטנה קצת פוחדת. אבל לא יכולה לשמור מרחק. הגדולה אימצה אותם להיות הקינוקות האלטרנטיביים שלה עד ללידה.
מסכנים האוגרים. מזל שיש שלושה והמעמסה מתחלקת ביניהם.
אני מרגישה מאוד מחוברת את הגינה שלי עכשיו. כניראה שהבהיה בכל הירקות-קינוקות עושה לי את זה.
בלילה כאב גב קל. לא משהו הסטרי אבל דורש טיפול היום. נו טוב, הקינון גורם לי לעבוד קשה.


[b][po]מיכל צמות[/po][/b] (2005-07-27T23:56:08):
@}


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-07-28T08:00:02):
פוקחת עיניים בבוקר ומשום מה עולות לי לראש תגובות השכנים (שלא הכרתי אז) לצרחות, כן כן, צרחות הלידה הקודמת שלי.
שוכבת במיטה וצ-ו-ח-ק-ת כמה דקות, לא יכולה להרגע.
כבר חודש שכולם שואלים אותי אם אני הולכת שוב ללדת בבית. מזכירים לי כמה הם נבהלו , שמעולם לא שמעו כזה דבר ועוד ועוד ועוד.
מפליא אותי איך הם מרוכזים כל כך ברגש שעלה ב-ה-ם למשמע הצעקות. כמה לידה היא דבר עוצמתי .
הרי יכולתי לצרוח פה שעות בהנחיית קבוצת הילינג / סתם כי יש לי מה להוציא החוצה מהבטן.
ואף אחד לא היה מגיב לזה, בטח שלא שנה וחצי אחרי.
אבל לידה. פלא הבריאה לוחץ לאנשים על כפתור רגיש. ואני שמחה על זה.

אתמול נגמר ב 23:00 . אז הבנות במיטה וישנות (הגיע הזמן) , הבית שטוף ונקי פרט ל"בית" העשוי וילונות ישנים שנבנה מעל ומתחת לשולחן האוכל שלנו ומכיל שליש מצעצועי הבית ובטח עוד מיני חפצים שאני יחפש עכשיו שבוע.
אסור לפרק. הגדולה לא רוצה חברות. רוצה להיות בבית שמתחת לשולחן. אכלה שם צהריים, הזמינה את הקטנה בתור אורחים, עסוקה.
אני נהנית מכל רגע איתה.
הלידה שמתקרבת משפיעה על שתיהן. הגדולה באופן מוזר שואלת כל דבר אם מותר לה או לא. זה מעצבן אותי כי זה תכוף מאוד , וכי ממתי היא שואלת, וכי ממתי היא רגילה שאסור לה יותר מידיי פה בבית, וגם כי גם כשהתשובה שלילית היא מייד מודיעה לי בקול חזק וברור "אני כן עושה" ולא מחכה לתגובה - הולכת לעשות.
ובאמת שהגדולה לא עושה דברים כמו ציור הפיקאסו של הקטנה על קיר שלם מלפני יומיים. סה"כ היא יודעת מה אני מרשה ומה לא ומשתדלת לחיות עם זה, או מעלה דברים לדיון כשהיא חורגת במחשבות מהגבול שלי.
הקטנה תהיה סיפור אחר לגמרי.


[b][po]מיכל צמות[/po][/b] (2005-07-28T11:03:17):
(-: בוקר טוב. סתם שתדעי שמקשיבים לך.


[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2005-07-28T14:20:30):
|עץ|


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-07-31T00:50:42):
עצבים מרוטים, רגשות מציפים ונדודי שינה. זה בערך מה שמאפיין את השלושה ימים האחרונים.
טוב זה לא מדוייק אם אני רוצה להיות כנה עם עצמי. גם הרבה דברים נעימים, ליטופים, שיחות, מפגשים חברתיים לא מחייבים, הכרויות חדשות של אנשים מקסימים, הורים מפנקים וילדות מקסימות.
האריה נסע להוריו ולא הודיע שהוא ממשיך לחברים. לא ישנתי כל הלילה. נרדמתי בחמש בבוקר אחרי שהוא הודיע שהוא נשאר בת"א, והתעוררתי בשש וחצי.
חלמתי שאני צוללת במים, מנסים להטביע אותי. מים. אני מוצאת את הדרך למעלה. מישהי אחרת לא.
צירים סדירים - כתוצאה מעייפות ומהצפה רגשית.
הורמונים של סוף.
למחרת נוסעת להורים, לנוח. ישנה. הצירים מתחילים להתרחק אחד מהשני.
מטלות שצריך להשלים:
לכבס את הבגדים הקטנים ואת החיתולי טטרא.
להביא בריכה ולמצוא את הצינור והמחבר לאמבטיה
לדאוג להביא ארניקה
לנקות את שלושת החלונות שמציק לי שהם לא נקיים (מסתיר את הנוף)
לתפור שמיכת מתנה לשחר
להבהיר לכל מלווי/וות הלידה שלי שאם לא יבוא לי אני יסלק אותם וגם לערוך תיאום ציפיות אישי
לכבס את הסלקל על כל מקרה
לסיים לסדר את חדר הארונות
לכסח את הדשא
לנסוע לים
אח"כ אפשר ללדת
בשקט

סבא קנה לגדולה מתנה מכונית פורשה אדומה ממונעת שאני בחיים לא הייתי חולמת שתהיה לה.
הילדה בעננים, אני ממש לא.
סבא לפני כל לידה שלי לוקח על עצמו את תפקיד הסנטה קלאוס. לא שווה את המחיר, לא שווה את מה שאני חושבת על זה.
אבל היא מאושרת. אז אולי זה כן שווה.
צירים. לישון.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-02T11:19:51):
מרגישה שאני לא מוכנה ללידה. ולכן אני לא אלד.
מתכווצת כשאתה נדחף למטה, כמו נדחף אל פקק סגור של בקבוק. כואב. אייי
אתה בודק את השטח? כאילו אומר לי : "אז זה המקום שאת מנסה להכיר לי אותו כבר כמה חודשים? תני לעשות איזה צעד פנימה. נו אמא תשחררי"
לא מותק, לא משחררת בינתיים. בוא נעביר כמה ימים בים, נרגע, נחזור הביתה ואז . עשינו עסק?
מעניין, בתרגילי הדמיון התחלתי להרפות את צוואר הרחם, את הנרתיק. קודם הצבע היה שם כתום. עכשיו הוא הפך ירוק.
מה זה רמזור???
מרגישה שכשאני יושבת, מפריד רק ס"מ אחד בינך לבין הכיסא.
בחילות וכאבי ראש. ההורמונים התלבשו עלי חזק. אם אני לא טועה גם בפעם הקודמת ככה זה היה בסוף. גלי חום שוטפים אותי כל פעם, אני מזיעה החוצה את חום הצירים.

מכונית הפורשה הוחלפה בינתיים בג'יפ גדול ויקר בעוד אלפיה. הלביאה והאריה כבר הספיקו לריב אם זה בסדר לאכזב את הילדה שסבא הבטיח לה , וגם את הסבא שמתפרע ולא מתחשב בדעותינו. הוא לא התכוון, אבל היה נכון יותר לשאול לפני שמבטיחים וקונים.
אולי אנחנו עושים פיל מזבוב , אבל מעולם , למרות שבעבר היא ביקשה, ולמרות שהילדה חולת הגה , לא חשבנו שבביתנו יהיה כזה דבר.
אני בעד משחקים וצעצועים, אבל כאלו שיש מה לעשות איתם.
נו טוב. הכל למען האושר. להרגע מזה ומייד. אין להשיב את הנעשה


[b][po]אורית אוקו ערוסי[/po][/b] (2005-08-02T20:43:41):
ניכנסתי עכשיו בפעם הראשונה וקראתי הכל.
איזה תענוג.
לילה טוב.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-02T21:26:52):
צהריים
פרץ הסטרי דוחף אותי לקרוא את "מעגל אבנים" שוב. הנאה צרופה. בדיוק מזכיר לי מאיפה אני באה ולאן אני הולכת.
חושבת על הנסיעה לים מחר עד שבת. מחליטה להיכנס פנימה לדבר איתך, או לפחות להתבונן.
בחודשיים האחרונים לא הרגשתי שמותר לי. תקשרתי איתך רק ברגש, בהרגשה, ברמת הנשמה.
נכנסת פנימה ורואה אותך. ראש מופנה לצד, עיניך פקוחות, אתה מרגיש אותי שם, אני יודעת, אבל אתה לא ממש מתייחס.
מתבוננת רק בפניך, בעיניים שלך, באף. אתה מתבונן סביבך בסקרנות, בוחן את השינויים בגוף שלי.
שינויים במרקם . הקן שלך מתרכך.
הראש שלך כבר מכוון הישר למקום הנכון, מרגיש דרך עור הגולגולת את הפולסים שקוראים לך כלפי מטה. נמשך לצבע החדש שמופיע שם.
אתה עדיין לא מוכן, מכוסה בשכבה לבנה כמעט כולך. גב כתפיים, ברכיים, בטן, מרפקים. פחות בכפות הרגליים, פחות בכפות הידיים.
אתה מושלם אבל אני יודעת שאתה צריך עוד זמן. שבועיים ?
מתאפקת ולא מנסה לדבר איתך פנים מול פנים. מרגישה שאין צורך, שלא נכון להתערב יותר מידי. אתה איתי ואני איתך בכל רגע, אתה יודע מבלי שאגיד מילה, אני יודעת אותך.
אני נפרדת ממך במהירות, מחזקת את קירות הרחם, מטעינה אותם כהכנה למאמץ שיידרש מהם וחוזרת לחדר.
סביבי ישנה המשפחה. משפחה מחכה לך.
הידיעה מרגיעה אותי למרות הלחץ אצלי בבטן התחתונה. שעה אחרי יש הקלה בלחץ. נעים לי, אני מרגישה שזה הזמן להתחזק. אין יותר כאב ראש, אין יותר בחילה. לנוח, לאסוף כוח, להיות עם המשפחה. להיות רפויה. להיות בטוב.


[b][po]מיכל צמות[/po][/b] (2005-08-03T23:53:30):
9-:


[b][po]מיכל צמות[/po][/b] (2005-08-03T23:55:12):
אופס, התכוונתי ל - (-:


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-05T22:09:02):
ים.
שלושה ימים הספיקו למרות שתכננו עוד יום. קצת קשה לישון באוהל, גם אם מרופד מזרונים ולהסתובב מצד לצד אני , הבטן וכל גרגרי החול הדבוקים עלי.
בלילה לפני השינה הקטנה לא נרדמת. אני מתחילה לעשות קולות עמוקים של הצ'אקרה הראשונה, וזה מחזיר אותי ללידה.
האריה מצטרף וגם הקטנה, שבהתלהבות רבה מזנקת לי על הבטן, כאילו מבינה שהצלילים האלו מכוונים להזכיר לגוף את חווית הלידה, להכין אותו, לחזק את הרחם, לקרוא לעובר ולהזכיר גם לו שכמעט והגיע הזמן.
בין הצלילים הנמוכים שלה היא קוראת ל"קינוק", מנשקת את הבטן. והוא עונה לה במיטב הבעיטות.
האריה עוזר לה, ובסוף כולנו נרגעים. ואז מתחילים הצירים. מעט מאוד שינה היתה לי בלילה הזה.
לעומת זאת ניצלתי את ההזדמנות לחקירה מדוקדקת של האריה: החל ממשיכת הריסים כלפי מעלה, דרך ליטוף תווי הפנים, האף ועוד.
שיעמם לי. מה פתאום הוא ישן????
מידי פעם מצאתי את עצמי שוב ושוב מוציאה איזה צליל נמוך.
היום, הצירים נמשכים, אבל ארבעה בשעה ולא יותר. ארוכים ונעימים, כמעט לא מכאיבים. מרגישה רפויה יותר.
כבר יכולה ממש לדמיין את הראש שעובר ויוצא החוצה.
המחשבה על הלידה שמה לי את גלי הים מול העיניים. נעים לי.
יצר הקינון עושה בי שמות. הבית (הנקי) נשטף עכשיו, האוגרים החליפו מצע, וגם המיטה שלנו.
מחר מטלות אחרונות
וגם לכבס את הבגדים הקטנים כבר.


[b][po]יהודית שפמן[/po][/b] (2005-08-05T23:36:57):
סבא לפני כל לידה שלי לוקח על עצמו את תפקיד הסנטה קלאוסאבא שלך תמיד היה כזה... נשיקות


[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2005-08-06T08:22:42):
|עץ|


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2005-08-06T09:45:38):
[u]ניכנסתי עכשיו בפעם הראשונה וקראתי הכל.[/u]
שתהיה לידה טובה {@


[b][po]נועה ברוך[/po][/b] (2005-08-06T10:12:10):
[u]שתהיה לידה טובה[/u] @}
קוראת כל הזמן, נהנית בשקט.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-06T10:48:37):
בלילה צירים ארוכים ויפים. כל חמש דקות ציר קצר. כל עשרים דקות ציר ארוך ולוחץ. ארוך ומדהים. אני אוהבת כל כך את הצירים הארוכים האלו.
בין ארבעים שניות לדקה של חגורה הולכת ומתהדקת , ממש כמו גל, מלמעלה למטה.
אני יכולה להרגיש את זה מתקרב, בצמרמורת שאוחזת רגע קודם בעור הפנים שלי, בלחיים. והלחץ כלפי מטה שהולך וגובר והולך וגובר. לנשום אותו. לרגע מרגיש כאילו משהו נתפס שם ולא ירפה לעולם, ואז ירידה מהירה, הרפיה, עוד כמה נשימות עמוקות כאילו כדי להחזיר את איברי הבטן כולם לתפקוד תקין, ואפשר ללעבור הלאה.
זמן של עונג, להרגיש את הציר.
אני יודעת, פשוט יודעת שיגיעו צירים שיהממו אותי ויפליאו אותי בעוצמתם, במידת הכאב שהם יעוררו בגוף שלי. פליאה .זה עיקר מה שעלה אצלי בשתי הלידות הקודמות לנוכח הכאבים. איך יכול להיווצר כזה כאב מתוך תהליך שהוא כל כך טבעי לגוף?
לא שכחתי את כאבי הלידה הראשונה שלי, לא את אלו של הפעם השניה. ובכל זאת אני יודעת שאתמלא פליאה מחדש.
מרגישה שייקח עוד כמה ימים, אבל יודעת שההרגשה הזאת יכולה להשתנות תוך שעה קלה ולהתחלף בעכשיו ומייד.

האריה לקח את האוטו לשטיפה אחרי הים.
הילדות שלי על סף חירפון טוטאלי, כניראה מרגישות את הלידה. הגדולה "יושבת" על הראש שלנו, חסרת סבלנות, מציקה כמו בכוונה. שמונה פעמים ביום מבקשת על סף מתחננת שאני יעשה לה טיפול. לא תמיד אני נענית, רק כשאני מרגישה שאני מסוגלת. מנסה להיפטר מרגשות האשם על הפעמים שאין לי כוח או חשק. אבל טיפול הוא טיפול. מכל הלב או בכלל לא.
הקטנה עוברת על כל הגבולות. בקושי ישנה, עונה "לא" לכל דבר, עושה ההיפך בדיוק ממה שמבקשים ממנה, קישטה בציוריה את ארונות המטבח, רוצה ציצי כל היום. הן רבות המון כבר יומיים ואני לא יודעת אם זה יותר מצחיק אותי או יותר עצוב לי או יותר מעצבן אותי.
האריה מתעלה על עצמו מכל הבחינות. עוזר, מרגיע, מחבק בנוכחות שלו.
כיף לי .


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-07T22:40:49):
מרגישה שאין לי זמן, או בעצם שאני לא מצליחה להגיע לגדולה שלי.
היא כל היום מסתובבת , אצל חברות, עם אבא, משחקת. אין לה זמן . וכשהיא כבר באה אלי, אז לי אין זמן.
מחר אני בהשלמות איתה. אני מתגעגעת אליה. כאילו אני רק לידה ולא באמת איתה. משהו התנתק בינינו. היא יותר עצמאית פתאום.
אולי זאת הלידה שמתקרבת ואולי הגיל שלה.

אתה שבפנים לא מפסיק לזוז וללחוץ. סורי מותק. המיילדת שלנו עסוקה. תמתין. מרוב התאפקות מרגיש לי כמו בעצירות, רק שאת כל מה שאני אוכלת אני משלשלת. אתה לוחץ יותר ויותר.
היום הכנו כמעט הכל. חיתולי בד . לא אוהבת להלביש תינוקות קטנטנים. נראה לי מיותר כל הסרבול של להכניס להם תידיים לשרוולים ותרגליים למכנס.
עוטפת בחיתול בד ותוחבת למנשא.
זיכרון: הגדולה היתה יומיים עם דם על השיער. אבל זה דם נקי....
האריה עבר היום חנות חנות בעפולה. ולא ייאמן אבל יש בריכה. יש בריכה!!!!
עכשיו נשאר רק כביסה ולסדר את החדר ארונות. ולתלות את הוילון. ולקפל את הר הכביסה. וגם לישון. הרבה. שיהיה לי כוח ללדת.


[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2005-08-08T09:21:05):
|עץ|


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-08T11:11:09):
כל המשקל שלך כאילו במקום שיהיה מפוזר ברחם וצף בתוך המים, הפך להיות תלוי לי על הבטן התחתונה.
דוחף למטה עם הרגליים, מאוד מאוד פעיל. אתה מתחזק. אני דווקא לא מרגישה חזקה.
לוקחת יומיים שלושה ומתמקדת בעוצמה הפנימית שלי. בסילוק העייפות. נטענת. נושמת. מחזקת את הגוף, את הרחם, אותך.
מתכווננת ללידה טובה.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-09T09:11:28):
חלום
בית ישן, בנוי מעץ.
בקומה התחתונה אנחנו חוגגים ארוע - חתונה??? מחפשים מתנות לאורחים, אבל המתנות הן מתנות כמו של ימי הולדת של ילדים. באותו רגע חוגגים שם חתונה אחרת (של בת דודה כניראה) וגם המתנות אצלה הן כאלו. כמו טושים צבעוניים למשל.
הקומה השניה זקוקה לשיפוץ, אני עולה למעלה (הבית ריק מרהיטים ושקט). ישן שם חבר על הריצפה לייד הקיר מימין. ממש לידו נפער ברצפת העץ חור .
מקדימה אם מדלגים על החור ישנו ארון ישן בנוי מתוך הקיר.
אנחנו דנים באיך לתקן את החור, מאיפה להתחיל, באיזה חומרים (אני ובעלי).
החבר ממשיך לישון , ומתהפך לכיוון, אבל לא נופל למטה למרות שכביכול הריצפה מאוד חלשה והוא מאוד כבד.
בתחושה, למטה עדיין חוגגים רק שהפעם מסיבה לכבודנו.
אין תחושת דאגה, יש תחושה של עשיה משותפת.

זה חלום שחוזר כבר בטח שלוש פעמים.
בלילה לפני שחלמתי התעוררתי כי הרגשתי רע. מזיעה, כאב בטן, היה לי לא טוב.


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2005-08-09T10:39:48):
[u]דוחף למטה עם הרגליים, מאוד מאוד פעיל[/u]
כך היתה גם הקטנה שלך, לא?


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-09T10:59:49):

כן, ככה היתה גם הקטנה, בכלל התחושות מאוד דומות. אחרי הלידה אני יחבר את שני הדפים.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-09T11:04:53):
קשה לך לצאת החוצה למרות שאתה כבר די מוכן. אני מרגישה את זה וגם החלום מתחבר לי לזה.
היום אני אנסה לחזור לחלום ולהרחיב את החור. לסלק את כל הקרשים שעלולים לפגוע בך בדרכך מטה.
אם הבנות לא יאפשרו לי לישון את זה, אני יעבוד עם הדמיון.
תופעה:
כבר שלושה ימים, אבל רק אתמול קלטתי את מלוא המשמעות של זה.
כשאני בשקט , אני רואה את ההילה שלי. לא רוצה לראות, לא מבקשת לראות. פשוט רואה ללא שליטה.
אני רגילה לראות כך הילות של אחרים מאז ומתמיד, אבל מעט מאוד יצא לי לראות ככה את ההילה של עצמי.
עננים לבנים מגיעים מעל הראש שלי וזורמים בקלילות למטה. וכשהם עוברים לי מו העיניים, אני בפשטות מבחינה בהם.
התחיל תהליך. אתה קרוב אלי יותר ויותר.


[b][po]נועה ברוך[/po][/b] (2005-08-09T15:01:59):
[u]התחיל תהליך. אתה קרוב אלי יותר ויותר.[/u]
מרגש. מתרגשת עבורך, את מקסימה - לביאה אמיתית!


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-09T22:20:54):
תודה נועה. את מקסימה בעצמך.

טעם מר בפה כבר מהבוקר, משגע אותי, בקושי אכלתי היום.
מרגישה מתחזקת, ולכן הייתי חייבת לשטוף חצי בית ולהזיז את כל הרהיטים ממקום למקום. הבנות עזרו בשמחה.
אני טוענת שיהיו עובדות נקיון בטוח כשיהיו גדולות. רק לתת להן סמרטוט רטוב ביד ומטאטא קטן והן מרוצות לגמרי.
שאריות עצבנות מרעידות אותי מידי פעם, צווחתי, טוב נו רק צעקתי על הגדולה שמייד נעלבה והתחילה לבכות וניסתה לברוח לחדר.
בזינוק לביאתי עצרתי בעדה, חיבקתי , הרמתי והנחתי על הכרס , התיישבתי , עירסלתי והוצאתי ממנה את כל הבכי.
ואז ניהלנו שיחה על למה אמא קצת עצבנית ולמה היא לא אשמה בזה אבל צריכה לכבד קצת יותר את המרחב של אמא בשעות קשות כאלו.
היא הבינה ושארית היום היתה קלה יותר. סה"כ היה היום יום קליל ונעים.
יצאתי בערב לטייל עם הבנות. האריה בעבודה אחרי שבוע בבית. גיליתי לתדהמתי הרבה שאני לא מסוגלת לצעוד.
עובר שובב לוחץ לי על הבטן וזה נהיה פתאום כואב עם כל צעד וצעד. הרגשתי שאני תיכף מתחילה לייבב ברחוב וחזרנו הביתה .
ועכשיו, אני פשוט מתעצלת לאסוף את עצמי לתרגול וריפוי. אז באתי הנה לחכות שיבוא לי ממש החשק.
מחר יום ארוך מלא, אבל מלא אורחים.
פעם מישהי העניקה לי תעודה - תעודת פסיכית. (את קוראת ? את זוכרת?) וככה בדיוק אני מרגישה לגבי האורחים האלו שאני לא ממש מחוברת אליהם ולא ממש בא לי עליהם . אבל לאריה זה חשוב, אז אני מוותרת.
יש יש יש יש יש יש !!!!!!!!!!!!!!!!! אני כל כך קרובה לללדת!!!!!
מרגישה צורך שהכל יהיה מושלם בלידה שלך. מרגישה צורך לחגוג את בואך, לחגוג אותך ואיתך.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-10T08:38:22):
[u]באותו רגע חוגגים שם חתונה אחרת (של בת דודה כניראה) וגם המתנות אצלה הן כאלו. כמו טושים צבעוניים למשל.[/u]
זאת לא חתונה, חוגגים שם לידה. הבת דודה הזאת בהריון, ארבעה ימים לפני. עכשיו בבית חולים.
אתמול התקשרתי ואמרתי לה שלפי החלום שלי היא יולדת לפני. היא לא האמינה לי. חה חה חה חה חה
אני כל כך שמחה. קצת פחות שמחה על זה שהיא נסעה למשחטת עפולה, על זה שהיא כבר ביקשה אפידורל. אבל נו מה לעשות.
היום יום אורחים ומשימות אחרונות באמת. בהצלחה לי.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-10T08:40:55):
מיה, לידה קלה, נעימה, מעצימה.
חושבת עלייך, מחזיקה לך אצבעות, מחכה לשמוע ממך.


[b][po]מיכל צמות[/po][/b] (2005-08-10T14:14:23):
שתהיה לך לידה מדהימה - והתחברות נעימה עם הבחור שאת מצפה לפגוש. (()).


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-10T15:04:13):
תודה תודה, אבל נראה לי שיש עוד כמה ימים. לפחות מקווה כיוון שבעלי התחיל עכשיו לסייד את החדר שינה וזה הופך את המקום לבלתי ראוי לשינה ליומיים הקרובים - בגלל הריח. אבל באמת שציוריה של פיקאסו הקטנה שלי לא ממש מרנינים ההרכת הוול קאם שלהם כשאני נכנסת לשם.
מילא היתה מציירת איזה משהו צבעוני, אבל שחור????
אבל הקטנה צבעונית מאוד. היום היא הספיקה להתאפר פעמיים (ליפסטיק סגול של הגדולה על הפה, ידיים, עיניים (שללית), צבע גואש בצבע כסף עם נצנציםעל הבטן שלא רוצה לרדת ועכשיו מעצבן אותה, והשיא היה לפני שנת הצהריים שלה, הגיעה אלי ושאלה:"אמא כועסת?"
אמא ענתה: "למה מה עשית?" והיא הראתה לי בגאווה את הגוף הצבוע אדום שלה. אמא לא כעסה.
אבל אחרי שהיא נרדמה אמא גילתה את הסיבה האמיתית לשאלה שלה - הסלון כולו צבוע אדום. ריצפה, ספה, שולחן.

מיה ילדה. בתשע וחצי עם פתיחה חמש, באחת עשרה וחצי התינוק יצא אחרי שהיו האטות דופק ורצו להוציא עם ואקום. היא סרבה והרופא לחץ לה על הבטן עד שיצא. נתפרה יפה יפה. אוף אני מאושרת כל כך . אחה"צ אני נוסעת אליה , לעזור לה עם ההנקה. היא כבר התייאשה ורוצה לחכות עוד יומיים עד שהיא תגיע הביתה ובינתיים שיתנו לו תחליף. סיפרה שנתנו לה פיטוצין לזירוז יציאת השיליה. למה??? אם בלידה היא לא קיבלה כלום, אז למה אח"כ נותנים????
מזל טוב לה, מזל-טוב לה, לה לה לה , לה לה לה.


[b][po]לוטם מרווני[/po][/b] (2005-08-10T16:14:05):
(())

[u]שנתנו לה פיטוצין לזירוז יציאת השיליה.[/u]
זה ממש נוהל קבוע בכמה בתי חולים כאן. צריך ממש אסרטיביות ומלחמה עקשנית בכדי להמנע מזה.
אבל את- לך תיהיה לידה בעוד איזה שבוע או פחות, בלי זריקות מיותרות ועם הרבה בית אוהב מסביב. אמן.


[b][po]גם כן פסיכית[/po][/b] (2005-08-10T22:26:36):
כן כן יש לך תעודה יקירתי כבר הרבה שנים ואני זוכרת חלא רק את התעודה אוהבת אותך ומחבקת אותך מרחוק וגרמת לי לצחוק הרבה בזכות המשפט....


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-10T23:07:03):
ביקרתי בבית החולים היום. פגשתי תינוק שרק נולד, מתוק להפליא שהעלה דמעות בעיני.
איזה דבר מקסים זה.
הצירים שוב מתגברים, טיפה יותר תכופים וטיפה יותר ארוכים. עדיין לא משהו שמוביל למשהו.
אבל אני מתחילה להפנים שזהו. אני מרגע זה מפסיקה להגיד שאני רוצה עוד שבוע לפני, עוד כמה ימים. אני מתחילה להזמין אותך לבוא אלינו בכל יום ושעה שתבחר לך. אתה רצוי, אתה אהוב, אתה תהיה מוגן גם פה בחוץ.
כולנו מחכים לך באהבה ובקדושה.
ציר
50 שניות ציר. נעים כל כך.
מעניין שתוך כדי ציר אני מרגישה כאילו נסתמות לי האוזניים. כמו בנסיעה באוטו.ואחריו אתה מייד מתחיל לזוז . מה קרה מתכווץ לך הבית?
אל תדאג עוד מעט הוא יתרחב. מאוד.
חיוך מרוח לי על הפרצוף, אני לא יכולה כרגע להחליט אם זה רק בזכותך או גם בזכות [po]הגם כן פסיכית[/po] מההודעה למעלה.
תדעי שהאריה שלי קרא את התעודה אתמול, ולכן נזכרתי. קרא? הקריא בקול בעניין רב, מלא חשיבות עצמית ומאושר מהאסמכתא שהוא קיבל על מה שהוא חושב כמובן גם.


[b][po]המעיזה ההחלטית[/po][/b] (2005-08-11T01:53:24):
תודה על הדף הזה. הוא מאוד עוזר לי.

יש לך מודעות מדהימה.

מה שקורה אצלכם כ"כ דומה למה שקורה אצלינו בבית שההזדהות שלי עצומה.
רק שאצלינו יש עניינים כלכליים מבאסים.

שיהיה בבריאות ובשמחה. אושר גדול. @} @} @}


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-11T10:26:08):
לילה קשה היה לנו.
הילדות לא ישנו כל היום וגם לא נחו, וכתמיד שנת הלילה במקרים כאלו לא ממש טובה. התעוררו בלילה, לא יכלו לחזור לישון.
האריה היה בעבודה, וממילא אני זאת שקמה תמיד. רק מה - בכל פעם שהעירו אותי הרגשתי שהעירו אותי באמצע איזה חלום שאני לא ממש מצליחה לזכור בגלל ההתעוררות החדה.
ובכל זאת מרגישה שכל חיי עברו לי מול העיניים בחלומות בלילה הזה.
הצירים נמשכים, גם הם העירו אותי מידי פעם למרות שהם לא מכאיבים. קצרים יותר , לפחות רובם.
היום בבוקר בפעם הראשונה מתחת את הרגליים שלך למעלה וכמעט הגעת לי לסנטר.
בוא נבהיר את העניין: שם למעלה אין כלום שעלול לעניין אותך. אלא אם אתה מתכנן ללמוד רפואה ומעונין ללמוד את צפונות מבנה הראות/ לב / קרדיה או משהו.
תרגע עם הבעיטות זה לא נעים לי. יאללה בוא נלך להכין ארוחת בוקר.


[b][po]ב דרך[/po][/b] (2005-08-12T01:06:33):
לידה טובה וקלה {@


[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2005-08-12T04:06:22):
[u]לידה טובה וקלה[/u] |עץ|


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-15T10:47:52):
כבר יומיים וחצי ציר כל שלוש דקות. אבל קטן. לא כואב בכלל. בלילה קצת לא נעים, כניראה השכיבה לא ממש תנוחת צירים טובה. נו מה חדש.
אתמול שוב וללא שליטה ראיתי את השדה האנרגטי שלי. הפעם הרבה יותר ברור, זרימה הרבה יותר מהירה, הרבה לבן מעל הראש יורד כלפי מטה, מתערבל.
יש שעות שנדמה לי שאתה מבקש לצאת החוצה בזחילה אינדיאנית, כאילו מנסה להרחיב שם בעזרת הידיים הקטנות שלך.
התנועות שלך הולכות ונעשות לחוצות יותר מידי יום, ואני נעשית שלווה יותר מידי יום. למה? - ככה.
הקטנה במצוקה. הרבה שינויים, ומרגישה את הלידה שמתקרבת. ויוצאות לה סוף סוף השיניים.
אתמול עלתה על השולחן ועשתה פיפי. היום עשתה על הפוף וקראה לי לראות. משתדלת לתת לה כמה שיותר זמן איתי. קצת דואגת. מתי יבוא האיזון?
כמה זמן זה ייקח? נדמה שאין גבול לדרישה שלה לתשומת לב, שאין גבול גם לרצון שלה לרצות, ושאין גבול לשטויות שהיא עושה. הכל יחד.
קמה בבוקר, שוברת כמה ביצים על השיש. ממשיכה בקישוט החדר בטושים. ועוד ועוד, ללא הפסקה.
אני מתנדנדת בין לכעוס לבין להסביר לבין לחבק לבין להתעלם, בוחרת בזהירות בתגובה הנכונה בעיני באותו רגע. לא תמיד קולעת, אבל לפחות משקיעה מחשבה ומנסה.
הגדולה רגועה. משחקת, לומדת מעצמה. ככה בדיוק אני רואה את החיים איתה בבית. הערבים קשים לה, קשה לה להיפרד וללכת לישון. אתמול נרדמה ב 24:00 , בסלון.
אתמול אמרה לאבא ואז לי: "עוד מעט ייגמר החופש ואז נתחיל עם העניין הזה של החינוך הביתי."
צריכה בראש להיות במסגרת. אז היא במסגרת . היא בחינוך ביתי.


[b][po]המעיזה ההחלטית[/po][/b] (2005-08-15T14:46:07):
[u]קמה בבוקר, שוברת כמה ביצים על השיש. ממשיכה בקישוט החדר בטושים. ועוד ועוד, ללא הפסקה.[/u]
כן, זה מאוד מעייף ככה כל היום. גם אצלינו. עד שמסדרים בלגאן אחד היא כבר בשני. למי יש כח בהיריון לרוץ אחריה? רוב הזמן זוגי רץ בבית עם מגבונים. הכי היא אוהבת לשבת ולצייר, זה כולל גם על עצמה כמובן, אז אם יושבים איתה יש קצת מנוחה מהבלגנים מסביב.
שיהיה לך הרבה כח.


[b][po]מיכל צמות[/po][/b] (2005-08-16T09:04:28):
[u]צריכה בראש להיות במסגרת. אז היא במסגרת . היא בחינוך ביתי.[/u] |Y|
ללא ספק מסגרת חמה ותומכת. תרשי לעצמך גם להתמך בעת הצורך. בהצלחה!


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-17T22:12:04):
יום קשה שהתחיל אתמול בערב קשה.
לחץ בבטן התחתונה, או נכון יותר לחץ אל תוך הנרתיק.
מונע ממני לזוז אפילו צעד אחד. מה זה זה?
בפעם הראשונה אני מרגישה שנמאס לי, שזהו, שנגמר לי מההריון הזה, שהגיע הזמן ללדת ומייד.
זה כמובן לא אומר שהוא חושב ככה.
39+2 היום.
מצד שני, הבית רגוע כפי שלא היה מאז סיום הגן.
הבנות עסוקות בעצמן כל היום, המון ביחד, משחקות ומשתוללות ומצחיקות אותי כל כך.
סדר יום משלהן מתקבע לאט לאט.ככה צריך להיות.
הולכות לישון מאוחר, לא לפני עשר בערב, לפעמים בחצות. כולנו קמים מאוחר בבוקר, איזה כיף.

מעניין שאחרי יום שלם של נמאס לי כבר, אני יושבת פה עכשיו ומרגישה טוב. כאילו יכולה לסחוב לפחות עוד חודש.
והמחשבה הזאת עושה לי לדאוג שאולי אני מעקבת את הלידה. אני אוהבת להיות בהריון. אני אוהבת ללדת.
זה ההריון האחרון לשנים הקרובות. ככה החלטתי. לא שאני הולכת לחתום על זה אבל בכל זאת. קצת קשה להיפרד מהתחושה הזאת.
אני יודעת שיומיים אחרי הלידה אני יתגעגע. כאילו מנסה לסחוט כמה שיותר מהתחושה הזאת, לשמר אותה לנצח.
חודשים אחרי כל לידה אני כאילו מרגישה תנועות עובר ברחם.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-18T12:44:58):
לילה קשה , בוקר עוד יותר , אבל עכשיו הכל טוב.
הלכתי לישון וביקשתי לחלום אותך.
חלמתי שני בתים. אחד הוא ה"בית". השני לייד.
אני ועוד מישהו רוחצים שני תינוקות באמבטיה גדולה. אח"כ יושבים בחוץ על שפת הבריכה. באים לקרוא לי.
אני הולכת, ועוברת למקום אחר. גבוה. כמו אי גבוה בשמיים במקום בלב ים.
נוסעת ברכב גדול , יחד איתך. יושבת לידך. אתה נוהג.
אתה צריך לאסוף גבר ואישה שלא כל כך רוצים לבוא איתנו. בורחים. אתה משיג אותם ומסביר להם שיש להם רק עוד כמה שעות. אין תחושה של סכנה או בהילות, רק של משהו שצריך להעשות. מסביר להם שמטוס מחכה לנו, להביא אותנו הביתה.
ופתאום אנחנו כולנו במטוס. אתה הטייס. אני כמו קוראת את המחשבות שלך ואתה רק הבית עם הגינה הקטנה והישנה בראש שלך. טסים, זה נעים.
אני לא זוכרת את הנחיתה.
מגיעים שוב לאותם שני בתים, ברחוב. אני בתפקיד המתבוננת. רואה את הבית עם הגינה, מזהה אותה למרות שקצת השתנתה. הולכת בעקבותיך.
אתה פוסע בנחישות. פונה אל הבית שממול, נכנס בדלת וסוגר אותה אחריך. אני רוצה לפתוח ולבוא בעקבותיך, לראות.
העובר שלי מעיר אותי. תחושה של פיספוס.
חייבת לקום לפיפי. קמה והולכת לשרותים הרחוקים - לא להעיר. חוזרת, נשכבת ומבקשת לחזור אל אותה נקודת חלימה.
אחרי שתי שניות הגדולה משמיעה צרחת בהלה. אני מזנקת מעל האריה שישן בינינו תופסת ומחבקת אותה. "הרגליים שלי, נבהלתי מהרגליים שלי"
היא צורחת ומחבקת חזק. לא עוברות שתי שניות והקטנה מתעוררת גם היא בצעקת בכי . אני חוזרת אליה, מרימה, מחבקת, "ידיים, ידיים" היא בוכה.
"ידיים?" אני שואלת. "כן, ידיים, נבהלתי" היא עונה חצי בוכה. שמה אותה על הסיר, חוזרת למיטה עם שתיהן. נרדמות.
מרגישה נוכחות אנרגטית בחדר מימין. לא נעימה. כמו צוחקת עלינו, צוחקת לנסיון שלי לחזור לחלימה, צוחקת לצעקות של הבנות. אני לא מחפשת להתבונן בה, אני מסלקת אותה. בהרגשה שלי היא לא נעלמה, רק זזה הצידה.
מאז שהגדולה נולדה לא היו לי ביקורים ליליים.
נזכרת למה אני רוצה לינה משפחתית. נזכרת בפחד שלי כשהייתי ילדה. מבינה את הפחד של הגדולה לישון בחושך כבר שלושה שבועות.
מה זה אומר שפתאום "זכיתי" לביקור? מאז שהגדולה נולדה אני לא מתקשרת. אני נזהרת. אני לא מסכימה לנוכחות בבית, לייד התינוקות שלי.
זהו. לא מסכימה!!!


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-20T10:45:41):
עוד יומיים לתאריך הרשמי.
וסוף סוף שקט בגוף. אין צירים. אני הרבה יותר רגועה ככה.
לעומת זאת אתה יודע, כניראה יש לך שם. אחרי יומיים אינטנסיביים של נסיונות לפענח אותך, נראה לי שזהו זה.
אני הרבה יותר רגועה ככה.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-21T22:54:16):
שרהלה ביקרה.
בודקת דופק, אני מנענעת אותך ומתחילים צירים. מה זה לכבודה?
ממשיכים עד עכשיו להפתעתי, אחרי בוקר שקט.
שקט.... לא בטוחה שזאת ההגדרה. לתזכורת לך כשתגדל:
הערת אותי בארבע בבוקר, הרגשתי כמו בסרט כשחבורת גברתנים גסה אוחזים בגזע עץ והולמים בכל כוחם בחומה / דלת ברזל על מנת לפרוץ פנימה.
ככה הרגיש לי שאתה הולם בצוואר הסגור על מנת לפרוץ החוצה. כואב!!!!
עד שבע וחצי הסתובבתי מתענה בכאבים, ואפילו כבר הגעתי למסקנה שאתה תהיה .... ילד קרציה. נו טוב הגזמת לא??? ואז הלכת לישון, וגם אני. וקמנו בכוחות מחודשים.
הג'ינג'ית חזרה מהודו. תהיה בלידה גם היא. איזה כיף תהיה מסיבה.
תובנות: אני לא סומכת על הגוף שלי לגמרי. כן שידע ללדת, לא שידע פתח צירים בצורה טובה , להתחיל את התהליך. האם זה בגלל החודשים המצרצרים?
משחררת מהבוקר את התקיעות הזאת.
ומבקשת ממך לצאת. הערכת משקל שלוש וחצי. זה מספיק לנו לא? מחר מסיימים 40. מחרתיים מתחלף המזל.
אתה אריה . קטן אבל אריה. גם אם תצא בתולה.
אני אוהבת אותך. מחכה. נפתחת אליך. אמא שלך.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-22T03:08:01):
עובר פרפקציוניסט או מיילדת קוסמת.
לא משנה מה מהשניים, אתה בדרך. טוב גם הסקס בטח עזר לך להחליט.
הבריכה מתנפחת - על כל מקרה. הצירים מתחזקים ומתארכים. זה שהמציא את הכדור הגדול והרך - יבורך.
האריה צחק לפני שעתיים וחצי שאני הולכת להיות אמא בתולה במקום אמא לביאה. אז לא נראה לי.
3 צירים בשמונה ד'. יפה לך.
הולכת לסיים את הספר שאני קוראת. מחכה לך בסבלנות.


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2005-08-22T07:43:22):
איתך {@
בעצם - אולי כברילדת?


[b][po]מיצי החתולה[/po][/b] (2005-08-22T14:05:52):
אנחנו לא מכירות, אבל אני קוראתותך ובאתי לכתוב "נו, תלדי כבר!" ואני רואה שאת עובדת על זה...
מחזיקה אצבעות.


[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2005-08-22T14:59:28):
גם אני כאן.
[u]מחכה בסבלנות.[/u]

(())


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2005-08-22T23:06:54):
היא אמרה לי שאני אספר לך שהיו לי הרבה ערבי-צירים (גם כאלה שכללו טלפון מסוג "לילה טוב, שלא תופתעי אם אעיר אותך הלילה...") בשבועות 39-42.


[b][po]Manty T[/po][/b] (2005-08-23T04:03:08):
קראתי עכשיו את הבלוג שלך מתחילתו. קסם אמיתי @}
החזקתי את עצמי בכוח מלהציץ בסוף, ואוו, איזו הפתעה, הגעתי ממש בזמן!!!

שולחת לך המון אנרגיות.


[b][po]המעיזה ההחלטית[/po][/b] (2005-08-23T06:18:14):
(()) @} @} @}


[b][po]מיכל צמות[/po][/b] (2005-08-23T18:58:45):
[u]אני לא סומכת על הגוף שלי לגמרי.[/u] אני מרחוק סומכת עליו בשבילך. את חכמה ומכוונת והגוף שלך איתך.

[u]זה שהמציא את הכדור הגדול והרך - יבורך.[/u] אמן.

(()) הרבה אהבה!


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-24T23:05:56):
האריה שלי עדיין בפנים.
אחרי לילה של צירים ארוכים, הקטנה התעוררה לינוק בבוקר מוקדם ומאותו רגע התחילו הצירים לרדת.
כל הליכה שלי יוצרת צירים , כל מנוחה מרפה אותם.
היה מעצבן, אבל בעצם זה כל כך מתאים לי.
אז נרגעתי. אני כבר סומכת על הגוף שלי. לגמרי. החלטתי ללכת איתו בעדינות.
הצירים נמשכים. ביום שני לא אכלתי כלום בגלל הצירים. שלישי העובר לא זז. אכלתי. שתיתי. לא זז. אכלתי שוקולד. לא זז.
ירדתי לקופ"ח למוניטור. האחות תקעה בי מבטים. "את בצירים!!!" - "אני יודעת אבל לא מרגישה אותם עכשיו" - "איך לא מרגישה? את כל הזמן בצירים ללא הפסקה" - "אני יודעת אבל אלו קטנים עלי". "את יודעת שכניראה יש פתיחה ומחיקה" - "אני יודעת"
לא מוכנה שיבדקו. מסכימה לאולטרסאונד וזוכה להציץ . מי חתיך של אמא מי?????????
הכל בסדר. אחרי הארוחה הבאה שלי הוא חוזר לתזוזות הרגילות. כניראה היה רעב וזה עייף אותו.
בלילות הצירים מתארכים לדקה ורבע כל ציר. לוחצים למטה, אני מרגישה כבר את הנרתיק שלי חם, צורב אפילו.
הרגשה מוזרה ללכת לעשות פיפי. כאילו הגבול בין העובר לבין העולם מסתכם בפיסת רקמה קטנה.

כבר סומכת על הגוף שלי לגמרי. מחכה בסבלנות שיבוא לו לצאת. פחות עייפה, האריה בחופש בבית לא מוכן לנסוע לטייל בגלל הצירים (תזכור לך) .
הסתפקנו בבריכה של המושב. ישנה המון. מבינה שזה חשוב .
מרגישה חזקה יותר ויותר ככל שעוברים הימים. גם רגועה יותר.

ביום שני הבנות היו אצל סבא וסבתא כל היום עד הערב. פעם ראשונה מאז שהגדולה נולדה שאנחנו לבד לכל כך הרבה זמן.
חוויה מאלפת ומעלפת. איך היינו צריכים את זה.
בערב הבאנו אותן הביתה. הגדולה בכתה. היה לה קשה. התגעגעה.
אתמול נסענו שוב. הן יושבות באוטו ומקטרות. הגדולה: "קשה לי", "מתי נגיע?" , "נמאס לי" בחצי בכי.
הקטנה: "הגענו?" , "מתי אגיע?" , "אפשר לנוג?" (לנהוג) כמו תקליט שבור.
אני יושבת שותקת וחושבת לעצמי איך זה עם עוד פה אחד בספסל האחורי. משתפת את האריה במחשבות. צוחקים.
בלילה של שני שוב מגיעים צירים ארוכים. הפעם רק כל ארבע דקות, לדקה ורבע כל ציר. בהתחלה זה כואב ואני קמה. אח"כ מחליטה שעד שזה לא עובר לי לגב זה לא זה. נשכבת ומתחילה להרפות. אחרי עשרים דקות מצליחה להגיע להרפיה . מרגישה שהם קיימים, אבל הגוף כבר לא מרגיש בצורך לזוז ולהתכווץ בגללם.
נרדמת בסוף. קמה בבוקר.

[u]היא אמרה לי שאני אספר לך שהיו לי הרבה ערבי-צירים (גם כאלה שכללו טלפון מסוג "לילה טוב, שלא תופתעי אם אעיר אותך הלילה...") בשבועות 39-42.[/u]
חה חה חה חה חה זה על תקן "צרת רבים חצי נחמה"???
אני מרגישה שהוצאתי את מכסת הקיטורים על הצירים שהיתה דרושה לי כדי לחזור לשלוות נפשי. עכשיו יש לי כוחות להמשיך הלאה.
אני חודשים כבר עם צירים. אמנם לא כאלו כמו עכשיו , אבל מורגשים בהחלט.

תודה על התגובות החמות. מחממות ומחזקות.
הולכת לראות חזרזיר עם הגדולה (היא מתפוצצת מצחוק בחדר ואני לא יכולה להתאפק)
לילה טוב.


[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2005-08-24T23:16:53):
(())


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2005-08-24T23:25:53):
עכשיו אני יכולה ללכת לישון :-)
איזו סוציומטיות - נורא כיף לי שאת כותבת.


[b][po]Manty T[/po][/b] (2005-08-25T01:01:59):
ואוו, אני מנבאת לידת בזק!
הגוף שלך כבר עושה את כל ההכנות וכשתתחיל הלידה רק ישאר לך לדחוף!
אופטימית וחסרת אמונה בעין הרע (תמחקי אם את כן ;-))
[u]נורא כיף לי שאת כותבת[/u]


[b][po]ההולכת בדרכים[/po][/b] (2005-08-25T10:28:07):
רק שתדעי שאני קוראת אותך (())


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-25T10:54:00):
קמתי עם התקשויות אבל ללא תחושה של צירים.
(חוץ מההוא שנבע מחבטה של הטלפון בבטן הכי חזק שאפשר כי אמרתי לקטנה שציצי זה לא עכשיו)
מה שכן, כלום לא עוזר ללחץ שם למטה שמקרין לי לנרתיק ולירכיים. כמו פולסים קטנים.
בתחושה שלי עלית קצת למעלה למרות הלחץ. טוב אולי זאת רק תחושה. אתה משייט לך להנאתך במרחב הפרטי שלך לכבוד הימים האחרונים שלך?
הבית מתעורר בעשר בבוקר. הילדות קמו יחד ואכלו ארוחת בוקר.
ציר ארוך. מאוד. יש כאלו שנדמה לי שלא נגמרים לעולם. רק לוחצים ולוחצים ולוחצים כלפי מטה. כמעט שתי דקות ואז שחרור איטי.


[b][po]ב דרך[/po][/b] (2005-08-25T11:03:00):
[u]חה חה חה חה חה זה על תקן "צרת רבים חצי נחמה"???[/u]
צירי רבות חצי נחמה...

יום נעים {@


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2005-08-25T11:39:52):
[u]יש כאלו שנדמה לי שלא נגמרים לעולם. רק לוחצים ולוחצים ולוחצים כלפי מטה. כמעט שתי דקות ואז שחרור איטי.[/u]
לידה ב slow motion.


[b][po]מיכל צמות[/po][/b] (2005-08-25T11:59:08):
(())


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-25T16:55:10):
הלחץ הזה שלא מרפה - מעייף.
שעתיים בחילה מזעזעת, מידי פעם ציר ארוך. העקבים ברגליים כואבים לי - כתגובה רפלקסולוגית ללחץ המתון והמתגבר?
הפלא ופלא, זרמים של כאב לגב התחתון.כמו זרם חשמלי זעיר וקטן שהולך ומתגבר. ולעזאזל, כואב לי התחת!!! והכי מוזר - קר לי. כבר שבועות חם לי, המזגן לא פועל עלי. חם לי בלילה. חם לי בבוקר. חם לי באוטו. הבנות בוכות "קר לי" ו "קלי", ואני מזיעה . פתאום קר לי.
זהו הגוף שלי משתגע.
ואתה, שם בפנים , בטח מרוצה מאוד מעצמך. מה אתה שר:
"זה לא כל כך נעים לראות צוואר (גן) סגור, זה לא כל כך נעים לראות צוואר סגור..." או אולי
"אני לא רוצה לצאת (לישון) , אני לא רוצה לצאת, אני לא רוצה לצאת בכלל...."
סה"כ נעים לי. אני מרגישה טוב. גם אתה. הכל בסדר.


[b][po]נועה ברוך[/po][/b] (2005-08-25T16:59:50):
עוקבת בהתרגשות אחרייך @}
שולחת לך כוחות ואהבה.


[b][po]יהודית שפמן[/po][/b] (2005-08-25T21:24:44):
יקירה לפחות בכמה דברים את עקבית סוגרת יפה כל הריון.....אוטוטו וזהו....
שולחת לך יחיבוק עם המון אהבה
יהודית


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-26T12:49:10):
אתמול עבר. בערב עשינו דיקור.
שרהלה אמרה שאו שזה יזרז או שיעצור את הצירים.
לא מזיז לך.
הלילה עובר בשקט יחסי אבל בהחלט לא בלי צירים. ולי כואב התחת.
הבוקר לא הצלחתי לקום מהמיטה. לוחץ לי למטה. לא מרגישה צירים כמעט, רק לחץ. אבל לחץ אטומי.
ותופעה חדשה ומוזרה. כאילו בועות יורדות לי מבטן התחתונה במורד הנרתיק. הבטן קשה ללא הפסקה כמעט.
אני מבלה בשרותים יותר מאשר בכל מקום אחר.פשוט אין שם מקום לכלום.
כולם מתחילים לשגע אותי עכשיו - נו מתי? הוא לא רוצה לצאת? (לא הוא שומע אותך מנג'ס לי ומעדיף להישאר בפנים)
והאמת היא שהלך הרוח שלי הוא לא ממש ככה. סוף סוף יש לי סבלנות, אני אפילו נהנית. מרגישה שאני במעין חופש.
האריה בבית, אני נהנית. הסקס "לא רע". אולי בכלל אננחנו דוחפים אותו חזרה פנימה? :-D
מידי פעם בחילות וקשה להתנייד במהירות כשלוחץ ככה, אבל סה"כ מצב רוח טוב, אני מרגישה טוב.


[b][po]לוטם מרווני[/po][/b] (2005-08-26T16:24:06):
_סוף סוף יש לי סבלנות, אני אפילו נהנית. מרגישה שאני במעין חופש.
האריה בבית, אני נהנית_
(())
עוקבת, שולחת אנרגיות. מזדהה קצת עם הבחילות מדי פעם והתחת הדואב...
הסבלנות, הסבלנות והשלווה הפנימית.


[b][po]Manty T[/po][/b] (2005-08-26T16:29:08):
נראה לי שהוא מחכה, בהתבסס על המשפט הראשון בבלוג, ל [u]סקס טוב באמת, כזה שלא שוכחים לעולם[/u]
[u]סקס "לא רע"[/u] just wont do
:-D


[b][po]המעיזה ההחלטית[/po][/b] (2005-08-26T16:34:13):
וואוווו, מעולם לא נתקלתי בתופעה כזו! ויש לך עוד כח לסקס?????

(())
לאחותי היו צירים 3 ימים וזה נראה לי סוף העולם. בסוף נולד לה כמעט 5 קילו בלי תפר אחד, כי המיילדת שלה כל הזמן הרחיבה לה למטה.

שתהיה לכם פגישה נעימה @} |L| @}


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-26T18:49:19):
טוב זהו . עם סוף השבוע נגמרה גם הסבלנות שלי. בעיקר לאריה, לא להריון.
בכל פעם שהעיניים שלי נופלות עליו אני רק רוצה שיסתלק לו מהטריטוריה שלי.
מעצבן אותי שהוא בחופש, מעצבנות אותי מערכות היחסים שלו עם הבנות, מעצבן אותי שהוא ישן כל היום, מעצבן אותי שהוא לא עוזר לי.
מעצבן אותי שהוא לא נותן לי לישון צהריים כשאני צריכה, כי הוא עייף ורוצה לישון גם. אז נרדם ומשאיר את הבנות לבד. לא עובד. מעירות את אמא.
כולה קם לפני שלוש שעות. "זה אני" הוא אומר לי. מצא מתי לגלות לי סודות.
אז אין לי כוח יותר לסקס, לא רוצה יותר סקס לעולם.
הצירים שלי בכלל לא כואבים לי, סתם ארוכים ומשעממים.אני רוצה צירים יפים וכואבים. הלחץ למטה מטריף אותי.
אפילו לא התקשרתי להגיד להורים שלי שאנחנו לא מגיעים בגלל עצבנות יתר שלי .
הקטנה ישנה, הגדולה קולטת אותי ומתחנפת , כמו הולכת לידי על קצות האצבעות. לא עוזר שאני אומרת לה שאני לא כועסת עליה.
הלכה עם האריה לטיול, הודיע לי "אמא אני הולכת קצת לטיול ואז אני יחזור להיות איתך"
ניסיתי להסביר לה שאני לא זקוקה לזה, שאני שמחה שהיא הולכת לטיול, אבל היא מרגישה אחרת.
צריכה לבכות שמונים שנה . ולא יוצא לי. אלף פעם אני בוכה משטויות, ודווקא עכשיו לא יוצא לי.


[b][po]מתוקה מתחילה מחדש[/po][/b] (2005-08-27T01:13:26):
קוראת אותך ומבקשת בשבילך לידה קרובה וטובה טובה
בהצלחה


[b][po]המעיזה ההחלטית[/po][/b] (2005-08-27T03:51:24):
עוד קצת וגם זה מאחורייך (())


[b][po]גם כן פסיכית[/po][/b] (2005-08-27T12:10:12):
אין לי כוח יותר לסקס, לא רוצה יותר סקס לעולם
שאני אקרא או אשמע את זה ממך האומנם ?????????
יקירתי אני אוהבת אותך


[b][po]לוטם מרווני[/po][/b] (2005-08-27T16:05:10):
[u]צריכה לבכות שמונים שנה . ולא יוצא לי. אלף פעם אני בוכה משטויות, ודווקא עכשיו לא יוצא לי.[/u]
(())(())(())


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-27T20:56:16):
בלילה כמעט לא ישנתי. קמתי מתישהו, אכלתי שתיתי ובכיתי, וחזרתי למיטה בשבע בבוקר לשעתיים נוספות.
חלמתי שמכר שלנו הוא רופא שיניים (במציאות הוא לא) ומציע לי טיפול אלטרנטיבי לטיפול שאני כביכול אמורה לעבור, אבל הטיפול שהוא מציע הוא לתקן או משהו כזה את השורש של השן שבחלום לא קיימת ולא לשים עליה שום מבנה.
קמתי בתחושה של <מה לעזאזל קורה לשורש שלי , מה קורה לי בבסיס?>
אמא שלי עברה כניראה ארוע מוחי בלילה. כניראה כיוון שזה מה שהרופאים אומרים, אני לא חושבת וגם הסיטי לא מראה כלום. אבל היום אין לי כוח להתווכח.
מרגישה נטולת אנרגיות.
הצירים שלי מתגלגלים להם. מציר אחד לשני. מתגלגלים למה? כי נוספה איזו תחושה של עומק. ושל סדירות. אבא שלי אומר שהלילה זה הלילה גג מחר.
שוב, מבלה את זמני בשרותים. הצירים מעירים לי את המערכות.
הכל בסדר, ממשיכים הלאה. סבלנות.



[b][po]יהודית שפמן[/po][/b] (2005-08-27T22:43:25):
שולחת לך המון אהבה וחיבוק גדול גם לאמא שלך.
אוהבת


[b][po]המעיזה ההחלטית[/po][/b] (2005-08-27T23:20:35):
הי לביאה,
אני מצטערת לשמוע על אמא שלך.
אני שולחת לך משהו ששלחו לי במייל:

הנושא: זיהוי שבץ מוחי.
נאורולוג אומר כי אם יכול היה להגיע אל קרבן שבץ בתוך 3 שעות, היה יכול לחלוטין להפוך את תופעות הלוואי של השבץ - לחלוטין.
לטענתו, הפטנט של זיהוי השבץ, איבחונו והגעה אל החולה תוך 3 שעות - זה הקושי העיקרי.
זיהוי שבץ-סיפור אמיתי:
סוזי השתקמה בצעדים מהירים באופן מפתיע למי שעבר שבץ מסיבי.
כל זה כי שרי ראתה את סוזי מועדת - זה המפתח שלא מוזכר לעיל - ואז היא שאלה את סוזי את שלושת השאלות. כל כך פשוט.
זה מה שהציל את חיי סוזי - מלאך שנשלח אל חברתה, והן עשו בדיוק מה שהוא הורה להן.
סוזי נכשלה בתשובות של כל שלושת השאלות, לכן שרי הזמינה אמבולנס.
למרות שלסוזי היה לחץ דם נורמלי וזה לא היה נראה כמו שבץ, כי היא היתה יכולה לתקשר עד למידה מסוימת עם הפרמדיקים, -הם הובילו אותה לבית החולים מיד. תודה לאל על הזיכרון של שלושת הצעדים.
לרוע המזל, לעיתים סימפטומים של שבץ קשים לזיהוי, וחוסר הערנות עלולה להוביל לאסון, לנזק מוחי קבוע.
הרופאים אומרים שצופה מהצד יכול לזהות שבץ על ידי בקשה של שלוש תשובות פשוטות:
1) בקש את האיש/ה לחייך
2) בקש ממנו/ה להרים את שתי ידיו
3) בקש ממנו/ה לומר כמה משפטים פשוטים (באופן רציף וברור, למשל: השמש מאוד חמה היום בחוץ).
אם יש לו/ה בעיה עם אחד משלושת המטלות, להזמין מיד אמבולנס ולתאר את הסימפטומים לבאים.
אחרי הגילוי שקבוצת מתנדבים, לא רופאים מומחים, עשויה לזהות חולשה בפנים, בזרועות ובעיות דיבור, -החוקרים האיצו בקהל הרחב לשנן את שלושת המבחנים הללו.
באסיפה השנתית של אגודה האמריקאית למלחמה בשבץ, ביקשו להפיץ ברחבי העולם את המבחנים הפשוטים הללו שעשויים להאיץ את האבחון ולמנוע נזק מוחי.

(()) הנה הוא מגיע! @} |תינוק|


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-29T07:27:02):
הצירים העירו אותי. בברכה.
דווקא לא צירים הסטריים, סתם קצרים וחדים.
כבר מזמן לא קמתי בבוקר מוקדם. הבית תפס שגרה של לא להתעורר לפני תשע וחצי מינימום, רצוי עשר אחת עשרה.
נעים לי עכשיו עם התה לבד.
כמוני גם הרופאים כבר לא בטוחים שלאמא שלי היה ארוע מוחי. המצב השתפר קצת.
ממממממ
המרחקים בין הצירים שלי התכווצו שוב. מה שגורם להם להיות פחות ארוכים, אבל לתפוס יותר מקום בחיים שלי.
נו יאללה כבר בואו ותתעצמו.
לפני יומיים פתאום החלק העליון של הבטן שכבר ריק כי העובר ירד למטה, נצמד לי לגב.
זה היה כל כך מצחיק, מן בטן של ברבאבא. למעלה דקיקה ופתאום טיפה מעל הפופיק מתחילה לה בטן ענקית. כניראה עניין של התנוחה שלו בפנים.
היום אני סוגרת 41 שבועות. מזל-טוב לי.


[b][po]Manty T[/po][/b] (2005-08-29T10:08:13):
באמת מזל טוב {@ הריונות ארוכים הם בדרך כלל עדות להריון ורחם בריאים (ולתינוק שעוד זקוק לקצת בישול)
מקווה שאימך בסדר (())



[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-29T21:28:46):
צירוני גב
צירוני גב!!!!!!!
לא יאמן כבר הרשיתי לעצמי לקוות שהפעם יהיו שוב רק צירי בטן - כמו בלידה הראשונה.
אבל כניראה שלא. לקח לי את כל היום בכלל לזהות שאלו הם צירים. בהתחלה זה סתם הרגיש כמו זצים חשמליים בגב התחתון מאוד - ז"א בטוסיק העליון.
אח"כ הם התארכו קצת ואמרו לי את שמם....
ועדיין צירי הבטן משמעותיים הרבה יותר. תערובת משעשעת.
חזרתי עם הבנות מביקור אצל אמא שלי בבי"ח ותפס אותי ציר גדול. ענק. לוחץ וכואב.
פתאום מתחילה לדאוג בקשר לנהיגה עם הצירים האלו. קצת לא אחראי כניראה.

הבנות שלי ישנות. השעה תשע ועשרים והן ישנות. נס. פלא. כל כך הרבה זמן זה לא קרה.
העובר שלי לא ישן. העובר שלי ער עכשיו במרבית שעות היום, למרות שאומרים שכשהם גדולים ואין להם מקום הם פחות זזים.
שבוע שעבר הוא פחות זז. השבוע הוא משלים חסרים. וכיף וטוב לי עם זה.
<רק אם אתה מוכן להזיז את הרגל הימנית שלך מהצלע שלי, יהיה לי עוד יותר כיף> אני כל היום עסוקה בלדחוף את הרגל הזאת ממקום למקום.
משהו בי אומר שלא תצא לפני הראשון בספטמבר.
טוב נו אז לא נרשום אותך בינתיים לגן. נחכה חודש חודשיים.
מתה כבר לראות אותך, להרגיש אותך, לספוג אותך במגע עור בעור.
לאחוז בידיים שלך ולהרגיש את העובי שלהן. תצא גדול. תצא בריא. תצא אהוב.
בוא אלי כבר ילד.


[b][po]יהודית שפמן[/po][/b] (2005-08-29T21:35:21):
יקירה אני עוקבת אחריך בהתרגשות.(נכנסת לכאן כדי לבדוק שלא ילדת)
מחכה לבשורות.
אוהבת ואת יודעת כמה(: שולחת לך המון אהבה ומה שאת מבקשת.
יהודית(שממש רוצה לחבק אותך ולנשק אותך)


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2005-08-29T21:43:18):
צחוקים:
ראיתי ב-[po]מה חדש[/po] שכתבת, ונכנסתי לראות אם ילדת, מתעלמת לחלוטין מזה ששמעתי היום את כל צלצולי הטלפון של המילדת שלך :-P

ערב טוב לך {@


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-29T21:54:42):
[u]ראיתי ב-[po]מה חדש[/po] שכתבת, ונכנסתי לראות אם ילדת, מתעלמת לחלוטין מזה ששמעתי היום את כל צלצולי הטלפון של המילדת שלך[/u]
בלעדיה הוא אמר שהוא לא יוצא

יהודית שלי
תודה. אתמול חיבקתי ונישקתי אותך. מה לא קיבלת???


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-29T22:12:38):
אני שוב מקפצת על הכדור האדום והרך. כבר לא חושבת אם תצא, לא תצא, מתי תצא.
אתה תגיע. אם אתה דומה לי אז אתה הרי חייב לאחר. כי אתה עושה שמונים דברים בבת אחת (יהודית עדה לפחות לשלושה;-))
בינתיים בוא נעשה לך תעודת זהות כל עוד אתה שם בפנים. אח"כ נשווה .

הכי אוהב: ללחוץ עם הסנטר על שלפוחית השתן של אמא. חזק.
הכי בהלם: כשאחותך הקטנה מזנקת עליך. מצטערת חמוד אבל ההלם הזה בטח יגיע הרבה גם כשתהיה בחוץ.
הכי נבהל: כשאמא יוצאת משלוות נפשה
עוד יותר נבהל: כשאבא.
הכי מצחיק אותך: לשמוע את אמא מנסה לשכנע את האחיות שלך ללכת לישון
הכי מעניין אותך: ללמוד מראש את התרוצים של אחותך הגדולה
הכי מופתע: כשהחתול יושב עליך ומגרגר בהנאה
מעקם את האף: כשהכלבים נושמים עליך בנשיפה חמה
אוהב לאכול: סלט ירקות, חומוס ותרד
שעות שינה: בין שמונה לעשר בבוקר באופן קבוע. ואז מנוחת צהריים. כן אתה שייך למשפחה.

תצא קרח או עם שערות? בהיר כמו הגדולה או כהה שמתבהר כמו הקטנה?
הקטנה שאלה היום אם יהיה לך בולבול. טוב היא מאוד עסוקה בנושא. ("תינוק בולבול?")
יהיה לך אל תדאג. גדול כמו של אבא. חה חה חה

זהו זיהיתי את הדפוס: ציר בטן ארוך, הפסקה. ציר גב ארוך אבל פחות ומגיע בגלים. הפסקה קטנה. ציר בטן ארוך. וחוזר חלילה.
מדהים, פשוט מדהים .


[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2005-08-29T22:14:41):
@}
<כאן>


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-30T16:10:04):
[b]מ-ת-פ-ט-ר-ת !!!![/b]
מחר רושמת את הגדולה לגן +צהרון +מטפלת עד תשע בערב
הקטנה נשלחת לפנימייה צבאית . נתראה בחופשות. אלו שהיא לא תישאר בהן שם.
האריה יכול להישאר רק בתנאי שלא תישמע נהמה / שאגה ממנו.
החתול - עובר לעיירה נידחת (אחרת, לא שלי)
הכלבים מועמדים רציניים למחסום פה
האוגרים עוברים לחצר עם הנחשים
זהו.

הסלון שלי כבר שלושה ימים סגול. זה צבע מאוד רוחני.
קצת פחות רוחני כשזה מגיע מידיה היצירתיות של הקטנה שאוחזות בטוש סגול מהסוג שלא יורד.
הריצפה - סגולה
הספות - סגולות
הקירות - סגולים
החלונות - סגולים
הפוף - סגול (אההההה!!!! פה אני רושמת לעצמי ניצחון, בדיוק הורדתי את הכיסוי לכביסה, אז לא רואים!!!!)
אה כן, וגם הקטנה סגולה כבר שלושה ימים.
טוב לפני שהיא תצא בבוקר לפנימיה אני יכניס אותה לאמבטית אציטון או משהו.

חדר היצירה והמשחקים שלהן לתקופת ההריון (לא מטפלת עכשיו). שמשמש גם כניראה אם אני לא אתחרט בשניה האחרונה ויעבור לפינה נידחת בבית כחדר הלידה שלי, ז"א איפה שמוכנה הבריכה מנופחת כבר שבוע.
[b]שחור וסגול!!![/b]
לא נשאר קיר אחד ריק. חמש דקות, אולי אפילו לא. חמש דקות של שקט!!!!!!!!

רק לפני שבוע סיידנו את הקיר השחור בחדר שינה. הקירות בבית הזה לא מתנקים מכלום, בטח לא מהטושים האלו.
ת'צבנתי על הגדולה, הודעתי לה שבפעם הבאה שהקטנה מתעסקת לה בטושים, לא יהיו לה יותר.
ות'צבנתי על עוד חמישים אלף דברים אחרים.

לפחות סיימתי לבשל להיום. הולכת לישון.


[b][po]מיכל צמות[/po][/b] (2005-08-30T22:47:10):
(()) - אוף כמה זה מרגיז ! מעצבן ! משגע !

וכמה את מדהימה ומביעה את עצמך ככה שגורמת לי להזדהות בכל רמ"ח אברי.
ובפרופורציות המשתנות של סוף ההריון - את מקצינה וכל כך כנה עם עצמך ואיתנו.

עוד קצת... לא נשאר עוד הרבה לחכות לו.

מחבקת אותך בהרבה אהבה.


[b][po]יהודית שפמן[/po][/b] (2005-08-30T23:58:06):
לביאה יקרה
מה שאת עשית..... הבנות שלך חוזרות ובגדול! תשלחי לפנימיה עם מטפלות כולל הכלבים, ואת רוצה את מוזמנת לאישפוז אצלי(אגב החדר הסגול כיכב אצל קלינטון) אז יש חדר לבן אם יציאה של פעם בשבועים, אוכל לפי הזמנה.ויש לך מקום.
לילה טוב (ועוד כמה ימים תכניסי אותי לפה?......
אוהבת מחבקת מתגעגעת


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-31T03:24:32):
נדודי שינה.
המיילדת ה [b]מלחיצה[/b] שלי "המליצה" לי על מוניטור אולטרסאונד מחר. אז מה לביאה טובה מייד עושה?
חולמת כמובן.
חולמת על המיילדת ועל הבן שלה שבחלום הופך להיות בן 15 בערך ורוקר רציני, אחד שמנגן על....... שרשראות מכניות גדולות (מנגינות אמיתיות כן???)
ועל אלף ואחד הצעות לזירוזים שהיא מציעה לי.
התעוררתי באמצע כי הקטנה הילכה לה לעבר השרותים נטולי הישבנון, צחקתי כל כך.

המשך היום שלנו דווקא עבר בנעימים - בבריכה. זה על תקן פנימיית יום....
דשא להוציא אגרסיות (שנוצרו כי אמא היתה עצבנית) -יש
שרותים - יש
מגבות - יש
מים "עבוקים" - יש
והכי חשוב ומאוד באופני: נקניקיה עם לחמניה - יש!!!!!!
חזרנו הביתה לאמבטיה ואחרי שעה וחצי גם לישון.

אפילו הגדולה נרדמה בלי להתמרמר שעוד מוקדם לה ורק עשר וחצי.
ואמא עייפה ממשחקים, אבל רגועה.

[u]מה שאת עשית..... הבנות שלך חוזרות ובגדול![/u]
[b]יהודית!!!!!!![/b] לא מפחידים אישה בשבוע 41+!!!!!!!!!!
זה נראה לך הזמן לגעת בפחדים הכי עמוקים שלי????????????


[b][po]יהודית שפמן[/po][/b] (2005-08-31T09:41:04):
יו לא לזה הייתה כוונתי ואת יודעת .
יקירה הוא אוטוטו בחוץ מצטרף לכנופיה.
תהני מהשבט.
יהודית


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-08-31T14:11:55):
הקטנה מסתובבת בבית כבר שבוע:
"כואבת בטן" "צ'יר" (על תקן 'ציר' כמובן)
הגדולה הולכת לשרותים לעשות קקי. צועקת:
"אמא כואבת לי הבטן!!!" ומוסיפה בלחישה מודאגת: "אמא אין לי ציר נכון?"
מה לעשות - צחקתי בלי סוף. צחקתי והסברתי את מה שהיא בעצם יודעת אבל היתה צריכה חיזוק.

היום יולדים. זהו. היום זה היום.
היום כמובן יכול להיות גם אחרי 24:00, אבל היום מתחילה לידה.
מי יעז להתווכח איתי מי????

[b]היום יולדים[/b]


[b]סיגל[/b] (2005-08-31T14:57:10):
מה?!!!
אני לא מאמינה- עוד לא ילדת?!!!
איך את סוחבת?
שיהיה בהמון טוב וכייף ובהצלחה ובאמת מקווה שתלדי היום...


[b][po]יהודית שפמן[/po][/b] (2005-08-31T18:15:14):
מאמינה לך כי את יודעת.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-09-01T01:09:55):
נו טוב יקירתי את היחידה שמאמינה נראה לי....
אז טעיתי ביום, אבל הרי אמרתי

[u]היום כמובן יכול להיות גם אחרי 24:00, אבל היום מתחילה לידה[/u]

בעיקר אתה אריה חסר אמונה - תזכור לך!!!
היום יולדים!!!! אין אפשרות אחרת.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-09-01T01:23:49):
כל 3-4- דקות
אחרי כל ציר הולכת לשרותים
איזה כיף לי אני יולדת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
לא סתם יילדתי שעות את הברבית היום - עכשיו אני מוכנה ומנוסה.:-)
וזהו. הפעם אני לא עוצרת באדום.


[b][po]ענת גיגר[/po][/b] (2005-09-01T01:30:01):
וואו, נכנסתי לדף הזה ממש בזמן!
בשעה טובה, [po]אמא לביאה[/po]!
שתהיה לך לידה נפלאה @}


[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2005-09-01T02:13:31):
_בשעה טובה, [po]אמא לביאה[/po]!
שתהיה לך לידה נפלאה_

גם אני כאן מתרגשת!!!
(())


[b][po]נועה ברוך[/po][/b] (2005-09-01T03:11:03):
_שתהיה לך לידה נפלאה
גם אני כאן מתרגשת!!!_
(())


[b][po]ב דרך[/po][/b] (2005-09-01T07:23:37):
היתה לך לידה נפלאה. נכון?
לביאה שכמותך.

<מנחשת>


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2005-09-01T07:32:01):
ספרי, ספרו.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-09-01T08:23:36):
לא יכולה לישון
הבכי מתערבב עם הצחוק כמו שקודם הכאב התערבב עם העונג
ומתבכיין עלי הגור הכי מתוק בעולם שנולד בבריכה שעתיים וארבעים דקות אחרי שהתעוררתי מהציר הראשון שהרגשתי בשעה 03:40.
מי היה מאמין.
בחיים אני לא אשכח את הצירים שהולכים ומתגברים ואיתם מתגברת גם תחושת העונג.
כל ציר כמעט אורגזמה.
והתחושה של היד שלי שמכוונת אותו לצאת אלי , פוגשת את הראש מבפנים, עוזרת לו להחליק החוצה.
מדהים.
נרדם עכשיו. נפרד מהציצי. הולכת לישון.


[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2005-09-01T08:49:04):
[h=2]וואו!!![/h]

[h=1]מזל טוב![/h]

@} |עץ| @} |עץ| @} |עץ| @} |עץ| @} |עץ| @} |עץ| @}

זה סיפור הלידה הכי מתוק שקראתי!
מדהים ממש.
פשוט מופלא!

את מופלאה.

http://www.iamidiot.zoomshare.com/lib/clip/Animals/[po]baby lion[/po].jpg


[b][po]נונה בי[/po][/b] (2005-09-01T09:31:05):
http://binary.wittybanter.org/uploads/admin/album/thumbnails/[po]2004 0701 163204AA 800[/po].jpg

[b]מזל טוב![/b]


[b][po]נונה בי[/po][/b] (2005-09-01T09:33:09):
נו טוב, זה מה שקורה לאיטיים שביננו.

מקווה שאת ישנה שינה מתוקה מתוקה!


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2005-09-01T10:14:33):
אוי איזה יופי!
איזו התרגשות...
מזל טוב {@


[b][po]מיכל שץ[/po][/b] (2005-09-01T10:59:18):
_אוי איזה יופי!
איזו התרגשות..._
המון מזל טוב |עוגה| יומולדת שמח! איזה תאריך בחר לו זה...
יש!!! |יש|


[b][po]Manty T[/po][/b] (2005-09-01T11:56:38):
בשעה מצויינת !!!
המון מזל טוב. נשמע שהלידה היתה נפלאה {@
<מחכה לסיפור המורחב>


[b][po]לוטם מרווני[/po][/b] (2005-09-01T13:21:35):
מזל טוב יקרה!!!
http://www.churchsermon.org/library/images/[po]lion baby[/po].gif


[b][po]נועה ברוך[/po][/b] (2005-09-01T13:48:17):
[b]מזל-טוב[/b]
@} |עץ| |תמר| @} |עץ| |תמר| @}
[u]איזה תאריך בחר לו זה...[/u]

[u]פשוט מופלא! את מופלאה.[/u]


[b][po]חני בונה[/po][/b] (2005-09-01T15:23:18):
ברכות
ואהבה
@}


[b][po]ההולכת בדרכים[/po][/b] (2005-09-01T17:55:07):
@} מזל טוב!!! @}
|עוגה| |בלונים| |מתנה| |תינוק|
ההמתנה משתלמת!
שמחה שהיתה לך לידה כה קסומה
וברוך הבא לגור האריות הקטן <אריה במזל בתולה?! :-) >


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-09-01T18:28:46):
תודה לכל המברכים - כל כך כיף!


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-09-01T18:32:35):
סיפור הלידה של הגורון שלנו

הבטחתי לעצמי שהפעם אני לא מחכה שנה וחצי עד שאני רושמת, אלא עושה זאת מייד כדי שלא לשכוח כלום.
אז ככה:
מהבוקר פיזרתי הבטחות שהיום אני יולדת. ברור שהיום. זהו נגמר.
בעצת המיילדת ניגשתי לקופת חולים אחה"צ, מוניטור , אולטרסאונד וגם......בדיקה פנימית הפעם.
מהבוקר לא הרגשתי שום ציר. וסוף סוף גם המוניטור מראה שאכן אין צירים (טוב אחד קטן קטן). סוף סוף הגוף נח.
הכל תקין ואין פתיחה, אין מחיקה, הכל סגור הרמטית!!!


[b][po]בת ההרים[/po][/b] (2005-09-01T18:59:24):
מזל טוב {@


[b][po]לוטם מרווני[/po][/b] (2005-09-01T19:42:42):
מחכה להמשך!


[b][po]יהודית שפמן[/po][/b] (2005-09-01T20:07:01):
לא עוצרת באדום מתי כן עצרת, ומי יכול לעצור אותך.
אוהבת אותך מזל טוב סוף סוף תהני תהני תהני.
המון נשיקות חיבוקים.
יהודית שפמן


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-09-01T21:25:37):
אכלנו ארוחת ערב אצל ההורים שלי, תשע הגענו הביתה. שוב יש צירים אבל אחת לרבע שעה עשרים דקות, וקטנים מאוד.
לא כאלו שמראים שמשהו מתקרב.
האריה הרגיז אותי בחוסר האמונה שלו. אני היום יולדת. לא מעניין אותי כלום.
מנסה ללכת לישון, לא מצליחה. מדברת אליו, מזכירה לו שהיום זה היום.
קמה, מסתובבת, בערך בחצות נכנסת למיטה, עייפה, ונרדמת.
באחת בלילה מתעוררת בתוך ציר, מרגישה שצריכה פיפי. קמה, מרגישה בועות יורדות, ממלמלת לאריה "נראה לי שיורדים לי המים"
וזאת הפעם הראשונה שהאריה מצליח להתעורר מקול מלמול חלוש.
מתיישבת בשרותים, לא יודעת אם אלו מים או שפשוט ברח לי פיפי.
קמה, חושבת רגע, ורק היום קלטתי, שבלי לחכות לציר הבא, התקשרתי לשרהלה.
לא מרגישה צורך למדוד זמנים, פשוט יודעת.
עוד מהססת בשיחה "אולי נחכה עוד עשר דקות לפני שאת יוצאת, אולי זה יעצור..."
שרהלה:"נראה לך שזה יעצור?" לא!!!!
מנתקת, הולכת לסלון. לא יכולה ללכת כשמגיע ציר. אחרי כל ציר מתרוקנת בשרותים, מעבחירה כמה צירים בשרותים משועשעת מהמיקום הנבחר.....
האריה קם , מתיישב לשחק שח באינטרנט. זה מעצבן אותי. אני יולדת!!!!!!!!!!!!!!!
חושבת שמונים פעם אם להתקשר לקרוא לכרמית ג'יני וקרן שאמורות ללוות אותי.
בא לי לבד, אבל מחליטה להתקשר בגלל הילדות שישנות. יודעת שעד הבוקר הוא יהיה בחוץ אבל בכל זאת מתקשרת. מזל.
שרהלה מגיעה ברבע לשתיים. אני מתנדנדת להנאתי בכורסת הנקה, נושמת את הצירים. קולטת איך הם מתחזקים , וככל שהם מתחזקים הם נעימים לי יותר.
כיף לי, אני יודעת שהתינוק שלי בדרך.
הם לא ממש סדירים, ונראה לי שהם מתקצרים והולכים.
זוכרת לפלוט אל האריה את המשפט הנדוש והחשוב "מה עשית לי..."
צוחקת בצירים וזה כואב. מטפטפת מים אחרי כל ציר. מרגישה כמו חילזון....
כרמית וג'יני מגיעות, אני שומעת ואומרת לשרהלה להגיד לכרמית שאני קורעת אותה אם היא מצחיקה אותי בצירים. נו מכירה אותה.
נושמת לי, מרגישה אותו בפנים זז המון, בועט מלמעלה, מנגח עם הראש מלמטה.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-09-01T21:57:09):
שרהלה שולחת את האריה למלא את הבריכה במים. לדעתי זה מוקדם מידי, רק התחלנו, בטוח עדיין אין פתיחה.
הצירים קצרים מידי, רחוקים מידי, אני מתכוננת להעביר ככה את הלילה.
הוא ממלא. אני רוצה לאמבטיה, כרית מחממת על הבטן שלי, רוצה מים חמים בגב.
אי אפשר, צינור מחובר לברז של האמבטיה. אני מתבעסת לי להנאתי.
שרהלה מציעה לי לקום, לזוז, אני מסרבת בתוקף. טוב לי ככה. מרגישה שכל תנועה שלי עשויה "לתלוש" לו את הראש שתקוע לי באגן.
החבטות וההתנגחויות שלו בצוואר הרחם כואבות לי בצירים. מרגישה מחייכת אחרי כל ציר, בזמן כל ציר.
אני החלטתי להנות וכלום לא יעצור אותי.
מגיעים שני צירים ואני מרגישה שהראש יורד עוד למטה. רוצה למים. הולכת לבריכה. איזה כיף.
מבקשת שידליקו לי את הנר שהגדולה הכינה לידה - נר קטנטן מדונג דבורים. נכנסת לבריכה, מתבוננת בנר ויודעת שכשהנר ייגמר התינוק שלי יגיע.
פשוט מחשבה שעוברת.
הצינור מכוון לי לבטן. הצירים מרגישים לי מתקצרים עוד , מחשבה עוברת לי בראש שהמים עוצרים לי את הלידה.
שוב הם לא סדירים, באים בזוגות ואז הפסקה. קטנים , גדולים, אני מתחילה להוציא קולות עם כל ציר.
מהרגע שנכנסתי לבריכה, לא הייתי צריכה אף אחד איתי בפנים.
הצירים הם צירי בטן בלבד, לא כואב לי הגב.
היד שלי מתופפת בכל ציר על הפרינאום, מזמינה אותו לבוא אלי, מראה לו את הדרך.
כל ציר נושמת עמוק, מוציאה קול, ולא יאמן אבל חווה כמעט אורגזמה. כל ציר!!! לא יודעת מה כואב יותר - הכאב של ההתכווצות או הכאב של הכמעט ו...
חושבת על הגדולה שהבטחתי לה שהיום יוצא התינוק. איך היא מפסידה???
שתי דקות אח"כ היא מופיעה. קצת אח"כ גם הקטנה.
שתיהן יושבות על כרמית, מתבוננות בי בשקט, מחכות. מדהימות שלי. אני גאה בהן!!!!!!!!!!!!!!
שלושה צירים עוברים ואני מרגישה ששוב יש תזוזה כלפי מטה. כואב לי ומענג לי בכל ציר.
חושבת בפנים איך עוברים עוד לילה שלם כזה, מזכירה לעצמי שהכל בסדר, הרי כבר עשיתי את זה לפני שנה וחצי. ומצד שני פולטת שיכינו לי שמן לפרינאום בהיכון. פשוט לא קולטת במוח, אבל הגוף שלי יודע לבד!!
שוב מרגישה תנועה כלפי מטה, והעצמות זזות. כואב לי בגב בבת אחת. מנווטת את עצמי מהדופן האחורית של הבריכה שם הייתי עד עכשיו לדופן הקדמית, פתאום צריכה מגע ועכשיו.
שרהלה מייד שם עם הידיים לוחצות לי על הגב. האריה מחזיק לי את הידיים. עכשיו אני שואגת על אמת.
היד מתופפת עדיין על הפרינאום, ואני שואגת תוך כדי פליאה ותימהון על השילוב המנצח הזה של כאב ועונג.
כואב נורא, אני שואגת את הכאב החוצה ויודעת שאני לוחצת אותו החוצה. מבקשת חיתול בד לנשוך.


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2005-09-01T22:08:37):
נפלא. עוד.


[b][po]לוטם מרווני[/po][/b] (2005-09-01T22:15:00):
[u]נפלא. עוד.[/u]


[b][po]אמא אדמה[/po][/b] (2005-09-01T23:14:37):
(())


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-09-01T23:33:12):
בהפסקה בין הצירים אני עוד תוהה בקול אם וכמה יש פתיחה. פשוט לא קולטת!
עוד ציר, אני מרגישה שהראש עומד לצאת. ממשיכה לתופף אליו, מכוונת.
מבקשת שמן, אבל יד אחת מתופפת ומכוונת ויד שניה אוחזת ביד של האריה. שרהלה עוזרת.
עוד ציר ואני לוחצת, לא מסוגלת לעצור. "אני נקרעת" אני צועקת, ויודעת שלא, אבל מתכוונת שכואב כאילו כן.
שרהלה מזכירה לי לא ללחוץ עכשיו.
הראש בחוץ, מתיחה מטורפת. עכשיו היד שלי מנסה לאט לאט לעזור לו להחליק החוצה. האצבעות עוברות על הפרינאום שמתוח מסביב לראש , מרגישות את הראש של התינוק שלי, מלטפות, לוחצות על הפרינאום.
אני מתחילה לקלוט שעוד רגע זה נגמר.
הראש צריך להסתובב והוא לא. שרהלה בודקת. "הסתובב כבר".
בציר הבא הכתפיים יוצאות והוא מגיע אלי. בדיוק כמו שדמיינתי אותו.
השעה 03:40. שעתיים וארבעים מאז הציר הראשון שהעיר אותי. קשה לקלוט שזהו, אבל אני מחזיקה תינוק. הבטן ריקה, אבל הלב מתמלא .
המים אדומים, לשיליה לוקח זמן לצאת.
אני ממששת את חבל החיים, לזכור את התחושה שלו. שרהלה חותכת.
יוצאת מהמים למזרון, לא נוח לי במים. הבריכה פתאום גדולה עלי, לא מוצאת תנוחה נוחה לי איתו בידיים. רוצה להניק בנוח.
הבנות מתיישבות לידנו.
השיליה יוצאת. ענקית בעיני. הכל בסדר.


[b][po]Manty T[/po][/b] (2005-09-02T02:19:03):
את מדהימה!!!!


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-09-02T05:46:35):
הקטנה מתחילה לבכות - עייפה.
אני קמה להתקלח, הזרימה של המים מרפה את הגוף. בצירים האחרונים עם כל ציר נתפס לי שריר בירך הימנית
כל הבוקר הרגל תציק לי. אח"כ זה ישתחרר.
התינוק שלי בוכה, רק זה מוציא אותי מהמקלחת. יצא רעב. עד שמונה וחצי בבוקר הוא יונק ויונק (ומחרבן ומשתין בלי סוף)
את הקטנה היה קשה להרדים. גם את הגדולה. מתרגשות כל כך.
זהו. אני אמא לשלושה.
היתה לי הלידה המדהימה ביותר שיכולתי לבקש לי.
תודה לך ילד שלי. תודה ליקום. תודה לגוף שלי ולנשמה שלי שיודעים לעשות את התיקונים שדרושים לי בדרכי.
היום נחליט על שם.
ולא פחות חשוב: אין חתכים, אין קרעים, אין שיפשופים. האנטומיה שלי חזרה לקדמותה במהירות שיא. כאילו כלום לא עבר שם.
מדהים. רק ההתכווצויות של הרחם נשארות עדיין. להזכיר לי את החוויה.


[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2005-09-02T08:43:25):
[u]אני החלטתי להנות וכלום לא יעצור אותי.[/u]
פשוט מדהימה!


[b][po]מיכל שץ[/po][/b] (2005-09-02T12:12:25):
[u]זהו. אני אמא לשלושה.[/u]
מדהים! וכל-כך מרגש.
את פשוט מדהימה!


[b][po]המעיזה ההחלטית[/po][/b] (2005-09-02T15:20:06):
מ ד ה י ם !!!!!!!!!

ברכות בריאות ושמחה לכולכם עד 120 @} |L| @}

<מודה, יש לי חולשה לבני מזל בתולה!>


[b][po]נועה ברוך[/po][/b] (2005-09-02T19:53:35):
[u]ואני שואגת תוך כדי פליאה ותימהון על השילוב המנצח הזה של כאב ועונג.[/u]
לביאה אמיתית! מדהימה!

[u]אני מחזיקה תינוק. הבטן ריקה, אבל הלב מתמלא .[/u]
מרגש עד מאוד, ממלא את הלב.
איזה יופי של חוויה, איזה יופי של משפחה.
עוד מזל-טוב @}


[b][po]ליזה ליזה[/po][/b] (2005-09-02T20:21:56):
[u]מ ד ה י ם !!!!!!!!![/u]
מזל טוב @} איזו לידה נפלאה @}


[b][po]אמא אדמה[/po][/b] (2005-09-02T20:52:08):
איזה מדהימה את!!
קחי עוד (()) ..

תהנו לכם ביחד..


[b][po]מתוקה מתחילה מחדש[/po][/b] (2005-09-02T22:19:49):
וואו [b]מזל טוב[/b]
איזו לידה מדהימה ומעצימה
את באמת אמא לביאה אמיתית
מזל טוב לך ולכל משפחת האריות
|בלונים| |בלונים| |אפרוח|


[b][po]יהודית שפמן[/po][/b] (2005-09-02T22:21:59):
בהמשך הרומן..מקווה מחר להפגש אתך ולתת לך חיבוק ענק ונשיקה ענקית שהרבה זמן אני כבר מחכה לתת לך.
ושתדעי שאני אוהבת אותך.
יהודית


[b][po]מנג בין[/po][/b] (2005-09-02T23:45:11):
@} מזל טוב @}
איזה יופי של סיפור !!


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-09-03T00:01:49):
לאריה הקטן שלי קוראים [b]גלבוע[/b]
ואני מאוהבת בו לחלוטין. קטן ונראה קצת כמו קופיף (לאמא מותר נכון?) וחמוד כל כך!!!!
לישון הוא דווקא אוהב, אבל רק על הציצי, כמו האחיות שלו.
ציצי לו וציצי לקטנה. איזה מזל שהגדולה כבר נגמלה.שוב להתרגל להנקת שניים. להנדס את התנוחות הנוחות לי ולהם.

<סוד: אני לא מאמינה שזה עבר לי בראש, וזה נוגד את כל מה שאמרתי בחודשים האחרונים אבל...... אני אולי רוצה עוד אחד.כלומר לא עוד שמונה שנים, אלא עכשיו. או אחת. נו טוב אני יודעת שזה יהיה אחד.> ששששששש.......

אתמול היה היום הראשון בגן. ובאופן סמלי לתאריך הלידה של גלבוע, הגדולה כמובן נשארה בבית.
לא קל לה עם זה. היום בצהריים היא הלכה לשם עם השכנה לקבלת השבת. התקבלה בחיבוקים ונישוקים ובשמחה גדולה. והעניקה כאלו חזרה.
אני שמחה על זה, אבל קשה לי.
קשה הידיעה שהיא רוצה ללכת לגן. אבל קשה יותר לאפשר לה משהו שאני לא מאמינה בו.
ולאחר שהושקעה בזה מחשבה אז לא, זה לא קשה כי אני לא מאמינה בה ולא בוטחת בה, זה שאני פשוט לא בוטחת בגן, במערכת ולא מאמינה שהיא תישאר שם היא עצמה. ואני חושבת שגם היא מבינה את זה.
היא שאלה למה היא לא הולכת לגן. אמרתי לה שהיא בחינוך ביתי. אבל למה לא גן. כי אני לא מאמינה שזה מקום שטוב עבורך כרגע. אה טוב.
זהו.
אנחנו משפחה בבית. נשימה עמוקה.
שנמצא את הדרך לשמור על הדרך. זה הכל.


[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2005-09-03T03:30:22):
[u]זה לא קשה כי אני לא מאמינה בה ולא בוטחת בה, זה שאני פשוט לא בוטחת בגן, במערכת ולא מאמינה שהיא תישאר שם היא עצמה. ואני חושבת שגם היא מבינה את זה.[/u]
|Y|
כל הכבוד לך!
<זוכרת את ההתלבטויות והדילמות>

את ממש [b][po]אמא לביאה[/po][/b].


[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2005-09-03T03:30:55):
ו-

[h=2]ברוך הבא גלבוע![/h]


[b][po]מיצי החתולה[/po][/b] (2005-09-03T06:51:47):
איזה סיפור מרגש! מזל טוב והרבה אושר.


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2005-09-03T08:10:47):
גלבוע. איזה יופי. שם מאוד גדול לקופיף (זה לא מכוער! זה יפהפה! התנועות האלה, הזחילה, התפיסה!) קטן.

[sub]איך ההנקה? איך הציצים? מצליחה למצוא את התנוחות בלי שיכאב?[/sub]


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-09-03T10:35:05):
תבשיל, בכל פעם שאני מניקה אני חושבת עלייך עם הגדולים...
הציצים מפוצצים חלב - כרגיל ויותר, סה"כ אני בהנקה כבר ארבע וחצי שנים רצוף אז הפתעות אין.
התנוחה המועדפת כרגע היא על הגב, הקטן על הבטן שלי בטן לבטן יונק משלו, הקטנה נתמכת בכתף שלי שוכבת צמודה אלי ויונקת משלה.
יש הצעות לשיפור? לא כואב אבל אני אשמח למצוא תנוחה נוספת - קצת שינוי מידי פעם לא יזיק.....
אה, בינתיים אין נזילות. טוב נו בעצם למה שיהיו - שניהם כל היום מרוקנים.


[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2005-09-03T10:52:57):
כשרק נולדה הקטנה, התנוחה החביבה עלי היתה בישיבה (על המיטה, נשענת על כריות), ברכיים מקופלות אלי, הקטנה על שתי הרגליים שלי, הגדול יושב/שוכב לצידי, ראש על הירך שלי.
אוף כמה שהיא היתה קטנה אז...

עכשיו שאת מזכירה את הנזילות, אולי התנוחה הזאת על הגב טובה לך במיוחד (זו המלצה לאמהות שאצלן החלב מתקיף את התינוק בשפריץ-אדירים).


[b][po]לוטם מרווני[/po][/b] (2005-09-03T22:37:30):
מזל טוב להגעתך לעולם- גלבוע!
לביאה, כשמך כן את. וכל גורייך רוויי חלב לביאות משביע:-]


[b][po]עינת טל[/po][/b] (2005-09-05T21:58:58):
מזל טוב יקרה.
זה פשוט מקסים -
[u]אני בהנקה כבר ארבע וחצי שנים רצוף[/u]


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-09-05T22:39:36):
זהו שקט, כולם ישנים. ז"א כל הילדים.
אתמול התבוננתי בהם ככה בחדר, ישנים שלושתם על המזרונים. איזו תחושה מדהימה. משפחה.
הגור הקטן שלי לא ממש אוהב לישון . אבל הסתגל לאורח החיים של הבית מהר והיום כבר התעוררנו כולנו שוב בתשע וחצי בבוקר.
הבנות נרגעו, לפעמים הוא אפילו מצליח לישון בלי שמנסים לפתוח לו את העפעפיים / לדחוף לו אצבע לאף / ללטף אותו / להחליף לו שמיכה וכו' וכו'.....
ההתכווצויות של הרחם משגעות אותי. מן הסתם הטיולים הארוכים שלי ברגל לא מועילים, אבל טוב לי ככה.
הגדולה לא הולכת לגן, והלידה בדיוק בראשון לספטמבר גרמה לזה להתגמד. להתגמד עד ש....
ביום שישי היא הלכה לקבלת שבת, ואתמול הגננות והילדים שלחו לה עם השכנים ברכת מזל-טוב להולדת האח.
היא מאוד התרגשה, ובערב הרגשתי שעצוב לה. שקשה לה שהיא לא שם.
והנה שוב רגשות האשם מתגנבים . מתגנבים מהדלת האחרוית ואני זורקת אותם מייד דרך החלון החוצה.
אני מחליטה. היא לא בעמדה נכונה בשביל להחליט.
בכל פעם שהיא שרה את השירים שהיא ממציאה לעצמה (בערך כל היום) אני חושבת על כך ששנת גם שלמה היא לא שרה אותם. שתקה.

ההשכבה לישון מאוד קשה. מצד אחד אני רוצה להניח להן לבחור ללכת לישון כשבא להן, מצד שני הן לא מוותרות על נוכחותי ולי לא מתאים למשוך גם את עצמי לאחת בלילה. אז קובעים מראש שעה לפי מידת העייפות היומית ונכנסים לחדר.
היום זה לא עבד.
הגדולה התחילה לבכות (בהשראת הברכה מהגן כניראה). עשיתי לה טיפול הילינג ועיסוי חצי שעה עד שהיא בבת אחת התהפכה לה ומבכי עברה לצחוק .
בינתיים הקטנה שיחקה במזרון שבפינה בלהשכיב את הדובי והבובה ואת עצמה לישון בכאילו.
הגדולה הצטרפה. היא האמא עכשיו והקטנה התינוקת שלה.
ואז התחילה תופסת מזרונים. ז"א בזחילה על המזרונים. הגדולה בורחת והקטנה רוצה לינוק ממנה ציצי. (נו היא התינוקת שלה עד הסוף)
וזה כל כך מצחיק שגם אני מתפוצצת איתן, הלכה השינה.
אחרי שעה הן עייפות ועצבניות שוב....
האריה לוקח את הקטן , הן הולכות לישון כי אני מודיעה שנגמר לי. (באמצע אבא מחליף אותי - נסיון שנגמר בבכי.)

מחר אני אחשוב על פיתרון. או שאולי כדאי לחכות להתאזנות של אחרי הלידה ואז לבדוק שוב.

הבטן שלי מרגישה לי כל כך ריקה. קשה להתרגל פתאום לריקנות הזאת, בכל רגע אני מצפה להרגיש שם איזו תנועה, לגעת בהר הקשה הזה.
נדמה לי ששנים הייתי עם צירים (לא כל כך רחוק מהמציאות) ופתאום נגמר.
כמו להיכנס לים ושפתאום מישהו יוציא את הפקק. התרוקנות.


[b][po]המעיזה ההחלטית[/po][/b] (2005-09-06T04:06:03):
(()) @}


[b][po]מנג בין[/po][/b] (2005-09-07T13:16:50):
הזכרת לי את עצמי מלפני חודשיים.... (בעניין השינה).


[b][po]ההולכת בדרכים[/po][/b] (2005-09-08T20:32:40):
איזה סיפור לידה!
את גדולה!
איזו תשומת לב לכל הפרטים...כל המישוש הזה של כל החלקים,ממש התרגשתי לקרוא.
ברוך הבא לעולם גלבוע!


[b]סיגל[/b] (2005-09-10T22:47:26):
אין לי מילים מרב שיש לי כ"כ הרבה להגיד ולשאול ולברך...
את בטוחה שאת כבר מוכנה לביקורים??? נראה לי מוקדם ומוגזם. אבל אם כן אז אני ממש אשמח. מתגעגעת... עד כמה שזה מוזר אחרי שנפגשנו רק פעם אחת.
ניצן בגן... אני איתך בהתלבטויות שלא נגמרות עם יסורי המצפון וכל השאר. מחזקת אותך.
אהבה ואור


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-09-11T15:16:54):
תודה מתוקה
וגם אני מתגעגעת
מי-אור בבית ולא מזכירה את הגן. שכחה מקיומו. פשוט לא מעניין אותה וזה מבחינתי בגדר נס....
ובטח מוכנה לביקורים !!!
אני אתקשר היום-מחר.


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-09-11T15:21:52):
מוזר אבל מכל הלידה הדבר הכי משמעותי בזיכרון שלי הוא הרגע שבו נהייתה פתיחה מלאה .
תחושה של כבדות אחרי הציר האחרון ואז פתאום כמו צליל בלתי נשמע של שחרור, והעובר בבת אחת יורד למטה, נכנס לתעלה
בעזרתו האדיבה של ציר. התחושה של עצמות האגן שמתרחקות אחת מהשניה, שיוצרת אצלי את הכאב בגב.
התחושה של הראש שכמעט יוצא.
כאילו הנשמה בבת אחת סיימה תהליך של בחירה, והיא מוכנה לגמרי, אז הגוף מגיע יחד איתה.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2005-09-26T14:50:31):
מזל טוב ! ממש היה קשה לי להתאפק עד שהאתר יחזור לפעולה כדי לברך אותך. אני לא מכירה אותך, אבל בזכות הבלוג הזה מרגישה קצת שותפה...
את גדולה !
[u]ברוך הבא גלבוע![/u] |עוגה| |מתנה| |תינוק|
ברוכה הנמצאית אמא לביאה !!! (())


[b][po]מיכל צמות[/po][/b] (2005-09-26T15:05:19):
הפלוני אלמוני הזה הוא אני.


[b][po]יהללוך מלאכים[/po][/b] (2005-09-28T21:19:25):
לא מכירה אותך, קראתי הכל בנשימה אחת ומידי פעם שלפתי ציצי להזין את הקטנה, לא יודעת ממה להתחיל מברכות ואיחולים, מחיזוקים ואהבה, או מפליאה... איך מניקים ובהריון? איך סקס עם צירים? איך בתוך בית עם 3 ילדים שצריכים אותך? ואיך איך עם ההורמונים שכשיו יוצאים לחופשי? מי את לביאה קטנה ואמיצה, את מזכירה לי את עצמי.... ואולי בעצם לא... אני פשוט רוצה לחבק אותך ולהגיד לך שאת מדהימה... את מזכירה לי כמה כיף ללדת


[b][po]אמא לביאה[/po][/b] (2005-10-01T10:35:58):
יהללוך, הצחקתני.... ותודה.
[u]איך מניקים ובהריון?[/u] כמו כשלא בהריון.... רק קצת יותר מ"רחוק" בגלל הבטן ביני לבינה.....

[u]איך סקס עם צירים?[/u] כמו שחיים חודשים עם צירים. והרבה יותר נעים מצירים בזמן נהיגה....


[/spoiler]
[spoiler=דפים שאני רוצה לחזור אליהם:]
[po]בלוג החיים בבית[/po]
[po]חינוך מערכת יחסים וסמכות[/po]
[po]מדיטציה להריון[/po]








[b]עוד שלי:[/b]
{@ {@ {@ [po]אמא לביאה בלוג[/po]
{@ {@ {@ {@ [po]הילינג ריפוי באנרגיה[/po]

[po]דף בית אישי[/po]


[h=3][b]הדפים האחרונים בהם כתבתי:[/b][/h]
[<-stats.pl?table=TITLE&format=list&filtera=$title&records=18&time=14&sort=-T]








ניקיתי
[/spoiler]

[תבשיל_קדרה*]

תודה.
אל תתקשרי. (מפרטת בתפוז.)

[פלוני_אלמונית*]

האתר מקסים!

[אלמונית*]

הי קרן. הלכתי בעקבות ההזמנה שלך...
קודם כל ניכר שאת עוסקת בתחום מתוך אהבה לנושא
לדעתי יש מקום להגהה בפרטים הקטנים ובדיקה טכנית:
הקישור לאי מייל שלך לא עבד לי
הטור שרץ בצד שמאל מופיע אצלי קטוע מצידו הימני (האותיות הראשונות בשורה נקטעות)
לפעמים מתחילה שורה חדשה במקום מוזר וחלק שורות ארוכות מדי לדעתי (למשל בכותרת בעמוד הבית הייתי מורידה את המילה עפולה לשורה של והעמקים)
עמוד הבית - לדעתי הניסוח קורס בגישה טבעית יכול להרתיע למרות שלמעשה ההכנה מתאימה גם ללידה "רגילה"
אני חושבת שצריך לכתוב קורס פרטי ולא אישי
לא קראתי את רשימת נושאי הקורס אבל המחשבה הראשונה הייתה שהרשימה ארוכה ומפורטת מדי

בהצלחה!

[תמר_א*]

הי תודה על הביקור ועל שביל הנצנצים וסחתין על האתר שלך (תיקנתי לך את הקישור למעלה, הוא לא עבד). מקווה שהולך לך טוב.

[אמא_לביאה*]

אלמונית - תודה.
אתייחס למה שהעלית בימים הקרובים.
כיוון שהקמתי את האתר לבד אז יש ליקויים ותיקונים, אבל עבורי זה חלק מהדרך ומההנאה.

[אמא_לביאה*]

(למשל בכותרת בעמוד הבית הייתי מורידה את המילה עפולה לשורה של והעמקים)
אלמונית אם את קוראת - אז למה התכוונת?
אצלי הם באותה שורה אצלך לא?

[תמר_א*]

שלחתי לך טלפונים שלי.

[לוטם_מרווני*]

לביאה,
חשבתי על השיחה שלנו וכרגע לא מתאים לי.
יבוא יום וזה יצמח ממני ויפרח ממני ויהיה למנוף כלכלי, בינתיים זה ישמר בבוידעם...

[הפעם_מתביישת*]

לפני שכתבתי פה הלכתי לגגל את המילים מי כסף, ונראה לי מתאים.
איך משיגים את זה וכמובן, מה המחיר?
האם אני צריכה תרסיס מבינון נמוך יותר כי אני מניקה? או שבתרסיס זה לא משנה?

תודה!

[אמא_לביאה*]

מתביישת -
אני מניקה ומשתמשת גם בשתיה - כשצריכה.
אם תכניסי אותי "לעובי הפטריה" אוכל לכוון אותך יותר למה בדיוק את צריכה.
אני מתכוונת -
התרסיס החזק ביותר מיועד אך ורק לפטריות בציפורניים / כפות הרגליים +יבלות וכלמיני חולירות.
אבל אם זאת פטריה לא פעילה מאוד מאוד אז כדאי לקנות תרסיס לא כל כך מרוכז שיכול לשמש באופן כללי לכל בעיה זיהומית. גם לילדים.

למשל - לי יצא אישית להשתמש על: פטריה בנרתיק, אפטות בפה אצל הילדים, הרפס בשפתיים (5 שעות ונעלם לגמרי אחרי ריסוס יחיד), פטריה בכף הרגל שסבלתי ממנה מאז ההריון של 2003,
ועור הפנים שלי השתנה לגמרי מאז התחלתי לרסס אותו - לראשונה מזה 15 שנה אין לי פצעים על הפנים.

המחיר - תרסיס לפטריות - 140 ש"ח
תרסיס כללי - 155 ש"ח.

אם תאמרי לי מאיזה אזור בארץ את אפנה אותך למפיץ המתאים.

אגב - קחי בחשבון שאם מקור הפטריה במעיים - אז זה פתרון זמני, אם כי עובד. הפטריה תחזור מידי פעם ואת תצטרכי לרסס בכל פעם (יומיים שלושה וזה עובר)
מי כסף לא מטפלים בפטריה / חיידק / וירוס שלא במצב פעיל.
את יכולה לבחור לרסס מידי יומיים שלושה גם כשאין כלום - ואז זה לעולם לא יופיע על העור, אבל אפילו אז זה קיים מן הסתם בתוך הגוף.

טוב את מוזמנת להתקשר אלי גם טלפונית לפרטים -
050-2004355

[מירב*]

שלחתי לך מייל.

[מיכל_צמות*]

קראתי אותך באיזה דף ישן - ונזכרתי שאני מתגעגעת אלייך. .

[ורד_לב*]

התגלגלתי איכשהו לאתר שלך, מאחד הדפים פה ומאד נהנתי.
הילדים שלך נראים מקסימים! מאיפה מגיע השם עיטם?

[אנונימי]

טובה קראוזה תזונאית מומחית להריון ומדהימה.

[אנונימי]

ברח לי...
אז אמנם טובה מקבלת באופן פרטי בהרצליה, אבל מכיוון שמדובר בפגישות בודדות (אם יש בעיות אז פעם בחודש. ואם אין, אז עוד פחות). נראה לי שווה. היא גם ממש לא יקרה.

בהצלחה!

[מיה_גל*]

היי אמא לביאה,
אני מטפלת ברפואה סינית ומתמחה בתזונה על פי העקרונות הסיניים.
אם זה מעניין אותך - אשמח לשמוע על מה מדובר

[גומות_חן*]

היי אמא לביאה
אני דיאטנית קלינית ומייעצת לנשים הרות. אשמח אם תפני אלי 0506840368
יום טוב

[אפרתnst*]

היי,
אם כרכור זה מספיק צפון, אז ורד לב מצויינת ונעימה ומתוקה ביותר. את יכולה למצוא אותה פה.

[נעמה_סלע*]

הצי' מ מא צ'י הוא מומחה לתזונה ויש לו בהחלט ידע על נשים בהריון ותזונתן. מאוד ממליצה (נמצא בכפר יהושע שבעמק).

[קוקי*]

חבל ששינית את האתר שלך. הפורמט הקודם היה יותר מזמין להרגשתי, וגם היתה לך שם תמונה משגעת, שלך עם הילדים......אולי תחזירי?

[אמא_לביאה*]

כן אני יודעת - אבל כרגע הוא בתהליך שינוי מגמתי, כיוון שהמטרה שלו משתנה.
הורדתי את התמונה? מייד אבדוק זאת...
וגם - תוכלי למקד מה היה יותר מזמין?
מאוד יעזור לי, תודה...

[קוקי*]

וגם - תוכלי למקד מה היה יותר מזמין?
הכתב היה יותר גדול, איפה שהיו כתובים המדורים השונים היה לי יותר ברור. משהו בפורמט הקודם היה פחות עמוס, יותר נקי ופשוט (לי). ואולי לא הורדת את התמונה, אבל לא מצאתי אותה, והיא באמת תמונה נהדרת שלך עם הילדים. אני שמחה שאת מקבלת את מה שאני כותבת בעניניות, קצת חששתי שתעלבי, והלא כוונתי טובה...

[אמא_לביאה*]

לאלאלא - להיפך אני שמחה תמיד להערות בונות....
כן אני מבינה למה את מתכוונת - כנראה שאני אצליח לנקות שוב רק בסופו של תהליך הבניה הנוכחי.
האתר הזה ואני הם אחד - כשאני בונה אותו אני בונה את עצמי, וכמו כל תהליך יש התחלה, לפעמים היא חורקת, יש התקדמות, יש הפוגה להתבוננות ואז יש הסקת מסקנות ובחירת הכיוון.... כל שינוי הוא חגיגה מתמשכת.
משהו כזה בערך, נראה לי...

[אום_שלום*]

הי לביאה, זו אמיר, בלי קשר לשיחתנו השבוע ראיתי שכתבת בדף טיפול בפסוריאזיס על שימוש במי כסף.
אני מתהדרת בפסוריאזיס שבשנים האחרונות נמצא רק בקרקרפת, לא עזר לי בינתיים שום דבר טבעי או לא טבעי ובסך הכל למדתי לחיות עם זה אבל לאחרונה מתחשק לי לנסות להפרד ממנו בכל זאת וההצעה שלך נשמעה מפתה.
תוכלי לספר לי קצת על מי הכסף (אף פעם לא שמעתי על זה) או להפנות אותי למקום שאוכל לקבל מידע?
תודות

---

ולגבי האתר אני מצטרפת למי שכתבה מעלי, גם לי זכור שבפעם שעברה שביקרתי בו היה משהו קליט יותר לעין, פחות עומס, יותר עיצוב אולי, לא יודעת בכל אופן את בטח עוד תעבדי עליו הרבה וזוהי עבודה ברוכה.

[מיכל_צמות*]

_נכנסתי במקרה לדפבית שלי ומצאתי הודעה שלך מלפני חודש וחצי.
אז באתי להגיד תודה ולשאול מה נשמע...
את וזוגך עוסקים בייעוץ זוג?_

ככה זה כאן - כשמגיעים נפגשים בדברים. אין פג תוקף על ההודעה - תמיד כשאת באה את ברוכה.
נשמע נפלא (אם מסננים את הקולות הרמים שמשום מה הילדים בוחרים להשתמש בהם כרגע בחדר השני)
כן, אביב ואני עוסקים בייעוץ זוגי.

[עין_הסערה*]

שלחתי לך מייל.

[עין_הסערה*]

האם קיבלת?

[תמי_ורדי*]

קרן, קיבלתי את ההודעה. אין בעיה...יש לי זמן....אני עוברת דירה בשבוע הקרוב ואולי לא אהיה מחוברת לאינטרנט כמה ימים אבל אהיה זמינה בנייד. אהבתי מאוד את הניק והתמונה...!
בי
תמי

[סגו_לה*]

אשמח אם תוכלי להגיב לשאלתי בדף הילינג ריפוי באנרגיה
תודה.

[הערסית_מהשכונה*]

שלום שלום
שנתיים לא דיברנו
יש לי שאלה אלייך
את עדיין בסביבה?

[עורף_מפנה_לי_עורף*]

שלום אמא לביאה, באתי אליך מ כאבי גב. - הצעת באדיבות עזרה וכרגע אני ממש זקוקה לה.
יש לך בבקשה עצה מהירה לתרגילים שאני יכולה לעשות לתפיסות בשכמות-עורף-ראש? אני ממש משותקת... אני מנסה בכח להניע את הראש אבל זה לא הכי הולך לי, אני כמו גוש. תודה רבה לך.

[מתעניין*]

רציתי לברר היכן אוכל להשיג את מי הכסף? תודההה