הצילו בלגן של ילדים ודמי כיס מבוזבזים

פותחת דף כדי לקבל עצות או תמיכה רגשית, היות ואני מתחרפנת בכל פעם מחדש כשאני נכנסת לחדר של הבנות שלי (7.5 ו-6). ממש מנסה להשאר רגועה, אבל מבפנים מרגישה על סף פיצוץ. וכמובן, שפעם בשבוע מגיע גם פיצוץ קולני. אני צועקת עליהן בחמת זעם שיגיעו לחדר שלהן מייד ויסדרו אותו.

כואב לי הלב לראות את כל הרכוש שזרוק אצלן על הרצפה, ומושחת כך סתם. ערמות של בגדים זרוקים על הרצפה ועל המיטות (לפעמים חצי יום אחרי שבדיוק סידרתי להן קצת את הארון כמו ש"אמא טובה" עושה). חלקם נקיים, ופשוט נשפכו מהארון בזמן החיפוש אחר הבגד הרצוי. חלקם מלוכלכים.
צעצועים בכל מקום. כמה שניסינו לארגן מקום ברור לפי קטגוריות וכו'.... זה לא עוזר. אני צריכה אחת לכמה ימים, כמו שוטרת, לאלץ אותן להחזיר את הצעצועים למקומם, או את הספרים למדף. והקטע הוא שאנחנו נותנים להן דמי כיס, והן כמובן מייד מוציאות את זה על עוד צעצועים ושמונצים שונים שברור לי שימצאו את דרכם לערמת הבלגן בחדר. ברור לי שבסוף אדרוך על אחת הרכישות החדשות, אם יהיו עלי נעליים זה פשוט יהרס בו במקום, ואם אדרוך על זה יחפה זה פשוט יכאב ויעצבן בטירוף.

להפסיק עם דמי הכיס?! לגזור עליהן מעמד של "עוני", שבו יהא עליהן להתחנן לכל דבר שבו הן חושקות? לא הייתי רוצה שיעשו את זה לי.....
בקיצור, אני אובדת עיצות. מוצאת את עצמי כועסת, שוב ושוב.

הכי קשה לי זה בשעת הרכישה של החפצים המיותרים החדשים, כשברור לי שההתלהבות מהרכישה תמשך, גג, יומיים. ואח"כ החפץ יישכח ויהפוך לעוד "בלגן". מצד שני, הן מסתובבות איתי הרבה, ומה לעשות, אנחנו גרים באיזור עם חנויות מהממות (לא בישראל כרגע. לא שבישראל אין חנויות יפות:-) ), ואין כמו שופינג.....ואני מבינה את הפיתוי והיצר החזק לרכוש ולרכוש. ובאמת לא הייתי רוצה שיאלצו להתחנן בלי הפסקה "אמא תקני לי". ככה יש להן הכסף שלהן בכמות מוגבלת, והן מחליטות למה ישמש. אני גם רוצה שיגדלו בגישה של פתיחות לשפע (תפתח עצמך לשפע, והוא יגיע....מין פילוסופיה שכזאת...) ולא בתחושה של "לא מגיע לי".
אני מתארת לעצמי שאני נשמעת מבולבלת, וזה אכן נכון. פשוט מבולבלת ולא יודעת מה נכון. מאפשרת להן לבזבז על שטויות כשבתוך תוכי מתכווץ לי הלב כי אני יודעת בדיוק מה יהיה גורל הרכישה. ואח"כ הגדולה שלי מסתכלת עלי ואומרת "אמא, מה קרה? את נראית כועסת". ואני בתשובה מפילה עליה מבול של הרהורים, כעסים, הטפות ותוכחות מוסר.
טוב, נראה לי שהבנתם ת'בעיה.....אני אפסיק עכשיו, לטובת כולנו

כשאני נכנסת לחדר של הבנות שלי
פה מתחילה הבעיה
נקרא לי כאילו את נכנסת לשם כדי להתחרפן ואחד הפתרונות [ דווקא פתרון שאמא שלי המציאה ] הוא להשתדל להמנע מלהכנס לשם .כאשר את נאלצת להכנס נגיד להניח משהו או למטרה מאוד מוגדרת לדעת מראש שזה החלק שלהן והן בוחרות לתחזק אותו בדרכן המיוחדת .
כל זמן שהן מסדרות כי זאת הוראה ממך ולא כי יש להן צורך פנימי לסדר . הן יבלגנו באותה מהירות .

ואין כמו שופינג.....ואני מבינה את הפיתוי והיצר החזק לרכוש ולרכוש. ובאמת לא הייתי רוצה שיאלצו להתחנן בלי הפסקה "אמא תקני לי". ככה יש להן הכסף שלהן בכמות מוגבלת, והן מחליטות למה ישמש. אני גם רוצה שיגדלו בגישה של פתיחות לשפע (תפתח עצמך לשפע, והוא יגיע....מין פילוסופיה שכזאת...) ולא בתחושה של "לא מגיע לי".

לדעתי יש הבדל בין להיפתח לשפע, לבין להבין וללמוד את המגבלות הטבעיות של העולם. המגבלה הטבעית היא שיש לך סכום כסף X ולא מעבר לזה, וצריך ללמוד לתמרן עם מה שיש. "אי אפשר" זו לא מילה גסה בהקשר הזה. לא כי לא מגיע לך, אלא כי פשוט אין. ויש גם הבדל לבין ללמוד לתת לעצמך "לבזבז" כסף שבאמת חיוני לך מבחינה מעשית ורגשית, לבין "לבזבז" כסף על דברים שלא באמת חשובים לך, רק כי השכן ליד, או הפרסומות...
ממליצה בחום לקרוא את המאמר של יונת שרון – פילים לבנים ותרבות הצריכה

אני גם רוצה שיגדלו בגישה של פתיחות לשפע.

בהמשך לדברים של תמרוש: שפע זה לא רק מה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לקנות.

זה גם מה שמגדלים ומטפחים בבית לבד (צמחי תבלין, פרחים, ירקות...).
זה גם מה שמכינים, צובעים ומשפצים בעצמנו לפי טעמנו האישי (צעצועים, רהיטים, בגדים...).
זה גם מה שבוחרים לתת לאחרים שיש להם פחות.
זה גם מה שבוחרים לוותר עליו כי הוא לא ממש נחוץ כרגע, והחנות לא תיסגר מחר בבוקר, וכסף יהיה לי בכיס גם מחר, אז מה הבהלה לקנות? שפע הוא ההפך מהסתערות על חנויות - הוא קנייה מתונה. עשירים אמיתיים מאוד מתונים בקניות שלהם.

גם אני קוראת כאן בין השורות את התחושה שמרוב חומר אין ערך ממשי לשום דבר,
נראה לי ש להגביל לפעמים זה להגדיל,
שילד מקבל מתנה כל יום היא תיזרק מהר,שהוא מקבל מתנה אחרי שהוא השתדל לעשות משהו שהיה עליו להתגבר,לצאת מתוך האני שלו למען מטרה ,יהיה לזה ערך גדול יותר.
אפשר לעזור להם להציב מטרות,להחליט על שבועיים שעושים טבלה וכל פעם שהילדים:מסדרים את המיטה\שמים בגדים מלוכלכים בכביסה\מכינים ש"ב\קוראים\או כל דבר אחר שמחליטים-נותנים נקודה ואז אפשר להחליט שעשר נקודות מזכות בפרס שסוכם עליו מראש-כדי למנוע עוגמת נפש בשל ציפיות לא מעשיות.
אפשר להחליט שפעם בשבוע,(לפני שבת או ביום חמישי בערב-מה שמתאים לכם) מסדרים את החדר ומכינים אותו לשטיפה ביחד.
<ציפציף כותבת לך ומחליטה לנסות ליישם בעצמה...>
בהצלחה !

שמרוב חומר אין ערך ממשי לשום דבר

אבל אני ממש לא מסכימה עם שיטות של נקודות ופרסים, בטח לא על משימות כמו סידור החדר או עבודות בית. לא צריך לקבל פרס על משהו שהוא מובן מאליו, ובעיני זה מובן מאליו שילד משתתף- על פי יכולתו כמובן- בתחזוקת הבית השוטפת.
אם את נותנת דמי כיס, זכותן של הבנות לבזבז אותם כרצונן. לדעתי יש לך 2 אפשרויות:
1- לבטל את דמי הכיס ולדון אתן נקודתית בכל דבר שהן רוצות לקנות. בצורה כזאת תוכלי לעזור להן להבין את ההבדל בין לבזבז כסף שבאמת חיוני לך מבחינה מעשית ורגשית, לבין "לבזבז" כסף על דברים שלא באמת חשובים לך, רק כי השכן ליד, או הפרסומות... (או רק כי זה נראה יפה ומושך בחלון הראווה).
2- להמשיך לתת להן דמי כיס, ולקבל ללא התנגדות את מה שהן בוחרות לעשות אתם.

מצטרפת לגישה לפיה שפע אינו נמדד בכמות הרכישות.
שפע, בעיני, הוא כשאת יכולה לפרגן לעצמך דברים שאת באמת זקוקה להם: זוג אחד של נעליים אורתופדיות יקרות ונוחות במקום עשרה זוגות זולים, מזון אורגני במקום מסעדת פאר, וכן הלאה. אם בדרך את גם מצליחה לתמוך בעסקים קטנים במקום בתאגידי ענק- למשל לקנות חיתולי בד שמיוצרים ע"י אמא שעובדת בבית במקום חיתולים ח"פ של חברות ענק- זה שפע כפול ומכופל.

ממש מנסה להשאר רגועה, אבל מבפנים מרגישה על סף פיצוץ.

על מה הכעס?
הרי ברור לך שהן לא עושות את הבלגן כדי לפגוע בך או להכעיס אותך,
יש להן בלגן בחדר, כי הן פשוט לא יודעות להשתלט עליו לבד, בגילאים שלהן אין להן עדיין כלים להשתלט עליו לבד.
(הן עוד כ"כ קטנות)
מה לגבי לתת להן כלים לסדר את החדר?
בשלבים
לדוג' במשך חודש להרגיל אותן שהן קמות בבוקר מקפלות את הפיג'מה ומסדרות את המצעים.
כך שכשנכנסים לחדר רואים מיטות מסודרות ומוצעות. שהן ירגישו כמה זה נעים לראות שהמיטה מסודרת ומוצעת
לאחר מכן להכניס אותן להרגל שאת הצעצועים מסדרים בסוף משחק/ בסוף היום.
תארגני להן סלסלות או מדף בשביל זה.

כמובן שזה לא צריך להיות בשביל פרס או נקודות (מניסיון ארוך שלי זה תמיד נכשל) אלא משהו שעושים, כי נעים לנו יותר כך.
בגיל שלהן זה בסדר,ואפילו ממש נחוץ שאת נמצאת איתן ועושה את זה איתן. בנעימות. לא מתוך כעס והאשמה, ובעקביות, לא בקריזה של פעם בשבועיים כשאמא נכנסת לחדר והגיעו מים עד נפש!

אני יודעת איך זה, בתור בלגניסטית לאורך הרבה זמן, ואמא לבלגניסטים.
גם היום הרבה פעמים אני שותפה עם הגדולה שלי (15) בסידור החדר. אבל שותפה, לא עושה במקומה, אבל גם לא שולחת אותה לעשות את זה לבד. היא צריכה את התחושה של תמיכה, אחרת היא מרגישה שזה גדול עליה.
היום היא כבר מבקשת ממני לעזור לה לעשות "מבצעים" בחדר. אני דווקא לא בעד "מבצע" חד פעמי, אלא עקביות הרגלים ושגרות, אבל יודעת שלפעמים דרוש איזה מבצע חד פעמי כדי להגיע למצב סביר.

נקודה חשובה נוספת וכמעט ברורה מאליה, אבל חשוב לציין זה שכל דבר שאת מבקשת מהן את כמובן עושה בעצמך.
כלומר אם את רוצה שהן יסדרו את הבגדים שלהן, כדאי שגם הבגדים שלך יהיו מסודרים יפה בארון.
מיטה מסודרת ומוצעת שיראו גם אצלך וכו'.

יש לי עוד דברים לכתוב לך, אבל ממש חייבת לרוץ כבר, אז אולי בהמשך השבוע

תודה על שפע העצות.
שמרוב חומר אין ערך ממשי לשום דבר - מסכימה במאה אחוז.
המגבלה הטבעית היא שיש לך סכום כסף X ולא מעבר לזה, וצריך ללמוד לתמרן עם מה שיש. "אי אפשר" זו לא מילה גסה בהקשר הזה - גם זה ברור להן ולי. הן אף פעם לא התווכחו או ביקשו לקבל תקציב דמי כיס גבוה יותר מזה שקבענו. הן באמת מוציאות בהתאם למה שיש להן בארנקים הקטנטנים שלהן. אלא, שכואב לי הלב לראות על מה הן מוציאות (פינקסים קטנים שעולים הון, כי יש עליהם את "דידל" העכבר או את "הפיה לילי".... בובות פרווה הכי חמודות בעולם נכון ליום הקניה, שאח"כ זרוקות על רצפת החדר או אי שם בעליית הגג......ועוד מלא דוג'). מצד שני, אני לא מצפה מהן שיוציאו את זה על ספרי מדע..... הן בהחלט מתנהגות בהתאם לגילן. וזה בדיוק הגיל להנות מ"דידל" העכבר או מלילי הפיה. אבל, עדיין, כואב לי הלב לראות את הכמות האדירה של הבזבוז. כי הרי חוץ מדמי כיס הן גם מקבלות לפעמים כסף מהסבא והסבתא, מפיית השיניים, כשנופלת שן וכו' וכו'..... מצד שלישי (כן, יש הרבה צדדים....) לא הייתי רוצה שמישהו יתנשא מעלי ויחליט שמה שאני קונה זה "בזבוז" (מספיק יש לי את הבעל על הראש S-: ) לכן מנסה להסתיר את שאט הנפש שלי מהשטויות שהן קונות.
ספינה טרופה - בהחלט דרושה התמדה בעניין הסדר וברור שהיה נחמד יותר אם הייתי מתפנה לסדר יחד עמן, אולם, אני מתקשה למצוא זמן (לפני חמישה חודשים הפכתי לאמא גם לתאומות מקסימות, ב"ה). אני משתדלת להיות מאוד ברורה ומובנת. לא מבקשת "תסדרו את החדר", אלא, "אני רוצה שלא יהיה אף בגד על הרצפה. הבגדים לארון או לכביסה". אני יודעת שאין כאן טעם לכעס. ועדיין, קשה לי שבכל מקום שאני פונה אליו בבית, אני מוצאת צעצועים, גרביים משומשים, טושים, מדבקות.....של הבנות. שונאת להגיע לכיסא הנקה עם תינוקת ביד, ולגלות שם ספר. שונאת להסתכל על הרצפה בחדר ההורים (וכרגע גם החדר של התינוקות) ולגלות שם סיכות לשיער ותכשיטים של הגדולות (כי הן שיחקו שם ב"חנות תכשיטים". "שופינג" כבר אמרתי?!). בעיקרון, הגדולה דווקא משתדלת לסדר אחריה. הקטנה (או הסנדוויצ'ית) ממש בלגניסטית. בקיצור, מוצאת את עצמי צוברת כעסים....
טוב, זהו לבינתיים. התעייפתי.

לפני חמישה חודשים הפכתי לאמא גם לתאומות מקסימות, ב"ה
אז זאת באמת סיבה טובה לבית מלא חיים !@}

(לפני חמישה חודשים הפכתי לאמא גם לתאומות מקסימות, ב"ה).
מזל טוב! את ודאי גם עמוסה וטרודה מאוד.
לא באה לשפוט אותך, או להגיד לך מה לעשות ואיך להציע.
לסדר איתן את המיטה בבוקר זה עניין של כמה דקות בכל בוקר.
נכון שאת טרודה עם 2 תינוקות, ואני לא יודעת איך זה, אבל אולי את יכולה להיניק בחדר שלהן, בזמן שהן מסדרות, כלומר לאו דווקא העשיה, אלא הנוכחות שלך איתן.

אני חושבת שלאט לאט ובסבלנות (המון סבלנות, בעיקר כלפי עצמך) את יכולה לקבוע שלתכשיטים ולקישקושים שלהם יש מקומות מוגדרים.
מכירה את fly lady ? לי זה עוזר.

לגבי דמי כיס אף פעם לא נתתי דמי כיס קבועים (דמי חנוכה, אפיקומן, פיית שיניים, וכו' - זה כן)
fly lady גם כותבת משהו על זה שיש יותר מדי, ואז קשה לשמור על סדר ולהעריך את מה שיש.
אני גם לא חושבת שזה התנשאות לשוחח איתן על הכמויות של השופינג שהן עושות.

עוד רעיון: לפנות את כל החפצים מן החדר שלהן לשקיות או ארגזים, לא כעונש אלא כהצעה לשינוי.
כל פעם שהן יתגעגעו באמת למשהו, אפשר להוציא אותו ולשחק איתו בהנאה.
ועוד - כל פעם שהן ירצו לקנות משהו, הציעי להן לעשות "שופינג" מן השקיות שלהן.

רחלי א
נשמע רעיון מגניב. לא בטוחה שהבנות שלי יאהבו אותו....

נשמה טובה,
פתאום, אחרי הצגת הדברים, על הכסף והבלאגן, שהם הסימפטום, עולה מדברייך הסיבה ממש, נוספו לך שתי נשמות טובות לטפל בהן. זה המון.
יש לך עזרה? מבעלך, מאמא שלך, ממטפלת.
זה לא הבלאגן של הילדות שמוציא אותך מכילך, זה הבלאגן בחיים שלך עם שתיים בגילאי 7.5 ו 6 ועוד שתי תינוקות בנות 5 חודשים.
תנסי לדוג עזרה בשביל התאומות, מכל זוית אפשרים, וגם מהבנות. שודאי יעדיפו לעשות בייביסיטר של רבע שעה על פני רבע שעה של סידור החדר. תחליפי איתן. תנסי. בגילאים האלו הן יכולות ממש לעזור לך עם התינוקות.

חוץ מזה, כל בת (מהגדולות) יכולה להכין שקית או שתיים, או שלוש מהמשחקים שלה. שקית ובה היא שומרת צעצועים לאחיות שלה. דברים שהיא כבר לא משחקת בהם והיא רוצה שהתאומות ישחקו בהם כשהן יגדלו.
כבר יפחית כמות עצומה של בלאגן.
אם הרעיון נוחל הצלחה אפשר לעשות את זה גם בארון בגדים (בארון בגדים כדאי שתהיה לך עזרה כשאת מתחילה את זה.)

קודם כל - פליי ליידי פליילידי פליילידי.
ממש חיוני לך.

כמה דברים ממה שהיא אומרת (היא אומרת ה-מ-ו-ן ולכן אני דגה בשבילך כמה דברים להדגשה):

לבנות עם הילדים שיגרת בוקר ושיגרת ערב קבועה, כל יום בשעה קבועה. תתחילי בקטן:

בוקר: מסדרים את המיטה ברגע שקמים ממנה.
ערב: לפני המקלחת - מתפשטים וכל הבגדים המלוכלכים ישר לסל המלוכלכים, ואלה שלא מלוכלכים - לסלסלה קבועה או קולב קבוע בחדר שלהן.
זהו. תתחילי מזה.
מה זה יעשה?
ראשית, אנרגיה טובה של מיטה מסודרת בבוקר.
שנית, התחלת הרגלים של סידור הבגדים ודאגה להם. כל יום תהיה הפרדה מיידית בין מה שמלוכלך לבין מה שללבישה, וההרגל לזרוק מייד למלוכלכים חיוני לכל החיים.
ברור שבמשך חודש שלם לפחות את מלווה אותן בזה יום-יום, ואת בעצמך עושה את זה. כלומר: כשאת קמה את מסדרת את מיטתך (אם התאומות עוד ישנות שם, או בעלך, אז כמובן מחכים...), ולפני שאת מתרחצת הן רואות אותך שמה במלוכלכים ואת גם אומרת: עכשיו אני שמה את הבגדים שלי במלוכלכים.
לא לכעוס - אבל ללוות: לבוא איתן להתרחץ, להיות איתן כשהן מתפשטות, להדריך כל בגד לאן הולך (התחתונים - בטוח למלוכלכים, המכנסיים - בוודאי לא כל יום).

כשמתחילים משיגרה של דבר אחד, קודם כל מרגילים לסוג של סדר, וזה לא בא במנה גדולה מדי לילדות כל כך קטנות.

אחרי שרואים שהן עושות את זה בעצמן, אוטומטית, מתוך הרגל גמור, לא חושבות על זה בכלל ולא שוכחות אף פעם - אפשר להוסיף עוד פריט אחד לשיגרת הבוקר או הערב. זה כבר "למתקדמים" אז אפשר לחכות.

רבע שעה כל יום (בטח אין לך יותר זמן מזה) למיין את הבגדים שלהן.

פלייליידי תגיד לך שיש להן יותר מדי בגדים.
לדלל. האם הן בחינוך ביתי או בבית ספר? כך או כך, נגיד שהן צריכות שבע חולצות לשבוע ועוד אחת אקסטרה להחלפה ועוד שבעה זוגות מכנסיים לשבוע, או חצאיות אם הן מעדיפות חצאיות ושמלות, משהו כזה (תגידי מה הרגלי הלבוש שלהן ונעזור לך). בעיקרון צריך כל עונה בגדים לשבעה ימים, ועוד איזה בגד יפה או שניים לעונה. זהו!
אפשר לתרום את כל הבגדים שהן לא לובשות/לא אוהבות/לא מתאימים להן או לאחסן אותם בעליית הגג אם יש לך מקום כזה.

רבע שעה כל יום למיין יחד איתן את הצעצועים שלהן.

להביא שלוש שקיות או שלוש קופסאות. אחת: לתת לאחרים. שתיים: לזרוק לפח (שבור, מקולקל). שלוש: לשמור.
כששעון העצר מצלצל שעברה רבע שעה - אז גמרנו.
המשך המיון - מחר.
אבל אחרי שבוע או שבועיים שאת כל יום מוצאת רבע שעה לבוא עם השקיות ולמיין, הן בעצמן יתחילו למיין. הן יתחילו לשים לב.
להשאיר בחדר - מינימום שבמינימום צעצועים. רק מה שנורא אוהבים.
מה שרוצים לשמור, אבל לא משחקים בו - לשים בקופסא לאיחסון. להחליף צעצועים כל כמה חודשים.
לסדר להן בחדר שיטה קלה, שבה הכל נכנס לסלסלות או למגרות שקל לשלוף ולסגור. ככה קל לזרוק הכל לסלסלות וצ'יק - הרצפה מפונה.
אבל לפני זה - פשוט רבע שעה כל יום למיין איתן.
"לתת לאחרים" יכול להיות גם "לשמור לתאומות לכשיגדלו" אבל אולי עדיף לא לאחסן בבית מיליון דברים. לתאומות יישאר מספיק גם ככה... אולי, תחשבי, תעשי מה שמתאים לך.

שני העקרונות:
א. סדר עקרוני ביום (שיגרת בוקר, שיגרת ערב, שפותחת כיוון של סדר).
ב. יש להן יותר מדי "דברים" וזה clutter. לסלק כמה שיותר.

תעשי אותם דברים גם לחפצים שלך, וגם לסדר היום שלך.
תספרי להן על פלייליידי.
הן ילמדו מהדוגמא שלך.
תמייני את החפצים שלך, ותתני לאחרים מה שלא נחוץ לך, ותזרקי מה ששבור או מקולקל. הן ילמדו.
בהצלחה, חייבת לרוץ

וואו בשמת,עכשיו עשית לי שיעור...

(לפני חמישה חודשים הפכתי לאמא גם לתאומות מקסימות, ב"ה).
קודם כל מזל טוב!!! אז בקיצור, יש לך תינוקות תאומות וגם 2 ילדות. משום שביקשת עצה אכתוב את דעתי: תעשי לעצמך חיים קלים ככל האפשר! ואת עצמך כתבת שתי דוגמאות טובות לכך:
א) כשאני נכנסת לחדר של הבנות שלי - אולי תחליטי לא להיכנס. לשם מה להיכנס, כדי להתעצבן? ובעצם מה אכפת לך? זה החדר שלהן, ככה נוח להן לחיות. את יכולה לומר להן (אם תחליטי על כך) שזה החדר שלהן, הן אחראיות על הסדר שלו ושאת לא מתכוונת לסדר אחריהן. אם יסדרו - יהיה מסודר, לא יסדרו - לא יהיה מסודר. ואם לא יהיה מסודר, לך לא נעים להיכנס. וכתבת שאת מתעצבנת כשאת דורכת על צעצוע. אבל הרי זו התוצאה הטבעית של צעצוע שמושלך על הרצפה: על הרצפה הולכים אנשים ולבסוף ידרכו על הצעצוע. אבל מה אכפת לך? זה הצעצוע שלך? הרי זה צריך להיות אכפת לבנות, הרי להן יש פחות צעצוע... אבל אם את לוקחת אחריות גם על הצעצועים שלהן, אז הן די פטורות מזה, לא? ועצה לגבי הצעצועים וכו': את יכולה לקנות קופסה או מיכל גדול שלתוכו אפשר לזרוק את כל הצעצועים, שלפחות לא ישכבו על הרצפה. וגם את האחריות על כך את יכולה להטיל על הבנות.

ב) את יכולה להחליט שמרגע שהן מקבלות דמי כיס, שיקנו מה שבראש שלהן. כפי שכתבת, גם את לא רוצה שיאמרו לך שאת קונה שטויות. הן מקבלות הרי סכום מסוים - שיעשו איתו מה שהן רוצות.

ובכלל, עצתי היא לקחת לעצמך קצת זמן ולחשוב ברצינות:
א) מה ממש ממש ממש חשוב לך מאוד ועל זה את לא מוכנה לוותר
ב) כל השאר

ותחשבי לעצמך (רק את יכולה להשיב על השאלה): האם למשל 2 הדוגמאות שהבאת (אי הסדר בחדר ומה שהן קונות בדמי הכיס) שייכים לקטגוריה א' או לקטגוריה ב'? אם זה שייך לא' - אז עמדי על כך שהדברים יעשו לפי הבנתך (וברור שיהיו מאבקי כוח, זה יגזול ממך הרבה אנרגיה וכו' וכדאי לך באמת לחשוב אם כל זה כדאי) ואם זה שייך לקטגוריה ב' - אז יאללה יאללה!

שהבלגאן בחדר יגיע עד התקרה ושיקנו בדמי הכיס שלהן פיות ומלאכיות

ואת את המשאבים והאנרגיה (הפיזית, הרגשית וכו') תוכלי להקדיש למה שבאמת חשוב לך, כלומר למה שאת משייכת לקטגוריה א.

שיהיה בהצלחה ובכיף עם גידול הילדות.

אחרי כל מה שנכתב ונאמר כאן, ושוב fly lady,
רוצה להוסיף עוד נקודה קצת צדדית, אבל נראית לי חשובה.
כתבת בסוגריים וזה ממש לא צריך להיות בסוגריים (לפני חמישה חודשים הפכתי לאמא גם לתאומות מקסימות, ב"ה).
סביר שהחודשים הראשונים קשים ומאתגרים מאוד, סביר שהרבה בלאגן ושטויות הצטברו, יחד עם עייפות ושחיקה מסויימת.
נראה שעצם העובדה שפתחת את הדף עכשיו, מראה שאת מתחילה לראות את האור שבקצה המנהרה, ומבקשת את העיצות.
אל תראי את העיצות שניתנות לך כביקורת כלפייך על מה שהיה, אלא על עיצות שניתנות לך מהיום מעכשיו, איך אפשר לשפר עכשיו, בלי להצטער על העבר.
שיהיה בהצלחה ובכיף עם גידול הילדות.

וואו! תודה לכל המגיבות. גם אתן נשמות טובות!

בשמת - תודה תודה תודה על כל מה שטרחת להעתיק כאן. הבעיה הרצינית ביותר היא שאני מתעצלת לסדר במשך רבע שעה ביום, כל יום. רק המחשבה על זה עושה לי היפוך קטן במעיים. (יכול להיות שהבלגניסטיות שלהן היא בגנים?!

). אני יותר בקטע של חיי שלווה וזולא (עד כמה שהקטנטנות מאפשרות לי כמובן...) ומדי פעם תופסת את עצמי, מסדרת ומנקה. גם כשלמדתי התנהלתי לי ככה, זורקת כל השנה/הסמסטר - ושבוע לפני המבחן נלחצת ונכנסת לאטרף של צילומים ולמידה. ברור לי שאם אקבל החלטה לסדר כל יום במשך רבע שעה עם הבנות, לא אתמיד בה יותר מיומיים. ואז כמובן אבוז לעצמי ואכעס על עצמי. ועל מי זה יצא? ברור, על הבנות האומללות.
בכלל, אני יודעת שהכעס עליהן נובע קודם כל מכעס על עצמי, כי כשאני נכנסת לחדרן, אני מתייסרת ומרגישה כמו אמא מזניחה. כי איך זה שילדים במאה העשרים ואחת חיים בדיר חזירים שכזה (טוב, לא ממש דיר חזירים. בכל זאת, אנחנו לא מעלים לשם אוכל....)? בקיצור, הכעס העצמי מוביל ללחץ, מה שמוביל להתפוצצות..... מצד שני, אני באמת לא מסוגלת, נפשית ופיזית, לוודא שהחדר שלהן לא הופך לדיר חזירים. פשוט לא מסוגלת. מבחינתי זה סוג של עבדות, עבודה סיזיפית שאין לה מטרה, כי במילא החדר יתבלגן תוך יומיים בערך. בקיצור, מרגישה במבוי סתום. לא רוצה שהבנות שלי יגדלו בבלגן תמידי, בכאוס....אבל לא רוצה לתת רבע שעה כל יום. מקסימום, מוכנה ל"מבצעי ענק" פעמיים בשנה (לקראת פסח ורה"ש נאמר...).
לי אורה - תודה גם לך. הלוואי הייתי יודעת מה ממש חשוב לי. לא אכפת לי הבלגן לכשלעצמו. אכפת לי שאולי יש לזה השפעה אנרגטית שלילית על נפשן הרכה של בנותי. ואין לי כוח להיות אשמה בעוד משהו

הלוואי הייתי יודעת מה ממש חשוב לי.
מה לעשות, כל אחת כאן יכולה לספר לך רק מה חשוב לה. אף אחת לא יכולה לומר באמת מה חשוב לך. ולכן עצתי היא לקחת לעצמך קצת זמן ולחשוב ברצינות: מה באמת חשוב לי??? איך אני רוצה שיתנהלו חיי? איזה אימא אני רוצה להיות? איך אני רוצה שחיי המשפחה שלי יתנהלו? מה חשוב לי ומה לא חשוב לי? ולהחליט: אתמקד במה שחשוב לי, ובמה שלא חשוב לי - לא חשוב, אז לא מקדישה מחשבה או פעולה.

ואין לי כוח להיות אשמה בעוד משהו. למה בכלל להרגיש אשמה? אני מתארת לעצמי שאת עושה הכי טוב שאת יכולה בתנאים שלך, והרי יש לך תאומות בנות 5 חודשים נוסף ל-2 הבנות! למה בעצם את מצפה מעצמך??? על מה האשמה?

ושוב חוזרת על עצתי: תעשי לעצמך חיים קלים ככל האפשר! נסי לבקש עזרה, אם זה אפשרי שלמי עבור עזרה (עוזרת בית למשל), נסי לעשות את המינימום הדרוש ולא מעבר לזה. ולא חושבת שילדות וילדים סובלות\ים מבלגאן, ובכל זאת מציעה שוב שתקני תיבה גדולה שלתוכה הבנות יוכלו לזרוק את הצעצועים, הבובות וכו' שלהן ובאה לציונה גואלת

לסדר במשך רבע שעה ביום
רגע, רגע, תיקון קטן אך חשוב:
לא אמרתי לסדר.
בכלל בכלל לא.
כל הבלגן יישאר עוד הרבה הרבה זמן...

מה שהצעתי (כמובן לפי פלייליידי) הוא לסלק דברים.
את לא מסדרת - את מקדישה כמה דקות ביום (עכשיו שאמרת שאת שונאת כל דבר שמריח ממנו "סדר" אז הייתי ממליצה לך להקדיש לא רבע שעה אלא חמש דקות בלבד)

לשלוף מתוך הערימות של הבגדים,
וחמש דקות ביום לשלוף מתוך הערימות של הצעצועים,

את כל מה שאפשר לסלק מהחדר שלהן.
זה הכל.
והמטרה: להשאיר בחדר את המינימום שבמינימום של בגדים שהן צריכות ואף לא בגד אחד מיותר - תאמיני לי, אי אפשר לעשות יותר מדי בלגן עם שבע חולצות, שני זוגות מכנסיים ושתי חצאיות...
ולהשאיר בחדר את המינימום שבמינימום של צעצועים שהן משחקות בהן.
מעט דברים = פחות בלגן בעיניים שלך.

אבל לא רוצה לתת רבע שעה כל יום. מקסימום, מוכנה ל"מבצעי ענק" פעמיים בשנה.
אז הנה מה שפלייליידי אומרת:
מבצעי ענק גורמים לנו לתשישות מוחלטת ולשנאה תהומית לנקיון וסדר.
אחרי כל מבצע ענק אנחנו צריכות לנוח חצי שנה לפחות,
אנחנו מרגישות רגשות שליליים ביותר כלפי סדר וניקיון,
וגם מרגישות שכל עמלנו היה לשוא, כי אחרי ה"מבצע הענק" תוך יומיים גג כל הבית שוב מבולגן!

לכן - חמש דקות כל יום.
רק חמש דקות.
ואסור לנקות עד שלא מסלקים את מה שמיותר.
אז במשך שבועיים לפחות החמש דקות לבגדים והחמש דקות לצעצועים יילכו אצלך לדעתי על "לשלוף את מה ששבור, קרוע, מקולקל, קטן מדי, מעולם לא היה מתאים, תמיד שנאתי" ולזרוק.
אחרי שתגמרי לזרוק (בקצב של חמש דקות ליום, ייקח כמה וכמה ימים, לא? ותסלחי לעצמך על ימים שלא מצאת אפילו חמש דקות. יש לך ארבע בנות ומתוכן תאומות תינוקות!),
תתחילי לסלק דברים שהם טובים אבל תמיד נדחפים לסוף הערימה (לא לובשים אותם) או אף פעם לא משחקים בהם - לתרום או לאחסן בעליית הגג.
אחרי שתגיעי לשלב הזה, תחזרי...

על רגשי אשמה פליי ליידי אומרת, שהם נגרמים מכל העומס המיותר שיש לנו בבית, ומחוסר היכולת שלנו לשמור על סדר וניקיון.
היא אומרת, שאין מה לעשות - אנחנו (במיוחד הנשים) מרגישות חרא כשהבית שלנו מבולגן.
ככה זה.
צריך לקבל את זה.
זה עושה לנו דיכאון ורגשי אשמה.
לכן, לפי השיטה שלה, אם את מקדישה רק חמש דקות ביום ועושה משהו, לא משנה מה, את כבר מרגישה טוב עם עצמך, כי "עשית את היומית שלך".
ובהדרגה, ככל שהבית מתרוקן מזבל מיותר, גם את מרגישה יותר טוב.
כמה מאות אלפי נשים מאשרות את דבריה כל יום, ואני ביניהן. זה פשוט עובד.
ממצב של תשישות מוחלטת ודיכאון בבית אני עכשיו (אחרי שלוש שנים שבהן אני נעזרת בשיטתה מאוד מאוד לאט ובהדרגה) - פשוט אדם אחר, ומרגישה כל הזמן בסדר עם "בית נקי ומסודר". לא בין יום ולא בין לילה, אבל לאט לאט לאט לאט, חמש דקות פה, חמש דקות שם, ולהעיף מהבית כל מה שמיותר.

תודה בשמת! קוראת ומשתכנעת. אולי אפילו אטרח להציץ בפללי-ליידי הזה בעצמי. גם באמת פחות מפחיד לי לקבל החלטה לפנות 5 דק' כל יום לשליפת חפצים/בגדים/זבל מיותרים מהחדר שלהן. רק שאני יודעת שבסיטואציות כאלה, כואב לי הלב עליהן, אם היו יודעות שאני זורקת מאחורי גבן חפצים שלהן. לא הייתי רוצה שיעשו את זה לי. ולעשות את זה יחד עמן, לא בא לי. אבל בכל מקרה, אני יכולה להתחיל עם הבגדים והחפצים שברור לי שכבר הפכו לעל תקן של "זבל".
תודה רבה על ההתייחסות הרצינית.
לי אורה: מציעה שוב שתקני תיבה גדולה שלתוכה הבנות יוכלו לזרוק את הצעצועים, הבובות וכו' שלהן אוי, לי אורה לי אורה, את יודעת כמה תיבות כאלה יש לנו כבר? אני הפסקתי לספור

את יודעת כמה תיבות כאלה יש לנו כבר?
והן ריקות וללא שימוש? קחי לך תיבה כזו וכל פעם פשוט תזרקי לתוכה מכל הבא ליד.

לא הייתי רוצה שיעשו את זה לי.
גם אני כילדה לא הייתי רוצה שאימא שלי תמיין את הדברים שלי... מה שבעיני אימא הוא זבל יכול להיות בעיני הילדה מקור למשחק ולכיף. לי נראה עדיף שאת תמייני את הג'אנק שלך, תזרקי מה שאת לא צריכה, תתני לצדקה מה שאת רוצה, ותשאירי לך רק דברים שאת צריכה וכו'. ותפטרי את עצמך מכל הנושא של הג'אנק של הבנות. אין לך מספיק עבודה גם ככה?

מכל מקום זו רק עצה, את ממש לא חייבת לקבל אותה אם היא לא מתאימה לך.

ובמחשבה נוספת, הרי ילדות לומדות הכי הרבה מהתבוננות במה שאימא עושה. אז אולי אם הן תראנה אותך ממיינת את החפצים שלך, זורקת מה שאת לא צריכה, נותנת לצדקה, ומשאירה לך רק את מה שאת באמת צריכה - זה ידבק גם בהן במשך הזמן.

מנקודת מבט של ילדה קטנה. בהיותי בת 5 - 6 , אני זוכרת את עצמי בגיל הזה ומה שנלווה לזה:
אמא שלי סבלה מאותה הבעיה. החדר שלי היה תמיד מבולגן ומלא צעצועים. אמנם היא לא נתנה לי דמי כיס באופן קבוע, אבל תמיד קיבלתי מתנות מהסבים והסבתות כולל שמונצ'עס. סידור החדר היה תמיד מתלווה בצעקות ומכות:
אמא - שרה לכי לסדר את החדר
אני - הולכת לחדר, כל החדר מלא בערמות של צעצועים ובגדים מעורבב. המטאטא אפילו יותר גבוה מהקומה שלי, וכבד להחזיק. כמה שאחזיק את המטאטא, לא אצליח לטאטא בו משהו, כל הזמן יפול לכל היכוונים ועלי לבזבז כוחות בלהחזיק אותו יציב ואחת כמה וכמה לטאטא בו משהו, או להצליח להחזיק את זה ביד אחת כמו שצריך כדי לגרוף ליעה מוחזק ביד השניה, בלי לקבל מכה בראש מהמקל הכבד. הייתי מיואשת כבר ישר מהתחלה. אז אספתי את כל הערמות הצעצועים למרכז החדר, רוקנתי את המיטות מכל הצעצועים, רוקנתי את השולחן מכל הצעצועים. וגם רוקנתי את הארון מכל הצעצועים והבגדים שהיו בערמות מבולגנות בפנים. אז העיקר שהכל מסביב היה ריק. אבל במרכז החדר היתה ערמה ענקית שלא ידעתי מה לעשות איתה.
יצאתי מהחדר
אמא - שרה, האם סידרת את החדר?
אני - כן
אמא - את בטוחה שסידרת את החדר?
אני - כן, אמא.
אמא - את אומרת לי את האמת? את לא משקרת לי?
אני - כן, אמא.
אמא - אני נכנסת לחדר. אני הולכת לראות אם באמת סידרת!

אמא נכנסת לחדר לרגע ואז יוצאת וצורחת: את שקרנית! שקרנית, זה נקרא לסדר את החדר?!! תתביישי לך איך שאת משקרת! ככה נראה חדר מסודר?!!
ואז מגיעות המכות והסטירות והבכיות.
אני - אמא אבל אני לא יודעת איך לסדר את החדר, אני לא יכולה לטאטא!
אמא - תירוצים!! מה זה לא יודעת לסדר את החדר? מה את 'לא יכולה' לטאטא?!!

לימוד לקח? ידעתי שהחדר מבולגן אבל לא ידעתי איך מסדרים אותו. וסחבתי הרבה שנים בעיות של בלגן. אמא שלי היתה מבולגנת מאד. מכל הצעקות והמכות לא למדתי איך מסדרים. גם כבת עשרה סבלתי מבלגן. ושנאתי אותו!! אבל במשך השנים לאט לאט למדתי לסדר, ועכשיו אני מסודרת יותר מאמא שלי (שהשתפרה טיפטיפה) ו-fly lady עזר לי מאד. עכשיו אני גרה בדירת חדר, והדירה לא מבולגנת בזכותה!!

אוי שרה, שוב את מספרת סיפור על הוריך שמפיל אותי מהכסא.
כל הכבוד לך על ההחלצות משם!

גם אני מתפעלת ממך שרה,
זה מזכיר את מילות השיר : "מה שלא הורג אותי
בטח מחשל אותי..."

שרה - אין מילים. אני מקווה שאת (וכל היתר) מפרגנות לי שזה ממש לא מה שהולך אצלנו בבית.
ועכשיו, חייבת לכן דיווח משמח: הצעתי לבנות שיאספו במשך 5-10 דק' קצת צעצועים מהחדר שהן לא משתמשות בהן ונשמור לקטנות/נתן לחנות יד שניה שיש כאן (בעקבות הצעות שהועלו כאן). הגדולה דווקא התלהבה, ולהפתעתי הכריזה על לא מעט דברים שהם "זבל" וצריך לזרוק אותם. הבאנו שקית ניילון, ולתוכה הן אספו זבל, מיינו קצת צעצועים.....אמרתי להן שמותר להן להמשיך בזה עוד חמש דק' ובינתיים אני יורדת למטה. להפתעתי הרבה, לאחר כמה דק', הגדולה צעקה לי מלמעלה שהיא מקבלת על עצמה לא לקנות חפצים בחודש הקרוב, הסנדוויצ'ית מייד בתגובה אמרה שהיא מוכנה אפילו חודשיים

. סיכמנו בשמחה שעד לרה"ש הבא עלינו לטובה לא קונים חפצים. ושאני אשתדל לא לקחת אותן למרכז העיר שמלא בפיתויים. כמובן שהיתה לזה שיחת רקע שבוע שעבר לאחר אחת הרכישות שלהן. אבל אז הן רק הקשיבו מתוך נימוס..... לכן הופתעתי לגלות שהן בעצמן עשו את הקישור המתבקש בעקבות כמה דק' של סידור החדר (עודף חפצים - עודף בלגן - ביזבוז....). כשביקשתי מהן להפסיק (כי הגיע הזמן לסיפור ושינה...) הן התחננו להמשיך. סיכמנו שמחר יהיה להן "מותר" להמשיך בפעילות החביבה, גם למשך רבע שעה.
תודה בשמת. תודה פליי-ליידי.
אם כי, ברור לי שכרגע מדובר בפרץ התלהבות חביב. מכאן, ועד להתמיד בזה.....זה סיפור מורכב יותר. לפחות עשינו איזה מינימום בכיוון

הילדים לוקחים דוגמא מההורים. אני מנסה לסדר את הבית עם הרבה התלהבות. הבת שלי מחקה אותי ומסדרת גם היא. הבן שלי מחקה את אבא שלו. בעלי לא תמיד מסדר, אז הבן מחקה וגם הוא לא מסדר. הצלחתי להעיר את תשומת ליבו של בעלי שיסדר כדי שהבן יקח דוגמא ממנו. וזה עובד! הילדים מחקים את בן המין שלהם.. אז חוץ מהעצות של בשמת א תנסי לעשות בעצמך סדר. כאשר את רוצה שהילדות יסדרו, תסדרי איתן שימי מוזיקה נחמדה. והן ידבקו בהתלהבות שלך. אם אין לך כוח לסדר תעשי פה ושם את המבצעים של 'להתפטר מדברים מיותרים' את תשבי עם התאומות והילדות יוכלו לסדר בעוד שאת אומרת דברי עידוד וגם לפטפט איתן.. ושהן יוכלו להראות לך דברים ולהתייעץ איתך.

חייבת לכן דיווח משמח.
כמה נחמד!
ממש שמחתי לקרוא (-:

מה שכן - לדעתי הנקודה החשובה היא לאו דווקא פרץ ההתלהבות הזה, אלא עצם העובדה ששתיהן הפנימו את הרעיון.
ובתור בונוס, כבר ירדו המון דברים מיותרים מהחדר שלהן.
ואתן תשמרו יותר שלא ייכנסו עוד המון.
בוודאי ייכנסו בעתיד - אבל פחות.
כי משהו השתנה.

וההתלהבות עשויה אפילו להמשיך ואפילו לגדול, אם לא תגזימו במשחק, אלא רק תקדישו חמש דקות כל יום (או כמעט כל יום, אני שוב מזכירה - אל תשאפי ל"שלמות", זה הרסני).
לאט לאט החדרים ייעשו יותר נעימים,
וזה כבר ישפיע עוד יותר לטובה.
ואני מסכימה לגמרי עם שרה - דוגמא אישית, וכל השאר. אם גם בדברים שלך (כלי מטבח, בגדים וכו') את בודקת כל יום במשך חמש דקות ומוצאת משהו (אפילו משהו אחד) לזרוק או לתרום, והן רואות (יכולות גם לעזור. מה רע, שיעזרו לך להסתכל במגירה במטבח ויגידו לך: "אמא, זה ממש שבור, אפשר לזרוק") - זו כבר דוגמא.
בהצלחה!

וואו, איזה יופי ההקשר שהן עשו
והשינוי בעיקבותיו
ממש מרגש.

מדהים איך רצון לשינוי מביא שינוי!
יופי, תמשיכו עם האווירה החיובית הזאת@}

ועוד דיווח משמח: היום, בפרץ התלהבות, פיניתי בגדים מהארונות השונים בבית (הקדשתי לזה איזה חצי שעה, לא יכולתי להפסיק, בשמת, צ'טערת, נסחפתי....)
שמתי בשק גדול, ומסרתי לחנות יד שניה המקומית. איזה כיף! בערך 10 קילו בלגן יצאו לי מהבית! ומהנשמה....
הלוואי שגם מחר אצליח לתת חמש דק' לעניין.

בשמת, צ'טערת, נסחפתי.
D-:
כמעט צחקתי בקול רם (ששש... סוף סוף הקטן נרדם)

בערך 10 קילו בלגן יצאו לי מהבית! ומהנשמה....
זהו זה! עלית על העניין! זה יוצא לנו מהנשמה, איזו ה-ק-ל-ה!

אצלנו, כשבאים חברים, יש ילדים שמביאים איתם אלינו משחקים מהבית...
ככה לילדים שלי יותר כיף... הם משחקים במשחקים שחדשים להם.
יש לי שתי כריות ובתוכן כל מיני "רכיניויים" (בובות רכות) לסירוגין אני מורידה וגם מעלה אותן לבויעדם.
כשהן למטה אפשר גם להישען עליהן, וגם לשלוף מהן בובות.
כשהן למעלה, שוחכים מהן, ואז כשמורידים חזרה - השמחה גדולה.

א ל א ן - אני מאמצת את הרעיון. עוד היום! טוב, אולי לא היום. החלטות ואי עמידה בהן מלחיצות אותי. אני אולי אאמץ את הרעיון, אולי אפילו עוד היום. אבל אולי לא

בשמת - לגבי הסדר/בלגן בנשמה. אני ממש מרגישה שקיים בתוכי פחד אמיתי לסדר ולהיות מתוקתקת. כי אז מה אעשה עם כל הזמן הפנוי שיוותר לי? לא שבאמת יוותר לי המון זמן פנוי (בין הנקה להנקה, חיתול ועוד חיתול, פליטה וגיחות אינסופיות למקרר....). אבל הפחד הזה מלווה אותי תמיד, עוד מאז סיום הבגרויות, כשפתאום יכולתי להתרווח, ומצאתי עצמי מאוד עצובה
כן, אני יודעת הרבה מהתשובות, אני יודעת שזה תהליך שעדיף להתמודד אתו, מאשר לברוח מפניו. ובכל זאת, לא קל לי.....

רוצה לדווח על בעיה מהשטח. (לא נעים לי, אבל בכל זאת...) , כשאני נכנסת לחדר המבולגן של הילדים, קורה לי לפעמים שמרוב הלם אני מתחילה לדבר לעצמי. משהו בנוסח: "אני לא מאמינה, אין, זה לא יכול להיות!! למה? למה ? למה זה מגיע לי ? מה אני יעשה? אין לי כוחות, פשוט אין לי כוחות....וכדומה
אף אחד לא מתרשם מהמונולוג (אולי הם רגילים?) , וכך עוברות להם דקות מלאות בהייה עד הפעם הבאה.
זהו, הוצאתי את זה.

אין כמו משפחה - כמה משמח לפגוש כאן את אחותי התאומה (זאת את! כבר החלטנו על זה. לא?!)!!!
כמה נחמד שאני לא הפסיכית היחידה בעמוד.
תקפצי יותר

כשאני נכנסת לחדר המבולגן של הילדים, קורה לי לפעמים שמרוב הלם אני מתחילה לדבר לעצמי. משהו בנוסח: "אני לא מאמינה, אין, זה לא יכול להיות!! למה? למה ? למה זה מגיע לי ? מה אני אעשה? אין לי כוחות, פשוט אין לי כוחות....וכדומה
אוי, אני לא מאמינה! נכון שבלי "למה זה מגיע לי" (אני לא פולנייה (-; ), אבל גם אני! גם אני! כל שאר המלים, כולל סימני השאלה, הקריאה והפסיקים!
(ההבדל הוא שהיום המרחק בין רצפה מוצפת צעצועים לחדרון מסודר ממש קצר)(וגם, שזה לא ככה כל הזמן).

הפטנט שלי שתמיד עובד

הוא להזמין אורחים לפחות פעם בחודש (לא מדברת על חברות יומיומיות שאצלן אותו ברדק כמו אצלי ולא מטריד אותן הג'יפה שלי). אז אני מרגישה חובה להציג בית 'סביר' ונכנסת לקריזה של סידור ונקיונות. גם אם זה לא ממש יסודי (מה שאמא שלי קוראת 'מריחה') זה כבר עושה הרגשה יותר טובה.

ובקשר לדוגמה אישית - לנו יש את הקטע של אכילה בסלון. לא מרגישה שיש לי צידוק למנוע מבתי לאכול בסלון אם אני בעצמי עושה את זה, אפילו אם היא מפזרת ימבה פירורים וצריך לטאטא אחריה. אם אני עצמי בלגניסטית - איך אני יכולה לדרוש שבתי לא תהיה כזאת?

כמה נחמד שאני לא הפסיכית היחידה בעמוד.
תוסיפי גם אותי.
מתי נכנסתי לדף?
כשהטילים הפסיקו ליפול עלינו.
יצאתי עם הילדים מהבית עצרנו בחנות צעצועים, למרות שאני לא לקחתי אתי ארנק. במכוון. אבל האמצעית לקחה איתה 8 שקלים.
בשמונת השקלים היא רצתה לקנות משהו, אבל אותם היה עליה לחלק עם אחיה.
כשיצאנו מהחנות, הקטן בכה, ואני אמרתי בלבי- למה לא נפל טיל על החנות הזו. (נדמה לי שברח לי אחד ואמרתי את זה גם בקול)
יום למחרת עברנו שוב ליד החנות ואני הנחיתי את הילדים, כשעוברים ליד החנות להוציא לשון.
יש לנו שכן שדוחף את האף שלו לכל מקום מן פולניה בדמות זכר. ובמילה אחת- ייגר.
הם ,הייגרים, השכן ואישתו, אוהבים לצאת לטיול ערב לא רק באותו הזמן שלנו, אלא פניהם, כמו פנינו, לטיילת.
אני גאה על הרעיון החדש שלי עם הלהוציא לשון לחנות, הולכת בין שני ילדיי, מפנה לרגע את הראש לשמאל (החנות מימיני) ואומרת לבת שלי- מי מוציא לשון ל-(לחנות או לשכן, שבדיוק עבר שם עם אשתו)
ראשי מופנה אליו ואני משלימה א המשפט בגאווה- מי מוציא לשון לייגר?

לא במאה אחוזים קשור לדף שלך, אבל אני לא מוחקת.

כשאני נכנסת לחדר המבולגן של הילדים, קורה לי לפעמים שמרוב הלם אני מתחילה לדבר לעצמי. משהו בנוסח: "אני לא מאמינה, אין, זה לא יכול להיות!! למה? למה ? למה זה מגיע לי ? מה אני אעשה? אין לי כוחות ,פשוט אין לי כוחות....וכדומה
מה שעולה לי כשאני קוראת את זה, זה - מה פתאום את מרגישה ש"זה מגיע לך"? כלומר - החדר שלהן מבולגן. הן לא עושות את זה לך, הן עושות את זה להן.
אני משערת שיהיה לך קל יותר לעזור להן לסדר, אם לא תרגישי שזו צרה שנופלת עליך. כמו שלבשמת נורא קל לתת לך טיפים טובים מאוד (ולך קל להקשיב ולקבל אותם), בין השאר משום שאינה מעורבת רגשית.

ולענין -
אם את באה, רואה, בוהה, ממלמלת, והולכת, זה נראה לי בסדר - לא צעקת עליהן, לא התחלת לנקות ולסדר באטרף.

אם אני עצמי בלגניסטית - איך אני יכולה לדרוש שבתי לא תהיה כזאת?
וואלה,אני מגלה כאן אחיות תאומות,כולל הציטוט של אין כמו משפחה

"אני לא מאמינה, אין, זה לא יכול להיות!! למה? למה ? למה זה מגיע לי ? מה אני יעשה? אין לי כוחות ,פשוט אין לי כוחות....וכדומה

אין יאוש בעולם

אני חושבת שאולי הקושי מצוי בהרגשת חוסר שליטה שלנו כאמהות. (נראה לי שיש קשר גם בעניין דמי הכיס.)
כלומר, הכל כבר נאמר ,דובר והובהר בנושא הבלגן. וכבר פתחנו אלפי דפים חדשים בנוסח: "מהיום לא נוציא משחק חדש עד שנחזיר...ו "תראו כמה זה נעים, תרגישו כמה כיף ,פשוט כיף לראות סוף סוף את החדר..." "זה כל כך פשוט"
"לכל משחק יש את המקום שלו" . בסופו של דבר,את מבינה שמבחינתם חפצים על הרצפה זה שיא הטבעיות ,רק צריך להרים טיפה את הרגל ולעבור מעלהם. ולך לא נשאר אלא לדבר לעצמך.

רק צריך להרים טיפה את הרגל ולעבור מעלהם. ולך לא נשאר אלא לדבר לעצמך.

טוב. חייבת לעדכן אתכן. בדקתי קצת את נושא ה פליי ליידי. וכרגע אני פליי בייבי. הכיור כאן כבר מבריק. אני אוספת באובססיביות חפצים ברחבי הבית, משליכה חפצים מיותרים.....בעלי בעננים. הוא לא מאמין איזה נס קרה לו. מהצפרדע הבלגניסטית עמה התחתן יצאה נסיכה עם מטאטא ומטלית אבק. אפילו אימצתי את עניין קופסת הפלסטיק מתחת לכיור, שבה שמים את הכלים המלוכלכים, במקום בכיור (ובאיזשהוא שלב למדיח....אנחנו מפרידים בין בשרי לחלבי...). הכיור שלי מבריק ומאושר. גאונות ממש! אפילו החדר של הבנות נראה הרבה יותר סביר. כבר רואים כמה ס"מ מהרצפה..... בהחלט נעים יותר לחיות ככה!
וזה דווקא ממלא לי את הזמן, כי עכשיו יש לי עיסוק "לגיטימי ומוצדק" לבזבז עליו זמן ניכר. הוראיי הוראיי! מצאתי לאן לנתב את הנוירוטיות שלי ואת החרדה מזמן פנוי

בקצב הזה אני עוד אהפוך לפיליפינית מצטיינת......
אבל באמת שאני מרוצה מהשינוי החביב. אני במקביל עושה גם דיאטת סאות'-ביץ', שגם אליה נחשפתי כאן ב באופן טבעי. אז בכלל, אני משנה את עורי, אט אט.
וגם חלמתי על גולם שהופך לפרפר, ורק אז קלטתי שהחילזון דמוי הקרש שראיתי על וילון המקלחת, היה למעשה הגולם של הפרפר שראיתי שם אחרי יומיים.
בקיצור, אולי אני עצמי הופכת מגולם לפרפר? והכל בזכות כיור מבריק?!
אפשר להתעלם בכיף מהקישקוש האחרון, אני פשוא שפוכה מעייפות, ועולה לישון (בשמת - אל דאגה! לא אשכח את שגרת לפני השינה שלי!)
ללה טוב

שגרת לפני השינה שלי.
אפשר לקבל פירוט?

פליי ליידי ממליצה לטפח שגרת לפני השינה: לפני שאת הולכת לחדר השינה תקדישי מקסימום רבע שעה לאיסוף חפצים מיותרים מהסלון, שולחן האוכל והמטבח. אם יש דברים שאת יכולה לעשות כדי שמחר יראה נחמד יותר, תעשי (למשל הפעלת מדיח, פינוי כלים יבשים ממתקן הייבוש, לשים שקית חדשה בפח....). בסה"כ רבע שעה של נחמדות למקומות הייצוגיים בבית שלך.
אח"כ עוד זמן לעצמך (מקלחת/הסרת איפור/מריחת קרמים.......)
אח"כ התרגעות (ספר/פיטפוט עם הבעל/מדיטציה....מה שנחמד לך. אולי מוזיקה שקטה, נר.....)
ולישון.
זהו, בערך. (בשמת - אל תתפסי אותי על אי דיוקים. אני רק פליי-בייבי!)

@} תודה

רגע! רגע!
נשמה טובה, לא קראת עד הסוף (-;

זוהי שיגרת ערב מלאה, מה שתיארת. זה למתקדמים.
את לא אמורה לעשות את זה.
את אמורה להתחיל בפריט אחד, מקסימום שניים. נגיד:

לנקות את הכיור.
להכין את הבגדים/התיק למחר.

זהו.

אני מזהירה אותך שוב - לא לעשות יותר מדי מהר מדי.
זה מאוד חשוב, כי הנטייה שלנו (אלה מאיתנו שיש להן בעייה בתחום) היא לעשות יותר מדי והתוצאה הבלתי נמנעת של זה היא נפילה של ההתלהבות במוקדם או במאוחר.
אז לא ליפול לפח הזה!
מציעה לך לצמצם למינימום.

אבל לא מזיק בכלל להקדיש רבע שעה כל יום להעפת דברים מיותרים מהבית.
שוב: העיקרון הוא להפוך את זה להרגל.
למשל, לי יש הרגל שאני עוברת ליד משהו ולוקחת אותו בדרך לשים במקום.
זה אוטומטי.
זה לא רשום לי באיזה סדר יום, זה אוטומטי - אני קולטת את זה, ובדרך לאנשהו אני לוקחת ושמה במקום.

להיזהר מאובססיביות כמו מפני אש.
אני מצטערת שאני נשמעת כמו הנביא המוכיח בשער P-: ואני לא רוצה להוריד את המורל, אבל בכל זאת חשוב לי להזכיר לך את הכלל הכי חשוב, והוא baby steps. כלומר, צעדים קטנטנים, אחד אחרי השני. לא לרוץ.

לגבי חדר הילדים והבלגן:
בעקבות דבריה של תבשיל קדירה, באמת אני לא אומרת "למה זה מגיע לי" בדיוק מפני שאני יודעת שזה בכלל לא קשור אלי. הילדים שיחקו ונהנו ונוצר הבלגן. אני גם לא מיואשת, אבל לפעמים אני בהלם. מה שכן, אני רואה את זה כתפקידי.
למה?
כי זה חשוב לי שיהיה שם מסודר. לא לילדים.
אני כמובן משתפת אותם, ולפעמים מבקשת מהם לסדר כל מיני דברים, אבל בעיקרון אני חושבת על כל עניין הסדר והניקיון בבית כקטע שלי - זה חשוב לי, זה עושה לי טוב, ולכן אני אדאג לזה.

_מדהים איך רצון לשינוי מביא שינוי!
יופי, תמשיכו עם האווירה החיובית הזאת_ קוראת בשקט. וואוו !!! ויצא לי מרגיעון מתאים - "הספק מבורך".
מעריצה אותך ככה עם התאומות שעוד יש לך את הכח והאנרגיות. (אפילו המחשבה וההתכווננות מביאים את האנרגיות). את מדהימה !

_כשאני נכנסת לחדר המבולגן של הילדים, קורה לי לפעמים שמרוב הלם אני מתחילה לדבר לעצמי. משהו בנוסח: "אני לא מאמינה, אין, זה לא יכול להיות!! למה? למה ? למה זה מגיע לי ? מה אני אעשה? אין לי כוחות ,פשוט אין לי כוחות....וכדומה
אוי, אני לא מאמינה! נכון שבלי "למה זה מגיע לי" (אני לא פולנייה ), אבל גם אני! גם אני! כל שאר המלים, כולל סימני השאלה, הקריאה והפסיקים!_

אני חייבת להוסיף משהו שנקרא מחשבה חיובית ואני ממש בטוחה שכולם מכירים את זה אבל אי אפשר לחזור על זה מספיק כדי להפנים:
במקום לומר את כל המילים הנ"ל אפשר לנסות להעצים את המצב ע"י הצגת רק הדברים החיוביים לדוג': איזה ילדים יצירתיים! איך הם משחקים עם כל השפע שיש לנו! איזה עושר! כמה נעים לראות שנהנים ממה שיש! איזה ילדים מסודרים! (לא בציניות, ממש חשוב טון הדיבור) אני אמא מאושרת! יש לי מלא כוח לילדים היקרים שלי! אני נהדרת שאני מאפשרת לילדים שלי משחק משוחרר... ועוד כל מיני כיד הדמיון הטובה והשמחה.

מניסיון- כשבתי שמעה אותי אומרת דברים כאלה היא מיד היתה עושה הקשר ואומרת "אמא, אבל זה לא ממש מסודר..."והיתה מתחילה לסדר איתי, עזרה לי. ועוד כל מיני דוגמאות. מיותר לציין את ההשפעה של זה על בניית הדימוי העצמי החיובי והחזק שאנחנו כ"כ משתוקקים להפנים בילדים שלנו. גם באופן טבעי, תוך כדי פעילות הבית היומיומית או האי-פעילות אפשר לומר "איזה ילדה מאורגנת יש לי... איזה ילדה אחראית. איך את דואגת לדברים החשובים לך..." וכ"ו.

וחשוב להפנים את גישת הלאט לאט ולנשום הרבה אוויר ולמצוא את קו האמצע והשקט בתוכי כדי להעביר שלווה ולא עונש בהקשר לכל מציאות מקשה בעיקר בגידול הילדים.

גם אני מאוד מתחברת לגישה של החשיבה החיובית,
אפשר להעזר בספרים של לואיזה היי, או לראות
אתרים שיש בהם המון אמירות חיוביות, אני חושבת שגם כאן באתר היה דף כזה.

אני חושבת שגם כאן באתר היה דף כזה
עדיין יש: לואיז היי