חינוך בשק שינה

[אלון*]

דף חדש על חינוך ביתי מיוחד, כזה שלא נערך בבית אלא בטיול ארוך במזרח - הודו נפאל ותאילנד בנתיים אבל המרחבים עוד פתוחים.
אני אלון ויחד עם כל המשפחה אנחנו מטיילים כבר כמה חודשים בהודו בעיקר.
בדף הזה אני אנסה לגעת בכמה נושאים שקשורים לחינוך של הילדים ואולי גם לחינוך שלנו המבוגרים במהלך הטיול.
העובדות החיצוניות הן כאלה -
חברי המשפחה הבוגרים הם נעה ואלון והילדים על פי סדר ההגעה - עמית 12 , ענבר 8, ועומר 4.
אנחנו מטיילים כמשפחה כבר 8 חודשים כאמור. יש לנו אוטו ואנחנו מטיילים איתו וגם ישנים בו. האוטו נקרא תולה והוא מין מיניבוס כזה.
מי שרוצה לקרוא על הטיול יכול לעשות את זה בכתובת
http://www.ballofdirt.com/members/66527.html
אבל כאן אני עומד לכתוב רק דברים שקשורים ליחסים עם הילדים ובעיקר לחינוך ביתי.
רק כדי להזכיר לעצמי לימים הבאים ארשום כאן את רשימת הנושאים שנראה לי שאכתוב עליהם -
הסמביוזה עם הילדים
התהליכים שעוברים עלי ואיך זה משתקף בהם (טירות עננים)
הלמידה במהלך טיול כזה - מה לומדים ואיך
קריאה וכתיבה - הסביבה הלא טבעית
הקשיים - איך מסתגלים ברמה האישית וברמה המשפחתית
חינוך ביתי - הדוגמה האישית, האחריות, האופטימיות
מה חסר, מה הייתי רוצה שיהיה לנו

זהו בנתיים נתראה בפעם הבאה
בקשר לתגובות - אני לא עולה על האתר לעיתים כל כך תכופות ככה שאנסה להגיב או לקרוא
מבקש שתתאזרו בסבלנות

אלון

[לב_אדום*]

וואו, מעניין.

אשמח מאוד לקרוא.

(יש גם את אופק ואריקה שעשו טיול משפחתי בעולם הרבה מאוד זמן, ועכשיו הם בארץ. ויש להם גם אתר).

[מא_צ'י*]

ברוך הבא


נשמע מרתק

[אמא_אדמה*]

ברוכים הבאים!
איזה קטע, נכנסתי לאתר שלמעלה ופתאום זיהיתי את נעה בתמונה...
תמסור לה ד"ש ממני ותהנו לכם ומאוד מעניין יהיה לקרוא את מה שתכתבו..

[לוטם_מרווני*]

ברוך הבא, אלון.
ממה אתם חיים?
זו נשמעת דרך חיים מלאה עיניין. הילדים יכתבו גם?

[עירית_לוי]

אלון! שלום

תתחדש על הדף.
מחכה בעניין רב לקרוא אותך.

(אתה בטח לא מזהה בגלל הניק. הנה רמז: ILP 2001)

[רועי_שרון*]

ממתין בקוצר סבלנות.

[תבשיל_קדרה*]

תתחדשו על הדף!
מסקרן.

[אומה_לי*]

איזה כיף
אלון - תבורך

[מיכל_שץ*]

הי אלון.
ד"ש לנועה ממני ולענבר מתאיר!
מאוד נהניתי מהכתבות על הטיול.
מחכה בסקרנות

[רוקדת_לאור_ירח*]

תתחדשו על הדף!

נשמע מעניין ומסקרן.
עקבתי בעבר אחרי המסע של אופק ואריקה והיה מרתק בעייני לטייל עם משפחה אחרת.

אנחנו מכירים מלפני המון שנים דרך חבר משותף, אז אני עוד יותר סקרנית לשמוע.

[מיה*]

וואו
נשמע טעים ומרתק ומזמין לעוד.
תתחדשו על ה"בית" הנייד כאן...

(כשטיילנו בהודו פגשנו משפחה שכזו (סֵיים סֵיים בַּט דִיפֵרֶנט..) וממש מסקרן להציץ עליכם בתהליך...
תהנו מאד!)

[אלון*]

קודם כל התנצלות על השתיקה הארוכה שנמשכה שבוע מאז הכנסתי את הפתיח. הסיבה לשתיקה תתברר מיד. האמת היא שחשבתי לכתוב על כל מיני נושאים או חוויות שקרו לנו בחודשים האחרונים וקשורים לחינוך ביתי. אבל מה שקרה בשבוע האחרון גורם לי לספר על זה ולא על החודשים שעברו.
את השבוע האחרון בילינו בכפר קטן לדאקי. הכפר נמצא בגובה של 4150 מטר בתוך וואדי רחב וזורם בהרי ההימליה. לכפר מגיעים בהליכה במעלה הוואדי במשך שלוש שעות מהכביש הקרוב. במשך כל השבוע היינו עם משפחה אחת בכפר. עבדנו איתם בשדה, בישלנו איתם ואפילו היינו שותפים לטיפול והחליבה של היאקים.
החווייה הזו של להיות במקום מבודד ללא חשמל ללא מים זורמים (כלומר המים זורמים בנחל ובתעלות ההשקייה אבל לא בצינורות). בלי טלפון או תחבורה וכמובן בלי אינטרנט (וזו כמובן הסיבה לשתיקה). מהר מאוד אנחנו המבוגרים קלטנו איזה ערך יש לשבוע הזה עבורנו. השקט הזה מכל העולם והחיבור לאנשים שאין להם כלום במושגים של העולם המערבי. הם אוכלים את האוכל שהם מגדלים בגינה, שותים את החלב והחמאה של היאקים ועובדים מבוקר עד לילה בשדה. אבל לעומת זאת יש להם עולם כזה עשיר של משפחתיות, קהילתיות ושמחה בסיסית שלא תלויה ברכוש או בהישג. הרבה עזרה הדדית ואמונה.
בשבילי השבוע הזה היה שבוע של למידה, של חוויה ושל הבשלה של החלטות על החיים שלי. הילדים הסתגלו כל אחד בדרכו לחיים הכפריים. ענבר (8) שמפחדת מכלבים למדה להוביל את היאקים. היא למדה את השפה ואת השריקות והובילה את היאקים אחד אחד למרעה ליד הכפר. ועדיין גם כשהיא שולטת ביאקים הגדולים פחדה מכלב הפודל של המשפחה. היא עזרה במטבח לחתוך ולקלף ואפילו למדה לטפל בכיריים המשפחתיים שעובדים כמובן על אש ועצים. עומר (4) התרוצץ לו בשבילי הכפר עם המכונית הקטנה שלו ונהג אותה בין הרגליים שלנו כשאנחנו עבדנו בשדה. הוא שיחק עם הילדים הקטנים של הכפר ונראה שלמרות פער השפה המשחקים המשותפים לא סבלו. לעמית (12) היה קשה להסתגל ולהיפתח אבל אין לי ספק שהוא קלט ואת ההתרשמויות שלו נקרא בכתבות שהוא כותב ובסיפורים (ועל זה אולי בפעם אחרת בהרחבה).
כשאני חושב על חינוך ביתי אני חושב על הלמידה של מיומנויות והרגלים וערכים שנעשית בצורה ספונטנית רק בגלל הדוגמה האישית והסביבה הנכונה.
החוויה הזו השבוע היתה משמעותית מאוד עבורי וגם עבור נעה. עד כדי כך חשובה שידענו גם תוך כדי שיש בה משום חוויה מעצבת לחיים שלנו. גם שיתפנו את הילדים בעוצמה שיש לשבוע הזה עבורנו אבל אין לי ספק שהם קלטו גם בלי שנדבר.
קל לנו לפעמים לראות איזו למידה מתרחשת כשמדובר בדברים הקטנים – למשל למידה של קריאה או חשבון או נגינה. קשה לנו לראות את הלמידה בדברים המורכבים יותר. למשל למידה של עצמאות או תחושת המסוגלות או פתיחות לחוויה או חמלה..... אנחנו רואים את הדברים האלה אחר כך בהתנהגות אבל לא תמיד יודעים מאיפה הם באו.
אני מקווה ודי בטוח שהשבוע הזה כמו שהיה משמעותי עבורי יהיה משמעותי עבור הילדים.

[טלי_מא*]

נשמע נהדר

איך הגעתם אל המשפחה הזאת?

[דניאלה*]

איזה כיף לכם!!!
אם אפשר, כמה שאלות פרקטיות (אם זו פלישה גדולה מדי לפרטיות אפשר למחוק או להתעלם):
איך אתם מממנים את הטיול הזה? חסכתם או שאתם עובדים ומרוויחים תוך כדי?
האם יש לכם מסגרת של זמן, או שזה יוחלט במהלך הטיול?
וחוץ מזה - האם אתם מפעילים גם מערכת לימוד מוסדרת יותר עם הילדים (חשבון למשל) או רק לימוד תוך כדי החווייה?
כך או כך, זה נשמע מדהים. תהנו ותמצו כל רגע

[עמיתמיתי_אינדיגו*]

זה עמית, ורק רציתי להגיד שלפחות בשבילי הדבר הכי טוב שקרה בשבוע האחרון היה התה המתובל באולה וחוץ מזה העלייה שבה התגברתי על עוד התקף אסטמה מתיש. וחוץ מזה אבא ביקש ממני לספר על הטיול שלי עם סבתא וסבא בהודו, אז הנה גם היומן שלי( שאני עובד עליו עדיין), www.ballofdirt.com/members/72160.html , ובהמשך אני אספר על מה שיבוא לי, אבל נראה לי שזה יהיה על התמודדות עם התקפי אסטמה בטיול מלא טיולים, וגם מה שיבוא לי.
חייב לסיים, 120 רופי לשעה

[אלון*]

רק כדי להבהיר את העובדות.
יצאנו לטיול ללא מגבלת זמן. אנחנו כרגע כמעט תשעה חודשים ועוד היד נטוייה.
התחושה שלנו היא שאנחנו מחפשים תשובות לכל מיני שאלות שמטרידות לא רק אנשים בני עשרים שמטיילים אלא גם כמונו הזקנים. וכשנמצא אותן נחזור או לא נחזור.
אנחנו לא עובדים במהלך הטיול, השכרנו את הבית שלנו והתקציב של הטיול - כאלף דולר בחודש לא נורא כל כך בהתחשב בשכר הדירה.
בקשר ללימודים. על זה בדיוק אני רוצה להמשיך ולכתוב בהמשך. הרי הנושא הוא חינוך בשק שינה. בכל אופן אנחנו לא מפעילים מערכת לימודים מסודרת. אני חושב שאין בזה צורך וגם מערכת כזו של לימודים היא בדיוק הדבר אליו אני מתנגד.
אבל אני מבטיח לכתוב על לימודים פורמאליים בקרוב. או על נושאיםן פורמאליים למשל קריאה או חשבון.
תודה על התגובות. אני מקווה שהפעם הבאה שאני עולה על הרשת וכותב לא תהייה עוד שבוע אלא יותר מהר.
מחר אנחנו עומדים לנסוע שוב על הדרך ממנאלי ללה. הפעם בכיוון ההפוך בתקווה שזה לא יקח יותר משלושה ימים.

[עירית_לוי]

נשמע נהדר

[מור_וקנמון*]

איזה כיף לכם.... מביצת הפרנסה והיומיום והשגרה אתם נשמעים כמו חלום רחוק...
מקסים מה שכתבת על השבוע בכפר הלדאקי... מתוך מה שתיארת יש איכויות שמושגות בלי בעיה גם בהומסקולינג בבית רגיל, הקושי שאני מוצאת הוא בהנחלת מיומנויות מסויימות שלא קיימות בחיים המודרניים באופן שוטף כחלק מהיום, מהשבוע, מהסדר העונתי או השנתי... יש איזשהו ריתמוס עתיק שחסר וקשה למלאו כי אנחנו, ההורים, פשוט לא חיים כך...

הילדים היו בהומסקולינג גם לפני הטיול? מעניין לשמוע את עמית (בן העשרה)מספר על חוויותיו... הילדים לא הביעו התנגדות להרפתקאה?
יש לנו חברים שבצפון הודו עכשיו, אמיר ואורית ושני ילדיהם... אולי תפגשו...
תהנו ותמשיכו לספר @}

[מור_וקנמון*]

אה, ואחלה שם נתת לדף

[אמא_בבית*]

מאוד מאוד מעניין. מחכה לשמוע עוד!

[מיה*]

גם אני בהחלט מחכה לשמוע עוד!

[עמיתמיתי_אינדיגו*]

בהתחלה, בארץ, כשהטיול היה רק תכנון, לא רציתי לצאת לטיול בגלל שהיו לי תוכניות לשנה הבאה, וגם בגלל שזה נראה לי ממש משעמם. רציתי להשתתף בתחרות משחקי החשיבה בבית הספר כי אני השני הכי טוב בבית הספר לאבאלון, ורציתי ללכת לעוד חוגים ולעלות דרגה במבוכים ודרקונים לגזעים, ונראה היה לי ששום דבר טוב לא יצא מלטייל בחול.
ענבר ועומר, כמובן, הסכימו בלי היסוסים, והייתי מיעוט של 4-1 ולא הייתה לי בררה.
כשהגעתי להודו הבנתי שאם יש משהו בעולם שאני ממש שונא, זה הודו. ארץ השיעמום, ארץ האי-אכפתיות, ארץ חוסר המעש. למי שקרא את סוואנת האי-תזוזה מהיומן, יבין למה אני מתכוון.
אבל שוב, לא הייתה לי בררה. הרגשתי כמו מישהו שעלה על המטוס הלא נכון ויודע שאין לו בררה אלא להשאר עליו עד הנחיתה.
הזמן פשוט היה כבד מדי בשביל כדור הארץ, והרגשתי כאילו אמות עד שאשוב למקומי. אולי אני אעלה מכתב שכתבתי לסבתא מלפני שבועיים שעוסק באותו הדבר. בכל מקרה, ההרגשה הזו לא השתנתה גם כשטיילנו עם העצלן המפזז(שמו המלא. בלטינית - טולה), בצפון ובצפון מערב, וגם בימים אלא בעים-הצ'ל. באמצע גם היה הטיול עם סבתא אורה וסבא עמי, אבל זה ליומן ולא לכאן. שם גם כמעט הגעתי לארץ עד שהלונלי פלאנט השאיר אותי בהודו, לפחות עד עכשיו. אבל עוד בהמשך היומן.
כאן רק רציתי להבהיר את ההרגשה בטיול שלי, שאני בטוח שרוב האנשים לא חווים אותה, שאתה המריונטה שאת גפיה מזיז השחקן, לא הדמות המופיעה. אני חושב שזה אחד הדברים הכי גרועים שיכול לקרות לילד, אבל בטח אבא יפציץ כאן בתאורים עד כמה הודו עושה טוב, ועד כמה החופש(הגדר בהסוואה) מגדל אצל הילד אצמאות ושפה ודברים כאלה, ועד כמה שאצלי זה החלק שהשפיע הכי גדול ושיראו את זה רק כשאהיה גדול בהמשך, ואני רק אומר שאני מצטער בשבילו.
אני לא יודע מה תהיה הפעם הבאה שאבא יכתוב(ויש לי הרגשה שהוא יכתוב על שירו של הבודהה טירות בעננים) ולכן אענה על השאלות שהופנו: ענבר ועומר רשמית בהומסקולינג, ואני רשמית בבית הספר, ועומד לעשות קורס באוניברסיטה הפתוחה. אני נחרצות נגד חינוך ביתי, ואמא ואבא וענבר רק בעד. ענבר ביקרה בבית-הספר לכמה שבועות, ואז ויתרה לגמרי. ועומר לא יודע מה זה גן.
זה הכל, ואני מקווה שתהנו מזה.

[רוקדת_לאור_ירח*]

עמית, הדברים שאתה כותב מעוררים מחשבה.
אני בטוחה שלא קל לך.
האם יש דברים שמהם אתה בכל זאת נהנה בטיול?
האם כשתחזור לבית הספר תוכל להשתמש בידע והחוויות שקיבלת בטיול? לא מתכוונת בהכרח בלימודים, אולי עם חברים, בתחביבים, לא יודעת...
אין ספק שהמצב שלך מאד מורכב בתוך הסיטואציה, אני מודה לך שכתבת בכנות כזו.
בכל זאת, אני מקנאה במשפחה שלכם על התעוזה ומחכה בקוצר רוח לקרוא עוד.

[אלון*]

היי לכולם
חג שמח או צום קל למי שצם
מצטער על ההמתנה הארוכה. היינו בקורס יוגה ובטיול בהרים
אבל מכיוון שכולם היו בפרק הירדן לא היה פער גדול בתחושה אני מקווה מאז הפעם האחרונה.
בכל אופן כתבתי משהו על עמית אולי בתגובה למה שהוא כתב או שניצלתי את ההזדמנות שהוא כתב פשוט לכתוב עליו.
אז הנה זה כפי שכתבתי את זה בשבועיים האחרונים

לפני תשעה חודשים בדיוק, ממש בתחילת הטיול שלנו במלון בבנגקוק. עם הנחיתה בעיר השתכנו במלון יחסית מפואר ושהינו בו שלושה ימים. אחרי תום הימים היינו צריכים לעבור למלון אחר, מפואר פחות. נעה יצאה לחפש לנו מלון ואני נשארתי עם עמית והתחלנו לארוז. ביקשתי מעמית לעזור לי לארוז את התרמילים שלנו והוא – שוכב על המיטה ומבהיר לי בכל הדרכים האפשריות שהוא לא עומד לנקוף אצבע במלאכת האריזה ומבחינתו הוא לא רוצה לעזוב את המלון הזה. הבהרתי לו שאין לנו ברירה כיוון שההזמנה שלנו במלון היתה לזמן מוגבל ולא ניתן להישאר כאן. יש לאסוף את הציוד ולעבור למקום אחר. עמית בתשובה הסתובב לו על המיטה ופנה לכיוון החלון ופשוט לא ענה לי. בשלב הזה התפוצצתי עליו. הפנטזיה שלי היתה שהטיול הזה יביא את הקרבה ביננו, חשבתי שהחיים בצוותא בצורה כל כך תלויה זה בזה יפתחו איזו הבנה תחושת ביחד והנה בשבוע הראשון של הטיול הוא כבר מגלה יחס כזה מתבדל או עויין. צעקתי עליו ואיימתי. ולבסוף מחוסר ברירה הוא אסף את עצמו מהמיטה ועזר לי לארוז ואחר כך לסחוב את כל הציוד המשפחתי למלון החדש.
מהמקרה הזה עברו המון מים בגנגס והמון אירועים קטנים ביננו. אחד הדברים שלמדתי על עמית וגם על עצמי הוא שאנחנו לא אוהבים מעברים. אני לא אוהב לעזוב מקום שהיה לי בו טוב ולא אוהב לנסוע אל הלא נודע. מצד שני אני כן אוהב להגיע ולחקור מקומות חדשים. אולי זו סתירה אבל מבחינתי הניתוק ממקום הוא הכי קשה. לארוז, להניף את התיק ולסרוק סריקה אחרונה את החדר בו שהינו. להגיד שלום לאנשים שהיינו בחברתם ולצאת לדרך.
עמית שונא את המעברים עוד יותר ממני. ביום שלפני היציאה לדרך הוא כבר מבואס. הוא מחמיץ פנים ועושה את הדברים אבל לא מדבר ולא מחייך. אחרי היציאה לדרך הוא עדיין חמוץ ורק אחרי ההגעה למקום אחרי שאנחנו מתחילים להכיר טיפה את המקום החדש הוא מתחיל להשתחרר. מעניין שהתחושה הכבדה, גם אצלי וגם אצלו מתקצרת ככל שאנחנו מעמיקים לתוך הטיול. הקרבה הזו לימדה אותי המון עליו ובטח אותו עלי. הפנטזיה מתממשת לי אולי אבל כמובן בצורה אחרת לגמרי ולא תמיד וורודה כפי שחלמתי לי.
עמית גם נפתח בהמשך הטיול והפך להיות המבוגר השלישי במשפחה. הוא עוזר המון ובמיוחד בימים בהם אנחנו ישנים בשטח. אני יכול לסמוך עליו שיעזור לי לפרוק את הציוד או להכין ארוחת ערב והוא גם נהנה לעשות דברים לבד כמו להבעיר מדורה או לאסוף עצים. עדיין הוא מצהיר שהוא סובל או שהוא רוצה לחזור לארץ אבל לפעמים כשהוא שוכח את הפוזיציה המתנגדת שלו אני יכול לראות שהוא נהנה ומפיק המון מהטיול הזה.
אולי אני אכתוב עליו ועל הדברים שקורים לו יותר בהמשך, אולי הוא יכתוב על עצמו. השנה האחרונה היתה השנה הראשונה בה עמית לא הלך לבית הספר ואולי השנה המשמעותית ביותר מבחינת ההתפתחות האישית שלו. אולי זה לא קשור לבית הספר, אולי זה בכלל בגלל הטיול. אבל נראה לי שהכבלים הוסרו ממנו והוא פורח דווקא בגלל החופש לבחור.

[אלון*]

אולי עוד משהו בנושא אבל בנימה שונה.
עמית כתב את הכתבה שלו ממש לפני נעילת השערים לכבוד פרק הירדן ולא יכולתי להגיב.
ואולי טוב שכך.
אבל ההתלבטות נשארה
עמית הוא כמעט בן 13
הוא הביע את דעתו במהלך הטיול שהוא רוצה לחזור. אמנם הוא לא בדיוק מגדיר מה הוא רוצה לעשות כשיחזור והשינויים שעברו עליו במהלך הטיול שמים אותו בנקודת אחרת ממה שהיה כשיצאנו. עמית הלך לבית הספר עד שנסענו אבל ההתפתחות שלו במהלך החודשים האחרונים קרבה אותו יותר לעצמו ולמשפחה והרחיקה מבית הספר. מה גם שהחברים שלו עברו לחטיבה והכיתות התפרקו טיפה.
אבל עדיין יש את הבקשה הבסיסית שלו לחזור לארץ ולחיים שלו כפי שהיו עד שנסענו. ויש מצד שני אותנו ההורים שרוצים להיות כאן בטיול. רוצים להתפתח בעצמנו ולנצל את הטיול הזה לשינוי בסיסי בחיים שלנו. להתפתח ולהגדיר לנו את הכיוון החדש בחיים.
אנחנו די משוכנעים שהטיול טוב גם בשביל עמית ונוטים לשייך את הבקשות שלו לאיזה מרד נעורים.
אבל אולי אנחנו חוטאים בחוסר כבוד למי שהוא. אולי צריכים לדחות את התוכניות שלנו לכמה שנים.
אבל בכל מערכת של שיתוף בסיסית כזו צריך שתהיה אפשרות לכל אחד לבטא את עצמו.
בקיצור אין לי תשובה ובקשר לעמית זו ההתלבטות הבסיסית הזו בין ללכת על פי המצפון שלי ובין להתחשב בבקשות שלו.
אשמח לשמוע תגובות ומחשבות

[דניאלה*]

טוב לשמוע מכם.
מרשה לעצמי להגיב שכן כתבת אשמח לשמוע תגובות ומחשבות

כשקראתי את דבריו של עמית, הדבר הראשון שחשבתי הוא שאולי אתם "חוטאים בחוסר כבוד למי שהוא" כמו שכתבת
מודה שקצת שפטתי וזה לא לעניין אבל עמית הוא לא ילד.
נראה לי לגיטימי שיהיה שונה מכם ולא ירצה את הטיול הזה (אם כי באופן אישי אני לא מבינה איך ולמה P-: )
חשבתם על האופציה לאפשר לו לחזור בלעדיכם? הבנתי שיש סבא וסבתא מאד תומכים ולעניין -
אולי הוא יכול לגור איתם תקופה מסוימת?
וכמובן, בעיני החשוב מכל זה להבהיר לו שהוא תמיד יכול לשוב, ושאם הוא צריך אתכם שלא יהסס לפנות אליכם, מסיבות של גאווה וכו'.
בהצלחה

[עירית_לוי]

הי אלון

זו ההתלבטות הבסיסית הזו בין ללכת על פי המצפון שלי ובין להתחשב בבקשות שלו.
אולי משהו באמצע?
כלומר - לנסות למצוא משהו שיתאים גם לו וגם לכם. משהו שגם יהיה במתאם למצפון שלכם, אבל גם יענה על הצרכים שלו ובעיקר יתן מענה לתחושה שלו שאין לו שליטה על חייו (או כדבריו: שאתה המריונטה שאת גפיה מזיז השחקן).

למשל -

• אולי להמשיך את הטיול אבל בארץ אחרת שאולי הוא יעדיף יותר (הבנתי שהודו עצמה מהווה עבורו בעיה חוץ מעניין הנדודים) ושתתאים גם לכם מבחינת תקציב ומהות. יש "חיה" כזאת?
• אולי אפשר לנסות לשלב בדרך יצירתית כלשהי במהלך הטיול שלכם גם את הדברים והחוויות שאתם זקוקים להן, וגם את הדברים שחסרים לו ושיש לו בארץ (משחקי החשיבה, מבוכים ודרקונים ועוד) או כל דבר אחר שחסר לו?

אם זה מדבר אליכם, אפשר לחשוב על עוד רעיונות בסגנון הזה.

[רוקדת_לאור_ירח*]

מה שעלה לי למקרא הדברים הוא הגיל של עמית.
בגיל שבו הוא נמצא יש חשיבות מרכזית לחברים ולחברת בני גילו. זה לא חייב להיות דרך בית ספר, אבל בגיל הזה קבוצת ההשתייכות החברתית כבר הופכת להיות חשובה יותר מהמשפחה הרבה פעמים ובעצם מהבחינה הזו צרכיו של עמית לא מסופקים.
לא הייתי קוראת לזה מרד גיל הנעורים, כמו שאמרת, זה חוסר כבוד למי שהוא. כדאי להבין שבגיל הזה יש צורך בהתחלה של נפרדות מהמשפחה לטובת החברים וברור שהצורך הזה משפיע על עמית, מלבד האישיות שלו והעובדה שניתק מחייו בלי שתהיה לו שליטה על כך. אני משוכנעת שעבורו זו חוויה לא קלה בכלל.
מצד שני, לא חושבת שהייתי שולחת ילד שלי לארץ בלעדי גם אם היתה אפשרות כזו וגם בגיל בוגר יותר. לוותר על החלום של כל המשפחה בגלל הקושי שלו זו גם בעיה שהיתה יוצרת תיסכול אצל כולכם.
השאלה נשאלת האם יש דרך ביניים שיכולה לספק את כולם או את עמית.

[אלון*]

האמת היא שחשבנו על דרכי הביניים.
לפני כמה חודשים ההורים שלי ביקרו אותנו ואחר כך המשיכו את הטיול בלעדינו.
הרשנו לעמית להצטרף אליהם ולחזור לבדו בטיסה אלנו.
הוא מאוד נהנה ואנחנו שמחנו. אבל אני לא רוצה לשלוח אותו לבד לארץ, אפילו כשמדובר בסבא וסבתא.
מצד שני הפנטזיות שלו על הארץ לא מציאותיות כל כך. ויכול להיות שאחרי כמה ימים בארץ הוא ירצה לחזור לטיול.

[נעה_כהנא*]

שלום לכולם, זה נהדר לקרוא את התגובות שלכם, זה מרגיש לנו כמו תמיכה ועזרה לראות אולי נקודות מבט שעוד לא חשבנו עליהם.
למי שעוד לא זיהה, אני אמא של עמית. עמית הוא ילד מדהים, מאוד אינדווידואל ויחיד במינו. ילד רגיש בצורה בלתי רגילה עם בגרות נדירה לגילו ויכולת בוננות פנימית וחיבור פנימי שלא ראיתי כמותו גם לאנשים בוגרים יותר. ולמה אני אומרת את כל הדברים האלה? כי אני חושבת שיש לנו כהוריו המון כבוד למי שהוא כאדם והמון פרגון ותמיכה להתפתח בכיוונים שהוא רוצה. מאוד ברור לי שהתקופה הזו בחייו היא לא פשוטה בכלל ולא רק בגלל הטיול הארוך למזרח. עמית נמצא בתחילתו של גיל ההתבגרות שהוא גיל מורכב לכל הדעות. קורים לו המון דברים בהמון רבדים. ברובד הפיזי הוא מאוד משתנה ומתבגר וכמובן ברובד הקוגנטיבי והרגשי. הטיול הזה מהווה נדבך נוסף של מורכבות איתה הוא צריך להתמודד. אני יודעת שהטיול הזה נכפה עליו והוא חש כאילו אין לו שליטה על חייו. הוא חש שהוא תלוי בהוריו בסביבה זרה ואינו יכול להיות עצמאי בתקופה בה הספרציה והנפרדות היא כל כך חשובה. הסיבה העיקרית שהוא רוצה לחזור ארצה לדעתי היא לא הסיבה החברתית, אלא הצורך (עפ"י החוויה שלו) להחזיר שליטה לחייו. עמית מפרש את הטיול והניתוק מהמסגרות אליהם הרגיש שייך כסוג של חוסר שליטה ותלות, אך זוהי רק נקודת מבט אחת. לדעתי אפשר להסתכל על הטיול (כמו על כל דבר בחיים) גם מנקודת מבט אחרת, הרבה יותר חיובית ואופטימית. אני יכולה לראות עד כמה הטיול הזה ביגר אותו, עד כמה הוא מפתח פה עצמאות וחופש שלא היו לו מעולם. עד כמה הוא נחשף לגירויים שפותחים לפניו עולמות חדשים בשלל תחומים. כרגע הקושי מסמא את עיניו וקשה לו לראות או להתמקד גם בדברים החיוביים והוא נוטה להעצים את השלילי שבטיול. זה מאוד מובן לי כאימו ואין לי בכלל בעיה עם זה. מותר לו להביע את תסכוליו וחוסר שביעות רצונו ואני כאימו משתדלת להכיל אותו עד כמה שניתן ולנסות למצוא מענה לצרכיו הבלתי מסופקים. יחד עם זאת, אני לא חושבת שאנחנו כמשפחה צריכים לוותר על הצרכים שלנו ולחזור ארצה בגלל זה. אין ספק שאנחנו מנסים כל הזמן למצוא דרכים יצירתיות לשלב בין הצרכים של כולם וזה לא כל כך פשוט, תמיד יש משהו שצריך להתפשר לתקופה מסויימת. אבל כך זה תמיד במערכות יחסים. היו בעבר ועוד יהיו תקופות רבות בעתיד שגם אנחנו כהוריו נתפשר על הצרכים שלנו בשביל לספק את צרכיו שלו ונעשה זאת באהבה רבה וברצון.

[מיץ_פטל*]

היי חברים אהובים. איזה כיף לקרוא אתכם גם פה וגם בבלוג שלכם.
אנו מסתכלים בתמונות ועוקבים בשמחה.
הקטנה שלנו מדברת הרבה על החבר עומר שמטייל בהודו.
והגדול רוצה גם לטוס לשם.

מותר לו להביע את תסכוליו וחוסר שביעות רצונו ואני כאימו משתדלת להכיל אותו עד כמה שניתן ולנסות למצוא מענה לצרכיו הבלתי מסופקים. יחד עם זאת, אני לא חושבת שאנחנו כמשפחה צריכים לוותר על הצרכים שלנו ולחזור ארצה בגלל זה. אין ספק שאנחנו מנסים כל הזמן למצוא דרכים יצירתיות לשלב בין הצרכים של כולם וזה לא כל כך פשוט, תמיד יש משהו שצריך להתפשר לתקופה מסויימת.
מאוד מסכימה עם מה שכתבת נועה.מאוד.
מצד שני זו תקופה ארוכה שאינכם יודעים מתי תסתיים.
אולי לאפשר לו לחזור לארץ לתקופה מסויימת זה רעיון אפשרי? אולי הוא זקוק להגיע לפה לראות שהדברים השתנו שהוא השתנה ושהוא כבר נמצא עם עצמו במקום אחר ואז יחזור אליכם?
אולי לעבור לארץ אחרת שתתאים יותר למה שהוא מכיר? מה לגבי ניוזילנד ואוסטרליה ?
מצד שלישי מה התפקיד של עמית במשפחה שלכם? במשפחה יש "תפקידים" לכל אחד :מי כמוך יודע. אולי אפשר לעזור לו להשתחרר מהתפקיד?

מה לגבי עומר וענבר?
יצא לי החייכן "מיים שקטים חודרים עמוק"......

חיבוקים חמים לכולכם.

[תבשיל_קדרה*]

הי נועה, אלון

את כותבת, נועה -
אינו יכול להיות עצמאי בתקופה בה הספרציה והנפרדות היא כל כך חשובה. הסיבה העיקרית שהוא רוצה לחזור ארצה לדעתי היא לא הסיבה החברתית, אלא הצורך (עפ"י החוויה שלו) להחזיר שליטה לחייו
מה עמית אומר? מה חשוב לו? החברים? השליטה על עצמו? הנפרדות מכם? משהו אחר?
לכל אחד מאלה יש פתרונות רבים, בארץ, ובטיול.
כמה רעיונות לפתרונות בטיול (בטח לכם יהיו הרבה יותר רעיונות מתאימים יותר) -
חברים - אינטרנט, בפרט מסנג'ר ודומיו יאפשרו לו לשמור קשר עם חברים פה. אני משערת שיש ברשת גם קבוצות משחק של D&D. אולי יש דרך ליצור קשר ספציפית עם ילדים (נערים) שבטיול דומה לשלכם בהודו. אתם אפשר גם להפגש.
שליטה - אולי מעורבות גדולה יותר במה עושה המשפחה תתן לו משהו מזה. למשל - עמית יתכנן לכולכם את חודש נובמבר.
נפרדות - אולי עמית יכול לחזור לבד לאחד המקומות בהם הייתם. אולי עוד טיול כמו עם סבא-סבתא, עם חברים אחרים, או אפילו עם זרים.

_{עמית, אתה קורא פה, נכון? סליחה על השימוש הנוח בגוף שלישי. זה לא מאחורי הגב.}

[נעה_כהנא*]

תודה רבה על התגובות והרעיונות, אנחנו לוקחים הכל לתשומת ליבנו ונתרמים מאוד מכל הדברים שאתם כותבים לנו פה ואין לי ספק שלכל דבר יש פתרונים. מה גם שהעניין לא כזה דרמטי ונורא כפי שאולי זה מצטייר מתוך הדף הזה. בכל אופן, מכיוון שהדף הזה נקרא חינוך בשק שינה ולא דף על עמית כהנא, הייתי שמחה שנעלה נושאים נוספים ונספר לכם על החוויות שלנו מהטיול ברמה החינוכית, המשפחתית, הרגשית, הרוחנית ועוד ועוד ולאו דווקא נתמקד בילד כזה או אחר.
אני שולחת לכולכן אהבה והרבה געגועים ושמחה לשמוע שאתם קוראים בבלוג שלנו ונהנים מהתמונות.
בקרוב נכתוב על הילדים האחרים וההתמודדות שלהם עם הטיול והחוויות שהם עוברים
להתראות

[יער_נורווגי*]

תודה על הדף המרתק. וכמה נפלא לנסוע למסע כזה! למרות כל הקשיים שהוא מעלה ואולי דוקא בגללם, אפשר לחוות וללמוד כ"כ הרבה על המשפחה, הצרכים, השאיפות של כל אחד. חושבת על הטיול הבא שאני מתכננת (יקח עוד 10 שנים של חסכון, אלא אם באמת נסע למקום זול יותר כמו הודו) ומבינה שהפנטזיות שלי על עוד טיול עם הילדים, כמו שעשינו לפני שנה לכמה חודשים, עשויות להיות לא פשוטות למימוש כי הם יהיו כבר בני 15.. בטח לא ירצו בכלל לבוא.

[אמא_שהתעוררה*]

בדיוק פתחתי דף יציאה מחושך לאור שבו אני מנסה לשים דגש על ההקשבה שלנו לילדינו
דגש על לא לכפות עליהם את הרצונות/פנטזיות שלנו.
דבריך דברי אלון בעלך ועמית בנך מחזקים את דעתי שעלינו להקשיב לדבריהם כמו שהם ולא לפי המנגינה שאנו בוחרים לשמוע, כלומר מנין לך הבטחון לכשיגדל יקח מהטיול דברים לצמיחה, ומה עם העכשיו?
ומה עם הצרכים שהוא מעלה ברגע זה?
המשך טיול מהנה , בתקוה עבור כולכם בחירות נכונות ומועילות לכולם לא רק לחלקכם.

[שרית_אמיר*]

שלוםםםםםםםםם
שלוםםםםםםםםםםםםם
לכולכככככככככככככככככככככם (-:
ראיתי כבר כמה פעמים את כותרת הדף אך לא שיערתי שזה אתם, והיום החלטתי להכנס, איזה כייף לפגוש בכם פה. להתלבטויות בקשר לעמית - אינני מתכוונת לענות כי חושבת שאני לא אוביקטיבית.
יש דרך להיות עם עמית בקשר? (מייל, דף בית וכו....)
מענין מאוד לדעת כיצד הטיול שינה חיזק הכוין אותכם בנושא החינוך הביתי?
מצפה לקרוא כאן, קוראת גם אותך אלון וכמובן התמונות.
נשיקות לכולכם.

[אבא_שמנסה_להקשיב*]

פונה כאבא שמנסה כמיטב יכולתו להקשיב לילדיו
עורו לכם הורים
הורים - התנערו מהפנטזיה כי היא שלכם ולא שלו
הורים - בן עשרה - בנכם צועק צעקה
הורים - הטו אוזן לצעקתו
הורים - פתחו את לבכם גם לרצונו
הורים - אל תכפו עליו את רצונותיכם
הורים - אל תחליטו עבורו
הורים- אפשרו לבנכם לחיות את חייו
הורים - כבדו את רצונו ואת דרכו
עורו לכם הורים
עורו
ממש כועס עליכם ( למרות שאינני יודע כלל מי אתם אך ברגע שאיפשרתם לנו הצצה לחייכם ולדילמה מרשה לעצמי לכעוס עליכם)

[תבשיל_קדרה*]

אבא, אמא אנונימיים - אתם מעלים שאלה עקרונית מענינת. אולי עדיף לעשות את זה בדף נפרד?

[אנונימי]

אלון, נועה, עמית וכל המשפחה בעצם,
אני קוראת אתכם בדף הזה וקצת גם בבלוג עם התמונות.

אני כותבת, לא כי יש לי עצות או רעיונות משלי, אלא כי לא רק שאין לי ולא רק שאני תוהה ומעסיקה את עצמי עם השאלות האלה שלכם לא מעט, אלא בעיקר כי מפריעות לי התגובות של אלה שכועסים עליכם, שמתייחסים אליכם כאל הורים שלא מקשיבים לילד שלהם.
אם גם לכן הן לא נעימות, דעו שאתם לא לבד.

אני מאמינה שזכותם וחובתם של הורים לכוון ולהוביל, זכותם וחובתם לחיות בדרך שנכונה עבורם.
אני לא יודעת מה נכון באמת עבור כל פרט מבני משפחתכם, אבל מאמינה שאם זו הבחירה שלכם העכשוית, היא מדוייקת עבור כל מי שאתם ומי שאיתכם.

זה לא בסתירה לכך שאולי יש מקום לאפשר למי מבני המשפחה שאורח החיים הזה לא מתאים לו, לבחור דרך אחרת, דרך שתהיה מעשית ומציאותית מתוך התאמה לחיים שלכם ולבחירות שלכם, דרך שמתאפשרת עבור כולם, ובפרט כזו שתענה גם על הצרכים שלכם כהורים (למשל, הצורך לדעת שבנכם בקרבת מקום, שבאפשרותכם לסייע לו, לגונן עליו, להיות שם בשבילו פיזית).

יחד עם זה עולות השאלות המובנות מאליהן: עד איזה גיל? עד איפה? אני לא יודעת. מאמינה בכם ובכך שתגלו בעצמכם.

שולחת אליכם אור וחוכמה

[אבא_שמנסה_להקשיב*]

אתם מעלים שאלה עקרונית מענינת. אולי עדיף לעשות את זה בדף נפרד?
למה בדף נפרד?
הרי הם ביקשו כאן תגובות.
ותגובות והתיחסות היא לא תמיד ליטוף ותמיכה.
בטוח אני שאם דברי לא יהיו לרוחם הם ימחקו אותם.
אבל זו צביעות להעביר זאת לדף אחר בפרט שכאן העלו קושיה זו.
בשמחה אפתח דף הקשה או אי הקשבה לילדינו.

[תבשיל_קדרה*]

לא כ"כ נוח לי עם ביקורת שנכתבת בניסוח בוטה ובשם בדוי (איני יודעת אם אתה כותב באתר בשם אחר או זו פעם ראשונה שאתה כותב משהו).

הנושא שאני רואה אינו רק "הקשבה או אי הקשבה", אלא מקרה פרטי שלו של "מי בוחר את אורח החיים של המשפחה (כולה)?". זה חופף (חלקית) עם המידה בה אנחנו ממרכזים את הילדים, מידת הויתורים שלנו, עוצמת החלומות שלנו.

[רפאל(חדאד)*]

נועה אלון עמית ענבר ועומר אני קורא את מה שכתוב ואני רוצה להגיד לכולכם שאני ומשפחתי מתגעגעים ואוהבים אותכם מאוד מחכים לכם שתחזרו

[יופי_אמת*]

נועה אלון עמית ענבר ועומר היקרים זמן רב כול כך עבר מאז נפגשנו בפעם האחרונה אז קודם שלום לכולם. כייף לפגוש בכם ולשמוע מעט מטיולכם שנשמע בהחלט פורה מרתק ומעניין.
החיים במשפחה כגוף אחד לא תמיד פשוטים. לא לכולם אותו הצורך באותו זמן ולא פעם דרוש ממישהו וויתור, התוכופפות למען האחר, זהו חלק ממשפחה, קהילה וחיים משותפים. בכול פעם מאיר הזרקור על מישהו שהצורך שלו כרגע הכרחי, קריטי ומתרכז בו ולשאר בני הבית זה לא תמיד קל, כול פעם מישהו אחר לוקח את הבמה המרכזית וחלק מבני הבית צריך לוותר, להתפשר לתמוך. זוהי דרך של משפחה, קהילה שגודלת ובה כולם צריכים לקבל את שלהם. נראה שכרגע תורכם - נועה ואלון - וזה בסדר. שנים הילדים תפסו את מקום הזרקור וכרגע מאיר הזרקור עלייכם - וזה בסדר, זה נכון וזה חשוב. כרגע אתם המרכז, שאר המשפחה מצטרפת אליכם, לחלק יותר קל להנות ממה שקורה ולחלק יותר קשה וזהו כמובן גם עניין של אופי. יש כאלה שיותר קל להם להנות בכול מצב ויש כאלה שיותר נוטים להתנגש, לא לקבל את המציאות ואת מה שייש.
אני בעד שתקשיבו לעצמכם ואתם עושים זאת מצויין, תקשיבו לעצמכם, למה שטוב ונכון לכם כרגע. אני בטוחה שזה לא שחור כמו שזה נשמע, אני בטוחה שישנם דברים מהם עמית והילדים מאוד נהנים וכן, יש גם דברים פחות טובים והתמודדויות יותר קשות וזה בסדר. גם לקשיים יש את מקומם. הלוואי ומשהו יתן לעמית להשלים עם המציאות כדי שיוכל להנות ממנה יותר ולראות בה את הטוב. ולכולכם טיול נעים תהנו ותגדלו באהבה יופי.

[אבא_שמנסה_להקשיב*]

תבשיל קדרה לשאלתך- אני קורא באתר זה זמן רב, עד היום לא כתבתי מאלף ואחת סיבות.
שמי האמיתי אסף א. ואני אב ל3 בחינוך הביתי זוגתי שתחיה פעילה כאן מאוד., הככינוי שבחרתי בו בא לחזק את דברי.
המשפחה שאלה שאלה וביקשה עצה והרגשתי שבוער לי בבטן להגיב אז הגבתי.
משפחה בנויה מיחידים, אמת אי אפשר לרצות את רצון כולם בוא בעת. אך כאן זה לדעתי מהלך מאוד קיצוני של התעלמות מסוימת מאד מצרכי אחד מחברי המשפחה.
אם דברי קיצוניים מדי לא אבקש את סליחת המשפחה, כיוון שלא פגעתי בהם אלא אמרתי את דעתי, ברגע שמבקשים דעות נוספת צריכים להיות מוכנים לקבל הכל בפרט בפורמט וירטואלי , גם אם הוא באופן טבעי.
אם המשפחה תחפץ בכך הם רשאים למחוק את דברי.

[מור_וקנמון*]

מסכימה מאד עם ליאת ועם תבשיל שכתבה:
זה חופף (חלקית) עם המידה בה אנחנו ממרכזים את הילדים, מידת הויתורים שלנו, עוצמת החלומות שלנו.
גם לנו ההורים הטוטאליים, הביתיים, הרצופים (מלשון 'עקרון הרצף'... ) יש חלומות...

[מור_וקנמון*]

עם זאת, איני מקלה ראש בתחושותיו (הקשות) של עמית... ונשמע שגם הוריו לא...

>אלוהים, זה לא נהיה יותר פשוט כשהם גדלים, אה?<

[תבשיל_קדרה*]

תודה, אבא, שהצגת את עצמך
ברוך הבא (הנמצא, בעצם?)

[אבא_שמנסה_להקשיב*]

חן חן קדרה
ביחסים - כאן מדובר בהורים- ילד- אחים נשאלת השאלה מה על חשבון מה?
למי קל יותר לותר? איפה מתגמשים? למי יגרם נזק גדול/קטן יותר? וכו...
רוצה טיפה לרכך את התיחסותי, עצם זה שההורים העלו מצוקתם על הכתב אומר שהם בעצם כן קשובים
השאלה מה עושים עם ההקשבה?
גיל העשרה כמו שכבר כתבו - לא גיל פשוט ( בעצם איזה גיל פשוט?) בגיל זה סדרי העדפויות של הילד משתנים.
אנחנו היינו עם החברי'ה שלנו בטיול במזרח, היינו במשך 10 חודשים לחבריה שלנו היה קל (אחד היה בתחילת העשרה השניים צעירים יותר) כי היה יעד חזרה דבר שנתן מסגרת, פגשנו בזוג שנסע ללא יעד חזרה וילדיו בני העשרה קיטרו במשך מרבית הטיול.
כיום לאחר שנתיים מאז הטיול שלהם (של אותה המשפחה) הילדים הגדולים טענים שזו היתה תקופה גרועה בחייהם, אבל משפחה משפחה אדם אדם והעובר עליו.
סטיתי מהמתבקש בדף זה.

[אלון*]

לא נכנסתי מספר ימים ופתאום אני רואה שהתחמם כאן הדיון.
אז קודם כל אני שמח. שמח שהמשפחה הפרטית שלנו והדילמות האישיות מעוררות עניין ודיון.
ולעניין עצמו -
המון תודה על התמיכה ועל ההערות. אין לי שום כוונה למחוק משהו מההערות.
קודם כל בגלל שאני לא מאמין שאני יכול וצריך להגביל מישהו בהבעת דעתו.
ודבר שני בגלל שלפני שנתיים בערך הבעתי את דעתי באתר בחדר אחר. כתבתי משהו מאוד אישי ודי ארוך ויום אחר כך גיליתי שמישהו מחק אותו. המחיקה הזו סתמה לי את הפה (או את המקלדת) לשנתיים.
לכן, שילחו את דעתכם ללא חשש.
אני רוצה להגיב לאבא שמנסה להקשיב.
כמו שאתה בעצמך אומר אתה לא מכיר אותנו. ולכן אני לא כל כך מבין את הנחרצות והקיצוניות של המילים שלך. האמת היא שברגע הראשון כשקראתי את התגובה הראשונה שלך התרגזתי אבל אחר כך פשוט חייכתי. נראה לי שבתגובה שלך יש סתירה פנימית עמוקה. אני מקבל את הביקורת אבל ממליץ לך גם כן להקשיב למילים.

ולעניין, הדיעה שלי היא שהפרוש של חינוך ביתי היא חיים ביחד כמשפחה.
חיים כקבוצה של אנשים שיש לכל אחד מהם את העולם שלו ואת הנפש שלו ואת הצרכים שלו.
הגרעין הכי עמוק של החינוך הזה שנקרא חינוך ביתי הוא חווייה של החיים האמיתיים ולא של קורס על החיים.
בחיים ביחד לכל אחד יש צרכים ויש זכות למלא אותם.
המובן של חינוך ביתי הוא לא התמסרות של ההורים למען סיפוק כל הצרכים של הילדים שלהם על חשבון הצרכים האישיים. לטעמי, מי שחושב ככה מחמיץ את כל העניין. דווקא החיים ביחד והדילמות בחיים ביחד הם החינוך הכי יקר שאנחנו יכולים להעניק לילדים וכמובן גם לעצמנו.
נכון שילדים מעצם טבעם הם אנשים שקשה להם יותר לספק את הצרכים שלהם והם צריכים את ההורים. בטוח שאנחנו כהורים צריכים להקשיב וצריכים להיות רגישים למה שקורה לילדים.
ועדיין, הדוגמה האישית של התהליך שעובר עלינו, החשיבות שאנחנו רואים לפסק הזמן הזה בחיים שלנו והרצינות שבה אנחנו מתייחסים אל החיים שלנו חשובים לטעמי מאוד לחינוך של הילדים.

ובכל אופן, תודה על התגובה.
ותודה על התמיכה ועל הפרגון.

ותודה מיוחדת לרפאל - התגובה שלך ריגשה אותי מאוד.

אלון

[אלון*]

עוד דבר קטן על תאריך חזרה.
מבחינתי הטיול הוא תהליך פנימי בעיקר. רוב המטרה שלו היא לא לראות דברים ולהיות במקומות אלא לעבור את התהליך הפנימי והמשפחתי.
יש לי מטרה אישית מאוד מוגדרת ואני מוכן להשקיע את הזמן כדי להגיע לתשובה האישית שלי.
נכון שזה יוצר מעין אי בהירות בקשר לתאריכים אבל אני לא חושב שהתשובה היא פשטנית כל כך כמו לקבוע תאריך סיום העונש של הילדים.
ועדיין אני חשוב שהחווייה הזו תהיה משמעותית וחיובית לגבי כל הילדים
כולל עמית

[נעה_כהנא*]

קראתי את הכתוב ואני שמחה שהתעורר דיון סביב הנושא. זה מצביע על העניין שיש בו ועל המשותף להרבה משפחות שנתקלות בצרכים מנוגדים או שונים של בני המשפחה. זה נושא חשוב ללא ספק ויש מקום לדעות רבות ומגוונות. אבא שמנסה להקשיב, רציתי לומר לך שחבל על הכעס שלך. באמת מכל הלב, אני מאמינה שהיחיד שסובל ממנו הוא אתה. הכעס לא עושה הבדל בחיים שלנו. אני מבינה את ההזדהות שלך עם עמית ומצוקתו ואכן אולי על הדף הזה, זה נראה או נשמע רע מאוד, הרבה יותר גרוע מהמציאות. במציאות, הדברים הרבה יותר מורכבים ולא צבועים רק בשחור או לבן. עמית אולי יכתוב גם ויביע את דעתו, אבל אני בטוחה על סמך שיחות ארוכות עימו שהוא אינו חש שאנו לא קשובים אליו והוא מקבל ואף תומך בצורך שלנו ההורים לעשות פסק זמן ולחפש תשובות במקום אחר. נכון שהוא מתגעגע ונכון שהוא רוצה לחזור ארצה, אבל המצוקה לא כזו נוראית ויש גם הרבה זמנים יפים ונעימים בהם כולנו נהנים וחווים חוויות מדהימות כפרטים וכמשפחה.
החוויות שעמית וגם שאר הילדים חווים כאן בטיול הן מאוד מיוחדות, באף בית ספר הוא לא ילמד את מה שהוא לומד בטיול הזה, הן ברמה הרגשית והנפשית - איך להיות אדם יותר טוב, איך להתמודד עם שינויים ועם מצבים של חוסר וודאות, להפתח למצבים חדשים, אנשים מתרבויות שונות, להכיר ולקבל את השונה והזר, להרחיב את אופקיו בכל התחומים. וגם ברמה הקוגנטיבית והחינוכית - ללמוד דברים חדשים, לפתח את הסקרנות והידע, רכישת שפה נוספת ותחומי עניין חדשים שהוא נפתח אליהם רק פה בטיול. שלא לדבר על עצמאות, פיתוח האמונה שלו בעצמו והמסוגלות להתמודד עם מצבים חדשים ובלתי מוכרים ועוד ועוד.
אנחנו כהוריו רואים את השינויים המדהימים שחלו בו ואת הבגרות שלו ב- 10 החודשים האחרונים מאז שעזבנו את הארץ ואנו מודים לו על השיעור המאלף שהוא נותן לנו ומתרגשים ממנו כל יום מחדש. הוא ילד מדהים באמת! השיעור המשמעותי ביותר שאנו לומדים ממנו הוא שכל למידה ושינוי משמעותי בחיים מלווים בקושי מכיוון שלכולנו קשה להתמודד עם שינויים וכולנו רוצים לדבוק במוכר, זהו טבענו. תפקידנו כהורים שלו, בין השאר, לתמוך בו להתמודד עם השינויים ולא "להכנע" לקושי ולוותר. אנו משתדלים לעשות זאת באמצעות דוגמא אישית שלנו.
תודה לכולם וחג שמח

[ילדת_טבע*]

מעורר שאלות, תהיות, תודה על השיתוף. אני לומדת...

[אבא_שמנסה_להקשיב*]

אחרי שכעסנו-הגבנו-ו....
ממתין (באמת) לקרוא על החינוך הביתי שמתרחש אצלכם,

[אלון*]

אני שמח שאפשר לעבור לנושאים האמיתיים.
חשבתי להמשיך בסיפור על עמית.
המון אנשים שפוגשים אותנו שואלים אם אנחנו מקושרים עם בית ספר ועם יצאנו עם ספרים ועם משימות ספציפיות לילדים. הם גם חושבים שמין הראוי לתת לילדים כמה שעות לימוד כל יום.
האמת היא שלא זה ולא זה. פשוט יצאנו כמעט בלי הכנות בכל מה שקשור ללימודים.
עמית למד עד כיתה ה בביתהספר. ניסינו לשאול את המורה על החומר של כיתה ו וגם לקחנו להסתכלות כמה ספרים.
אבל כשנחתנו כאן הכל נשכח ואנחנו גם לא מאמינים בלמידה מסודרת כזו.
ככה שעמית לא עקב אחרי החומר של הכיתה שלו. משפחה שפגשנו בדרך הראתה לו ספר אלגברה לכיתה ח והוא למד ממנו קצת. נראה שבאוירה הזו החומר מהבית לא כל כך מעניין אותו.
מצד שני הוא התחיל לכתוב. הוא כותב את הרשמים שלו מהטיול, כותב סיפורים וכותב שירים. למעשה הוא מקדיש כמה שעות כמעט מידי יום לכתיבה.
דבר מדהים שקורה הוא שהוא מתעל את הרגישות שלו ואת הדברים שעוברים עליו לכיוון הכתיבה. הוא כותב כל כך הרבה שלפעמים קשה לנו לעקוב ולקרוא את הכל.

אבל אולי מספיק עם עמית
אני חושב שבפעם הבאה אני אכתוב על ענבר

[אלון*]

רציתי לספר על התהליך שהביא את עמית לכתיבה ולערוץ הזה שהוא משתמש בו כל כך הרבה לביטוי האישי שלו.
ההתחלה היתה בחודש הראשון של הטיול. בהתחלה חשבנו שבמהלך הטיול אנחנו נשב עם הילדים ואולי נעשה איתם באופן מובחן פעילויות לימודיות. הריחוק מהסביבה הביתית והצורך בכל זאת לשמור על קו רציף של למידה הביא אותנו לחשוב שהדרך הנכונה היא להבחין את זמן הלמידה מהזמנים האחרים במהלך הטיול.
לכן, אחרי שבועיים של טיול בערך ביקשתי מעמית לשבת עם המחשב ולכתוב חיבור. הוא לא כל כך אהב את זה אבל לבסוף התרצה. הנושא היה נושא חופשי. כל מה שהוא העלה במוחו. התוצאה היתה מפתיעה. עמית כתב על השהות שלנו בפוקט שהוא מאוד אהב. הוא כתב על החוויות שלו ועל ההתרשמויות שלו. כבר בחיבור הזה הראשון אפשר היה לשמוע מין קול ייחודי בכתיבה שלו. כולנו שיבחנו אותו ונתתי לו שוב לכתוב חיבור. הקפדתי לא לתקן לו תיקוני סגנון למרות שחלק מהאנשים שקראו את החיבור התעקשו להעיר לו על הסגנון. הערתי רק על שגיאות לשוניות חריגות ולא היו כאלה יותר מידי.
המשימה בחיבור השני היתה לתאר חפץ כלשהו. עמית לא כל כך מיהר לכתוב את החיבור הזה ולבסוף כתב על עץ החרוב שנמצא בבית בישראל. המטרה שלי במשימה הזו היתה לתת לו אפשרות להתאמן על תאור של משהו ואחר כך לבנות לתוך התאור הזה את הרבדים היותר עמוקים של ההכרה והאסוציאציות. אבל לא הגענו לרבדים העמוקים יותר. עמית התחיל לכתוב יותר ביומן שלו. הוא נסע כפי שהזכרתי לטיול יותר ארוך עם סבא וסבתא שלו וחזר אלינו. בטיול הזה הוא התחיל לכתוב ביומן הרבה יותר ולבטא את הרגשות שלו.
כשחזר הוא התחיל לכתוב הרבה יותר. ממש נפתח לו צוהר לכתוב על החוויות שלו. צוהר של ביטוי עצמי ושל הוצאה החוצה של הלחצים הפנימיים. הוא גם כתב כמה שירים וחיבור מדהים על ילד אחד שראה במנאלי.
אחר כך הצעתי לו לכתוב סיפור במשותף, הוא כותב עמוד ואני כותב עמוד וככה לקדם את הסיפור. עמית התחיל סיפור על בחור בן 24 או משהו כזה שעוזב את הכל, את הדירה שלו והעבודה את הלימודים והחברה ונוסע לאוסטרליה. סיפור תמים שבו הוא ביטא תחושה של בדידות ושל חיפוש. אני בוש להודות שהפרוייקט המדהים הזה לא נמשך בגלל שאני לא הוספתי את חלקי בשלב כל שהו.אבל נראה לי שהמהלך מיצה את עצמו בכך שנוצר דו שיח מעניין ולמרות הסיפור הדמיוני – מאוד רלוונטי לעמית ולחיים שלו. אולי הוא יסכים לפרסם את הסיפור הלא גמור הזה.
כשהוא חזר מהטיול האישי הוא התחיל לכתוב יותר ויותר ובהמשך הוא פשוט התחיל לחשוב על כתיבה של ספר. הוא מחלק את הכתיבה שלו לכמה מדורים שנמצאים בספריות שונות במחשב – שירים, חיבורים, רעיונות וכתיבה על הטיול. אולי אפילו יש לו עוד מחלקות.
עכשיו הוא כותב סיפור ארוך שמחזיק כבר כמה עשרות עמודים אני חושב, על ילדי טיבט. סיפור אלגורי על התפתחות הציוויליזציה.
אני מוצא שהוא מבטא הרבה מהמחשבות והרגשות שלו דרך הערוץ הזה של הכתיבה. עמית הוא ילד מאוד רגיש, אנחנו מכירים את זה משנים אבל בכתיבה שלו עולה רגישות של הבנה, רגישות של התבוננות ושל ירידה לעומקם של דברים. בשיחות ובהתנהגות היומיומית הוא פחות מבטא את הרגישות הזו. אני מקווה שגם זה יגיע אולי בגיל מאוחר יותר.

[אלון*]

עוד דבר קטן לאמא שהתעוררה.
אני אשמח להמשיך את הדיון כאן. העובדה שאני פתחתי את הדף לא אומרת שהדף הזה שלי.
את מוזמנת להביע את דעתך כאן.
הסיבה האישית היא שבגלל מגבלות זמן אני לא מצליח להכנס לדפים נוספים והייתי מאוד רוצה לשמוע את דעתך.
וחוץ מזה
חג שמח והמון שמחה לכולם

[אלון*]

רציתי לספר מעט על ענבר.
ענבר היא ילדה מדהימה בת שמונה. היא בחינוך ביתי מאז היתה ילדה קטנה. הבעיה שאנחנו נתקלים בה היא שענבר לא יודעת לקרוא ולכתוב. הסיבה המרכזית היא שעיקר הגירויים שהיא רואה סביבה כתובים בהינדית או באנגלית והיא למדה לחיות עם חוסר הידיעה הזה וחוסר ההבנה. היא מנחשת הרבה ובגלל האינטיליגנציה הגבוהה שלה מצליחה גם להבין וגם לבטא את עצמה באנגלית ככה שהקריאה לא חסרה לה. אנחנו מנסים להציע לה לקרוא, יש לנו חוברות עבודה ללימוד קריאה שהיא עושה כשהיא רוצה. אנחנו לא מכריחים אלא רק מציעים לה לתרגל. את האותיות היא מכירה אבל לקרוא יותר בחופשיות היא לא מגיעה. יש לנו גם ספרים טובים וקלים ואנחנו מקריאים לה הרבה בערבים.
בכל זאת זה מטריד אותי ואני מהרהר הרבה מה עוד אפשר לעשות על מנת להרבות את הגירויים העבריים גם כאן בטיול בהודו.

[יופי_אמת*]

הי אלון.
למה לא ללמד אנגלית? ומדוע אתה מגדיר זאת "כבעיה"?

[אלון*]

שאלה מצויינת.
אולי זו המוגבלות שלי. נעה אומרת שזו לא בעיה
אבל אני חושב שאם יש תקופה קריטית מסויימת ללמידה של קריאה אז אפשר לשחרר ולתת לה ללמוד בקצב שלה.
וזה באמת מה שאנחנו עושים אבל מעבר ללשחרר אני טיפה מודאג.
אולי זה לא 'נכון' על הפי מה שאנחנו מאמינים, אבל בכל זאת אני חושב שקריאה זה מהדברים הכי בסיסיים שצריך לדעת.
ובקשר לאנגלית היא מאוד מתקדמת באנגלית ואולי אכתוב על זה בקרוב.
אבל נראה לי שלהתחיל ללמוד קריאה באנגלית זה רק יבלבל. והיא לא כל כך מבקשת את זה.

[יופי_אמת*]

ברור שבשלב מסויים היא תתחיל לקרוא. אז היא תקרא בגיל 10 אז מה?
ביום שיפתח לה הרצון לקרוא היא תקרא ללא כל מאמץ למה היא צריכה לדעת לקרוא עכשיו? כנראה כרגע ישנם דברים אחרים שמעסיקים אותה. נראה לי שאתה בהחלט יכול להרגע. היא אכן תקרא ביום מן הימים. הכול בסדר.

[שרית_אמיר*]

מנסיון- בני העדיף את שפת המתמטיקה על הקריאה וכתיבה, התעסק כל העת רק במספרים.
יום בהיר אחד אני רוצה לדעת לקרוא ולכתוב גם בעברית- וברגע שרצה קיבל כלים והתחיל ללמוד.
אני משווה את שפת המספרים לאנגלית- זה מה שמענין אותה כרגע שתרוויח כי בהיותה בארץ האנגלית א תהיה לה כה זמינה- וכרגע זה זמין מפתה ומסקרן- אז למה לעמוד בדרכה.
כמי שמכירה את הדמות הקסימה בה מדובר משוכנעת לכשיגיע הרגע והיא תחפוץ ללמוד עברית היא תעשה זאת.
כרגע האנגלית זמינה לה ומפתה אותה.
כאן בארץ השלטים בדרכים וכו...מפתים את הילדים להתחיל לקרוא, והשלטים סביבה כרגע לא ממש (-: בעברית.
מסור לה ולכולם דש חם מכולנו

[אלון*]

תודה רבה
על התגובות
אני נרגע אם כי זה ממשיך לנקר לי.
אולי סתם מגבלה שלי
רציתי הפעם לספר על העיסוקים של הילדים בדרכים.
הבאנו מהארץ את כמות המשחקים והעיסוקים הרבה ביותר שניתן - וזה כמובן לא הרבה.
יש לנו מעט ספרים והמשפחה ברוב טובה שולחת לנו אספקה קבועה של ספרים נוספים. אבל גם ככה זה לא הרבה.
יש לנו מעט מסחקים וגם זה לא הרבה.
אבל הטבע וכושר ההמצאה של הילדים מדהים. הדמיון מתפתח והמשחקים שהם המציאו והעיסוקים האחרים מדהימים.
עומר למשל אוהב מאוד מכוניות צעצוע. הוא מדמיין את המכונית שלנו ונוסע עם המכוניות שלו בכל רחבי הודו והעולם. הו איכול לבלות שעות עם המכוניות כשהוא ממציא כל הזמן המצאות חדשות. פעם הוא אוטובוס ומוכר כרטיסים לנסיעות במקומות שונים ופעם אחרת הוא מטוס או רכבת או סתם אוטו. אין לא הרבה מכוניות, רק אחת למעשה. הוא מנצל אותה עד שהיא שובקת לגמרי. אז אנחנו משיגים לו אחת חדשה.
משחק אחר של עומר אלה הקלפים. הוא מצטרף לאחים הגדולים שלו במשחקי קלפים וכשהוא לא מבין או לא מצליח לשלוט במורכבות הוא שואל ולא מניח לנו לשחק במקומו או בלעדיו. פרט למשחקים הרגילים הוא ממציא משחקים נוספים. כל פעם החוקים טיפה אחרים והגענו למשחקים ממש מוזרים במעהלך הטיול. לפעמים הוא משנה את החוקים במהלך המשחקים עצמם עד כדי כך שהוא מעצבן את כל המשחקים איתו.
ענבר גם היא ממציאה לעצמה עיסוקים. קשה טיפה לסקור את כל העיסוקים שלה ושל עמית אבל כמעט כולם מומצאים ונלמדים במהלך הטיול.
ענבר למשל התחילה את הטיול בעשיית צמידים אינטנסיבית. היא הגיעה לרמה כל כך טובה שבפסטיבל שנתי סטייל באופן טבעי אבל עם משפחות הודיות היא העבירה סדנה באנגלית לעשיית צמידים.
חוץ מזה היא מאמנת את עצמהבחשבון בעיקר בעלפה ולא על נייר.
היא עושה מאלות - קשירות של חוטים ועשיית שרשרות בשילוב עם אבנים יפות. והיא משתתפת כמובן במשחקים של עומר. בכלל - אפשר לראות אותם מאוד קרובים זה לזה. לפעמים רבים על שטויות אבל פעמים רבות משחקים ביחד ומתאימים את המשחקים לרמה של כולם.
עמית קורא הרבה ומשקיע את זמנו רובו ככולו בספרים. הוא מסווג את הערים בהודו לפי - יש מקום להחליף ספרים או לא. עמית גם כותב הרבה אבל על זה כבר סיפרנו.
המשחקים האלה נראים לי כל כך טבעיים. כמו לראות ילד הודי משחק באגוזי קוקוס ריקים או בארגז שמצא. זה טבעי, זה זמין וכל מה שצריך זה להפעיל את הדמיון. הדבר המצחיק הוא שעד שנעה לא הציעה לי לכתוב על זה לא חשבתי בכלל שזה מעניין אבל בעצם אולי בגלל שזה כל כך טבעי זה הכי מעניין

[שרית_אמיר*]

כל כך מוכר מה שכתבתם- בנסיעות ובטיולים (של עד שבוע-לצערנו לא כמוכם (-:) מה שהיה הפך לצעצוע או להמצאת משחק.
וביום יום אנחנו קונים עוד ועוד משחקים (-:
עמית קורא באנגלית?
כמו שאמרו - מרבה נכסים (משחקים) מרבה דאגות...איפה ה...שלי...(-:
יש מעט תמיד בנמצא, אין מארגנים מהטבע או בע"פ משהו חדש.
שמחים לקרוא את עולמכם אנחנו כולנו יושבים יחד וקוראים אותכם
נשיקות

[נעה_כהנא*]

בהמשך לדבריו של אלון על העיסוקים של הילדים בטיול ובנסיעות, רציתי להאיר את הזרקור בעיקר על תהליכי הלמידה שלהם, עליהם אנחנו צופים מהצד ונפעמים. מעולם לא חשבתי, איזה אוצר גלום של דברים אפשר ללמוד ממשחק קלפים או מחפיסת קלפים. עומר לעומת זאת מיד גילה את הפוטנציאל הטמון שם. הוא למד לקרוא ספרות, למיין קלפים עפ"י צבע, צורה, מספר, בסדר עולה ובסדר יורד ועוד ועוד. הוא למד חשבון דרך משחקי קלפים והוא מגלה עניין רב במשחק החשבוני הזה, עד כדי כך שביקש ממני לכתוב לו את לוח המאה ואח"כ גם את לוח הכפל והוא משחק עם המספרים, ממציא לעצמו חידות וזה ממש מרתק אותו.
באופן כללי, עומר משחק כל הזמן במשחקים שהם של "ילדים גדולים" כי באופן טבעי הוא נמצא כל הזמן עם אחיו הבוגרים ממנו ומשתלב במשחקים שלהם. למרות שלפעמים רמת המורכבות קשה לו מדי, הוא מצליח לעשות את ההפשטות הדרושות לו ומכל דבר הוא לומד משהו וזה מדהים לראות. למשל, הילדים אוהבים לפתור פאזלים של סודוקו וגם עומר רצה. אז הוא המציא משחק חדש (בתיווכו של אלון) שבו הוא מסתכל בפתרונות ואומר לאלון איפה לכתוב כל מספר, אבל בלי להצביע אלא רק בנתינת הוראות של הכיוונים במילים. למשל "בשורה האמצעית, במשבצת הגדולה השמאלית במשבצת הקטנה מימין לספרה 9" וכדומה. זה מאוד יפה לראות את הריכוז שלו, את הלמידה של הכיוונים והיכולת להעביר את זה למילים.
ענבר לומדת באופן יותר עצמאי, והיא זקוקה לפחות תיווך שלנו (חוץ מאשר כשהיא מבקשת עזרה בחוברות עבודה), הדבר המרשים ביותר הוא איך היא לומדת אנגלית. היא יושבת במסעדה, מסתכלת על התפריט. מבקשת עפרון ונייר ומתחילה להעתיק את המנות השונות שכתובות באנגלית לדף שבידה. היא כבר מזהה את האותיות ואפילו מילים מסויימות שחוזרות על עצמן היא כבר מצליחה לקרוא.
אני לא חושבת שתהליכי הלמידה האלה קיימים רק בטיול, כמובן שהם קיימים אצל כל ילד, גם בבית. אך בטיול קל לנו, כהורים, לעקוב אחריהם באופן קרוב יותר וגם בגלל שהמשאבים העומדים לרשותינו הם מאוד צנועים, זה מאוד בולט וזה הופך את כל העניין להרבה פחות מובן מאליו.

[עמיתמיתי_אינדיגו*]

אני רוצה לומר את דעותי את הדיון שהיה כאן, שהיה בעצם בגללי.
אבא הסביר לי שבגלל שכתבתי כאן בגסות, אז הגיבו בגסות. ואני מבין את זה, ואני קולט שמה שכתבתי חלף כבר מזמן, אבל השאיר את חותמו עלי.
אני לא מאשים את הורי אפילו קצת. וזה בגלל שהם הורי, ולא מישהו אחר.
אחד המשפטים שראיתי בבאופן היה "הדעה מתחלפת - האדם לא". אני מסכים בהחלט.
ואני מזמין אתכם לקרוא ולהנות, ולא להתווכח, להעלב ולכעוס. זה לא נעים, תאמינו לי.