יומן למידה משפחתי

זהו דף בלוג
דף מוצנע

מדור חינוך ביתי

רושמת לעצמי,לעצמנו, ניצוצות של סקרנות שהביאו ללמידה,
ניצוצות שהדליקו להבה,כזו המאירה עולם שלם של ידע ומודעות
ניצוצות שדי בהם כדי להאיר את הדרך גם בשעת חשיכה

*

שיחה עם המוכרת בחנות שמורת החי-בר ביוטבתה,שהיא גם מורה להיסטוריה בביה"ס האזורי:

אז איך הילדים לומדים בחינוך ביתי ,אם את לא מלמדת אותם?
הם לומדים... ממגוון גירויים שהם נתקלים בחיי היוםיום
כן,אבל יש תחומים שבהם יש למורה ידע שהם לא נחשפים אליו באופן טבעי. נניח -הסטוריה. הרי הילד לא יבחר מעצמו ללמוד יסטוריה
את מניחה את זה מתוך היכרות שלך עם רוב הילדים/נוער שלא מתעניינים בלימודי ההסטוריה כפי שהם נלמדים בביה"ס
אף ילד הרי לא יבחר מרצונו החופשי ללמוד הסטוריה. זה משהו שעלינו ללמד אותם
הילד,כל ילד,יכול ללמוד כל דבר שמעניין אותו. זו אשליה שמבוססת על תסביך שליטה שלנו המבוגרים,שנדמה לנו שאנחנו יודעים יותר מהם ושזה מקנה לנו "זכות" ללמד אותם. אך אחד לא יכול ללמד מישהוא אחר . ועדיין- כל אחד יכול ללמוד,בעצמו,בדרכו,כל דבר.

ילדים נולדים עם סקרנות טבעית וכל שעלינו לעשות זה להמנע מלשבש ולפגוע בסקרנות הזו ע"י הוראות מלמעלה דוגמת "כך נכון ולא אחרת" או "אנחנו יודעים יותר מכם ולכן עליכם להקשיב לנו"

ואגב,בני ישב אתמול משך שעה ארוכה מול המחשב ולמד על המהפיכה הצרפתית,על עלייתה ונפילתה של האימפרייה הרומית ועל יוון העתיקה. מרצונו החופשי. היית מאמינה?

(בזכות האתר המדהים www.brainpop.co.il נכנס בני לשמוע מה יש לתום ומוביק לספר על שודדי ים ופיראטים. משם נכנס ללמוד על המהפיכה התעשייתית ומשם היו קישורים לאימפריה הרומית,נפוליאון,יוון העתיקה ועוד...)

*

הבן מכין רצועת עור (גוזר משאריות עור גדולות שקיבלנו מתנה ממפעל לעיבוד עורות,כחלק מהכנת תחפושת האינדיאנים שלנו לפורים)

מה אתה מתכוון לעשות עם זה? שואלת אחותו
לא יודע. אני יכול לקשור עם זה דברים...
קושר את הרצועה לענף עץ הגינה ומצליף באוויר (מגלה איך הרוח משמיעה קול...או ליתר דיוק: איזה קול מפיק עצם שמפלח במהירות את האוויר)
זה מזכיר לי שוט,כמו שמצליפים בסוסים המסכנים,כשרוצים לדרבן אותם לדהור מהר, אני אומרת
כמו שהנוגשים המצריים היכו בעבדים היהודים שבנו את הפרמידות,אומרת בתי
כן,נכון. אומר בני ומתחיל בהצגה "רגע מחיי עבד במצריים העתיקה"
וזה יכול גם לגרש זבובים, אומרת הבת הקטנה
זה מזכיר לי,אני אומרת, שפעם היינו בטכס יום כיפור בארץ אוזבקיסטאן שבה נהוג להצליף בגב הגברים מלקות כחלק מטכס הכפרות ביום כיפור
מה??? הם שואלים שניהם בפה פעור? מה?
כן,אני מספרת על החוויה הקשה הזו שהיינו חלק ממנה. גם באבא הם הצליפו.זה מנהג שמטרתו לכפר על המעשים הרעים
מה? כן? באמת? אבל למה? מה הוא כבר עשה?
על אבא הם ריחמו,אז עשו לו שלא יכאב,אבל להם נשארו ממש סימנים של חתכים על הגב. יש תמונות באלבום הטיול שלנו

לא הייתי צריכה לשאול אם הם רוצים ללמוד על מנהגים,מסורות ודתות בתרבויות רחוקות. הם כבר רצו לאלבומים בטיל,התחילו להתבונן בתמונות ולשאול שאלות.
ובאלבום היתה מקופלת מפה שעליה סומן המסלול שעשינו במסע(מישראל עד גבול סין,על דרך המשי),וכך התפתחה שיחה על ברית המועצות וכל מדינות מרכז אסיה שקיבלו עצמאות על הקומוניזם ונפילתו,,על דרך המשי שחיברה בין מזרח ומערב והשאירה ערי חורבות מלאות עתיקות שמעולם לא נחפרו ונחקרו,על ג'ינג'יסחאן ,על אימפריות שעלו ונפלו,על ערים עתיקות שממשיכות לחיות עד היום, על עמים ותרבויות שנעלמו מהעולם, על הקהילות היהודיות בגולה,על הכנסת האורחים הלבבית במדינות העולם השלישי, ועוד ועוד.

אז מה היה לנו? שיעור היסטוריה? גיאוגרפיה? אזרחות?ארכיאולוגיה?
שיעור "הקניית ערכים" - יש כזה בביה"ס? על ערך הכנסת האורחיםשלמדנו מהתושבים המקומיים , על אומץ וסקרנות ללכת בעקבות הלב למסעות במחוזות נידחים (גם אם בתקשורת מדווחים שנורא מסוכן שם...כאילו שיש מקום ש"נחשב" יותר מסוכן מהארץ שלנו...), על הדרך בה בחרנו נועם ואני לראות עולם,ללמוד שפות,לטייל,להעיז,לנסות,לחקור (אז,לפני 16 שנה בערך,עוד לא היו מדריכי טיולים לאזור דוגמת lonly planet ולא מפות נורמאליות. חיפשנו בארכיון האוניברסיטה העברית מפות ישנות וצילמנו - הרכבנו פאזל מחלקי מפות עתיקים ששמר איזה מומחה גרוזיני הזוי...)

בקיצור:
רציתי רק לשתף איך מכל דבר אפשר ללמוד כל דבר,
כל עוד הלמידה באה ממקום של סקרנות טבעית
וזה לא שעכשיו הילדים מומחים לאזור מרכז אסיה ויודעים לשנן את שמות הארצות וערי הבירה. ממש לא. (לצערי,מוכרחה להודות בגילוי לב אימהי "פולני")
אבל הם הפנימו את מה שהיה מעניין וחשוב להם ללמוד מכל הסיפורים שלי. ואתם יודעים מה? אני אפילו לא יודעת מה זה.
זה לא משנה. הם יודעים בדיוק את מה שהם צריכים לדעת.
והזמן יעשה את שלו.
יום אחד,הם יישלפו מהזיכרון שלהם פרט כזה או אחר ממה שלמדו היום, וישתמשו בו כדי לחקור את עולמם,בדרכם.

*

פורים 2009.
בתי בת ה 10 (כמעט) בוחרת להתחפש לאינדיאנית.
נשבעת שלא היה לי חלק בהחלטה,לפחות לא בצורה מודעת או ישירה. אבל כן-אני כל כך מזדהה עם הבחירה שלה,שהחלטתי להתחפש גם בעצמי לאינדיאנית,וכמתבקש-גם האחות הקטנה- אינדיאנית גם היא.
(הבן כל כך אינדיאני בנשמתו גם ככה,ביומיום,שהוא בחר להתחפש למשהו אחר : לבת!)

אז קודם כל,כדי להכין תחפושת כזו,צריך למצוא עור. איפה מוצאים שאריות של עור?
פתחנו ספר טלפונים וחיפשנו מרפדיות שעובדות עם עור. (שיעור ראשון: יצירתיות במציאת פתרונות). שלחנו את הסבתא בירושלים לשם לחפש עודפים בזבל ,אבל היא החליטה לקנות לנו בכסף עור מעובד סינטתי (סקאיי). בקיצור- זה לא זה. החלטנו להפעיל קשרים - לחברים של סבא וסבתא מהצד השני יש מפעל לעיבוד עורות. זה מצליח.(שיעור בלהתגבר על הביישנות/מבוכה שכרוכה בבקשת "טובות")
אח" תיכננו איך לעצב את הגזרה (שיעור בעיצוב אופנה?) ואיך לתפור (הרי המכונה לא תתפור עור עבה כל כך,וגם לא המחט ביד. צריך שוב יצירתיות: עשינו חור עם מחורר,גזרנו רצועות עור דקות כחוטים,השחלנו וקשרנו), אח"כ ניגשנו לביצוע . בדקנו בספרים,באינטרנט,בתמונות איך נראות דוגמאות של איורים אינדיאנים,וציירנו על העור. השיעור הבא היה התמדה ונחישות במשימה (הלא קלה),ובעקבות טעויות: גם שיעור בלהשלים עם המגבלות שלנו,לדעת שעשינו ככל יכולתנו ושזה מה שחשוב (איזה שיעור חשוב זה,נכון? מזכירה לעצמי... לעיתות מצוקה )
והיום,ערב פורים,כשסוף סוף הגענו למנוחה ולנחלה עם תחפושות מדהימות לכל המשפחה, ישבנו יחד עם האינציקלופדיה וקראנו בערך "אינדיאנים"
כמובן שהדברים התחברו לספרים שקראנו יחד לא מזמן (נוצה שסועה,מעגל אבנים)
ואיך כל פיסת ידע מושכת אותנו ללמוד עוד ועוד. בסוף קריאת הערך "אינדיאנים" היו הפניות לערכים קרובים (ממש כמו באינטרנט): על תרבות המאיה,האינקה,על אמריקה וקולומבוס והאסקימוסים באלסקה (שגם הם מסתבר הגיעו,כמו האינדיאנים,מאזור צפון מזרח אסיה) - ופה ,במבט מהיר באטלס מגלים שבמפה מזרח אסיה הכי רחוקה מיבשת אמריקה. הכיצד? נו... ברור... הרי כדור הארץ עגול...מביאים גלובוס ורואים איך הכל מתחבר ושבעצם מזרח אסיה ואמריקה היו פעם מחוברת (לפני תזוזת היבשות,כן...)

אז מה היה לנו? שיעור הסטוריה?גיאוגרפיה? אזרחות? אומנות?אופנה?
ואילו מיומנויות למדנו? חיפוש מקורות מידע,מציאת פתרונות יצירתיים לבעיות תכנוניות ואחרות,התגברות על מכשולים וטעויות,השלמה עם מגבלויות
למדנו איך ללמוד
למדנו יחד,מתוך העניין שלנו, מרצון ובחירה חופשית, מתוך מה שמעסיק אותנו כרגע,היום.
הכל אחד.

"מה עשיתם היום?"
זו השאלה הכי שגורה בפיה של סבתא,והכי פחות אהובה על בתי.
והיות ואני מאמינה שאפשר ללמוד מכל אחד ומכל דבר,אז הנה כמה דוגמאות מקורותינו היותר מוגדרים לאחרונה:
(כי את רוב הדברים האחרים שאנחנו "עושים",יותר קשה למסגר תחת כותרת של "למידה")
מבחינתי גם לשבת ולרבוץ תחת עץ,לבהות,לדמיין,להרהר,להרגיש,לנשום - גם זו למידה,ואולי אפילו בעלת ערך רב יותר. אבל לך תסביר את זה לסבתא מודאגת או לשכנים שבטוחים שילדיי משועממים כל היום,משוטטים חסרי מעש...

הדף הזה מוקדש לכל המתעניינים ב "מה עשינו היום" . או ליתר דיוק "מה למדנו היום"

יום הפתוח של מו"פ ערבה דרומית-תערוכה חקלאית (מו"פ=מחקר ופיתוח).

פגשנו זנים מיוחדים של צמחי מדבר חסכוניים במים וזן נדיר של עץ רימון שצומח כל השנה-מה שמאפשר לו להניב פירות מתי שאנחנו בוחרים,במקרה שלנו-בחורף,הרבה אחרי שעונת הייבול במרכז הסתיימה)
מה שעוד היה מעניין זו המסקנה שהגיעו אליה פה באזורנו- שיותר משתלם לגדל פרחים לצורך איסוף הזרעים. בגלל שיבש פה,הם אוספים את הזרעים עם שואב אבק.מגניב...
יש גם מחקרים מעניינים על השקיית תמרים במים מליחים (טוב,מאד בולט היה לראות איך המליחות משפיעה : מעכבת צמיחה . עצים שגדלו במליחות גבוהה נמוכים לעומת עצים שהושקו במים עם ריכוז מלח נמוך-גבוהים ועמוסי פרי)
כל הנסיונות שם מתקימים בתוך מיכלים ,גם למטרות ניטרול השפעות זרות מהנושא הנבדק וגם כדי ללמוד על משק המים,כלומר-לעקוב אחרי כמויות המים שהעץ צורך)

גילינו דרך עפר חדשה בהרים וטיילנו עם חברים. שיעור בהעזה,ביוזמה,בבחירה בפשטות (כי זה לא היה שביל מסומן או מקום מוגדר כלשהו. כביכול "סתם" מקום,על הדרך,איפהשהוא בהרים...)

ריף הדולפינים:

בני קיבל הרצאה ארוכה מהמדריכה בכל מה שקשור לדולפינים. (העדיף לשמוע את הסבריה על פני שעשוע בחול עם ארמונות או שחיה עם "כולם" בים)
שיעור בטבע,שיפור מיומנות חושית (שמיעה-האזנה לקולות,מישוש-ליטוף,מגע,התבוננות,...)

בעקבות קריאת המגילה:

היום הוארו עיני לעובדה שלמלך אחשוורוש היה ספר זכרונות טובים (בו נכתבו כל מי שהיטיבו עמו). החלטתי לאמץ את הרעיון הכללי ולהוסיפו לתפילת סיום היום שלנו. לא לשכוח בסוף היום להגיד תודה לכל מי שעזר לנו ,על כל מה שקיבלנו ומכל מי שהיטיב עמנו

תפילה לפני השינה

ביקשתי מאחותי הדתיה להקריא לי את נוסח התפילה הנאמרת רגע לפני ההליכה לישון. מסתבר שבאופן טבעי,יצא שאני המצאתי נוהל/טכס עצמאי דומה למה שכתוב בסידור. המהות של הדברים,היא אותו דבר,רק הניסוחים שונים.
החלטנו (טוב,אני החלטתי,אבל הילדים הצטרפו להסכמה)

סליחה(מכל מי שפגעתי בו בדיבור או במעשה,לסלוח לעצמי על טעויות ,לבקש סליחה מאלוהים)
תודה (לכל מי שהיטיב איתי היום,על כל מה שקיבלנו)
בקשה (למה אני מייחל,מה החלומות שלי,מה הייתי רוצה שיקרה מחר)

למדתי היום על איך אלוהים שוכן בתוכנו,מכוון ומנחה אותנו בבחירות שלנו. הרי ה"אינטואיציה" שלי להכליל את שלושת הדברים האלו בטכס שלנו לפני השינה,מעידה שהידיעה הזו היתה שם,הרבה לפני שאחותי הקריאה לי את הטכסט מהסידור. הכל אחד.
ותזכורת לכך שהכל בתואם: פרשת השבוע עוסקת בבניית המשכן : אוהל מועד,בית לאלוהים,במהלך הנדידה ממצריים לארץ הקודש. : "ועשיתם לי משכן ושכנתי בתוכם" כלומר: לא אשכון בתוכו (במשכן) אלא בתוככם: בתוך כל אחד מאיתנו שוכנת חלק מהנשמה הגדולה של אלוהים.
(אגב,אפשר לקרוא הרהורים בעקבות קריאת הפרשה שלנו בדף דיון בפרשת השבוע)

ביקור בחנות "אבן אילת" , באילת כמובן...

רק היום למדנו את מה שאמור להיות ברור ומובן מאליו: "אבן אילת" היא היא אבן הנחושת ממכרות תמנע. מדובר באותה אבן. עיקר השימוש שלשמו כרו (השנה חידשו את הכרייה)הוא הפקת הנחושת. החנות הזו היא המקום היחיד שמלטש ומעבד אותה לצרכי תכשיטים (טוב,ככה הם אומרים...)
ולחשוב שכל אבני הנחושת שאספנו מפה ומשם הם אוצר אמיתי שממנו מכינים את התכשיטים. לאבן קוראים מלכיט והיא מכילה נחושת,פחמה (קרבונט co3) והידרוקסיל) .
מגניב,לא? מידע בעל ערך עבור אוצר בעל ערך... (יש אבני חול שיש בהם מרבצי נחושת,אבל אי אפשר להפיק מהם את התכשיט כי הן מתפוררות מדי)
אגב,חנות מומלצת מאד לביקור. אפשר לראות שם בדיוק איך מ"סתם" אבן, נהיה תכשיט אמיתי. מכונות הליטוש,הצורף,הכל פתוח לקהל!

אז מה היה לנו? שיעור בגיאולוגיה?צורפות?אומנות? מבנים כלכליים כגון המאפיה ברוסיה (טוב,זה משום שבאופן ברור לעין כל המוכרות בחנות וכל הקונים בחנות היו דוברי רוסית וזה ההסבר היחיד שיכולתי להעלות בדעתי כשהילדים שאלו לפשר הדבר

ספר נהדר שמצאנו בספרייה:

"תרגילי יוגה יצירתיים לילדים" / רחל קאר
כל תנוחה מיוצגת בעזרת חיה או התחזות למשהו/מישהו . מקסים.

אחלה דרך להתחיל את היום (אם לא יוצאים להליכת בוקר...)

טיול בהרים.בדרך לעמודי עמרם,5 דקות נסיעה מהבית.
טיול בהרים. "סתם". לא במסלול מוגדר ומסומן.
הבן אלוף אמיתי בטיפוס. תוך שניות הוא כבר בראש ההר. הקטן-בעקבותיו. בקטנה,אבל כמוהו,בדרכו. אין לו בעיה ליפול ולקום וליפול ולקום. הכל קטן עליו. (הלוואי עלינו-המבוגרים לקבל כאלו נגחות ולקום מאוששים כל כך מהר). והבינונית גם היא, יחד,באמצע הדרך,בין לבין... הבן מלווה אותה,עוזר,מנחה,מרים מעל מכשולים,מרגיע מול פחדים...)
וכך,בין טיפוס לנפילה,בין הזחילה במערות ובין רביצה על אבן החול הנובית,אנו משוחחים לנו על סלעי יסוד וסלעי משקע ימיים ויבשתיים,על תצורות נוף מיוחדות (דמויי פטרייה,העמודים- עמודי עמרם ושלמה , סוגים שונים של צניר,התמוטטות סלעים ענקיים , הווצרות קונגלומרט,ועוד...
בקיצור שיעור מבוא לגיאולוגיה
אבל הדבר היותר חשוב שלמדנו היום הוא לייצר הנאה,להתבונן בנוף סביבנו,להתפעל מיופיו,להראותו ולהרגיש אותו-ברגליים ובכל חלק וחלק מגופנו ונשמתנו
ולהודות
להודות לטבע,לאמא אדמה,לייקום,לאלוהים
להודות על היופי הבתולי הזה שאנחנו זוכים להינות מקיומו
להודות על ה"יש" ולשכוח ולו רק לכמה שעות את כל הקושי והעייפות,הבעיות,המשימות שמחכות בבית.
הכל מתגמד נוכח הנוף הזה ,עוצר הנשימה

לימוד ההגדה של פסח, "קטעים נבחרים": (מתוך הספר "בין אי-סדר לסדר" / מיכאל כגן)
(רשימה חלקית, עדיין לא סיימנו לקרוא..)

בדיקת החמץ: עלינו לחשוב על כל הדברים שאנו משועבדים אליהם,בכל המישורים: גופני,רגשי,נפשי,רוחני , ולהשליך אותם לתוך האש,מתוך כוונה לשרוף את כל מה שמונע מאיתנו להיות חופשיים.

חיפוש החמץ נערך בחשכה. עלינו לתת ללהבת הנר להפיץ אור של טיהור ומודעות,אך אל לנו להניח לשכל להטיח בנו האשמות

ברכת האילנות נאמרת בחודש ניסן (ולא בטו בשבט ) , משום שזה החודש בו אנו נושאים את סיפורנו אל הדור הבא,כמו עצים ההופכים פרחים לפירות

מרכיבי קערת הסדר: כולם מונחים על צלחת אחת,כולם יחד מסמלים את מארג החיים

החרוסת =את האנשים המתוקים
המרור = את המרירים שבהם
הכרפס = את מלאי החיים
הבשר הצלוי = את אלו שחיו ומתו לפנינו
הביצה = את אלו שעדיין לא נולדו

מצריים , מבחינה רוחנית, היא מקום צר. מצריים שוללת מאיתנו את יכולת הבחירה,מצרה את צעדינו,חונקת ומגבילה. כדי לבחור בחיים,עלינו לצאת מהמקום הזה

קדושה באה ממעלה והטומאה מלמטה-מהמוות.
המוות אינו רע כשלעצמו. המתים הרי נחים על משכבם בשלום. מי שנטמע הוא החי הנוגע במוות.
ההיטהרות מושגת על ידי התרחקות מכל מגע עם המוות
הטומאה תדבק בנו בכל מקום שבו נמצא את עצמנו ממעטים כוח חיים שקיים בעולם: אם נשלח ידינו וניטול חיים,אם נמעט את יכולת הזולת לחיות את חייו,אם לא נניח לעצמנו לחיות את חיינו במלואם,אם נגזול את חיות האדמה,אם נמעט את שטחי המחייה של בניה ובנותיה-בעלי החיים והצמחים
אנו נוטלים את חיותם של אחרים משום שאיננו מאמינים שיש די לכולם. אם נפתח עצמנו למקור כל החיים-פחד המוות יתפוגג
כל עוד אנו שולחים ידינו ולוקחים עוד ועוד-אנו יורדים בסולם הטומאה

מי המלח מסמלים את הדמעות המלוחות ,את כל הדמעות ששפכת וכל הדמעות שעצרת בתוכך ולא הרשיית לעצמך לשפוך

ההגדה מעודדת אותנו לגעת במיצרים הפנימיים שבתוכנו

הא לחמא עניא.. כל דכפין ייתי ויכול...

מי הם כל הרעבים? אנחנו,כל אחד ואחת מאיתנו.כולנו רעבים לאהבה,לתשובות,לאמת,לקשר עמוק עם אחרים
פעמים רבות אנו מוצאים עצמנו יורדים למצריים זו או אחרת שאנו רואים בה הבטחה להשבעת רעבוננו
עובר זמן עד שאנו מגלים שהכנסנו עצמנו למקום צר,שאינו מותיר מרחב לנשמתנו,שהרעב מוביל כל הזמן לרעב אחר,ושהתשובות שאנו מקבלים במקום ההוא הן תשובות שקר. האמת איננה במצריים.

חירות אמיתית פירושה חופש הבחירה לחיות באופן מלא את החיים שאלוהים ייעד לנו

אם נסתכל על ארבעת הבנים בסדר הפוך,מזה שאינו יודע לשאול,אל החכם,נראה כי הם משמשים דגם להתפתחות האנושית הטבעית. מן השלב שבו אנו צעירים מכדי לנסח שאלות,אנו עוברים לשלב שבו אנו מסוגלים לשאול רק שאלות תמימות. אחריו מגיע שלב המרד של גיל ההתבגרות,שבו אנו מחפשים את זהותנו הנפרדת,ואז מגע השלב של ההתבגרות האינטלקטואלית. אחריה,או במקביל אליה,מגיעה ההזדמנות להתפתחות רוחנית

כאשר אתם מספרים את סיפור יציאת מצריים שלכם,ספרו גם על הטוב וגם על הרע. בעידודו של היין,בעידודם של המצה והמרור המונחים לפנינו,המסמלים את הקושי,השעבוד וההשתחררות ממנו. ספרו על העצב כמו גם על השמחה,על הייאוש ועל ההקלה,על האפלה ועל האור

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו...בעבר הנהר..."

אלוהים לקח את אברם ושרי מעבר הנהר אל ארץ כנען וכך הפך אותם לעבריים הראשונים. אברם התעורר לקול האמת והפנה עורף לעברו ולעברם של אבותיו.
לפני הגירוש מגן העדן ידענו באופן אינטואיטיבי איך לחיות על כוכב הלכת הזה ואיך לשמור על יחסים מאוזנים בין כל הברואים. זוהי התורה שקדמה לבריאת העולם. אחרי הגירוש מגן עדן,שכחו בני האדם את התורה הזו ואיבדו את הקשר הבלתי אמצעי עם אלוהים ועם הטבע
אחרי שאבדה לנו התפיסה האינטואיטיבית של התורה,זכינו לקבל את התורה שבכתב,המותאמת לחיים מחוץ לגן העדן.

"ואתן לעשיו את הר שעיר..." עשיו מעולם לא התעמת עם השדים של מצרים הפנימית שלו. הוא מעולם לא הלך לאיבוד כדי לשוב ולמצוא את עצמו. עשיו מסמל את אלו שמעדיפים לא להשתנות

"ואחרי כן יצאנו ברכוש גדול"... גם בחשכת השיעבוד הפרטי שלנו,חבוי אוצר,משום שאין התנסות שהיא רק שלילית או חסרת רך. תובנות אלו הן כלי הכסף והזהב ששאלנו מהמצרים בדרכנו אל המדבר. השאלה מה נעשה באוצר הזה: האם נקדיש אותו לאלוהים (לבניית המשכן) או נשחיט אותו בעבודה זרה (עגל הזהב)

עלינו לשאול את עצמנו: מה למדנו בכל אותו זמן שחיינו במצרים הפנימית ואיך עלינו להשתמש במה שלמדנו כדי להיטיב עם העולם (זה נכון גם במישור הלאומי: מה למדנו באלפיים שנות גלות ואיך אנו משתמשים בידע הזה להיטיב עם העולם)
כשיעקב ובני ביתו מגיעים למצרים,הם התקבלו על ידי פרעה בברכה וקיבלו את ארץ גושן לשבת בה בשלום. זהו המודל ליחס אל ה"אחר" שאנו מצווים לזכור ולאמץ

עבודת פרך היא עבודה ששוברת את רוחנו. עבודה שאין בה שום תועלת או מטרה. עבודה שמבזה את היצירתיות שלנו ואת הניצוץ האלוהי שבנו

כסף למשל הוא חסר כוחות כשלעצמו. הוא בסך הכל אמצעי למסחר. אבל ההיקשרות לכסף והפיכתו לאלוהים-זה השיעבוד. עלינו להתבונן לתוך ליבנו ולראות איך הפרעה הפנימי מעביד אותנו בפרך

"ונצעק אל אלוהינו"... נקודת המפנה בהגדה בין עבדות לחירות היא בצעקה. זהו סודו של הריפוי הרוחני. אמנם הוא אינו נובע מתוכנו אלא מגיע אלינו מחסדי האל,אבל כדי שנוכל לקלוט את החסד האלוהי,אנחנו חייבים לעשות משהו-לצעוק,להתפלל,לבקש עזרה,להכיר בקטנותנו,לוותר על יהירותנו

"ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם"...

השהייה במצרי מצרים יוצרת לחץ על הנשמה,על הגוף הפיזי,על המערכת הרגשית,על השכל,על הרוח.
תפקיד הנשמה הוא לשמור על איזון בין אלוהים ובין פעילויותינו כאן על פני האדמה. אם איננו שומרים על האיזון הזה,מתחיל להיווצר לחץ על המערכת . הלחץ הזה יחפש כל דרך להשתחרר,למשל- בדרך של מחלות הפוגעות בגוף או בנפש

הביטו סביבכם. האם אתם רואים את הניסים הסובבים אתכם?את פלאי הטבע הגדולים?את האותות הנקרים על דרככם? האם אתם רואים כמה אלוהים אוהב אתכם ואת דרככם המיוחדת המבדילה אתכם מכל האחרים? האם אתם רואים את החרב המושטת להגן עליכם מפני אויביכם?

שאו עיניכם וראו את המציאות כפי שהיא נראית מנקודת מבט אלוהית

ים סוף הוא ים של פחדים

כאשר הגיעו בני ישראל אל חוף הים,רדפו אחריהם המצרים כדי להשיבם מצרימה. איש אחד,נחשון בן עמינדב, החל לצעוד לתוך המים. תארו לכם את התמונה: מכל עבר נשמעות צעקות פחד,היסטריה,אובדן מוחלט של האמונה, ואיש אחד,האוטם את אוזניו לכל מה שסביבו,צועד אל המים. המים מגיעים אל ברכיו,והוא ממשיך. המים מגיעים למותניו והוא ממשיך. בני משפחתו קוראים אחריו בייאוש: נחשון,חזור,אל תמות. אם ניכנע,אולי הם יעניקו לנו את חיינו בחזרה. המים מגיעים לחזהו,לצווארו,לסנטרו,והוא ממשיך. אז,ברגע שהמים מגיעים אל פיו,נבקע הים לשניים ולפניו השתרעה אדמה יבשה. כך הלכו בני ישראל דרך ים הפחדים שלהם,כאילו מעולם לא ידעו פחד.
כל כך קל לשוב למצרים,אל הכלא המוכר. אנו חוששים מהאי-בטחון שבחירות האישית

דיינו. יש לנו די.

נשבח ונהלל את האל ונסתפק בתשורות שהוא העניק לנו. אמנם תמיד יש מקום לעוד,אבל עכשיו- דיינו. עלינו ללמוד לרצות רק את מה שאנו באמת צריכים

מהו חמץ? חמץ הוא תוצר של תסיסה הנוצרת ממגע בין קמח ומים. בלחם "רגיל" ,יותר מ 60% מככר הלחם הם כיסי אוויר שנוצרו במהלך התסיסה. מבחינה תזונתית אין להם שום ערך. גודלה של הככר יוצר אשליה ומסתיר את מהותה האמיתית. החמץ מסמל את האגו המנופח שלנו-רובו מורכב מאוויר.

המצה היא בדיוק כפי שהיא נראיית לעין – תוכה כברה. היא אמנם אינה טעימה כמו החמץ,אבל היא אינה זקוקה למראית העין התפוחה הזו כדי להיות מי שהיא. היא מייצגת את ההוויה,את היותנו מי שאנחנו. הלחם גדוש האוויר לא יכול לסמל את החופש שלשמו הוציאנו השם ממצרים..המצה היא בעת ובעונה אחת גם לחם העוני והעבדות וגם לחם החירות.

הפעם אני קראתי את הספר " בין אי סדר לסדר"/מיכאל כגן וסימנתי קטעים משמעותיים - אותם קראנו ביחד וקיימנו דיון משותף
בדר"כ אני קוראת עם הילדים ישירות. הלמידה אמיתית יותר כשכולנו נחשפים ל"חומר הנלמד" יחד לראשונה. יש תחושה של חדוות למידה משותפת,כלומר-הם לומדים לא רק את מה שאנחנו לומדים אודותיו,אלא לומדים איך ללמוד,לומדים איפה לחפש מקורות ידע ואיך לתמצת מה שמעניין,לומדים מלראות אותי מתעניינת בלמידה,בהחשפות לרעיונות חדשים, וכו"...

תודה

יום השואה

שני ספרים מרתקים ששלפנו מהמדף בביקור של שתי דקות בספרייה
(פשוט הספרניות לא ממש מתלהבות מהסקרנות של באר הקטן שלנו : במקרה הטוב הוא מפגין נחישות בהוצאת ספרים ממקומם ועושה קוקו למי שמציץ מבעד לרווח בצד השני. במקרה היותר גרוע הוא לוחץ על ידית מתקן ה מי-עדן שגילה בפינה ומרטיב הכל סביב. הכי גרוע זו הדלת הזזה שנפתחת אוטומטית כשמתקרבים ליציאה. הוא מת על הפטנט הזה.כשהיא נפתחת מעצמה, הוא פשוט בורח לו החוצה בהתלהבות ומשוטט לכוון הרחוב ...)

"רציתי לעוף כמו פרפר" / נעמי מורגנשטרן

סיפורה של חנה- ילדה אמיתית שהיום היא כבר סבתא שמספרת על ילדותה בשואה והדרך בה ניצלה. יש תמונות אמיתיות שנותנות תחושה של אותנטיות. הילדים מבינים שזה אמיתי,לא "סתם סיפור". כתוב בניסוח פשוט,ברור וידידותי לילדים. ממצה את כל הדברים החשובים מהשואה אבל עם נימה אישית.

"האי ברחוב הציפורים"/אורי אורלב

סיפור מרתק,מותח,מרגש,ממש עוצר נשימה,על ילד שמסתתר לבדו בבית הרוס בגטו ,מחכה לאביו שלא חוזר...
ילד אמיץ ובוגר,חכם,רגיש,מלא תושיה, ממש מעורר השראה. הילדים לא מסכימים לעשות אפילו הפסקת אוכל מהקריאה. (גם הם רוצים לגדל עכבר כמוהו...כאילו שאין לנו מספיק עכברים גם ככה במטבח. אלף פעם אמרתי להם שילכו לקומפוסט בחצר,אבל לא נראה להם. בבית האוכל יותר טרי (רציתי לומר יותר נקי,אבל בעניין הזה יש מי שיחלקו עליי... ס...ת...ם...)

אחרה"צ מגיע אלינו הביתה אורח- צפר,מתנדב שעובד עם אבא בפארק הצפרות. אורח מגרמניה. בחור צעיר בן 20 שמאד רצה לבקר בארץ ולהכיר ישראלים.
עייף וחולה. הולך לישון איזה 5 שעות,אוכל,מתקלח ואז הוא מספר לנו על גרמניה של היום ועל מה שידוע לו מפעם. מספר שבביה"ס מלמדים אותם הכל,ממש הכל. לא רק בשיעורי היסטוריה. בספרות למשל הם למדו את יומנה של אנא פרנק.הם גם מבקרים במחנות. בשיחה עולה הנושא של הניאונאצים, אז הילדים שואלים אם המשטרה לא אוסרת אותם (קצת בפחד יש לומר, הם ממש פחדו שיכול להיות שתהיה עוד פעם שואה). הבחור מסביר שהם מאד מאד מעטים ורוב הגרמנים לא חושבים כמוהם אלא מאד אוהבים ומעריכים את היהודים והישראלים. הם רק בצפון גרמניה,באזור שהוא עני מאד,רק שם הם מקבלים קצת תמיכה. הוא מספר שהיה בתיכון בכנס והשתתף בהרצאה שבה היו 30 ניאונאצים מול 4000 גרמנים שוחרי שלום שהשתיקו אותם טוב טוב. הוא מרגיע את הילדים ומסביר שהם כל כך מעטים שאין להם בכלל בכלל שום ייצוג בממשלה. הוא מספר גם שהדמוקרטיה בגרמניה מאפשרת לניאונאצים חופש דיבור,אבל רק עד גבול מסויים. הכחשת השואה היא עבירה על החוק בגרמניה,אבל באנגליה למשל אין חוק כזה,אז איזה בישופ שיצא בהצהרות אנטישמיות,אם היה רוצה להכנס לגרמניה,מייד היה נעצר והולך לכלא. רק עכשיו,בזמן שאני כותבת את המילים האלו,אני שמה לב לשאלות שאני בחרתי לשאול לעומת השאלות של הילדים. אני התמקדתי בעבר והם-הם כבר דור חדש,דור שחושב ומדבר שלום. הם שאלו על גרמניה של היום-על הנופים,על החגים,על המשפחה שלו,דברים"רגילים". רק אצלנו,המבוגרים יש עדיין צמרמורת רק מלהזכיר את העם הזה-גרמנים,ישר עושה צמרמורת. ואני אפילו לא בת של ניצולים ולא מכירה סיפורי זוועה אישית, ממקור ראשון.איך השרישו בנו- בבית ובביה"ס את העניין של להמשיך לחיות את העבר שלנו. לזכור ולא לשכוח.
אני כל כך שמחה שלילדיי כבר יש את היכולת הטבעית לחוות את ההווה ולראות בכל אדם את מי שהוא באמת,כפי שהוא עומד מולם-בחור צעיר מגרמניה, צפר שאוהב ציפורים ואוהב את ישראל , שהגיע לפה כדי לעשות סוג של תיקון ,לעשות שלום (ו-לא,הוא ממש לא בא ממניעים פוליטיים כלשהם. לגמרי לא. שום אידיאולוגיה. פשוט הרגיש צורך להגיע לפה . כל כך בולט לי פתאם,כשאני ממקדת את תשומת הלב בתכני השאלות ששאלתי. כולן סביב נושא השואה. איזו התנייה . ממש שטיפת מוח. תודה לאל שנותן לי את האומץ לבחור לחנך את ילדיי אחרת. לאפשר להם לבחור בעצמם במה להתמקד.

הייתי אמורה ללמד היום את ילדיי את ההיסטוריה של העם היהודי בשואה
והנה,אני מוצאת עצמי,אמא בחינוך ביתי,לומדת מילדיי שלי-לחיות בהווה,לשים בצד את תפיסות השבי שלי,את ההתניה שנתפשת על ידי כברורה מאליה: גרמניה=שואה.

תודה על הלימוד הזה.

הבת הגדולה התחילה ללמוד אנגלית:

אמא, מה זה "אווו מיי גוד"?
הו...אלוהים שלי
"גוד" זה לא "טוב"?
good זה טוב ו god זה אלוהים

וואלה,לא חשבתי על זה אף פעם. מעניין כמה ששתי המילים קרובות זו לזו.
אלוהים נתפס כהתגלמות הטוב...
אהבתי...

אלוהים=אהבה

תודה לך אהבת עולם ותודה לכולכן/ם
(-:

מעניין וחשוב לי לקרוא את מה שאתן כותבות לי.
לפעמים אני לא עונה כי אין לי באותו רגע משהו חכם או רגיש להגיד,אבל אני תמיד תמיד שמחה לקרוא .
השיתוף כאן בחוויות הלמידה שלנו יש לו כמה סיבות . אחת מהן הוא הסיפוק שאני מקבלת מהידיעה שיש מי שנהנה ולומד מהדברים שאני כותבת
אני למדתי ולומדת המון מקריאה של הגיגים פה באתר, אז אם אני יכולה גם לתת,ויש מי שנהנה-סבבה.
סיבות אחרות הן:- השיתוף עם המשפחה המורחבת שגם קוראת אותי כאן,

הכתיבה כדרך לשמר בזכרון את החוויות הטובות שאנו עוברים ביחד בחינוך הביתי שלנו
דרך לעבד את החוויות,לעכל ברובד רוחני נפשי ורגשי את העשייה שלנו במשך היום
דרך לתקשר עם העולם ,לתת ולקבל מידע,(בשעות הלילה- הזמן היחיד שבו אני יכולה להיות עם עצמי בשקט,ללא הילדים)
דרך ליצור קשרים חברתיים עם אנשים שיש לי איתם מכנה משותף רחב,שאנו מדברים באותה שפה וחיים אותן תפיסות עולם (דבר שלא קיים

בסביבה הקרובה שלי).

הכתיבה פה היא גם סוג של מראה-אני פוגשת את עצמי מולכן,מול התגובות שלכן, וזה עוזר לי להבין דברים. המילים שאתן שולחות לי הן סימנים

ואם אני פתוחה באמת לקבל אותן-אז הרווחתי עזרה בהכנת שיעורי הבית שלי. לפעמים הרגשתי שהכתיבה בבלוג הקודם חיים חופש בערבה בלוג משפחה בחינוך ביתי
היא סוג של טיפול,היא הזדמנות לחלוק את הקשיים ולקבל תמיכה והבנה ואהבה. הדף הזה הוא יומן למידה,אז יש תחומים שהם פחות רלוונטים

הכתיבה במחשב מאפשרת לי לחשוב לפני שאני כותבת,לשנות,לתקן-זו מיומנות שחשוב לי לתרגל אותה ב"יבש",לפני המפגש פנים אל פנים
הכתיבה במחשב מאפשרת לי להפסיק באמצע מילה ולהמשיך אח"כ, כאילו רצף השיחה לא נקטע .(בטלפון לכן מתסכל לדבר,כי אני לא יכולה

לסיים אפלו משפט אחד שלם. תמיד יהיה לאחד הילדים משהו חשוב באמצע ,או האוכל על הגז או מליון אלף דברים אחרים שקורים בו זמנית)

אמא,נכון דוד אסף גר באמריקה? וגם מקסיקו זה באמריקה...
כן...
אז הוא יכול להידבק בשפעת החזירים
כן? הוא יכול להיות חולה גם במליון אלף מחלות אחרות,מה הקשר?
כי במקסיקו המחלה הכי נפוצה
אהה... ok...
אני שמעתי ברדיו,באוטו של אבא
ואני שמעתי ב"טום ומוביק" (באתר של brainpop)
טוב,אמא לא שומעת חדשות,אז אנחנו יודעים משהו שהיא לא יודעת
כן,אתם יודעים עוד הרבה דברים שאני לא יודעת
אם היית מקשיבה לרדיו,גם את היית יודעת.
את אומרת תמיד שמכל דבר אפשר ללמוד,אז גם מהרדיו.
כן,נכון,גם מהרדיו אפשר ללמוד הרבה דברים
אבל איזה דברים? רק דברים "רעים",נכון אמא?
לא רק,אבל בעיקר.התקשורת אוהבת לדווח על כל האסונות והפשעים והסכנות. חבל שלא מדווחים יותר גם על דברים טובים שקורים,על מעשים טובים של אנשים,על התפתחויות חיוביות...

הגדולה: חותכת לימון לטחינה ולסלט
בשיחה עם אחיה: אסור להשאיר את הלימון על השיש,אתה לא יודע שזה אוכל את השיש,נכון אמא?
כן,זו חומצה
וואי,אז יש לי רעיון... בואו נטפטף לימון על אבן ונכין קערה. הלימון ימיס את האבן עד שתיווצר קערה. וואי,איזה רעיון גדול... בואו (יוצאים לחצר לחפש אבן מתאימה)
וואי,רגע,רגע, אמא- איזה סוג אבן זה שייש?
השיש שלנו עשוי מגרניט
יש...,אז בואו ניקח אבן גרניט
אתם יכולים לעשות ניסוי גם עם אבן גיר,אולי זה ימיס יותר בקלות,לא יודעת .. צריך לחקור את זה.
אמא,כבר עברה שעה מאז שהתחלנו את הניסוי וזה עוד לא נהיה
כן,טוב,תהליכי בלייה לוקחים הרבה זמן בטבע... זה לא כמו הגחלים שאיתם אתה מכין קערת עץ, להמיס אבן לוקח הרבה הרבה הרבה הרבה זמן.
אוףףףף...

הגדולה לקטנה: את רוצה לעשות עכשיו "שעת ריקוד"? (אחרי שהספיקו לעשות כבר הבוקר "שעת יצירה" ו " שעת בישול")
הבן : " לא,עכשיו אני עושה איתה "שעת לחימה"(לימד אותה לירות בחץ וקשת,הכין לה ערכת חיצים וקשת במידתה הקטנה)

הגדולה רוצה להכין מסטיק. איך מכינים מסטיק? היא ניגשת למחשב ומחפשת בגוגל מתכון. ומה היא מגלה? שחוץ מתפוחים,וניל ועוד כמה חומרי מאכל, המרכיב העיקרי הוא: גומיות!!! (היה כתוב שהכי כדאי לשים את הסוג העבה שקונים באופיס דיפו.)
זה אמיתי?

הקטנה: אני רוצה פלסטר! (שפשוף בכף היד. נפלה...)
אני: לא צריך עכשיו פלסטר. עדיף להשאיר את הפצע פתוח בלילה. כך הוא מחלים יותר טוב. זה לא יזדהם לך במיטה כשאת ישנה...
הקטנה: לא נכון. אני יודעת! כן צריך פלסטר! צריך לשים את הפצע בכוס עם מים חמים וסבון ואז לשים פלסטר. אני יודעת!
אז כן-זו הבת שלי,אי אפשר לטעות. היא יודעת! סימן קריאה!

השבוע החלטתי לכתוב יומן למידה משפחתי בכתב יד,במחברת,לשמש דוגמא לילדיי ולעודדם לכתוב גם.
הלמידה שלי היא בעיקר בלשים לב לתוכן הדברים שאני כותבת אודותם-שיהיו רק חיוביים. זה לא קל לי בכלל. פתאם אני שמה לב כמה אני שלילית ביחס לדברים שונים שהילדים עושים. אפילו ביחס לעצמי. זה שיעור חשוב מאין כמותו, וקשה.
אני מוצאת עצמי כותבת אינטואיטיבי,מוחקת,כותבת ואחרי כמה דקות שוב מוחקת. קשה לי להאמין שאני,אני,כן אני,מזינה את החיים שלי בכל כך הרבה רעל סביבי. רעל של אנרגיה שלילית
וכמה חיובי הרי יש סביב. כל כך הרבה. כמה זה חשוב להפנות אליו את אור הזרקורים.

מה עוד אני לומדת לאחרונה? אני לומדת כמה חשוב להשקיע בזוגיות ולא לקבלה כמובן מאליו. איכשהוא,מאד קל לשנינו להישאב לתפקיד ההורי שגוזל כל טיפת אנרגיה זמינה,וגם כזו שאיננה זמינה. ובכל זאת-ממקום של "אין ברירה",אני לומדת כמה זה חשוב וקיומי עבורי. זה מרגש.
היום פסעתי ברחוב עם בגדיי המרופטים הרגילים . מרחוק רואים את האוטו של אבא מתקרב. אני מיישרת את החצאית,מותחת את הגופיה ,זוקפת גב ועוטרת על פניי חיוך.
בתי הגדולה: מה,לכבוד אבא חשוב לך להסתדר,אבל לא אכפת לך מאנשים ביישוב שרואים אותך ככה?
אני: אבא הכי חשוב.

הקטון שלנו,בן חצי שנה,מתחיל לדבר. המילה הראשונה שהוא אומר בבירור: "מים". די הגיוני בתור ילד שקוראים לו באר,לא?

שמעו והאזינו:

באר בן שנה וחצי ולמד את אחד הדברים המופלאים: לישון

לילה ראשון של שינה רצופה
גם אני שברתי שיא- 5 שעות שינה רצופות. אחרי 10 שנות אימהות אינטנסיבית,טוב להיזכר שזה אפשרי

מדפדפת קצת אחורה במעלה הדף וקוראת שוב את מה שכתבתי אודות החשיבות של לשים לב לחיובי, רק לחיובי.
כמה שזה חשוב,יאללה!!!
וכמה שזה קשה ולא מובן מאליו,בכלל
אוףףףף קשה לי
אני לא עומדת בציפיות שלי מעצמי

אולי אנסה את השיטה של לכתוב 100 פעם במחברת " רק חיובי. רק חיובי. רק חיובי...
לא, רעיון דבילי של מורות מיואשות. אני? שאני אשתמש בשיטות נוראיות שכאלו?לא...
ובכל זאת-איך? איך אני משרישה לעצמי במוח: רק חיובי!רק חיובי! שומעת??? רק חיובי!

בכלל הפסקתי עם הכתיבה במחברת . לקח לי 3 ימים עד שהבנתי שזה דורש ממני יותר מדי
הכי באסה בחינוך ביתי, זה שאם אני נכשלת-אני יכולה להאשים רק את עצמי. אין איזו מורה פוסטמה שאפשר לקלל ולהלעיז עליה שהיא לא יודעת ללמד טוב.
זה רק אני כאן. רק אני. לא מצליחה לקלוט את " החומר הנלמד".
אני צריכה חוויה מתקנת - חיובית כמובן , כדי שאצליח להפנים את השורה התחתונה, וליישם כמובן

חיובי. חיובי. רק חיובי

אמא, את יודעת שאני כבר יודעת לקרוא? (בת ה 4 שלנו...)
כן...

כן. תראי:
תכתבי פה על הדף : " באר אורה"
עכשיו אני אקרא ותראי: " ב... א... ר...... א...ו...ר...ה (אומרת את ההברות באיטיות ,מחקה את אחיה הגדול בשלבי למידת הקריאה שלו)

עדכון ניצוצות למידה שלנו מהתקופה האחרונה:

הקטון-קטון שלנו כבר בן שנה ושמונה חודשים, מתחיל לפטפט, משרבב חלקיקי מילים,הברות: תדה (תודה) , טקטו (טרקטור), קקו (מנגו), בביי (בי-בי- כולל נפנוף יד מרשים)ועוד ועוד.. כל יום נוספות עוד מילים, מחוות ותנועות ידיים חדשות לרפרטואר
הלמידה הכי מרשימה (לפחות אותי) זה שהוא הפסיק לעשות את צרכיו ברחבי הבית ויוצא החוצה לכוון הקומפוסט.אחרי סדרת חינוך הכוללת הדגמה אישית יומיומית- הוא ממש הפנים את הרעיון- שלא עושים קקי ופיפי בקרבת מקום הבית. גם אם הבית הוא האוהל-שליווה אותנו בכמה לינות שטח לאחרונה- הוא יצא מהאוהל, פסע מרחק מה ורק אז בחר מקום לעשיית צרכיו. נעלם מהאופק. שקט סדרתי של יותר מכמה דקות מבהיר מייד שמדובר בקקי. ואז הוא בא לדווח ולבקש שינקו אותו.(לא לפני שהקפיד לדחוף את הקקי לחור שחפר וכיסה בחול)
אני מרוצה מאד. הישג מרשים לכל הדעות.
קרוב-רחוק שואל בתמימות : למה לא בשירותים?
ובכן: כי גם אמא שלו משתינה ועושה קקי בכריעה ליד הקומפוסט?
כי בשירותים זה מסובך לפעוט בגילו לקלוע פיפי בול לחור האסלה? ואז צריך לנקות סביב (מה שאומר בזבוז נייר טואלט ומים וזמן וכוח)
פשוט:
עושים. מכסים.מחזירים לאדמה חלק ממה שנתנה לנו, אחרי שעובר כמובן תהליכי פירוק משך שנה בקומפוסט)
פשוט

בני בן ה 8 וחצי לומד צילום וציור. מתמחה כמובן בציור וצילום ציפורים (איך לא?...)
אחרי תמונה מרהיבה שצילם בחושך- את לילית המדבר שאבא חוקר, הוא מסתובב ומצלם. מנסה וטועה. שוב ושוב ושוב. המצלמה על הצוואר מחליפה את מקומה של רצועת המשקפת,לסירוגין.מעתיק בדיוק מירבי את ציור הציפורים האהובות עליו מהמגדיר ואח"כ מצייר ללא המגדיר כל נוצה ונוצה במקומה , כל מוטת כנפיים בתנוחה-תנועה, מצויירת במדוייק .

בת ה 4 שלנו יצאה השבוע לאוויר העולם הגדול, עצמאית.
השתתפה לראשונה בחוג (ריקודי בטן) במתנ"ס באילת. שעה . סגרה את הדלת ואמרה לי ביי.לכי. זהו . הנה. הגיע הרגע.
ילדה גדולה
הנה, סוף סוף, מתבהר הקשר: כמה שהם צמודים אליי יותר בשנים הראשונות, כך קל להם יותר לשחרר/להשתחרר כשהם מוכנים,אחרי שמיצו את שלב ההצמדות עד תומו, ללא שום הגבלות והתניות

בת ה 10 וחצי לומדת להתיידד עם עולם הספר
בולעת ספרים כמו שלא האמנתי שיקרה לעולם.
אם היתה יכולה- היתה מעדיפה לבלות בחברת בנות גילה, אך בהעדר כל גירוי חברתי כלשהו במדבר הצחיח שלנו, היא מוצאת בספרים/מגזינים עניין חלופי. התפשרות מבחינתה. עבורי זהו נס שלא האמנתי שאזכה לראותו.ילדה שהתחילה ללמוד קרוא וכתוב רק לפני שנה, בגיל 9 וחצי, נלהבת לסוע לספרייה

עוד לימוד שהיא מתנסה בו לאחרונה(בהשראת אמה...) הוא החיפוש אחר קבוצת שייכות חברתית.
ביישוב הקטן בו אנו גרים אין בנמצא חברה אמיתית אפילו אחת. "כולם" רוצים להיות כמו "כולם" , מלחמת הישרדות של ילדים אוכלי אדם.מקובלים שולטים בלא מקובלים.מאבקי כוח מכוערים. בתי לא מתחברת לזה על אף מאמציה.תודה לאל שהיא פטורה מהחוויות האלו יומיום בהסעות לביה"ס ובמהלך היום שם. רוצה "חברות נורמליות".
אחרי שחוותה במפגש השנתי של "באופן טבעי" בפארק הירדן , כזה שפע של אפשרויות, כזה מגוון, כאלו הזדמנויות ליצירת קשר משמעותי עם חברות וחברים שיש לה איתם מכנה משותף רחב, היא חווה ביתר שאת את הבדידות כאן אצלנו- במדבר הטבעי והאנושי.
בלי חברים,בלי תמיכה,בלי משפחה מורחבת, בלי מסגרות שייכות ההולמות את צרכיה כמתבגרת
מדבר
שממה.
בצד הקושי להכיל את הבדידות ,יש במדבר הזה גם משהו מאד מאד טוב- חיבור עמוק ואמיתי ל"אני" האמיתי. הזדמנות להקשבה פנימית, להתבוננות, ליצירה "יש מאין" ממקום של שקט.זמן אינסופי.זמן מדבר.

גם עבורי החזרה מפארק הירדן היתה קשה מנשוא. הפער בין האידיליה למציאות, בין ה"יש" ל"אין" יצר תסכול וקושי להשלים עם הבחירה שלי, שלנו, לחיות במקום הזה.

יחד עם זאת, הקירבה בין האחים, האינטימיות בתוך המשפחה הינו אחד הדברים החשובים והמופלאים ביותר שאני יוצרת כאן. במו ידי, בגופי,בליבי ונשמתי.
כל כולי נשאבת ליצור עבורי את הקהילה שאני רוצה סביבי- בתוך התא המשפחתי.
מה שבתי חווה לפעמים כ"שיעמום", מהווה עבורי פנינת זמן יקרה מפז. אני יודעת להעריך את חשיבותה להתפתחותי. אבל זה לא מפחית מהקושי.

מה עוד אני לומדת?
לומדת לחיות עם הבחירות שלי בשלום.
מנסה.ליתר דיוק.
זה לא קל. בכלל.
מדי פעם מציצים מאחור רגשות האשמה וייסורי המצפון. מנערים אותי ומאלצים אותי להיכנס לאטרף- מרתון לחיפוש ומציאת גירויים – ליצור הזדמנויות של מפגש חברתי, של חוויה עוצמתית,של העשרה אינטלקטואלית, משהו...לא משנה מה... העיקר שיפסיק הזמזום הזה של "משעמם לי".
אז,אז אני מכניסה את כולם לאוטו ויוצאים ליום הרפתקאות. יוצאים אל הלא נודע. בלי לתכנן. בלי לדעת לאן. תרגיל בספונטניות, במתן אמון בעולם שישלח לך בדיוק את מה שאתה צריך.
לעיתים,מדי פעם, אני מצליחה לנשום עמוק,להתרווח בסלון, מזכירה לעצמי שזה בסדר. זה אפילו טוב. הרי בלי החושך איך נדע להעריך את האור?
מזכירה לעצמי שהכל לטובה. מזכירה לעצמי כמה טוב יכול לצמוח מה"שיעמום" הזה.כמו מטה קסמים, לפתע, כמו משום מקום, מגיח לילדה רעיון מדהים במקוריותו. בדיוק רגע לפני שאני כבר מרימה ידיים.
והרי תמיד זה כך:
ישועת השם כהרף עין. רק אחרי שאני אומרת לעצמי שזהו, אני כבר לא יכולה יותר לשאת את המצב- זהו הרגע בו נשלחת היישועה.

כאמא בחינוך ביתי אני נאלצת להעריך את ההישגים של עצמי
אין מורה שמחלקת ציונים או רף שמגדיר הצלחה או כישלון.
יש לי החופש לבחור לבד איך להעריך את הישגיי
איזה כייף זה: אני מחליטה שתמיד אני מצליחה!
אם הצלחתי לשאת את זמזום ה"משעמם לי" ולהכיל אותו, לתת לו מקום להיות , להיות שלמה עם עצמי שזה בסדר. לומר לו ברוך הבא - אז ברור שהצלחתי.
ואם בחרתי לאפשר לרגשות האשמה להניע אותי ומצאתי/המצאתי גירוי/פעילות העשרה כלשהיא - אז גם הצלחתי.
סבבה להצליח,לא?
לדעתי משרד החינוך חייב לאמץ מדיניות חינוכית שכזו
זה עובד
(טוב, חוץ מהפעמים שזה לא עובד... בדר"כ כשיש לי מחזור...או שאני בהריון/מניקה - ההורמונים ...)

בעקבות דבריך הכתובים עלו לי המחשבות הבאות:
נראה לך נכון שהבחירה שלך לחיות מבודדת היוצרת כפיה על ילדיך לנתק מילדים הוגנת?
חשבת מה תעני להם והיה ויגידו די רוצים אחרת? רוצים בי"ס? רוצים חיי חברה?
והיה וכשיגדלו יבואו איתך בחשבון על פגיעה בשנות ילדותם שלא איפשרת להם "כמו כולם" חשבת כיצד תעני להם?
לא שואלת במטרה להתגרות שואלת מסקרנות בעקבות דברים שאת מעלה כאן

ל אמא בחינוך ביתי
מהתגובה שלך רואים שאת לא קוראת את נ ע מ ה הרבה זמן, נכון???
לא יודעת אם בדף הזה או בבלוגים (יש קישורים בדף שלה) של נעמה היא כותבת הרבה על השאלות האלו ואיך היא בחרה ובוחרת להתמודד (והיא אכן מתמודדת ומשתפת בתהליך) איתם.
מהתגובה שלך פשוט ברור לי שקראת רק את הפוסט האחרון....(אני טועה??)

סליחה נ ע מ ה על ההתפרצות, את יכולה למחוק....@}

אענה לך, אמא

ראשית- תודה לך בעבור השאלות. כנראה שאני צריכה לרענן את זכרוני בתשובות.

כפי שציינה טליה טקאוקה, אני כן חשבתי וחושבת, הופכת והופכת בסוגיות האלו מאז היותי אמא.
הכיצד אין באמתחתי איזו תשובת מחץ?כנראה משום שאין אחת כזו.

שום בחירה שנבחר לא תהיה מושלמת. בין כך ובין כך יהיו לילדיי דברים כאלו או אחרים לומר/להתלונן עליי, בדיוק כפי שלי יש טענות כלפי אמא שלי ואני בטוחה שגם לך וגם לילדייך יהיו. (אני רק מקווה שימצאו עד אז חבר/ה טוב/ה לשפוך את ליבם בפניו/ה, ולא יאלצו לשלם לפסיכולוג. יותר טבעי,יותר בריא, יותר פשוט,יותר מחזק, יותר זול...)

הכוונה שלי איננה לשאוף למושלמות אלא לשלמות. אני מייחלת להגיע ליום בו אהיה שלמה לגמרי עם כל בחירה שלי. שלמה במובן של השלמה, של קבלה. הכוונה לתחושה של שקט שתלווה את ההוויה שלי כאם ושלנו כמשפחה.
שהרי הכל בתואם. הכל קורה בדיוק באופן שבו צריך לקרות. הכל אחד.
והיות ואני מאמינה בזה-כל כולי , הרי שלכאורה אין דבר קל מלהקשיב לקול האמונה הזו ולא לאפשר לזמזומים שונים לרשרש מאחורי גבי ולהפריע את שלמותי עם עצמי
רק לכאורה, משום שאילולא היתה לי עוד עבודה- לא הייתי מגיעה לעולם הזה (אלא אם כן הייתי מסוג הצדיקים הגמורים שמלווים את חיינו כאן כדי לשמש דוגמא ולהתוות דרך. ואני לא...)

אני מאמינה גם ש"משפחה כן בוחרים" - ספר מעולה של אמתי מגד. מומלץ ביותר.
אני יודעת שבתי בחרה להוולד לי, בדיוק לי, כשם שאני בחרתי בה. הנשמות שלנו זקוקות אחת לשניה כדי לגדול ולהתפתח יחד.יש לנו ייעוד כאן בעולם הזה
שלשמו אנו כאן, ואני בוחרת לחיות את הייעוד הזה, עם כל הקושי שבו. הרבה יותר קל היה לברוח לאיזו עבודה בשכר במשרד שבו "דופקים שעון" ובסוף היום הולכים הביתה, מנסים להספיק משהו לפני שהיום נגמר.או לעבור דירה ליישוב בצפון שבו עוד משפחות בחינוך ביתי.
ובכן: Zו לא הבחירה שלי. אני רוצה לחיות את הייעוד שלי. אני רוצה לחיות את הקשיים, לתת להם מקום- כי הם שם, ולא לברוח מהם.
איך אני יודעת שהחיים כאן הם הייעוד שלי?
אני יודעת. אני מודעת. אני מתבוננת ומקשיבה לעצמי. יום יום.דקה דקה. קשובה גם לסימנים מהסביבה.
אלמלא היינו צריכים להיות כאן- נועם לא היה מקבל את ההזדמנות לעבוד עם הציפורים במרכז הבינלאומי באילת, ואני לא הייתי זוכה לממש עצמי כאמא בחינוך ביתי, וילדיי- הם לא היו גדלים להיות מי שהם, לא היו מודעים ליכולת המדהימה שלהם למצוא עניין מתוך עולמם הפנימי. מגיע לכל אחד מאיתנו כהורים,אשר הם קודם כל בני אדם בזכות עצמם לממש את עצמנו וייעודנו. זו לא רק זכות אלא חובה. ילדיינו יקבלו מכך הרבה . הם יפנימו את המסר- שאדם ראוי שיעסוק בעבודה שממלאה אותו אושר (גם אם לאישתו וילדיו אין מענה חברתי שמתאים להם בסביבתם הקרובה ובאופן יומיומי)
וחוצמזה- יש המון רווח מסוג אחר, שאינו חברתי, שהחיים כאן מזמנים פה. המון. המדבר, זמן המדבר, השקט, הטבע,החינוך הביתי שלנו כפי שהתהווה בשנים האחרונות ועוד... אפילו למרחק מהמשפחה המורחבת ומעגל החברים הקרוב יש יתרונות: יש לנו למה להתגעגע...
ותמיד אפשר להחליט שעולים צפונה לקצת, ותמיד טוב לחזור...

יש לי חברה שגרה באזור המרכז והם חלק מקהילה גדולה של משפחות בחינוך ביתי. היא מתלוננת שמרוב שיש כל כך הרבה פעילויות- כל יום אולי 3 הזדמנויות שונות של גירויים: סיורים לימודיים במוזיאונים ומכוני מחקר,מפגשים חברתיים,חוגי העשרה ןעוד ועוד ועוד שהיא חיה כל הזמן עם תחושת החמצה - של מה שהפסדנו לעשות בגלל שבחרנו ב x ולא ב y . צרות של עשירים, כן... איך שאני רואה את החיים האלו- הם לא שונים בהרבה מהמרתון של החברה הנורמטיבית. אז הילדים לא לומדים בביה"ס ממוסד, אבל עדיין- הריצה המטורפת אחרי גירוי חיצוני במקום ההקשבה וההתבוננות פנימה,איפה איכויות החינוך הביתי אם הם כמעט לא נמצאים בבית?

לא הייתי מחליפה את הצרות שלי בשלה. טוב לי עם הבעיות שלי. אני מכירה אותם מזה שנים והם העבודה האמיתית שלי.

המרתון אחרי הזדמנויות חברתיות בחוץ, בהכרח בא על חשבון השקט להיות קשוב לעצמך. לדעת מה נכון לך, וזה ניתן להשגה רק כשאתה מספיק זמן עם עצמך, לבד. "זמן מדבר"

וכעת, אתייחס לתוכן שאלתך:
זה לא שאין כאן מספיק חברה אנושית או הזדמנויות ליצירת קשר בינאישי. לא, לא חסר.
יש ילדים ביישוב ובאזור כולו.כל יום אחרה"צ, מ 4 עד 7 פועל מועדון לילדים, ללא תשלום, עם מדריכה ופעילויות והכל. יש חוגים במתנ"ס, יש מפגשי היכרויות עם שכנים ביישובים הסמוכים, יש את הבריכה והאמפי ומגרש הכדורגל, יש...
העניין הוא למצוא חברה שאתה מתחבר אליה, כזו שנרקמים עמה יחסים הרמוניים, כאלו שזורמים בטבעיות ונינוחות. כאלו שיש לנו איתם מכנה משותף רחב.
הבדידות איננה תמונת מצב מחוייבת המציאות. הבדידות היא תחושה שאנו מייצרים לעצמנו, בעצמנו.
עבורי, הבדידות, או ליתר דיוק- ההיבדלות, עוזרת לי לשמור על הבועה שאני רוצה לחיות בה, מוגנת בתוך עולם הערכים שלי. מי שרוצה להיכנס- סבבה, בואו, בכייף
אבל יש מנגנון שונות חיצוני שמופעל אוטומטית, כדי לסנן כניסת אנשים שאין לי עניין בקשר בינאישי עמוק עמם
לילדיי יש מנגנון משלהם, שונה משלי. אני אמנם מודעת להשפעה שלי עליהם כמודל הורי לחיקוי, אבל להם יש מנגנון שונה ובחירות שונות, לכל אחת ואחד מהם.
בתי לא מתחברת לילדים כאן ביישוב, אבל היא בהחלט מאד מתחברת לקהילת ילדי החינוך הביתי. הם מתקשרים באופן יומיומי ובתדירות גבוהה באמצעות האתר של "באופן צעיר", בטלפון, במייל וגם במפגשים אמיתיים. אמנם אין כאן הרבה באזורנו, אבל יש.. מדי פעם ...רק לפני שבועיים חזרנו מפארק הירדן- וזו היתה חגיגה של שפע חברתי אידילי משהו. חבורת הילדים נעלמה מעינינו- המבוגרים, וניהלה חיים משל עצמם. היה אושר גדול
אבל כמו שכבר אמרתי- ללא החושך, איך נדע להעריך את האור?
אז חזרנו למדבר שלנו ובאמת קצת (קצת הרבה...) חשוך פה מבחינת השפע החברתי שאנחנו אוהבים להיות עמו. קצת הרבה. אז מה?.... מתמודדים!
עכשיו בחגים יצא לנו להיפגש יותר. גם עם משפחה מורחבת- ארועים משפחתיים וכאלו.

טוב,הבוקר הגיע ,הילדים התעוררו , וכך גם שגרת יומנו החדשה
מי יודע מה יילד יום
נסתרות הן דרכי האל

כנראה שמיציתי את המונולוג הארוך הZה
מקווה שעזרתי במשהו, לפחות לעצמי...

שנה טובה וגמר חתימה טובה
נעמה

הבת מלמדת את הבו את המשחק "המלך אמר"...
נגיד אם אם אומרים "המלך אמר להרים ידיים" אז אתה צריך להרים ידיים או "המלך אמר לקפוץ על רגל אחת", אז אתה צריך לקפוץ על רגל אחת
הבן: למה אני צריך לעשות מה שהמלך אומר?

ככה מגדלים אנרכיסט

ואני: מה שאני למדתי מאז שבן הזוג עזב את הבית ותבע גירושים: לפתוח סתימות בכיור,להחליף מנגנון צילינדר לדלת,לקדוח חורים בקיר,להעמיס ולפרוק,
נשאר לי רק להשתין על האסלה ודי...לא?

רציתי לתעד כמה קטעים שהעלו חיוך על פני ואז נזכרתי שפתחתי פעם את הדף הזה,אז הנה אני פה לעדכן ברסיסי הווה:

הקטנה קיבלה במתנה מסבתא dvd של דורה ואוהבת לצפות בו שוב ושוב. גם אחיה הגדול נשאב לעיסוק-כי הוא מתמכר בשניות למסך הטלווזיה (למסך,כי טלווזיה אין לנו...). במהלך נסיעה חזרה הביתה הבן שר בקול את ה"הימנון" היומי: דורה , דורה, דורה"... ואז הקטנה שנרדמה מתעוררת וכמו שעון קוקיה מוסיפה לשיר את הסיומת: "החוקרת". היה משעשע, כאילו דורה ליוותה אותה בחלום וקפצה למשמע שמה בהתעוררות מיידית

ביקור בחווה האורגנית במרחביה.(למטרת קניות, אבל כידוע - המטרות מתבהרות רק בדיעבד כי כשנותנים לחיים לזרום עם ידיים פתוחות ללמוד,להכיר,להיפתח להזדמנויות _קורים הרבה דברים בעלי ערך שלא תיכננו כלל).
שתי נשים חרוצות וחביבות עובדות קשה במקום המקסים הזה שהקימו.
אחרי שבביקור הקודם הקטנים יצאו לקטיף עצמי של הירקות וקיבלו כל מה שקטפו במתנה (טעמנו קישוא קטנטן חי,ממש טעים. למדנו שאם הם קטנים -הם מאד טעימים לאכילה חיים) , הפעם גם הגדולים רצו להצטרף . ראינו איך נראיית חזרת ואיך מכינים אותה לבד ,למדנו כמה השום בריא הרבה יותר כשהוא טרי,למדנו שטעים לשים את עלי ופרחי החרדל בטחינה, ואיזה יופי גדלים הארטישוקים
הגדולה הופתעה לגלות שהעובדים בחווה מוציאים את העשבים בידיים ובכלל לא מוציאים הכל-העשביה גדלה לצד הירקות וזה לא כזה נורא ואפילו טוב מאד-כי גם את ה"עשבים" אוכלים. וזה שהכל משתלב יחד וכל הצמחים חיים בשלום זה עם זה... הבן אומר למלווה שלנו: "את יודעת,גם את הגדילן אפשר לאכול" כן, היא יודעת.הגדולה שואלת אם גם אותו הם מגדלים כאן בחווה. לא. הוא גדל לבד. אם מוצאים ומוציאים את הגדילן כשהוא קטן-עדיף,כי הוא גדל מאד אח"כ ומשתלט על השדה וקשה להוציא אותו כשהוא גדול,אז מה שכבר גדל הם משאירים ככה.
למדנו על עבודה עברית-בעמל כפיים נשי,למדנו על פארמקלצ'ר שמכבד את גידולי הבר כמו את גידולי הירקות למכירה,למדנו על נדיבות והכנסת אורחים

הגדולה התחילה היום ללמוד על צמחי מרפא עם "מכשפה" מקצועית, שיעור פרטי.(לוטם מרווני , מי שמכיר ) בדרך חזרה מספרת על זה שהיא צריכה להגיד לסבא שגינג'גר ו (שכחתי מה עוד) עוזרים לסכרת. קיבלה שיעורי בית לרקוח משחה להקלה על ריפוי הפצעים שעל ידיה.
גם אני מתרגשת מהמחשבה שבקרוב אלמד גם אני ממנה
טוב,אני לומדת כל הזמן... אבל צמחי מרפא זה מעניין באמת...

משחקים "ארץ-עיר" . כשמגיעה האות ג הגדולה אומרת: "גרון" . הקטנה: "לשון"

בעקבות ייסורי מצפון זמניים של אמא בחינוך ביתי שנתקפה הרהורים על כך שילדיה לא לומדים מספיק, אני מנסה למסד "שעת למידה" בבקרים שבה כל אחד קורא/כותב/יוצר/עובד על משהו. מנסה. לפעמים. רוצה לנסות...הבן קיבל חוברת עבודה בגיאוגרפיה: "איך לקרוא מפה"(אין לי מושג איך ומתי הגיעה אלינו החוברת הזו, אבל היא כאן כבר זמן מה,מיותמת וזנוחה על המדף). הוא מתחיל לקרוא ולענות על השאלות בשורה שמתחת. בפרק על רוחות השמיים יש שאלה: "איפה נמצאת השמש" הבן כותב: " בחלל החיצון" . הכוונה היתה כמובן לכוונים: צפון-דרום-מזרח-מערב
מבינה שכנראה אני צריכה ליידע אותם שיש דבר כזה שנקרא "הבנת הנקרא"- שהם אמורים לענות על מה שכותב החוברת התכוון ולא על האסוציאציה הראשונה שעולה בראשם. או שכן.. לא יודעת..
פעם (לפני משבר הנישואין ) ידעתי כל כך הרבה. תמיד קיננה בי תחושה של ידיעה פנימית עמוקה שבנתה את אישיותי וביססה את בטחוני בעולם.
לאחרונה מציפה אותי כל הזמן תחושה שאני לא יודעת כלום. כלום כבר לא בטוח ולא ידוע באמת. הכל ראוי לבדיקה ומחשבה,לספקות.
אני לומדת לדעת כמה אני לא יודעת. זו למידה חכמה.
בקיצור-חזרה לסיפורי חוברת הגיאוגרפיה: בתחילת הדף,לפני שמגיע שלב השאלות והתשובות(קווים ריקים שמחכים למילוי) , יש הקדמה של כמה שורות: סיפור על ילד בשם דני שיצא לטייל ועמד פה והלך לשם וכו"...- טכסט ארוך שייגע את בני (שהתעצל כמובן לקרוא עוד כמה שורות) והוא אומר בביטול: " בלה... בלה...בלה...
כאן הצפון וזהו.מה הבעיה. בשביל מה כל הסיפורים האלו...
ואני-נשארתי המומה: הצחיק אותי שהוא משתמש במילים האלו(בלה..בלה..בלה), הוקסמתי מהידיעה הפנימית שלו את כווני רוחות השמיים. הרי את זה לא לומדים מחוברת עבודה. את זה צריך לתרגל באין ספור שיטוטים וטיולים בטבע,בשטח,בנסיעות,בחושך,באור,לאור הירח,בליווי הכוכבים,וכו"...

אבא מספר לבן שעמיתיו למקצוע-צפרים מקצועיים מהשורה הראשונה ניגשו וסיפרו לו בהתלהבות שיש ילד אחד ברם-און שאלוף בלמצוא ולזהות ציפורים נדירות". הבן שלי,אמר אבא בגאווה...
הבן החליט שהוא נפתח לערוצי התפתחות מקצועיים חדשים: מצפרות,דרך צילום ,להתמקצעות בפרפרים. תופס,מזהה,מצלם,משחרר,מתבונן,רודף וכך הלאה..
"אני אהיה צלם טבע כשאהיה גדול. "

ומה למד הקטון שלנו השבוע: לגלף (גזר)
יושב מרוכז בתוך בועה: (ארגז קרטון בדרכו למיחזור),עם סכין חדה ומגלף
מגלף,אוכל,מגלף,אוכל...

הגדולה מבקשת אישור ללכת עם חברים בערב: (יש כאן חבורה של 10-20 חברה, מגובשת, של בני ובנות גילה.(יצאה איתם השבוע למחנה של יומיים-עם תנועת בני המושבים ומצטרפת לפעולות השבועיות עם המדצ"ים)
"קונים" פיצה,אמרה. אפשר בבקשה 15 ש"ח,כל אחד משלם קצת ומזמינים.
אני נשארתי מבולבלת: הנה זה מגיע. יש לי מתבגרת ואני צריכה עכשיו לבדוק לראשונה עם עצמי איך אני מתייחסת לבקשות הנלוות להתגודדות ב"חבורה"
את יכולה ללכת,ברור, אבל לגבי הפיצה-לא נראה לי. את יודעת שאנחנו לא אוכלים דברים כאלו...
והנה-הופה-צצות המחשבות על הנזקים שאני עשויה לגרום לה בגלל שריטות הרגישות שלי למזון מזין , והרי ההיבט החברתי כאן הוא מה שקובע. תני לה וזהו. שחררי. לא,לא בטוחה. זה יהיה פתח מעכשיו לעוד ועוד וגם ככה היא עכשיו מתמרדת בדרך שלי, אבל אם אכפה עליה-זה רק יגדיל את הצורך למרוד
בקיצור-מחשבות לכאן ולכאן,מכל קשת המחשבות האפשריות, כולל לקינוח (איך אפשר בלי...)ייסורי מצפון ורגשות אשם שכמובן שלא תורמים לכלום
בסוף אני מחליטה ומודיעה לה כשאני שלמה עם ההחלטה,לגמרי.: "כן ללכת עם חברים. לא לכסף לפיצה"
את ילדה גדולה ויודעת שאת מחליטה עכשיו על הבחירות שלך מה לאכול-בעצמך. יודעת מה אני חושבת,אבל את בוחרת את הבחירות שלך וכך צריך להיות. גם אני בוחרת את הבחירות שלי ועכשיו אני בוחרת לא לבזבז כסף על קניית מזון שאינו מזין. תעשי מה שאת רוצה.
הלכה. לא בעצבים. לא בכעס. פשוט הלכה . בהשלמה. קיבלה את דבריי בבהירות ויצאה לדרך.
אני נותרתי עם התהיות :מה יקרה עכשיו: האם תמרח אותם בהתחמקות של "לא מצאתי את אמא שלי אז אין לי כסף" או כל ניסוח אחר שיוציא אותה מהסיפור הזה בלי לצאת שונה, האם תשתתף בפעילות אבל לא תאכל, האם תתחמק מהפעילות בתירוץ אחר,האם תשב שם ותסביר באומללות שהיא לא אוכלת "דברים כאלו". לא. אף אחד מאלו.
סוף טוב,הכל טוב:
החבורה מתמקמת מול ביתנו ומתפתח דיון מה עושים
רעיון הזמנת הפיצה ירד מהפרק כי הבת שלי לא יכולה להשתתף.איזה ילדים טובים וחמודים. הם ממש התחשבו בה . לא החרימו את השונות שלה אלא התחשבו בה, ויותר מכך-נתנו לה להוביל (תכף תשמעו מה היה)
אני במקרה במקרה (טוב,שום דבר לא במקרה באמת,השגחה פרטית תאמר אחותי החרדית או יד הגורל או הייקום או איך שלא תקראו לזה...) יצאתי החוצה לכוון הרחוב אחרי הקטנטן שלנו שדהר לכוון ההמולה
בתי משתפת בהשתלשלות העניינים עד כה: ילד אחד הציע לשלם במקומה אבל היא מסבירה שזה לא עניין הכסף אלא הבריאות. ילד אחר הציע להביא פיצה מוכנה מהפריזר בבית שלו וככה זה לא יעלה כלום. זה עלה לאמא שלך כשקנתה את זה , היא אומרת...
ואז אני מציעה אם הם רוצים אולי להכין פיצה לבד,מהקמח המלא והאורגני שלנו, ויש לנו גם רסק עגבניות אורגני ואפשר לשים זיתים וכאלו
כן,כן,בואו,יאללה,מגניב
אפשר לעשות מדורה או לשים את המחבט ההפוכה שאנחנו עושים עליה צ'אפטי
כן,מגניב,יאללה
לא,מה נתחיל עכשיו להכין פיצה?... נשמע קול בודד שמייד הכניעו אותו קולות אחרים: "זה נשמע ממש כייף לעשות משהו חדש שאנחנו לא מכירים. בואו ננסה ונעשה. בא לי דווקא מדורה , איזה כייף,נכין פיצה לבד... יאללה ,בואו...

וכך הפכה השונות שלנו למוקד משיכה והנאה צרופה. חבורה של 15 חברה בנו גילה של בתי נכנסה למטבח הפיצפון שלנו (שאגב לא נאמרה אף מילה על הקוטן שלו-זו רק התחושה שלנו...,למרות שרוב הבתים כאן ענקיים ממש)
ובהתלהבות לשו ומרחו ועשו-הכל לבד. לא התערבתי בכלל. כלום. ילד אחד רץ הביתה להביא קופסת שימורי תירס ואחר הביא פטריות וזיתים.
ייש שמרים? לא צריך. עדיף בלי. יש גבינה? לא,לא חייבים... (טוב,הם כן היו חייבים אז ילדה אחת יצאה להביא מעט מהבית שלה)
שישו ושימחו. אצלנו בבית,בזמן שבאר ישן. תאמינו לי-אין לי מושג איך החיים מסתדרים ככה -משתלבים בהרמוניה. אולי כששלמים עם משהו-אז גם הסביבה שלמה איתו.
טוב,תלוי איזו סביבה.. בבאר אורה אין מצב שזה היה קורה...

בזמן שהפיצה נאפתה הם יצאו למרפסת ושיחקו אמת או חובה. איזה ילדים.
לזה קוראים נחת.
אמא של אחד הילדים מתקשרת לשאול מה קורה. הסבירו לה והיא מבקשת להודות לי על ההשקעה. כל הכבוד לך. ממש תודה.
להודות לי?
אני צריכה להודות
להודות על המקום הזה , על הבן שלה שקיבל את השונות שלנו בכזו התלהבות ושמחת יצירה ורצון ללמוד ולהכיר (אגב,גם חבר של הבן שמבקר אצלנו הרבה לאחרונה מדווח על "זה דווקא טעים אבוקדו. אף פעם לא טעמתי")
להודות על האנשים כאן שכל כך מקבלים ומעריכים את העשייה שלנו (שזכתה לכל כך הרבה גנאי בחיינו בבאר אורה)
להודות על הבת המדהימה שלי שבבטחון ואומץ בחרה לחשוף את השונות שלה והתמודדה איתה בכזו גבורה ויצירתיות ("אני מרגישה שכולם אוהבים אותי" כך אמרה כשחזרה מהמחנה של התנועה)
להודות על המעבר לכאן והשינוי בחיי החברה של ילדיי
להודות על השפע שאנו זוכים להינות ממנו,יום יום ושעה שעה
ו-כן! המטבח הפיצי פיצי שלנו מלא בשפע. כל כך מלא שהיה לו מקום להכיל חבורה של 15 בני נוער שמחים וצוהלים
להודות על הבית הזה -על המטבח שהוא גם פינת האוכל וגם הסלון ופינת המחשב והספרייה וחדר המשחקים
להודות.
אני מודה.
על משקל "דירה להשכיר" : הבית קטן וצר,אבל השכנים טובים בעיני"...
בקיצור-האמא הזו התקשרה להודות לי.על ההשקעה שלי בילדים עם האורגני והכל.ואיך את לא מפחדת מהבלגן..
מפחדת?
אין בי פחד.
אני לומדת. באהבה
ויש כאן מספיק אנשים טובים שליבם פתוח להעריך את הלמידה הזו.את העשייה שלנו.

טוב,יצא מגילה ארוכה הסיפור הזה, מילא...

לומדים ערבית

מורתנו הנחמדה שבימים כתיקונם מגיעה אלינו הביתה כל שבוע ומלווה את הלמידה של כולנו יחד, הפעם בחופשת מחלה , שואלת אם זה יהיה בסדר אם אנחנו נגיע אליה הביתה.כפר סולם (כפר ערבי ישראלי ליד מרחביה/עפולה)
סבבה,בטח,יופי,נהדר. אנחנו אוהבים הרפתקאות. חינוך ביתי במיטבו -לומדים בכל מקום ובכל זמן.ביקור בבית בכפר הערבי מרתק הרבה יותר מספר לימוד/מחברת ועיפרון/קלטת מדוקלמת
שיעור פרטי שלנו כמשפחה הופך למפגש משפחות רב תרבותי: הדוד,הדודה,הסבתא מצד האם,החמה-מצד האב,האחיינית,הבעל שאחיו הוא הבן של...
בקיצור-כולם יחד, מתקבצים בסלון רחב הידיים (שגדול יותר מכל הבית שלנו כולו),מדברים חצי ערבית חצי עברית
שפה אחת: שפת הלב הפתוח,שפת הנשמה שמוצאת נקודות חיבור משיקות בין חיינו וחייהם
הם מתפעלים מהקשר הטוב בין ארבעת האחים, מהמוטוריקה העדינה של ילד בן שנתיים החותך תפוח עם סכין חדה, מאמא שלו- שמאפשרת ורגועה באורח פלא נוכח הסכין האחוזה בידו,מהחינוך הביתי,מהחשיבות שאנו מקנים ללמידת השפה הערבית-עוד לפני השליטה בעברית על בוריה ובוודאי שלא באנגלית.
אנחנו נהנים מהשיחה הקולחת והכנסת האורחים החמה והנדיבה. הסבתא רבה מביאה בצק ולשה עם הילדים את הבצק לפיתות. הקטנה מורחת שמן זית,הקטנטן מפזר זעתר . הסבתא השניה מגישה לי במתנה עלי עכוב שקטפה בהר ומסבירה לי איך להכין את התבשיל המסורתי שלהם
המורה שלנו מראה לבן הגדול איך משוטטים בתוכנת המחשב

לומדים ערבית מדוברת, מהחיים

לומדים ערבית:

כביר-גדול
זריר-קטן

הבת : "ביתנה זריר" (הבית שלנו קטן)
הבן: "באס קלבנה כביר" (אבל הלב שלנו גדול)

לזה קוראים נחת...

למידה

"אז מה עשיתם /למדתם היום? "
שאלת מליון הדולר שסבתא/סבא/דוד שואלים את ילדיי , מנסים לקבל עליה תשובה יום יום ואיכשהוא לא מוצאים מענה שמספק אותם. ואז מסתכלים עלי במבט של " נו,אולי תספרי את מה עשיתם היום? או שגרוע מכך: מבט המבטא דאגה נוכח העובדה שאנחנו מבזבזים את זמננו ללא מעש,ללא למידה משמעותית.

ומהי "למידה משמעותית"?
למידה משמעותית בעיניי היא כזו שמקורה בצורך פנימי אמיתי לחקור/לגלות/לשאול שאלות ולמצוא תשובות , כזה שעולה מתוך נסיבות החיים ,אשר מתלווה אליו בהכרח איזושהיא חוויה/התנסות
כל עוד רסיסי המידע לא עברו דרך המסנן האישי הפנימי,דרך תהליך יצירה,הפנמה ועיבוד –לדעתי אינם ראויים להיחשב למידה משמעותית
וגם אם איננה כזו-יש לה ערך מעצם קיומה. שהרי לכל דבר שקורה יש סיבה.גם בהיה בחלל ללא מעש יש לה קיום ראוי: היא חלק מתהליך המוכנות שלנו לקלוט ידע חדש.
ואין זה אומר שילדיי ואני איננו נחשפים גם ללמידה שאינה משמעותית,בוודאי שכן.
בין אם מדובר במידע/ערכים/מיומנויות שלי חשוב להעביר להם(והם לא בהכרח מתחברים או מעוניינים להפנים), ובין אם מדובר בידע שאנחנו נחשפים אליו דרך אחרים בסביבתם הטבעית:אנשים אחרים,מפגשים חברתיים,סרטים,ספרים,טיולים,שיחות...

ציטוט של בשמת א : "הלימוד האמיתי לא מתרחש לפי המיתוס, שעומד מורה ושופך חומר למוח של התלמיד... הלימוד האמיתי מתרחש ביניקה של קצת ידע - והמון המון תהליכים פנימיים שמעבדים את הידע הזה "

ועוד ציטוט של אמא בבית : אם לוקחים ילדים וסוגרים אותם בחדר כיתה באמת צריך לבוא ולהכניס לתוך החדר את החומר כי איך הם ילמדו אחרת כשהם סגורים ומנותקים מהחיים?
אבל אם מלכתחילה לא לוקחים את הילדים מתוך החיים, לא צריך להכניס להם שום דבר כי הם בתוך העולם והכל מלא וגדוש. צריך פשוט לא להפריע להם להקשיב לעולם ולעצמם.
זה לא פשוט, לא להפריע.

למידה משמעותית בעיני היא כזו שהאדם הלומד אותה (בין אם זה מבוגר או ילד) מתרגש מהגילוי,מהחשיפה לחדש, ובאמת רוצה לצייד את עצמו ברסיסי הידע הזה.
כדי שהידע יהפוך למידע הוא צריך לעבור "מ" , כלומר-מרובד של משהו חיצוני שנחשפת אליו למשהו פנימי.

עד כאן האני מאמין האידאולוגי

ומכאן,למציאות
למה יש פער בין האידאל למציאות?
כי ככה זה. יש פער. אצלי לפחות.
יודעת ש "המציאות היא החלום האולטמטיבי" , אבל לכולנו יש את הזמזום הזה מאחור שנושף שוב ושוב בערפך ,מזכיר לך שיש לך מטען של תפיסות שבי ונורמות תרבותיות חינוכיות שגדלת עליהן וגם אם אתה מאד רוצה להיפטר מהן/להחליפן/לחדשן, הן שם ברקע
(מתי יותר ומתי פחות,תלוי כמה אנחנו ממוקדים ומדוייקים לגבי מי שאנחנו רוצים להיות וקשובים למודעות הגבוהה שלנו)

ייעודנו כאן, בעולם הזה, הוא לצמצם את הפער תוך עבודת תיקון המידות , עד שנתקרב למצב שבו אנו חיים בשלמות עם היותנו מי שהיננו,חיים את הייעוד שלשמו ירדה נשמתנו לעולם,חיים בתואם עם מה שצריך לקרות, לומדים את השיעורים החשובים באמת של החיים

היות ואני מאמינה גדולה ביצירת מציאות,אני מנסחת כעת את דבריי מתוך מודעות לבחירות שלי:
אני בוחרת היום לשחרר יותר ויותר ציפיות לשליטה בעתיד חיי וחיי ילדיי
אחד מתוצרי הלמידה של משבר הזוגיות שחוויתי בשנה האחרונה (עם עזיבתו של בן זוגי את הבית ופירוק התא המשפחתי המקודש),הוא ההכרח להפנים את העובדה שאין לנו באמת שליטה על מה שיקרה בעתיד. האחריות שלנו מוטב אם כך שתתיחס רק להווה.
זה חדש עבורי-ההתנסות בלשחרר,בלזרום

ציטוט של אורנה שפרון: "מצאתי שהמצפן החינוכי שלי הוא ההתאמה של הדרך להווה -
אני משתדלת לכבד את ילדי בהווה, לא כדי שיכבדו אחרים בעתיד, אלא, כי ראוי בעיני לכבד כל אדם באשר הוא, כאן ועכשיו.
אני משתדלת לאפשר להם חיי חירות, לא כדי שיהיו חופשיים בעתיד, אלא כי אני מאמינה שלכל אדם הזכות לחופש בכל עת.
אני משתדלת להענות לצרכיהם, לא כדי שיהיו מאושרים בעתיד, אלא כי אני מאמינה להם שהם מבטאים את צרכיהם בכנות, ותפקידי כאמם להענות להם.
ומכאן, חוסר ההסכמה שלי עם דרכי הלמידה המקובלות - הן נענות לצרכי האדם בעתיד חייו ולא בהווה ילדותו, וזוהי תמצית "תפיסת השבי" - ההתכוננות הבלתי נגמרת לעתיד על חשבון ההווה.
ולכן אין להם מקום בחיי.

כמה ציטוטים שלמדתי מנעמי בן שטרית במפגש מודעות נשי בנווה איתן, בנושא "שליטה ושתלטנות":

כל זמן שיש מוכנות להקשיב לזולת אך אין מוכנות לקבל את הזולת או להתגמש על התוצאות מתקיימת שליטה

כאשר אין חיבור פנימי נכון ואין מודעות, האדם מפתח רצונות הנובעים מהאגו כגון:

רצון הישגיות כלפי האחר, פחדים, חוסר אמון, פזיזות, חוסר סובלנות וחוסר הבנת התהליכים המתרחשים בבריאה ובחייו האישיים.
רצונות אלה יוצרים דיסהרמוניה בינן רצונו לבין מגמת ההתפתחות הכוללת.
התוצאה יכולה להתבטא בקשיים , מאבקים, חוסר הצלחה וחוסר הגשמה אישית.

כאשר מופרת ההרמוניה האדם הלא מודע ינסה לשלוט במצב על ידי חיזוק ההתנגדות לאחר, ונסיון להשליט את רצונו ביתר כוח.

הוא יאשים את האחר בחוסר ההרמוניה וימצא צידוקים לרצונותיו ודעותיו.

כאשר מופרת ההרמוניה האדם המודע לוקח אחריות על חוסר הדיוק של רצונו.
הוא יבין כי הוא הפר את ההרמוניה ועליו לחפש ולחזור לנתיב המדוייק לו.
הוא לא יתלה את האשמה באחר וברצונות האחר, אלא יבדוק את מהלכיו ואת הרצונות אשר הוא הביע שהובילוהו לחוויות הנוכחיות.

שליטה מובילה למצב שבו הרגש אינו מאוזן ואין יכולת להכיל, לקבל, ולאהוב את מה שבנמצא.

כשהאדם אינו מאמין כי הוא תודעה אישית בוראת כחלק מתודעה כללית בוראת (אלוהות), הוא ינסה לשלוט בהתפתחותו מתוך מניעים ארציים בלבד ומבלי לבדוק את הסיבתיות להיותו קיים ולחוויות הפוגשות אותו.

מצב זה מוביל לכך שהאדם מנסה לשלוט בחוייו בכלים של רגש וחומר ואינו מפתח כלים תודעתיים שדרכם יוכל להבין ולכוון את חייו.
אדם הנמצא במצב של אמון כלפי הבריאה, יאומר כי הכל לטובה וכי מכל חוויה שהוא יוצר לעצמו הוא יוכל ללמוד ולהתפתח.
הוא ידע כי מתוך שהוא חלק מהבריאה הכוללת יש בידיו (בתודעתו) כוח בריאה והרס.

שליטה שלילית היא זו אשר קובעת באופן נוקשה את הכיוון הרצוי ללא יכולת הכלה של של אפשרות שונה.

למשל: " אני לא יכולה לקבל או להכיל את האפשרות שרצונו של ילדי/בן זוגי/חברי יקבע את שיתוף הפעולה בינינו.

שתלטנות מובילה למצב של ניתוק רגשי וחוסר הכלה והבנה של האחר והמצב.

שליטה חיובית:
כאשר אנו נבקש לכון את חיינו בצורה זורמת וחיובית , נוכל לפתח מיומנויות תודעתיות שדרכן נשלוט על מהלך החוויה.
פיתוח המיומנויות דורש הבנה של מהות הבריאה וההרמוניה הבריאתית.

שליטה חיובית מתחילה בהבעת רצון להתפתחות והרחבת המודעות.
הכיוון הזה מוביל ללקיחת אחריות על המצבים והחוויות שלנו.
לקיחת האחריות מאפשרת למידה ושינוי פנימי.
השינוי הפנימי יוביל למצב שהמציאות החיצונית תשתנה.

השליטה החיובית מעניקה לנו תחושת בטחון בסיסית שאינה מוטלת בספק.
כאשר אנו בתהליך שמטרתו לייצר שליטה חיובית בחיינו אנו חווים סיפוק מעצם ההתפתחות והלמידה המתמדת.

מאפיינים אישיותיים של אדם בעל שליטה שלילית:
חסר סבלנות, פזיז, נוטה להאשים, ביקורתי, קורבני, חסר בטחון פנימי, מניפולטיבי, בעל תקשורת הכוללת הסתרה ו"שקרים לבנים", לחוץ, נוטה להיפגע, נוטה לכעוס, בעל רמת הישגיות גבוהה, בעל רצון להיות צודק, רודף צדק, נוטה להתערב ולהביע דעה בעניינים
של אחרים, מתקשה לשחרר נושאים מהעבר, בעל דרישות מהסביבה.

אדם בעל שליטה חיובית:
סבלני, לוקח אחריות, בעל מודעות עצמית וקוסמית, בעל תקשורת נקייה ופתוחה,
קשוב, אינטואיטיבי, רגיש אך לא רגשן, אינו מתערב בעיניי אחרים, מכיל, מקבל, מאפשר, סלחן, רגוע, נותן אמון, שמח, ממוקד בהתפתחות אישית ופנימית, בעל גמישות מחשבתית.

מתוך ההבנה הזו שהפנמתי , אני משתדלת לצמצם ציפיות להישגים/תוצרי למידה של ילדיי. משתדלת להתרכז בחוויה,בהוויה של הרגע הזה,רק הזה.
ומה בין כל ההצהרות המפוצצות האלו ובין גישתי בנושא למידת הילדים?

אני מוצאת עצמי נעה הלוך ושוב,קדימה ואחורה,ימינה ושמאלה,מעלה ומטה
מנסה,טועה,בודקת- עד כמה לאפשר לילדיי חופש בחירה מלא לגבי תהליך הלמידה שלהם ועד כמה זו אחריותי כהורה להדריך,ללוות,לכוון,לייעץ,לספק גירויים,לזמן הזדמנויות נגישות ללמידה

כאן,שוב,מוצאת פער
פער בין ההבנה התפיסתית-אידאולוגית (הבחירה לאפשר לילדי להיות אחראיים על תהליך הלמידה שלהם-החל בתכנים וכלה בתדירות,שיטות למידה,דרכי התמודדות ,תחומי עניין)
ובין המגבלות האנושיות שלי כאדם וכאמא –הנטייה להתערב/להציע/"לדחוף"/לפלס דרך/לעשות את העבודה עבורם. (העבודה ה"שחורה"-איתור מקורות הידע והגירויים ללמידה,חיפוש תחומי עניין ועיסוק,מציאת פתרונות לבעיות,שאילת שאלות וחיפוש תשובות)
העבודה האמיתית הקשה היא לא מה לעשות אלא איך לא לעשות

עד כאן הדיאלוג הפילוסופי שלי עם עצמי שמלווה כל רגע של נוכחות הורית כאמא בחנ"ב

ועכשיו: כמה פנינים מחיי היום יום עם הילדים,כדי שיהיה מה לספר לסבתא שעשינו/למדנו :

• בת ה 5 : את יודעת אמא מה למדתי מהסיפור של "מותק"?
("דמעות ורודות"/חנה גולדברג)
למדתי שצריך לבכות כדי שהכאב יצא החוצה
לאחרונה התקדמה מאד בקריאה/כתיבה . מבקשת שילמדו אותה ואיתה.
עשיתי לה מנוי חודשי לאתר "הסוד של מיה" והיא אוהבת מאד מאד.
קניתי לה חוברת עבודה . (כן,אני,נעמה,קניתי חוברת עבודה!)
כן, ממש קניתי כזו-הכנה לכתה א. לא קיבלתי מהקח-תן ולא מתנה מסבתא. אני בחרתי וקניתי בכסף מלא,באחד מאותם רגעים שרגשות המצפון מעיקים ,רגעים בהם הידיעה הברורה של מה שנכון,הדיוק הפנימי הזה-נעדר,משובש ואני נופלת למקומות של חוסר אמון בתהליך וחוסר סבלנות עד שייראו תוצאות, מאפשרת לסביבה להלחיץ אותי
טוב,זה לא קורה הרבה באמת,אבל איכשהו קורה הרבה יותר ממה שהייתי רוצה מאז המעבר צפונה
מרגישה שהחיים במדבר ,כשהיינו מכונסים בתוך ביתנו הפרטי,בתוך עולמנו הפנימי , איפשרו לי ולילדים הרבה יותר שקט ,סבלנות,הקשבה והתבוננות. שם תמיד היה זמן,זמן מדבר, וסבלנות לאפשר לדברים לקרות באופן טבעי במקום ובזמן שהם צריכים לקרות.
כאן,בצפון,יש שפע של גירויים,עומס של תוכניות ומשימות וטיולים ומפגשים ואנשים שמשפיעים על חיינו . אנחנו חשופים ופתוחים יותר לסביבה וה"מחיר" כביכול (זה לא באמת מחיר,כי אני שלמה עם הבחירה) , הוא הציפיות מהסביבה לאמץ נורמות למידה מקובלות
ויש את הלחץ מהאבא שמתנגד לחינוך הביתי וההכרח לרצות גם אותו במידה מסויימת,כדי להחליש את עוצמות המאבק הכואב בדרך לגירושים

• בן ה 9 וחצי
מזכירה לו שכבר עבר שבוע מאז שכתב לאחרונה ביומן שלו,מחברת שבה הוא מתעד "מה עשיתי היום" .
לא רוצה,אין לי כח,לא בא לי,לא עכשיו,לא בכלל,לא מעניין לי,...לא וזהו!
ואז אני מפתחת שיחה על לימודיי האקדמאים ומספרת על עבודת מחקר מדעי:
איך בוחרים שאלת מחקר,מתעדים תצפיות בצורה שיטתית,סוקרים תיאוריות ומחקרים אחרים בתחום
הילד לוקח את מחברת התצפיות שלו ויוצא לחצר. מתיישב בתוך לול התרנגולות וכותב 3 עמודים שלמים.
כ
מה טוב שרגעים כאלו מבצבצים מדי פעם ומזכירים לי לתת אמון בילדים שלי שהם יודעים מה מעניין אותם ואיך ומתי ללמוד מה וממי. מאותו רגע שחררתי את הצורך המוזר (שנכנס ברוח סערה ויצא כלעומת שבא)להמשיך עם חוברות העבודה
האמת היא שגם אני התעייפתי מאד מהר מתרגילי החשבון והבעיות המילוליות (דני קני 156 חרוזים ורינה... כמה נשאר להם אחרי ששילמו...)
"אבל זה חשוב להם לחיים" , לא? מהדהדים קולות באוזניי, צריך... חשבון בסיסי
לא יודעת
יודעת כמה אני לא יודעת
פשוט לא יודעת
וכשאני לא יודעת,בוחרת לתת לידיעה שלהם-הילדים, את כל האמון
אבל לשחרר לגמרי?
כן,לשחרר
לא,לא בטוח,לא לגמרי, לוחשים לי הזמזומים מאחור
אני מציעה לו לבקש מסטודנטית שעושה את המחקר המדעי שלה ביישוב שלנו,ת"פ חוקר ציפורים, לשבת איתו ולעזור לו לנסח את התצפיות שלו באופן יותר "מקצועי" , כמו חוקרים אמיתיים באוניברסיטה, כמו עבודת ביוטופ.
כן, הוא רוצה. בטח רוצה.
יופי.
אז מה היה לנו כאן? העניין והמוטיבציה הפנימיים באו ממנו. אני הצעתי אפשרות להרחיב אופקים ועזרתי בתווך, חשפתי אותו לאפשרויות התפתחות מקצועית אמיתית
טוב?לא טוב? נכון? לא נכון?
לא יודעת
אם כך קרה כנראה שכך צריך היה לקרות.
וזהו.
לא הכל אני צריכה לדעת!

אולי אני צריכה לזמן לילדיי חוויה חיובית של למידה ממישהוא שאוהב ומחובר לעולם החשבון הזה. (שירי ג ?)
לעולם לא אוכל ללמד משהו שאינני מעוניינת ללמוד בעצמי. זה פשוט לא עובד.

רעינות שאני רוצה לקדם:

לכתוב (עבור עצמי) לעיתים קרובות יותר מה אנחנו עושים /לומדים
לעשות עם הילדים סבב של "סיכום יום",לפני השינה: "מה למדתי היום"

הבן הגדול התחיל לעשות ספורט באופן יותר תדיר- ריצה/שחיה/אופניים (מארגנים כאן תריאטלון,אבל הוא לא אוהב תחרויות,כך אמר, אז לא ישתתף,אבל כן מתאמן...
מתקדם יפה בלימודי הצילום העצמי. מצאנו צלם טבע מקצועי שגר כאן בסביבה, אז בקרוב יתחיל להתלוות אליו וללמוד מנסיונו.

בתי הגדולה,בת 11 וחצי:

נחשפה לתופעה רווחת בקרב הנוער במושב:מכירות של עבודת ידם,בבריכה (צמידים וכאלו).
שיעור בכלכלה-לימוד רווח והפסד,עלות ויעילות,ניהול חשבון הוצאות והכנסות
היא בסה"כ רצתה להרוויח קצת דמי כיס ואני הבהרתי לה שאם היא רוצה למכור באמת ,עליה להוריד מהכנסותיה את עלות החומרים וזמן העבודה וכו"...
מהר מאד היא גילתה שלא שווה לה,כי הסכום שתשלם בעבור החרוזים/חוטים/דבק/חומרי אפיה להכנת העוגיות/... יעלה יותר ממה שתקבל(אם תקבל... והזמן וההשקעה לארגן את הדוכן ולעמוד ולמכור ולשווק...)
בקיצור-היא למדה כמה קשה להרוויח כסף,למדה על כך שאם היא רוצה להרוויח,היא יכולה להשתמש בחומרים טבעיים או ממוחזרים שלא עולים כסף ובכך להינות מהכנסה גבוהה יותר.
טוב, זו היתה למידה מאד קצרה. מהר מאד היא הבינה את הפואנטה וויתרה על העיסוק .

לאחרונה נפגשת יותר עם חברות מחוץ למושב . כן ירבו
נוצרו כמה חיבורים מייטיבים הודות למפגש בני הנוער בחינוך ביתי האחרון שהתקיים.
גם מההתנסות הזו היא לומדת: איך לוקחים אחריות על יצירת מציאות ,איך מתחילים יש מאין גיבוש של קבוצה שאמנם יש מכנה משותף רחב,אבל גם לא מעט מגבלויות-כמו תיאום זמן ומקום שמתאים לכולם,מכל רחבי הארץ
מחכה כבר לפארק הירדן

עוד התנסות שחוותה השבוע: השתתפה במפגש למידה מודעת (עם סיגל ניצן מנווה איתן) בנושא:
בריאות הגוף (רפואה שלמה

מפגשי לימוד לנערות בנושאי צמיחה והתפתחות עצמית:
נלמד ונחווה מודעות וחיבור לכוח הריפוי
שקיים בנו, לרפא את עצמנו,
חברים, הורים, בעי"ח וצמחים.
נתרגל ראייה על-חושית, הקשבה להנחייה הפנימית
ועבודת מודעות.
איך לזמן לעצמנו חברים, מצבים או דברים שאנו רוצים.
עבודה עם כלים מעשיים:
קינסיולוגיה
(מבחן שרירים)
"העבודה" של ביירון קייטי
ביואורגונומי
איזון צ'אקרות
שיחרור חסימות
ועוד..

אחד הדברים הכי חזקים שהיא חזרה איתם הביתה בתום המפגש הזה היה הרצון לכתוב רשימה של דברים שהיא היתה רוצה שיהיו לה
סיגל לא לימדה אותה את זה. היא פשוט ראתה איזו רשימה של בתה שהיתה תלויה לה בחדר ואימצה את הרעיון.
למה אני מספרת את כל זה? כי זו דוגמא שממחישה לנו איך לעולם אין מלדעת מה האדם יבחר ללמוד . אתה מכוון לללמד משהו ,אבל האדם שמולך בוחר ללמוד משהו אחר. וזה מגיע לתובנה הברורה שקראתי פעם של צפריר שפרון :
לימוד אינו נעשה לעולם על ידי מי שמלמד. לימוד גם הוא כמו הלמידה נעשה על ידי התלמיד

היא השתפרה מאד עם קריאת אנגלית (קוראת ספר וגם לה קניתי חוברת עבודה, כן,כן,קניתי ... למרות שהיא מתלהבת יותר מספרון הטלפונים החדש)
חבל שאת מספרי הטלפון אי אפשר לכתוב באנגלית... ס...ת ...ם...

הקטון בן השנתיים וחצי

כמה גדל.למד לדבר ,מקשקש המון. מחקה את אחיו הגדול בכל הקשור לחיבתם לדפיקות בפטיש , בניה ופירוק, התגוששות במיטה (יעני ג'ודו וכאלו), רדיפה אחרי התרנגולות,טיפוס,ריצה ,מתרגל שחיה בבריכה הגדולה-בלי מצופים-קופץ למים ללא שום פחד וצולל עד אליי.

למידה משפחתית של כולנו יחד: שיעור ערבית עם מורה שמגיעה אלינו הביתה מכפר סולם (היא משתלבת בהוויה של הבית,לא ממש לומדים מספר ),
השבוע יצאתי להיכרות עם כפר סנדלה-כפר ערבי קטן ושקט. פגשתי אמא ב"חינוך ביתי". אצלם זה יותר מקובל ושכיח שהילדים בבית עד גיל ביה"ס.(למרות שגם היא אמרה שמתריסים כנגדה-מה,את לא רוצה לצאת לעבוד? כאילו שבבית עם הילדים שלה היא לא עובדת... בנוסף גם מוכרת מוצרי חשמל בחנות המשפחתית שמתחת לבית המגורים
טיולים בטבע.לפחות פעם בשבוע,אני חייבת להרגיש קצת יותר קרוב לבריאה
(ציטוט שהתחברתי אליו מהאתר כאן: מאז שגיליתי ש'שפיות' היא ישות שקיימת מחוץ לגוף, וגיליתי איפה היא גרה, אני משתדל לנסוע פעם בשבוע לים ולמעיינות החמים כדי לבקר אותה ). גילינו מקום קסום ומדהים,שופע מים באזור בית שאן.
טוב,אנחנו פשוט חיים,כל החיים זה למידה אחת גדולה.
שבוע שעבר קטפנו המון המון סברסים בגבעה ואכלנו ואכלנו ואכלנו (ריסקנו והקפאנו קרטיבים-קוביות רסק סברס קפוא בתוך תבניות קרח, כשענף קצר תקוע בהן כמו ארטיק אמיתי.
כל טוב יש בגבעה הזו , כאן,ליד הבית: תאנים וענבים ורימונים וסברסים כמובן. שפע.
הקח-תן שלנו גדל ומתפתח, דורש הרבה עבודת מיון וסידור

אנחנו מתחילים להתכונן לסתיו (יאבאללה,אחרי 5 שנים בערבה הצחיחה,לא רגילים לגשם)
מתכננים כיסוי למרפסת-בודקים אפשרויות,חומרים,עלויות (כמובן שאני אחראית לבדיקות האלו,אבל הילדים איתי,שותפים לבחינת האלטרנטיבות ,לשיקולים השונים,סדרי העדיפויות. גם זו למידה! הבת הגדולה "תופסת אותי" ברגע של בורות: אני מתקשה להבין איך לחשב את גודל יריעת הברזנט שאני צריכה לקנות.אורך כפול רוחב או מטר מרובע –איך מחשבים? במבוכה אני מודה: "את רואה , בשביל זה צריך ללמוד חשבון והנדסה!
אבל אמא,את למדת חשבון והנדסה בביה"ס,לא?
"כן,למדתי"
וממילא את לא יודעת,אז מה זה משנה שלמדת את זה?
נו,מה אפשר לומר לזה?
לך תענה לילדים האלו תשובה ראויה. הם כבר יודעים,כי הם מחוברים

מפת העולם תלויה דרך קבע על הקיר בסלון ומדי פעם הילדים שואלים,בודקים מרחקים מכאן לשם,קו המשווה,יבשות...
אני רוצה לתלות את מפת הארץ ולסמן עליה את כל המקומות שביקרנו בהם
מתלבטת אם לצייר בעצמנו "מפה עוורת" , בערך כזה, או למצוא מפה אמיתית שתהיה מדוייקת,עם שמות כל היישובים,ופורפורציות נכונות של מרחקים ואתרים
כשאני לא יודעת מה לעשות אני לא עושה כלום. מחכה.
מחכה שהעולם ישלח אליי תשובה (עם מפת א"י מצורפת בפלקט, אם אפשר בבקשה...)

מה שבטוח לא למדתי היום-זה איך לתמצת
מקווה שלא עייפתי אתכם יותר מדי עם עומס המלל הזה
(תיכף תכתובנה לי צוות העורכות באתר שלא מקובל לכתוב כתיבת גוש )

תודה
נעמה

שיעור במקלחת עם בת החמש:
אני- מסרקת אותה במסרק רגיל ואח"כ עם מסרק כינים (ארורות הכינים האלו, שיעזבו אותנו כבר בשקט לעזעזאל)
היא: אמא, תביאי לי, עכשיו אני מסרקת
אני: לא,תני לי לגמור ואח"כ תסרקי כמה שאת רוצה
היא: אמא,נו... זו גם למידה
אני: אאאמממממ....כן נכון...

אבל כולם עוד צריכים להתקלח וצריך להזדרז
היא: אבל אמא,זו למידה,אני צריכה ללמוד עכשיו להסתרק לבד. מה,את לא רוצה שאני אלמד?

נו,הנה תוצרי הלמידה שלי ...
אם אני לא מצטיינת בלימודיי שלי-יש מי שמבהירה ומזכירה לי את האג'דה שלי

משפט שנתקלתי בו הבוקר:

אלברט אינשטיין: דמיון חשוב יותר מידע. הידע מוגבל והדמיון אינסופי

המציאות ממשיכה להזכיר לי איך הלמידה האמיתית מתרחשת באופן טבעי,ללא כוונה או הכוונה יזומה מראש ובטח לא מחוברות הלמידה...

הבת הגדולה החליטה השבוע שהיא מתחילה עבודת שורשים. אין לי מושג מניין זה הגיע,אבל זה שלה.
משרטטת אילן יוחסין,כותבת ראשי פרקים,מבקשת עזרה עם שמות קרובי משפחה ותאריכים מראשית ילדותה (יענו קורות חיים...)
התחילה לכתוב את הפרק הראשון: "אני-עצמי " כך קראה לו. מעניין,לא? מניין הגיע ה"עצמי" הזה? אולי מהאנגלית שלומדת ,(יענו I am )

הבן-נרגש מאד מעבודת המחקר המקצועית שהתחיל בליווי סטודנטית צעירה שחוקרת ציפורים במושב שלנו. אבא הוריד עבורם מהאינטרנט הנחיות לעבודת ביוטופ (כן,כזה כמו שמגישים לבגרות...) ,בחר נושא ושאלת מחקר ומתמיד עם התצפיות

הבת הבינונית,כבר כמעט גדולה ממש: מתרגשת לקראת יום ההולדת 5. ההכנות בעיצומן למרות שיש עוד חודש...
בזכות ספר שאספה בקח-תן גילינו השבוע את הקשר בין המילה אוויר לאווירון . טריוויאלי? לא... מרגש להתרגש מכל גילוי קטן כגדול.

הבן הקטן למד ומתרגל לאחרונה לומר סליחה מאד יפה-כולל חיבוק ונשיקה.
מלמד אותנו עקשנות מהי (מתעקש לנעול סנדלים שלקח מהקח-תן , במקום אלו שלו)
מתרגל הרבה דפיקת מסמרים בעץ (גילה שיותר פשוט לדפוק עם פלייר מאשר עם הפ טיש הכבד)

מפת ארץ ישראל:
ביקשתי מפה וקיבלתי שתיים. העולם הביא אליי גם מפה "אמיתית",(יענו-גיאוגרפית,מודפסת,עם שמות כל היישובים והדרכים והכל) וגם הכנו אחת בעצמנו.
בהתחלה חיברנו נייר אפיה (שקוף) מעל המפה ה"אמיתית" ( הקנויה) והעתקנו את נקודות האתרים שהיינו בהם
אח"כ ,הנייר הצטקמק והבנתי שצריך משהו עמיד יותר ושיהיה ברור יותר. תלינו שני בריסטולים חלקים על הקיר והתחלנו לצייר מפה. טוב,בעיקר אני,אבל הילדים מתבוננים ומחכים להזמנה שלי-שכל אחד יסמן בתורו שני מקומות .
המשכנו בלצבוע אותה-עמקים בירוק,הרים בחום,ימים ונחלים בכחול,מדבר צהוב, הפרדנו גבול באדום בין הארץ והמדינות השכנות, סימנו גבולות גיאוגרפיים-למשל-הקו בין הגליל העליון לתחתון,רשות פלשתינית,רמת הגולן, ...

בגימטריה למדנו השבוע שהשנה העברית היא 5770 (התש"ע)

ביקשתי מאחותי החרדית לעזור לי להכין ציר זמן של כל התקופות והארועים ההיסטורים של העם היהודי
שלחה לי צילום עם פירוט כל ציוני הדרך מבריאת העולם עד ימינו.
"יופי,תודה" אמרתי לה,עכשיו אני צריכה להשלים את מה שהיה לפני 5770 שנה
מה זאת אומרת מה היה? העולם נברא לפני 5770 שנה.
כן, נו...את יודעת... יש את התיאוריה הדתית ויש גם אמיתות אחרות של היסטוריונים וחוקרי התפתחות האדם שמדברים על יותר מ 50 מליון שנה -כשהאדם ירד מהעצים והתחיל ללקט ולצוד מזון וגילה את האש וכו".... דארווין וכל זה...
מה זאת אומרת,אמרה בזעזוע. העולם נברא כשאלוהים ברא אותו!!!
האמת ההלכתית מושרשת כל כך חזק בהוויתה , שהיא שכחה שפעם גם היא האמינה בתיאוריות האלו.(חוזרת בתשובה)
הסברתי שלדעתי העולם לא נברא פעם אחת-לפני 5770 שנים או לפני 50 מלין שנים. הוא נברא כל יום וכל דקה מחדש. אנחנו בוראים אותו,הטבע בורא את עצמו, , כמובן בהדרכה וליווי של השם יתברך...

היום למדתי שיעור בכיבוד רכוש הפרט:
הלכתי לעץ תאנים בחצר של איזה בית ורציתי לקטוף ללא רשות: לא היה כלום.
הלכתי לעץ שחברה הזמינה אותי אליה לקטוף ממנו-היה שפע.

תודה

את נוסעת לבד...את נוסעת לבד...

בת ה 5 למדה היום לרכב על אופניים ללא גלגלי עזר.
התרגשות כמו תינוק שעושה את הצעד הראשון שלו

בהתחלה אני מחזיקה כל הדרך,עד הנפילה...
אח"כ מחזיקה ועוזבת ומרחק הנפילה מתרחק

לא להסתכל אחורה ולצדדים,רק קדימה
(משפט שחשוב לזכור בכל הקשרי החיים,לא רק בלמידת נסיעה באופניים)

אני מצליחה..הצלחתי... אמא,הצלחתי... אני נוסעת לבד...

עדכונים ברסיסי למידה:

בתי המתבגרת קראה את הכתבה על הספרית הטבעית פרח הלימון וישר ניגשה למלא שמן קוקוס מהמטבח,בבקבוקון עם פקק התזה.

הגדולה והגדול ,קיבלו שיעור בכלכלה הודות להתנסות במכירת תמונות וצילומי טבע(של הבן) וערכות צמחי מרפא (של הבת). החלטנו כולנו על כובע קסמים, וזה עבד מצויין. למדנו כמה קשה צריך לעבוד כדי להרוויח כסף וגילינו שאין לנו עתיד בשווק ומכירות

בתי הקטנה משננת בעל פה את השירים של מאיה ומטר (מ"הסוד של מאיה") וכולנו מזמזמים איתה

הקטון כבר לא קטון בכלל, מתרגל כניסה ויציאה מקריזות היסטריות כשלא מקבל בדיוק את מה שרוצה,בעיקר כשלא מבינים מה הוא רוצה ובעיקר במצבי עייפות ורעב. טוב,די ברור...

ומה אני לומדת?
לומדת לרקום קשרים חברתיים חדשים,לומדת להשלים עם המגבלויות שלי,לומדת לחיות ללא ציפיות מהעתיד .
לומדת ומתרגלת לחיות את הרגע. רק הרגע,הזה,כאילו אין בלתו.

לומדים את רצף חודשי השנה,גם הלועזי וגם העברי, סריקה של כל ימי ההולדת המשפחתיים

"תשרי,חשוון,כסלו,טבת, מה בא אח"כ?
"חלפו עברו ביעף"...

תובנה מעניינת ומדהימה בפשוטתה שנחשפתי אליה בפארק הירדן:

היציאה של אדם וחווה מגן עדן היא בעצם מועד המעבר מלקטות לעבודת האדמה
האכילה מפרי עץ הדעת היא בעצם הזמן שבו האנושות לקחה על עצמה את הדעת-ה mind
משמע: גן עדן איננו בהכרח מקום בשמיים, אלא מקום שיכול להיות בהישג ידינו-אם רק נבחר לוותר על הדעת
(זה מה שכל זרם ה ניו אייג מנסה לומר לנו - nomind )
הרי השפע של ירק ופרי היה קיים בגן עדן ,אבל העונש של אדם וחווה על אכילת פרי עץ הדעת הוא בעצם להפסיק ללקט מהשפע הזה ולהתחיל לעבד את האדמה ולגדל חקלאות "בזעת אפך תאכל לחם".
משמע-זה תלוי בנו. אלוהים נתן לנו חופש בחירה , הזהיר אותנו פן נכניס לתוכנו את הדעת ומההשלכות- מוות
בעצם,האנושות,בבחירה שלה בדעת, גזרה על עצמה כליון= מוות
אם נעשה שינוי בתודעה-ב mind , נוותר על הדעת, נתחיל ללקט-נלמד לחיות פשטות מרצון,נבחין בשפע שקיים סביבנו- אזי נהיה בגן עדן
זה תלוי בנו
הכל צפוי אבל הרשות נתונה

וואלה...

"אני לא מרגיש טוב,כואבת לי הבטן"
"יצא לך שלשול ?"
"לא,יצאה לי לשלשת"

שלשול= לשלשת (צואה של ציפורים)

לפעמים יש לילדים כאלו "יציאות" מדהימות, גילויים קטנים של העולם שאילולא הם-לא הייתי שמה לב אליהם בכלל

עוד אחד:
אמא,את יודעת שיש 3 סוגי תפוחים: תפוח עץ,תפוח אדמה ותפוח זהב- יענו תפוז
וואלה,באמת לא ידעתי שתפוז הוא קיצור של תפוח זהב. מכל מלמדיי השכלתי, ובמיוחד מילדיי שלי...

במסגרת ההתפתחות הרוחנית שלי, מעבר ללימודי תודעת על, אני מנסה לחבר את הידע הקדום של אבותינו,עם ראשית הבריאה האנושית ועם יעודינו כעם היהודי
מתוך החיפוש, הגיע אליי קישור למפת המזה"ת ובה פריסת תקופות היסטוריה ב 3000 השנים האחרונות

> http://www.mapsofwar.com/images/EMPIRE17.swf

היום הוספתי למפה הגיאוגרפית של ארצנו התלויה על הקיר בסלון (שהוא גם המטבח וחדר המשחקים והכל...) את פריסת 12 השבטים
פתאם נראים מאד בבירור גבולות הארץ המובטחת: אף שבט לא קיבל חזקה על אזור הגולן והנגב הדרומי-עד אילת.

בשיעור האחרון למדנו על צמצום ואיך הוא עוזר להגיע לדיוק. והנה מפת האימפריות שהשתלטו בזו אחר זו על שטחים כה נרחבים מחזירה אותי לבדיקה של גבולות 12 השבטים של אבותיי על המפה שציירנו שעל הקיר.
מתרבות שפע צרכנית ובזבזנית,מתירנית,אנחנו צריכים לעבור תהליך לקראת חיים של פשטות וצניעות,להשקיע ברוח ולא בחומר
ואיך אני עכשיו בהיבט האישי של החיים הפרטיים שלי נדרשת לצמצום החומר

מתכוננת למעבר מעידן האדמה והמים לעידן האוויר והאש

צופה בקישור לסרטון של קישה-הסבתא החכמה(לא זה האחרון מנובמבר בשבדיה שעוסק ב 2012 ,אלא אחד מלפני שנה-שנתיים)
http://www.youtube.com/watch?v=yK5OOfEm ... re=related
ובו היא מדברת על החשיבות של להתחבר למי שאנחנו,לידע העתיק שקיבלנו מאבותינו הקדומים, לילדים שלנו

ואיך הכל מתחבר לי פתאם ומסתדר:איך החיים בחינוך הביתי מאפשרים לי ללמוד מ/עם ילדיי ,
ואיך המשבר בנישואים/גירושים מביא אותי להתקרב להוריי וללמוד להעריך ולכבד אותם יותר
ואיך הלמידה של תודעת העל מחזירה אותי ללמוד על שורשיי כחלק מהעם היהודי , להעמיק בלימוד הרצף ההיסטורי ב 5771 השנים האחרונות, רגע לפני סיום העידן (מדברים על 2012 , אבל זה תהליך שייקח עוד 30 שנה- עד שנת 6000 (לפי הספירה היהודית) תשה"ע
שזו גם השנה שהיהדות מדברת עליה בקבלה כסוף הבריאה

שיעור חשוב למדתי השבוע מהתבוננות בחברה
בכלל-רק מהתבוננות אפשר ללמוד כל כך הרבה

ראיתי את בנה בוכה בגן השעשועים,שרוע על החצץ
ראיתי אותה מתקרבת למקום
ראיתי אותה כורעת ברך כדי להיות שם עבורו
הוא לא הבחין בה כי פניו היו כבושות בבכי באדמה
היא לא הרימה אותו אלא חיכתה בסבלנות עד שיקום על רגליו ויבוא הוא אליה

כמה מודעות והתכווננות פנימית צריך כדי לעצור את האינסטינקט האימהי שלנו מלקחת את ילדנו לחייכינו מייד כשהוא בוכה
כמה נכון הדבר לחכות שהוא יהיה זה שיבוא אלייך ולא את אליו, כשהוא בוחר.איזו גישה מעצימה זו ביחס הורה לילדו
היא היתה שם,זמינה נגישה,
הרמה שלה אותו ללא בקשה שלו-היתה מחלישה אותו ולא מעצימה
לעומת זאת,ההרגשה שהוא יצא מהחוויה הזו היתה של עוצמה: נפלתי/קיבלתי מכה ,אבל אני יכול לקום לבד,מייד כשארגע-בעצמי וללכת להתנחם בזרועות אימי. אני יודע שהיא תהיה שם עבורי, אבל היי,אני ניכול לסיים לבכות בשקט בלי שיעצרו אותי וירגיעו אותי שששש,לא נורא,הכל בסדר, אני יכול להחליט אם אני מסוגל להרגיע את עצמי בעצמי או שאני זקוק לנוכחותה המנחמת
אני מחליט. אני לא בובה חברת אונים בידי אמי. אני מחליט בעצמי כמה אני צריך לבכות ומתי ואיך אני רוצה להירגע

שיעור חשוב מאד
תודה חניתה

רק רציתי להגיד שאני קוראת, ונהנית

תודה על השיתוף!!

יופי,סבבה,תודה רוני
אני תמיד שמחה לגלות עוד אנשים שמתחברים למסע הלמידה שלי
בכלל-שמחה שיש לי מה לתת לעולם ושיש מי שמפיק מכך תועלת
חלומי הוא לחיות בקהילה שמקיימת את עצמה בעצמה: שכולם נותנים ומקבלים ללא תמורה גשמית.

כבר המון זמן לא עידכנתי כאן בדף,
אז הנה,עידכונים :

לאחרונה התחלנו לקיים נוהג של שעת למידה בבוקר

כל בוקר (טוב,בשאיפה...חוץ ממתי שלא...) אנחנו יושבים באוהל הטיפי שלנו ללמידה הדדית.
בהתחלה אני בחרתי את הנושאים, כל פעם משהו אחר לגמרי ובהדרגה, גם הילדים מבקשים ומקבלים אפשרות לבחור נושא ולקחת אחריות על הלמידה: לחשוב מה רוצים ללמוד, לקרוא "חומר", לחשוב על רעיונות יצירתיים למשימה של כתיבה/ציור/דיון/יצירה/תרגול/...
למשל: ביום שהיה ליקוי ירח בחרתי את הירח כנושא. קראנו, ציירנו, כתבנו, דיברנו,... כל אחד לפי רמת היכולת והעניין שלו. אני כתבתי שיר בחרוזים.
עוד נושאים למשל: שחיה: הבת 6 שלנו לומדת לשחות אז דיברנו על מיומנויות שנולדים איתם לעומת מיומנויות שצריך ללמוד ואיך בכל מיני תרבויות המיומנויות האלו משתנות בהתאם לאורח החיים ולעיסוקים האופייניים, ציירנו כל מה שקשור למים,ים, בריכה, טיפות, כתבנו משחקי מילים
יום אחד הבן הכין שיעור על ציפורים שכלל תצפית, ציור, לימוד על חלקי הגוף של הציפור, כתיבת שיר, המצאת סיפור.
יום אחר הבת בחרה נושא: נשים בתורה (מושפעת מהספר "האוהל האדום" שקראה). חיפשנו בקורקורדנציה שיש לנו בבית: ספר עב כרס צהוב מרוב יושן שנושאו בנשים בתנ"ך. הבת הקטנה בחרה את חווה וציירה אותה בגן עדן. אני כתבתי טכסט על הבנות שירדו לי אודות חווה, על כך שאכילתה מפרי עץ הדעת, נתנה לה בעצם את הידע אודות אחרית הימים. הבנתי פתאם שכבר לחווה, מרגע אכילת פרי עץ הדעת, נטמעה בה התוכנה של בריאת מציאות. היא התוודעה לתוכנה שמאפשרת לה לברוא עולמות. בגלל זה אלוהים לא רצה שהיא תאכל ממנו, כדי שתהיה לו שליטה בלעדית על בריאת העולם.
הבן צייר את יעקב מזיז את אבן הגולל מהבאר כדי שרחל תוכל לשאוב מים. הבת הגדולה ציירה משהו שקשור לדינה ולאלמנט המים בסיפור שלה
יום אחר נכנסה בי אנרגיית אש ברמות והחלטתי לעשות שיעור בנושא "עולם טוב יותר:. סיפרתי על דף שפתחתי בבאופן שכותרתו : מה עשיתי היום למען עולם טוב יותר. הבן תיאר בסיפור ובציור את איך שהוא מטפל בציפורים פצועות וגוזלים שדינם היה מוות אלמלא אסף אותם אליו לטיפול מסור
הבת ציירה את כל הערכים הכי חשובים: אהבה, הבנה, שמירה על הסביבה, שלום, עזרה, אני, ואת כל ארבעת היסודות.
אני ציירתי עץ עמוס פירות: כל הדברים הטובים שאני עושה ורואה סביבי, בבסיס שורשי העץ היו הקשרים החברתיים שלנו, ובדיוק הגיעו משפחות חינוך ביתי אלינו למפגש. עזרתי לסבתא אחת להתרשם מאיך חינוך ביתי חופשי יכול להיראות, ובכך גם עזרתי לכלתה, אמא בחינוך ביתי שסבלה מהפער בתפיסות העולם ביניהן.

יום אחד בחרתי את הנושא "חומר" ולמדנו פיסיקה, על חלקי האטום והמולקולות.
זה התחבר יופי להבנות מהשיעור היסטוריה עולמית ולמידעים מתודעת על שאני עסוקה בהם. איך?
ללמוד על חלקי האטום, על אנרגיה הוביל לשיחה על התורה הקוונטית שהמציא הובל בעקבות תורת היחסות שהמציא אינשטיין. משם ישר ליצירת מציאות וכו'.
ללמוד על חלקי האטום וההבדל בין אטום למלוקולה התחבר לידע שקיבלנו בשיעור היסטוריה עולמית מהשקופית הראשונה בהרצאה שעשתה סדר בתורות הידע:

פיזיקה: לפני 13.5 מיליארד שנה : המפץ הגדול, מופיעים חומר ואנרגיה
כימיה: 300,000 שנה אחרי המפץ הגדול חומר ואנרגיה יוצרים אטומים ומולקולות
ביולוגיה: לפני 3.8 מיליארד שנה אטומים ומולקולות יוצרים אורגניזמים
היסטוריה: לפני 70,000 שנה אורגניזמים מסוג הומוספיאנס יוצרים תרבות

אחרי שנחשפתי לאוסף השיעורים המצולמים של קורסים באוניברסיטה העברית (ראו קישורים ששמתי בדף הרצאות מומלצות ),
החלטתי שנלמד את הקורס של היסטוריה עולמית לאורך כל השנה
כל שבוע נצפה בעוד שיעור
http://www.youtube.com/watch?v=WiJasqDJ ... AA7417477C

טוב, ברור לכם הקוראים שמה שאני מתארת כאן בדוגמאות מוחשיות הוא אפס קצהו של מה שאנחנו לומדים מהחיים, את הדברים הבאמת חשובים
אנחנו לומדים ומתרגלים אהבה, הבנה, קבלה, הכלה, סבלנות, יצירתיות, התמרת אנרגיית מחשבה לעשייה גשמית, שמירת טבע, אקטיביזם חברתי וסביבתי
אני משתפת את ילדיי בהבנות מלימודי תודעת על
אנחנו לומדים לשתף פעולה ולעזור זה לזה, התחשבות הדדית בין כולנו, גמישות וויתורים למען אינטרסים משותפים
אנחנו לומדים להינות מהחיים, לחוות אותם במלואם

אנחנו "עושים חיים", במלוא מובן המילה, תרתי משמע.

הבת הגדולה, בת 12, בולעת ספרים של 700 עמודים כמו פרוסת לחם, בנשימה אחת עצורה. השבוע שאלה ספר עב כרס שכזה באנגלית
שתהיה בריאה. אני כל 40 שנות חיי לא קראתי אפילו רבע ממה שהיא קוראת בשנה האחרונה.
מי היה מאמין שהיא רק התחילה ללמוד לקרוא ולכתוב בגיל 9 וחצי בקושי. ולא חבל על כל האנרגיה של הדאגה שבזבזה סבתא והאנשים סביב, מפקחת משרד החינוך המודאגת שבגיל 10 היא עדיין לא קוראת וכותבת שוטף? כמה עוגמת נפש היתה נחסכת מהם לו היה להם אמון בתהליך הלמידה האישי שלה.

גם הבן 10 וחצי התחיל רק לאחרונה ממש לקרוא שוטף. עדיין "חלש" בכתיבה ביד. מי יודע? אולי הדור הבא לא חייב לתרגל כתיבה ביד כי הטכנולוגיה תעודד שימוש רב יותר ויותר בננוטכנולוגיה. מתחזקת באמון ואמונה בתהליך הלמידה העצמאי של ילדיי, אולי משום שאני זוכה כעת לרוות נחת מההתפתחות של בתי הגדולה, בכל תחומי החיים: כישורים חברתיים, מיומנויות תקשורת, הבנה תהליכית, בהכל. הקריאה והכתיבה הן ההיבט הצר של הלמידה
הבן מעדיף לצפות בסרטים. פעם הגבלתי. היום שיחררתי. אם זו דרכו ללמוד, שיצפה. למד כך אנגלית מעולה.

הבת 6 לומדת לשחות כפי שציינתי ובניגוד לאחיה, היא כבר יודעת קרוא וכתוב כבר עכשיו. תמיד ממהרת להתפתח. (נולדה פגית, חודשיים לפני הזמן)

הבן 3 וחצי בודק את גבולות היכולת הפיזית שלו (והוא חזק!!!), לומד מהתבוננות וחיקוי של כולנו סביבו. החל מללוש את הבצק של הצ'אפטי וחיתוך הירקות לסלט וכלה, למשל, בהקשבה להסברים במוזיאון האדם הקדמון במעיין ברוך שבו ביקרנו שבוע שעבר.

אני מאמינה גדולה בעקרון הרצף
(מודה שלא קראתי את הספר במלואו, אבל כבר מהדפים הראשונים היה לי ברור שזה מתחבר להווי של חיינו)
החיים כרצף של למידה והתנסות
אין הפרדה בין עבודה ללמידה, לחיים. הכל רצף אחד של התנסויות שמשלימות זו את זו. החשיבה יורדת בצורת הבנות לרובד העשייה שתוצאותיו מקדמות להבנות חדשות,לגיבוש בטחון עצמי וכו'...

תודה
נעמה

נעמה,
נכנסתי במקרה ומה שאת כותבת כל כך יפה ומרגש.
בעיקר זה
מי היה מאמין שהיא רק התחילה ללמוד לקרוא ולכתוב בגיל 9 וחצי בקושי. ולא חבל על כל האנרגיה של הדאגה שבזבזה סבתא והאנשים סביב, מפקחת משרד החינוך המודאגת שבגיל 10 היא עדיין לא קוראת וכותבת שוטף? כמה עוגמת נפש היתה נחסכת מהם לו היה להם אמון בתהליך הלמידה האישי שלה.
איזה יופי שאת מאפשרת, לא נלחצת, מאמינה בהם.
מקסים.
תהנו מכל רגע

גם אני הכי אהבתי
ולא חבל על כל האנרגיה של הדאגה שבזבזה סבתא והאנשים סביב, מפקחת משרד החינוך המודאגת שבגיל 10 היא עדיין לא קוראת וכותבת שוטף? כמה עוגמת נפש היתה נחסכת מהם לו היה להם אמון בתהליך הלמידה האישי שלה.

גם אצלנו הסבתות מבזבזות טונות של דאגה. סתם אנרגיות שליליות. ומיותרות לכולם.

תודה! את מאירת עיניים ופותחת לבבות!

מראה לעצמך הילה

שיעור 3 שצפינו בו היום בקורס היסטוריה עולמית עוסק בתרבות הציידים-לקטים
מרתק ומאיר עיניים

http://www.youtube.com/watch?v=hcATGQk2L-Q

אחת ההבנות המעניינות היא ההסבר למה הגוף שלנו התפתח כך שכשנאכל סוכר נרצה עוד ועוד
ובכן:
הסיכוי שלקטת שפגשה בתאנים בשלות על העץ תפגוש שוב בהזדמנות נדירה כזו הוא קטן ,שכן היא נודדת ולכן הגיוני שתאכל כמה שיותר מהתאנים הבשלות לפני שתמשיך במסעה.
לעומתה,אנחנו,בדורנו,בתרבות השפע שאנחנו חיים בה אנחנו יכולים לאכול כמעט הכל ובכל מקום ובכל זמן. אנחנו גם לא מוציאים את אותה אנרגיה שהיא מוציאה בהליכה וריצה יומיומיים בחיפוש אחר מזון ,כך שאין לנו צורך בכל כך הרבה סוכ.
ההתניה הזו של הגוף לרצות עוד ועוד סוכר ממכר כבר מזמן לא משרתת אותנו. אנחנו אוכלים הרבה יותר משאנחנו צריכים,הרבה יותר מדיי.

טוב,יש עוד מליין דברים מעניינים בהרצאה
שווה לצפות

עוד למדנו היום בשעת הלמידה היומית שלנו אודות הרעלת הים
קראנו מאמר בירחון של גלילאו צעיר שהסביר את הסיבות לאסון האקולוגי של אזורי מוות שלמים באוקיינוסים
תופעה טבעית שבגלל בני האדם הופכת לאסון אקולוגי מתמשך

ובכן,

בגלל העשרת הגידולים החקלאיים בחנקן המחלחל למי התהום והזורם בנהרות לימים ולאוקיינוסים,הולכת ומתרבה אוכלוסיית האצות הניזונות מהחנקן הזה.
אחרי שהאצות האלו מתות,אוכלים אותם חיידקים זוללי חמצן בקרקעית האוקיינוס וכך נוצר מצב של העדר חמצן.
דגים שיכולים-נודדים למקומות אחרים ולא חוזרים יותר שוב לאותו אזור. כך יש הכחדה של מינים שלמים באותו אזור .דגים שלא יכולים-מתים מחוסר חמצן.
כך נוצר אזור מוות.
בים כמו הים השחור יש אזור מוות ענק כי הים סגור

במסגרת תודעתנו המתרחבת, אנחנו משנים גם את אופי ומהות הלמידה:

בתי בת ה 6 גילתה את פלאי סרטוני היוטיוב וטווח עניין אינסופי , (בעיקר בסרטי ילדים..) , מה שאומר המון זמן צפייה במחשב
במקום להתנגד לקידמה אני מקבלת אותה בברכה ומוסיפה את הערך המוסף שלי:
בסוף כל צפייה "פסיבית" , אנחנו מדברים על "מה הבנתי" מהסרט

ומה אני לומדת?

להשתנות

מעלעלת לאחור בדף
קוראת את מה שכתבתי לפני שנה בפארק הירדן על גן העדן
רואה בבירור היום איך גן העדן שלנו הוא כאן,אם רק נבחר לראות בו ככזה
יותר ויותר אני מתוודעת לפיסות מציאות מגן העדן הזה, מכירה יותר ויותר אנשים שחיים בתודעת שפע וגן עדן,אהבה הרמונית גלובלית ושיתופי פעולה
רואה את חזון אחרית הימים רוקם עור וגידים כאן ושם ובכל מקום, מתהווה במהירות שיא

ובה בעת שאני רואה אותו מתהווה (את גן העדן עלי אדמות), אני מבינה שחיים בגן עדן אינם היעד
בגן עדן הכל סבבה, יש שפע , אבל אין התפתחות
ואנחנו כאן כדי להתפתח
רק במישורים הגבוהים יש אהבה ושפע אינסופיים
כאן, בעולם החומר,כאן יש לנו עוד הרבה מה להתנסות ולהתפתח

מוצאת עצמי מבינה שמה שאני נדרשת לעסוק בו היום הפוך ממה שנפשי כמהה אליו כל השנים
יש לי עבודת השלמה, חסכים של התנסות באדמה: חומר ובמים:רגש הנמוכים שתמיד ברחתי מהם בשאת נפש, בזתי להם וסלדתי מכל דבר שמריח הנאות מהבל הבלי העולם הזה
מבינה היום שכדי שאוכל לעזור לאנשים להוריד רוח לחיי החומר, אני חייבת ללמוד להכיר ולהתנסות במסגרות העולם הזה ,אלו שכל כך שנואות עליי

למידה...

_אני חייבת ללמוד להכיר ולהתנסות במסגרות העולם הזה ,אלו שכל כך שנואות עליי
למידה..._

מה למשל ללמוד..? למה את מתכוונת ב"מסגרות העולם הזה"?

כוונתי שכדי לחיות כאן ולממש את הייעוד שבשבילו הגעתי הנה
אני חייבת ללמוד להשלים עם קיומי בעולם של חומר ורגש נמוכים מהסוג ששנוא עליי יותר מכל דבר
כדי להוריד רוח לחיי החומר אני חייבת להכיר את החומר וזה משהו שתמיד ברחתי ממנו,תמיד סלדתי ממנו והתיחסתי להבלי העולם הזה בשאת נפש. סגפנותי תפסה את מקום הנהנתנות השכיחה בעולמנו
"מסגרות העולם הזה" הכוונה לממסד המנהלתי שמוכתב ע"י אליטת ההון-שלטון,לנורמות החברתיות,לקודים של דפוסי חשיבה נורמטיביים,צייתנות לחוק גם אם המשטרה מטרידה את האזרח במקום להגן עליו,כניעה לסמכות,סגידה לתרבות הצרכנית ,מחיקת השונות של השונה ע"י תוויות ,ריטלין ושאר אמצעים אלימים שהחברה מתמחה בשימוש חסר רסן
בהם לשליטה בפרט, סגידה לחומרנות ומתירנות, מסגרות נוקשות של לימודים,עבודה דרשנית,ציות לצו הצבאי, יצירת תלות של האזרח במערכת במקום עידוד לעצמאות

ועוד ועוד... אין לי בעיה להמשיך כך 200 שורות

ועכשיו,עכשיו אני צריכה ללמוד לשחות בזרם הנוראי הזה, אם אני רוצה להציל טובעים,אני לא יכולה לעמוד על הגדה ולצעוק: "תיזהרו לא לטבוע"

טוב, האמת שהשיח הזה שייך יותר לבלוג שינוי תודעתי
אולי נמשיך שם הילה,אם מעניין אותך...

תודה
נעמה