יומנו של אב טרי
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
מאיפה מתחילים יומן? מהיום? אתמול? מהרגע המשמח בו התבשרתי שאהיה אב? אולי מהלילה הנפלא שבו יותם התהווה ביני לבין ענת?
אין לי מושג.
מה שאני כן יודע הוא שאף אחד לא סיפר לי את האמת. אף פעם. אף אחד לא אמר לי כמה זה קשה להיות אבא. אף אחד לא יכול היה לגרום לי להבין מה זה להיות אבא. ואני כבר אבא. צעיר. בן 29, עוד במהלך לימודים וגיבוש חיים, מחפש כיוון, ופתאום, בתוך כל המרוץ הזה שקרוי משום מה "חיים", מפציע לו הבן שלי, קטן, בן שלושה וחצי חודשים בלבד, כמו אור גדול של שמש שוטפת ביום סוער.
הקושי אינו נח בתחומים הפיזיים. אז נכון, לא ישנים מספיק, קשה להמשיך לקרוא ולכתוב כמו פעם (אני עוסק בתחום שבו בעיקר עלי לקרוא ולכתוב), זמן הפעילות הזוגית במיטה מצטמצם עד מאד (מאד!) ועוד ועוד ועוד. זה רק הצד הקל. עם הזמן זה גם הולך ומסתדר. מה שבאמת היה לי מאד קשה בשבועות הראשונים היה הצורך להשלים עם המעבר הפתאומי מזוג לשלישיה. פתאום, אני כבר לא "היחיד". אולי זה נשמע מעט ילדותי, או סתם OVER פרוידיאני, אבל באמת הרגשתי שמה שהיה לי עם ענת נעלם ולא יחזור עוד.
וזה לא שכעסתי על יותם, או על ענת. לפעמים קצת כעסתי, בעיקר בשעות בכי ארוך, עד שלמדתי שהבכי אינו מכוון כנגדי ואינו אומר עלי דבר. בשבועות הראשונים הסתובבתי מאושר ומדוכא בו זמנית. התאהבתי אט אט ביותם, ומאז ומתמיד אני מאוהב בענת. הדיכאון היה בגלל תחושת סוף נוראה שהשתלטה עלי. חדרה אלי הבנה עמוקה- הכל השתנה. הכל שונה. הכל ישתנה.
עכשיו אני יכול לומר- לא הכל שונה. רק חלק. וטוב שכך. שינוי- תמורה, הם ביסודם חיוביים. השתנתה תפיסת העולם שלי, התחדדה עד מאד. מבעל רעיונות על ילדים וחינוך הפכתי למממש. קודם לכן כל כך רציתי כבר למצוא מקום- היום אני יודע שהמקום נמצא בי ובענת וביותם, לאן שנפנה. יותם מדרבן אותי להיפתח, לדבר, לצחוק, לכאוב, לדאוג, לחיות.
אני מאמין באמת ובתמים שישנה אפליה חברתית עמוקה וקשה בין גברים ונשים (וואוו- מה קרה פתאום?). נהוג לבקר את העולם הגברי על ערכיו. אני חושב שקורבנות העולם הזה הם הגברים בעצמם, יחד עם הנשים. כגבר, אני רואה כעת בבירור, כיצד האופן שבו גדלתי וחונכתי, מוביל אותי אל עבר התפקיד המסורתי- "בעל", "מפרנס". אין לי בעיה גדולה עם זה, בעיקר לאחר שהבנתי עד כמה תפקידה ומקומה של האם אינם ברי תחליף. עם זאת, השוביניזם שסבב אותי הוביל אותי להיות מעט "גבר" שכזה. אני אינני מאצ'ו, או קרוב לכך. אבל עדיין, לעתים אני מוצא את עצמי עוצר במקום בו הייתי רוצה להמשיך, להיפתח, להתרגש, להיות קצת "אמא"...
עבורי, החווייה של להיות אב היא המסע המרתק, המענג, המסעיר והמפרך ביותר שעברתי מאודי. ודיברתי רק על עצמי... ונגמר לי קצת הכוח... בפעם הבאה אהיה מעט יותר נדיב, ואספר על הבן שלי, על אשתי, המשפחה מסביבי, והעולם כולו.
אין לי מושג.
מה שאני כן יודע הוא שאף אחד לא סיפר לי את האמת. אף פעם. אף אחד לא אמר לי כמה זה קשה להיות אבא. אף אחד לא יכול היה לגרום לי להבין מה זה להיות אבא. ואני כבר אבא. צעיר. בן 29, עוד במהלך לימודים וגיבוש חיים, מחפש כיוון, ופתאום, בתוך כל המרוץ הזה שקרוי משום מה "חיים", מפציע לו הבן שלי, קטן, בן שלושה וחצי חודשים בלבד, כמו אור גדול של שמש שוטפת ביום סוער.
הקושי אינו נח בתחומים הפיזיים. אז נכון, לא ישנים מספיק, קשה להמשיך לקרוא ולכתוב כמו פעם (אני עוסק בתחום שבו בעיקר עלי לקרוא ולכתוב), זמן הפעילות הזוגית במיטה מצטמצם עד מאד (מאד!) ועוד ועוד ועוד. זה רק הצד הקל. עם הזמן זה גם הולך ומסתדר. מה שבאמת היה לי מאד קשה בשבועות הראשונים היה הצורך להשלים עם המעבר הפתאומי מזוג לשלישיה. פתאום, אני כבר לא "היחיד". אולי זה נשמע מעט ילדותי, או סתם OVER פרוידיאני, אבל באמת הרגשתי שמה שהיה לי עם ענת נעלם ולא יחזור עוד.
וזה לא שכעסתי על יותם, או על ענת. לפעמים קצת כעסתי, בעיקר בשעות בכי ארוך, עד שלמדתי שהבכי אינו מכוון כנגדי ואינו אומר עלי דבר. בשבועות הראשונים הסתובבתי מאושר ומדוכא בו זמנית. התאהבתי אט אט ביותם, ומאז ומתמיד אני מאוהב בענת. הדיכאון היה בגלל תחושת סוף נוראה שהשתלטה עלי. חדרה אלי הבנה עמוקה- הכל השתנה. הכל שונה. הכל ישתנה.
עכשיו אני יכול לומר- לא הכל שונה. רק חלק. וטוב שכך. שינוי- תמורה, הם ביסודם חיוביים. השתנתה תפיסת העולם שלי, התחדדה עד מאד. מבעל רעיונות על ילדים וחינוך הפכתי למממש. קודם לכן כל כך רציתי כבר למצוא מקום- היום אני יודע שהמקום נמצא בי ובענת וביותם, לאן שנפנה. יותם מדרבן אותי להיפתח, לדבר, לצחוק, לכאוב, לדאוג, לחיות.
אני מאמין באמת ובתמים שישנה אפליה חברתית עמוקה וקשה בין גברים ונשים (וואוו- מה קרה פתאום?). נהוג לבקר את העולם הגברי על ערכיו. אני חושב שקורבנות העולם הזה הם הגברים בעצמם, יחד עם הנשים. כגבר, אני רואה כעת בבירור, כיצד האופן שבו גדלתי וחונכתי, מוביל אותי אל עבר התפקיד המסורתי- "בעל", "מפרנס". אין לי בעיה גדולה עם זה, בעיקר לאחר שהבנתי עד כמה תפקידה ומקומה של האם אינם ברי תחליף. עם זאת, השוביניזם שסבב אותי הוביל אותי להיות מעט "גבר" שכזה. אני אינני מאצ'ו, או קרוב לכך. אבל עדיין, לעתים אני מוצא את עצמי עוצר במקום בו הייתי רוצה להמשיך, להיפתח, להתרגש, להיות קצת "אמא"...
עבורי, החווייה של להיות אב היא המסע המרתק, המענג, המסעיר והמפרך ביותר שעברתי מאודי. ודיברתי רק על עצמי... ונגמר לי קצת הכוח... בפעם הבאה אהיה מעט יותר נדיב, ואספר על הבן שלי, על אשתי, המשפחה מסביבי, והעולם כולו.
-
- הודעות: 121
- הצטרפות: 20 אוגוסט 2001, 05:36
- דף אישי: הדף האישי של יפעת_הר_אבן*
יומנו של אב טרי
@} @}
יומנו של אב טרי
אבא של יותם, תודה רבה על הפתיחות והצגת הדברים הכנה. נתת לי הצצה מדהימה לעולם ה"גברי" ותודה.
חוץ מזה מזל טוב מאוחר על יותם כמובן ועליך, אשתך ויותם - משפחה.
חוץ מזה מזל טוב מאוחר על יותם כמובן ועליך, אשתך ויותם - משפחה.
-
- הודעות: 580
- הצטרפות: 06 דצמבר 2001, 17:44
- דף אישי: הדף האישי של מיכל_מ*
יומנו של אב טרי
ברוך הבא גם ממני, נהניתי לקרוא.
-
- הודעות: 1113
- הצטרפות: 07 דצמבר 2002, 09:46
- דף אישי: הדף האישי של מיה_גל*
יומנו של אב טרי
תודה
-
- הודעות: 1278
- הצטרפות: 26 ספטמבר 2001, 22:10
- דף אישי: הדף האישי של ענת_שן_לוי*
יומנו של אב טרי
אב טרי, אתה שליח מצוה. אני באופן אישי מאד מעוניינת לשמוע את מה שאתה יכול ורוצה להביע.
-
- הודעות: 8
- הצטרפות: 17 פברואר 2003, 21:27
- דף אישי: הדף האישי של דודו_לב*
יומנו של אב טרי
אהלן אבא,
גם אני אבא חדש, עדיין אני אומר את המלים האלה על עצמי ומגחך קצת... אני, אבא ? איך זה כבר נהיה ?
אני אבא של אומני בת ה - 8 חודשים ובן זוג של ורד שהיא אמא - לפעמים אני מסתכל על שתיהן וחש פליאה גדולה - להיות שותף לשלמות שיש ביניהן.
יש כל כך הרבה מה לומר על מה שקורה לאבא, מאיפה אתחיל ? מגזירת הציפורניים (של אומני) אולי מהטיולים המשותפים שלי ושלה לים עם המנשא, או מהשיחות שלנו בשפת הגירגורים...
אני מרגיש שאני ממציא את האבהות מחדש, וזו משימה ראויה וקשה בטירוף.
אני חש שלגברים רבים אין מודל טוב של אבהות. יש הרבה מודלים גרועים, זה כן. זה מגיע מילדות, מהדרך שבה גברים תופשים את עצמם ונתפשים בחברה שלנו, מהעומס של לחיות בחברה צרכנית בתא משפחתי קטן, מהשאלות הפנימיות הכי עמוקות שלעיתים נדירות נשאלות וגם כשכן, לרוב נזנחות מחוסר זמן.
האתגר שלי הוא לנסות ולחיות בכל הרבדים שחייתי קודם ורציתי לחיות בהם וגם להכיל את השינוי העצום הזה בחיים - היצור הקטנה והעדינה הזו ששינתה את חיי לבלי שוב.
המסע הזה מאפשר לי לראות את נקודות התורפה שלי, את המקומות שאני פועל בהם מתוך דפוסים ישנים (לפעמים אני רואה את אבא שלי בהתנהגות שלי - בדיוק כמו שנשבעתי שלא אהיה), ולנסות במקומות הכי כואבים לשנות ולהשתנות.
זה מאד קשה - קשה להתבונן פנימה בדיוק אל המקומות שאיננו רוצים להודות בקיומם, אבל זה הכי שווה, כי שם באמת נדרשת עבודה...
אני יכול לומר גם שלפני כמה שנים הלב שלי היה בטוח מתפוצץ אם היה מנסה להכיל כזו כמות של אהבה כמו של היום, כמו של אבא, זה תהליך שבו אני נפעם ולא מאמין עד כמה הילדה הקטנה הזו הולכת וממיסה אותי ומלמדת אותי לאהוב את החיים ואת עצמי יותר מאי פעם.
גם אני אבא חדש, עדיין אני אומר את המלים האלה על עצמי ומגחך קצת... אני, אבא ? איך זה כבר נהיה ?
אני אבא של אומני בת ה - 8 חודשים ובן זוג של ורד שהיא אמא - לפעמים אני מסתכל על שתיהן וחש פליאה גדולה - להיות שותף לשלמות שיש ביניהן.
יש כל כך הרבה מה לומר על מה שקורה לאבא, מאיפה אתחיל ? מגזירת הציפורניים (של אומני) אולי מהטיולים המשותפים שלי ושלה לים עם המנשא, או מהשיחות שלנו בשפת הגירגורים...
אני מרגיש שאני ממציא את האבהות מחדש, וזו משימה ראויה וקשה בטירוף.
אני חש שלגברים רבים אין מודל טוב של אבהות. יש הרבה מודלים גרועים, זה כן. זה מגיע מילדות, מהדרך שבה גברים תופשים את עצמם ונתפשים בחברה שלנו, מהעומס של לחיות בחברה צרכנית בתא משפחתי קטן, מהשאלות הפנימיות הכי עמוקות שלעיתים נדירות נשאלות וגם כשכן, לרוב נזנחות מחוסר זמן.
האתגר שלי הוא לנסות ולחיות בכל הרבדים שחייתי קודם ורציתי לחיות בהם וגם להכיל את השינוי העצום הזה בחיים - היצור הקטנה והעדינה הזו ששינתה את חיי לבלי שוב.
המסע הזה מאפשר לי לראות את נקודות התורפה שלי, את המקומות שאני פועל בהם מתוך דפוסים ישנים (לפעמים אני רואה את אבא שלי בהתנהגות שלי - בדיוק כמו שנשבעתי שלא אהיה), ולנסות במקומות הכי כואבים לשנות ולהשתנות.
זה מאד קשה - קשה להתבונן פנימה בדיוק אל המקומות שאיננו רוצים להודות בקיומם, אבל זה הכי שווה, כי שם באמת נדרשת עבודה...
אני יכול לומר גם שלפני כמה שנים הלב שלי היה בטוח מתפוצץ אם היה מנסה להכיל כזו כמות של אהבה כמו של היום, כמו של אבא, זה תהליך שבו אני נפעם ולא מאמין עד כמה הילדה הקטנה הזו הולכת וממיסה אותי ומלמדת אותי לאהוב את החיים ואת עצמי יותר מאי פעם.
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
דוד, אני מסכים עם כל מילה.
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
אני רוצה לשתף מעט את התחושות שהיו לי בזמן ההריון ולאחר מכן בלידה.
ההריון היה מאד ארוך. שנים. בגלל שאנחנו קצת חושבים אחרת באופן יחסי, לא היו לנו העוגנים שיש לזוגות בהריון- כלומר, לרוב מודדים את ההריון, מלבד הזמן, בתחנות שהפכו למעין מוסכמות- הבדיקות השונות. אנחנו מן ההתחלה הרגשנו שאין לנו רצון וצורך בתחנות הללו. הרגשנו שהדרך הזו, סימון תחנות לאורך ציר זמן, מאפיינות בכלל את החיים, ואנחנו לא מאמינים בזה. אז עשינו רק את הסקירה המאוחרת, ועוד איזה בדיקה אחת או שתיים. לא עשינו את הארסנל שהוצע לנו על ידי הרופא.
ענת רצתה ללדת בבית. היא הלהיבה אותי ואני התחברתי מיידית לרעיון. החששות שהיו לי מן הלידה בית הופגו לאחר שנפגשנו עם המיילדת. בעובדות שהציגה רק חיזקה את הרגשתנו הראשונית לגבי בית חולים כמקום ללדת בו.
לאורך ההריון חשתי יותר ויותר שאני שותף מלא לתהליך, אם כי מדי פעם במעמד של צופה. לא יכולתי לוש את יותם בתוכי. כשהוא החל לזוז השתדלתי להרגיש כמה שיכולתי, אבל זה לא זה. קצת קינאתי, אני מודה.
וגם שמחתי.
לא קל להיות בהריון. זה ברור אפילו לגבר שכמוני.
המועד התקרב לפתע במהירות. אני הייתי מאד עסוק בפרוייקט תאטרון סטודנטים, וצצו להם רגשות אשמה (רגשות אשמה? רגשי אשם? איך אומרים?). כל יציאה מן הבית לחזרות ולעבודה הרבה שציפתה לי לוותה בכעס עצמי. כל חזרה מאוחרת הביתה בלילה גרמה למתח. בשלב הזה כבר היינו מוכנים לאפשרות שזה יקרה.
ענת היתה מוכנה.
אני קצת פחות.....
ביום חמישי, גמרתי ללמד בתשע בערב. התקשרתי הביתה וענת ענתה לי ואמרה שנדמה לה שיש לה קצת צירים. הגעתי הביתה והתחלנו למדוד. אחרי שעתיים ענת כבר הרגישה שזה מתחיל. כאב לה מאד. אני ניסיתי להיות עמה ברגעי הכאב, ובעיקר למדוד את הזמן... אני בכל זאת הגבר בבית!
ענת התקשרה למיילדת. כאב לה מאד מאד. המיילדת אמרה שיש עוד זמן. הרבה זמן.
כל הלילה ענת סבלה. כאב לה מאד מאד מאד.
בחמש בבוקר טילפנו למיילדת. היא אמרה שהיא יוצאת לכיווננו. אחרי שעה היא הגיעה כשלענת כאב מאד מאד מאד מאד.
הפתיחה היתה עדיין בהתחלה. אחת- אחת וצי.
מה?!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ענת חשבה שהיא משתגעת. כאב לה מאד מאד מאד מאד מאד.
יצאנו לסיבוב בחוץ. ענת הלכה צעד ונחה חמישה. כל ציר היא נשענה עלי. פעם נשענה על ספסל. פעם על עץ. פעם על תיבת דואר. אמרתי לה שאנשים שרואים אותנו ודאי חושבים אותנו לשייכים לכת הסוגדת לחפצים סתמיים ברחוב. חזרנו הביתה כי לענת כבר כאב מאד מאד מאד מאד מאד מאד.
בבית ענת נכנסה לנוח באמבטיה. אמא שלה הגיעה. כשנאמר לאמא של ענת שהלידה עוד רחוקה, היא מיהרה לעבודה (וזאת לאחר הצהרות ואיומים שבועות מראש על כך שתיקח שבוע חופש רק כדי להיות עם ענת בלידה ואחר כך). בשעה תשע ענת יצאה מהאמבטיה. המיילדת נחה והעוזרת שלה ואני היינו עם ענת. העוזרת הנחתה את ענת להוציא אוויר בקול בשעת הציר. כשענת עשתה זאת משהו השתנה. היא החלה להכנס לעולם משלה, או שאולי אני לראשונה הבחנתי בזאת. כל התכווצות היא עלתה מעל הכאב בקולה המתמשך. עצמה עיניים והתנדנדה. כאב לה מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד.
הלידה התחילה "רשמית". הפתיחה כבר החלה לזוז ואני נשלחתי להתקין בריכה ומים. הכנו את הבריכה, ובמהלך השעות הבאות הייתי עסוק בהולכת סירים מן הגז, כיוון שהדוד לא הספיק למלא את הבריכה. ענת כבר היתה במצב מתקדם. היא כבר נהמה בכל ציר, כמו משהו אחר, קדום. כשהמיילדת תומכת בה, והעוזרת גם לצידן, הרגשת כמו אורח מכוכב אחר. זה לא היה השבט שלי. זה היה משהו מעבר למילים. אחווה של ידיעה שהיא מעבר לתפיסה האינטלקטואלית. משהו בגוף, בעצמות, בדם, בנשמה. ואני לא הייתי חלק שלם מזה. זה קצת העציב אותי. רציתי לבכות נורא כשראיתי את ענת נאנקת מכאבים. כאב לה מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד ועוד.
ואיפה אני אל מול כל הכאב הזה?
דווקא היהבסדר למלא סירים במים ולשפוך לבריכה. היתה לי תעסוקה. כנת כבר לא היתה זקוקה לנוכחות המלאה שלי. היא ידעה שאני שם וזה הספיק לה. היא היתה בטראנס, מסע משלה, שברגעים ההם נראה רחוק מסיומו, ולמעשה היה מאד קרוב.
צירי הלחץ שענת כל כך ציפתה להם הגיעו. ענת עברה לכריעה, נתלתה על ידי (החסונות... אה...סתם.) ולחצה. הכאב היה קשה מנשוא, אבל הפעם ענת ראתה את האור בקצה המנהרה. ראיתי את קצה הראש של יותם מציץ. חשבתי שאני בחלום. זה היה מדהים. אמא של ענת הגיעה וענת נתמכה בה לצידי. ולחצה. כעבור מספר דקות, בעזרת הדרכה מדויקת של המיילדת, יצא יותם אל המים. ענת הרימה אותו אליה. הוא בכה. צייץ. ענת בכתה. אמא שלה בכתה. אני לא העזתי. נורא רציתי, אבל כולן שם סביב...
הוא היה הדבר היפה ביותר (ועדיין) שראיתי מעודי. ענת קצת נרגעה. היא שכבה במיטה שלנו. יותם עליה, וביניהם חבל הטבור עדיין מחובר. כשחדל החבל לפעום, חתכתי את החבל. כמו מצהיר בפני ענת- הקשר שביניכם מעט מנותק על ידי. אני נכנס כאן לתמונה.
הייתי מאושר. לא כאב לי כמו לענת. אבל כאב לי משהו שהבנתי מאוחר יותר- ברגעים שבהם היתה ענת בתוך המסע שלה, הבנתי לפתע שיש בינינו תהום פעורה. היא נמצאת במקום שבו אני לעולם לא אהיה. וזה בסדר, כמובן. ככה זה. זה יפה, זה פשוט. וזה גם קצת מכאיב להיזכר בזה. הימים שבאו אחר כך, עם הקשיים והכאבים בהנקה, ההתמודדות עם העולם החדש, הדגישו מאד את חלוקת התפקידים- אבא אמא גבר אישה.
לקח לי זמן רב להבין את זה, לעבד, להפנים, להתמודד.
לבסוף האסימון נפל. אני אבא. ויש זוגיות ביני לבין ענת, יש זוגיות בין ענת לבין יותם, וישנה זוגיות ביני לבין יותם. אנחנו שלישיה זוגית. אני לא מרגיש כבר מאויים על ידי הפער שהתגלה במהלך הלידה. אני מכיר בו ומוקיר אותו.
ההריון היה מאד ארוך. שנים. בגלל שאנחנו קצת חושבים אחרת באופן יחסי, לא היו לנו העוגנים שיש לזוגות בהריון- כלומר, לרוב מודדים את ההריון, מלבד הזמן, בתחנות שהפכו למעין מוסכמות- הבדיקות השונות. אנחנו מן ההתחלה הרגשנו שאין לנו רצון וצורך בתחנות הללו. הרגשנו שהדרך הזו, סימון תחנות לאורך ציר זמן, מאפיינות בכלל את החיים, ואנחנו לא מאמינים בזה. אז עשינו רק את הסקירה המאוחרת, ועוד איזה בדיקה אחת או שתיים. לא עשינו את הארסנל שהוצע לנו על ידי הרופא.
ענת רצתה ללדת בבית. היא הלהיבה אותי ואני התחברתי מיידית לרעיון. החששות שהיו לי מן הלידה בית הופגו לאחר שנפגשנו עם המיילדת. בעובדות שהציגה רק חיזקה את הרגשתנו הראשונית לגבי בית חולים כמקום ללדת בו.
לאורך ההריון חשתי יותר ויותר שאני שותף מלא לתהליך, אם כי מדי פעם במעמד של צופה. לא יכולתי לוש את יותם בתוכי. כשהוא החל לזוז השתדלתי להרגיש כמה שיכולתי, אבל זה לא זה. קצת קינאתי, אני מודה.
וגם שמחתי.
לא קל להיות בהריון. זה ברור אפילו לגבר שכמוני.
המועד התקרב לפתע במהירות. אני הייתי מאד עסוק בפרוייקט תאטרון סטודנטים, וצצו להם רגשות אשמה (רגשות אשמה? רגשי אשם? איך אומרים?). כל יציאה מן הבית לחזרות ולעבודה הרבה שציפתה לי לוותה בכעס עצמי. כל חזרה מאוחרת הביתה בלילה גרמה למתח. בשלב הזה כבר היינו מוכנים לאפשרות שזה יקרה.
ענת היתה מוכנה.
אני קצת פחות.....
ביום חמישי, גמרתי ללמד בתשע בערב. התקשרתי הביתה וענת ענתה לי ואמרה שנדמה לה שיש לה קצת צירים. הגעתי הביתה והתחלנו למדוד. אחרי שעתיים ענת כבר הרגישה שזה מתחיל. כאב לה מאד. אני ניסיתי להיות עמה ברגעי הכאב, ובעיקר למדוד את הזמן... אני בכל זאת הגבר בבית!
ענת התקשרה למיילדת. כאב לה מאד מאד. המיילדת אמרה שיש עוד זמן. הרבה זמן.
כל הלילה ענת סבלה. כאב לה מאד מאד מאד.
בחמש בבוקר טילפנו למיילדת. היא אמרה שהיא יוצאת לכיווננו. אחרי שעה היא הגיעה כשלענת כאב מאד מאד מאד מאד.
הפתיחה היתה עדיין בהתחלה. אחת- אחת וצי.
מה?!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ענת חשבה שהיא משתגעת. כאב לה מאד מאד מאד מאד מאד.
יצאנו לסיבוב בחוץ. ענת הלכה צעד ונחה חמישה. כל ציר היא נשענה עלי. פעם נשענה על ספסל. פעם על עץ. פעם על תיבת דואר. אמרתי לה שאנשים שרואים אותנו ודאי חושבים אותנו לשייכים לכת הסוגדת לחפצים סתמיים ברחוב. חזרנו הביתה כי לענת כבר כאב מאד מאד מאד מאד מאד מאד.
בבית ענת נכנסה לנוח באמבטיה. אמא שלה הגיעה. כשנאמר לאמא של ענת שהלידה עוד רחוקה, היא מיהרה לעבודה (וזאת לאחר הצהרות ואיומים שבועות מראש על כך שתיקח שבוע חופש רק כדי להיות עם ענת בלידה ואחר כך). בשעה תשע ענת יצאה מהאמבטיה. המיילדת נחה והעוזרת שלה ואני היינו עם ענת. העוזרת הנחתה את ענת להוציא אוויר בקול בשעת הציר. כשענת עשתה זאת משהו השתנה. היא החלה להכנס לעולם משלה, או שאולי אני לראשונה הבחנתי בזאת. כל התכווצות היא עלתה מעל הכאב בקולה המתמשך. עצמה עיניים והתנדנדה. כאב לה מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד.
הלידה התחילה "רשמית". הפתיחה כבר החלה לזוז ואני נשלחתי להתקין בריכה ומים. הכנו את הבריכה, ובמהלך השעות הבאות הייתי עסוק בהולכת סירים מן הגז, כיוון שהדוד לא הספיק למלא את הבריכה. ענת כבר היתה במצב מתקדם. היא כבר נהמה בכל ציר, כמו משהו אחר, קדום. כשהמיילדת תומכת בה, והעוזרת גם לצידן, הרגשת כמו אורח מכוכב אחר. זה לא היה השבט שלי. זה היה משהו מעבר למילים. אחווה של ידיעה שהיא מעבר לתפיסה האינטלקטואלית. משהו בגוף, בעצמות, בדם, בנשמה. ואני לא הייתי חלק שלם מזה. זה קצת העציב אותי. רציתי לבכות נורא כשראיתי את ענת נאנקת מכאבים. כאב לה מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד מאד ועוד.
ואיפה אני אל מול כל הכאב הזה?
דווקא היהבסדר למלא סירים במים ולשפוך לבריכה. היתה לי תעסוקה. כנת כבר לא היתה זקוקה לנוכחות המלאה שלי. היא ידעה שאני שם וזה הספיק לה. היא היתה בטראנס, מסע משלה, שברגעים ההם נראה רחוק מסיומו, ולמעשה היה מאד קרוב.
צירי הלחץ שענת כל כך ציפתה להם הגיעו. ענת עברה לכריעה, נתלתה על ידי (החסונות... אה...סתם.) ולחצה. הכאב היה קשה מנשוא, אבל הפעם ענת ראתה את האור בקצה המנהרה. ראיתי את קצה הראש של יותם מציץ. חשבתי שאני בחלום. זה היה מדהים. אמא של ענת הגיעה וענת נתמכה בה לצידי. ולחצה. כעבור מספר דקות, בעזרת הדרכה מדויקת של המיילדת, יצא יותם אל המים. ענת הרימה אותו אליה. הוא בכה. צייץ. ענת בכתה. אמא שלה בכתה. אני לא העזתי. נורא רציתי, אבל כולן שם סביב...
הוא היה הדבר היפה ביותר (ועדיין) שראיתי מעודי. ענת קצת נרגעה. היא שכבה במיטה שלנו. יותם עליה, וביניהם חבל הטבור עדיין מחובר. כשחדל החבל לפעום, חתכתי את החבל. כמו מצהיר בפני ענת- הקשר שביניכם מעט מנותק על ידי. אני נכנס כאן לתמונה.
הייתי מאושר. לא כאב לי כמו לענת. אבל כאב לי משהו שהבנתי מאוחר יותר- ברגעים שבהם היתה ענת בתוך המסע שלה, הבנתי לפתע שיש בינינו תהום פעורה. היא נמצאת במקום שבו אני לעולם לא אהיה. וזה בסדר, כמובן. ככה זה. זה יפה, זה פשוט. וזה גם קצת מכאיב להיזכר בזה. הימים שבאו אחר כך, עם הקשיים והכאבים בהנקה, ההתמודדות עם העולם החדש, הדגישו מאד את חלוקת התפקידים- אבא אמא גבר אישה.
לקח לי זמן רב להבין את זה, לעבד, להפנים, להתמודד.
לבסוף האסימון נפל. אני אבא. ויש זוגיות ביני לבין ענת, יש זוגיות בין ענת לבין יותם, וישנה זוגיות ביני לבין יותם. אנחנו שלישיה זוגית. אני לא מרגיש כבר מאויים על ידי הפער שהתגלה במהלך הלידה. אני מכיר בו ומוקיר אותו.
-
- הודעות: 162
- הצטרפות: 22 אוקטובר 2002, 11:25
- דף אישי: הדף האישי של אמא_של_מיה*
יומנו של אב טרי
וואו! מרגש ומקסים. הצצה אל מחשבות ורגשות של גבר ברגעים שהוא ממש הופך לאבא... קראתי עם דמעות בעיניים. @}
אני אוהבת לקרוא סיפורי לידה וגם להזכר בשלי. זה עשה לי חשק אולי לכתוב את סיפור הלידה של מיה .אני צריכה לחשוב על זה...
אני אוהבת לקרוא סיפורי לידה וגם להזכר בשלי. זה עשה לי חשק אולי לכתוב את סיפור הלידה של מיה .אני צריכה לחשוב על זה...
-
- הודעות: 2998
- הצטרפות: 26 יולי 2001, 09:53
- דף אישי: הדף האישי של אביב_חדש*
יומנו של אב טרי
יפה מאוד... הארת לי קצת את היום הגרוע שלי...
-
- הודעות: 3314
- הצטרפות: 24 יולי 2002, 23:08
- דף אישי: הדף האישי של ורד_לב*
יומנו של אב טרי
מקסים לקרוא! אנא אל תפסיק. תרגיש חופשי להתמכר גם כן.
יומנו של אב טרי
וואו!
אני כולי בוכייה. מדהים.
אני כולי בוכייה. מדהים.
-
- הודעות: 147
- הצטרפות: 20 מאי 2002, 11:23
- דף אישי: הדף האישי של שולמית_ש*
יומנו של אב טרי
וואוו, מרגש ומדמיע. אתה בטוח שאתה אבא של יותם, ולא מתחזה (עם פתח מתחת לז')?
אף פעם לא קראתי/שמעתי גבר מתבטא בצורה כל כך מרגשת ופתוחה לגבי חוויות נשיות כאלו.
בדר"כ הם מסתפקים ב"היה קשה"נקודה. "היה מרגש". נקודה.
אנא, המשך. אני גם מביאה את בעלי שיקרא.
אף פעם לא קראתי/שמעתי גבר מתבטא בצורה כל כך מרגשת ופתוחה לגבי חוויות נשיות כאלו.
בדר"כ הם מסתפקים ב"היה קשה"נקודה. "היה מרגש". נקודה.
אנא, המשך. אני גם מביאה את בעלי שיקרא.
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
תודה רבה על התגובות הנפלאות. זה באמת מחמם את לבי. אני באמת אש"י. לא כאילו. לא מתחזה. הזכויות לקיצור הן של שגית לב. אחלה קיצור. כמו רש"י.
-
- הודעות: 151
- הצטרפות: 19 פברואר 2003, 01:29
- דף אישי: הדף האישי של יולי_פעלולי*
יומנו של אב טרי
גם אני כמעט בוכה!!
נורא מרגש, בעלי חייב לקרוא את זה!
נורא מרגש, בעלי חייב לקרוא את זה!
-
- הודעות: 3314
- הצטרפות: 24 יולי 2002, 23:08
- דף אישי: הדף האישי של ורד_לב*
יומנו של אב טרי
מילא שיקראו, אבל שגם יגיבו.
>דרושות תגובות כנות מאבות טריים יותר ופחות ובלתי מוכרים לנו עדיין!<
>דרושות תגובות כנות מאבות טריים יותר ופחות ובלתי מוכרים לנו עדיין!<
-
- הודעות: 880
- הצטרפות: 18 אוקטובר 2001, 17:18
- דף אישי: הדף האישי של חגית_פ*
יומנו של אב טרי
שלום אבא של יותם,
זה היה מאוד מאוד מאוד מרגש. תודה.
זה היה מאוד מאוד מאוד מרגש. תודה.
יומנו של אב טרי
אני לא כמעט, אני בוכה...
פעמים כה רבות אני תוהה: איך "הם" (אתם, הגברים) חווים את הדברים האלו? מה עובר להם בראש?ובלב?
היטבת כ"כ לתאר.... ולחוות... ולאהוב!!!
אשריך ואשרי יותם ואשרי ענת!!!
פעמים כה רבות אני תוהה: איך "הם" (אתם, הגברים) חווים את הדברים האלו? מה עובר להם בראש?ובלב?
היטבת כ"כ לתאר.... ולחוות... ולאהוב!!!
אשריך ואשרי יותם ואשרי ענת!!!
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
אתמול יותם צחק הרבה. ממש מכל הלב, בפעם הראשונה לאורך הרבה זמן. זה היה נפלא. הוא שכב על הספה, ענת שיחקה איתו, וצחק. לא יכולתי שלא להיזכר בשבוע הראשון של חייו. כמה שעות אחרי הלידה, לאחר שהמיילדת והעוזרת שלה עזבו, לאחר ששתי האמהות הנרגשות כבר נסעו, נותרנו שלושתנו לבד, בפעם הראשונה, שלישיה, כפי שיהיה עוד פעמים רבות, עד ש... (יהיו עוד. זה בטוח). נכנסנו יחד למיטה, לנוח אחרי רעידת האדמה הזאת, שרק בטעות קוראים לה לידה. הלידה לא היתה עוד משהו בחיים. היא תמצית החיים במרוכז, כמו לקחו את כל המרכיבים הנפשיים ודחסו אותם לכמה שעות. לא הבנתי זאת אז, אבל כעת, במבט לאחור, אני מבין שזה פשוט מדהים. זה נראה כמו משהו בלתי אפשרי. כל החיים מתהפכים ומשתנים ברגע אחד ארוך וקשה. בערב, לאחר שבקושי הספקנו לנוח, כבר נחתה עלינו משפחה, עם המון רצון טוב, ובעיקר חוסר רגישות, במין קוצר רוח מרגיז "רוצים לראות את הילד", ואני הרגשתי שפולשים לחיי. וזו לא תהיה הפעם האחרונה. יותם נולד שלושה ימים לאחר יום ההולדת של ענת, שתוכנן לאותו ערב של יום הלידה. חשבו ללכת למסעדה. במקום ללכת למסעדה, המסעדה באה אלינו. היה בסך הכל נחמד, אבל היינו סחוטים, אני מילא, ענת היתה גמורה (גם עופרה, סתם). חזית חדשה נפתחה- התמודדות מול המשפחות. למען האמת, תמיד זאת היתה חזית די פעילה, אבל הגעתו של יותם רק החריפה את נוכחות המשפחה שמסביב. בסך הכל אני שמח על כך, אבל לפעמים זה גורם לקשיים רבים ולהמון כעסים קטנים, שאנחנו לא מעזים לספר אותם למשפחה, בעיקר לאמהות.
השבוע הראשון היה שבוע חברתי מאד. כל היום היו אנשים בבית, הביאו אוכל, סידרו, שטפו כלים, יותם רוב הזמן ישן, וקצת אכל. לענת היתה בעיה בהנקה. אחת הפטמות נסדקה (וזה לא שיש להחלפה...). זה כאב לה אימים. היא ממש לקחה את זה קשה, מעבר לכאב, זה נראה לה כמו המשך ללידה הכואבת- למה אי אפשר שזה ילך באופן טבעי ופשוט? הלכנו ליועצות הנקה, פעם, פעמיים, לבסוף, אחרי זמן רב, כמה שבועות, זה הסתדר. הכאב, כך אני מבין, היה קשה מנשוא. כשהיינו בפעם הראשונה והשניה אצל שתי יועצות הנקה, לא פיספסה אף אחת מהן את ההזדמנות לומר שאין לי (האבא) מושג כמה שזה כואב. התרגזתי. בודאי שאינני יודע כמה זה כואב. כמו שלא ידעתי כמה קשה לסחוב שלושה קילו בבטן, כמו שלעולם לא אדע את הכאב של הצירים והלידה. בשביל מה לחזור ולהזכיר לי את זה? הרגשתי באיזשהו מקום שהעולם הנשי כולו קם כנגדי, ורוצה להוכיח לי שאין לי סיכוי אל מול התפקיד הטבעי של הנשים. אמרתי לענת שאם עוד פעם אחת מישהו יאמר לי שאין לי מושג כמה זה, או זה, או זה כואב, אני אשתגע. וחוץ מזה, אמרתי, אני אי פעם סיפרתי על הכאבים שאני חוויתי באופן כזה אקסלוסיבי? האם למישהי מן הנשים הללו יש מושג כמה כואב לקפוא במארב בלי יכולת לזוז, כשהרגליים מתנפחות מקור? האם מישהי יודעת כמה כואב ללכת תשעים קילומטר עם משקל אימים על הגב? האם מישהי יודעת כמה כואב לסחוב אלונקות לאורך קילומטרים, כך שנשארים שקעים בכתפיים למשך כמה ימים?
בשבוע השני, כשרוב החברים והמשפחה הגיעו באופן קצת פחות רציף, נותרנו אנחנו לבדנו. ענת נאבקה בקשיי ההנקה. אני תמכתי בה. אבל גם חזרתי קצת לעבוד. יומיים בשבוע, למספר שעות. חשתי אשמה נוראית על כך שיצאתי מן הבית. ענת חזרה והרגיעה אותי שהכל בסדר. אבל מבחינתי, לא הכל היה בסדר. גיליתי עד כמה קשה לאהוב ללא גבול. זה לא קורה סתם כך משום מקום. לוקח זמן עד שמכירים, מתקרבים, מתאהבים. הבכי של יותם, שיש לציין שכבר מן ההתחלה היה חזק וברור (וטוב שכך) הקשה עלי בהתחלה. לא ידעתי כיצד להתיחס לבכי. ניסיתי להרגיע את הבכי. כשזה לא הלך, הרגשתי לפעמים שזה פשוט מכוון נגדי. כמובן שידעתי לומר שזה לא נגדי, שזה לא קשור אלי או אל התפקוד שלי, אבל בפנים, עמוק, התפתח תסכול. לפעמים, כשהוא בכה ארוכות ולא נרדם, עברו מחשבות מייאשות בראש. בשביל מה בכלל הייתי צריך את זה? אני לבד. כל כך לבד. לענת יש את יותם, ואני לבד. כך הרגשתי. כל כך הרבה חזיתות להתמודד בהן, ללא המשענת שכל כך התרגלתי אליה- ענת. היא היתה זקוקה לכל הכוחות שלה כדי להמשיך ולהיניק. כולם סביב אמרו לי- תשמור עליה, תדאג לה. ומי ידאג לי? כמו ילד.
והיה צריך לחזור לעבוד וללמוד במלוא המרץ. להשלים פערים. התחלתי לצאת מן הבית באופן תכוף יותר. הרגשתי שעם כל יציאה אני שואף אוויר סוף סוף. ממש הרגשתי חנוק בבית. ענת נפגעה ממני מעט. הרגישה שאני מתרחק. אני כעסתי והסתגרתי בפינה. באמת הרגשתי בודד.
אבל יותם כבש את לבי. יש לו את היכולת המופלאה הזאת, להשכיח הכל במבט אחד. לא חיוך או צחוק החזירו את יותם אלי ואותי אליו. אלא דוקא פעם אחת, כשהוא מציץ מעבר לכתפה של ענת, לאחר בכי ממושך, תולה עיניים יפות תכולות במרחב, נראה כמו אבוד בעולם החדש והמוזר הזה. הוא נראה חסר אונים. ענת היתה קצת עצובה. פתאום הבנתי כמה צריכים אותי שניהם. שהגיע הזמן לחזור.
יכול להיות שזה קשור לעולם הגברי שמסביב. שעד שלא ראיתי את העיניים המבקשות עזרה (וכמובן שזו השלכה שלי. אני זה שהייתי זקוק לעזרה) לא פעלתי. כמו מצדיק את הווייתי הגברית- נסיך, מציל, שומר. אבל זה מה שכולם חזרו וביקשו ממני. אמא שלי לא חדלה מלומר- תשמור עליה. תעזור לה. תגן. היום אני חושב שזו תפיסה מעוותת. ענת שמרה עלי באותה מידה שאני שמרתי עליה. ההתמודדות עם ההורות החדשה קשה לשני ההורים, כל אחד בדרכו שלו. עד היום, כשאני משחזר את המבט ההוא, שהכאיב לי, של יותם, אני מרגיע עצמי בכך שברור לי שיהיו עוד מבטים כאלה. ואני נמצא כאן איתו למטרה אחת. לאהוב.
השבוע הראשון היה שבוע חברתי מאד. כל היום היו אנשים בבית, הביאו אוכל, סידרו, שטפו כלים, יותם רוב הזמן ישן, וקצת אכל. לענת היתה בעיה בהנקה. אחת הפטמות נסדקה (וזה לא שיש להחלפה...). זה כאב לה אימים. היא ממש לקחה את זה קשה, מעבר לכאב, זה נראה לה כמו המשך ללידה הכואבת- למה אי אפשר שזה ילך באופן טבעי ופשוט? הלכנו ליועצות הנקה, פעם, פעמיים, לבסוף, אחרי זמן רב, כמה שבועות, זה הסתדר. הכאב, כך אני מבין, היה קשה מנשוא. כשהיינו בפעם הראשונה והשניה אצל שתי יועצות הנקה, לא פיספסה אף אחת מהן את ההזדמנות לומר שאין לי (האבא) מושג כמה שזה כואב. התרגזתי. בודאי שאינני יודע כמה זה כואב. כמו שלא ידעתי כמה קשה לסחוב שלושה קילו בבטן, כמו שלעולם לא אדע את הכאב של הצירים והלידה. בשביל מה לחזור ולהזכיר לי את זה? הרגשתי באיזשהו מקום שהעולם הנשי כולו קם כנגדי, ורוצה להוכיח לי שאין לי סיכוי אל מול התפקיד הטבעי של הנשים. אמרתי לענת שאם עוד פעם אחת מישהו יאמר לי שאין לי מושג כמה זה, או זה, או זה כואב, אני אשתגע. וחוץ מזה, אמרתי, אני אי פעם סיפרתי על הכאבים שאני חוויתי באופן כזה אקסלוסיבי? האם למישהי מן הנשים הללו יש מושג כמה כואב לקפוא במארב בלי יכולת לזוז, כשהרגליים מתנפחות מקור? האם מישהי יודעת כמה כואב ללכת תשעים קילומטר עם משקל אימים על הגב? האם מישהי יודעת כמה כואב לסחוב אלונקות לאורך קילומטרים, כך שנשארים שקעים בכתפיים למשך כמה ימים?
בשבוע השני, כשרוב החברים והמשפחה הגיעו באופן קצת פחות רציף, נותרנו אנחנו לבדנו. ענת נאבקה בקשיי ההנקה. אני תמכתי בה. אבל גם חזרתי קצת לעבוד. יומיים בשבוע, למספר שעות. חשתי אשמה נוראית על כך שיצאתי מן הבית. ענת חזרה והרגיעה אותי שהכל בסדר. אבל מבחינתי, לא הכל היה בסדר. גיליתי עד כמה קשה לאהוב ללא גבול. זה לא קורה סתם כך משום מקום. לוקח זמן עד שמכירים, מתקרבים, מתאהבים. הבכי של יותם, שיש לציין שכבר מן ההתחלה היה חזק וברור (וטוב שכך) הקשה עלי בהתחלה. לא ידעתי כיצד להתיחס לבכי. ניסיתי להרגיע את הבכי. כשזה לא הלך, הרגשתי לפעמים שזה פשוט מכוון נגדי. כמובן שידעתי לומר שזה לא נגדי, שזה לא קשור אלי או אל התפקוד שלי, אבל בפנים, עמוק, התפתח תסכול. לפעמים, כשהוא בכה ארוכות ולא נרדם, עברו מחשבות מייאשות בראש. בשביל מה בכלל הייתי צריך את זה? אני לבד. כל כך לבד. לענת יש את יותם, ואני לבד. כך הרגשתי. כל כך הרבה חזיתות להתמודד בהן, ללא המשענת שכל כך התרגלתי אליה- ענת. היא היתה זקוקה לכל הכוחות שלה כדי להמשיך ולהיניק. כולם סביב אמרו לי- תשמור עליה, תדאג לה. ומי ידאג לי? כמו ילד.
והיה צריך לחזור לעבוד וללמוד במלוא המרץ. להשלים פערים. התחלתי לצאת מן הבית באופן תכוף יותר. הרגשתי שעם כל יציאה אני שואף אוויר סוף סוף. ממש הרגשתי חנוק בבית. ענת נפגעה ממני מעט. הרגישה שאני מתרחק. אני כעסתי והסתגרתי בפינה. באמת הרגשתי בודד.
אבל יותם כבש את לבי. יש לו את היכולת המופלאה הזאת, להשכיח הכל במבט אחד. לא חיוך או צחוק החזירו את יותם אלי ואותי אליו. אלא דוקא פעם אחת, כשהוא מציץ מעבר לכתפה של ענת, לאחר בכי ממושך, תולה עיניים יפות תכולות במרחב, נראה כמו אבוד בעולם החדש והמוזר הזה. הוא נראה חסר אונים. ענת היתה קצת עצובה. פתאום הבנתי כמה צריכים אותי שניהם. שהגיע הזמן לחזור.
יכול להיות שזה קשור לעולם הגברי שמסביב. שעד שלא ראיתי את העיניים המבקשות עזרה (וכמובן שזו השלכה שלי. אני זה שהייתי זקוק לעזרה) לא פעלתי. כמו מצדיק את הווייתי הגברית- נסיך, מציל, שומר. אבל זה מה שכולם חזרו וביקשו ממני. אמא שלי לא חדלה מלומר- תשמור עליה. תעזור לה. תגן. היום אני חושב שזו תפיסה מעוותת. ענת שמרה עלי באותה מידה שאני שמרתי עליה. ההתמודדות עם ההורות החדשה קשה לשני ההורים, כל אחד בדרכו שלו. עד היום, כשאני משחזר את המבט ההוא, שהכאיב לי, של יותם, אני מרגיע עצמי בכך שברור לי שיהיו עוד מבטים כאלה. ואני נמצא כאן איתו למטרה אחת. לאהוב.
יומנו של אב טרי
בובי, איזה יפה מה שכתבת. נזכרתי באמת במשבר של ההתחלה. היה גם עניין של "מי המפרנס ומי בבית". אני עוד לא חזרתי לעבוד (מהבית) ואתה גם עוד לא חזרת ממש לעבוד, אז היינו שנינו בבית המון. ומצד אחד זה היה נהדר, אבל גם היה קונפליקט בגלל האופי השונה שלי ושלך. אני, הנמרצת, שכבר חודש אחרי הלידה רציתי לחזור לתעסוקה ואתה, שהיה לך קשה לחזור ולהשאיר אותנו בבית. ואני התעצבנתי בלב על זה שאתה לא ממלא את התפקיד שיועד לך: לצאת! לצוד! מה אתה יושב איתי בבית כל היום?! כביסה אני יכולה לשים לבד! ואתה הרגשת בדיוק ההיפך: אשמה על כל היעדרות שלך מהבית. נראה לי שזה התחיל להסתדר כשחזרתי לעבוד מהבית. עושים תורנויות, החלפות. לפעמים אתה איתו ואני רק מיניקה. לפעמים אני איתו ואתה עובד. מצאנו איזה איזון בקטע הזה, לא?
-
- הודעות: 1
- הצטרפות: 25 פברואר 2003, 18:05
יומנו של אב טרי
שאין לי (האבא) מושג כמה שזה כואב. התרגזתי. בודאי שאינני יודע כמה זה כואב. כמו שלא ידעתי כמה קשה לסחוב שלושה קילו בבטן, כמו שלעולם לא אדע את הכאב של הצירים והלידה. בשביל מה לחזור ולהזכיר לי את זה?
היועצת לא מכירה אותך.
יש מספיק אבות שלא חושבים שזה נורא כל כך, והתמיכה שלהם באשה מסתכמת ב: "תפסיקי להתפנק!" או ב:"שוב את מרחמת על עצמך?"
וכאב בפטמות מהתחלת ההנקה - תאמין לי, יש מקומות שכואב, ויש מקומות שצורח!
ארבע שעות רונדלים בגשם בכפור עם עוזי מלא שכבד עלי הציפלונה מסביב לבסיס לא מרגישה שום אבר בגוף הכל משותק חצי שנה לא ישנתי יותר מארבע שעות בלילה, דורכת על כוויות קור הגב הרוס ככה שכואב לי רק מלעמוד סתם -
לא מגיע לקרסולי הכאבים בפטמות.
את זה ואת זה אפשר לעבור. מסתכלים קדימה.
אבל אם הבעל לא מבין כמה שזה כואב, גם הלב כואב.
"מבין" לא במובן רגשי אשמה, אלא במובן "אני מאמין לך ואני אוהב אותך. אם אני אחבק אותך זה יעזור לך לעבור את זה?"
היועצת לא מכירה אותך.
יש מספיק אבות שלא חושבים שזה נורא כל כך, והתמיכה שלהם באשה מסתכמת ב: "תפסיקי להתפנק!" או ב:"שוב את מרחמת על עצמך?"
וכאב בפטמות מהתחלת ההנקה - תאמין לי, יש מקומות שכואב, ויש מקומות שצורח!
ארבע שעות רונדלים בגשם בכפור עם עוזי מלא שכבד עלי הציפלונה מסביב לבסיס לא מרגישה שום אבר בגוף הכל משותק חצי שנה לא ישנתי יותר מארבע שעות בלילה, דורכת על כוויות קור הגב הרוס ככה שכואב לי רק מלעמוד סתם -
לא מגיע לקרסולי הכאבים בפטמות.
את זה ואת זה אפשר לעבור. מסתכלים קדימה.
אבל אם הבעל לא מבין כמה שזה כואב, גם הלב כואב.
"מבין" לא במובן רגשי אשמה, אלא במובן "אני מאמין לך ואני אוהב אותך. אם אני אחבק אותך זה יעזור לך לעבור את זה?"
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
אני מבין ומאמין. אין לי ספק שזה כאב נורא.
יומנו של אב טרי
לך, אבל אתה נדיר, אם תרשה לי.
-
- הודעות: 1
- הצטרפות: 26 פברואר 2003, 23:19
יומנו של אב טרי
הוא באמת נדיר. שניהם. שלושתם.
@}
@}
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
הזמן חולף מהר, מהר מדי. כל יום נראה בפני עצמו כיום ארוך מאד. מתעוררים כבר בשבע בבוקר (אני לרוב ער כבר קודם לכן, פרטים בהמשך), ושאר היום עובר במשחקים ושעשועים, הנקות ובכיות, ועוד מיני דברים, שנראים לי יומיומיים, פשוטים אפילו, ולחשוב שלפני ארבעה חודשים (אגב- בדיוק! יותם נולד ב8.11) בכלל לא יכולתי לדמיין את סדר היום הנוכחי.
אבל סדר יום הוא רק סדר יום. מה שמרכיב את סדר היום, מה שמביא אליו, הוא העניין האמיתי. ענת ואני הגענו למעין הסדר של חלוקת זמנים וכוחות בינינו. למזלנו, שנינו יכולים להיות הרבה בבית. ענת עובדת מהבית, וחלק גדול מן העבודה שלי גם מתבצע בבית. לפני שהגענו לסדר היום הזה, עברנו תקופות קשות של בלגאן. איך מצליחים לגרום לכך ששנינו נעבוד, ועוד ישאר קצת זמן? נכון לעכשיו, זה קשה מאד. אני מוצא עצמי קם בשעות מוקדמות כדי להצליח לעבוד בשקט. או לחילופין, הולך לישון מאוחר.
אבל לא על זה רציתי לספר. רציתי לספר על משהו אחר לגמרי. משהו שאני קורא לו ביני לבין עצמי- "תורת השלבים". הכוונה בשם הזה היא לאופן שבו מועברים העקרונות וההחלטות ה"מוזרות" שלנו לגבי חיינו כמשפחה להורינו היקרים. תחילה- בזמן ההריון, התקבלה יפה העובדה שלא עשינו כמעט בדיקות. ההורים השתכנעו שמה שלא צריך, אין האמת טעם לעשות. אבל, לאט לאט, עלו רעיונות נוספים על פני השטח. הרעיון הבולט בין כולם היה- לידה בבית. ההורים שלי לא היו ממש בעניין, הם היו עסוקים בחייהם המתפוררים (בתהליך גירושין שהסתיים לא מזמן). ההורים של ענת לעומת זאת ביקשו לדעת. לזכותם יאמר, שלא היתה אווירת עליהום או חשש נורא. היתה סקרנות בריאה, ולאחר שליווינו את האידיאולוגיה בהוכחות "מדעיות", התקבל השיגעון. רעיונות נוספים נזרקו לחלל האוויר- שינה משותפת, (ימאס להם, כך נאמר באירוע מסויים), מנשאים ולא עגלות, (יכאב להם הגב), ובעיקר, שני נושאים חמים- ברית מילה, וחיסונים. נושא ברית המילה עלה הרבה עוד לפני הלידה. אנחנו התלבטנו, והתגובות היו - של כולם- הורים, אחים, חברים קרובים- כ ו ל ם - אתם תעשו שטות. למה לו לסבול? למה שיהיה חריג? חשבנו שנעשה ברית, כמה שפחות כואבת וכמה שיותר מהירה ואינטימית. כבר ביררנו אפשרויות. אבל בתוך הלב הספק קינן. אני לא יכולתי שלא לחשוב שאני נכנע ללחץ שאיני מסכים לו. הרגשתי שאין שום סיבה שבעולם לעשות ברית.
אחרי הלידה, זה היה ברור. לשנינו. הסתכלנו על יותם הקטן. הבנו באופן חד וברור, שאנחנו לא מסוגלים לעשות מעשה מכוון שיפגע בו. בעד שום סיבה שבעולם. שאלו אותנו- מתי הברית? ענינו- עוד לא קבענו. וככה, התמסמסו להם שבוע, ועוד שבוע, וזה הפך לעובדה. וזה ממש לא מפריע לאף אחד.
נושא החיסונים, הוא נושא לא פחות קשה. להורים של ענת יש כל מיני חברים רופאים בכירים. אבא של ענת דיבר עם חבר טוב, שהוא במקרה גם רופא ילדים מן הבכירים בארץ, והציג בפניו את קושיות החיסונים כפי שאנו העלינו בשיחות משפחתיות. לאחר הלידה, הגיע הרופא המדובר אחינו לביקור אישי במחווה יפה. הוא ישב ודיבר איתנו על החיסונים. אני לא הותעתי לגלות ש"ההבנה" שלה ציפינו לא היתה ממשית. הרופא הביע ביטחון גמור במערכת. אנחנו הקשבנו, והחלטנו לכלכל את צעדינו בהמשך.
נכון לעכשיו- יותם לא מחוסן. הוא קיבל זריקה אחת נגד דק"ה, והגיב רע. ויתרנו על השניה.
ואיך כל זה מתקשר לסדר יום?
הבחירות שלנו- להיות עם יותם, לישון איתו, להיניק אותו, לא לחסן, מביאות לכך שאחד מאיתנו צריך להיות איתו. זה בודאי משנה את סדר היום.
ואולי כמה מילים אחרונות לעת עתה: הבחירה בדרך שלנו, באופן שבו בחרנו לגדל את יותם, נעשתה תוך מחשבה מעמיקה ומחקר ובדיקה של כל האפשרויות, הסכנות, היתרונות והחסרונות. אבל כל זה כאין וכאפס לעומת משהו אחר, לא מוסבר, שמוביל אותנו, לפחות אותי, בדרך שבחרנו. זו תחושה עמוקה, ומפתיעה מאד, שאין לה הסבר: כך צריך. כך צריך להיות. וזה מרגיש הרבה יותר פשוט. ונכון.
ועכשיו פרוייקט חדש, בהשראת מספר אמהות יקרות מהאתר הזה: בלי חיתולים. (ואיך זה נכנס בתורת השלבים?)
אבל סדר יום הוא רק סדר יום. מה שמרכיב את סדר היום, מה שמביא אליו, הוא העניין האמיתי. ענת ואני הגענו למעין הסדר של חלוקת זמנים וכוחות בינינו. למזלנו, שנינו יכולים להיות הרבה בבית. ענת עובדת מהבית, וחלק גדול מן העבודה שלי גם מתבצע בבית. לפני שהגענו לסדר היום הזה, עברנו תקופות קשות של בלגאן. איך מצליחים לגרום לכך ששנינו נעבוד, ועוד ישאר קצת זמן? נכון לעכשיו, זה קשה מאד. אני מוצא עצמי קם בשעות מוקדמות כדי להצליח לעבוד בשקט. או לחילופין, הולך לישון מאוחר.
אבל לא על זה רציתי לספר. רציתי לספר על משהו אחר לגמרי. משהו שאני קורא לו ביני לבין עצמי- "תורת השלבים". הכוונה בשם הזה היא לאופן שבו מועברים העקרונות וההחלטות ה"מוזרות" שלנו לגבי חיינו כמשפחה להורינו היקרים. תחילה- בזמן ההריון, התקבלה יפה העובדה שלא עשינו כמעט בדיקות. ההורים השתכנעו שמה שלא צריך, אין האמת טעם לעשות. אבל, לאט לאט, עלו רעיונות נוספים על פני השטח. הרעיון הבולט בין כולם היה- לידה בבית. ההורים שלי לא היו ממש בעניין, הם היו עסוקים בחייהם המתפוררים (בתהליך גירושין שהסתיים לא מזמן). ההורים של ענת לעומת זאת ביקשו לדעת. לזכותם יאמר, שלא היתה אווירת עליהום או חשש נורא. היתה סקרנות בריאה, ולאחר שליווינו את האידיאולוגיה בהוכחות "מדעיות", התקבל השיגעון. רעיונות נוספים נזרקו לחלל האוויר- שינה משותפת, (ימאס להם, כך נאמר באירוע מסויים), מנשאים ולא עגלות, (יכאב להם הגב), ובעיקר, שני נושאים חמים- ברית מילה, וחיסונים. נושא ברית המילה עלה הרבה עוד לפני הלידה. אנחנו התלבטנו, והתגובות היו - של כולם- הורים, אחים, חברים קרובים- כ ו ל ם - אתם תעשו שטות. למה לו לסבול? למה שיהיה חריג? חשבנו שנעשה ברית, כמה שפחות כואבת וכמה שיותר מהירה ואינטימית. כבר ביררנו אפשרויות. אבל בתוך הלב הספק קינן. אני לא יכולתי שלא לחשוב שאני נכנע ללחץ שאיני מסכים לו. הרגשתי שאין שום סיבה שבעולם לעשות ברית.
אחרי הלידה, זה היה ברור. לשנינו. הסתכלנו על יותם הקטן. הבנו באופן חד וברור, שאנחנו לא מסוגלים לעשות מעשה מכוון שיפגע בו. בעד שום סיבה שבעולם. שאלו אותנו- מתי הברית? ענינו- עוד לא קבענו. וככה, התמסמסו להם שבוע, ועוד שבוע, וזה הפך לעובדה. וזה ממש לא מפריע לאף אחד.
נושא החיסונים, הוא נושא לא פחות קשה. להורים של ענת יש כל מיני חברים רופאים בכירים. אבא של ענת דיבר עם חבר טוב, שהוא במקרה גם רופא ילדים מן הבכירים בארץ, והציג בפניו את קושיות החיסונים כפי שאנו העלינו בשיחות משפחתיות. לאחר הלידה, הגיע הרופא המדובר אחינו לביקור אישי במחווה יפה. הוא ישב ודיבר איתנו על החיסונים. אני לא הותעתי לגלות ש"ההבנה" שלה ציפינו לא היתה ממשית. הרופא הביע ביטחון גמור במערכת. אנחנו הקשבנו, והחלטנו לכלכל את צעדינו בהמשך.
נכון לעכשיו- יותם לא מחוסן. הוא קיבל זריקה אחת נגד דק"ה, והגיב רע. ויתרנו על השניה.
ואיך כל זה מתקשר לסדר יום?
הבחירות שלנו- להיות עם יותם, לישון איתו, להיניק אותו, לא לחסן, מביאות לכך שאחד מאיתנו צריך להיות איתו. זה בודאי משנה את סדר היום.
ואולי כמה מילים אחרונות לעת עתה: הבחירה בדרך שלנו, באופן שבו בחרנו לגדל את יותם, נעשתה תוך מחשבה מעמיקה ומחקר ובדיקה של כל האפשרויות, הסכנות, היתרונות והחסרונות. אבל כל זה כאין וכאפס לעומת משהו אחר, לא מוסבר, שמוביל אותנו, לפחות אותי, בדרך שבחרנו. זו תחושה עמוקה, ומפתיעה מאד, שאין לה הסבר: כך צריך. כך צריך להיות. וזה מרגיש הרבה יותר פשוט. ונכון.
ועכשיו פרוייקט חדש, בהשראת מספר אמהות יקרות מהאתר הזה: בלי חיתולים. (ואיך זה נכנס בתורת השלבים?)
-
- הודעות: 2998
- הצטרפות: 26 יולי 2001, 09:53
- דף אישי: הדף האישי של אביב_חדש*
יומנו של אב טרי
תמשיך לכתוב, זה מרתק!
יומנו של אב טרי
בלי חיתולים. (ואיך זה נכנס בתורת השלבים?)
באמת, איך?
תספר לי.
באמת, איך?
תספר לי.
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
דיאלוג אפשרי:
סבתות: לשים לו חיתול?
אנחנו: לא.
סבתות: אז שהוא יעשה הכל עליכם?!
אנחנו: כשהוא צריך, אנחנו לוקחים אותו לכיור ו...
סבתות: ו...?
אנחנו: ומחזיקים אותו מעל הכיור, עושים פשששששששששש
סבתות: גם לידה בבית, גם חיתולים מבד, גם בלי ברית, גם בלי חיסונים, גם רק יונק, גם בלי חדר, בלי מיטה, בלי עגלה- ועכשיו בלי חיתול?
אנחנו: הממממ.. כן.
הדיאלוג לא יתרחש. על פי "תורת השלבים" לאט לאט, יהיו עובדות בשטח. יום אחד, (מוקדם מן הצפוי כנראה) הוא פשוט יהיה בלי חיתול כל הזמן. ואז הן ישימו לב.
סבתות: לשים לו חיתול?
אנחנו: לא.
סבתות: אז שהוא יעשה הכל עליכם?!
אנחנו: כשהוא צריך, אנחנו לוקחים אותו לכיור ו...
סבתות: ו...?
אנחנו: ומחזיקים אותו מעל הכיור, עושים פשששששששששש
סבתות: גם לידה בבית, גם חיתולים מבד, גם בלי ברית, גם בלי חיסונים, גם רק יונק, גם בלי חדר, בלי מיטה, בלי עגלה- ועכשיו בלי חיתול?
אנחנו: הממממ.. כן.
הדיאלוג לא יתרחש. על פי "תורת השלבים" לאט לאט, יהיו עובדות בשטח. יום אחד, (מוקדם מן הצפוי כנראה) הוא פשוט יהיה בלי חיתול כל הזמן. ואז הן ישימו לב.
יומנו של אב טרי
אבא של יותם. ממש נפלא הדף הזה שלך. האמת שבהתחלה שקראתי איך חווית את הלידה ואת ההנקה ממש מצאתי דמיון לאיך שחווה אותם בעלי,נתתי לו לקרא ואמרתי הסיפור לידה שונה אבל הרגשות מה שעבר עליכם די דומה, אולי אם יבוא לו הוא יכתוב לך כאן. אבל לגבי הסבתות אין לך מה לחשוש גם אנחנו מגדלים עם חיתולי בד ולפעמים בלי (מחכים לימים חמים יותר), בלי ברית, בלי חיסונים, במיטה משותפת וכו'. את ההורים שלי זה די משעשע כל הגישה הזו הם רואים את הילד מאושר וזה מה שחשוב להם. ההורים של בעלי חוץ מהברית להכל יש לנו כבר תקדים במשפחה . אגב הבן שלנו בן 4 חודשים.
יומנו של אב טרי
הי אסנתי
(ושלום גם למי שחיפש תגובות גבריות)
אני חייב לציין שהדף מקסים ומרגש.
ופתוח,
אני יודע על עצמי שיש דברים ותחושות, (יהיו אוניברסלים או נפוצים ככל שיהיו), שאני יכול לספר רק לנפש אחת בעולם.
(כדי להדגיש את הנקודה , כתבתי כאן כל מיני דברים ואז ראיתי שאין לי סיכוי לעשות 'הוסף לדף':-)).
בכל מקרה תודה על הפתיחות שלך. היא מעניינת,
וגם אם הפרטים שונים הכתיבה שלך ממש מעוררת הזדהות.
ומעודדת , נו
ואיך אומרים בעברית INTROSPECTION ?
(ושלום גם למי שחיפש תגובות גבריות)
אני חייב לציין שהדף מקסים ומרגש.
ופתוח,
אני יודע על עצמי שיש דברים ותחושות, (יהיו אוניברסלים או נפוצים ככל שיהיו), שאני יכול לספר רק לנפש אחת בעולם.
(כדי להדגיש את הנקודה , כתבתי כאן כל מיני דברים ואז ראיתי שאין לי סיכוי לעשות 'הוסף לדף':-)).
בכל מקרה תודה על הפתיחות שלך. היא מעניינת,
וגם אם הפרטים שונים הכתיבה שלך ממש מעוררת הזדהות.
ומעודדת , נו
ואיך אומרים בעברית INTROSPECTION ?
יומנו של אב טרי
היי אבא של.
עוד נדבר בקרוב - אבל אתה כותב כאן כל כך יפה.
חצוף.
עוד נדבר בקרוב - אבל אתה כותב כאן כל כך יפה.
חצוף.
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
וואוו. כל כך הרבה זמן לא כתבתי כאן. בטח ישנה סיבה.
כן. ישנה סיבה. ההתרגשות ההתחלתית עברה, הזכרונות של הלידה והקשיים הראשוניים נטמעים להם אט אט אל סדר יום שהולך ומתהווה.
מה- האם הפכתי פתאום קהה חושים? האם איבדתי את ההתבוננות, ההתרגשות? פתאום זה הפך להיות מובן מאליו ש יש לי ילד ?
לא נראה לי. אני ממש לא קהה חושים. כן, נכון, יש סדר יום. מסויים. ב"מקרו". ב"מיקרו"- כל יום הוא מסע חדש. כל יום קורה משהו חדש. כל יום אנחנו הולכים ומתקרבים, מכירים אחד את השני במצבים חדשים. אני חושב שמה שקרה הוא שפשוט עכשיו יותם נספג לתוכי ואני נספגתי לתוכו, ואנחנו מתנהלים כבר ממש כמו אב ובנו.
אז ככה- יותם כבר מתהפך, מהגב לבטן, מהבטן לגב. הוא מנסה לזחול, ומחליק אחורה, או מסתובב על צירו. הוא צוחק המון. מאד קל להצחיק אותו. אני חושב שאני מכור לצחוק שלו...
כשאני הולך ברחוב, למשל, ופתאום נזכר ביותם, עולה בי תחושה כל כך חזקה, תחושה בלי שם, שמציפה אותי, מעין גילוי עצמי, של מי אני ומה אני, דרך האהבה הזאת שכרגע לפחות, חסרת גבולות.
לפעמים, כשאני מביט במראה ורואה את השערות הלבנות שנוספו לראשי לאחרונה (ממש מגפה) אני חושב דווקא על כך שיותם גדל באופן מסחרר, שכל יום שעובר הוא יום שלא יחזור, אבל אז מה- כל יום שנגמר מזמן לקראת יום חדש.
יום שבו יותם מתעורר, בין שבע לתשע, תלוי מתי נרדם, בדרך כלל מתעורר בחיוך, וזה כיף ענק. אחר כך מחליטים מה עושים ואיך. אם ענת עובדת, אז אני איתו. משחקים קצת, יוצאים לטיול לגינה. בגינה העירונית שלנו אני כבר מזהה כמה "קבועים". בעיקר כלבים וילדים. ללכת עם יותם ברחוב זו חווייה מדהימה. פתאום כולם מאירים עיניים. מסתכלים ומחייכים. אפילו האנשים הזועפים ביותר, נמסים כשהם רואים את יותם תלוי לו מקדימה, מביט בסקרנות בעולם, ומחייך. ענת קראה ספר שיש בו תאור מדהים, כאילו נכתב עלינו, היא כתבה את הציטוט ב... אני לא זוכר. אוסיף את זה בבוקר כשהיא תקום.
יותם הוא אור. אני משתדל ללמוד ממנו הרבה. האופן שבו הוא מקפיד לדרוש את מה שהוא צריך, למשל. מתי איבדתי את זה?
האמון שלו באנשים.
השמחה שלו.
הבכי שלו.
החכמה הטבעית שלו.
יכולת הלמידה שלו.
האופן שבו הוא מתנועע.
אין ספק. יש הרבה מה ללמוד מהילד שלך... ולו יש מה ללמוד ממני. והוא לומד כל הזמן. הוא מקשקש כמעט בלי סוף הברות שונות, צלילים, ישנה תחושה שיש לו כל כך הרבה מה לומר, מה לספר.
אבל אני סבלן. לא כל כך מהר.
עוד מעט יחל יום חדש.
כן. ישנה סיבה. ההתרגשות ההתחלתית עברה, הזכרונות של הלידה והקשיים הראשוניים נטמעים להם אט אט אל סדר יום שהולך ומתהווה.
מה- האם הפכתי פתאום קהה חושים? האם איבדתי את ההתבוננות, ההתרגשות? פתאום זה הפך להיות מובן מאליו ש יש לי ילד ?
לא נראה לי. אני ממש לא קהה חושים. כן, נכון, יש סדר יום. מסויים. ב"מקרו". ב"מיקרו"- כל יום הוא מסע חדש. כל יום קורה משהו חדש. כל יום אנחנו הולכים ומתקרבים, מכירים אחד את השני במצבים חדשים. אני חושב שמה שקרה הוא שפשוט עכשיו יותם נספג לתוכי ואני נספגתי לתוכו, ואנחנו מתנהלים כבר ממש כמו אב ובנו.
אז ככה- יותם כבר מתהפך, מהגב לבטן, מהבטן לגב. הוא מנסה לזחול, ומחליק אחורה, או מסתובב על צירו. הוא צוחק המון. מאד קל להצחיק אותו. אני חושב שאני מכור לצחוק שלו...
כשאני הולך ברחוב, למשל, ופתאום נזכר ביותם, עולה בי תחושה כל כך חזקה, תחושה בלי שם, שמציפה אותי, מעין גילוי עצמי, של מי אני ומה אני, דרך האהבה הזאת שכרגע לפחות, חסרת גבולות.
לפעמים, כשאני מביט במראה ורואה את השערות הלבנות שנוספו לראשי לאחרונה (ממש מגפה) אני חושב דווקא על כך שיותם גדל באופן מסחרר, שכל יום שעובר הוא יום שלא יחזור, אבל אז מה- כל יום שנגמר מזמן לקראת יום חדש.
יום שבו יותם מתעורר, בין שבע לתשע, תלוי מתי נרדם, בדרך כלל מתעורר בחיוך, וזה כיף ענק. אחר כך מחליטים מה עושים ואיך. אם ענת עובדת, אז אני איתו. משחקים קצת, יוצאים לטיול לגינה. בגינה העירונית שלנו אני כבר מזהה כמה "קבועים". בעיקר כלבים וילדים. ללכת עם יותם ברחוב זו חווייה מדהימה. פתאום כולם מאירים עיניים. מסתכלים ומחייכים. אפילו האנשים הזועפים ביותר, נמסים כשהם רואים את יותם תלוי לו מקדימה, מביט בסקרנות בעולם, ומחייך. ענת קראה ספר שיש בו תאור מדהים, כאילו נכתב עלינו, היא כתבה את הציטוט ב... אני לא זוכר. אוסיף את זה בבוקר כשהיא תקום.
יותם הוא אור. אני משתדל ללמוד ממנו הרבה. האופן שבו הוא מקפיד לדרוש את מה שהוא צריך, למשל. מתי איבדתי את זה?
האמון שלו באנשים.
השמחה שלו.
הבכי שלו.
החכמה הטבעית שלו.
יכולת הלמידה שלו.
האופן שבו הוא מתנועע.
אין ספק. יש הרבה מה ללמוד מהילד שלך... ולו יש מה ללמוד ממני. והוא לומד כל הזמן. הוא מקשקש כמעט בלי סוף הברות שונות, צלילים, ישנה תחושה שיש לו כל כך הרבה מה לומר, מה לספר.
אבל אני סבלן. לא כל כך מהר.
עוד מעט יחל יום חדש.
-
- הודעות: 1
- הצטרפות: 01 מאי 2003, 13:10
יומנו של אב טרי
אתה בטוח שלא כתבת את הדברים האלה על שי שלנו?
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
אה...
בן כמה שי?
אולי הם נשמות תאומות?
בן כמה שי?
אולי הם נשמות תאומות?
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
יומנו של אב טרי
שי בן 8 חודשים, קצת גדול מיותם.
וכבר ראינו שהם דומים (ברמת הנדיב, ועם ענת לבד בפלמחים).
וכבר ראינו שהם דומים (ברמת הנדיב, ועם ענת לבד בפלמחים).
-
- הודעות: 548
- הצטרפות: 18 מרץ 2003, 00:27
- דף אישי: הדף האישי של אמבט_ים*
יומנו של אב טרי
אבא, נכון, המון דברים נראים לנו מובנים מעליהם, והמון כבר שכחנו כמו שציינת, והקטנים האלו מזכירים לנו, כמה שזה מרגש.
-
- הודעות: 3314
- הצטרפות: 24 יולי 2002, 23:08
- דף אישי: הדף האישי של ורד_לב*
יומנו של אב טרי
אני כל כמה זמן פתאום קולטת שיש לי ילדה והיא אוטוטו בת שנה (ווואהוו!!!). זה דיי מוטרף הקטע הזה, איך הם נכנסים לנו לחיים ולורידים ולמחשבות ולחלומות.
איזה כייף!
איזה כייף!
-
- הודעות: 2051
- הצטרפות: 05 אוקטובר 2001, 17:35
- דף אישי: הדף האישי של חגית_ל*
יומנו של אב טרי
אתה מתאר כ"כ יפה את הדברים שזה עושה לי צביטה בלב לחשוב כמה בני אדם יש שמדחיקים את כל ההתפעמות הזאת וחוזרים לשיגרתם במהירות, בלי להתעכב על הפלא הזה.
יומנו של אב טרי
וואו...איזה כיף שמצאתי את הדף הזה. אני לומדת כל כך הרבה על העולם של הגברים.
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
הציטוט היפה מצוי בדף מנשא תינוקות.
וכמו שאומר מודי בר און- תבלו!
וכמו שאומר מודי בר און- תבלו!
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
חזרנו מסיני.
והיה כיף גדול.
והיה גם מסע ארוך. מסע ארוך פשוטו כמשמעו, קילומטרים על גבי קילומטרים, וכרגיל אצלי, זה נכנס עמוק פנימה, לתוך הנשמה. המסע אל הים שכמו עוצר את המדבר, גילה לי דברים חדשים.
יש לי הסטוריה בדרום. נולדתי שם, לא רחוק מאילת. בגיל שלוש עזבנו מעט צפונה. אני חושב שהנופים של הערבה נותרו חתומים בתוכי כמו צופן, קוד, ובכל פעם שאני מגיע לכביש הערבה משהו בי נפתח ומתגעגע, מעין זכרון עמום של חום שנדבק בתוכי.
גם סיני מהווה עבורי מקום מיוחד. היינו אני וענת כבר מספר פעמים בעבר יחדיו בסיני. אני גיליתי שם לראשונה את העולם הקסום של שוניות האלמוגים, והתאהבתי. השילוב המושלם של היזרקות על החוף ושוטטות בעולם אחר לגמרי מתחת לפני המים כבש אותי.
בקיצור, אפשר להבין שהירידה הנוכחית לסיני היתה מלאת ציפיות. הציפיות התממשו, אבל באופן שונה. שוב נוכחתי לחוות את מה שבאופן רציונלי אני יודע- החיים עם יותם הם חיים אחרים. לא, אני לא מתגעגע למה שהיה קודם. אולי מעט כן, אבל לא במובן שסותר את מה שיש עכשיו.
להיות עם יותם בחופשה, ועוד בתנאים קצת אחרים, נראה בהתחלה די מאיים. חששתי מעט- כיצד נסתדר, מה יהיה אם וכו'. הייתי מעט לחוץ ביום הראשון, וזה התבטא במתח גדול. יותם, לעומת זאת, ישן טוב מאד. אכל. צחק. בקיצור- כרגיל... אני התאוששתי מעט, ונכנסנו למעין שגרת חופשה. כמו בבית, מישהו חייב להיות עם יותם, והבונוס הוא שבזמן הזה השני לא צריך לעבוד. היינו בים, במסעדה, על החוף. די נהננו. אמנם, החושה היתה קצת מבאסת, רחוקה מהחוף, אנשים רבים היו סביבינו, אבל הסתדרנו. יותם לעומתנו ממש חגג. אמנם, היה לו קשה בשעות החום, השתדלנו לשמור אותו בצל. החגיגה היתה בכך שיותם פשוט הקסים את העולם סביבו. כל מי שראה אותו התפעל ממנו, צחק, שיחק איתו. יותם שיתף פעולה. מהר מאד הוא הפך לדמות מוכרת בחוף. הילדים הבדואים נדלקו עליו לגמרי. הוא פשוט התגלגל מצחוק כשאחד הילדים, בראהים, הצחיק אותו שוב ושוב. גם במעבר גבול, הלוך וחזור, הוא היה אטרקציה. הרבה יותר קל לעבור את הגבול עם תינוק מקסים. אולי רק בשביל זה שווה לעשות עוד אחד כשיותם קצת יגדל... סתם....
אז יותם חגג, ואני איכשהו, לא הצלחתי להשתחרר לגמרי. ראיתי כיצד הידיעה שיותם שם נמצאת בי כל הזמן, לא מאפשרת לי להיזרק כמו פעם. אולי זה אמור להיות כך, איני יודע, אולי זה פשוט מי שאני. מה שהמם אותי היה האופן שבו אנשים זרים לחלוטין נקשרו ליותם. פתאום ראיתי איך הדבר הקטן והנפלא הזה, האור המרוכז, קרן פז, מצליח לגשר על פערים, להיות מעין שפה חוצת גבולות. היכולת המדהימה הזאת הקסימה אותי. הייתי גאה שממני נוצר כוח שכזה המסוגל להמיס לבבות בחיוך אחד פשוט. הבנתי כמה אני אוהב את יותם, והנחתי לעצמי בלב לקחת קצת קרדיט על היכולת המופלאה הזו שלו, חלק ממנה הוא שלי. גם בי ישנה היכולת הזו טבועה עמוק פנימה. רק קצת שכחתי אותה. שכחתי שבמקום להפנות פנים הצידה בזעף בפני אנשים שנראים לי לא נעימים, או גסים, או להרכין ראש בביישנות בפני אנשים זרים, אני יכול פשוט לחייך, להביט, להתבונן בפניהם, ללמוד אותם. החיוך של יותם פתח לבבות רבים בחמישה ימים ששהינו בסיני, יותר מאלו שאני נגעתי בם בשנה האחרונה.
לא. אני לא בתחרות עם יותם. אין מה להשוות, הוא תינוק ואני סתם מבוגר. אבל, אני מסתכל מן הצד, מתבונן ובוחן, ומחליט לנסות ולאמץ את דרכו של הילד שלי: לחייך.
והיה כיף גדול.
והיה גם מסע ארוך. מסע ארוך פשוטו כמשמעו, קילומטרים על גבי קילומטרים, וכרגיל אצלי, זה נכנס עמוק פנימה, לתוך הנשמה. המסע אל הים שכמו עוצר את המדבר, גילה לי דברים חדשים.
יש לי הסטוריה בדרום. נולדתי שם, לא רחוק מאילת. בגיל שלוש עזבנו מעט צפונה. אני חושב שהנופים של הערבה נותרו חתומים בתוכי כמו צופן, קוד, ובכל פעם שאני מגיע לכביש הערבה משהו בי נפתח ומתגעגע, מעין זכרון עמום של חום שנדבק בתוכי.
גם סיני מהווה עבורי מקום מיוחד. היינו אני וענת כבר מספר פעמים בעבר יחדיו בסיני. אני גיליתי שם לראשונה את העולם הקסום של שוניות האלמוגים, והתאהבתי. השילוב המושלם של היזרקות על החוף ושוטטות בעולם אחר לגמרי מתחת לפני המים כבש אותי.
בקיצור, אפשר להבין שהירידה הנוכחית לסיני היתה מלאת ציפיות. הציפיות התממשו, אבל באופן שונה. שוב נוכחתי לחוות את מה שבאופן רציונלי אני יודע- החיים עם יותם הם חיים אחרים. לא, אני לא מתגעגע למה שהיה קודם. אולי מעט כן, אבל לא במובן שסותר את מה שיש עכשיו.
להיות עם יותם בחופשה, ועוד בתנאים קצת אחרים, נראה בהתחלה די מאיים. חששתי מעט- כיצד נסתדר, מה יהיה אם וכו'. הייתי מעט לחוץ ביום הראשון, וזה התבטא במתח גדול. יותם, לעומת זאת, ישן טוב מאד. אכל. צחק. בקיצור- כרגיל... אני התאוששתי מעט, ונכנסנו למעין שגרת חופשה. כמו בבית, מישהו חייב להיות עם יותם, והבונוס הוא שבזמן הזה השני לא צריך לעבוד. היינו בים, במסעדה, על החוף. די נהננו. אמנם, החושה היתה קצת מבאסת, רחוקה מהחוף, אנשים רבים היו סביבינו, אבל הסתדרנו. יותם לעומתנו ממש חגג. אמנם, היה לו קשה בשעות החום, השתדלנו לשמור אותו בצל. החגיגה היתה בכך שיותם פשוט הקסים את העולם סביבו. כל מי שראה אותו התפעל ממנו, צחק, שיחק איתו. יותם שיתף פעולה. מהר מאד הוא הפך לדמות מוכרת בחוף. הילדים הבדואים נדלקו עליו לגמרי. הוא פשוט התגלגל מצחוק כשאחד הילדים, בראהים, הצחיק אותו שוב ושוב. גם במעבר גבול, הלוך וחזור, הוא היה אטרקציה. הרבה יותר קל לעבור את הגבול עם תינוק מקסים. אולי רק בשביל זה שווה לעשות עוד אחד כשיותם קצת יגדל... סתם....
אז יותם חגג, ואני איכשהו, לא הצלחתי להשתחרר לגמרי. ראיתי כיצד הידיעה שיותם שם נמצאת בי כל הזמן, לא מאפשרת לי להיזרק כמו פעם. אולי זה אמור להיות כך, איני יודע, אולי זה פשוט מי שאני. מה שהמם אותי היה האופן שבו אנשים זרים לחלוטין נקשרו ליותם. פתאום ראיתי איך הדבר הקטן והנפלא הזה, האור המרוכז, קרן פז, מצליח לגשר על פערים, להיות מעין שפה חוצת גבולות. היכולת המדהימה הזאת הקסימה אותי. הייתי גאה שממני נוצר כוח שכזה המסוגל להמיס לבבות בחיוך אחד פשוט. הבנתי כמה אני אוהב את יותם, והנחתי לעצמי בלב לקחת קצת קרדיט על היכולת המופלאה הזו שלו, חלק ממנה הוא שלי. גם בי ישנה היכולת הזו טבועה עמוק פנימה. רק קצת שכחתי אותה. שכחתי שבמקום להפנות פנים הצידה בזעף בפני אנשים שנראים לי לא נעימים, או גסים, או להרכין ראש בביישנות בפני אנשים זרים, אני יכול פשוט לחייך, להביט, להתבונן בפניהם, ללמוד אותם. החיוך של יותם פתח לבבות רבים בחמישה ימים ששהינו בסיני, יותר מאלו שאני נגעתי בם בשנה האחרונה.
לא. אני לא בתחרות עם יותם. אין מה להשוות, הוא תינוק ואני סתם מבוגר. אבל, אני מסתכל מן הצד, מתבונן ובוחן, ומחליט לנסות ולאמץ את דרכו של הילד שלי: לחייך.
-
- הודעות: 941
- הצטרפות: 28 אוגוסט 2002, 01:11
- דף אישי: הדף האישי של אמא_אדמה*
יומנו של אב טרי
יופי של חוויה!
-
- הודעות: 2051
- הצטרפות: 05 אוקטובר 2001, 17:35
- דף אישי: הדף האישי של חגית_ל*
יומנו של אב טרי
איך אני אוהבת איך שאתה כותב @}
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
יומנו של אב טרי
מקסים, באמת.
תמשיך לכתוב.
איזה יופי להיות לבוש מול העולם בתינוק מתוק וחייכן. החיים נעשים מתוקים וחייכניים, והנטל קל יותר.
תמשיך לכתוב.
איזה יופי להיות לבוש מול העולם בתינוק מתוק וחייכן. החיים נעשים מתוקים וחייכניים, והנטל קל יותר.
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
מה עושים עם העייפות הזאת?
ואיך לעזאזל מסתדרים עם יותר מילד אחד?
איך בעצם מסתדרים אפילו עם אחד?
איך יש מספיק אהבה לכולם?
איך חוצים כל יום בלי לחשוב על אסונות?
מה זה אומר להיות אבא?
מה קודם- לימודים, עבודה, משפחה?
למה אי אפשר לדבר על זה עם ההורים?
איך זה שהכל בעצם מסתדר מעצמו?
איך מצליחים להפסיק את השאלות לרגע, את ההתבוננות, ולחוות, רק לחוות?
לפעמים זה קורה לי, שאני רק חווה. לא חושב, לא מתבונן. הווה.
לענת זה בודאי קרה. בשעת הלידה.
לי אין את הפריבילגיה הזאת. אבל אני לא באמת מקנא...
איך אפשר לחשוב על חיים ללא יותם?
למה בכלל לחשוב על זה?
חלמתי חלום נוראי. יותם לא היה שם. קרה לו משהו, אני לא זוכר בדיוק מה.
מזל שזה רק חלום.
הוא עכשיו ישן במיטה ליד ענת. כל כך יפים ביחד.
כיף לקום מוקדם, לראות את זה מהצד.
אבל גם כיף להיות שם.
אני רוצה לישון....
ואיך לעזאזל מסתדרים עם יותר מילד אחד?
איך בעצם מסתדרים אפילו עם אחד?
איך יש מספיק אהבה לכולם?
איך חוצים כל יום בלי לחשוב על אסונות?
מה זה אומר להיות אבא?
מה קודם- לימודים, עבודה, משפחה?
למה אי אפשר לדבר על זה עם ההורים?
איך זה שהכל בעצם מסתדר מעצמו?
איך מצליחים להפסיק את השאלות לרגע, את ההתבוננות, ולחוות, רק לחוות?
לפעמים זה קורה לי, שאני רק חווה. לא חושב, לא מתבונן. הווה.
לענת זה בודאי קרה. בשעת הלידה.
לי אין את הפריבילגיה הזאת. אבל אני לא באמת מקנא...
איך אפשר לחשוב על חיים ללא יותם?
למה בכלל לחשוב על זה?
חלמתי חלום נוראי. יותם לא היה שם. קרה לו משהו, אני לא זוכר בדיוק מה.
מזל שזה רק חלום.
הוא עכשיו ישן במיטה ליד ענת. כל כך יפים ביחד.
כיף לקום מוקדם, לראות את זה מהצד.
אבל גם כיף להיות שם.
אני רוצה לישון....
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
יומנו של אב טרי
אבא של יותם,
הזכרת לי דברים שכתבתי מזמן ב לפעמים אני פוחדת .
הזכרת לי דברים שכתבתי מזמן ב לפעמים אני פוחדת .
יומנו של אב טרי
אהובי, שכחת לשאול: מה עושים עם כל רגשות האשמה?
-
- הודעות: 769
- הצטרפות: 02 מאי 2003, 01:24
- דף אישי: הדף האישי של תוספות_יוםטוב*
יומנו של אב טרי
זה מדהים עד כמה העולם הפך למפחיד מיום שהפכתי לאבא. חיש קל התנפצה לה הבועה הפוסט-הכל שחייתי בה - ופתאום ממש קשה לי שיש מלחמה בעירק, שיש זיהום אוויר, שיש פצצות אטום לכל מיני מדינות. (וככה נולדה לה תודעה פוליטית...).
האחריות, הדאגה, סוג אחר של אופקים - נראה לי שגדלתי.
(וגם, אבא של יותם, כל פעם שאני קורא את דבריך כאן אני רוצה ולא מעז ועכשיו אני אעז אחת ולתמיד: !!!
האחריות, הדאגה, סוג אחר של אופקים - נראה לי שגדלתי.
(וגם, אבא של יותם, כל פעם שאני קורא את דבריך כאן אני רוצה ולא מעז ועכשיו אני אעז אחת ולתמיד: !!!
-
- הודעות: 2051
- הצטרפות: 05 אוקטובר 2001, 17:35
- דף אישי: הדף האישי של חגית_ל*
יומנו של אב טרי
וגם ממני
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
או קיי. כבר כמעט שתיים, וסוף סוף אכתוב. כבר ארבעה שבועות שאני מתמהמה עם הרבה דברים שאני רוצה לספר. ובמהלך השבועות הללו העולם ממש התהפך עבורנו. עברנו למושב, כפי שאפשר לקרוא ומאד להנות ממה שמסופר בדף עוברים מהעיר לכפר (וואוו. כל חיינו פרושים על האינטרנט. קצת מפחיד...) וכל יום הוא יום ארוך ומלא חוויות מכל המינים. נדמה לי שאנחנו מאד מתחזקים ביחד.
כתבתי שהעולם התהפך עבורנו. טוב, אולי עבורי ועבור ענת זה כך. דומה שעבור יותם העניינים עובדים אחרת לגמרי. הוא הסתגל לשינויים מהר יותר מכולנו. אפילו מהר יותר מהחתולים. אפשר לומר, הרי כל מה שיותם צריך זה אותנו. יש לו את ענת והמזנון פתוח, יש לו את אבא, חברים, מכרים, סבים וסבתות באים. הכל כרגיל. האמנם? אני באמת לא יודע. אין ספק שהעובדה ששגרת חיינו השתנתה, משפיעה גם עליו. ואפילו נדמה שקצת קשה לו בשבוע האחרון, אבל אנחנו אומרים- "שיניים...", אולי זה בגלל המעבר. אבל אני מנסה לראות קצת יותר. ללמוד מיותם, ואני לומד המון. אני רואה אותו שמח להיות איתנו, שמח שאנחנו לידו, מסתפק בנו ובעולם שמסביבו באופן הפשוט ביותר. אני חושב שהיכולת הזו, להנות מהנוכחות המשפחתית היא החשובה ביותר. אז נכון, עברנו, שינינו אורחות חיים, החלפנו שכנים, חברים טובים נותרו רחוקים. ההורים (שלי) רחוקים יותר, ועוד, ועוד. אין גינת אמסטרדם, אין סופר (יקר להחריד), אין אנשים מחייכים ברחובות. המון השתנה. אבל, כל השינויים האלה הם שינויים חיצוניים, סביבתיים, שמשפיעים על הפנים שלנו כמובן, אבל מקורם מחוץ לנו. הדבר החשוב באמת, הוא שאנחנו יחד, ענת, יותם ואני. לאן שנלך, מה שנבחר, מה שלא יהיה, נשאר יחד. וזה מה שחשוב באמת. כל השאר משני. ואולי אפשר לגזור מכך מסקנה חבוטה וידועה- לאן שנלך, לאן שנפנה, אם נסתפר, נשנה מין, נעבור מקצוע- מה שלא יהיה, נישאר אנחנו, אדם נשאר אדם, כפי שנאמר בסרט "עירום" של מייק לי- "אתה תמיד בפנים. אף פעם לא בחוץ. תמיד אתה בתוך הראש שלך". בסרט זה נאמר כסוג של בעיה, ואולי זה אכן כך לעתים. אבל יותם נהנה מכך שאנחנו כמשפחה, יחד, לאן שנלך, נהיה עדיין משפחה, בכל מקום, בכל צורה, בכל מצב.
כן. אפשר לבכות את מה שהשארנו מאחור. שנים של זכרונות, חברים, מעשים, רחובות, ריחות, מראות, אבל אני לא אוהב כל כך נוסטלגיה. אני דוקא זוכר דבר אחד מהעיר, שהיה מפחיד ומעצים עבורי. יותם ואני הולכים על המדרכה, רחוב רינס לכיוון הבית. בפינת פרישמן, אור ירוק להולכי רגל, ואנו חוצים. אז, בזוית העין, אני רואה רכב רעוע מתקרב במהירות, ופונה בלי לאותת שמאלה, לכיוונינו. עצרתי רגע לפני שהרכב פגע בנו. הוא בכלל לא שם לב שכמעט פגע בנו והמשיך. אני נבהלתי מאד, ובראשי רצו תמונות נוראיות של מה שיכול היה לקרות- האוטו פוגע בי, אני נופל, יותם עף מהמנשא... אין צורך לפרט את התמונות המזוויעות הללו. המשכתי לדמיין. לדמיין איך אני ניגש אל האוטו הסורר וצועק את נשמתי על הנהג. איך אני בועט בחלון, שולף את הנהג החוצה, והורג אותו. באמת. פעם ראשונה בחיי שהרגשתי רצון אמיתי להרוג. מעולם לא חשתי כך. פתאום, במקום להיבהל ולהזדעזע הרגשתי עוצמה. הבנתי מה זה להיות חיה שמגנה על הגורים שלה. הבנתי שאני באמת ובתמים מוכן לתת את חיי עבור חיי יותם. ברגע שהבנתי את זה, מעט נבהלתי, אבל מיד הזכרתי לעצמי שבעצם הכל בסדר, שום אוטו לא פגע בנו ואנחנו כבר שניות מהבית, עוד רגע ונכנסים חזרה, אל הקן הבטוח. אז חשבתי, מזל שאנחנו עוברים למושב, שם לפחות לא ידרסו אותנו.
שלשום, עבר רכב במרוצה על הכביש במושב, במהירות גבוהה למדי. אין במושב "באמפרים", ועכשיו הכל ממילא במהפכה כי מסדרים קוי מים חדשים ומדרכות. הרכב המהיר סטה מעט ימינה ופגע בפח שלנו, העיף אותו ועיקם אותו. כמובן שהוא לא עצר לראות מה קרה, במה פגע. ואני חשבתי- מה היה אם... אז הנה לי, ולנאיביות שלי. גם בכפר אשמור על הגור שלי מפני חולי רוח שרק בטעות זכאים למינוח "בנאדם".
זה הרבה מעבר לאהבה. זה פיזי, טבוע, קשור בעבותות. יש לי תחושה שכאן, במקום שבו יש כל כך הרבה שורשים מסביבנו, נכה גם אנחנו שורש, לאו דוקא פיזית למקום, צריכים להיות בעלי יכולת ניידות, אלא נפשית, אישית, משפחתית. כיף להיות משפחה.
אני היום לא מבין איך אפשר אחרת.
אה, וגם יש ערסל!!!
כתבתי שהעולם התהפך עבורנו. טוב, אולי עבורי ועבור ענת זה כך. דומה שעבור יותם העניינים עובדים אחרת לגמרי. הוא הסתגל לשינויים מהר יותר מכולנו. אפילו מהר יותר מהחתולים. אפשר לומר, הרי כל מה שיותם צריך זה אותנו. יש לו את ענת והמזנון פתוח, יש לו את אבא, חברים, מכרים, סבים וסבתות באים. הכל כרגיל. האמנם? אני באמת לא יודע. אין ספק שהעובדה ששגרת חיינו השתנתה, משפיעה גם עליו. ואפילו נדמה שקצת קשה לו בשבוע האחרון, אבל אנחנו אומרים- "שיניים...", אולי זה בגלל המעבר. אבל אני מנסה לראות קצת יותר. ללמוד מיותם, ואני לומד המון. אני רואה אותו שמח להיות איתנו, שמח שאנחנו לידו, מסתפק בנו ובעולם שמסביבו באופן הפשוט ביותר. אני חושב שהיכולת הזו, להנות מהנוכחות המשפחתית היא החשובה ביותר. אז נכון, עברנו, שינינו אורחות חיים, החלפנו שכנים, חברים טובים נותרו רחוקים. ההורים (שלי) רחוקים יותר, ועוד, ועוד. אין גינת אמסטרדם, אין סופר (יקר להחריד), אין אנשים מחייכים ברחובות. המון השתנה. אבל, כל השינויים האלה הם שינויים חיצוניים, סביבתיים, שמשפיעים על הפנים שלנו כמובן, אבל מקורם מחוץ לנו. הדבר החשוב באמת, הוא שאנחנו יחד, ענת, יותם ואני. לאן שנלך, מה שנבחר, מה שלא יהיה, נשאר יחד. וזה מה שחשוב באמת. כל השאר משני. ואולי אפשר לגזור מכך מסקנה חבוטה וידועה- לאן שנלך, לאן שנפנה, אם נסתפר, נשנה מין, נעבור מקצוע- מה שלא יהיה, נישאר אנחנו, אדם נשאר אדם, כפי שנאמר בסרט "עירום" של מייק לי- "אתה תמיד בפנים. אף פעם לא בחוץ. תמיד אתה בתוך הראש שלך". בסרט זה נאמר כסוג של בעיה, ואולי זה אכן כך לעתים. אבל יותם נהנה מכך שאנחנו כמשפחה, יחד, לאן שנלך, נהיה עדיין משפחה, בכל מקום, בכל צורה, בכל מצב.
כן. אפשר לבכות את מה שהשארנו מאחור. שנים של זכרונות, חברים, מעשים, רחובות, ריחות, מראות, אבל אני לא אוהב כל כך נוסטלגיה. אני דוקא זוכר דבר אחד מהעיר, שהיה מפחיד ומעצים עבורי. יותם ואני הולכים על המדרכה, רחוב רינס לכיוון הבית. בפינת פרישמן, אור ירוק להולכי רגל, ואנו חוצים. אז, בזוית העין, אני רואה רכב רעוע מתקרב במהירות, ופונה בלי לאותת שמאלה, לכיוונינו. עצרתי רגע לפני שהרכב פגע בנו. הוא בכלל לא שם לב שכמעט פגע בנו והמשיך. אני נבהלתי מאד, ובראשי רצו תמונות נוראיות של מה שיכול היה לקרות- האוטו פוגע בי, אני נופל, יותם עף מהמנשא... אין צורך לפרט את התמונות המזוויעות הללו. המשכתי לדמיין. לדמיין איך אני ניגש אל האוטו הסורר וצועק את נשמתי על הנהג. איך אני בועט בחלון, שולף את הנהג החוצה, והורג אותו. באמת. פעם ראשונה בחיי שהרגשתי רצון אמיתי להרוג. מעולם לא חשתי כך. פתאום, במקום להיבהל ולהזדעזע הרגשתי עוצמה. הבנתי מה זה להיות חיה שמגנה על הגורים שלה. הבנתי שאני באמת ובתמים מוכן לתת את חיי עבור חיי יותם. ברגע שהבנתי את זה, מעט נבהלתי, אבל מיד הזכרתי לעצמי שבעצם הכל בסדר, שום אוטו לא פגע בנו ואנחנו כבר שניות מהבית, עוד רגע ונכנסים חזרה, אל הקן הבטוח. אז חשבתי, מזל שאנחנו עוברים למושב, שם לפחות לא ידרסו אותנו.
שלשום, עבר רכב במרוצה על הכביש במושב, במהירות גבוהה למדי. אין במושב "באמפרים", ועכשיו הכל ממילא במהפכה כי מסדרים קוי מים חדשים ומדרכות. הרכב המהיר סטה מעט ימינה ופגע בפח שלנו, העיף אותו ועיקם אותו. כמובן שהוא לא עצר לראות מה קרה, במה פגע. ואני חשבתי- מה היה אם... אז הנה לי, ולנאיביות שלי. גם בכפר אשמור על הגור שלי מפני חולי רוח שרק בטעות זכאים למינוח "בנאדם".
זה הרבה מעבר לאהבה. זה פיזי, טבוע, קשור בעבותות. יש לי תחושה שכאן, במקום שבו יש כל כך הרבה שורשים מסביבנו, נכה גם אנחנו שורש, לאו דוקא פיזית למקום, צריכים להיות בעלי יכולת ניידות, אלא נפשית, אישית, משפחתית. כיף להיות משפחה.
אני היום לא מבין איך אפשר אחרת.
אה, וגם יש ערסל!!!
-
- הודעות: 2051
- הצטרפות: 05 אוקטובר 2001, 17:35
- דף אישי: הדף האישי של חגית_ל*
יומנו של אב טרי
בהצלחה ובריאות ושמחה שיהיו לכם תמיד, תמיד, בכל מקום.
יומנו של אב טרי
איזה יופי!
כל כך מרגש ואמיתי-אין לי מילים
כל כך מרגש ואמיתי-אין לי מילים
-
- הודעות: 2
- הצטרפות: 17 דצמבר 2002, 00:33
יומנו של אב טרי
הי אבא של יותם
יופי של דף. לא קל לנו הגברים לפתוח ככה את כל הנושאים האלה ואתה עושה את זה בצורה טבעית ובכשרון.
האמת היא שגם לי יש את המחשבות האלו (רק בניסוח שלי) אבל עדיין קשה לי לכתוב אותן בחופשיות. אהבה, פחדים, חיסונים, דאגות וכל השאר - כשכותבים את זה אז גם מתחברים לזה יותר וכנראה שאתה מחובר. אצלי זה עדיין הולך לאט יותר.
רוני בת תשעה חודשים והיא מדהימה כל כך שכשאני חושב כמה אני אוהב אותה אני מרגיש את זה בכל הגוף וזה עושה גם התחלה של דמעות בעיניים וגם אושר גדול ואחר כך פחד שיקרה משהוא ושכדאי לחשוב על משהוא אחר כי זה כבר נהיה קשה מדי בשביל הרגשות הרעועים שלי.
אז תכתוב גם בשבילי ואני לאט לאט אכנס לענינים.
יופי של דף. לא קל לנו הגברים לפתוח ככה את כל הנושאים האלה ואתה עושה את זה בצורה טבעית ובכשרון.
האמת היא שגם לי יש את המחשבות האלו (רק בניסוח שלי) אבל עדיין קשה לי לכתוב אותן בחופשיות. אהבה, פחדים, חיסונים, דאגות וכל השאר - כשכותבים את זה אז גם מתחברים לזה יותר וכנראה שאתה מחובר. אצלי זה עדיין הולך לאט יותר.
רוני בת תשעה חודשים והיא מדהימה כל כך שכשאני חושב כמה אני אוהב אותה אני מרגיש את זה בכל הגוף וזה עושה גם התחלה של דמעות בעיניים וגם אושר גדול ואחר כך פחד שיקרה משהוא ושכדאי לחשוב על משהוא אחר כי זה כבר נהיה קשה מדי בשביל הרגשות הרעועים שלי.
אז תכתוב גם בשבילי ואני לאט לאט אכנס לענינים.
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
ראשית-
הדס, תודה! איזה כיף שקראת את זה. (גם אנרי קרא?)
עשית לי חשק לכתוב קצת... (כן כן, כל מה שצריכים זה קצת אישור חיצוני, זה הכל...)
היום חברה טובה שלנו ילדה. בעשר בבוקר, יום שישי, (מה שמתברר להיות כיום הלידות האולטימטיבי) תינוקת מתוקה. לא התאפקנו, ולמרות שזכרנו קצת לרעה את ההתנפלות המשפחתית ביום הלידה, שהיתה כולה מונעת מרצון להשביע רעב מובן, שלא כל כך התיישב עם הצורך שלנו במעט מנוחה, נסענו לבקר את המאושרים בבית החולים. הביקור היה קצר ונהדר, ואנחנו יצאנו ואז עלתה בנו ההכרה שגם אנחנו, פעם, מזמן, בעצם בסך הכל לפני תשעה חודשים, חבקנו יצור קטן וחדש שישן במתיקות מדהימה איתנו על מיטתנו בבית, כמה שעות לאחר שהגיח לאוויר העולם.
זו אולי קלישאה, אבל המפגש עם התינוקת המתוקה החדשה הבהיר לי באופן חד וחלק שהזמן- רץ. מה זה רץ, במהירות מסחררת. יותם כבר איש קטן כמעט, ולא מזמן הוא היה אותו קטנצ'יק ישנוני (ובעניין זה דווקא לא איכפת שתימשך הישנוניות לפעמים), היום הוא פשוט ע נ ק !
ואז התחלתי קצת לחשוב- זמן. מה העניין הזה עם זמן. טוב, אני לא אכנס לתאוריות סבוכות או לפילוסופיות עמוקות, אלא אגיד את תחושתי- זמן הוא תנועה. וכשמרגישים שהזמן "עומד" אזי משהו בתנועה הטבעית נעצר. ובעצם, אחד הדברים המשמעותיים בתשעת החודשים שחלפו הוא עניין התנועה. יותם מפתח יכולות תנועה, שהן אלו שיביאו אותו בסופו של דבר לאפשרות להתנתק מן התלות בנו. כעת, תנועתו עדיין מוגבלת כמובן. הוא זוחל מעט, בעיקר מתעצבן על חוסר היכולת ללכת, מנסה לעמוד, לעתים מצליח. התנועות שלו כל כך טבעיות ותכליתיות. אינני יודע, אבל נדמה שהוא אינו מוטרד מן הזמן החולף, או מן התנועה כמושג, כגורם שמשמעו זרימה.
לא מזמן, היתה לי תקופה לא קלה של לחץ בעבודה ועוד... אני הרגשתי רע. ניסיתי לדמיין מה אני באמת רוצה, הרגשתי כלוא- כלוא בעולם שמכתיב לי את תנאי חיי ולי אין יכולת לעשות דבר. התמונה שריחפה בראשי היתה אני, עם תיק קטן, יוצא למסע ללא כתובת, פשוט מסע, לא חשוב לאן, לא חשוב למה, העיקר- לזוז. לנוע. לא לעמוד במקום, אולי בעצם- לברוח. כמובן שזה רק סימפטום לתקיעות פנימית, ושניתן לשחרר ולנוע גם ללא יציאה ממשית למסע (למרות שאני מאמין כי עוד נמצא יחד כמשפחה את הזמן לצאת למסעות שכאלה), והיום, כשראיתי את התינוקת בחיק אמה המאושרת, הבנתי שגם עכשיו, כאשר הן אינו זזות, התינוקת תלויה לחלוטין ביכולת התנועה של האם, ישנה תנועה, ישנה זרימה, כיוון שהאם היתה מאושרת ומשוחררת, פניה קרנו, ולא ניתן לקרון מאושר כשיש תחושה של חוסר תנועה.
אז לא ממש צריך מסע, אני אומר לעצמי, מספיק לזכור שעבור יותם, התנועה היא צורך קיומי, והוא צריך גם את התנועה שלי, הפיזית והפנימית, על מנת לפתח תנועה אישית משלו.
האם ברגע שגמרנו את מסלול התבגרותינו הפיזית סיימנו את תנועתנו האוטומטית? האם ברגע שבו למדנו ללכת בכוחות עצמנו אנחנו לא זקוקים יותר לתנועת אחרים? אני חושב שהתזוזה היא ערך קיומי חשוב, גם כאשר אדם, לרוע מזלו, אינו יכול לזוז כלל באופן פיזי, הוא חייב לנוע באופן כלשהו, ולאו דוקא בכיוונים- קדימה, אחורה וכו', אלא להרגיש את התנועה פנימה, בתוך ליבו.
אני מרגיש את התנועה בלבי כאשר יותם מחייך, או מסתכל בי, או גם סתם משחק לבדו, או בוכה. אני מרגיש תנועה כשיותם בלבי, כי יותם נע ללא הפסק מרגע לידתו, ועוד הרבה הרבה לפני כן.
הדס, תודה! איזה כיף שקראת את זה. (גם אנרי קרא?)
עשית לי חשק לכתוב קצת... (כן כן, כל מה שצריכים זה קצת אישור חיצוני, זה הכל...)
היום חברה טובה שלנו ילדה. בעשר בבוקר, יום שישי, (מה שמתברר להיות כיום הלידות האולטימטיבי) תינוקת מתוקה. לא התאפקנו, ולמרות שזכרנו קצת לרעה את ההתנפלות המשפחתית ביום הלידה, שהיתה כולה מונעת מרצון להשביע רעב מובן, שלא כל כך התיישב עם הצורך שלנו במעט מנוחה, נסענו לבקר את המאושרים בבית החולים. הביקור היה קצר ונהדר, ואנחנו יצאנו ואז עלתה בנו ההכרה שגם אנחנו, פעם, מזמן, בעצם בסך הכל לפני תשעה חודשים, חבקנו יצור קטן וחדש שישן במתיקות מדהימה איתנו על מיטתנו בבית, כמה שעות לאחר שהגיח לאוויר העולם.
זו אולי קלישאה, אבל המפגש עם התינוקת המתוקה החדשה הבהיר לי באופן חד וחלק שהזמן- רץ. מה זה רץ, במהירות מסחררת. יותם כבר איש קטן כמעט, ולא מזמן הוא היה אותו קטנצ'יק ישנוני (ובעניין זה דווקא לא איכפת שתימשך הישנוניות לפעמים), היום הוא פשוט ע נ ק !
ואז התחלתי קצת לחשוב- זמן. מה העניין הזה עם זמן. טוב, אני לא אכנס לתאוריות סבוכות או לפילוסופיות עמוקות, אלא אגיד את תחושתי- זמן הוא תנועה. וכשמרגישים שהזמן "עומד" אזי משהו בתנועה הטבעית נעצר. ובעצם, אחד הדברים המשמעותיים בתשעת החודשים שחלפו הוא עניין התנועה. יותם מפתח יכולות תנועה, שהן אלו שיביאו אותו בסופו של דבר לאפשרות להתנתק מן התלות בנו. כעת, תנועתו עדיין מוגבלת כמובן. הוא זוחל מעט, בעיקר מתעצבן על חוסר היכולת ללכת, מנסה לעמוד, לעתים מצליח. התנועות שלו כל כך טבעיות ותכליתיות. אינני יודע, אבל נדמה שהוא אינו מוטרד מן הזמן החולף, או מן התנועה כמושג, כגורם שמשמעו זרימה.
לא מזמן, היתה לי תקופה לא קלה של לחץ בעבודה ועוד... אני הרגשתי רע. ניסיתי לדמיין מה אני באמת רוצה, הרגשתי כלוא- כלוא בעולם שמכתיב לי את תנאי חיי ולי אין יכולת לעשות דבר. התמונה שריחפה בראשי היתה אני, עם תיק קטן, יוצא למסע ללא כתובת, פשוט מסע, לא חשוב לאן, לא חשוב למה, העיקר- לזוז. לנוע. לא לעמוד במקום, אולי בעצם- לברוח. כמובן שזה רק סימפטום לתקיעות פנימית, ושניתן לשחרר ולנוע גם ללא יציאה ממשית למסע (למרות שאני מאמין כי עוד נמצא יחד כמשפחה את הזמן לצאת למסעות שכאלה), והיום, כשראיתי את התינוקת בחיק אמה המאושרת, הבנתי שגם עכשיו, כאשר הן אינו זזות, התינוקת תלויה לחלוטין ביכולת התנועה של האם, ישנה תנועה, ישנה זרימה, כיוון שהאם היתה מאושרת ומשוחררת, פניה קרנו, ולא ניתן לקרון מאושר כשיש תחושה של חוסר תנועה.
אז לא ממש צריך מסע, אני אומר לעצמי, מספיק לזכור שעבור יותם, התנועה היא צורך קיומי, והוא צריך גם את התנועה שלי, הפיזית והפנימית, על מנת לפתח תנועה אישית משלו.
האם ברגע שגמרנו את מסלול התבגרותינו הפיזית סיימנו את תנועתנו האוטומטית? האם ברגע שבו למדנו ללכת בכוחות עצמנו אנחנו לא זקוקים יותר לתנועת אחרים? אני חושב שהתזוזה היא ערך קיומי חשוב, גם כאשר אדם, לרוע מזלו, אינו יכול לזוז כלל באופן פיזי, הוא חייב לנוע באופן כלשהו, ולאו דוקא בכיוונים- קדימה, אחורה וכו', אלא להרגיש את התנועה פנימה, בתוך ליבו.
אני מרגיש את התנועה בלבי כאשר יותם מחייך, או מסתכל בי, או גם סתם משחק לבדו, או בוכה. אני מרגיש תנועה כשיותם בלבי, כי יותם נע ללא הפסק מרגע לידתו, ועוד הרבה הרבה לפני כן.
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
אבא של רוני-
כל מילה גם בשבילך.
כל מילה גם בשבילך.
-
- הודעות: 121
- הצטרפות: 20 אוגוסט 2001, 05:36
- דף אישי: הדף האישי של יפעת_הר_אבן*
יומנו של אב טרי
מרגש, יא אלוהים.
נשיקות לכם.
יפעת.
נשיקות לכם.
יפעת.
-
- הודעות: 10
- הצטרפות: 24 פברואר 2002, 18:00
- דף אישי: הדף האישי של גיא_מ*
יומנו של אב טרי
ובהמשך לענין התנועה - המשפחה היא מעשה המרכבה, שחלקיה משולבים זה בתנועת זה. משולבים - מלשון שלב - וברגע החיבור, השילוב, נעשה צעד קדימה, לשלב הבא.
מאוד יפה ומתחבר מה שכתבת.
מאוד יפה ומתחבר מה שכתבת.
יומנו של אב טרי
אני מרגיש את התנועה בלבי כאשר יותם מחייך, או מסתכל בי, או גם סתם משחק לבדו, או בוכה.
ועודי נרגשת מהמילים, רציתי לאמר שאתה פשוט כותב נפלא!
ועודי נרגשת מהמילים, רציתי לאמר שאתה פשוט כותב נפלא!
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
כל כך הרבה קורה עכשיו.
כל יום משהו חדש: היה טססססססססססססססססססססססססססססססססססססס, ואחר כך ברררר ברררר ברברברבר, שהתחלף לבה בה בה בה בה ואז התפתח לפה פה, ואחר כך הופיע אמה אמה אמה, ועוד הזרוע נטויה!
הילד זוחל. כן, כבר כמה שבועות, מן זחילה מצחיקה כזו, רגל ימין על הברך, רגל שמאל דוחפת בכפה, והופה, מתקדמים, מגיעים לאן שרוצים- אל הספרים, התקליטים, הדיסקים, החתולים, וגם האוכל אל האוכל שלהם. יותם טעם מן האוכל שלהם, שמח וזרח, וריחו עלה למרחקים, כריח כלבים מכשכשים. והשיניים, כבר חמש כאלה, לבנות כל כך, מבצבצות עם כל חיוך, עם כל בכי, עם כל צחוק.
הילד גדל. בקצב מסחרר. הוא תופס כדור קטן ומוסר בכוונה, ולוקח בחזרה. הוא תופס חליל, נושף בו, מפיק צליל, וצוחק.
הילד אוכל. כל מה שאנחנו אוכלים, ולפעמים אקסטרה (אוכל חתולים, חול, בוץ, עלים), הוא אוהב להחזיק את האוכל בידין, ולשלוט בארוחה שלו. אם תראו פעם ילד קטן, פחות משנה, ופניו מרוחות ב לבנה/חומוס/טחינה/רןטב עגבניות/שזיף/תות/ ועוד, לעתים הכל ביחד- זה יותם.
והוא מבין כל מילה שנאמרת.
ואני התחלתי לעבוד. (הגיע הזמן לא?) גם קןדם לכן עבדתי, אבל איכשהו זה הצטמצם לפעמיים בשבוע, והייתי המון בבית. ואז בא החופש, והתרגלתי לקום לקום בבוקר, ולחלק את הזמן עם ענת. היו פעמים שנסעתי עם יותם לתל אביב ברכבת, לבד, בלי ענת, וזה עבר בשלום. הנסיעה ברכבת עם יותם היא חווייה מרנינה. יש תמיד איזו חיילת, או מישהי אחרת, שמתלהבת נורא, ומהר מאד מקבלת מיותם בחזרה (הוא מאד נדיב) ואז יש בייבי סיטר להמשך הנסיעה. וכשנמאס ליותם, אז אוכלים איזה פרי, שותים מים, והכל כשורה.
פעם אחת נסענו ברכבת, ובתחנת לוד עלו שלוש נערות צעירות והתישבו מולנו ולצידנו. כמובן שהיתה התלהבות מיותם. אחת הנערות רצתה להחזיק אותו, והוא כבר ממילא נעמד על רגליו וניסה לפסוע אליה. היא לקחה אותו בשמחה, ויותם בשמחה לא פחותה הבין את המשימה, פער פה, והצמיד אותו במהירות מדויקת של יונק מיומן הישר אל קצה שדה (הקטן, יש לומר) של הנערה שהיה חצי חבוי וחצי גלוי מבעד לגופיית קיץ דקיקה. הנערה נבוכה, חברותיה צוחקות ומאיימות שיספרו לחבר הנערה (אותך לאיציק!) על המקרה.
וכאמור, התחלתי לעבוד. יום-יום, כמו אדם מן השורה, יוצא בבוקר, אומר שלום, חוזר בערב, אומר שלום... זה לא נראה לי נכון לחיות ככה. אין בכך הגיון. זה מעבר לפרנסה, מעבר לכסף. זה קשה מדי. קשה לי להתנתק בכזאת חדות. אני יושב בעבודתי, ומתגעגע נורא. אני מת שיותם יגדל קצת, ויבוא איתי לעבודה. הבעיה היא שהעבודה שלי לא ממש מתאימה לכך.
למה מצפים מהאבות שידעו להתנתק בצורה פשוטה שכזו? אמרתי לענת, נסי לחשוב עלייך, יום שלם בלעדי יותם. והיא אמרה שזה אכן מרגיש לה בלתי סביר. אז אנו, האבות, לא נמצאים עם ילדינו ימים על גבי ימים.
אני יודע שיש כאלה שרואים בכך יתרון.
יש כאלה שרואים בכך הכרח.
יש כאלה שרואים בכך דרכו של עולם.
ואני רואה בזה דרכו של עולם שהשתבש, סטה ממסלולו, ואני מתכוון לנסות ולפלס לי שביל עיזים קטן ולא מוסדר, דרכו אוכל להגיע אל המסלול שנראה לי כרגע כדבר הנכון ביותר בשבילי- משפחה, יחד, בבית, מנהלים משק בית שמסוגל להיות עצמאי עד כמה שאפשר, להתנתק מהצרכים הצרכניים הכוזבים, לזהות את האמיתיים. משפחה, ביחד, לאורך הזמן- ימים, שבועות, שנים. ביחד, ולא "זמן איכות".
אבל אני לא חושש. אני אופטימי. העבודה הנוכחית זמנית, ויהיו עוד כאלה. וישנן עבודות נוספות שיחלו אחר כך, ויהיה יותר זמן לבית ולמשפחה. הבעיה נעוצה למען האמת במקום אחר. בתחושת חוסר ביטחון שטרם עברה לה, מקורותיה ראשוניים, וברגע שניתן יהיה להשלים עימה, ניתן יהיה לצאת מן הבית ללא אשמה, ללא חשש, עם געגוע בריא, משמח ולא מעציב. עם בטחון שהבית והמשפחה שם גם כאשר אני לא נמצא קרוב פיזית.
פעם כתבתי: איך אצמיח עלים
ואין לי שורשים
והיום אני כותב: אצמיח שורשי אט אט, חזרה לאדמה שתתרקם מאפס סביבם, ועלי וניצני פורחים כבר.
כל יום משהו חדש: היה טססססססססססססססססססססססססססססססססססססס, ואחר כך ברררר ברררר ברברברבר, שהתחלף לבה בה בה בה בה ואז התפתח לפה פה, ואחר כך הופיע אמה אמה אמה, ועוד הזרוע נטויה!
הילד זוחל. כן, כבר כמה שבועות, מן זחילה מצחיקה כזו, רגל ימין על הברך, רגל שמאל דוחפת בכפה, והופה, מתקדמים, מגיעים לאן שרוצים- אל הספרים, התקליטים, הדיסקים, החתולים, וגם האוכל אל האוכל שלהם. יותם טעם מן האוכל שלהם, שמח וזרח, וריחו עלה למרחקים, כריח כלבים מכשכשים. והשיניים, כבר חמש כאלה, לבנות כל כך, מבצבצות עם כל חיוך, עם כל בכי, עם כל צחוק.
הילד גדל. בקצב מסחרר. הוא תופס כדור קטן ומוסר בכוונה, ולוקח בחזרה. הוא תופס חליל, נושף בו, מפיק צליל, וצוחק.
הילד אוכל. כל מה שאנחנו אוכלים, ולפעמים אקסטרה (אוכל חתולים, חול, בוץ, עלים), הוא אוהב להחזיק את האוכל בידין, ולשלוט בארוחה שלו. אם תראו פעם ילד קטן, פחות משנה, ופניו מרוחות ב לבנה/חומוס/טחינה/רןטב עגבניות/שזיף/תות/ ועוד, לעתים הכל ביחד- זה יותם.
והוא מבין כל מילה שנאמרת.
ואני התחלתי לעבוד. (הגיע הזמן לא?) גם קןדם לכן עבדתי, אבל איכשהו זה הצטמצם לפעמיים בשבוע, והייתי המון בבית. ואז בא החופש, והתרגלתי לקום לקום בבוקר, ולחלק את הזמן עם ענת. היו פעמים שנסעתי עם יותם לתל אביב ברכבת, לבד, בלי ענת, וזה עבר בשלום. הנסיעה ברכבת עם יותם היא חווייה מרנינה. יש תמיד איזו חיילת, או מישהי אחרת, שמתלהבת נורא, ומהר מאד מקבלת מיותם בחזרה (הוא מאד נדיב) ואז יש בייבי סיטר להמשך הנסיעה. וכשנמאס ליותם, אז אוכלים איזה פרי, שותים מים, והכל כשורה.
פעם אחת נסענו ברכבת, ובתחנת לוד עלו שלוש נערות צעירות והתישבו מולנו ולצידנו. כמובן שהיתה התלהבות מיותם. אחת הנערות רצתה להחזיק אותו, והוא כבר ממילא נעמד על רגליו וניסה לפסוע אליה. היא לקחה אותו בשמחה, ויותם בשמחה לא פחותה הבין את המשימה, פער פה, והצמיד אותו במהירות מדויקת של יונק מיומן הישר אל קצה שדה (הקטן, יש לומר) של הנערה שהיה חצי חבוי וחצי גלוי מבעד לגופיית קיץ דקיקה. הנערה נבוכה, חברותיה צוחקות ומאיימות שיספרו לחבר הנערה (אותך לאיציק!) על המקרה.
וכאמור, התחלתי לעבוד. יום-יום, כמו אדם מן השורה, יוצא בבוקר, אומר שלום, חוזר בערב, אומר שלום... זה לא נראה לי נכון לחיות ככה. אין בכך הגיון. זה מעבר לפרנסה, מעבר לכסף. זה קשה מדי. קשה לי להתנתק בכזאת חדות. אני יושב בעבודתי, ומתגעגע נורא. אני מת שיותם יגדל קצת, ויבוא איתי לעבודה. הבעיה היא שהעבודה שלי לא ממש מתאימה לכך.
למה מצפים מהאבות שידעו להתנתק בצורה פשוטה שכזו? אמרתי לענת, נסי לחשוב עלייך, יום שלם בלעדי יותם. והיא אמרה שזה אכן מרגיש לה בלתי סביר. אז אנו, האבות, לא נמצאים עם ילדינו ימים על גבי ימים.
אני יודע שיש כאלה שרואים בכך יתרון.
יש כאלה שרואים בכך הכרח.
יש כאלה שרואים בכך דרכו של עולם.
ואני רואה בזה דרכו של עולם שהשתבש, סטה ממסלולו, ואני מתכוון לנסות ולפלס לי שביל עיזים קטן ולא מוסדר, דרכו אוכל להגיע אל המסלול שנראה לי כרגע כדבר הנכון ביותר בשבילי- משפחה, יחד, בבית, מנהלים משק בית שמסוגל להיות עצמאי עד כמה שאפשר, להתנתק מהצרכים הצרכניים הכוזבים, לזהות את האמיתיים. משפחה, ביחד, לאורך הזמן- ימים, שבועות, שנים. ביחד, ולא "זמן איכות".
אבל אני לא חושש. אני אופטימי. העבודה הנוכחית זמנית, ויהיו עוד כאלה. וישנן עבודות נוספות שיחלו אחר כך, ויהיה יותר זמן לבית ולמשפחה. הבעיה נעוצה למען האמת במקום אחר. בתחושת חוסר ביטחון שטרם עברה לה, מקורותיה ראשוניים, וברגע שניתן יהיה להשלים עימה, ניתן יהיה לצאת מן הבית ללא אשמה, ללא חשש, עם געגוע בריא, משמח ולא מעציב. עם בטחון שהבית והמשפחה שם גם כאשר אני לא נמצא קרוב פיזית.
פעם כתבתי: איך אצמיח עלים
ואין לי שורשים
והיום אני כותב: אצמיח שורשי אט אט, חזרה לאדמה שתתרקם מאפס סביבם, ועלי וניצני פורחים כבר.
-
- הודעות: 1691
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 18:34
- דף אישי: הדף האישי של רועי_שרון*
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
יומנו של אב טרי
מקסים מעבר למלים. באמת.
יומנו של אב טרי
נתת לי חלון למקום שלא ראיתי. כי בן זוגי סגור? כי אי לא אפשרתי? כי הפוקוס שלנו השתנה? בטח כל אלה ועוד...
עכשיו אני עם דמעות ומקצרת כי אני הולכת לחבק את האבא שאצלינו בבית .
תודה!!!!!
עכשיו אני עם דמעות ומקצרת כי אני הולכת לחבק את האבא שאצלינו בבית .
תודה!!!!!
-
- הודעות: 3314
- הצטרפות: 24 יולי 2002, 23:08
- דף אישי: הדף האישי של ורד_לב*
-
- הודעות: 86
- הצטרפות: 09 ספטמבר 2003, 23:19
- דף אישי: הדף האישי של דרור_כמון*
יומנו של אב טרי
אני כל-כך מזדהה איתך שי, (זה גם בגלל שיש לנו בנים באותו גיל - אוריה מגדרה), תבורך בכשרונך לתאר בצורה כל-כך כנה ואמיצה את מה שגם אנחנו עוברים, [בשעה כזאת הראש שלי כבר אומר לי תמשיך לכתוב אני מיד מצטרף], אני מצטרף אליך בקריאה שדרכו של העולם השתבש וסטה ממסלולו, אני מחזק את ידך (וידי) שנמצא את הדרך הנכונה לנו, ושלא נרגיש רגשות-אשמה ביצאתנו מביתנו.
והיום אני כותב: אצמיח שורשי אט אט, חזרה לאדמה שתתרקם מאפס סביבם, ועלי וניצני פורחים כבר.
אמן
והיום אני כותב: אצמיח שורשי אט אט, חזרה לאדמה שתתרקם מאפס סביבם, ועלי וניצני פורחים כבר.
אמן
-
- הודעות: 569
- הצטרפות: 04 מרץ 2002, 09:48
- דף אישי: הדף האישי של עירית_ל*
יומנו של אב טרי
בהצלחה. אתה כותב נהדר.
יומנו של אב טרי
אני בטוחה שתצמח לך גינה מופלאה שם בבית
-
- הודעות: 1
- הצטרפות: 04 אוקטובר 2003, 21:41
יומנו של אב טרי
אחרי שנתיים בהן אני מגדל את מיקה בבית, אני יכול רק להגיד גם לאבות וגם לאימהות שהחויה הזו היא נדירה ומספקת בצורה שאי אפשר לתאר. אני מאחל לכולם שיצליחו למצוא את הדרך לגדל בצורה כל כך טהורה ואמיתית את ילדיהם.
ואני יודע כמה קשה למצוא אותה.
ואני יודע כמה קשה למצוא אותה.
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
יותם כבר גדול. מה זה גדול, ענק. בן שנה וחודש עוד מעט. כשערכנו ליותם מסיבת יומולדת, עם כל חברינו החדשים והישנים, חשבתי לפתע על היומן הזה, שלא כתבתי בו זמן רב. זהו, חשבתי, אני כבר לא אב טרי יותר. שנה זה זמן רב לכל הדעות, אני כבר יודע מה זה להיות אבא, חיי כבר נכנסו למעין שגרה, אני לא מסתכל על עצמי בפליאה במראה ושואל- אני, אבא?
ואז חשבתי- כדאי לי לכתוב מעין סיכום לשנה שבה הייתי אב טרי, ולסיים בפסיקה ברורה- אני כבר אב ותיק, ולכן היומן מסתיים.
אז הנה נסיון סיכום:
כל החוויות הנפלאות שחוויתי, ההריון, הלידה, השבועות הראשונים, האהבה הגדולה, הקשר המיוחד עם ענת ויותם, כל מה שנבנה במהלך השנה האחרונה הפך אותי ואת חיי למשהו שלם הרבה יותר, פתוח יותר, אוהב יותר. ואני לא באמת יכול לסכם. אני לא יכול בגלל שזו שטות גמורה לומר שאיני אב טרי. הלוואי וכל זמן שיהיו לי ילדים- כלומר עד יום מותי, אשאר אב טרי. טרי לא במובן של טירון, אלא במובן של ראשוני. להיות אב טרי זה אומר בעבורי לשמור על האפשרות לחוות הכל באופן בלתי אמצעי, להיות כאן ועכשיו עם כל רגע. החיים זורמים, משתנים, קדימה ואחורה וגם לצדדים, ואני כאב ארצה להיות שם עבור יותם בכל רגע ורגע.
ואז חשבתי- כדאי לי לכתוב מעין סיכום לשנה שבה הייתי אב טרי, ולסיים בפסיקה ברורה- אני כבר אב ותיק, ולכן היומן מסתיים.
אז הנה נסיון סיכום:
כל החוויות הנפלאות שחוויתי, ההריון, הלידה, השבועות הראשונים, האהבה הגדולה, הקשר המיוחד עם ענת ויותם, כל מה שנבנה במהלך השנה האחרונה הפך אותי ואת חיי למשהו שלם הרבה יותר, פתוח יותר, אוהב יותר. ואני לא באמת יכול לסכם. אני לא יכול בגלל שזו שטות גמורה לומר שאיני אב טרי. הלוואי וכל זמן שיהיו לי ילדים- כלומר עד יום מותי, אשאר אב טרי. טרי לא במובן של טירון, אלא במובן של ראשוני. להיות אב טרי זה אומר בעבורי לשמור על האפשרות לחוות הכל באופן בלתי אמצעי, להיות כאן ועכשיו עם כל רגע. החיים זורמים, משתנים, קדימה ואחורה וגם לצדדים, ואני כאב ארצה להיות שם עבור יותם בכל רגע ורגע.
-
- הודעות: 961
- הצטרפות: 21 ספטמבר 2003, 07:18
- דף אישי: הדף האישי של ארני_ש*
יומנו של אב טרי
ולכן גם הדף הזה , אקווה שישאר רלוונטי לך (ולעוד אבות) , ולא יסתיים .
-
- הודעות: 2051
- הצטרפות: 05 אוקטובר 2001, 17:35
- דף אישי: הדף האישי של חגית_ל*
יומנו של אב טרי
@}
הלוואי שתוציא ספר מזה ושיוכלו לקנות (תרוויח אולי משהו) ולהפנים.
הלוואי שתוציא ספר מזה ושיוכלו לקנות (תרוויח אולי משהו) ולהפנים.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
יומנו של אב טרי
אני לא מאמינה, חגית ל, נכנסתי לדף שוב רק כדי להגיד לאבא של יותם (המתוק החייכן והמקסים! אני מתכוונת ליותם) בדיוק את מה שאת הצעת - אז מצטרפת להצעה של חגית: תוציא ספר. למשל אצל משפ' כשר בדפוס של "באופן טבעי".
-
- הודעות: 51
- הצטרפות: 08 אפריל 2003, 00:13
- דף אישי: הדף האישי של פלונית_על_מונית*
יומנו של אב טרי
תודה אבא של יותם.
-
- הודעות: 2056
- הצטרפות: 23 אוקטובר 2003, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של יערת_דבש*
יומנו של אב טרי
אבא של, כשקראתי את הדבר האחרון שכתבת, בהתחלה ראיתי שיש לי צורך "להתווכח" עם מה שכתבת, ולא מצאתי מילים להסביר למה הכל עוד טרי, לתמיד,
אבל הייתי די סובלנית להמשיך לקרוא-
והנה- ענית לך בדיוק מושלם את מה שלא ידעתי לבטא במילים.
אז נראה שאתה ממשיך, וזה טוב-
תראה כמה אנשים מקבלים משהו ממה שאתה כותב! מקסים.
(אתה יכול למשל לראות התייחסות שלי ב בלוג למה אני רוצה ילדים , היום לפנות בוקר)
מאחלת לך טוב.
אבל הייתי די סובלנית להמשיך לקרוא-
והנה- ענית לך בדיוק מושלם את מה שלא ידעתי לבטא במילים.
אז נראה שאתה ממשיך, וזה טוב-
תראה כמה אנשים מקבלים משהו ממה שאתה כותב! מקסים.
(אתה יכול למשל לראות התייחסות שלי ב בלוג למה אני רוצה ילדים , היום לפנות בוקר)
מאחלת לך טוב.
יומנו של אב טרי
ובדיוק מההתיחסות הזו שיערת דבש מדברת עליה אני הגעתי לכאן ותרשה לי ו ו א ו
אין לי מילים ....איזה דף אילו מילים איזו זרימה אני המומה...ועוד -מ-ג-ב-ר- ככה שייכתוב יישר כוח.. ויופי לענת....@}
אין לי מילים ....איזה דף אילו מילים איזו זרימה אני המומה...ועוד -מ-ג-ב-ר- ככה שייכתוב יישר כוח.. ויופי לענת....@}
-
- הודעות: 548
- הצטרפות: 18 מרץ 2003, 00:27
- דף אישי: הדף האישי של אמבט_ים*
יומנו של אב טרי
זהו נגמר???
למצא פרוייקט חדש בבקשה, אה ותודה על השיתוף, היה מרתק.
למצא פרוייקט חדש בבקשה, אה ותודה על השיתוף, היה מרתק.
-
- הודעות: 3541
- הצטרפות: 15 יוני 2003, 00:44
- דף אישי: הדף האישי של ה_עוגיה*
יומנו של אב טרי
סדרת ההמשך - יומנו של אב מתבגר ...
(ילד בן שנה וחודש כבר היה לך פעם?)
(ילד בן שנה וחודש כבר היה לך פעם?)
יומנו של אב טרי
<חושבת שאתם מצחיקים בדרך חיובית כמובן>
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
אמבט ים , זה ממש לא נגמר, וגם קצת בזכותך. היום ראיתי את מה שכתבת ב לידה ללא כאב וזה הזכיר לי נשכחות. באופן משעשע (וטבעי, כמובן) זה ממש התחבר לי למשהו שקראתי היום בעיתון לגבי לידה וכאבים. מסופר על אישה מסכנה שסיימה את הלידה כשהיא משותקת ממותניה ומטה כתוצאה מזריקת האפידורל. זה כמובן ממש נדיר, ואין בדעתי לשאת מניפסט בעד צד זה או אחר בויכוח. אבל, לצד הידיעה הובאו שתי דעות: אחת המצדדת בלידה נטולת כאב, והשניה בלידה טבעית. מעבר לדברים הצפויים, היה שם משהו שהקפיץ אותי. מי שדיברה בעד האפידורל הודתה בגלוי, ועל כך אני מעריך אותה, שהיא לרגע לא חשבה שתלד ללא אפידורל. היא מפחדת מהכאב, ואני יכול להבין אותה בודאי. אבל היא הוסיפה וכתבה, שכאשר מישהו אומר לה שהיא יכולה לחוות את הכאב כחלק מחוויית הלידה, היא עונה לו שינסה עקירת שן ללא הרדמה, כדי לחוות את העקירה. זה הרתיח אותי, כיוון שההשוואה הזו, המטופשת מאד בעיני, בין לידה לעקירת שן חשפה את האמת מאחורי דבריה: תפיסה של הלידה כהליך רפואי גרידא, כמו עקירה, האם הלידה היא עקירה של התינוק מן הרחם? אני חושב שלידה היא משהו הרבה יותר גדול מכך.
שיר כאב, עובר ושב
איזה מזל, אני שר עכשיו...
כך שר מאיר אריאל בשיר ידוע ומוכר. הכאב הוא חלק מחיינו, אין מה לעשות. וגדול ככל שיהיה, הוא עובר ושב. לפעמים, כשיותם כואב, אני רוצה כל כך שיעבור כבר, שיצאו השיניים, שילמד ללכת ולא יפול, שיזהר כאן ושם... אבל האינסטינקט ההגיוני הזה, מניעת הכאב, יכול להיות בעייתי מאד. כיצד יחווה יותם את העולם אם ארפד אותו כך שלא יחוש כאב כלל? כמובן, אני לא מתכוון לגרימת כאב חס וחלילה, ובודאי שאנסה מעט לרכך את הכאבים. לא אתן לו לסבול מכאבים קשים כאלה ואחרים ללא הגבלה. אך עם זאת, כשאני רואה הורים שרצים לילדיהם לאחר כל נפילה בהיסטריה, ומיד מבטלים את תחושת הכאב בשכנוע של הילד ש"הנה, הכל בסדר, לא קרה שום דבר", אני מיד מרגיש שנעשה כאן עוול קטן. הילד לומד שלחוש כאב זה רע, מעבר לתחושה הפיזית הקשה. הכאב הופך להיות מאיים דרך התגובה הבהולה של ההורים.
אני גדלתי כך, פחות או יותר. זה לא שגדלתי בבית היסטרי, ממש לא. אבל עובדה שגדלתי עם ידיעה ברורה שצריך למנוע כאב בכל מחיר, אלא אם הוא למטרה נעלה זו או אחרת. הכאב מסמן לי שמשהו לא טוב קורה כאן, הוא מקבל מקום גדול הרבה יותר ממה שהוא באמת- איתות פיזי של הגוף על מצבו. הכאב לא אמור להיות מעין שד גדול ונורא. ומעבר לכך, אני חושב שהגישה המתיחסת לכאב הפיזי בפחד גדול כל כך, מעידה על משהו עמוק יותר.
האם מי שמפחד מכאב גופני נמנע ככל יכולתו מכאב נפשי? אני חושב שכן. לפחות אני... היחס המפוחד אל הכאב הפיזי מתקשר ישירות להימנעות מכאב נפשי שיכול להיגרם בשל אלף ואחת סיבות שונות. אני חושב שההימנעות מן הכאב הנפשי מהווה מכשול בפני התמודדות בריאה עם העולם. מה לעשות, הכאב הוא תגובה אנושית נפוצה ואף רצויה. אנחנו בנויים ככה. אבל אם הכאב לא היה תופס מקום כל כך מרכזי במערך הפחדים שלנו, אולי אפשר היה לפקוח את העיניים ולהביט הלאה, לראות שהכאב חולף, גם הגרוע והנורא מכל. לראות שאין כאב ששווה להפסיק בגללו. שאין כאב ששווה להכאיב בגללו. וזאת הנקודה הכואבת באמת: אני מביט סביבי, ורואה איך אנשים מכאיבים בגלל שהם כואבים. איך עמים מכאיבים בגלל שהם כואבים. והנורא מכל הוא שהכאב לא עובר במקרים הללו. אדם שמכאיב בסופו של דבר מכאיב גם לעצמו, מעמיק את הפצע ולא נותן לו להגליד.
אז אני מסתכל על יותם וענת וחושב- גיבור גדול... לדבר תאוריה אתה יודע, אבל לא חווית כאב גדול כל כך כמו אנשים אחרים, כאב כל כך גדול, שאני ממש לא רוצה לחשוב על כך (טפו טפו, חמסה, מלח מים), לא מסוגל... אבל עמוק בפנים אני יודע שהחיים יזמנו לי את אשר יקרה, ואין לי שליטה בכל. והכאב הוא תגובה טבעית, חלק מהחיים. הוא יכול ללוות בדרכים שונות, אך אסור לתת לפחד ממנו לשלוט. הפחד מהכאב, הפחד מאובדן השליטה, הפחד מאובדן בכלל, הוא ששולט לעתים בחיים ומכוון אותם. ואני רוצה לשנות את זה. להפוך כיוון. לתת לחיים לעטוף אותי, כמו גל, לפעמים להיות מעליו ולפעמים מתחתיו.
ויותם? איך הוא יתמודד עם כאבים? אני לא יודע. אני רק מקווה שלא יכאב לו יותר מדי, וכשיכאב לו, שיוכל להעזר בי, לפנות אלי, ולמצוא אבא שמכיל את הכאב שלו ולא מבטל או דוחה אותו בגלל שהוא עצמו כואב.
ואם התחלתי בשיר, אסיים באחר, מאת אותו מחבר:
מודה אני, מלפניך ולך
על כל החסד והאמת
והטובה והרעה והטובה
שעשית עימדי ובני ביתי
ועם קרובי וידידי
ועם בני עמי ועם ארצי
ועם כל העולם והאדם
אשר בראת.
בלאט חרש חרש אט אט טופפות
עתידות עתידות לקראתנו
ואת מחייכת אלי מתוך השינה
יהיה לנו טוב טוב מטוב טוב מאד
זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר
את צוחקת אלי מתוך החשיכה.
שיר כאב, עובר ושב
איזה מזל, אני שר עכשיו...
כך שר מאיר אריאל בשיר ידוע ומוכר. הכאב הוא חלק מחיינו, אין מה לעשות. וגדול ככל שיהיה, הוא עובר ושב. לפעמים, כשיותם כואב, אני רוצה כל כך שיעבור כבר, שיצאו השיניים, שילמד ללכת ולא יפול, שיזהר כאן ושם... אבל האינסטינקט ההגיוני הזה, מניעת הכאב, יכול להיות בעייתי מאד. כיצד יחווה יותם את העולם אם ארפד אותו כך שלא יחוש כאב כלל? כמובן, אני לא מתכוון לגרימת כאב חס וחלילה, ובודאי שאנסה מעט לרכך את הכאבים. לא אתן לו לסבול מכאבים קשים כאלה ואחרים ללא הגבלה. אך עם זאת, כשאני רואה הורים שרצים לילדיהם לאחר כל נפילה בהיסטריה, ומיד מבטלים את תחושת הכאב בשכנוע של הילד ש"הנה, הכל בסדר, לא קרה שום דבר", אני מיד מרגיש שנעשה כאן עוול קטן. הילד לומד שלחוש כאב זה רע, מעבר לתחושה הפיזית הקשה. הכאב הופך להיות מאיים דרך התגובה הבהולה של ההורים.
אני גדלתי כך, פחות או יותר. זה לא שגדלתי בבית היסטרי, ממש לא. אבל עובדה שגדלתי עם ידיעה ברורה שצריך למנוע כאב בכל מחיר, אלא אם הוא למטרה נעלה זו או אחרת. הכאב מסמן לי שמשהו לא טוב קורה כאן, הוא מקבל מקום גדול הרבה יותר ממה שהוא באמת- איתות פיזי של הגוף על מצבו. הכאב לא אמור להיות מעין שד גדול ונורא. ומעבר לכך, אני חושב שהגישה המתיחסת לכאב הפיזי בפחד גדול כל כך, מעידה על משהו עמוק יותר.
האם מי שמפחד מכאב גופני נמנע ככל יכולתו מכאב נפשי? אני חושב שכן. לפחות אני... היחס המפוחד אל הכאב הפיזי מתקשר ישירות להימנעות מכאב נפשי שיכול להיגרם בשל אלף ואחת סיבות שונות. אני חושב שההימנעות מן הכאב הנפשי מהווה מכשול בפני התמודדות בריאה עם העולם. מה לעשות, הכאב הוא תגובה אנושית נפוצה ואף רצויה. אנחנו בנויים ככה. אבל אם הכאב לא היה תופס מקום כל כך מרכזי במערך הפחדים שלנו, אולי אפשר היה לפקוח את העיניים ולהביט הלאה, לראות שהכאב חולף, גם הגרוע והנורא מכל. לראות שאין כאב ששווה להפסיק בגללו. שאין כאב ששווה להכאיב בגללו. וזאת הנקודה הכואבת באמת: אני מביט סביבי, ורואה איך אנשים מכאיבים בגלל שהם כואבים. איך עמים מכאיבים בגלל שהם כואבים. והנורא מכל הוא שהכאב לא עובר במקרים הללו. אדם שמכאיב בסופו של דבר מכאיב גם לעצמו, מעמיק את הפצע ולא נותן לו להגליד.
אז אני מסתכל על יותם וענת וחושב- גיבור גדול... לדבר תאוריה אתה יודע, אבל לא חווית כאב גדול כל כך כמו אנשים אחרים, כאב כל כך גדול, שאני ממש לא רוצה לחשוב על כך (טפו טפו, חמסה, מלח מים), לא מסוגל... אבל עמוק בפנים אני יודע שהחיים יזמנו לי את אשר יקרה, ואין לי שליטה בכל. והכאב הוא תגובה טבעית, חלק מהחיים. הוא יכול ללוות בדרכים שונות, אך אסור לתת לפחד ממנו לשלוט. הפחד מהכאב, הפחד מאובדן השליטה, הפחד מאובדן בכלל, הוא ששולט לעתים בחיים ומכוון אותם. ואני רוצה לשנות את זה. להפוך כיוון. לתת לחיים לעטוף אותי, כמו גל, לפעמים להיות מעליו ולפעמים מתחתיו.
ויותם? איך הוא יתמודד עם כאבים? אני לא יודע. אני רק מקווה שלא יכאב לו יותר מדי, וכשיכאב לו, שיוכל להעזר בי, לפנות אלי, ולמצוא אבא שמכיל את הכאב שלו ולא מבטל או דוחה אותו בגלל שהוא עצמו כואב.
ואם התחלתי בשיר, אסיים באחר, מאת אותו מחבר:
מודה אני, מלפניך ולך
על כל החסד והאמת
והטובה והרעה והטובה
שעשית עימדי ובני ביתי
ועם קרובי וידידי
ועם בני עמי ועם ארצי
ועם כל העולם והאדם
אשר בראת.
בלאט חרש חרש אט אט טופפות
עתידות עתידות לקראתנו
ואת מחייכת אלי מתוך השינה
יהיה לנו טוב טוב מטוב טוב מאד
זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר
את צוחקת אלי מתוך החשיכה.
-
- הודעות: 121
- הצטרפות: 20 אוגוסט 2001, 05:36
- דף אישי: הדף האישי של יפעת_הר_אבן*
יומנו של אב טרי
אתה נשמה מיוחדת.
|התרגשות|
|התרגשות|
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
-
- הודעות: 2051
- הצטרפות: 05 אוקטובר 2001, 17:35
- דף אישי: הדף האישי של חגית_ל*
יומנו של אב טרי
אי,אי, אי, - ענת ויותם - הלב מלא עד 120 עם אבא ובן-זוג כזה ועוד הרבה ילדים @} @} @}
למסגר ולתלות.
למסגר ולתלות.
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
ילד הולך עם אמא
כן. הגשש במערכון הידוע "קרקר נגד קרקר" מעלים את הויכוח- ילד הולך עם, לא, עם אבא, וכך הלאה. אצלנו זה ברור. הילד הוך עם אמא. ומה זה הולך, רץ. קודם כל, לפני שאני מתחיל להתלונן, יש לעמוד על העובדה הפשוטה- הילד הולך. וזה כיף גדול. הכל הרבה יותר פשוט עכשיו. יותם גדל והופך עצמאי באופן משמעותי. הוא מבין הכל, כל מה שנאמר, ונדמה שאפילו הרבה יותר מזה. טוב אני יודע שזה לא ממש גילוי המאה, אבל תמיד אומרים שילדים מבינים הכל. ההבדל הוא שעכשיו אני ממש רואה את זה.
אז יותם הולך עם אמא. וזה לא אומר שמשהו לא מסתדר בינינו, להיפך, כשאנחנו לבד, אנחנו משחקים ונהנים. העניין הוא שכאשר אני וענת מצויים ביחד באותו מקום, תמיד הוא יעדיף את ענת. וזה טבעי, כמובן, אבל לפעמים זה קצת מעיק. על שנינו. הוא יכול לשחק איתי שעות ארוכות כשענת לא בסביבה, ולא לזכור בכלל שיש בעולם ציצי, אבל ברגע שהוא רואה את ענת, מיד הידיים נשלחות קדימה, אמא, אמא, ואז- ציצי.
רגע, אולי זה בכלל ילד הולך עם ציצי ?
לפעמים יותם אפילו מרחיק עוד קצת- מוחה נמרצות על כך שאני וענת מחזיקים ידיים, או מתחבקים. לא! הוא מוחה, אני עכשיו! אמא שלי!...
ברור לי שזה לא לנצח, שזה זמני, חולף, אולי אפילו יחריף. ברור לי גם שזה לא אומר דבר עלי כאב או כאיש. אבל לפעמים, בלילה או בבוקר מוקדם, כשאני ער ויותם וענת ישנים, אני מביט בהם, ומרגיש כל כך שלם, שלא איכפת לי כלום. לא אמא, לא אבא... אבל בכל זאת הייתי מוכן לנסות פעם להיות לרגע, אמא. נראה לי שלהרגיש את הצורך העצום הזה של יותם באמא זו חווייה מיוחדת. אולי אפילו קשה לפעמים.
וזה לא שאני מרגיש כאילו אני בצד. יותם גדל, ומבחין בכל, וכשאני לא נמצא, הוא מבקש להתקשר אלי, ואומר בטלפון- אה, אה...
וזה קצת מוזר לפעמים, לדבר עם יותם בטלפון, כשהוא לא עונה ממש, אלא בעיקר מקשיב, ואני אומר לו כמה שאני אוהב אותו,ושעוד מעט אחזור... (ממש פרסומת סוחטת דמעות לסלולרי- אמרה לי סטודנטית כשדיברתי עם יותם מהאוניברסיטה) ובתוך שקט ההקשבה של יותם, אני מרגיש את האהבה מציפה, ואת החום, ואני יכול להרגיש את החיוך שלו מקילומטרים, כי הוא נמצא בי בפנים, אולי אפילו הרבה לפני שנולד, אולי הרבה לפני שאני נולדתי.
כן. הגשש במערכון הידוע "קרקר נגד קרקר" מעלים את הויכוח- ילד הולך עם, לא, עם אבא, וכך הלאה. אצלנו זה ברור. הילד הוך עם אמא. ומה זה הולך, רץ. קודם כל, לפני שאני מתחיל להתלונן, יש לעמוד על העובדה הפשוטה- הילד הולך. וזה כיף גדול. הכל הרבה יותר פשוט עכשיו. יותם גדל והופך עצמאי באופן משמעותי. הוא מבין הכל, כל מה שנאמר, ונדמה שאפילו הרבה יותר מזה. טוב אני יודע שזה לא ממש גילוי המאה, אבל תמיד אומרים שילדים מבינים הכל. ההבדל הוא שעכשיו אני ממש רואה את זה.
אז יותם הולך עם אמא. וזה לא אומר שמשהו לא מסתדר בינינו, להיפך, כשאנחנו לבד, אנחנו משחקים ונהנים. העניין הוא שכאשר אני וענת מצויים ביחד באותו מקום, תמיד הוא יעדיף את ענת. וזה טבעי, כמובן, אבל לפעמים זה קצת מעיק. על שנינו. הוא יכול לשחק איתי שעות ארוכות כשענת לא בסביבה, ולא לזכור בכלל שיש בעולם ציצי, אבל ברגע שהוא רואה את ענת, מיד הידיים נשלחות קדימה, אמא, אמא, ואז- ציצי.
רגע, אולי זה בכלל ילד הולך עם ציצי ?
לפעמים יותם אפילו מרחיק עוד קצת- מוחה נמרצות על כך שאני וענת מחזיקים ידיים, או מתחבקים. לא! הוא מוחה, אני עכשיו! אמא שלי!...
ברור לי שזה לא לנצח, שזה זמני, חולף, אולי אפילו יחריף. ברור לי גם שזה לא אומר דבר עלי כאב או כאיש. אבל לפעמים, בלילה או בבוקר מוקדם, כשאני ער ויותם וענת ישנים, אני מביט בהם, ומרגיש כל כך שלם, שלא איכפת לי כלום. לא אמא, לא אבא... אבל בכל זאת הייתי מוכן לנסות פעם להיות לרגע, אמא. נראה לי שלהרגיש את הצורך העצום הזה של יותם באמא זו חווייה מיוחדת. אולי אפילו קשה לפעמים.
וזה לא שאני מרגיש כאילו אני בצד. יותם גדל, ומבחין בכל, וכשאני לא נמצא, הוא מבקש להתקשר אלי, ואומר בטלפון- אה, אה...
וזה קצת מוזר לפעמים, לדבר עם יותם בטלפון, כשהוא לא עונה ממש, אלא בעיקר מקשיב, ואני אומר לו כמה שאני אוהב אותו,ושעוד מעט אחזור... (ממש פרסומת סוחטת דמעות לסלולרי- אמרה לי סטודנטית כשדיברתי עם יותם מהאוניברסיטה) ובתוך שקט ההקשבה של יותם, אני מרגיש את האהבה מציפה, ואת החום, ואני יכול להרגיש את החיוך שלו מקילומטרים, כי הוא נמצא בי בפנים, אולי אפילו הרבה לפני שנולד, אולי הרבה לפני שאני נולדתי.
-
- הודעות: 548
- הצטרפות: 18 מרץ 2003, 00:27
- דף אישי: הדף האישי של אמבט_ים*
יומנו של אב טרי
אתה רואה את הדברים בצורה יפה ומרגשת, בעלי בטח מזדהה עם הדברים, המשפט האחרון שלך מקסים בעיני, וכל כך מרגש.
תודה.
תודה.
-
- הודעות: 5
- הצטרפות: 15 מרץ 2004, 01:42
יומנו של אב טרי
כמה מרגש לגלות את המחשבות שלך וחוויות הדומות לשלך פתאום אצל אדם זר. ואז לגלות שאתה מכיר את האדם הזה אבל בעצם אף פעם לא הכרת אותו. כי בחוץ ,בחיים, קשה לפעמים לשבת ןלהכיר. לרפרף ככה בדקות ספורות על פני חיים שלמים שהיו לכם בחודשים האחרונים לצאת מהבדידות לכמה רגעים לגלות שאתה לא לבד בקושי ,יש בזה הרבה מהמנחם . משלושה יוצא אחד? ואולי אני מחזיר אותך להתחלת המסע שהוא המסע שלי כעת עם יונתן ועפרה . כמה קל לגבר למצוא את עצמו בחוץ. למה למצוא, לצאת. אני יוצא, והיא בבית אני בסה"כ הלכתי ל"פרנס" אבל יותר מיזה. ניצלתי. התמונה : יצאתי מבית ואני נשען על הקיר ונושם לרווחה. נמלטתי! מהיכן? מה היה שם? בסך הכל יצאתי לעבוד אבל לא! יצאתי מכור של רגשות. מיונתן שהוא מקסים ומאלף ומעורר אהבה. לפעמים בא לי לאכול אותו, להצמיד אותו אלי בנשיקות לפעמים אני מקנא באמא שהיא צמודה ואוהבת . מאהבת. ואותי הילד הקטן דחק לפינה? כמה אדיפלי!
אני שהייתי הילד צריך לגלות מחדש מה המשמעות בנתינה שהיא קבלה של המצב החדש שבו עפרה היא אמא ואני מאפשר על ידי פינוי עצמי ממש כמו שהאל הקבלי יצר את העולם :צמצום. אבל קשה להצטמצם . ככה פתאום? זה לא היה מתוכנן. על זה לא חשבתי. פשוט וקשה. והאהבה והכעס והשמחה על דברים קטנים ודברים גדולים. שום דבר לא גדול כמו כניסתו של יונתן לחיינו והשינויים שעוברים עלינו. ואני מצמצם גם עכשיו . כותב ובוכה ועוצר את עצמי. מה יגידו מה יחשבו אבל מעודד את עצמי מכתיבתך הכנה ומכך שפעם ראשונה "גילוי" בשפתו של יזרעלי שהבנתי שהגבר שנשען על הקיר ונושם לרווחה באמת נמלט ובאמת נאבק לחזור ולהיות האבא שהוא חושב שהוא יכול להיות. ואפילו עושה את זה לא רע. אבל קשה להסתיר . צריך המון אנרגיה כדי לענות על השאלה ואיך האבהות? נפלא! בסדר! לא מה שחשבתי! ככה ככה! לא יכול היה להיות יותר טוב! שום דבר לא יכול וכנראה לא צריך לתאר את מה שקורה בבטן באותן שניות.
והמילה מורכב מזמינה ישיבה בבית קפה אבל הזמנים משתנים. הזמנים שלי ושל החברים. והרבה יותר קשה להיפגש. אני שמח שנתקלתי בדף שלך ומקווה שייצא לנו להיפגש!
אני שהייתי הילד צריך לגלות מחדש מה המשמעות בנתינה שהיא קבלה של המצב החדש שבו עפרה היא אמא ואני מאפשר על ידי פינוי עצמי ממש כמו שהאל הקבלי יצר את העולם :צמצום. אבל קשה להצטמצם . ככה פתאום? זה לא היה מתוכנן. על זה לא חשבתי. פשוט וקשה. והאהבה והכעס והשמחה על דברים קטנים ודברים גדולים. שום דבר לא גדול כמו כניסתו של יונתן לחיינו והשינויים שעוברים עלינו. ואני מצמצם גם עכשיו . כותב ובוכה ועוצר את עצמי. מה יגידו מה יחשבו אבל מעודד את עצמי מכתיבתך הכנה ומכך שפעם ראשונה "גילוי" בשפתו של יזרעלי שהבנתי שהגבר שנשען על הקיר ונושם לרווחה באמת נמלט ובאמת נאבק לחזור ולהיות האבא שהוא חושב שהוא יכול להיות. ואפילו עושה את זה לא רע. אבל קשה להסתיר . צריך המון אנרגיה כדי לענות על השאלה ואיך האבהות? נפלא! בסדר! לא מה שחשבתי! ככה ככה! לא יכול היה להיות יותר טוב! שום דבר לא יכול וכנראה לא צריך לתאר את מה שקורה בבטן באותן שניות.
והמילה מורכב מזמינה ישיבה בבית קפה אבל הזמנים משתנים. הזמנים שלי ושל החברים. והרבה יותר קשה להיפגש. אני שמח שנתקלתי בדף שלך ומקווה שייצא לנו להיפגש!