יוצרת שיגרה מיטיבה

[מים_שקטים*]

הנה אני, יוצרת שגרה מיטיבה.
למה?
מרגישה שהבלגן משתלט עליי. לא רק הבלגן בבית (גם!) אלא בלגן בכללי.
בעבודה (לחץ של הרגע האחרון זו אני)
בחיים החברתיים (איך אפשר לשכוח לדבר עם אנשים אהובים? מסתבר שאפשר כשהבלגן בראש חוגג)
בחיים החברתיים של הילד (עוד שבוע חלף בלי אף מפג אחר הצהרים? אבל איך? רק עכשיו השבוע התחיל, לא? לא)
בטיפול במיני החלטות וסידורים שצריך
ואיך לא, גם באוכל.

ברור לי שלא אשתלט על הכל באופן מיידי.
מצד שני, הדברים כרוכים זה בזה כי שיגרה טובה הייתה עוזרת לי עם הרבה מהם.

אני מקווה שהכתיבה פה תיתן לי מסגרת ותמיכה ורעיונות. ומקווה ממש שיהיו עוד שיתחשק להן להצטרף ואז תהיה גם אחווה של שותפות לדרך (-:

[מים_שקטים*]

כרגע המכשול הכי גדול שלי בליצור שיגרה הוא חוסר במיומנות הזו.
וגם חיים מאוד גמישים ודינמיים – אני יכולה לעבוד מהבית וקובעת עצמאית את שעות העבודה שלי. לבנזוג אין שעות עבודה קבועות גם, אם כי הוא כן עובד רוב היום ברוב הימים (אבל זמין רוב הזמן להקפצות לעניינים קצרים). ילד גדול בבית ספר עד 14:00, ימי שישי אופציונליים (לרוב לא הולך). תינוקת גדולה בבית, כשאני עובדת נמצאת עם אבא/סבתא (משתדלים שיהיו ימים קבועים אבל יש לא מעט תזוזות ושינויים).
אין לי מיומנות בניהול הבית, אני לא זוכרת מה צריך להיעשות לפני שמשהו בבית צורח עליי.
יש לי נטייה לזרום עם הימים, אני שוכחת לעשות תכנית לאותו יום, והזמן עובר בנעימים אבל בראיה כוללת אני לא מרוצה שיש תחומי חיים זנוחים (בייחוד החברתי, אבל גם כל מיני פרויקטים שלנצח נמצאים בסטטוס של "רוצה להגיע לזה".
אז חשבתי לעשות תכנית שבועית קבועה ותכנית יומית קבועה, ואז בתחילת כל שבוע ובתחילת כל יום לתכנן את הדברים הלא-קבועים לאותו זמן.
רק שאני כל הזמן שוכחת לעשות את זה P-:

[בשמת_א*]

מקשיבה.

[ענ_בל*]

גם אני, מקשיבה.

[יולי_קו]

מקשיבה.

[מים_שקטים*]

איזה כיף שאתן מקשיבות פה. תודה.

פעם פעם הייתי יותר מסודרת וממושמעת.
אמנם היו לי פחות דברים על הראש (למרות שאז זה הרגיש כמו הרבה...) אבל בכל זאת.
ובתהליך ארוך ומורכב ורדתי מעצמי את הקשיחות והנוקשות כלפי עצמי.
התחלתי להרגיש יותר מה אני רוצה ולא רוצה, ולתת לזה תוקף במציאות.
נתתי מקום למוטיבציה פנימית להתפתח.
פרקתי עול.
והיום כשאני כבר נחמדה לעצמי ואמא די טובה לעצמי, התעורר רצון לא רק לחיות את היום יום בצורה מיטיבה, אלא להיות מסוגלת גם להציב לעצמי מטרות יותר גדולות ולהגשים אותן.
לא מתוך פחד ומשמוע וגינוי עצמי. מתוך רצון.
כמו שקראתי פה שקורה לילדים גדולים בחינוך ביתי (-: שמגיעים לגיל שהם מסוגלים שלדחות את הסיפוקים המידיים לטובת מטרה גדולה יותר, ולהישען לצורך זה על הרצון הפנימי שלהם ולא על החשש ממה שיקרה אם לא.
ואני ניצבת על סף המקום החדש הזה אבל עוד לא יודעת בדיוק איך נכנסים, זה הכל חדש לי.

מעבר להכנת לוחות זמנים ורשימות של משימות וכאלה עניינים (חשובים בפני עצמם), חשוב לי להיות בנוכחות.
כי חלק מהבעיה היא שכשאני עושה משהו לא מאוד מעניין או מאוד מהנה, הראש לי במקומות אחרים, במשימות אחרות, ברעיונות אחרים, בכל ההר העצום של דברים לא מטופלים. אז אני עושה קצת מזה ואז קופצת לההוא ואז טיפה מהשלישי.
וזה לא מעט עשייה אבל מעט תוצאות. דברים לא מגיעים לסיום. אני כל הזמן מנסה, אבל לא ממש מגיעה.
אז נוכחות.
מ-ע-כ-ש-י-ו.

[יולי_קו]

_מעבר להכנת לוחות זמנים ורשימות של משימות וכאלה עניינים (חשובים בפני עצמם), חשוב לי להיות בנוכחות.
כי חלק מהבעיה היא שכשאני עושה משהו לא מאוד מעניין או מאוד מהנה, הראש לי במקומות אחרים, במשימות אחרות, ברעיונות אחרים, בכל ההר העצום של דברים לא מטופלים. אז אני עושה קצת מזה ואז קופצת לההוא ואז טיפה מהשלישי.
וזה לא מעט עשייה אבל מעט תוצאות. דברים לא מגיעים לסיום. אני כל הזמן מנסה, אבל לא ממש מגיעה._
גם לי יש תקופות כאלה. גם אני משתדלת להגיע מתוך אהבה ולא מתוך כפיה.
דיון מעניין.

[מים_שקטים*]

אז ממש ממש עכשיו אני עוסקת במשימה הכרחית אבל משעממת להחריד.
וארוכהההה.
גיליתי שאחת התחושות שחוזרות על עצמן וגורמות לי לברוח לדברים אחרים היא התחושה שזה ממילא לא יצליח, שאין טעם בכלל.
זה כמובן לא הראש מדבר, כי זה לא הגיוני משום בחינה.
אבל קשה לי להאמין שבאמת המאמץ ישתלם.
אולי זה לא נכון להתמקד בכלל בשאלה מה יהיה בסוף, אלא פשוט להתמקד בעשייה.
אבל קשה מאוד כי העשייה היא לשם הסוף.
בינתיים משאירה את זה ככה, להתבוננות.

וגם מזכירה לעצמי לספור הצלחות ולא כישלונות.

[מים_שקטים*]

גם מזכירה לעצמי לספור הצלחות ולא כישלונות.
אז תוך כדי הייתה לי פריצת דרך קטנה.
זה נכון שהעשייה היא לשום הגעה אל סוף מסוים בחלק מהמקרים, אבל זה לא מועיל להתעסק בזה כל הזמן.
יש לי נטייה כל הזמן למדוד - כמה הספקתי, כמה נשאר, מה קצב העבודה שלי, כמה זמן נשאר לפי הקצב המשוער הזה... כל הברברת הזו מפריעה לעשייה עצמה. ויותר מזה, היא נותנת לי את התחושה שאני כותבת מבחן בזמן שהמורה (הקשוחה) מביטה על כל מילה ומילה שיוצאת לדף.
כמה מתח.
בניגוד למה שחושבים לפעמים, מדידה לא תמיד משפרת דברים.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

יש לי נטייה כל הזמן למדוד - כמה הספקתי, כמה נשאר מוכר לי, בעיקר כשזה משהו שממש לא מתחשק לי לעשות. כמו לספור כל פעם "עוד כמה נשאר"... אני בדרך כלל מבקשת מעצמי להמנע מזה, כי זה באמת מבזבז זמן ואנרגיות.
לגבי יצירת שגרה, אני לא כל כך אוהבת לקבוע לעצמי שגרה (זה יוצר אצלי תחושת מסגור וכפיה), אבל יותר מדי חופש וזרימה דורשים ממני יותר מדי משאבים של לתכנן הכל מאפס בכל פעם מחדש. אז יש לי נקודות עוגן - למשל במוצ"ש אני מתכננת מה נאכל במהלך השבוע, ואת רשימת הקניות בהתאם. את הקניות עצמן אני יכולה לעשות ביום מסויים, או אחריו, תלוי בלו"ז שלי או בתכולת המקרר. מדי פעם כשאין לי חשק לזה - מבקשת מהבנזוג לדאוג לעניין. כביסה אני עושה במוצ"ש\כשהסל מלא\מזג האוויר יפה\לא מוצאת לעצמי מנוח. מפגשים חברתיים קובעת כמה ימים מראש ומשבצת בלוח השנה שתלוי על המקרר... ומשאירה קצת מקום לכאוס, אחרת אני הופכת לחוצה מדי.

[מים_שקטים*]

גם אני צריכה מקום לכאוס (-:
וגם הילדים כמובן לא מאפשרים תכנון מוקפד מדי.
אבל כאוס יש לי כרגע בשפע. אני צריכה לעשות קצת מקום לסדר.
היום יום ראשון, בואו נראה מה אני רוצה וצריכה לעשות השבוע:
יש לי שניים וחצי ימי עבודה.
צריכה לבשל/לשלוח את הבנזוג לבשל
צריכה להגיע לסופר להשלים כמה מצרכים לבישול
צריכה/רוצה בוקר אחד עם התינוקת במפגש חברתי
פעמיים אחה"צ יש חוגים לגדול. הייתי רוצה לפחות פעם אחת חברים אחה"צ.
רוצה לעשות מיון צעצועים סטייל מארי קונדו (אה, נזכרתי שרציתי לכתוב עליה)
רוצה להקדיש כל זמן קצר למדיטציה
רוצה לעשות כביסה פעם ביום (פחות מזה פשוט לא אפשרי, זה נהיה ערימה מפחידה). כלים לשמחתי בנזוג אחראי.
עכשיו תוך כדי כתיבה נזכרת שמחר מגיעה עוזרת וצריך לסדר היום את הבית כדי שתוכל לנצל היטב את הזמן
וגם שלגדול יש שיעורי בית שאצטרך לשבת איתו עליהם היום (מקבל פעם בשבוע כמות ממש סבירה אבל הוא ממש ממש ממש איטי)
מתישהו צריכה לקחת את החתול לחיסונים
וגם לסיים תיקון שהתחלתי באחד הקירות (לשייף את השפכטל ולצבוע)
ואיכשהו לדאוג להביא חול ים לארגז חול (אולי מישהי פה יודעת איך? מותר לקחת פשוט מהחוף? איכשהו אני מניחה שלא...אבל אולי כן?)
ביום שישי יש פעילות לכולנו בבית הספר, בשבת מטיילים, אז הסופש מחוץ לחישוב.
אה ואני צריכה לעדכן את הבגדים של הקטנה (להוציא קטנים ולבדוק אם יש לי בבית גדולים יותר ואם לא לבדוק אצל ההורים שלי אם יש לי שם שק של גדולים יותר ואם לא אז לקנות. או שלא לקנות ולנסות למשוך עם מה שיש כי כבר סוף החורף? צריכה להחליט)
אני הולכת להכין לו"ז וכל הזמן מרגישה שאני שוכחת משהו.
_
הכנתי, חזרתי. גיליתי שהרבה פחות נורא ממה שהיה נדמה לי. הייתי בטוחה שלא ייכנס הכל והרוב כן נכנס.
עליתי על זה שאני חייבת את הקניות היום אבל לא אספיק. אז הבנזוג נשלח למשימה ותוך כדי התנדב לקחת את הגדול לחוג.
ונזכרתי בחלק ממה ששכחתי - צריכה למצוא אשת מקצוע למישהי שהבטחתי לה ולענות למייל מסוים שקיבלתי אתמול בלילה ונשכח ממני לגמרי (בעיה קבועה. הודעות שמגיעות אליי בערב לא נכנסות לזיכרון. כאילו נגמר שם המקום אחרי שעה מסוימת).
אז הזמנתי חברה אלינו לאחד הימים. אחרי שאקבע איתה איזה יום אקבע תור לחתול (שלא תהיה התנגשות).
הולכת לענות להודעה ולשלוח הודעה לגבי בעלת המקצוע.
ויש עוד טלפון שדחיתי מתוך חשש. עוד לא יודעת איך לגשת לזה אבל מתחיל להיות דחוף.
אה ויש כמה משחקים שאמרתי לגננת שלנו לשעבר שאביא לגן.

פווווו

מסיימת לכתוב כאן כי נגמר לי הזמן.
סליחה על הכתיבה המבולגנת. רציתי לשחזר בכתיבה את אופן החשיבה כדי שאוכל אחר כך לקרוא את זה שוב ולבדוק אם יש שם משהו ששווה להבין על איך אני חושבת.

[דו_כיפת*]

גמאני מקשיבה@}
השיטה שלי היא כזו: יש רשימת סל, שכוללת את כל מטלות, כולל הכל. ויש שיבוץ, לפי ימים, בדרך כלל בראשון. אצלנו הקניות בדרך כלל ברביעי.
כל דבר שאני נזכרת, ממש הכל, נכנס לסל. ואז בשביץ אני יכולה לשים לב לפי הדחיפות. אם יש מהו מראש שאני יודעת מתי צריך להיעשות, אני משבצת מיד בתאריך (לבדוק תחזית מזג אויר- שבוע לפני יום גיבוש. לשלוח חומר לפגישה- 5 ימים לפניה, יומיים לפני המועד לשליחה-תזכורת לעצמי להכין חומר).
הרעיון הוא לשמור על זה פשוט. להוסיף משהו לרשימה: לורח כמה שניות. שיבוץ שבועי - עד 10 דק'

מאחלת שתמצאי את הדרך שלך @}

[מים_שקטים*]

תודה דוכיפת!
כן, בעקבות התרגיל הקצר שעשיתי למעלה הבנתי שהדבר הכי דחוף להכניס ללוז הוא זמן לתכנון הלוז.
זה באמת לא הרבה זמן, אבל אני צריכה שהוא יהיה פנוי. אולי אסכם עם בן הזוג על זמן קבוע שהוא מפנה אותי לזה במהלך סופהש, כדי שאוכל לתכנן את השבוע הבא. לא רוצה שזה יהיה תלוי באם הילדים נרדמו או משחקים בשקט...
אפשר לשאול איך את עושה את זה טכנית? רשימה? איפה היא בבית? או טלפון? גם לגבי השיבוץ וגם לגבי רשימת הסל...

[מים_שקטים*]

וגם - אני מבינה נכון שאת לא מפרידה בין משימות של הבית למשימות של העבודה?

[גשם*]

אצלי זה דומה. יש רשימה כללית שכוללת הכל. אפשר לחלק לסעיפים - בית ועבודה אם את רוצה. דדלינים גם נכנסים ליומן במחשב שגם נותן לי תזכורות. אגב, זה נורא כייף להעביר קו על מה שהופך!

[גשם*]

הופך - טופל. לא יודעת מה קרה שם.

[דו_כיפת*]

אצלי באופן אישי: 2 רשימות. אחת לבית ואחת לעבודה.
הרשימה לבית - כרגע עם מגנט על דלת הכניסה + עט על מדף קרוב. עוברת עליה במוצש. חסרון: אם אני נזכרת במדהו מחוץ לבית זה לא זמין לי. למעשה אני כמעט אף פעם לא זוכרת לבצע מטלות מהרשימה כשאני בעבודה. פתרון חלקי: מדביקה לעצמי תזכורת על הטלפון בערב, כדי שאזכור לבצע משימה בבוקר, נניח לקבוע תור. התזכורת הזו די מסורבלת, אבל זה לא נפוץ, בערך פעם בחודש+-...
בעבודה- קובץ דרייב משותף לי ולבוסית שלי. כל יום חמישי אני מעדכנת את הסטטוס של המשימות. בראשון בבוקר אנחנו יושבות, אם יש לה משימות נוספות - זה הזמן להוסיף אותן. אם יש משימות שתייגתי כהסתיימו - זה הזמן למחוק אותן. אנחנו עוברות על המשימות והיא מדרגת אותן לפי מידת הדחיפות, ואחר כך אני משבצת ביומן, בהתאם לדרוג.
אני יודעת שיש כאלו שעושים הכל מהפלאפון. אמי מאוד חדשה בטלפון חכם אז לא מספיק מכירה ויודעת להמליץ.
בגלל שאת עובדת בעיקר מהבית, הייתי משתמשת מרשימה אחת + יומן אחד לשיבוץ, אך נעזרת בתיוג ו/או צבע מזהה לטובת הפרדה.
לי באופן אישי מאוד נוח עם יומן גוגל: הוא זמין מהנייד ומהמחשב בפורמט דומה, שולח תזכורת בהתאם לבקשתך, וניתן בקלות לסמן בו נושאים/צבעים/תהליכים...

[מים_שקטים*]

תודה גשם ודוכיפת על הטיפים. אני מתכוונת להתחיל רשימה כזו במוצש הקרוב.
לא הספקתי אפילו לכתוב פה מרוב שהיה עמוס.
יש לי כמה דילמות עדיין לגבי איך ומה לכלול בתוכה, אבל אני אתחיל ונראה.
בפועל הספקתי לא מעט ממה שכתבתי אבל יש גם לא מעט שלא.
חלק גדול ממה שלא זה כי לא נכנסתי לפה ופשוט שכחתי את מה שלא שיבצתי בלוז.
מצד אחד, לא בא לי שיהיו לי מיליון כל יום, ומצד שני, מה שלא כתוב לי מול העיניים אני פשוט לא זוכרת.
הנה, תוך כי הכתיבה עכשיו נזכרתי לשלוח משהו שהבטחתי. ואני מפסיקה את הכתיבה כדי לשלוח כי אחרת אשכח שוב.

חלק מהבעיה, כך ברור לי, היא העייפות של ההתעוררויות בלילה. אני מרגישה ירידה בתפקודים הקוגניטיביים, אין לי הגדרה אחרת.
ונוסף על זה, אני לא יכולה להיעזר בטלפון בשביל תזכורות התראות ורשימות כמו שהייתי עושה בעבר, כי הקטנה נמשכת אליו בטירוף. ממש אי אפשר שיהיה בטווח ראיה שלה כמעט.
היא נמשכת מאוד גם לעפרונות ועטים (וכמובן דוחה בשאט נפש צבעים למיניהם. בהתחלה היא שמחה בהם עד שקלטה שזה לא בדיוק מה שאני ואחיה הבכור משתמשים בו, ומאז כלום). ניסיתי שתהיה לי תמיד מחברת זמינה אבל בסוף היא מגיעה לידיה ומשם למתחת הספה או משהו.
אולי אני צריכה זמן תכנון יומי בערב ולקוות שאזכור את הרוב יום למחרת.

[מים_שקטים*]

טוב זה משעמם מאוד ויש פטור מראש מלקרוא P-: אבל הנה מה שכן הספקתי (למי שכן קוראת, שמת לב שהתחלתי עם מה שכן? איזה יופי? כי התכוונתי לכתוב רק את מה שלא. ואז חשבתי, יאללה נספור גם את ההצלחות):

שניים וחצי ימי עבודה.
בישול - הספקתי לבערך חצי מהימים. היו גם אורחים לא צפויים.
הייתי בסופר
הייתי בוקר אחד עם התינוקת במפגש חברתי
הגדול הגיע לחוגים שלו
הייתה פה חברה אחה"צ אחד.
כביסה לא הצלחתי לעקוב. עשיתי כמובן אבל לא מספיק.
סירדתי את הבית לפני העוזרת וגם הצלחתי לשמור על הסדר ברמה סבירה בהמשך השבוע
עשינו שיעורי בית
לחתול יש תור לחיסונים היום אחה"צ
מצאתי אשת מקצוע למי שהבטחתי
עניתי לכל ההודעות והמיילים ואני די בטוחה שלא שכחתי אף אחד
ואפילו עשיתי את הטלפון המפחיד.

ו... הנה מה שלא:

בישול - לא היה לכל הימים,
כביסה - לא נעשתה כל יום
מיון צעצועים סטייל מארי קונדו
מדיטציה הייתה רק פעם אחת
התיקון שהתחלתי באחד הקירות בדיוק במצב שהיה
לא הבאתי חול ים לארגז חול
לא מיינתי בגדים לקטנה

נקווה לשיפור בשבוע הבא.

[מים_שקטים*]

אז מארי קונדו.
צפיתי בכמה פרקים.
מסייגת שלא קראתי את הספר.

המסקנה שהגעתי אליה היא שהקסם שלה הוא בכלל לא בשיטה.
השיטה, בואו נודה, היא לא בדיוק חדשנית - שופכים הכל לערימה וממיינים ומסדרים.
יש לה כמה טיפים שווים לגבי הסידור, אבל לא משהו מהפכני.
החלוקה לקטגוריות של החצים המתמיינים מאוד כללית (הרוב נכנס תחת "כללי" D-: )

הקסם הגדול הוא בגישה הרוחנית-פסיכולוגית שלה.
היא מכניסה המון הודייה ושמחה לתהליך.
היא מוציאה ממנו את כל הגינוי וה"צריך" .
כשאנשים משתפים אותה בהתלבטויות, היא לא מייעצת מה לעשות. רק מחזקת אותם בעדינות למצוא את הידיעה שלהם (בלי לקרוא לזה ככה. היא לא אומרת - תמצאי את הידיעה שלך) בהמון חמלה וצניעות.
הלוואי על כולנו להיות כאלה לסביבתנו.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שמת לב שהתחלתי עם מה שכן? איזה יופי
@}
התחלה טובה @}
מאחלת עוד הצלחות.

רק הערה קטנטנה - אני אף פעם לא סופרת כביסה ובישולים כמשהו שלא עשיתי - תמיד זה נעשה בסוף ואם לא אז... אחר כך.
משהו שלא נעשה זה, אצלי, מייל שלא נשלח, לדוגמא, או מטלה שטרם סודרה ועדין ממתינה. אבל אם לא הספקתי להכין לי קפה, לדוגמא, אז לא שתתי וזהו. לא סופרת את זה כמשהו שלא הספקתיי (רק אני, לא מחייב אותך...)

[מים_שקטים*]

רק הערה קטנטנה - אני אף פעם לא סופרת כביסה ובישולים כמשהו שלא עשיתי - תמיד זה נעשה בסוף ואם לא אז... אחר כך.
המממ... מעניין.
אני גם על כוס קפה שלא הספקתי אומרת שלא הספקתי. או מתלוננת שלא הספקתי (-:
אפשר לחפור לך עוד קצת? אני פשוט בחיפוש אחרי זוויות מועילות להמשיך בהן את השינוי הזה, שלא ישתמע כאילו אני שואלת בעוינות או משהו.
אז בישול - לא תמיד זה נעשה. כאילו, ברור שאוכלים בסוף. אבל אם אלתרתי משהו מוכן קפוא או הכנתי סנדוויץ אורחת צהריים, אני לא מרוצה.
כביסה - בדיוק היום בבוקר רצתי להפעיל מייבש איך שהתעוררתי כדי שיהיו לילד בגדים מוכנים כשיקום. כי נגמרו לו כל החולצות העבות הנקיות בארון.
ולא שלא עשיתי כביסה המון זמן, עשיתי כמה מכונות במהלך השבוע, פשוט יש המון כביסה. אם אני עושה כל יום, זה לא יגיע למצב הזה. מבאס אותי מאוד שזה קורה, כי אני נלחצת, והוא לא עצמאי ולא יכול להוציא לעצמו בגדים מהארון, וגם... לא יודעת, לא נראה לי שזה טוב לילדים להתרגל שזה ככה. בסוף הם ייצאו מבולגנים כמו אמא שלהם שגדלה ככה (-:

והרי גם מטלה שלא סודרה נגיד, ובהנחה שהיא הכרחית, בסוף תבוצע (או שלא ואז יהיו לזה תוצאות מבאסות, כמו עם הכביסה והבישול), לא?

אז אולי איכשהו הדברים האלה פשוט נורא מוטמעים אצלך בשיגרה ולא צריך לספור אותם? ואז אולי תסבירי לי איך זה קורה (-; ...

[מים_שקטים*]

יש לי פנטזיה כזו על שיגרה נורא ברורה ומובנית בבית.
שיהיה זמן קבע ביום לכל דבר, וימים קבועים לדברים השבועיים.
נגיד כשסבא שלי מספר סיפורים על בית ילדותו, הוא יודע להגיד עד היום מה הם אכלו בכל יום מימות השבוע, באופן קבוע. והיה יום לכביסות ויום לזה ויום להוא.
איכשהו נראה לי שזה היה מאוד עוזר לי, לא רק לסיים את המשימות אלא פשוט להיות רגועה יותר.
הבעיה היא שבמיקרו, גם אם הייתה לי תכנית כזו מסודרת, אני נוטה לוותר עליה לטובת מה שאני באמת רוצה לעשות באותו רגע.
אבל במקרו, מה שאני באמת הוא התכנית הזו.
ועוד בעיה היא הילדים. יש לי שניים בגילאים שונים לגמרי והם אוכלים בשעות שונות וישנים בשעות שונות, וזה קשה ליצור ככה סדר יום משפחתי.
לכאורה, לפחות באוכל הגדול יכול היה להתגמש לכיוון של הקטנה, אבל יש לו כבר פעילויות מחוץ לבית שמונעות את זה.
לפחות הצלחתי לסנכרן אותם בארוחת ערב, וזה ממש כיף.

[מים_שקטים*]

סוף סוף הגעתי לדבר עם בן הזוג על העניינים האלה.
תוך כדי השיחה הגעתי למסקנה שמה שהכי כואב לי כרגע זו תחושת הכישלון.
לא מצליחה לחשוב על הפעם האחרונה שאיתגרתי את עצמי במשהו והצלחתי.
מה שכן, שידרגתי את התכנון השבועי לפגישת עבודה זוגית פעם בשבוע.
מקווה שזה יביא שיפורים.
ומזכירה לעצמי שהחיים עם ילדים קטנים מצריכים המון סבלנות.

[בשמת_א*]

[דו_כיפת*]

יכולה לשתף בנוגע לשיגרה שבועית קבועה:
גם אני פינטזתי פעם על אוכל קבוע כל יום.
היה לי דף עם תפריט שבועי על הדלת, וזה פחות או יותר מה שאכלנו כל השבוע. זה הרגיע אותי ועזר לי לגוון בלי להילחץ. באיזשהו שלב זה פשוט התמסמס, צריכה אולי לחזור לזה, כי זה ממש עוזר...

מה שכן, יש לנו כעת סדר שבועי די קבוע:
יום ראשון אנחנו עושות יוגה
יום שני זה היום של הביביסיטר
יום שלישי בן הזוג הולך לבריכה
יום רביעי בן הזוג אוסף את הילדה
יום חמישי זה הערב שאני יכולה לצאת בו לפעמים

זה עוזר לי מאוד גם מבחינת העבודה: יש יומיים בשבוע שאני לא ממהרת לחזור. יכולה לצקת לתוכם הספקים בעבודה או סידורים, לפי מידת התכיפות. וגם לילדה זה נוח. היא כבר יודעת באיזה יום היא הולכת לביביסטר ומחכה בשמחה...
ברור שבפועל מתגמשים לפי המציאות, ואם שמת לב המסגרת השבועית הזו עדיין מאפשרת גמישות יחסית: זה שהאיש הולך לבריכה לא אומר שאנחנו לא עושים כלום כל היום... רק נותן מסגרת, שלנו, כרגע, עוזרת...

[מים_שקטים*]

תודה על השיתוף, דוכיפת. ועל העידוד , בשמת.

שמתי לב שלמרות שעוד לא התחלתי לגעת באופן שיטתי בערימת המטלות המפחידה שיש לי לטיפול, כן התחלתי לבצע משימות שקופצות לי לראש באופן מיידי הרבה פעמים.
הן לאו דווקא הכי חשובות, רק מה שקפץ לי לראש, אבל לפחות זה מונע גדילה של הערימה.
ובאמת אני חושבת שאחד הדברים הכי יעילים הוא להתייחס בדחיפות למטלות כבר מרגע היווצרותן. אני פעם לא הבנתי אצל בן הזוג מה הלחץ לעשות תכף ומייד משהו שרק חשבנו עליו ואין בו דחיפות. אבל למעשה מתבזבזת הרבה אנרגיה על "שימור" המטלה (בזכרון או ברשימה, לא משנה) ועל ההחלטה מתי כן לבצע. אם עושים מיידית, גם אם זה כאילו לא תמיד רציונלי (נגיד, לדחוף עוד משהו ליום עמוס יחסית, כשיש באופק גם ימים רגועים יותר), זה מונע את זליגת האנרגיה הזו.

משתפת כאן בתסכול קטן ששמתי לב אליו - מאוד מתקשה בניהול החיים החברתיים של הבכור. הוא עוד לא עצמאי בזה, ואין אפשרות שיהיה כרגע.
קשה לי להחליט שיבוא ילד ביום מסוים, כי זה משהו שאני אעדיף לדחות P-: וגם קשה לי להרים טלפון או לשלוח הודעה לאמא השניה.
ופתאום שמתי לב שזו כמעט תמיד אני ולא השניה שעושה את זה.
לא מבינה למה. אולי כי זה קשה לכולם?
כי יש ילדים שממש רוצים להיפגש איתנו, מבקשים ביציאה מבית הספר או שהאמא זורקת תוך כדי פטפוט שישמחו להיפגש, וחוזרת על זה כמה פעמים.
אני תמיד אומרת שמעולה, שתדבר איתי ונקבע, אבל אם אני לא מרימה טלפון זה לא קורה.
גם ילדים שכבר נפגשנו כמה פעמים - כמעט תמיד אני אזום את הפגישה הבאה. ואני די בטוחה שזה לא בגלל חוסר עניין מהצד השני. מוזר.
אוף.

[מים_שקטים*]

היום סוף סוף הכנתי מרוכזת של ככלללל הדברים שיש לי כרגע על השולחן.
רשימה נפרדת ממטלות שוטפות - שגם להן מגיעה רשימה ויום אחד תהיה...
יצא קצת מצחיק כי יש שם דברים ממש חסרי חשיבות, כמו למלא חול ים בארגז, לצד דברים חשובים מאוד מאוד, כמו לדבר עם יועץ פנסיוני.
אבל הייתי חייבת להוריד מעצמי לגמרי לגמרי את תחושת ה-מיליון דברים שאני לא מצליחה לזכור ולעולם לא אצליח לעשות, אז פשוט כתבתי הכל.
וחוץ מזה, עם כל הכבוד למה חשוב יותר ופחות, בסוף זה עוד משהו שעושים באחד מן הימים.
שמתי לב שהכי היה לי קשה להכניס לרשימה דברים שדחיתי כמה שנים.
ואז נזכרתי שבאמת סיפר לי פעם מישהו שחוקר קבלת החלטות, שמטלה שלא התבצעה הרבה זמן, מאוד מאוד קשה לבצע אותה מהסיבה המטופשת להפליא ש-למה עכשיו. כאילו, אם דחיתי כל כך הרבה, צריך לקרות משהו שייחד את נקודת הזמן שבה בוחרים להפסיק לדחות.
זה מנגנון שיושב על כמה וכמה סיבות, שאחת מהן היא צמצום חרטה - כי לבחור יום אחד פשוט לעשות את המשהו הזה, זה להודות שבעצם דחיתי סתם בלי סיבה ויכולתי באותה מידה לעשות לפני שנים.
וואלה.


הישג נוסף השבוע הוא שניפגש עם חברים של הבכור 3 פעמים. תיכננתי אחת משבוע שעבר, ואז עוד אחת אחרי שביום שישי קפצנו לחברים לזמן קצר והם התקשו להיפרד אז קבענו שוב לשבוע הזה, ועוד אחת הייתה ספונטנית היום. אמא של ילד מסוים הייתה צריכה עזרה בהסעה שלו לחוג משותף, והצעתי שיבוא אלינו קודם, ואחרי שישחקו קצת ביחד אקח אותם לחוג. היא שמחה מאוד וציינה שלמעשה כבר ביציאה מבית הספר אותו ילד ביקש לבוא אלינו.
ושוב אני תוהה - אז למה היא לא יזמה כלום?
זה מצטרף לתהייה על חברה שנפגשנו איתה לפני שבועיים (ביוזמתי כמובן), הילדים כל כך נהנו ביחד שממש היה קשה להפריד ביניהם והיא ניסתה מאוד לשכנע שתישן אצלנו. אז האמא הבטיחה שבעוד כמה ימים היא תזמין את שלי אליהם, ותהיה להם שוב הזדמנות לשחק ביחד. ומאז... כלום.
חידה (-:

[בשמת_א*]

אבל הייתי חייבת להוריד מעצמי לגמרי לגמרי את תחושת ה-מיליון דברים שאני לא מצליחה לזכור ולעולם לא אצליח לעשות, אז פשוט כתבתי הכל.
צודקת. זו ההמלצה מס' 1 של דיוויד אלן מ-GTD

[מים_שקטים*]

זו ההמלצה מס' 1 של דיוויד אלן מ-GTD
לא מכירה... במה מדובר?

אני מנסה כל יום להוריד לפחות פריט אחד מהרשימה. ואם לא להוריד אז לקדם במשהו.
בינתיים זה הולך טוב ומרגיש ממש טוב.
אני נוכחת שהצלחה היא גם הרגל. מי שרגיל שהמטרות שלו מוגשמות, פחות מתלבט אם לוותר לעצמו או לא.
מי שמוותר לעצמו יותר, האופציה של הוויתור כל הזמן מונחת לנגד עיניו. כשצריך להחליט שוב ושוב לעשות או לוותר, זה גם מתיש.

המשימות שהכי קשות לי רגשית בינתיים לא נעשו... אבל אני חושבת מה הצעד הכי קטן שיכול לקדם אותן מעט, ופחות מפחיד אותי. אחריו נראה לי שיהיה קל יותר להתקדם.

[יולי_קו]

צעדים קטנים זה נפלא. אני בעד.

[יולי_קו]

כל הכבוד לך!!!

[בשמת_א*]

GETTING THINGS DONE
תגגלי.

[מים_שקטים*]

תודה!

[מים_שקטים*]

השבוע בינתיים יש לי בעיקר תחושות של ייאוש.
המון השתדלות והתקדמות אבל בשורה התחתונה אין תוצאות.
ודיייי נמאס כל כך.
מה הן עושות אחרות האלה עם הבתים המתוקתקים פיקס? מה?
אוף.

טוב, נשימה עמוקה. מחזירה אחריות לעצמי.
מה שתוקע אותי זה בעיקר שני דברים:
חוסר שינה
ופסימיות (שיש סיכוי בכלל שדברים יראו אחרת)

[דו_כיפת*]

יקרה
שולחת לך חיבוק ומזכירה שאני כאן
רואה אותך, מקשיבה, מבינה.

רקאומרת שלאף אחת אין תמיד בית מתוקתק פיקס. מקסימום - הרבה פעמים. מה שעזר לי, זה לנדכן את הסטנדרטים לפי החיים והבית: אני לא מצפה לבית מתוקתק תמיד אלא לבית פחות או יותר מסודר שנעים לחיות בו. יש כמה נקודות בסיס שעוזרות לי כמו מיטה מוצעת ושולחן מבריק. מיד. אנחנו בבית מאוד קטן ומצאתי ששתי אלו משפיעים, אצלי, בצורה מהותית. מנגד, בערך מול השולחן, אבל בפינה יותר צדדית ופחות מציק בעין, יושבת קוממיות מכונת הכביסה. כמעט תמיד יש עליה אוסף של דברים לא קשורים. אבל זה בצד וזה בסדר מבחינתי. מידי פעם אני מפנה/ מסדרת, אבל ממש לא מטרידה את עצמי מעבר.

מה שאני מציעה, ואולי יכול לתת לך תחושת הצלחה וסיפוק: לבחור משהו אחד. רק אחד. בפליי-ליידי זה הכיור, אצלי השולחן. ואצלך?
תנסי להשקיע בו שבוע, ולבדוק: מה זה עושה לך, מבחינת האנרגיה? איך את מרגישה עם זה? שיפר את מצב הרוח?

הצלחות,
ולכולנו יש רגעים כאלו.
באמת

[מים_שקטים*]

תודה @}
באמת, זה עזר.

לבחור משהו אחד. רק אחד. בפליי-ליידי זה הכיור, אצלי השולחן. ואצלך?
הממ. חושבת על זה. בעיקרון זה יכול לעזור. בא לי לבחור את הספה. במטבח המצב סביר, שולחן האוכל הקטן תמיד נקי (הרגל שרכשתי בעצמי ואני מאוד מתגאה בו) והכלים מטופלים בתדירות סבירה.
הספה נוטה להתמלא בכביסה לקיפול, בצעצועים וספרים ומנשאים (איפה לעזאזל שומרים אותם?) ומה לא.
וזה תקוע באמצע הסלון.
אז זה יהיה אתגר ממוקד שישדרג לי את התחושה אם אעמוד בו.

ומצד שני... מרגישה איזו עליבות בזה. מה המקסימום שאני שואפת אליו כאן? ספה פנויה? זה הכל?
אני יודעת שזה צעד ראשון. יודעת שלא בנו את רומא ביום. אבל בכל זאת, מתי יהיה פה ממש יפה ונעים?

חלק מהבעיה היא שסביבי הסטנדרט גבוה מאוד.
מבקרים חברים של הילד בבתים גדולים, מעוצבים ומבריקים.
ואצלנו לא כזה גרוע, סתם רגיל.
בית די קטן שאין איפה להחביא בו את הבלגן, שלא שופץ ולא עוצב ביד מקצועית.
זה לא בדיוק קנאה. אולי קצת רגשי נחיתות (-:

[עוברת_אורח*]

דף נהדר

[דו_כיפת*]

אחלה הרעיון של הספה,
ממש אחלה
גם אצלי אני משתדלת שהיא תהיה פנויה, זה נעים לי בעין.
לא פירטתי אתמול כדי שלא ישמע שיותר מידי מסודר אצלי: אני משתדלת שולחן וספה פנויים, שיישים פנויים ככל הניתן, הכיורים בדרך כלל מפונים אבל לא גרידי (כאילו, אם אכלנו - בדרך כלל נשטוף, אם אם רק שתינו קפה לא מפריע לי שיש 2 כוסות בכיור), מכונת הכביסה - בצד, אז לא מפריע לי שיש עליה ערימות של באלגן, ועוד 2 מגירות: אחת במטבח ואחת בחדר שאני גורפת לשם מכל הבא ליד...
אחלה כיוון,
נסי כמה ימים ותרגישי מה זה עושה לך,
ותראי האם זה מתאים בשבילך...

מתי יהיה פה ממש יפה ונעים?
קראתי את המשפט הזה,
ואז הבנתי את ההקשר שלו ביחס לבתים אחרים מעוצבים ומבריקים
מממ... יכולה להבין שזה מתסכל, לפעמים
אבל גם משחרר
תחשבי על זה: איך תרגשי אם בית ספה מקטלוג תהיה מבולגנת ממש? אני רגועה ומאושרת בדירה פיצפונת שכורה, בוא ניראה איך אני אחווה את זה בדירה הגדולה משלנו, בקרוב...

[יולי_קו]

בכביסה לקיפול, בצעצועים וספרים ומנשאים (איפה לעזאזל שומרים אותם?)
אני חושבת שזאת נקודת ׳מפתח׳ למחשבה בדרך לפתרון. משפט שאני אוהבת, וראיתי בבית ששכרנו לחופשה משפחתית רבת משתתפים: מקום לכל חפץ, וכל חפץ במקומו.
הדברים שמכבידים ומקשים הם בעיקר אלו שאין להם מקום. כשמסדרים להם מקום, או לחילופין נפטרים מהחפצים הללו- נהיה סדר בעיניים.
נכון שמתקבל רושם שמסודר אצלי? D-: (מזל שאתן לא מבקרות אצלי בבית).
ברצינות:
הנה כמה רעיונות שפעלו בשבילי:
• הכביסה לקיפול יכולה לקבל גיגית חגיגית לעצמה? איפה תהיה הגיגית הזאת? רמז- במקום שקרוב למקום הקיפול, גם אם זאת הספה, שיהיה קל לשנע אותה לשם ולקפל, אבל לא על הספה. אפשר אולי להרחיק את הספה מהקיר כך שהגיגית תהיה בפינה נסתרת, ותצוץ ממנה רק כשאת פנויה לקפל?
• הספרים- אולי שרפרף או מדפון ליד הספה או ארגז יתאימו לכך? אולי שולחן (סלוני/אחר) קטן שמיועד רק לספרים שבמהלך קריאה?
• צעצועים שבשימוש בסלון- נגמר השימוש- יחזרו למקום שבאו ממנו. הם מהסלון? אם כן... יש מדף מיועד? ארון? ארגז צעצועי סלון? פינת הצעצועים של הסלון?
אם הם באים ממקום אחר- האם משהו מהרשימה הזאת יכול לאכסן צעצועים שבשימוש ונוכחות בסלון?
• המנשאים: יש לך מקום שבעיניך לא מפריע?
מתלה מאחורי הדלת, על מסעד של כסא מסויים, ואפילו על זוית הספה (אם זה מקום שמקובל עלייך ולא מפריע לך).

בקשר לכביסה- פתרון שלי לבעיה: לי עוזר לקפל מיד מהמייבש (שאין לי- כשאני בביקור ארוך אצל הורי), או מהחבל, ככה שאני מתזמנת את ההורדה עם זמן הקיפול. כלומר- נח לי כשיש מקום לקיפול ליד הבגדים היבשים ככה שלא מצטבר לי.
בזה ספציפית קל לי.

בהצלחה

[מים_שקטים*]

עוברת אורח תודה ממש (-: מאוד אהבתי לקרוא אותך כאן (-:

תחשבי על זה: איך תרגשי אם בית ספה מקטלוג תהיה מבולגנת ממש?
חשבתי וחשבתי, ועדיין נראה שהייתי מרגישה יותר טוב (-:
אולי לא מבולגנת ממש, אבל כשהבלגן על הספה תופס אחוז קטן יותר מהמרחב, זה פחות משמעותי.
ראיתי בתים כאלה, הכל נראה יפה ומטופח, ואז הערימה הקטנה (יחסית) על הספה אפילו קצת חיננית - כאילו אומרת, גם יפה פה וגם מותר לחיות.
אבל מאוד יכול להיות שיש פה מקרה חזק של הדשא של השכן ירוק יותר.

מקום לכל חפץ, וכל חפץ במקומו.
מסכימה מאוד וזה גם הכיוון. גם כאן אני מוצאת שהחלטות מיידיות חשובות יותר מהחלטות מיטביות. כלומר, זה לא נורא אם המקום שייעדתי למשהו לא מושלם, ועדיף על פני שהחפץ יונח על הספה/שולחן אוכל עד שאמצא את המקום המושלם, גם מסודר, גם קל לזכור איפה, גם קרוב לחפצים אחרים מאותה קטגוריה ואולי בכלל מחכה שאקנה קופסה ייעודית (מושלמת כמובן, לא כזו שמוצאים מהר ובקלות).

הכביסה לקיפול יכולה לקבל גיגית חגיגית לעצמה? איפה תהיה הגיגית הזאת?
רעיון טוב. תודה!_
בהתחלה הייתה לי התנגדות וגיליתי שבעצם היא מבוססת על התקווה/כוונה שאני אתחיל לקפל מיד מהמייבש
אבל אחרי ניסיון של שבוע, הבנתי שזה לא אני, אלא שבאמת זה לא מעשי בהתחשב בגילאים של הילדים. הרבה יותר פעמים במהלך היום אני יכולה להפעיל עוד מכונה (נחוץ ביותר) מאשר אני יכולה לסיים קיפול של מכונה, וחבל לעכב את הראשון כי המייבש תפוס.
אז השלמתי עם זה שצריכה גיגית.
אין לי מושג איפה לשים אותה, אין בסלון שום מקום מתאים. גם לא ליד מכונת הכביסה.
חשבתי אפילו לשים אותה על הספה, ככה שאמנם זה שם רוב הזמן אבל בניגוד לערימת כביסה אשר בקלות גם להכניס לחדר שינה אם אני רוצה שיהיה יותר ייצוגי. ואולי בכלל לשמור במהלך היום קבוע בחדר השינה? הרי אני באמת לא משתמשת בו כמעט במהלך היום. נקודה למחשבה.

צעצועים שבשימוש בסלון- נגמר השימוש- יחזרו למקום שבאו ממנו. הם מהסלון? אם כן... יש מדף מיועד? ארון? ארגז צעצועי סלון? פינת הצעצועים של הסלון?
הצעצועים הם ברובם מהסלון. הבעיה היא שכרגע רק לילד הגדול יש חדר משלו, הקטנה איתנו בחדר והצעצועים שלה סלון. בעיקרון יש ארגז צעצועים אבל כבר מזמן שהוא לא מצליח להכיל את כולם.
להכניס עוד רהיט לסלון אני לא רוצה (כי זה מצב זמני) ולכן בעצם נתקעתי בחוסר החלטה.
אז אולי לפנות להם מקום בחדר של הגדול? לפחות לחלקם, וחלקם יוכלו להישאר בארגז הנוח בסלון ומדי פעם אחליף...

את המנשאים איפסנתי סתם ככה בארון! לא יודעת למה נתקעתי על זה שהם צריכים מקום "ייעודי".

סך הכול, היה שבוע מוצלח למדי. עוד לא הכל הגיע לאן שאני רוצה, אבל הייתה קפיצת מדרגה ברמת הארגון הפיזי והמנטלי.
גם רשימת המשימות מצטמצמת בהדרגה. ואני מצליחה להתגאות גם בכך שלא נוספות אליה משימו חשות כמעט, כי הן פשוט מטופלות מיידית כמעט תמיד.

[מים_שקטים*]

עשיתי עכשיו טלפון חשוב מאוד לצורך קידום משימה שיש לי ברשימה, שאותה אני דוחה לפחות עשר שנים, ודוחה ברצינות (כלומר אחרי ההפנמה שזה יצטרך להיעשות מתישהו) לפחות חמש שנים.
לפני שבוע בערך ביקשתי ממישהו את מסר הטלפון של איש מקצוע שאוכל להיעזר בו. זה כשלעצמו היה קשה, כי הייתי צריכה בעצם להודות בהזנחה המתמשכת של הנושא. להפתעתי התגובה לא הייתה של זעזוע אלא קיבלתי בפשטות את המספר.
אחרי שכל השבוע שיבחתי את עצמי על הצעד שעשיתי (במקום לגנות את עצמי על זה שלא עשיתי אותו קודם ועל כל מה שעוד לא עשיתי), אתמול הייתי אמורה לבצע את השיחה. השתפנתי, אבל דמיינתי את עצמי עושה אותה כמה פעמים ביממה האחרונה.
ועכשיו הגיע הרגע והרגשתי מסוגלת, והתקשרתי.
וכמו תמיד בדברים האלה - טפו טפו שרק ימשיך - כמובן שהכל ניתן לפתרון, ובמקרה הזה אפילו די פשוט, אם כי יעלה לנו לא מעט כסף.
אני מתנחמת בעובדה שגם לפני עשר שנים זה היה עולה אותו הדבר כנראה.
אז עכשיו אני ממש ממש שמחה.
כדי להוריד את המשימה מהרשימה יש עוד מיליון צעדים לעשות, אבל אני בדרך.
וזה מאוד מורגש כמה לאט לאט הביטחון בעצמי חוזר לי, אני לאט לאט מאמינה שאני מסוגלת to deliver.
ורואה שגם הדברים שנראים לי איומים - וואלה אני לא הראשונה ולא האחרונה. וכן, אם עשיתי טעות יהיה לזה מחיר, כספי או אחר, אבל אני מסוגלת לזה.
מסוגלת לעשות את מה שצריך כי לתקן ובכלל, אני לא מתה מזה.
הבסיס לקיומי לא נשמט.

[בשמת_א*]

(-:

[דו_כיפת*]

@}

אחרי שכל השבוע שיבחתי את עצמי על הצעד שעשיתי (במקום לגנות את עצמי על זה שלא עשיתי אותו קודם ועל כל מה שעוד לא עשיתי)
אהבתי

השתפנתי, אבל דמיינתי את עצמי עושה אותה כמה פעמים ביממה האחרונה.
מכירה את 'מי הזיז את הגבינה שלי'?

[מים_שקטים*]

דוכיפת, לא מכירה (חוץ מהכותרת), אבל אשמח לשמוע איך זה התקשר לך (-:

[מים_שקטים*]

היום התבאסתי לבצע משימה מסוימת משום ש... היא לא הייתה ברשימה.
ולכן אם אבצע אותה, לא אוכל למחוק ולהתגאות בעצמי על ההתקדמות במחיקת מטלות מהרשימה.
זה סימן לא טוב בכלל בשבילי - ברגע שהפוקוס עובר מלשפר כל מיני דברים בחיי באמצעות יצירת סדר וביצוע נחוש של משימות, אל... איך להגדיר? אולי לעמוד במבחן. להיות "בסדר" וילדה טובה. לקבל את המדבקה.
צריכה לחזור ולהתאפס על כך שאין פה מטרה שאפשר להגיע אליה וזהו. לא יהיה רגע של "הגענו". זה לא שאסדר את חיי ואז הם יהיו מסודרים באיזשהו אופן גמור.
הכביסה, לצורך העניין, לא תיגמר גם כשאראה את תחתית הסל.
וגם אם אני אתמיד בלהגיע לתחתית הסל למשך פרק זמן כלשהו, זה לא יהיה דבר קבוע.
ובכלל, המטרה היא לא לראות את תחתית הסל, המטרה היא שיהיו לנו בכל עת בגדים נקיים וזמינים בארון.
תזכורת לעצמי (-:

[בשמת_א*]

חחח שתדעי שבימים שיש לי רשימה, כתובה על דף, וצצה משימה שביצעתי ולא היתה כתובה? אני מוסיפה אותה לדף ומוחקת אותה. כדי לקבל את תחושת הסיפוק מזה שהנה היא רשומה והנה כבר בוצעה.

[דו_כיפת*]

שתדעי שבימים שיש לי רשימה, כתובה על דף, וצצה משימה שביצעתי ולא היתה כתובה? אני מוסיפה אותה לדף ומוחקת אותה. כדי לקבל את תחושת הסיפוק מזה שהנה היא רשומה
גמאני, קבוע. התפלאתי שזה לא עלה בדעתך.
חלק מהלמידה אצלי גם היה הפער בין הרשום ולא מבוצע ללא רשום ומבוצע: זה עזר לי להשתפר בתחזית וגם בבנית מוטיבציה, אבל ברור שאני מוסיפה ומסמנת וי.

לגבי מי הזיז את הגבינה: הספר בבסיס מדבר על פחד משינוי אבל חלק מהפתרונות מתאימים לכל פחד. יש שם את הקטע שנחשון, אם אני לא טועה, מדמיין איך הוא מעז לצאת למסע במבוך החשוך, והדמיון עוזר לו אכן לצאת למסע הזה, אז כשסיפרת על עצמך מדמיינת איך את מבצעת את המשימה זה הזכיר לי...

[מים_שקטים*]

הו, בוודאי שעלה בדעתי להוסיף אותה לרשימה ולמחוק (-: זו הייתה הנטייה הראשונית שלי (-:
אבל במקום ללכת ולשות את זה, תהיתי קצת ביני לבין עצמי, למה בעצם יש לי רצון כזה.
אצלי - וזה ממש לא מחויב המציאות שיהיה ככה אצל אחרות כמובן - הגעתי למסקנה שזה לא מגיע ממקום נכון ולטווח ארוך, זה משבש אותי.
אני הכי הכי בעד לשבח את עצמי על התקדמות ועשייה, ועושה ממש מאמץ מודע לשבח את עצמי. יש בזה הרבה תועלת. ועוד יותר מזה, כמו שכבר כתבתי פה, אני לא מסתכלת רק על התועלת מביצוע כל משימה בפני עצמה, אלא מבינה שיש גם תועלת כללית שצומחת מתחושת ההצלחה והמסוגלות לבצע.
אבל, וזה מה שגיליתי במקרה הזה, לפעמים השמחה על הצלחה גולשת למקום הקטן יותר של קבלת אישור, הרגעת התחושה הרוחשת לפעמים מתחת לפני השטח שאני לא בסדר, ובעיקר - מדידה. ומדידה בעיניי, ולי כרגע, היא מזיקה, גם אם הציון בסופה הוא מעולה.
אני רוצה לבנות מוטיבציה שמבוססת על משהו אחר.
אז חשוב לי מאוד לזכור שהרשימה היא כלי עזר. היא עוזרת לי לא לשכוח דברים שאני לא יכולה לבצע מייד, גם כדי שאזכור לבצע אותם אחר כך, וגם כדי להפחית את העומס המנטלי של להחזיק בזיכרון את ה-צריך לעשות X Y Z.
ברגע שאני נשענת על הרשימה לא כדי לזכור דברים, אלא כדי לתת לעצמי "ציון טוב", ברגע שהיא הופכת למקבילה של מדבקות סמיילי שנותנים למי שהיה ילד טוב, המוטיבציה מתעוותת. ומניסיוני, זה בסוף חוזר לפגוע בי.
סתם כדוגמה, לקח לי הרבה זמן להסכים להיעזר במנקה לחלק מעבודות הבית, גם כשזה בבירור כבר לא היה רציונלי (למשל כי זה בא על חשבון זמן עם הילדים, או על חשבון איכות הזמן איתם- לא בקטע של מירכוז, אלא מבחינת המצב המנטלי שלי, או על חשבון זמן עבודה). היו לזה הרבה סיבות, אבל אחת הייתה שהרגשתי שגם אם הבית יהיה נקי, זה לא יהיה "שווה". זה עדיין ייספר לי ככישלון, כי אני לא הצלחתי לתחזק את הבית כמו שאני רוצה, לא הצלחתי להחזיק באוויר את כל הכדורים.
וכשהפסקתי לחשוב ככה, ורק רציתי שהבית יהיה נקי ונעים (ולא שאני איחשב בעיני עצמי כמי שהצליחה), הצלחתי להיעזר במנקה.

והנה דוגמה מהזמן האחרון ממש. בימים האחרונים הבטתי בסל הכביסה הלא-עולה-על-גדותיו אבל גם לא ריק שלי, ולא הייתי מרוצה. כי לא הגעתי לתחתית, אז עוד לא "הצלחתי", עוד לא יכולתי לסמן "וי" מנטלי.
אבל כשנזכרתי שבעצם מה שרציתי היה שיהיו לנו בגדים נקיים מקופלים בארון לפחות כמה ימים קדימה, שלא יהיה לי לחץ סביב זה, ושלא יתבזבזו זמן ואנרגיות על חיפוש חולצה או מכנסיים - הבנתי שבעצם אני כבר שם. המטרה הזו הושגה ואני מתמידה בה לא רע. אז למה חשוב לי כל כך כמה הסל מלא? כלומר, יהיה לי נחמד שהוא יהיה ריק יותר, זה לא שאני לא מכוונת לשם בכלל, אבל למה להתבאס אם נוח ונעים לנו עם מצב הבגדים...

[מים_שקטים*]

לגבי מי הזיז את הגבינה: הספר בבסיס מדבר על פחד משינוי אבל חלק מהפתרונות מתאימים לכל פחד. יש שם את הקטע שנחשון, אם אני לא טועה, מדמיין איך הוא מעז לצאת למסע במבוך החשוך, והדמיון עוזר לו אכן לצאת למסע הזה, אז כשסיפרת על עצמך מדמיינת איך את מבצעת את המשימה זה הזכיר לי...
(-:
כן, זה יכול מאוד לעזור.
מצד שני, לפעמים אני צריכה גם לעשות משהו בלי מחשבה, כי אם אני מתחילה לדמיין אני מנסה לצפות ולתכנן תרחישים, ואין לזה סוף...

[בשמת_א*]

כן, תודה שהסברת. ממש הבנתי אותך!

[מים_שקטים*]

טוב, אז האתגר הבא: לסיים את היום בצורה מסודרת.
מה זה אומר? שיש כמה דברים בבית שאני רוצה לסיים כל יום כשהם עשויים. אלו דברים שמקבלים תשומת לב גם ככה במשך היום, אבל תמיד נשארים קצוות לא עשויים אחרי שהילדים הולכים לישון.
מדובר ב: איסוף צעצועים מהסלון לארגז
לוודא השלמת כביסה אחת אם לא הספקתי במשך היום
כיור נקי, משטחים נקיים
קיפול כביסה
ואולי גם טאטוא

זה באמת לא דברים שלוקחים הרבה זמן, אבל הבעיה היא שאני מגיעה לחלק הזה של הערב גמורה.
מתיישבת על הספה וזהו, לא יכולה לחשוב ובטח שלא לקום.
למעשה אני חושבת שאילו הייתי מסוגלת לחשוב, הייתי מצליחה לפחות חלק מהזמן לעשות לפחות חלק מהדברים.
למשל, לקפל כביסה מול תכנית טלוויזיה - זה לא משהו שמעיק עליי יותר מדי. זה פשוט איכשהו נדחק הצידה בראש ואני שוכחת.
זה נשמע לי מוזר, הרי ערימת הכביסה ממש לידי על הספה... אבל כן. אני יכולה לומר די בוודאות שאם מישהו היה אומר - היי, זוכרת שהתכוונת לקפל תוך כדי התכנית? הייתי מקפלת.
אז מה שיש כאן, נדמה לי, זה שאני מפסיקה להשתמש בחלק המודע והמתפקד של המוח. אני לא נוכחת, אני פשוט עושה כיבוי כללי.
לא מוצא חן בעיניי.
אז יש כאן עניין של להישאר מודעת גם בשעות הערב.
גם אם אני מחליטה לא לקפל, שזו תהיה החלטה ולא סתם הימרחות.
יאללה, נראה איך הולך.
וטיפים לאיך שומרות על תפקוד בשעות האלה יתקבלו בברכה (-:

[מים_שקטים*]

אה, ואני רוצה לשתף במשהו שעזר לי מאוד מאוד.

יש כל מיני "סידורים", שצריך לבצע בתדירות ממש נמוכה. פעם בשנה/חצי שנה כזה (למשל - רופא שיניים לנו או לילדים, חיסונים לחתול, כאלה מין). ואז נוצרה אצלי התחושה, שזה משהו נדיר, לא משהו שבשגרה. נראה לי ש"לא אמור" להיות משהו כזה כל שבוע/שבועיים ואפילו לא כל חודש. הרי זה פעם בשנה.
ואז התבאסתי מאוד מהדברים האלה. מכיוון שהתבאסתי גם דחיתי וגם לא הקציתי להם זמן אז הם תמיד היו תקועים לי בלי חלון פנוי. וגם הרגשי ממש מסכנה ש-השבוע יש כך וכך.
ותמיד נראה לי שיש עליי עומס חריג כשמשהו כזה צץ.
ואז מתישהו ניסיתי לארגן את הרשימה של כל הדברים האלה (אני אומרת ניסיתי כי תכלס עוד אין לי רשימה. אולי אתחיל אותה כאן וכל פעם שאזכר אוסיף משהו, וזה יהיה מועיל גם לעוד אנשים...) ותוך כדי הבנתי, שהדברים האלה כן מצטברים לתדירות גבוהה למדי. ששבוע שבו יש סידור כזה הוא ממש אבל ממש שגרתי, ולכן צריך בוקר/אחה"צ בשבוע שמוקדש לזה. ואם בשבוע מסוים אין משהו, זה בונוס נחמד מאוד.
בקיצור, מאז - אני הרבה יותר עושה, והרבה פחות מתבאסת ודוחה. ככה, רק משינוי הפרספקטיבה.

[מים_שקטים*]

אז הנה הרשימה של דברים בתדירות נמוכה:

רופא שיניים מבוגרים
רופאת שיניים ילדים
שיננית מבוגרים
חיסונים לחתול
כירורג שד
רופאת עור (תור משפחתי)
בדיקות דם תקופתיות
טיפול לרכב
טסט לרכב
טיפת חלב

ובטוח יש עוד שלא עלו בדעתי כרגע

[בשמת_א*]

אני מסכימה לגמרי עם יולי קו.
התפיסה שלי לגבי מה שקורה לך:
את כבר גמורה. מה שהיית צריכה היה ללכת לישון מייד. בשלב זה, לוותר על כל הדברים שאת רוצה לעשות כדי "לסגור את הערב". לישון.
במקום זה את יושבת מול הטלביזיה אבל זה מונע ממך להרגיש שאת זומבי ומונע ממך להתחבר לעייפות האמיתית.
זה שאת לא בנוכחות, שהכביסה לידך אבל את לא קולטת ועוד כמה דברים - אלה חלק מהרמזים לכך, שאת גמורה מעייפות. וכתבתי על זה המון, אז השורה התחתונה: קריטי ללכת לישון בשעה הזאת ולנטוש את כל מה ש"צריך לעשות".
אחרי שתלכי לישון במקום לשבת מול הטלביזיה במשך כמה שבועות, לפחות,
יש סיכוי שתתחילי להתאושש.
יתחילו להיות לך קצת יותר כוחות.
אולי תקפלי כביסה ותלכי לישון. או משהו אחד אחר שיותר חשוב לך. אבל קודם כל: תתחילי מלהרגיש את עוצמת העייפות ולכבד אותה. הטלביזיה מחמירה מאוד את העייפות בגלל מנגנונים שעובדים על המוח שלנו ובמיוחד בלילה.

[שקטה*]

מקווה שזה בסדר שאני מתערבת - אני מסכימה עקרונית עם בשמת לגבי עניין העייפות. זה גם באמת מאוד אישי מבחינת כמה שעות שינה כל אחת מצליחה לממש והאם יש הפרעות בלילה של ילדים קטנים או לא וכדומה. אבל לי אישית קשה פשוט לגמור עם כל המטלות וללכת מיד למיטה. אחרי יום שלם של טיפול בילד ובבית, סידורים, עבודה וכדומה אני מרגישה שאני צריכה את החלק הזה ביום של מנוחה שאיננה שינה, כלומר לקרוא או לראות סדרה. ובלי זה אני מרגישה לא מסופקת, כאילו אני רובוט שרק מבצע משימות ואז מכבה את עצמו. אני גם חושבת שאם אלך ישר למיטה בלי המנוחה הזו למוח של התרכזות במשהו שאינו קשור לחיים שלי ולמטלות שביצעתי ואצטרך לבצע למחרת, יהיה לי יותר קשה להירדם.

[מים_שקטים*]

שקטה, אני מסכימה איתך וחושבת שיש סוגים שונים של עייפות, והמענה לחלק מסוגי העייפות הוא זמן שקט, ולא שינה.
גם המעבר לשינה - כמו שלא טבעי לילדים לעבור מאקשן לשינה, והם צריכים זמן מעבר שקט, כך גם רובנו המבוגרים.

[מים_שקטים*]

בשמת, בהמשך לדיאלוג שלי עם יוליקו, מה תרצי לעשות עם ההודעה שלך? אני יכולה לערוך כך שהיא לא תתייחס אליי אלא תתאר תופעה, ויכולה למחוק, מה דעתך?

[מים_שקטים*]

אני מתחילה להבין עוד דרך שבה סדר מביא סדר: כשמסודר, כל מה שחורג מזה ממש ממש בולט לעין ויש סיכוי גדול שיטופל בדיוק בגלל זה.
זה נכון לרמה הפיזית של הבית וגם לרמת המשימות.
והרבה פעמים הדברים מתחברים: השבוע יצא שזכרתי, שלא כמנהגי, לקחת איתי לטיפול "על הדרך" פעם אחת צמיד לתיקון ופעם אחת בגדים שקיבלתי במתנה וצריכה להחליף מידה.
בחיים לא הייתי זוכרת אם נוכחותם לא הייתה כל כך זועקת בתוך כל המרחב הריק סביבם.
בא לי לצעוק יששששששש!

[מים_שקטים*]

_איסוף צעצועים מהסלון לארגז
לוודא השלמת כביסה אחת אם לא הספקתי במשך היום
כיור נקי, משטחים נקיים
קיפול כביסה
ואולי גם טאטוא_

אז אתמול בערב הושגה הצלחה.
חוץ מזה שנשארו קצת כלים בכיור, אבל הכלים הם יותר השטח של האיש, אז לא נחשב (-:
אני דברים עזרו לעניין - אחד, יותר הקפדה במשך היום, כך שמה שנשאר בערב הוא מהיר למדי, והשני - לא להתיישב לפני...
לרוב אני נוטה לחשוב - אני אנוח קצת, ואז אקום בכוחות מחודשים.
אבל לקום מחדש אחרי שנכנסתי למוד של מנוחה זה קשה. למעשה כל הסידורים של הערב לא לוקחים יותר מרבע שעה ברוב הימים. וברוב הימים אני יכולה להמשיך עוד רבע שעה לפני שאני מתיישבת.
כמובן, הכל תלוי בזה שבאמת נשאר מעט לערב. וכאן אני חושבת שגם מסתיימות השאיפות שלי. לא ריאלי לשאוף שכל ערב, אחרי יום ארוך, אני אתפנה לשעה של ניקיון וסדר. פשוט לא יקרה. ולכן אני צריכה להירפד מהמחשבה, שעולה לי במשך היום, שעדיף לדחות דברים לערב ולעשות אותם בנחת ובשקט ואחרי מנוחת התרעננות.


וחוץ מזה, ביום שישי התחדשתי בגיגית כביסה. אז ספה פנויה מעעעעעעכשיו.

[מים_שקטים*]

מעניין שלפני כמה שבועות, כשהתחלתי לכתוב בדף הזה, הרגשתי בנקודת שפל של ממש.
הכל הרגיש לי מבולגן, דחוי ומוזנח ולא ידעתי מאיפה להתחיל.
עכשיו כשאני מסתכלת אחורה, ממרומי יום שבו קמתי לבית שאני מרוצה מאוד ממנו, אני רואה שזה ממש לא תוצר של השבועות האחרונים בלבד.
כבר חצי שנה בערך שאני בתהליך. היו בו המון עליות ומורדות, אבל איך נאמר, הרצפה של היום היא התקרה של אתמול.
וזה חוזר אצלי לנקודה של לרכוש אמון בתהליכים, ולא להתייאש מראש.

[פלונית_אחרת*]

איזה יופי לשמוע! מאוד מעודד!

[יולי_קו]

מים שקטים,
קראתי את ההודעה שלך לבשמת, ומשהו הפריע לי. חזרתי לקרוא במעלה הדף, וגיליתי שהגדרת אותו כדף סיעור מוחות, פתוח למשתתפות/ים. זה לא דף בית אישי, ולא דף בלוג. לכן זה לא ראוי לערוך החוצה הודעות של משתתפים אחרים, וגם לבקש את זה יוצר אוירה לא נעימה. מה פתאום לעשות את זה? זה לא דף פרטי, וההודעה לא תקפה אותך. גם ממני ביקשת אותו דבר, ומאז לא נעים לי להכנס לכאן. אם תגובה או עצה של מישהי לא קולעת בדיוק למצבך, את מוזמנת לציין שזה לא המקרה שלך. בבקשה לא למחוק את ההודעה הזאת שלי.

[מים_שקטים*]

יוליקו,
הדף לא מוגדר כסיעור מוחות. האם יניח את דעתך שאקרא לו דף בלוג ? זה בהחלט אפשרי.
ואם לגשת לעניין המהותי יותר בעיני - הדף הזה עוסק בתהליך שלי. הייתי שמחה אם גם אחרות היו מצטרפות, אבל זה לא קרה ולכן לא רלבנטי כרגע.
כדי שאוכל להמשיך לשתף מחיי האישיים, נדרשים לי גבולות מסוימים.
למשל, שלא ייפתח פה דיון על חלקים של חיי שאני לא מעוניינת לפתוח דיון עליהם, ולמשל שארגיש שהכתיבה אליי היא בגובה העיניים.
ולכן אני אמשיך לבטא את הגבולות האלה, ולקוות שהם יכובדו, גם בדרך של בקשה למחוק הודעות.
מעולם לא ערכתי החוצה כאן ללא הסכמה, ואין לי כוונה להתחיל בזה, וגם לא לריב עם אף אחת.
זה פשוט מה שאני צריכה כדי לכתוב, כדי שבכלל יהיה דף שאפשר לדון אם נעים או לא להיכנס אליו.

[יולי_קו]

קראת לאחרות להצטרף. דיברת על שותפות לדרך. לא הגדרת דף בלוג. אם זה מה שאת מבקשת לך, כדאי להגדיר בבירור. אני לא קלטתי בכלל שזה דף פרטי, ועד עכשיו הוא לא מוגדר ככזה.

[יולי_קו]

גם לא מתאים להפוך דף ציבורי לדף בלוג.

[מים_שקטים*]

יוליקו, מה בעצם את רוצה?
את הזכות לכתוב עליי בחופשיות ולייעץ עצות על נושאים שבכלל לא העליתי, וגם למנוע ממני לבקש (לבקש! אפילו לא לנסות לכפות) שזה יימחק?
לא ברורה לי ההצמדות להגדרות, שבכלל בדקת רק בדיעבד ולכן לא הסתמכת עליהן ממילא מראש
אבל אסביר בכל זאת. הזמנתי אחרות לשתף גם כן על עצמן. לא נתתי רשות מלאה ובלתי חוזרת לפרשן אותי, להניח עליי הנחות ולהגיד לי בנחרצות רבה מה עליי לעשות.
אני לא חושבת שאני חייבת להיות בעלת הדף כדי להיות בעלת הסיפור שלי.
ובואי, לא הלכתי לדף אקראי כלשהו וחשבתי להפוך אותו לבלוג שלי. במהות, מה שנהיה פה בדף, זה רק שיתופים שלי ומעט תגובות אליי. אף אחת לא פתחה פה נושא כללי או שיתפה בתהליך שהיא עוברת.
לצורך העניין אם אקח מפה את דבריי, לא יישאר פה ממש תוכן.
אז אני מבקשת, שפשוט תפסיקי. אני לא חייבת לייצר בדיוק את האווירה שדווקא מתאימה לך, ואת לא חייבת להכנס לאיפה שלא נעים לך.
לא מתאים לי בכלל בכלל לכלות את זמני על דיוני מטא שכאלה, באתי לכתוב על יצירת שגרה.

[מים_שקטים*]

את יודעת מה, לא מבקשת ממך בעצם כלום.
אני מפסיקה את הדיון הזה, וחוזרת לכתוב על הנושא שלשמו התכנסנו.

[דו_כיפת*]

יקרות,
באתי לכאן לרגע רק כדי להגיד שאני אוהבת את הדף הזה,
את הכיוון שלו והמקום שיש בו.
אני אשמח שהוא ימשיך להתקיים.
אני חושבת שהדיון בו רלוונטי לגבי והרבה פעמים אני דמה עם עצמי בנקודות שעולות בו, גם אם לא תמיד מספיקה להגיב ו/או להעלות חלקים משלי.
אני חושבת שחילוקי הדעות הם באמת מינוריים, ואולי אפילו טרמינולוגיים.
בחוויה שלי הבקשה של מים שקטים לכבד אותה ואת המקום שלה היא הגיונית, וכחלק מהקהילה, הייתי שמחהה אם היא היתה מכובדת.
אני מרשה לעצמי לציין שאני לא חוויתי את הדברים של יולי קו כזלזול, אך הם לא נראים מנקודת מבטי חקוקים בסלע עד כדי כך שחשוב שיישארו, במחיר של חוסר כבוד כלפי פותחת הדף, בחוויה שלה.

אני מפסיקה את הדיון הזה, וחוזרת לכתוב על הנושא שלשמו התכנסנו
אני בעד

[דו_כיפת*]

ובענין שלשמו התכנסנו:
אני מרגישה שרוטינות, ברמה שבועית, מכניסות הרבה סדר לחיים, גם אם מדובר בפעילות לא ארוכה, מבחינת הזמן שהיא תופסת ביום, היא נותנת משקל של סדר וכבוד לכלל היום.
יום ראשון: יוגה (זה אני והקטנה בחוג לעצמנו בבית, אבל משתדלת שיהיה קבוע)
יום שני: זה היום של הבייביסיטר. היא אוספת את הילדה ואני זוכה לשעה וחצי של סידורים והספקים מכל הבא ליד.
יום שלישי: האיש יוצא לבריכה (שוב, בערב, אחרי שהקטנה ישנה, אל אני יודעת מראש ויכולה לתכנן ניקיון/כביסות/טלפונים/זמן מחשב וכדומה)
יום רביעי: התור של האיש לאסוף את הילדה, לעמים הוא גם מכין ארוחת ערב
יום חמישי: אם אני רוצה לצאת בערב, בדרך כלל קובעת לחמישי, זה לא קורה הרבה אבל יש אופציה.

יש עוד פה ושם שיכלולים שהייתי רוצה להכניס לתוך זה: יותר יוגה, לבסס זמן קבוע ליציאה בשבילי, זמן זוגי,
בעבר גם ניסיתי לארגן תפריט שבועי בהתאמה, אבל זה בסיס נחמד להתחיל ממנו...

[מים_שקטים*]

דוכיפת, תודה רבה מאוד
ממש על כל מילה.

אני מסכימה מאוד בעניין הרוטינות השבועיות.
זה אחד הדברים שאני אוהבת בגישה האנתרופוסופית (שהיא לא הגישה לי באופן כללי יותר) - הרעיון של ריתמוס יומי/שבועי/שנתי.
יש במוכרות של ההתנהלות משהו שאני חווה כמנחם אפילו.
וזה גם חוסך התלבטויות - למשל, מראש הימים שאני מייעדת להזמנת חברים הם שני ורביעי, עם חמישי כגיבוי.
אצלנו, בגלל שאין לנו יום עבודה רגיל, ואין לקטנה גן, זה מקבל חשיבות מיוחדת.

אני שואפת להכניס לשגרה השבועית גם את ענייני הבית. למשל - יום שני אצלנו הוא יום החלפת המצעים.

[דו_כיפת*]

פעם הייתי עושה את כל הכביסות בראשון
בחורף זה פחות עובד לי...

[מים_שקטים*]

וואו, הרבה זמן לא כתבתי.
טוב, עכשיו שאני מסתכלת על התאריך זה בעצם לא כזה הרבה, אבל ככה זה הרגיש.
אני אחרי שבועיים עמוסים מאוד מאוד מבחינת עבודה, ומסתכלת רגע על הדינמיקה שזה יצר בשיגרה שלי.
אני אתחיל במחמאה לעצמי - בתוך כל העומס לא שמטתי לחלוטין (כמו שהייתי עושה בעבר) את ענייני הבית, וכתוצאה המצב היה סביר, גם אם פחות טוב מהרגיל.
אבל כן חלה התרופפות מסוימת, ואתמול בבוקר הבטתי סביבי ונתקפתי שוב ייאוש.
דווקא לילה לפני ארחנו, והבית היה פיקס. אבל, זה גם האיר לי מה המקסימום שאפשר להגיע אליו בבית הזה. כמו שכתבתי למעלה -
_אצלנו לא כזה גרוע, סתם רגיל.
בית די קטן שאין איפה להחביא בו את הבלגן, שלא שופץ ולא עוצב ביד מקצועית._
אז הבלגן אמנם סודר כמעט כולו, אבל הרגיל-ות נשארה.
למה לעזאזל זה מפריע לי?
רציונלית, זה לא באמת חשוב בעיני. חשוב שהבית יהיה נעים ונוח. לא חשוב שהוא יהיה מעורר התפעלות.
אבל, לי קשה להניח לדברים להיות בסדר גמור. אני רוצה אותם מצוינים ומדהימים ו-כן, מעוררי התפעלות.
ושוב ושוב אני חוזרת לעניין הזה -
_לפעמים השמחה על הצלחה גולשת למקום הקטן יותר של קבלת אישור, הרגעת התחושה הרוחשת לפעמים מתחת לפני השטח שאני לא בסדר, ובעיקר - מדידה. ומדידה בעיניי, ולי כרגע, היא מזיקה, גם אם הציון בסופה הוא מעולה.
אני רוצה לבנות מוטיבציה שמבוססת על משהו אחר._
אז כשאני מסתכלת על הבית, שהוא מסודר ונעים וידידותי מאוד למשתמש (גם מעשית וגם בתחושה, אמרו לי כבר כמה אנשים שהוא נותן תחושה ביתית ומקבלת), ולא מרוצה ממנו, זה כי אני נותנת לעצמי ציון, והציון הוא "טוב". לא טוב מאוד ולא מצוין.
ומה שאני רוצה הוא לא להרגיש בסדר עם הציון "טוב". מה שאני רוצה הוא להפסיק בכלל לתת לי ציונים.

אז זה למה הרגשתי ייאוש.
ואיך בסופו של דבר הרמתי את עצמי -
יצאנו מהבית.
דילגנו על הגינה השכונתית ונסענו לגינה הגדולה יותר.
התרוצצנו, טיפסנו, התגלשנו, התנדנדנו (שימו לב שאני כלולה פה, כן? (-: ), נשמנו אוויר צח והתאמצנו.
וחזרנו במצב רוח טוב.
הסתכלתי שוב על הבית, וראיתי שהמצב בסדר גמור.
קצת כלים, קצת כביסה, קצת צעצועים על השטיח.
השאר נקי ומסודר.
הכול בסדר.
סידרנו קצת בערב, וקצת בבוקר, וקצת הוזנח בהחלטה מודעת.
השבוע נחזור לשיגרה.
ובינתיים אני מסמנת לי כיעד, שאני ארצה להגיע אליו אבל בינתיים עוד לא עובדת עליו כי אני רוצה לחזק קודם את הקיים - להכניס יותר פעילות גופנית בחוץ לשיגרה.

[דו_כיפת*]

@}
בתוך כל העומס לא שמטתי לחלוטין (כמו שהייתי עושה בעבר) את ענייני הבית, וכתוצאה המצב היה סביר, גם אם פחות טוב מהרגיל.
כל הכבוד על זה,
כל כך מכירה את הנטייה הזו מקרוב
וההבדל, בחוויה שלי, בין בית שמוט למצב סביר, הוא שמים וארץ
ובין סביר לרגיל הוא שעתיים של פוקוס...

להכניס יותר פעילות גופנית בחוץ לשיגרה
גמאני חשבתי על זה כעת
בגדול לקראת הקיץ והערב המתארך החוץ יותר מזמין.

אני מחפשת משהו מובנה: בעבר הייתי בעונה הזו חוזרת הביתה מהעבודה ברגל: כרבע שעה עד 20 דקות הליכה ואחר כך נסיעה קצרה באוטובוס פנימי
אבל לצערי עכשיו יש עבודות בדרך וזה ממש אל כיף
אני כל כך בעד להכניס את זה איכשהו לחלק מהחיים, שלא ירגיש כמו אקסטרא שצריך עכשיו לקום ולעשות...

[מים_שקטים*]

אני כל כך בעד להכניס את זה איכשהו לחלק מהחיים, שלא ירגיש כמו אקסטרא שצריך עכשיו לקום ולעשות...
גם אני. הבעיה היא שאין לי, פשוט אין לי, זמן פנוי.
מכיוון שאני עובדת באופן חלקי, ועדיין מאמינה בחשיבות של זמינות-אמא בשנים הראשונות, אני לא מוסיפה שום זמן פרידה מלבד מה שאני חייבת בשביל העבודה.
אז זה חייב להיות משהו עם הילדים.
כרגע האפשרות הכי זמינה היא ללכת לפחות פעם בשבוע לגינת משחקים מרוחקת קצת, ולהרוויח איזו חצי שעה של הליכה.
קשה להתגייס לזה כי יש לנו גינה ממש ממש ממש קרובה לבית. ובגלל שזה כל כך קרוב לא צריך להתארגן ליציאה, ולרוב האנשים שם מוכרים ואני יכולה להשאיר חפצים בלי לדאוג, ואפילו להשאיר את הילדים עם מישהו לדקה אם אני קופצת להביא בקבוק מים או חיתול. אבל מצד שני לפעמים גם מתחשק לי קצת שקט בלי שיחות חולין, אז יש גם יתרונות...

בחזית המשימות, יש התקדמות כל הזמן, ויש המון עשיה. ואני מתחילה להרגיש שאני בשליטה מסוימת. אולי שליטה זו לא המילה הנכונה - אבל מרגיש שאני בעניינים. יודעת מה צריך לעשות ולרוב עושה תוך זמן הגיוני.