ילד איך קוראים לך

אנונימי

_{דף מומלץ}

_{ראו גם: על ילדים חברותיים ואנשים זרים, וגם הדף אל תגעו לי בתינוק, שם התנהל דיון דומה ומעניין מאד}

אם להיות נאמנה למציאות, בגיל של בני (2.7) הניסוח הוא "איך קוראים לך, חמודי?" ולא "ילד", אבל הפואנטה היא התיחסות ל ילדים לעומת למבוגרים ולכן בחרתי את הכותרת שבחרתי.

יש משהו שתמיד מטריד אותי, מענין אותי אם יש שותפים להרגשתי או שאני מגלה פה מוּפרעוּת.

אנשים זרים (ברחוב, בחנות וכו') שרוצים להגיב אל בני כמעט תמיד יתחילו ב"איך קוראים לך". וברוב המקרים אח"כ ההמשך יהיה או כלום (כאילו בזה ששאלו אותו לשמו עשו איתו איזה חסד כביר ומבחינתם מיצו את האינטראקציה) או איזו אמירה גאונית כמו "איזה עיניים/כובע/X יפה יש לך", "מה אתה עושה" (תוך חוסר הקשבה מוחלט לתשובה שלו אח"כ).
אנשים מבוגרים זרים יכולים לקשור בינהם שיחה קצרה, לאו דווקא סתמית לחלוטין, בלי לדעת איך קוראים זה לזה; אם היא תתמשך ותעמיק נגיע באיזשהוא שלב להצגת השמות. נכון שיש פה את הנקודה הישראלית של "חוסר נימוס", אבל גם אצל האירופאים/אמריקאים המנומסים לעולם לא ישאלו אותך מה שמך אלא הפתיחה תהיה שאדם יציג עצמו בשמו שלו, (כשברור שהוא מצפה שתענה לו באותה מטבע).
לי זה נראה קשור לתפיסת תחת כללית של מבוגרים כלפי ילדים. לנימה המתנשאת והדבילית וחסרת הכבוד שבה מדברים אל ילדים (ובד"כ גם לא טורחים להקשיב להם), שאנשים מרשים לעצמם לגעת בילדים (מילא נגיד ליטוף בראש אבל חופשי גם לדגדג ילד זר בבטן).
לזה שיש איזו תחושת בעלות כללית על ילדים בחברה, לכל דודה ברחוב יש הרי מה להגיד על תינוק שבא מולה (למה הוא עם/בלי כובע/גרביים, למה במנשא). אין לי ספק שלא תהיה פה אמא אחת לתינוק שלא העירו לה ולו פעם אחת ברחוב.
ואולי הייתי מקשרת את זה בכלל לתפיסת תחת כלפי אוכלוסיות בעמדות כח נחותות בחברה; ילדים ונשים הן אוכלוסיות כאלה. לכמה מהאבות פה העיזו להעיר הערות על התינוק שבידיהם? ומה עם המחווה המלבבת של שליחת יד והעברת סיבוב על הבטן ההרה ? שבאה מאנשים שהקשר איתם מעולם לא הגיע לרמת אינטימיות שכוללת נגיעות בכלל או נגיעה בבטן בפרט?
יש שתי חוקרות באונ' ת"א, ד"ר מירה אריאל (בחוג לבלשנות) וד"ר רחל גיורא (בחוג לספרות) , שהן גם (או לפחות היו לפני כמה שנים) עורכות של כתב העת הפמיניסטי "נוגה". הן לימדו קורס שנקרא "לשון וכח", שהתבסס על מחקרים שעשו הן ואחרים בהם נבדקה ההתיחסות המילולית לקבוצות אוכלוסיה שונות. למשל בכתבות בעתונים. אחד מהמדדים הוא: איזכור בשם מלא (פרטי ומשפחה) ואף הוספת התואר (פרו"פ) או רק משפחה או רק פרטי: ככל שהאדם בו מדובר שייך לקבוצה בעלת מעמד חזק יותר (הכי בישראל זה יהיה גברים יהודים אשכנזים) מתייחסים אליו "בכבוד" - בפעם הראשונה שמתארים אותו בידיעה יוזכר ב[תואר+] שם מלא, ובאיזכורים הבאים ייעשה שימוש ב[תואר+] שם המשפחה, בעוד שלקבוצות ה"נחותות" יותר (נשים, ערבים) תארים יושמטו, פחות יוזכר השם המלא מלכתחילה, וישתמשו יותר בשם הפרטי בלבד. (מחקרים דומים שנעשו בחו"ל מצאו אותן תבניות לגבי למשל כושים בארה"ב). אני זוכרת את המילים "כמו שמתיחסים אל ילדים" שנלווה לתאור הזה. (והכוונה היתה מתיחסים באופן כללי, ולא רק בענין איזכורים בתקשורת שבה יש מגבלות על חשיפת קטינים).

ענין "חשיפת השם" תמיד מעלה לי את האסוציאציה של הסיפורים על שבטים נידחים שמסרבים להניח לאדם הלבן לצלם אותם מפחד שהצילום יגזול חלק מנשמתם. ונדמה לי שלפני כמה זמן קראתי באיזו כתבה על שבט המסאים שהם גם לא מגלים את שמם בקלות אלא רק לאחר הכרות מעמיקה יותר אבל לא אשבע שזכרוני לא בוגד בי.

לכאורה, מה זה משנה. ותשאלו איך הילד שלי מגיב? הוא בד"כ משתתק, מפנה אלי מבט שואל. אני יודעת שאני משדרת לו מסר כפול ? מילולית אני אומרת לו "אתה יכול להגיד" או עונה במקומו כשהוא לא עונה או עונה לבסוף (כי הוא עדיין לא מבטא את שמו ברור, וממילא יש לו שם פשוט אמנם אך נדיר שצריך להגיד פעמיים ולאיית עד שרוב האנשים תופסים מה אמרו להם). אבל הויברציות שלי משדרות בברור "כוס אמק מה זה משנה איך קוראים לו".
ותמיד הדילמה: מה, אני אתחיל לחנך את כל העולם? יש לי משאבים לזה? לא לענות בכלל? לשאול במתק שפתיים "ומה שמך גברתי?" (או בפחות מתק שפתיים ומה מספר הזהות שלך?)

אם נסתכל איך ילדים נפגשים, הדיאלוג גם הרבה פחות מנוכר,מסוגר ומלא עכבות מאשר שני מבוגרים.
ואז נפגשים שני נציגים : מקהילת המשוחחים בעלי העכבות ומקהילת המשוחחים חסרי העכבות. אין זה רע בעיני שלפרוטוקול השיחה נבחר דווקא הפרוטוקול היותר נינוח.
אולי אבן בוחן היא השאלה : "ואיך קוראים לך ?" כלפי המבוגר, כדי לבחון האם יש פה מעבר פרוטוקול או התנשאות.

אפשר פשוט לתת לילד להתמודד עם זה, ולא להתעצבן במקומו.
לגבי אנשים זרים שמרגישים שמותר להם לגעת בתינוק -- זה באמת מעצבן. פגשתי פעם אמא אחת (אמריקאית) שכל פעם שהיה מתקרב אליה מישהו זר שהיא היתה מרגישה שעומד לשלוח ידיים אל הילד שלה, היתה אומרת במהירות "Don't touch. Don't touch". זה היה מרתיע אנשים, הם היו מתבלבלים מהאגרסיביות של האמירה (בסך הכל זה הדבר הראשון שהאמא הזאת אומרת להם, והם אפילו לא מכירים), ולא שמים לב שבעצם מה שהם התכוונו לעשות היה אגרסיבי באותה מידה. היא נראתה קצת מיזנטרופית, אבל זה עבד מצויין. מאחר שהם היו מיד מסווגים אותה כמוזרה, הם היו נמנעים מקשר נוסף עימה, ולכן זה היה גם מונע שאלות "בן כמה הוא? איך קוראים לו? הוא הולך לפעוטון? הוא אוכל כבר אוכל מוצק?"

הרבה יותר מעצבן מ"איך קוראים לו?" (מי בכלל מדבר עם הילד, מדברים מעליו, אפילו שהוא כבר מדבר היטב) זאת השאלה שאנחנו נתקלים בה בתכיפות: "זה הבן או הבת? " (יודעים שיש לנו תאומים...) S-: ארגגג.

דרך אגב, אני מכירה כמה אנשים, שגם למבוגרים הם יכולים לשאול שאלה, אפילו יומיומית כמו "מה נשמע?" ולא לחכות אפילו לתשובה הלאקונית "בסדר" (או מצוין או לא משנה מה). כששואלים מה נשמע, אף אחד לא מצפה לשמוע באמת מה שלומך ואת כל סיפור חייך, אבל או שתגיד רק "היי" ואם אתה שואל, לפחות תן טיפונת כבוד ותקשיב.

אני יותר מייחסת את זה לחוסר ההקשבה שנפוץ בעולם, מאשר להתנשאות (שמן הסתם גם קיימת). רוב השאלות המעצבנות שאנחנו נתקלים בהם (ותאומים, בגלל היותם אטרקציה, מזמינים שאלות מעצבנות עוד יותר מהרגיל), נובעות ככל הנראה מהצורך של האנשים לנסות ליצור קשר, אבל הם לא ממש יודעים איך, ולא באמת יש להם מה להגיד, או שהם רוצים לשמוע, אז הם אומרים את הדבר הראשון שבא להם לראש. רועי כבר אמר ש-רוב האנשים אינם חושבים (אחת השאלות הנפוצות שאנחנו נתקלים בהן היא אם הם תאומים זהים...)

אני באמת הייתי אמא כזאת, שלא נתנה לגעת בילדה במנשא.
"סליחה, היא לא אוהבת שנוגעים בה!" הייתי אומרת בתקיפות מרתיעה, ולעתים קרובות נאלצת גם לשלוח יד ולעצור פיזית את המבוגר ה"מתקיף" שניסה לפלוש לילדה שלי ואפילו לא הקשיב למה שאני אומרת לו (לא רק שלא התייחס בכלל לאיתותים של התינוקת, שנלחצה אלי בבהלה או סובבה את הראש או אפילו בכתה מהיד שנשלחה לכיוונה).

אנשים נעלבו ממני, בעבודה היו כאלה שריכלו עלי אח"כ מאחורי גבי, כמה אני תוקפנית, ומה הם בסך הכל עשו? מה אני מגיבה ככה? הם היו כאלה נחמדים כלפי התינוקת שלי - ואני ממש התקפתי אותם!

הם בכלל לא קולטים כמה זה תוקפני וחוצפני לפנות לתינוק זר. באיזו זכות הם מנסים לגעת בה? מה פתאום הם אומרים לה דברים?
הבייביסיטר שהיתה לי היתה משחקת שהיא שולחת יד כאילו ללטף את הלחי שלהם, והיתה שואלת אותם אם זה נעים להם שמישהו זר פתאום נוגע בהם. מובן שהם היו נרתעים אינסטנקטיבית מידה הנשלחת, ומבינים את הנקודה. "כן, כן, נכון, את צודקת". אבל הם תמיד נראו מופתעים מזה שגם התינוק הוא בן אדם.

אני מעולם לא פניתי לדבר או לגעת בתינוק זר. אני לא מבינה למה כל האנשים האלה עושים את זה.
אחרי שקראתי את "עקרון הרצף" נעשה לי עוד יותר ברור, למה מעשיהם מהווים פלישה.

מה שנורא בעיני, זה שמרוב התקפות כאלה בתי התרגלה, ולמדה את הקוד החברתי. למרות קו ההגנה שלי. היום שואלים אותה "איך קוראים לך?" והיא לרוב עונה.

או שלפעמים היא שותקת. האדם השני לא קולט שהוא "פולש", אלא ממשיך ו"מנדנד". במקביל אותו אדם שולח חיצים וויבראציות אלי, שמשדרים לי "מה זה, למה הילדה שלך לא עונה לי, תכריחי אותה לענות לי". עוד לא נתקלתי עד היום אפילו באדם אחד מאלה שפנו אל בתי לפני שהיא יצרה איתם קשר - שהבין ש--הוא-- עשה טעות, ואמר לה "סליחה, את עוד לא מכירה אותי/אני מבין שאת צריכה עוד זמן, אשמח לדבר איתך כשתרצי".

להיפך! מכירים את : "מה, אתה לא זוכר אותי????!" (נאמר לתינוק בן שנה שראה את הדודה כשהיה בן שבועיים).
מה לא עושים כדי שהדבר התת-אנושי הזה שנקרא ילד גם ירגיש עוד יותר רע עם ההתקפה שלך!

אחרי שקראתי את מה שאביה כתבה, וחשבתי כמה אני דומה, החלטתי עכשיו שממש אעבוד על עצמי, ובפעם הבאה שבתי תבחר לא לענות לשאלות של מישהו, ואותו מישהו ישדר גם אלי ויברציות לא נעימות, אני אאחוז את השור בקרניו, אקח אותה ואסתלק, ואגיד לאותו בן אדם משהו כמו: "אולי אחר כך". לא מעליב, אבל גם לא עונה לו במקומה, ולא נותן לו הסברים ("היא עוד לא התעוררה").

מאז שמישהי (איריס יוטבת) הפנתה את תשומת ליבי לנושא, לפני הרבה הרבה זמן, אני לא מעזה אפילו לגעת בבטן של אשה הרה ללא רשות. אז מה אם הבטן בולטת, היא רשות הכלל? ואם האמא לובשת חולצה-חושפת-בטן, היא עדיין רשות הכלל? וכנ"ל ילדים. בדיוק היום היינו בבריתה של חברים והיתה נערה ששאלה אותי מה השם של אגם. אמרתי לה שתשאל אותו, ואגם לא רצה לענות. היא הסתכלה עליי באותו מבט שבשמת תיארה: "תכריחי אותו לענות לי" שמטתי את כתפיי ולא אמרתי. זכותו.

יש לבעלי דודה שאני מאוד אוהבת. בכל פעם שאנחנו במפגש משפחתי היא אומרת לילדים: "אני יודעת שאתם לא מכירים אותי וזה לא אומר לכם כלום שאני הדודה של אבא שלכם, אבל תדעו שאני אוהבת אתכם מאוד."
לרוב הם מתקשרים איתה באופן יפה, אבל לפעמים לא בא להם (אנחנו לא נפגשים הרבה) והם לא ממש זוכרים אותה, והמשפט הזה (לדעתי בלבד) מראה כבוד לאדם, גם אם הוא ילד. אין בו מניפולציות, ואני מרגישה שהילדים שלי מרגישים נוח וגם אני מרגישה איתו נוח מאוד.

כשהייתי צעירה (ויפה,עכשו אני רק יפה...), נורא התרגשתי מכל אישה בהריון, הבטן היפה הבולטת, והייתי חייבת לגעת.
כשהייתי בהריון בעצמי לא זוכרת שהפריע לי שנגעו לי בבטן זו היתה נגיעה אחרת,
רק מאוחר יותר קראתי באיזה מקום דברים דומים למה שכתבתן פה לגבי החדירה הזו לפרטיות של אדם זר ואז התחלתי לשים לב ואני נוגעת רק כשמסכימים לי, אני בחוצפתי שואלת אבל מוכנה גם לקבל לא.
לגבי הילדים,אתן מעלות דברים מעניינים אצלי זה היה אחרת,אני לא מנעתי ממנו אנשים אחרים גם זרים מוחלטים הוא היה נורא חברותי ומזמין חביבות מהסביבה שלו ולמרות ההסתיגויות שהיו לי לא רציתי להעביר אליו רגשות שליליים שלי ונתתי לזה לקרות,ופשוט למדתי ממנו נחמדות מהי,אני הייתי מאוד לא נחמדה,והוא היה כזה מקסים וחייכן ולא מפחד ופשוט שלח ידיים למי שנראה לו ,ייתכן שכל הסיבות שהזכרתן נכונות ,ולמרות שאנשים לעיתים תופסים בעלות עלינו ככה בלי חשבון,יש משהו מקסים במגע ,ולעיתים מעצבן ולא נעים .ופה המקום לדעת מתי לשים את הברקס,ומתי לשחרר לפי מה שמתאים לי.

עוד לא הגענו לשלב ה"ילד איך קוראים לך", אבל אנחנו בתוך שעור ענק מהילדים:
קשה עם תאומים. מיום שהם שניהם היו בבית, (מה - אפילו בבי"ח, השארתי את דולב עם דודה שלו, למרות החוקים של בית החולים, כדי לא לעבור על חוק אחר: אסור לו לפגוש את אחותו התאומה בפגיה (וכדי שלא יתנו לו פורמולה בניגוד לרצוני בתינוקיה) (סליחה. שוב אני שופכת כעס על הבית חולים. שוב אני מקווה שזה יעבור לי פעם)), כל אורח זכה להחזיק אחד - כדי שאני אלך לשרותים, אוכל, אתקלח... הם היו תמיד מאוד ידידותיים לזרים, וחשבתי שזה ככה כי הם "רגילים".

כמה שאני הייתי טיפשה -
עכשיו הם הגיעו לשלב ה"אני רוצה רק אמא". הם פשוט מכריחים אותי להקשיב להם, ולקרוא מה הם רוצים (הבוקר מישהי שאלה אותי "איך ידעת שהיא לא רוצה? היא הסכימה" - לגבי לבוא אליה לידיים, אחרי המון חיינדאלאך).

אני לוקחת מהעמוד הזה את השעור הבא.

(ד"א - לגבי בטן הריונית - יש בזה משהו מענין. יש לי חברה מאוד לא נוגעתית, שהיתה די סקרנית כדי לגעת).

יהונתן היה גם הוא ילד מאוד ידידותי וחברותי
אבל... שמרתי מאוד על הטריטוריה שלו ועל החופש שלו לבחור איך להגיב ולמי
בניגוד לרובכם, לא כעסתי על אנשים כי לא ציפיתי מהם לדעת שהוא בן אדם
רוב האנשים חושבים שתינוקות לא יודעים, לא רואים לא שומעים
לימדתי אנשים להיכנס בזהירות לטווח הראיה שלו - 30 ס"מ בשבועות הראשונים
והם נדהמו כל פעם מחדש איך השתנו פניו מיד עם כניסתם לטווח
היו אנשים שהוא חייך או דיבר אליהם והיו שתגובתו אליהם הייתה בכי
ברחוב, השכנים במיוחד היו מתנפלים עליו במעלית עם חיבוקים
בלי חשבון, לימדתי: תאר לך אתה הולך ברחוב, פתאום אדם זר לך לחלוטין מתנפל עליך בחיבוקים וב"איזה מותק?" איך תרגיש? - האסימונים נפלו מהר
כשהצלחתי, בלמתי אנשים לפני וביקשתי שיתקרבו לטווח הראיה שלו ויתבוננו, שידברו איתו.
ותמיד אמרתי שאם הוא ירצה שיקחו אותו - הוא יושיט ידיים - כשגדל כמובן, לא בגיל שבוע
עד היום אנשים שואלים: "מה הוא אוכל?" "הוא אוהב ...?" "מה הוא רוצה לעשות?"
אני תמיד עונה: "תשאלו אותו, מאיפה אני יכולה לדעת?"

אבל... אני פולשת כל הזמן ומנסה ללמוד להפסיק.

ולגבי בטן של הריון -- זה כל כך . כ י י פ י
זה לא שזו בטן אחרת, זה המגע עם אנרגיה חדשה שעומדת להגיע לעולם
זה המפגש עם התום האינסופי, עם טוהר אמיתי
אז... בפעם הבאה שתרצו לגעת בבטן אישה בהריון או בפעם הבאה שירצו לגעת בשלכן
זיכרו, זהו מפגש עם אנרגיה אחרת - תהנו, ותנו לאחרים - זה . ע י ל א י

בקשר לפניה אל ילדים- אנשים פשוט לא יודעים איך לעשות את זה. צריך לסלוח להם, בהתחשב בזה שהם וגם אנחנו חיים בחברה שכל כך מבודדת את המטרד הנמוך והרעשן הזה מסדר היום הרגיל. פתאם הם נתקלים פנים אל פנים בגוש המתיקות הזה ולא יודעים לאן לתעל את היצר העז לבוא איתו במגע, לתקשר איתו. איך עושים את זה? חייב לדעת עליו משהו ומהר ולפתוח ערוץ !! ואז יוצאת להם הזוועה הזאת- "איך קוראים לך...?"
לא פעם שואלים את גאיה משהו בחיוך אמיתי (איך בגן...?),וחוזרים אלי "אוי היא מקסימה...בת כמה היא, איפה היא, מה היא "..., ואני רומזת להם ,היא עונה לך על מה ששאלת אותה...
המבוגר המסורבל הזה לא שם לב שהיא כבר עמוק בתוך תשובה מורכבת על שאלתו הכאילו סתמית. הוא בדרך כלל נבוך מה"גערה" שלי , נבוך מזה שהגמד הקטן מדבר אליו, ובכלל...נבוך, ואומר לה "יופי מותק" והשיחה די מהר נגמרת. אולי יש כאן חוסר כבוד, ניצול כוח, התנשאות, אבל איך הם ידעו אחרת? ככה התנהגו גם אליהם וככה גם לימדו אותם שבסדר.
בקשר למגע - כשזר מושיט יד ללטף אותה תמיד יש לי את הדילמה - מה יזיק יותר? הפלישה, או ההכרזה שלי ש"אנחנו לא אוהבים את זה" ? ואותו זר, מי יודע, אולי הוא חבר שלא הכרנו עדיין...האם נכון לזרוע בה את התחושה שהוא קודם כל לא אהוב עד שיוכח אחרת ? ( יש משהו מטריד בנגיעות של זרים , אבל רתיעה והכרזה מפורשת על איסור, נראות לי מזיקות גם הן.)

בני היה תינוק סופר-רגיש. בגלל ריח לא מוכר לו, כמעט היינו בדרך למיון (אחרי שלא הצלחנו להרגיע בדרכים הרגילות שלנו תינוק בן 3 ח' בהיסטריה טוטאלית - שנרגעה בשניה שסגרנו את דלת המכונית = נגמר הריח).
במפגש משפחתי, ממש חטפתי אותו מהידיים של קרובה-רחוקה, שלפני שהספקתי להרגיש כבר "גנבה" לי אותו מהידיים. אם הייתי מתעכבת רגע, כל הסביבה כבר היתה שומעת את הצעקות. "אבל הוא רק תינוק".
אנשים גם נוטים להשאיר תינוקות קטנים (לפני שלב חרדת הנטישה) יותר בקלות עם זרים - מתוך מחשבה שזה לא משנה להם (בעוד לאח הגדול "יותר משמעותי עם מי הוא נשאר") - לא קולטים בכלל שזה בדיוק ההיפך. ילד "גדול" יכול להסתדר עם מישהו שהוא לא הורה. תינוקות אולי לא יכולים להביע את עצמם (לא כולם גם חווים את הדברים באותה עוצמה) אבל ההזדקקות שלהם לאבאמא היא הרבה יותר גדולה (ואני לא מדברת על להעזר במישהו אחר למשכי זמן קצרים, אלא על פרידות ארוכות טווח יותר).

בפגישותי הרבות עם אנשים ... הכי מפריעים לי אלה שישר שואלים "בת כמה את?" ו/או "באיזה כיתה את?" לא מפריע לי להגיד בת כמה אני... או שאני לא הולכת לבית ספר .. אבל אנשים ששואלים ישר אחרי שתי מילות היכרות בת כמה אני זה אומר שהם לא יכולים לנהל איתי שיחה בלי לדעת בת כמה אני, אז אני אומרת להם שאני בת 15 ואז הם ישר מכניסים אותי בקטגורית "גיל-15" ונאמר שאחר כך אנחנו ממשיכים לנהל שיחה מעניינת כל מה שאני אגיד הם יחשבו "טוב נו, היא בת 15" ובמשך השיחה הם יכניסו לי משפטים כמו " את עוד צעירה...", "כשתגדלי תביני..." , "אוי... שאני הייתי בגילך...".
אנשים מבוגרים מרשים לעצמם לשאול אותי בגלל שאני נערה אז הם לא יכולים להתייחס אלי כבן אדם ... מה קורה אם הייתי שואלת אותם ישר
"בן/ת כמה את/ה?" (מישהו בן 25+) זה יהיה להם מוזר כי הם כבר לא רגילים ששואלים אותם והם יחשבו "איזו חסרת נימוס הבת-15 הזאת".
כמובן כשאני מנהלת עם מישהו שיחה, ובעקבות השיחה מעניין אותו באמת בת כמה אני או למה אני לא הולכת לבית ספר.. אז זה לגיטמי שהוא ישאל, ואני אשמח לענות לו ולשתף אותו במסעותי .
כשאני קולטת אנשים שמסתכלים עלי מלמעלה ושואלים שאלות כנ"ל אני כבר יודעת לענות להם ולספק להם את מה שהם צריכים ואז הם עוזבים אותי,
למשל:
"היי ילדה בת כמה את?"
"15 {מחייכת חיוך של ילדה בת-15 } "
"למה את לא הולכת לבית ספר?"
"עזבתי" . אני יודעת שאין צ'אנס שהאנשים האלה יבינו את החינוך הביתי אז אני מעדיפה לתת להם לחשוב שאני סתם עוד "טיפשעשרה" שעזבה את בית ספר כי היא חושבת שהיא יודעת בדיוק מה קורה בעולם ועוד שנתיים היא תגלה שהיא לא תסתדר בלי בגרות"
אז הם אומרים לי :
"... תאמיני לי עדיף לך לחזור."
"לא נראה לי....."
"טוב, תעשי מה שאת רוצה, אבל תדעי שאת עושה טעות "
וכך אני מתחמקת מהם בדרך קלה ונעימה .. הם חושבים לעצמם "עוד אחת בת-15 אבודה" ואני חושבת לעצמי "איזה כיף שאני לא צריכה לדבר איתם יותר".

גוני, כשהיו שואלים אותי בת כמה אני (לפעמים זה עוד קורה) הייתי נוהגת לחייך ולהוסיף לתשובה "...אבל בלב אני בת חמישים." זה מבהיר שלפחות מבחינתי הם לא יכולים להסתכל עלי מלמעלה למטה רק בגלל הגיל.

ענת, כתבת כמה דברים כל כך נכונים.
איזה מזל שנפתח הדף הזה.

יונת- רעיון טוב ... אולי אני אנסה את זה פעם.

גוני, למה בעצם מפריעה השאלה הישירה? משתמע מהדברים כאן שכולם מעדיפים פניה "כמו אל מבוגר" , אבל בעצם ההבדל יהיה שבשיחה עם מבוגר, השואל (או המת לשאול) הוא פשוט הרבה יותר מאוים ונמנע משאלות שלא נשמעות טוב, מסיבות כמו תרבות שיחה, נימוס, נורמות, או פחד טהור מפני נידוי חברתי (מה בעצם ההבדל בין אלה?).
למשל, כשאני פוגשת נגיד אשה שלא שוחחתי איתה מעולם, אני אדבר בנימוס , בצורה שלא תפגע בה ואולי אפילו תנעם לה.כשבעצם, אם לא היו לי כל העכבות הנ"ל ,היו לא מעט שיחות בהן לפני כל הדאווין המנומס הייתי מבררת כמה דברים קודם כל:
"תגידי לי, אין לך שערות ברגליים? את מגלחת או מורידה בשעווה? איך אין שום סימן?"
או "אינעל רבאק, הם לא שלך שני הילדים והתינוק? איך הבטן שלך כזאת שטוחה?"
או: "כמה בעלך מרויח? איך זה שאת יכולה לא לעבוד כל כך הרבה זמן??"
(טוב, לא בכל מפגש זה מה שבא לי לשאול...כולם להרגע בבקשה, נשבעת שאני בנאדם נורא עדין ועמוק ותרבותי...(-: אבל זה בהחלט שם,אולי לא תמיד בקיצוניות,אבל שם.)
זה יכול להיות גם דברים חיוביים, שבנורמות שלנו עלולים להישמע כתוקפנות פטרונית:
"וואו יש לך גוף יפה,והבגדים שאת לובשת כל כך מיוחדים..."
"בעלך נראה כזה חתיך ונחמד..."
"את כותבת מקסים באתר"-את זה למשל כתבתי אתמול לאביה,וממש התפתלתי והזעתי עד שהעזתי לשלוח לה את הפירגונון הזה.כל כך לא נעים להחמיא סתם כך לאדם זר! זה ממש קשה!!אין לך שום מושג איך זה יתקבל. כהתנשאות? כהערה צינית? כחדירה לפרטיות?
ומול ילדים ואנשים מאד צעירים העכבות האלה מתמסמסות,תכל'ס פשוט משום שהם לא מאיימים.
נדמה לי שלרוב , אדם שפונה אלינו במה שנראה כחוסר כבוד ,לוקה במגבלה כלשהי.או שנצליח להאיר לו משהו, או שלא, אבל נראה לי די חשוב לזכור שזו מגבלה.לא כוחנות , אלא חולשה.שימת לב עשויה לעזור לנו להתעצבן נגיד תשעים אחוז מהפעמים, ועשרה אחוז לרחם.ומאחר ושימת לב זה כמו מצבר באוטו, שמתמלא תוך פעולה, אז יש לנו סיכוי פתאם להתעצבן שמונים אחוז מהפעמים,ועשרים לרחם...וכך הלאה. אחלה מחשבות לפני יום כיפור.

אני תמיד מסתבכת כי מעולם לא למדתי מה מותר באמת ומה אסור לומר

ואני מעידה לטובת אימא שלי - היא באמת ניסתה

יום אחד דודה אחת רחוקה תיחקרה אותי יתר על המידה - לטעמי
אז לשאלתה מה יש לי בבית עניתי: מקרר, מכונת כביסה, תנור, כורסה, המון מזרונים ובחור אחר כל לילה - אימא שלי החליפה צבעים אבל... זו הייתה שאלתה האחרונה

או דודה אחרת שחקרה אותי בפעם המי יודע כמה בחיי על "למה את לא מדברת רומנית?"
עניתי לה: אני כן מדברת. אני יודעת לומר: "פיז - דא - מאטי" ו- "דוטה - לה - דראקו" (שתי קללות עסיסיות). היא נרתעה לאחור ושאלה: מאיפה את יודעת כאלו מילים? החזרתי לה בקלילות מובנת מאליה: זה מה שאני שומעת בבית כל הזמן (שוב, אימי המסכנה עם הצבעים

)

לי דווקא נראה שאת יודעת היטב מה מותר ומה אסור לומר >:)

נאוה - נראה לי שאמא שלך אכלה ממך קצת מרורים

אגב, גם אני משתמשת באותן שיטות, אבל באידיש (סתאאאם) הכוונה שאני עונה תשובות מטופשות לשאלות מטופשות.

חחחחח, ענת, אני הייתי עונה על השאלות שלך...

גוני, גם אותי עוד שואלים בת כמה אני, ואני עונה (אני בת יותר מכפול ממך). ואז מי שמסביבי מזדעזעים הרבה פעמים: "את בכלל לא נראית! חשבתי שאת בת... (15 שנים פחות)! אל תגידי בת כמה את!" (כדי שאנשים ימשיכו לחשוב שאני נורא צעירה כשבעצם אני לא). איזה קישקוש, איזו צביעות יש סביב העניין של הגיל. יואו! אז יידעו בת כמה אני!! ביג דיל!

ולגבי שיטת נאוה: אני "מכרתי" להרבה בנות תשובות מזעזעות. תלמידות שסיפרו לי שלוחצים עליהן להתחתן בזמן שאין להן עוד חבר, אני אומרת "תגידו שאתן לסביות. יותר לא יבלבלו לכן את המוח". גם מי שלא רוצה להגיד דבר כזה, מתחילה להיות יצירתית לגבי תשובות שסותמות את הפה.

לכאלה ששמעו את ההרצאות שלי בנושא האמהות, ואח"כ ניגשו אלי (בדחילו ורחימו) ואמרו שהן לא רוצות ילדים אף פעם, אבל מה לעשות עם המשפחה? אמרתי שאני מאמינה שכל אחת שלא רוצה להיות אמא - זו זכותה וחובתה. אמרתי להן שיגידו, שהן עוברות טיפולים אבל זה לא מצליח... אין כמו תשובה כזאת (במיוחד לקרובים רחוקים שמבלבלים במוח!) לסתום פיות.

גם: עד מתי היא תינק? "אה, בטח עד הצבא".
מתי היא תישן במיטה משלה? "אנחנו לא רוצים שהיא תעבור" (אגב, בפועל היא עברה לישון במיטתה כמה שבועות לפני שמלאו לה 4, מיוזמתה ומרצונה).
מה יהיה כשהיא תלך לבית ספר? "היא לא תלך לבית הספר (אז אין בעיה)".

פעם הייתי כזאת "ילדה טובה" שהיתה עונה לשאלות וגם מסבירה. היום אני עונה רק למי שבאמת שואל. מי שהשאלות שלו הן ביקורת חוטף ממני רק תשובות מהסוג הזה, או חיוך והתעלמות (כשאני ממש לא עונה אני נותנת לעצמי צל"ש).

בשמת,

היי, איזה יופי של תגובות

שגית, אימא שלי באמת אכלה מרורים
"למה את יחפה?" - "כי אני בלי נעליים" וכאלו - גיבורה אמיתית ושורדת מומחית

נרגעתי קצת עם השנים (הגיל, הגיל....)
אבל אני עדיין נהנית מ"חוצפה בריאה"
ומ"תרגילים" על חשבון הרצינות של אנשים - עונג שמימי

בערב החג, שאלתי את אימא שלי, תוך שהיא מגישה את מרק העוף: "יש קניידלעך?"
היא הסבירה לי בחוסר סבלנות שקניילעך יש רק בפסח - ואחותי חייכה

איך אפשר לחיות בלי קצת הומור
אבל...
את זה אני הכי אוהבת:
ממש אחרי שאני מגלחת את ראשי, אנשים שואלים: "הסתפרת?"
אני אוהבת לענות: "לא" במין סתמיות לא ממש מבינה למה שאלו
הקונפליקט, הניסיון לפתור את הפער בין מראה העיניים לבין תשובתי - אין שני לו

זה מזכיר לי שרק לא מזמן למדתי שעל נעליים חדשות אומרים "תבלי".ידעתם?

ענת, מה ההסבר?

ההסבר ל"תבלי" ? זה מחליף את "תתחדשי" אבל ספציפי לנעליים.כאילו שבתוך הנעליים החדשות תגיעי למקומות רבים ומעניינים ותבלי...כך לפחות אני הבנתי את זה .מתבקש הקשר גם למילה "בלאי": תלכי איתן המון עד שתתבלינה כהלכה, (שתהיינה בלויות, ז"א ישנות ),מה שיעיד שניצלת אותן כמו שצריך ושהן מן הסתם היו לך נוחות....(-:

"תבלי" היא ברכה עברית ממש ותיקה, והיא באה לא מ"בילויים" (מלה חדשה מאוד בעברית) אלא מבלייה - שתזכי ללכת בנעליים עד שיתבלו...

נאוה, לגבי התגלחת: נשים עם ראש מגולח הן לא רק נשים שהסתפרו, אלא גם חולות סרטן ומקרים דומים, רחמנא ליצלן.
יכול להיות שמי ששואל אותך "הסתפרת?" רוצה לנסות לשמוע מהתשובה שלך, שהכל בסדר איתך, זה לא שחלית לפתע. וגם, אולי הוא לא זכר שאת מגלחת את הראש, ומנסה לברר: "היית ככה גם בפעם האחרונה שראיתי אותך?"

בבלשנות למדנו על מה שנקרא "פעולת דיבור": אדם אומר משהו, אפילו קלישאה כלשהי, ומתכוון כך לפעול פעולה כלשהי. לא חשובות המלים המדוייקות, חשובה הפעולה. למשל, מישהי - שכחתי מי ובאיזה דף - דיברה על ה"נו אז מה נשמע, מה קורה, מה חדש" בתור פעולת דיבור (המונח שלי) שנועדה פשוט "לשמור על קו פתוח" איתה (התיאור שלה): פעולת הדיבור היא "שמירה על קשר והבעת רצון טוב". אז ככה גם "הסתפרת?" - ספרי לי על זה, למה עשית קרחת, מה הסיבות שלך, מה חשוב לך בחיים.... (זה לא אני שאלתי. אני מתה לשאול, אבל זה נראה לי חסר טקט...

בשמת מתוקה, רואים שזו תגלחת ולא נשירה ואני קצוצה המון שנים כך שכולם יודעים וזה בא מאנשים שמכירים אותי. זו אחת מאותן שאלות: מישהו מצלצל, את עונה. שואלים: "את ישינה?
"מן הסתם, אם ענית - את לא (למרות שאולי ישנת לפני שהטלפון צלצל) השאלה הנכונה תהיה: "הערתי אותך?" זה לא עניין של סמנטיקה, שימי לב שפנימית אדם מגיב אחרת לכל אחת מהשאלות

אני מכירה אנשים שיותר מתאים לשאול אותם "את ישנה?" כי הם אומרים "כן" וצודקים... אחר כך הם לא זוכרים שצלצלתי... אני אומרת מייד "טוב ביי"...

תלוי אם הוא יודע לענות
אצל יהונתן הייתה תקופה שבעצמי לא ידעתי

הוא אימץ לעצמו שמות של גיבורים:
טומי - האדום או הלבן בפאוור ריינג'רס
טרזן
הרקולס
אלו בעיקר
הוא פשוט אמר שזה שמו ודרש שיתייחסו אליו בהתאם

כמו נאוה, תלוי בגיל. אצלנו עוד לא היתה הזדהות כזו עם דמויות, אלא בגיל חודש אני נוהגת להגיד מה שמו, אבל מהרגע שהם מסוגלים להגיד, אני אומרת תשאלו אותם. ואם הם לא רוצים להגיד, תלוי מה אני מרגישה. אם מישהו רוצה לדעת מה שמם כדי לשוחח איתם, אני אגיד, ואם אני מרגישה שזה סתם כדי לצאת מדי חובה, אני עושה פרצוף סתמי.
שיתכוונו ברצינות יותר האנשים.

קרן בת שנתיים וחודשיים משתמשת בשמה כדי להתחיל בשיחה.
היא אומרת: "שלום, אני קרן." אחר כך היא עוקבת אחרי תגובה של אנשים.
אם היא קוראת בתגובה התענינות להמשך שיחה, אז היא ממשיכה לספר על דברים שמענינים אותה. היא נורא אוהבת גם ששואלים אותה והיא כמעת תמיד עונה. אם היא לא עונה, אז שום דבר גם לא יכריח אותה לענות.
אני בעצמי בן אדם תמים שמאמין שכוונות של אנשים הן טהורות עד שהם מוכיחים לי הפוך. כנראה היא ירשה ממני יכולת לסמוך על אנשים וזה מאוד משמח אותי. עכשיו שטסנו במטוס היא הכירה כמה אנשים ובילתה אתם כל הטיסה עד הנחיתה. אני ניצלתי את הזמן בשביל לנוח ולקרוא קצת

יווו, ישבתי וכתבתי לי דקות ארוכות ופאום עלתה לי חתולה על המקלדת והכל נמחק !!!
אוף, מהתחלה.

גוני,
הצחיק אותי מה שכתבת _"... תאמיני לי עדיף לך לחזור."
"לא נראה לי....."
"טוב, תעשי מה שאת רוצה, אבל תדעי שאת עושה טעות "_

אני ובן זוגי מתחתנים בקרוב, ומתכננים לנו בכיף חופה אזרחית, וכל פעם אותן תגובות - למה לא דתית, ואיך זה מסתדר (איך בכלל אפשר ולמה אתם לא עושים כמו כולם...), אז אולי לפחות רפורמית, ומה עם הילדים, הם לא יהיו ממזרים? זה בדרך כלל השלב בו אני נשברת ופורצת בצחוק, כי זה פשוט מצחיק - הבורות, הלחץ, והמבט המודאג על הפנים.
וגם לא שזו כזו מהפכנות, אבל בכל זאת אנחנו מרגישים שזו עוד הכנה קטנה לשאלות המציקות שבטוח יופיעו על הדרכים שנבחר בעתיד.

בהתחלה הייתי מתעצבנת, אח"כ מתחילה להסביר (ואת זה אני עדיין עושה, כמו שכתבת גוני, לאנשים אהובים שבאמת מתעניינים), והיום אני מחייכת לי בנחת. גם בעניין הזה גיליתי שהביטחון שלי בדרך שלי מקרין "ואל תשאלו כל כך הרבה שאלות כי לשכנע אותי אחרת זה בכלל לא בכיוון, אז באמת שחבל על המאמץ"...

היי נטע, ברכות!!!
חכי חכי עד שתתחילי עם לינה משפחתית, בלי חיתולים, הנקה עד הצבא וחינוך ביתי
הם יחשבו שהחתונה זה "מה זה בסדר"

ומה כשמדברים אליכן דרך הילד?
מנסים להעביר בקורת עקיפה, (כשהילד אפילו לא יודע לדבר

)
תגיד לאמא שקר היום, שאתה רוצה כובע,
ועוד כל מיני דברים שיודעים יותר טוב ממך מה טוב לילד.

אני עונה - "כי אמא החליטה כך" או "כי אמא שלו משוגעת/טפשה" (ככה בטוח לא יציקו לי). או "מי זו האמא הזאת?".

ואיך זה נשמע לכם? "תגידי לאמה שלך שתפסיק לעשות שטויות ותשלח אותך לגן" או "תגידי לאמה שלך שאת
רוצה את הנעליים" . זה אמרה לי מוכרת בחנות נעליים...

אותי מאד מרגיז ששואלים דרך הילדים ולכן אני לא עונה בצורה מופגנת. במיוחד כשהחותנת שואלת לידי "אז מתי תבואי שוב לסבתא?"

"תגידי לאמא שהיום את ואני נזרוק את המוצץ לפח"
אתם מתארים לכם את הבעת ההפתעה על הפנים של גאיה?
אני התפוצצתי מצחוק כי ידעתי עד כמה זה נשמע לה הדבר הכי מופרע שמישהו יכול להגיד.אז היא חייכה גם והביטה בו בסלחנות, או רחמים, או מה, לא יודעת.

"תגידי לאמא שאת רוצה להפסיק לינוק".
מה דעתכם?
זה באמת הזכיר לה שהיא מזמן לא ינקה, ותיכף ביקשה...

ויש גם ההיפך - אמא שלי שואלת אותי "הוא ירצה לאכול תפוחי אדמה?" - ועוד לידו. (ובכלל הקטע הזה של לדבר עליו בגוף שלישי כשהוא נוכח, ואח"כ להתפלא כשהוא מצטט משהו מהשיחה ולקרא בהתפעלות "הכל הוא שומע!".)
אני: "תשאלי אותו". (הוא איתה פעמיים שלוש בשבוע, מתנהג ומדבר איתה חופשי לגמרי, ובן שלוש עוד מעט. אני מצפה ממנה להבחין בין שאלות שצריך להפנות אלי ובין מה שצריך להפנות אליו, אבל זה חלק מהתפיסה הכללית שלה של delay - לא לשים לב מה הוא כבר יכול לעשות לבד. הבה לא נשכח שגם אלי עד היום היא מתייחסת כמו לילדה חסרת בינה ושיקול דעת, ומודיעה לי שאתלבש חם או שצריך להקטין את האש מתחת למחבת (כשאני עומדת ליד הכיריים ובוחשת בקלחת).
גילה - דיימון ראניון - קראתי לפני מליון שנים, אין סכוי שאזכור איפה זה.

אביה - כן. בדקתי עם מי שציטט לי. אני מאמינה לך כבר איזה שבועיים.

כן, גם אמא שלי שואלת אותי: הילדים יאכלו פירה? פעם, כדי להתעלל קצת (איזה רעה אני לפעמים) אמרתי לה כן על משהו שהיה ברור שהם לא יאכלו (פלפל ממולא. מכירים ילדים שאוהבים כזה?), והתוצאה ברורה, ואחר כך הסברתי לה שאם היא היתה שואלת אותם היא היתה יודעת בדיוק מה להכין להם.
זה אמנם הפיל אצלה את האסימון אבל היא חזרה לשאול אותי... לא משנים הרגלים. היום אני מפנה אותה אליהם.

אני מכירה ילד שאוהב פלפל ממולא. אפילו כמה...
אנחנו מכירים את ילדינו כל כך טוב ולכן יודעים מה צורת הפניה שמתאימה להם.
אבל לא כולם מכירים אותם כל כך טוב, ולפעמים הם רק רוצים את טובתם.

אני מצליחה להבין את הסבתות כשאני חושבת על עצמי לפני שהיו לי ילדים.
ממש לא ידעתי מה להגיד ורק רציתי להיות נחמדה...
או אפילו היום, אין לי מושג איך מדברים ועל מה מדברים עם ילד בגיל שמעבר לפרטיים שלי...
ואפילו עם ילד בגיל של ילדיי, נניח מהמשפחה או חברים אני לא תמיד מצליחה לתקשר...

אז חבר'ה קצת סלחנות....

אני רוצה להעיר תשומת לב לעוד משהו מרגיז: הטפסים הלתי נגמרי שאנחנו נאלצים להיחשף בהם עם כל מיני פרטים אישיים ומאד בלתי רלוונטיים. למשל את מחפשת עבודה או רוצה להתקבל ללימודים- מה אכפת להם , לעזאזל איך קוראים לאבא שלך? ואם הוא נולד בישראל??? וכמה שנות לימוד היו לו. אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה???
כשהייתי בקורס של החברה להגנת הטבע היה לנו מנהל בי"ס שדה אחד שעשה לנו שיחה (היה נחשב קצת משוגע , אבל משוגע לעניין)על זה שאנחנו לא חייבים לענות על כל השאלות בשאלונים שנראות לנו לא רלוונטיות. מאז אני ממש מקפידה (לפעמים בן זוגי היקר חושש שאני סתם מתווכחת- קיבוצניק ממושמע למערכת)לא למלא פרטים שנראים לי לא שייכים. גם לנו מותר להיות אנחנו עצמנו בלי שיחפרו וידעו עלינו דברים שהשד יודע מה הם משנים. מה משנה שנת הלידה של האב לחוג ג'ודו של הילד , למשל? או איפה אני עובדת בשביל אירובי? מה אם מתבטל שיעור אי אפשר להודיע לי הביתה???

אפי צודקת לגמרי. גם אני הייתי פעם "ילדה טובה" ועניתי על הכל, והיום אני פשוט לא ממלאה מה שלא נראה לי. והכי מדהים שאף פעם לא חזרו לנדנד לי! מה זה אומר לכם על החשיבות של כל השאלות החטטניות והמיותרות?

בשמת, זה הכל מרובעות וקיבעון של מערכות במדינה. אין מקום לגמישות, מעוף או חס וחלילה- הגיון.... מה שהיה הוא שיהיה . נראה לי שעד שלא נעלה את כמות המשכילים כאן, והמעורבים בקורה במדינה, ו...כן , כן- נפרק את ההסתדרות( אני מסתכנת בפיטורין נראה לי...) כלום לא ישתנה. עברו הימים שהאמנתי ב"מרד צרכנים"...

בטפסי הרישום של אוניברסיטת תל-אביב יישנה התעסקות רבה ולא מוסברת בפרטי ההורים (וזאת גם אם את בת חמישים שנרשמת לתואר שני). בין השאר יש רשימה של מקצועות, וצריך לסמן (בעזרת קודים, בכלל, הטרחה רבה) את מקצועו של כל אחד מההורים. היצירתיות שלי התעוררה ומייד סימנתי שאבא שלי ספן ושאמא שלי טבח. כשאנשים שמעו על זה הם הזדעזעו מה"אומץ" למלא פרטים לא נכונים בטפסים. אני לעומת זאת מחכה ליום שבו אקבל מהאונ' מלגה לילדי ספנים...

ואגב: באוניברסיטאות בחו"ל נתקלתי בכך שהפרטים האישיים האלה הינם אפוציונאלים, כשהאונ' מודיעה שהיא מעונינת בהם כדי לדעת, למשל , כמה בני מיעוטים שונים נרשמים לאונ' . או לצורך קבלת הטבה או קדימות. לאחר ההסבר יש אלטרנטיבה אם למלא את הפרטים או לא.

שליחה על ידי אפי* » 12 אפריל 2002, 10:22

ליאת , כל הכבוד! נשמע מגניב...

אחד הדברים שהיו קשים לי ביותר כשבני נולד היה יחסם של זרים ואנשים לא מאד קרובים - לתינוק.
התחושה שקבלתי היתה שהתינוק הוא אוביקט, שכל מי שרוצה רשאי לגעת בו ולצבוט אותו ולדגדג אותו. שהתינוק הוא הפקר.
נלחמתי בכל נסיון למגע כזה, זה קומם, דכא והתיש אותי .
עד עכשיו לא נתקלתי כאן בשום התייחסות לנושא הזה ותהיתי אם זו בעיה פרטית שלי או שעוד מישהן חוו את זה.

יש לי זכרונות רעים מדיגדוגים,
אז כל מי שנוגע בילדים שלי, אפילו דיגדוג קטן ולא מזיק, מקבל צעקה "אני לא מרשה לדגדג!" ורק אז אני מסבירה ששנאתי שדגדגו אותי כשהייתי קטנה.
לאט לאט אני מתחילה להבדיל, ואם זה אדם קרוב, שאני סומכת עליו שיקשיב לתגובות שלהם, ויפסיק לדגדג עם אותות מצוקה, אז אני עוצרת את הצעקה האינסטינקטיבית.
קרה לי פעם אחת שמישהי נעלבה (חברה), ואחותי - שבכלל התעצבנה מזה שאני מעיזה להתערב באינטראקציה שלה עם הבת שלי. רוב הפעמים אנשים נרתעים מן הצעקה ואז "סולחים" לי כי זה טראומות ילדות, וכל אחד עם הטראומה שלו.
אולי אפשר לשנות את שם הדף ל צביטות ודגדוגים

השבוע ברחוב עצר אותנו (אני, בני בן ה3.5 ותינוק בן 10 חודשים במנשא קדמי) איש חביב כבן 50, באמריקאית השתפך כמה התינוק חמוד ומקסים (מדהים איך ילד בן 3 שעד אתמול היה גורם לתגובות נעלם מהפריים ברגע שנולד לו אח תינוק) ואז הודיע שהוא פשוט חייב לתת נשיקה לבוֹבוֹלה (=בוּבָלע) ובלי להתבלבל התכופף ונשק לתינוקי בקצה חוטמו.
נכון, איש נחמד, אבל זר גמור, מי יודע איזה וירוסים וכו'...
האין גבול לחוסר הערנות שאני יכולה להפגין?

זה לא את זה הוא (-:
באמת לא נעים..(במחשבה צינית של בקר: אם הוא היה מנשק גם את קצה חוטמך, היית מפתחת נוגדנים ומעבירה למתוקון.... עזבי עזבי אני עוד חצי ישנה...)

חוסר ערנות?
האם בד"כ כשאת פוגשת אדם זר את מתכוננת לנשיקה? (כי אני - לא).

אביה מותק, נו באמת, קצת אנרגיות חיוביות לתינוק...מה זה חיידקים לעומת זה?

בנוגע לוירוסים... איך את יכולה לדעת אילו וירוסים יש לכל בנאדם, אפילו ילדיך?
ואולי בעצם האיש החביב צריך לחשוב לפני שהוא מנשק כל ילד?
לא שאני לא מסכים עם אביה, אבל אילו סתם כמה נקודות למחשבה. הרתיעה מנשיקה של אדם זר היא פשוט רתיעה ממשהו שאנחנו לא מכירים.
אני עייף מדי כדי לפת את הנושא עוד אז
אולי אני אמשיך בפעם אחרת...
ואולי לא...

רונן, אני לא מסכימה איתך.
זו לא
רתיעה ממשהו שאנחנו לא מכירים,
אלא רתיעה מפלישה פיזית של אדם זר.
זה הרי דומה להטרדה מינית. הוא מתייחס לתינוק כצעצוע, ובחוסר כבוד מוחלט.

תן אהבה ברחובות תל אביב
תן צדיקים בירושלים

מי הצדיק - הנַשָק או התינוק?

ׁ("נשק" זה מהטירונות שלי, היתה שם בחורה שהתידדה עם הבחור מהנשקייה, הוא התקשר אליה הביתה ביום שישי והיא היתה באמבטיה. אמה שאלה "מי מבקש", ונענתה: "יוסי הנשק")

בשמת, מה המקור לרתיעה הזו?

רונן, לא יודעת לענות לך.
נגיד שאתה בא למפגש הבא של באופן. אתה לא מכיר אותי.
אני רואה אותך ומייד מתקרבת ומנשקת אותך.
איך אתה מרגיש?
(אל תדאג, זה תסריט דמיוני לחלוטין...)

בשמת, מה שאת אמרת ומה שאני אמרתי לא נוגדים אחד את השני...
אני אמרתי שהרתיעה המדוברת היא רתיעה ממשהו שאיננו מכירים, ואת אמרת שזו רתיעה מפלישה פיזית של אדם זר.
אדם זר הוא משהו שאנחנו לא מכירים... את פשוט היית יותר מפורטת.

רונן, העיקר בדברי היה עניין הפלישה הפיזית.
אבל גם מסתבר שלא הבנתי אותך היטב. חשבתי שטענתך היא: אנחנו לא רגילים למגע הזה, ואילו היינו רגילים זה לא היה מפריע. עכשיו הבנתי אותך.

יש איזשהו פרדוקס בדבריך...
"העיקר בדברי היה עניין הפלישה הפיזית".
פלישה פיזית מתרחשת הרבה כשהפולש הוא אדם מוכר ובגלל היותו מוכר הנפלש לא מרגיש נפלש. אם כך, העיקר חייב להיות הזרות.

אני לא לגמרי מסכימה איתך, אבל לענייננו: כזכור, הנושא היה אנשים זרים לתינוק שיש להם החוצפה לגעת בו כאילו הוא חפץ.

שליחה על ידי aglaya* » 13 דצמבר 2002, 10:29

הי, אני חדשה, אז אני קוראת הכל (גם דברים מלפני המון זמן) ומתייחסת. אני בחודש השישי ויש אנשים שמנסים לגעת לי בבטן. אז אני אוטומטית נוגעת להם בחזרה, וואוו! איזה הלם זה בשבילם, חלקם לא מבין מדוע "התקפתי"...
ואז שנינו צוחקים... (דרך אגב, לשאלה הפולשנית "באיזה חודש את?" אני עונה "דצמבר")
ולגבי התינוק - כשהוא יהיה קטן, אם משהו יראה לי פולש או מוגזם, אני אגיב במקומו באותה צורה (מעניין אם יהיה לי אומץ ללטף ראשים ולחיים של זרים באופן מעושה), וכשהוא יהיה קצת יותר גדול, אני מקווה שאלמד אותו מספיק טוב לעמוד על שלו.

אנחנו בסופר , בתי בת הארבע וחצי שעונה אל דלפק הבורקסים ואני מחכה שם שיארזו לי . פתאם המוכרת מסתערת עליה בצעקה "לא ! לא! לא ! אל תעשי את זה!! זה אסור!!" והיא תופסת את ידה ומטלטלת אותה . אני נבהלת מאד וממהרת אליה , בטוחה שהיא נגעה בחשמל או משהו , ואז המוכרת מתרוממת ואני רואה שהיא זורחת ומחייכת ."אסור לשים אצבע בפה זה לא יפה !!" היא ממתיקה לעברי סוד אמהות עתיק.
אני לא מצליחה לשחזר את בליל המילים שעף לי מהפה . ממש נבהלתי והבהלה התחלפה בכעס כשהבנתי מה קה שם. מה שבטוח , שהבכי הגדול של גאיה נבע בעיקר מהתגובה המבוהלת שלי ומהשאגה של בן זוגי (העדין בדרך כלל) אל המוכרת : "תגידי משעמם לך??!!"
המוכרת האומללה החווירה ולא הפסיקה להתנצל , והבכי של הבת ניסר שם את כל מחלקת הבורקס .
אז מצד אחד , זה קטע איך אנשים בטוחים שהם יכולים לטלטל לך ככה את הילד מתוך "חיבה" .
ומצד שני , איך מגיבים לזה? התגובה שלנו גרמה לבת לחשוב שקרה שם משהו נורא ואיום . וכולה הטמבלית הזו נגעה בה קצת בנסיון מסורבל להביע חביבות , משהו שבתרבות שלה הוא כנראה בסדר לגמרי.

אה - אולי זה לא נורא שגאיה תסיק מהאירוע שההתנהגות של המוכרת לא באה בחשבון, מבחינתכם.
כנ"ל לגבי המוכרת.

מסכימה עם גילה.
נשמתי נעתקה כשקלטתי את גודל החוצפה!

ואני פשוט מתעבת את השכנות שנוגעות בילדים בידיים (ישר אני רוצה לשטוף להם את הידיים) או צובטות בלחי. זה לא עבר מהעולם? ומי אתם בכלל שאתן עושות לילדים פוצי מוצי? נראה לי לפעמים שזה קורה בעיקר עם אנשים שלנו עצמנו כהורים יש רתיעה מהם. כי את השכנות שלי האלה אני ממש לא אוהבת, הן מאד מבוגרות ומספרות לי תמיד על הנכדים שלהם (נורא מעניין אותי) ואולי אם זו היתה מישהי שאני מחבבת. אה, גם שאחות טיפת חלב עושה להם פוצי מוצי אני מתפתלת.
ובענין אחר, מה עושים כשאחת הסבתות אומרת משהו כמו "אמא הרעה לא מרשה"? קרה לי כמה פעמים עם חמותי (נו מה, עם אמא שלי?) הערתי לה אבל אני רואה שזה קורה שוב (ואז ישר היא אומרת לי סתם סתם אבל לילדים היא כבר אמרה מה שאמרה).

יש אנשים בקיבוץ שניגשים לקשקש עם ליבי (היא חברותית מאוד). אני שמחה כל עוד הם לא שולחים ידיים.
רוב האנשים שניגשים הם גם אנשים נחמדים (גם אליי). אם מישהו לא נראה לי, אני מתרחקת ומגינה עליה.

אמא הרעה????????????
אני חושבת שכדאי לספוג הרבה שטויות של סבתא בשביל יחסים טובים. אבל אמא רעה???????.
ברררררררר....
אני לא הייתי מרשה!!!!

אני יום אחד הלכתי בקניון ואישה אחת באה וצבטה אותי בלחי אז אבא שלי אמר לה את רוצה שיעשו לך את זה ? אז היה אמרה לו, לא סליחה
והלכה ואני נורא התעצבנתי
טוב ביי ביי רז:-):-):-)

רז, כל הכבוד לאבא שלך!! זאת בדיוק התגובה הנכונה!! ואני גם אמרתי לכל מי שדיבר לתינוקת שלי בכל תינוקי וצווחני "אוייש, מה קרה לקול שלך??"

אני מרעננת את הדף עם זקנה חביבה שעברה מולנו ביום קר למדי בתל אביב, כשהפיץ במנשא ושנינו עטופים במעיל וצועדים נגד כיוון הרוח: "אוי ואבוי לך שהוצאת אותו במזג אוויר כזה!"
הדבר היחיד שיצא לי זה "אוי ואבוי את!" או משהו כזה (הכול חוזר עליך

)
אח"כ, בחדר המדרגות, חשבתי על אלף ואחד משפטי מחץ שיכולתי להמם אותה בהם ולשלוח אותה לביתה חבולה ומיוסרת ובעיקר מבינה שהיא זאת שלא מבינה כלום בגידול ילדים וחבל שהיא לא פגשה אותי כשילדיה היו קטנים ואז הכול היה נראה אחרת, גם היא הייתה שמה אותם במנשא וכו' וכו' ואז אולי הם היו באים לבקר אותה יותר היום וכו' וכו'.
אבל לא אמרתי.
והם בטח לא באים לבקר.
מגיע לה.

(האמת היא שזו רק דוגמה לשלוש מאות ההערות שאני שומעת מדי יום, אבל מכיוון שרובן מתחילות בחיוך רחב אל מול פני הבובון הצוהל, אני סלחנית ומאירת פנים)

אני חייבת להזכיר גם את זוג הזקנים שניגשו אליי והתחילו בשיחה שגרתית (נוח לו? נוח לך? כובע וכו') ואז הבחינו שיש לו ציץ בפה והגבר שאל "אותו":
אתה אוהב את הציצי של אימא?
זו אחת הפעמים שהובכתי מההנקה מול זרים.
עניתי משהו חביב כמו "הוא אוהב אותו הכי בעולם" והלכתי משם, אבל גם חיברתי נאומים...

למה הובכת? נשמע כמו שאלה ידידותית למדי.

כשאנחנו בשטחים ציבוריים אור במנשא קדמי. כזה עם ידים ורגלים משתרבבות.
היא ילדה חייכנית ועליזה שמאירה פנים על העולם וכל מה שבתוכו.
וכולם מאירים פנים אליה.
(אני לגמרי מרגישה שאני מפזרת אור ושמחה כשאני מסתובבת איתה. וזה טוב)
אבל רק עכשיו כשקראתי את הדף הזה קלטתי
שכשאיש זר (או איש שאני מכירה קצת) פונה אליה ואומר "איזה מותק" ומלטף לה את היד או את הרגל
ואני לא עושה כלום
זה לא מעיד על זה שאני "אמא לא היסטרית שלוקחת בקלות"
אלא פשוט שאני אמא שלא שומרת על הילדה שלה מהטרדות הסביבה
(אני מרשה לעצמי לחשוב שלתת אותה בצורה חופשית לידיים של הורים/אחים/סבים שלי זה לגמרי בסדר. אני משתדלת להקדים "לכי לסבא" כדי שהיא לא תהיה כמו חפץ אלא כמו אדם שמתיחסים אליו ומידעים אותו)
עכשיו אני לא יודעת איך אני אמנע את זה בלי להיות תוקפנית.
ראיתי פה "אנחנו לא אוהבים שנוגעים בנו" אבל אני חושבת שזה גורם לצד השני להתקפל ולהרגיש רע. הייתי רוצה שסתם יסוג מכוונתו המקורית ולא ירגיש רע.
יש רעיונות?

אבל זה תלוי בהרגשה שלך. אם עד עכשיו לא הרגשת שזה פוגע בך או בה, למה שההתנהגות שלך תשתנה בעקבות הקריאה על תחושות של אחרים?
אני מודה שגם אני לא כל כך רגישה לפוצי מוצי של זרים, אלא אם כן הילד מרגיש מוצק. אני הרבה יותר רגישה למסרים של חוסר נימוס או תוקפנות כלפי הזולת. לכן אני אשתדל לא להעיר, אלא מקסימום למנוע מגע בעקיפין.

עד עכשיו לא שמתי לב.
יש דברים שכשאני מבינה אותם בראש הם מתחילים להפריע לי בגוף
למשל - זה שהפניה בטפסים היא תמיד בלשון זכר (גורם לי לעצבים באזור מפתח הלב)
למשל - זה שהאוטו מאחורי לא שומר ממני מרחק (מרגיש לי כאילו מישהו נצמד אלי בתור ומתחכך בי מאחור)
אני מתארת לי שמעכשיו, אחרי שהבנתי שזה לא נכון (כי זה לא. היא קטנה ולא יכולה להגן על עצמה. זה התפקיד שלי) אני ארגיש את זה במפגש עם זרים.
פשוט לא הבנתי את זה עד עכשיו.
מה היא עשתה שמגיע לה שיגעו בה ככה כשאילו היא רכוש ציבורי?
אם מישהו היה מלטף לי את הרגל הייתי מתחרפנת. עכשיו היא קטנה ובאחריותי להתחרפן במקומה.

אני לא חושבת שזו אחריותך להתחרפן במקומה. אחריותך להגן עליה אם היא מתחרפנת וקטנה מכדי להגן על עצמה.

אני עם עירית. היא קטנה אבל כשלא טוב לה, אני מניחה שהיא יודעת טוב מאד להראות (להשמיע? (-; ) את זה.

גם אני עם עירית. לא צריך לתקן מה שלא שבור.

היתה לי שכנה אחת בדירה הקודמת. אישה בשנות השישים לחייה, משומרת, קשה וערירית, עם עיניים קרות וקול נחמד... יום אחד כשאדון פונפון היה ממש קטון (חודשיים? ארבעה?) היא תפסה אותנו ברחוב והתחילה ללטף לו את הראש. ולא הפסיקה. ולא יצרה איתו קשר עין תוך כדי, כאילו שהיא מלטפת מפה, או גובלן. הוא אמנם לא פרץ בצווחות אבל ראיתי שלא נעים לו. אז עשיתי מעשה קצת דרסטי והתחלתי ללטף לה את הפן בתנועות קצת מכאניות, בלי לבקש רשות.
היא הזדעזעה! מה פתאום אני נוגעת בה! הורסת לה את התסרוקת! אמרתי לה: רואה? ככה תינוק מרגיש, רק שהוא עוד לא יכול לדבר. מיותר לציין שמאותו יום היא עברה לידי ברחוב כאילו אני מצורעת, נמנעת מלהיתקל במבטי.

לאנשים אחרים היתי מעירה רק בתקופה שהוא כל הזמן היה לועס את הידיים שלו. כי שמתי לב שאנשים מאוד אוהבים לגעת בידיים של תינוקות לנשק אותן וזה לא נראה לי כל כך בריא.

כיום הילד בן שנה וארבע, די חרמן, ויודע להתרפק או להתחמק בכוחות עצמו.

ומעניין לעניין -
לפני שעה קלה חיכינו, הפונפון ואני, לבת אחותי שתצא מהקייטנה. בינתיים העברנו את הזמן בנעימים בחדר משחקים ממוזג ונטוש.
פתאום נכנס בסערה לחדר ילד אחד בן ארבע בערך עם עיניים מקסימות. שותק.
התינוק ישר התחיל איתו עם קוקו ומבטים ואילו אני, אחרי שעברה פעימה נעימה של שתיקה שאלתי אותו: ילד איך קוראים לך ? הוא שתק, אבל העיניים שלו שיתפו פעולה. אמרתי: אני אנחש! נפלט לו הינהון קטן. התחלתי לנחש ולנחש, הוא עשה לא עם הראש על כל ניחוש. הפסקתי. היה שוב שקט, בני ואני שיחקנו במשהו, הילד הסתכל וחייך. ואז באו לי עוד כמה רעיונות: תומר, עומר, אופיר, אמיר....

תלכי אחורה! הפתיע אותי קול מתוק מאחורי אחד הפופים.

אופיר? לא... עומר! לא....
תומר!
כן!
יהההההה!!!!!
ואז אמרתי לו את השמות שלנו ואז אחותו נכנסה ואמא שלו באה והם הלכו והאחיינית שלי יצאה מהקייטנה ועכשיו כולם ישנים צהריים ורק אני פה יושבת, מכורה.

איזה סיפור חמוד!
אני אומרת קודם: "שלום, אני בשמת. ואיך קוראים לך?"

בשמת, גם אני בדרך כלל פותחת ככה, אבל הייתי במצברוח למשחק.....

ליטוף ראשי זרים או נגיעה בבטן שלהם בחזרה נראה לי שיקוף אפקטיבי מצוין, הפתרון האולטימטיבי, יש רק בעיה קטנה, לגעת בפן מפוחלץ של איזו גיברת זרה או ג'ל, או כרס מהבילה ורוטטת של מישהו זר - אני לא יודעת איך לומר את זה בעדינות, אתמצת זאת ב: "בעעעע". לולא נרתעתי מנגיעות בזרים מן הסתם מלכתחילה הייתי נרתעת הרבה פחות כשנוגעים בי/באקסטנציות שלי (קרי ילדָי).

אביה, מזדהה! אני פשוט לא מסוגלת...

וואו ברונית איזה אומץ! לגעת לה בפן. זה נשמע כמו משהו שמתחשק לעשות ועוצרים שם.
אני נוגעת בזרים כל הזמן. זו העבודה שלי. מדהים עד כמה כולם אוהבים אותו הדבר, מתביישים אותו הדבר, מתמוגגים אותו הדבר. אני מרגישה קירבה מאד גדולה לגוף שנכנס אלי לטיפול. לפי הקול הבוקע מהגרון ושפת הגוף אני כבר יודעת איך לגעת בהם. אפשר לומר שאם הייתי ציירת הייתי יכולה לצייר את הגוף בלי לראות אותו, רק מלראות את אופן תנועת הגוף בחדר, הכפיפה או זקיפות הקומה, סוג המבוכה הקלה, את העיניים, ואת הקול.
כיף לגעת באנשים. כולם רוצים להרגיש כמו תינוקות בני יומם שמטפלים בהם. כולם אוהבים שמן חם, אפלוליות בחדר, ומגע בוטח שלא שואל אותם מה לעשות אלא מחליט בשבילם.
כולם מעדיפים שיתחילו בשכיבה על הבטן. כך הם לא צריכים לשוחח או להיות בקשר עין. אחר כך כבר יותר קל להם, הם מסתובבים, מחייכים, נאנחים, מתנצלים שנרדמו.
חלקם הקטן מאד יתחילו לנהל שיחה, כי לא נעים להם שאני עובדת והם שוכבים. ישאלו אותי עלי, כדי שלא אעלב מהעמדה הנחותה של נותנת השירות. משבחים כל תנועה, משבחים את המקצוע, מתפעלים בקול רם מכל מיני דברים שאני ודאי עיצבתי בחדר. הכל רק שלא נרגיש מי המטפל ומי המטופל ושהם מקבלים משהו בלי להתאמץ. לאלה זה לא בושה להגיד "אם מדברים יותר מדי זה מקלקל את הטיפול". זה אישור רשמי לשתוק.
יש מי שבאים לסבול. "אני לא אוהבת את זה אבל אולי זה יעזור לי. אני שונאת שמן על הגוף משהו נורא אבל אם זה טוב אני לא אתקלח. מה זה חשוב אם זה נוח? ככה צריך לשכב לא? איך תעשי? אני זה לא משנה תגידי לי מה לעשות" (לזה מתלווה מבטא מסויים).
יש את אלה "שאלוהים יברך את הידיים שלך איזה מותק. בעלך בטח מבסוט שיהיה בריא כואב לי באמת כואב לי את מותק באמת זהו גמרנו אפשר לקום? אחחח, קמים שבורים. לא שווה כלום הגוף שלי ככה זה החיים מותק תהנו שאתם צעירים" (ב' דגושה בשבורים וגם מבטא.)
ויש את אלה ששותקים ונותנים לעבוד. מה לעבוד? נותנים לרקוד, לרחף, להינשא על גבי החיבור הזה של נוגע וננגע. של מטפל ומטופל. קשר שנמצא הרחק מעבר למגע חברי, או מגע מיני. ואז, מי מטפל ומי מטופל? דרך גופו השוכב תחת ידי אני מקבלת טיפול. הגוף נע, מתנקה, מתרפה, מתרפא. נעים לגעת באנשים. וטוב ובריא.
(גילה זה היה בשבילך

)