ילדה מפלרטטת ומציקה

[אום_בתאל*]

מה לעשות?

בתי צמאה צמא בלתי נדלה לתשומת לב ומגע.
היא בת 5 ויש לה אח גדול ואחות קטנה.
יש לה סף כאב די נמוך, ופתיל קצר. היא בוכה המון מכל דבר.
מבקשת הרבה עיסויים ומקבלת פחות ממה שהיתה רוצה, אבל גם אני יוזמת.
בכדי לאזן אוסיף שהיא גם יצירתית, מעסיקה את עצמה ויש לה חברים.

היא מעדיפה לשבת על אנשים מבוגרים ולא על כסאות גם אם לא נוח ולא רוצים. מגע מגע מגע....
הרבה פעמים ההתקרבות שלה או המשחק שהיא יוצרת בכדי להתקרב מורכב גם או רק מהצקות כמו לדוגמא התנדנדות מכאיבה או נגיעות בפנים. לי היא נישקה על הפה בצורה שלא נותנת לנשום עד שהצלחתי להסביר לה למה זה מפריע ואיפה ואיך מותר לה לנשק.
עם מבוגרים אחרים מאבא ואמא זה מלווה בצחוקים רמים והתפתלויות שמזכירים לי בת 15 שמנסה למשוך תשומת לב של מלך הכתה. לא קול צחוק של ילדים שאני מכירה, וגם לא הצחוק הרגיל שלה.

עד כה לא הצלחתי להעביר לה שזה לא נעים ואף מרחיק ויוצר דחיה. היא חושבת שזאת התנהגות חמודה.
הדחיות הללו פוגעות בה ומגבירות את הצורך, אז היא מנסה שוב.

אבא שלה מוסיף שזו תוצאה של ההתנהגות שלנו כנראה, כי בגן למשל זה לא קיים.

איך לעזור לה לצאת מהתבנית הזאת?

[אני*]

אני ממליצה מכל הלב להיות עם יועצת מגישת שפר. אפשר להכנס לאתר שלהם, חפשי בגוגל: מרכז שפר, יש שם רשימה של יועצות ברחבי הארץ. אין לי מילים לתאר כמה שמחה וטוב הכניסה השיטה הזו לחיים שלנו. הקשר שלי עם הילדים ניצל ועלה לרמה אחרת לגמרי, מכבד מאוד, מלא בהסתכלות של עין טובה עליהם ובכלל(גם עם בן זוגי הדברים התחזקו פלאים..) כדאי מאוד לברר!

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

יש לה חסך עמוק.
הדרך היחידה לרפא את זה זה לתת לה. לא להדחיק את זה...

[אם_אחרת*]

הדרך היחידה לרפא את זה זה לתת לה
כאם לילדה עם תופעות דומות, אני חולקת עליך. בדיאדה הזו גם ההורה נמצא. אם זה לא נעים לו, אז הוא לא אמור לספוג את זה. איזה מן מסר זה מעביר לילדה? הבת שלי ישנה איתי מחובקת וזה לא מפריע לי. אבל כשבכל רגע ביום נוגעים בי, בעיקר בחום הזה, אז כן- זה מאוד לא נעים לי. אפילו שזו הבת שלי. והיא כבר לא קטנה, אז לא נוח לי שהיא תשב עלי. מה שכן, אני מסכימה ש הדחיות הללו פוגעות בה ומגבירות את הצורך .
תודה לפותחת הדף ואשמח להתייחסויות נוספות.

[אום_בתאל*]

כדי לחדד את הנקודה של ה'פלירטוט' אוסיף שזוהי התנהגות שמאוד לא אופיינית לי או לאביה. כלומר שאין דוגמא כזו בבית. ואין טלוויזיה.

מפחיד אותי לחשוב שבגיל יותר מבוגר היא אולי תשתמש במין כדי לאסוף פרורי חיבה.

היא לא מתנהגת ככה כל הזמן, ואף פעם לא עם ילדים.
עם ילדים בוגרים ממנה בכמה שנים קיים הקו של ההצקה אך ללא הפלירטוט.

תודה על התגובות.

[פלוניתה*]

אני הייתי מציעה שני דברים, אחד שתנסו לשבת איתה, לחשוב מה הייתה רוצה ולהכין לו"ז. לדוגמא, כמה זצן מסז' ובאילו זמנים היא תקבל. זה יוצר ודאות וביטחון מצידה ללא תחושת האינסופיות והשאיבה שבהיענות הספונטנית או הסירוב הספונטני. ככה הדחיה היא לא דחיה, אלא אמירה, את זוכרת שקבענו לחצי שעה היום בערב? מאוד חשוב שמה שאתם קובעים איתה יהיה נוח עבורכם ושתוכלו לעמוד בו לאורך זמן. עוד דבר, זה שאם קובעים לו"ז בסיסי לא להפוך אותו למנוף לענישה כשהיא עושה משהו לא טוב מבחינתכם כי אז זה שולל את כל הבסיס הבטוח. לא משנה מה עשית היום, אנחנו עושים את הזמן שלנו ביחד. בהתחלה אולי זה קשה, אבל עם הזמן זה הופך להיות יותר טבעי ורגוע.
דבר שני שהייתי מציעה זה עבודה שבה יש דגש על הגוף. הכי הכי רכיבה טיפולית. זה אחד הכלים הכי משמעותיים לעבודה עם ילדים וזה מעניק להם ביטחון שהופך אותם לפחות ממוקדים בסביבה ויותר ממוקדים בתחושות שלהם. זה מתחיל ממיקוד וריכוז בעבודה עם החיה והופך למוקד בגוף, באיזון ובהרמוניה, שסביבו נוצר גרעין של ביטחון. כל ילד חווה את גופו וביחד עם זה את הרגשות התחושות וההבנות שלו דרך ההורים, ככל שהוא נעשה ער ועובד עם הגוף שלו ונהנה מזה בלי קשר להצלחה שאחרים מגדירים או לכמה הם חושבים שהוא יפה, ככה הוא פחות נתלה ושואב מהסביבה.
לא הייתי עושה טיפול באמצעות בע"ח כי זה יכול בקלות דווקא לפספס את המטרה הזו.

[תזמורת_הים*]

חשבתם לבדוק כיוון של בעייה בויסות החושי?

[אחת*]

חשבתם לבדוק כיוון של בעייה בויסות החושי?

גם לי זה עבר בראש ולדעתי זו לא רק השערה, סביר שזה זה. היא צריכה, נואשת זועקת למגע כי הגוף שלה פיזית מתחרפן בלי זה.

היא משתמשת ביכולות שהיא מצאה לנכון לאפשר לעצמה לקבל עוד מגע (ילדים אחרים משתמשים באלימות למשל ועוד).

[עירית_לוי]

שלום אום בתאל

גם אני מצטרפת להצעה לבחון את העניין החושי, קודם כל, ולתמוך בה דרך פתרונות רלוונטיים אם אכן ישנה בעיה.

שנית, אני מאמינה שאפשר גם לתמוך בה באמצעות ההתייחסות שלכם אליה ואל ההתנהגות שלה. אפשר לבדוק מה ואם ניתן לשנות שם.
לפני שאוכל להציע הצעות קונקרטיות, אני אשמח לקצת יותר מידע. לכן, אם תוכלי לפרט - כיצד כל אחד מכם מגיב אליה בכל מיני סיטואציות ביום יום, גם מבחינת מה אתם אומרים וגם מבחינת טון הדיבור, ה"מנגינה", ומה שאתם משדרים. כמה שיותר דוגמאות שאת יכולה לתת.

[שביל_בצד*]

קודם כל מזכירה שהיא בת 5, זה גיל שעדיין מאוד זקוקים למגע- חיבוקים, ליטופים וכו'
אבל עם זאת- אם היא מספיק ורבלית, אפשר לנסות אולי להעניק לה אהבה גם במילים ובמחוות אחרות: לומר לה כמה אוהבים אוהבים אותה, להזמין אותה לשבת עלי ל5 דקות (בהנחה שהיא מבינה בערך את משמעות הזמן הזה או מסוגלת לקרוא קצת שעון מחוגים: עד שהמחוג הגדול מגיע ל--), להכין לה אוכל שהיא אוהבת במיוחד, לחייך אליה הרבה.
אתם עושים את כל אלה? איך היא מרגישה עם זה?

[אמא_אחת*]

בתיאור שלך הזכרת לי את הבת שלי היא גם בת חמש ומגיל צעיר מאוד תחושתית ממששת הכל, נצמדת, מלטפת, נשענת רוצה לשבת עלינו למשש לנו את הבגדים. בקיץ זה ממש יכול לשגע, בחצי שנה האחרונה זה מאוד השתפר בעקבות טיפולים של ריפוי בעיסוק בהתפתחות הילד. המרפאה בעיסוק בודקת לה פרופיל סנסורי ונותנת תרגילים. הבת שלי גם מאוד רגישה לרעשים, אור חזק, ריחות וטעמים. אנחנו גם עושים לה רפלקסולוגיה. אני חושבת שמה שעוד עזר הוא טיפולים של. קלינאית תקשורת שעוזרים לה לבטא את. עצמה מילולית.
ראיתי שהקטע של פילרטוט אצלה קורה בעיקר עם אנשים מסויימים שמעוררים אצלה את זה ע״י תשומת לב מוגזמת, השתוללות איתה, חיבוקים ונשיקות מוגזמים וביקשתי מהם להפסיק עם זה לא תמיד הם מצליחים כי זאת האינטראקציה שלהם עם ילדים. בהצלחה צריך הרבה סבלנות.

[אום_בתאל*]

תודה על התגובות. בודקת. אחזור עם מידע נוסף.

[לי_אורה*]

גם אני חושבת שאם יש צורך חזק - לא כדאי להילחם איתו, זה לא יעזור ורק יחריף אותו.
במקום זה אפשר לשאול אותה וגם לראות לפי התגובות שלה:
איזה סוג של מגע היא אוהבת? חזק או עדין ומרפרף
איפה היא אוהבת מגע? בראש? בגב? על הידיים? וכו'
נאמר שהיא אוהבת מגע חזק, אפשר לספק לה אותו בדרכים שונות: לאחר האמבטיה לשפשף לה את הגוף עם המגבת, לעטוף אותה בשמיכה ולגלגל וכו'.
אם היא אוהבת מגע עדין ומרפרף - לעשות לה הרבה נעים בגב, גירודים עדינים וליטופים וכו'.

ואם את חוששת מהעתיד, עדיף לתת לה עכשיו המווווווווווון מגע בדרכים שונות:
משחקים שונים שכרוכים במגע כגון: ציורים על הגב והיא צריכה לנחש מה ציירת
כתיבה על הגב
מסג'ים הדדיים (היא גם אוהבת לגעת או מעדיפה שיגעו בה)?
רפלקסולוגיה
ואולי היא גם אוהבת פעילות כגון ריקוד, התעמלות וכו'.

וכמובן, המוווון חיבוקים וליטופים ונשיקות ולומר לה כל הזמן כמה היא נפלאה וכמה את אוהבת אותה. וכן, תני לה לשבת עליך כמה שהיא רוצה. אבל כמובן רק בתנאי שמבפנים את לא מתנגדת לזה. היא תרגיש. נסי לעשות דברים שיהיו נעימים לשתיכן.

[אום_בתאל*]

אני מטפלת במגע, אז אפשר לומר שהסנדלר הולך יחף

אענה לכולכן בבת אחת:

קודם כל הפנמתי:
אתמול יזמתי על הבוקר עיסוי, והיא מאוד שמחה, והייתי קשובה לרצונותיה, אבל עם הפסקות פיפי של הקטנה...
ואז, בזמן שעיסיתי את הילדים האחרים, הוא עיסתה אותי...היה בוקר כייפי!
מזה שנים שהיא אוהבת מגע: לתת וגם לקבל, ויודעת להגדיר היטב את העדפותיה. והיא מעסה נפלא!

חייבת לציין שהיא מבקשת לאחרונה די הרבה פעמים להיות לבד עם אמא וזה לא יוצא
מסקנה: זה חייב לעלות בסדר העדיפויות המשפחתי.

אנחנו גרים באירופה למספר שנים ואין לי מושג איך מאבחנים פה בעייה בויסות החושי. אצטרך לברר.

יש לנו בכפר חוות סוסים שמציעה חוג שנתי נחמד מאוד במחיר מופקע. אין רכיבה טיפולית.
אני הולכת עם הילדים לשם לעיתים קרובות, וממצב של פחד מסוסים ומחיות בכלל בתחילת השנה,
היא הגיעה לליטוף חופשי של חיות בכלל(!!!!) חוץ מטיגריסים...
ולקראת סוף השנה אירגנתי לה שעור רכיבה, והיא למדה לדהור טרוט תוך שלושים דקות.
מובן ששעור אחד לא מספיק.
השאלה הנשאלת היא האם לרכיבה בפני עצמה יש ערך תרפויטי (פה זה כולל גם טיפול בסוס לפני ואחרי השעור)?
היא מאוד רוצה ואביה מתנגד. הפניה למאמרים תוכל לעזור.

אני אוהבת לדבר וגם לגעת, ומבטאת את אהבתי אליה בדיבור ובמגע, וגם יוזמת זאת, כולל ישיבה עלי.
כלומר לא רק נענית לצורך שלה, אלא משתדלת להגיע לפניו.
אבל יש שלושה ילדים, ולא רק אחת... צריך להתחלק...

אם היא נכנסת להסטריה של בכי וצרחות בגלל לא משנה מה, וכלום לא עוזר, אני באיזה שהוא שלב דורשת ממנה להתרחק כי אחרת אני עלולה להשתגע ולהכות אותה.

מה אני מנסה בכדי להרגיע?
דיבור, שאלות על מנת לברר מה הבעיה, שיקוף, חיבוקים.
אבל אני מתקשה עם הזמן ונאטמת ואז היא יכולה להשתרך בעקבותי צורחת ובוכה.
אם היא ממשיכה דקות ארוכות אני מתחרפנת, ולא יכולה להכיל יותר, ועלולה לפגוע בה ,ולכן חשוב לי לדרוש את המרחק הפיזי.
אבא שלה במקרים כאלה מילולי ולעולם אינו מכה, מנסה לברר, ואם אין עם מי לדבר הוא שולח אותה לחדרה.

זה נותן קצה חוט?

אני שמה לב שהיא מודדת את מקומה ללא הרף:
מי קיבל יותר מהעוגה, למי קראו יותר סיפורים 'שלו' =שהוא בחר, וכד'
כלומר, את מי אמא יותר אוהבת.
אני אישית משתדלת להוציא את המילה 'הכי' מהלקסיקון שלי בכדי לבטל את העניין התחרותי.

[גל_הגלגל*]

כתבו דברים מאוד יפים פה בעניין המגע
אני אגיב רק על הפסקה האחרונה שכתבת-
אני מטפלת בילדים והדפוס הזה מאוד חזק אצל רבים
מבחינתי, למדתי שהדרך היחידה שבאמת מטפלת בזה היא להתחיל דיון על מה זה אומר, מי קיבל יותר.. אבל מין דיון לימודי כזה בטון מתעניין באמת ותהיה משותפת והעלאת רעיונות גם מצידי, אבל תמיד בכיוון שהילדה תדבר כמה שיותר על איך היא קוראת את הסיטואציה. איך זה מתפרש מבחינתה, כשהיא מקבלת משהו שנייה ולא ראשונה. בשיחות האלה אני יכולה לנסות לטפטף רמיזות אם אני חושבת שיש צורה יותר נכונה לחשוב על הנושא, אבל אני בשום אופן לא קובעת "אוקי, אבל את מבינה שזה בעצם ככה וככה...?"
אני פשוט מושכת ומושכת את השיחה כמה שאני יכולה בצורה לא משעממת, שתגרום לה לעבור את כל המעגל ולהגיע למסקנות בעצמה
עשינו את השיחות האלה כבר מספר פעמים, אל מסקנות ברורות היא הגיעה רק פעמיים מתוכן, אבל זה בכל זאת מרגיש שזה ממש מאפשר לה להרפות מהבחינה הבלתי פוסקת הזאת איך היא ראשונה ולפני כולם או מי עקף אותה ואיך... השיחות על זה ממש מרגיעות את הסיטואציה גם בזמן שהיא מתרחשת..
שאלות שאני מתחילה איתן לדוגמא- "אוף אבל עופר קיבל יותר!!!" "אוי, אז מה עשיתי בעצם, כשנתתי לו יותר?" אני משתדל להתחיל מאוד פתוח, שהיא תמלא את החסר ולא רק תזרום עם מה שאני אמרתי בהתחלה. ואז ברגע שהיא אומרת מילה קובעת כמו "מעצבנת" "אוהבת" או משהו בסגנון אני זורמת על זה. "מה, זה נראה שאני עושה את זה בשביל לעצבן?" / "כשחילקתי לעופר יותר עוגה זה היה מתוך יותר אהבה כלפיו?"
אני לא מפחדת לעודד את הכיוון מחשבה הזה, כביכול, כי את האבולוציה הרעיונית היא עושה בעצמה בכל מקרה.. אני מקשיבה ומקשיבה ומקשיבה עד שכל הבלון הרגשי הזה יוצא בצורת דיבורים והסברים במקום בהתבכיינות
לפעמים זה נראה שאין התפתחות שם אבל עצם זה שהיא פשוט הסבירה את עצמה עד הירגעות עושה בה משהו, וזה השפעה שמורגשת בפעם הבאה שזה קורה
וגם שלך יותר גדולה מהילדה שאני מטפלת בה, אני מניחה שכבר יש בה קצת יותר התבוננות עצמית והסקת מסקנות..

בקיצור, לראייתי גם כשאנחנו מוציאים מילה מסויימת מהלקסיקון היא לא נעלמת. במקרה הטוב הילד פשוט משתמש בה בעצמו כי הוא כבר מכיר אותה, רק שאז הוא ממש מתעקש עליה כי הוא לא מבין למה אנחנו נמנעים מלהבין מושג כל כך פשוט
במקרה הרע הוא נהיה מתוסכל כי הוא מרגיש צורך לבטא משהו שאף אחד לא נותן לו מילה בשבילו, ומעמידים פני תמים בכל הנוגע להרגשה הזאת
אבל היא שם. והוא מעוצבן. אז לפחות שיגיד את זה כאילו זה לא נורא בכלל, והוא ישתעמם מהעמדה הזאת לבסוף..

[אום_בתאל*]

תודה גל הגלגל .
נעשה!

[אום_בתאל*]

עבר יום די טוב. רק עם התקף זעם אחד או שנים, די קצרים. נראה לי שהיא חשה שהיא חשובה לי גם אם דעותינו שונות.
הקפדתי ללכת לקראתה ככל שיכולתי, בלי לרמוס יותר מדי את אחיה ואחותה.

השיחות והדיונים, כלומר פתיחה ושיקוף, עוזרים לשתינו.

עירית לוי
האם תוכלי לשאול אותי שאלות מנחות?

[אום_בתאל*]

תודה לכל אחת מכן:

אני -אברר על גישת שפר.

הקוסמת מארץ עוץ -גם אני חשה שיש לה חסך עמוק. מאין? ויותר חשוב: איך למלא?

אם אחרת? -אני מסכימה גם אתך. כי שאני מגיעה לרוויה אני נאטמת. קשה לי להשאר פתוחה אליה.

פלוניתה - יזמתי עיסויים שהתקבלו בשמחה והביאו טוב. עניין הלו''ז עדין לא נכנס... מסכימה שענישה דרך מניעת העיסוי או הבילוי המשותף מחבל בתהליך.
על רכיבה טיפולית עניתי לך קודם, וגם שאלתי . אשמח לתשובה אם מתאפשר לך.

תזמורת הים , אחת - בעייה בויסות החושי? חשבתי שזהו זה, אבל מקריאת הקריטריונים נראה לי שכל אחד סובל מזה..., ולה ספציפית יש מאפיינים בודדים בלבד מכל הרשימה הארוכה.

עירית לוי - יש לי בלאק אאוט... אנא הנחי אותי.

שביל בצד - אני עושה ממילא מה שהמלצת. כי שה מרגיש לי נכון. זה פשוט לא מספיק

אמא אחת - הפילרטוט אצלה קורה בעיקר עם חברים ומשפחה ולא בגלל תשומת לב מוגזמת, השתוללות איתה, או חיבוקים ונשיקות מוגזמים מצידם, אלא להערכתי כי היא חשה בטוחה יחסית בחברתם.

לי אורה - אני עושה כך כבר שנים, לגעת, לשאול. והיא עונה ומראה. וכמובן חיבוקים ליטופים ונשיקות, ושידור אהבה מילולי גופני ומחשבתי. כי אני באמת אוהבת אותה! רק שכל זה לא מספיק לה. מין רעב עצום.
המשחקים השונים שכרוכים במגע הם רעיון מצויין!

הערה:
אנחנו די מבודדים כרגע כי כל העולם בחופשה במרחקים, כך שעניין ה'פלירטוטים' לא מתבטא בימים האחרונים.

ושוב, תודה רבה. אני חשה פחות בודדה.

[עירית_לוי]

האם תוכלי לשאול אותי שאלות מנחות?

כמובן.
תראי, ההתנהגות הזאת של בתך - זו שאת מכנה "פלרטטנית" - עולה כצורך מסויים. היא מנסה, מן הסתם לא באופן מודע, להשיג משהו באמצעותה.
אני מניחה שמדובר במענה לצורך תחושתי-פיזי ואולי גם במענה לצורך רגשי.
מה שחשוב זה להגיב אל ההתנהגות הזאת באופן "הנכון". כלומר גם באופן שיכוון אותה להתנהגות חברתית בונה ולא הרסנית עבורה כאדם, וגם באופן שיבנה את הערך העצמי שלה ולא יחליש אותו, ומן הסתם גם באופן שייתן מענה לאותו צורך שלה. וממה שהבנתי ממך - לזה את מכוונת.

מה שאני מנסה לשים עליו את האצבע זה על ההתייחסות שלך להתנהגות שלה. גם על ההתייחסות הגלויה, הנראית לעין, זו שעל פני השטח, וגם על ההתייחסות הסמויה, זו שלא ערים אליה, או שכן ערים אליה אבל מנסים לא להראות - אבל היא משודרת ומורגשת. לשני הרבדים הללו של ההתייחסות יש השפעה.

למשל - אם ברקע קיימת שיפוטיות שלך אליה ואל הפלרטטנות שלה, ובוז, ורתיעה, נרצה או לא נרצה - היא חשה בכך. כלומר, מה שקורה זה שהניסיון ללמד אותה התנהגות חברתית נכונה - יוצר "על הדרך" גם פגיעה בדימוי העצמי שלה. אני לא אומרת שזה כך אצלכם, אוקיי? אני נותנת לך דוגמא של התייחסות הורית וההשפעה שלה על הילד על מנת שבהמשך את תזהי את ההתייחסות שיש אצלכם.

עכשיו, כדי לשנות משהו בהתייחסות שלנו צריך להתחיל מ להכיר בו: להביט באומץ ובכנות על מה שיש, על מה שיש כנקודת מוצא. לתת לו להיות, ומשם להתחיל לנוע.
אם ניקח את הדוגמא שנתתי, אז יכול להיות שאחת המסקנות שם תהיה שכרגע, בטווח המיידי, הכי נכון לך לתת לבת שלך להיות לחלוטין מי שהיא ללא כל שיפוט. במקרה כזה הנקודה שצריך להתחיל ממנה היא דווקא זיהוי ואיתור של כל ההתנגדויות המודעות והלא מודעות שיש לך כלפיה. זו רק דוגמא, כאמור. העיקרון שמנחה אותי כאן הוא שאם את רוצה לשנות פרמטר מסויים בהתנהלות שלך כלפיה, את צריכה קודם כל להבחין בו ולהכיר בו. לשם אני מציעה לכוון.

במאמר מוסגר: כאשר נכנסים לשיחה מסוג כזה - שיחה שמנסה להגדיר ולתאר את ההתייחסות של ההורה ואת השפעתה על הילדים - חשוב מאוד לשמור על הֵקשר שהוא לא שיפוטי. אנחנו לא לא-בסדר בגלל איך שאנחנו מתייחסים לילדים שלנו. אנחנו בני אדם עם הרבה רצון טוב ועם מנגנונים אוטומטיים ועם פחדים ועם מטען משלנו. וגם אם אנו מגלים דברים מסויימים בעצמנו שאנחנו רוצים לשנות - חשוב לעשות את זה מתוך נקודת מבט של חמלה ורכות והבנה כלפי עצמנו. זו נקודה שגם אם מודעים אליה אפשר בקלות לאחר זמן מה "לזלוג" בלי לשים לב לשיפוטיות ולרגשות אשמה, מודעים יותר או פחות. זה משהו לשים לב אליו ברקע של השיחה הזאת.

ולכן,
מה שאני מציעה לך לבחון בשלב ראשון זה את הדרך שבה את מגיבה אל ההתנהגות הפלרטטנית שלה:

עם מבוגרים אחרים מאבא ואמא זה מלווה בצחוקים רמים והתפתלויות שמזכירים לי בת 15 שמנסה למשוך תשומת לב של מלך הכתה. לא קול צחוק של ילדים שאני מכירה, וגם לא הצחוק הרגיל שלה.

מה את באמת חושבת עליה כשהיא מתנהגת כך?
מה את מרגישה כשהיא מתנהגת כך?
מה את מרגישה אבל לא אומרת?
מה השיפוטים שעולים לך מול זה?
מה את כן אומרת לה? באילו מילים בדיוק את משתמשת?
מהו הטון שאת משתמשת בו?
מהם הפחדים שמציפים אותך מול ההתנהגות הזו שלה (ומן הסתם משפיעים על אופן התגובה)?
אם (תיאורטית) היינו שואלים אותה מה אמא משדרת לה - מה היא היתה אומרת? כלומר, מה לדעתך היא חווה מכיוונך בעניין הזה?

אני מקווה שאלה הן השאלות המנחות שהתכוונת אליהן, ושהן יוכלו לפתוח לך איזשהו פתח. תנסי לענות עליהן, ואני מזכירה - ללא גלישה להלקאה עצמית . אין בהתייחסות שלך שום דבר שהוא לא בסדר. יש הרבה כוונות טובות, ואפשר לבדוק מה ואם אפשר לדייק באותה התייחסות.

[סאלי_תדמור*]

שלום לך @} ותודה שהזמנת אותי

לא היתי פה כמה ימים, ועכשיו אני איתך. בינתיים עירית כבר כתבה לך דברים נפלאים שהם די דומים לאיך שאני חושבת על הנושא. כמו זה:

אפשר לבדוק מה ואם אפשר לדייק באותה התייחסות
בתפיסה שלי אנחנו יוצרים את רוב הבעיות של הילדים שלנו. אנחנו לא תמיד יוצרים את המצב שלהם (לפעמים הוא ביולוגי, גנטי....) אבל אנחנו יוצרים את זה שזו בעיה. הבעיה היא התפיסה שלנו אותם, המשמעות שאנחנו נותנים לאיך שהם, הפחדים שלנו, הכעס שלנו עליהם ועל עצמנו. לפעמים אנחנו יוצרים את הבעיה בדרך עקיפה יותר - דרך ההתיחסות שלנו לנושאים בחיינו, לעצמנו, לאנשים אחרים. ללא ספק קורה אצלה משהו שכדאי להתייחס אליו מין רעב עצום

אלו חדשות טובות מאוד. כי לא משנה מה המצב של הילד - עבודה שלנו על התפיסה שלנו אותו (ןהרגשות שלנו) יכולה לשנות באופן דרמטי את הכל: את התחושה שלנו איתו, את התחושה שלו בחיים, ובסופו של דבר, הרבה מאוד פעמים, גם את המצב עצמו (בדוגמא שלך זה הפלרטטנות, במצבים אחרים זה כל דבר אחר, דחיינות, חוסר ארגון, חוסר ריכוז, חוסר כישורים חברתיים, יכולות מוטוריות לא מפותחות...). אני קוראת בין השורות את זה שאת לא אוהבת את הפלרטוט הזה, וזה הדבק שמקבע את הכל במקומו. מונע מההתפתחות הטבעית שלה לפתור את זה ולהתקדם הלאה משם.

הצעות ספציפיות לתת הרבה מגע (תמיד טוב... ) קיבלת וקיבלת הצעות טובות. אז את זה אפשר לעשות וזה עוזר קצת. זה לא יפתור את הכל כי כמו שכתבת בגן היא לא ככה (נפלא!). היא ככה בעיקר איתכם אז זה כן קשור לקשר שלכם (שוב, חדשות מעולות). הטיפול שורש שאני מציעה הוא עבודה אישית שלך בלי שום קשר אליה, על הנושאים הכואבים שעולים לך בתחום הזה (היא הטריגר). גם באירופה יש בהרבה מקומות מרכזים שבהם מלמדים את השיטה שאני אוהבת מאוד לעבוד איתה (גם לעצמי ולגבי הילדים הפרטיים שלי... גם עם אנשים) נקראת Focusing (התמקדות בעברית) ואולי תוכלי להצטרף לקבוצה, וגם יש קורסים טלפוניים נפלאים (אני משתתפת כל כמה חודשים) - פרטים באתר של ann]אן וייזר קורנל weiser cornell[/po].htm שהם אולי לא הכי זולים אבל טובים מאוד וזה יעזור לעוד המון דברים.

בהצלחה, נשמע לי שאת לגמרי בכוון!

[אום_בתאל*]

אני אענה על השאלות:

היא מתיישבת על חבר טוב מאוד של המשפחה,שקשה לו להגיד לא או לשים גבולות, ודי מהר מגיעים הקפיצות והצחוקים
(אבל גם עם הדוד יש תהליך דומה, רק שהדוד מבקש ממני שלא להתערב, ומסתדר בעצמו עם מה שקורה)

מה את באמת חושבת עליה כשהיא מתנהגת כך? אני חושבת ''או-או, הנה זה מתחיל'',
מה את מרגישה כשהיא מתנהגת כך? דחיה, זה צד בה שאני לא אוהבת, ועצוב לי עליה שהיא בכזה רעב רגשי וגופני.
מה את מרגישה אבל לא אומרת? אני נזכרת בסיפורים עלי כילדה שמחבקת את המורה, שמסבירה לאמי שזה מראה על צמא למגע, מרגישה עצב כי מה שאני נותנת לא מספיק, ושההיסטוריה חוזרת. הורי נפתחו למגע בעקבות התובנה הזו.
מה השיפוטים שעולים לך מול זה? לא מבינה מה את שואלת. מה זה שיפוט?
מה את כן אומרת לה? באילו מילים בדיוק את משתמשת? ''די להכאיב'' או ''מספיק'' או '' יותר בעדינות'' או '' בואי אלי'' (בציון שמה, כמובן, והכל מתייחס להצקה ולא לפלירטוט שאינני יודעת איך להסביר לה מהו ומה הבעייתיות בו)
מהו הטון שאת משתמשת בו? מעט רם, ענייני, לעיתים כעוס מעט.
מהם הפחדים שמציפים אותך מול ההתנהגות הזו שלה (ומן הסתם משפיעים על אופן התגובה)? פחד שהאנשים האלה לא יאהבו אותה, שהיא תפגע מדחיה של המבוגר, שהחבר ירגיש אי נוחות בחברתה, וגם פחד מהעתיד הרחוק שכבר פרטתי , של שימוש בגוף 'לקנות' אהבה.
אם (תיאורטית) היינו שואלים אותה מה אמא משדרת לה - מה היא היתה אומרת? כלומר, מה לדעתך היא חווה מכיוונך בעניין הזה? שאמא כועסת עליה, מאוכזבת ממנה

לאן ממשיכים מכאן?

רוצה לציין שבימים האחרונים עיסיתי אותה להנאתנו המשותפת, ובמקביל יש הדרדרות חדה או רגרסיה בהתנהגותה במשך היום: היא בוכה וצורחת הרבה יותר מכרגיל, ומנסה להשיג דברים מאיתנו ההורים על ידי כך, וגם נכנסת להתקפי בכי וצרחות שבהם אין עם מי לדבר במשך זמן ממושך,למשל בהתעוררות.

אנחנו נוסעים הלילה לחופשה משפחתית של שבועיים. אפרט יותר כשנחזור.
תודה.

[עירית_לוי]

לאן ממשיכים מכאן?

אני חושבת שעל מנת להתחיל להניע שינוי כדאי לעשות שני דברים -

האחד הוא לטפל בפן הפיזי-תחושי, ולדאוג לתת מענה מספֵּק לצורך במגע. שזה משהו שהתחלת לעשות. הייתי מרחיבה ומעמיקה את החשיבה על דרכים לטפל בזה.
אולי את היא לא היחידה שצריכה לתת מענה לצרכים החושיים הללו? אולי היא זקוקה לדברים נוספים בתחום הזה? אולי לאנשי מקצוע אחרים?
נראה לי שחבל לא לנסות. חבל להמשיך את התסכול שלה ושלכם. שלא לדבר על העצב והאשמה שעולה בך מול המחשבה שמה שאת נותנת הוא לא מספיק. אני בטוחה שאת אמא נהדרת ומסורה שנותנת כמיטב יכולתה.
(אני לא מבינה בזה מספיק, יש כאן באתר הרבה אנשים שכן. שווה להתייעץ. שווה לבדוק. ממליצה לך להזמין את תמרוש רוש להכנס לכאן).

הדבר השני הוא לעבוד על שינוי ההתייחסות. כאמור - אני מאמינה שלהתייחסות שלכם אליה יש השפעה גדולה.
מתוך מה שכתבת אפשר לראות שההתייחסות הנוכחית שלך כוללת כעס, אכזבה, ביקורת ואי-קבלה (אגב, במונח "שיפוטים" התכוונתי למחשבות ביקורתיות שעולות אצלך ביחס לבתך).

הצעד הראשון החשוב הוא להקפיד שאת עצמך לא תשפטי את עצמך על הכעס והאכזבה שעולים בך מול בתך. זה טבעי ואפשר להבין אותך. את בנאדם . זה עולה בך באופן אוטומטי, כלומר, את לא בוחרת את זה, ואני בטוחה שזה היה קורה לכל הורה אחר שהיה ניצב במקומך. אם תישארי עם האכזבה שלך מעצמך ביחס לאכזבה שלך ממנה - את יוצרת לופ. ממקום כזה יהיה לך מאוד קשה ליצור שינוי בהתייחסות שלך כלפיה.

לכן, חשוב שתשימי לב לרגשות אשמה ולהלקאה עצמית, ואם וכאשר יעלו כאלה כדאי לעבוד איתם, לעצור אותם ולא להישאב אליהם. זה לא קל כי למרות שאלה הם רגשות לא נעימים, הם מאוד ממכרים.
הם ממכרים משום שהם נותנים תחושה אשלייתית ש"הנה אני כן עושה משהו עם ההתייחסות שלי לבת שלי. אני נותנת לעצמי על הראש" . זו מלכודת שכולנו נופלים אליה. אם תרצי נוכל לעבוד על שחרור מרגשות האשמה כאן ביחד.

הצעד השני הוא לעבוד באופן ישיר על שינוי ההתייחסות וליצור מצב שיש בו יותר קבלה, הכלה וסובלנות שלך כלפיה.
מה שמאוד מקל להתחיל איתו - זה להתחבר לרגש של חמלה (חמלה, ולא רחמים). חמלה שלך כלפיי בתך, חמלה שלך ביחס למצב בו היא נמצאת. חמלה ביחס לצורך שלה לחוש אהובה ורצויה. זה אומר להכנס לנעליים שלה. ממש ממש להבין לליבה. להתחבר למניעים הרגשיים העמוקים שמפעילים אותה וגורמים לה להתנהג כך.

חמלה יכולה לעזור לזכור שהיא לא עושה את זה מכוונה רעה או כי היא לא-בסדר או כי היא חסרת רגישות (זה משהו שקל לשכוח מול התנהגות שמרגיזה אותנו) - אלא שהיא עושה את זה כי זו כרגע הדרך שלה לבקש אהבה ותשומת לב.

זה דבר שצריך לתרגל אותו ולהתכַּוונן אליו. "המשקפיים" שמתלבשים לך באופן אוטומטי על העיניים כשאת מביטה בבתך מתנהגת כך מספרים לך על התנהגות פלרטטנית, מעיקה ומרגיזה. ואילו האתגר הוא לתרגל החלפה של המשקפיים הרגילים למשקפיים שיש בהם חמלה ושרואים את הצורך והמניע העמוק שלה.

כדי ליצור כזאת כוונה את יכולה לנסות את הדבר הבא -
לשאול את עצמך כל בוקר מחדש: "האם אני מסכימה להביט היום על ביתי מבעד למשקפיים של חמלה ואהבה?"
ובזמן אמת, כאשר את תופסת את עצמך כועסת על ההתנהגות שלה – את יכולה לשאול: "האם אני מסכימה להביט כעת על ביתי מבעד למשקפיים של חמלה ואהבה?"

הרעיון הוא שמותר לך לענות על שתי השאלות הללו ב'כן' או 'לא'. את נותנת לתשובה האותנטית לעלות מתוכך. את לא מכוונת את עצמך בכוח לומר 'כן'. מה שהטכניקה הזאת מאפשרת זה תהליך מדורג של יצירת הסכמה, שהוא מאוד יעיל ביצירת שינוי פנימי. ההסכמה תנבע ממך ברגע הנכון, כאשר את תבשילי לכך, כלומר כאשר את תהיי באמת ובתמים בשלה להחליף את המשקפיים ולא רגע לפני כן. גישה כזאת מבטיחה לך שינוי אמיתי ולא רק "קוסמטי". כאשר יגיע 'כן' הוא יהיה אכן 'כן'.

זה צעד ראשון להתחיל ממנו.
כמובן שניתן לאחר מכן להמשיך ולהעמיק את העבודה על זה עוד ועוד.
אם זה כיוון שמדבר אליך אשמח להיות כאן ולנסות לעזור.

[אום_בתאל*]

עירית לוי ,
תודה רבה על התשובה המפורטת. יש לי כיוון ברור יותר על עבודה פנימית שלי בהקשר לבתי , לאישי, לשאר הילדים ובכלל.

אני מקצרת בכתיבה כי אני מקלידה לאט, אבל הלב נוכח!

קודם כל יש שינוי.

אולי בגלל החמלה מצידי, אולי בגלל חוסר בהזדמנויות שלה כי יצאנו לחופשה והתרחקנו מהיומיום, ואולי הרבה שעות אבא בחופשה הזו:
ההתנהגות המפלרטטת נעלמה כמעט לחלוטין.

היא ממשיכה להציק, מעט פחות למבוגרים, וכרגיל המון לאחיה הבכור.

היא מזכירה לי כשהיא זקוקה למגע, אבל נראה לי שאכניס זאת לסדר היומי/השבועי המשפחתי כדי לתת לסיפוק הצורך הזה יותר מקום.

עדיין הפתיל שלה קצר מאוד, אבל לפני פניה לאבחון או סיוע חיצוני אני רוצה לתרגל חמלה גם לפן הזה בה, שמקפיץ אותי יחסית בקלות.

מסתכלת במראה הפנימית שלי: משקפי החמלה הולמים אותי היטב ומשלימים את הופעתי כ'אמא מספיק טובה'...(-:

יוצאת לתרגל על עצמי ועל העולם.

[אם_אחרת*]

_מסתכלת במראה הפנימית שלי: משקפי החמלה הולמים אותי היטב ומשלימים את הופעתי כ'אמא מספיק טובה'...

יוצאת לתרגל על עצמי ועל העולם._

כמה נכון. כמה יפה.

[עירית_לוי]

נהדר
בהצלחה!

השימוש בשאלה שהצעתי יכול לשמר ולהחזיק את הבחירה הזאת שלך לאורך זמן. זה יכול לתמוך בך ולחזק אותך מול הנטיה האוטומטית לשכוח מדי פעם את משקפי החמלה.

אם תצטרכי עוד תמיכה, אז בשמחה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

פחות חשוב לדעתי כרגע להבין איך זה קרה. אני יכולה להעלות מיליון השערות אבל זה לא רלוונטי לדעתי.
מה שרלוונטי זה שתביני שהיא לא עושה את זה דווקא. היא פשוט בחוסר וחייב להמצא זמן שהיא נמצאת איתך לבד כמה פעמים בשבוע.
ק ככה אפשר למלא חסך.
הרבה נוכחות הורית.

[אום_בתאל*]

הקוסמת מארץ עוץ תודה על ההתיחסות.
אבל...

מה לעשות עם שאר הילדים?
היא האמצעית ויש לי עוד שניים.
הקטנה ביותר התחילה השנה ללכת לגן, אז נראה לי מאוד לא טוב בשבילה לארגן לה ביביסיטר כדי לפנות זמן אמא לאחותה.
אני לומדת עכשיו למבחן גדול שחשוב לנו כמשפחה, אז זמן בי''ס שלהם מוקדש כרגע ללימודי.
הזמן שאני מוצאת הוא בסופי שבוע, בלילה (עיסוי עדין ואוהב במיטתה), ובאופן לא צפוי אחר הצהרים כששני אחיה עסוקים.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

יא ישנה איתך?
לדעתי זה יכול מאוד לעזור לישון איתה ביחד, קרוב...

[אום_בתאל*]

לא. זה בעייתי, כי היא מרטיבה עדיין בתדירות גבוהה, והיא ישנה בלי חיתול (חוץ מאצל חברים).
אני לא חושבת שאשרוד כביסות יומיומיות של מטה זוגית.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מה אני אגיד לך.. עוד סיבה לקרב אותה אליך. גם בת החמש וחצי מרטיבה עדיין. אנחנו לוקחים אותה לפיפי תוך כדי שיה וזה בד"F מספיק.
אפשר גם לשים מגבת מתחת.
תראי, יש פה חוסר. אין מנוס מלמלא אותו ואין מנוס מלהשקיע וחלשוב מחוץ לקופסא.
אפשר גם לעזוב את זה.
אני לא הייתי עוזבת את זה כי דברים כאלו שלא מטופלים מקבלים צורות אחרות כשגדלים. זה לא נעלם...

[אום_בתאל*]

הקוסמת מארץ עוץ אני שמחה שאת נכנסת, ודעתך חשובה לי.
בזכותך אקפיד על הרדמה יותר מותאמת וקרובה, ואני לוקחת את ההמלצה גם לבוקר המוקדם.
מגבת לחלוטין לא מספיקה... וגם לקחת לפיפי לא תמיד...
וזה משלה אותה שהיא שולטת כי היא לא זוכרת בבוקר.

[אום_בתאל*]

נכנסת לעדכן.

הרבה מים (ופיפי) זרמו אצלנו, וכמו כל מצב קבוע ובלתי משתנה (קריצה...), גם כאן יש התפתחויות.

היא הרבה פחות מתנהגת כך (מה שכיניתי פלירטוט), וכשזה קורה יש אצלי כמה תובנות:
הראשונה היא שהיא משחקת, ושאצלי התרגום הוא פלירטוט, אבל היא לא בהכרח מתכוונת לזה.
השניה היא שזה קורה רק עם גברים שלא יודעים לשים גבולות, להגיד 'די!' כשנהיה להם לא נעים (או לפני), אז אני שם בכדי לשים גבולות.
השלישית היא שזה פחות מפריע לי.

אני כמעט פוחדת לכתוב על העניין השני...
ההרטבות נפסקו!
זה תהליך ארוך ועדין שקשה לפענח לגמרי, אבל נראה שיצאנו מן הביצה.
תרופות עדינות לא עזרו, וחזקות לא רציתי. מכשיר מזמזם וכתיבת לוח הצלחה לא עזרו.
לקבל ולעזוב לא עזר.
לעסות וללטף הרבה לא עזר, ולא משנה הכמות זה אף פעם לא מספיק לה (ואותה הנקתי הכי הרבה, עד שנתיים וחצי, והיא גדלה במנשא יאמו על הגב שלי, העגלה שמשה לסחיבת הקניות).
ואולי הכל קצת עזר, ובעיקר הזמן וההבשלה הפנימית שלה?

היא כמעט בת 7, היה לנו דד-ליין של טיול שנתי ארוך שהונחת במפתיע (6 לילות מחוץ לבית!) ושיתקיים עוד שבוע.
המחנכת עורבה, והעבירה את הכתה תהליך בקבלת הקצב והשונות של כל אחד, וספציפית בנושא הרטבת לילה, ותקלות אפשריות גם לילדים שיבשים כבר שנים.
הלגיטימציה לתקלות, הפתרונות הלוגיסטיים והתמיכה מאיתנו ומהמורה לביטוי חששות תרמו גם הם כנראה.
בנוסף היא קבלה מתנה מסבתא כיסוי מזרן אטום גמיש שאינו מרשרש, כך שהיא הפסיקה לישון על שעוונית מעיקה ומרעישה.
הכיסוי הזה נרטב רק פעמיים בחודשיים האחרונים!!!
איזה כיף שאין לו שימוש יעיל!!!

תודה לכולכן על התמיכה והרעיונות, ובעיקר לך עירית לוי.

[עירית_לוי]

כל הכבוד על השינויים הפנימיים שאיפשרו את החיצוניים

[אום_בתאל*]

עדכון:
היא כמעט בת 10.
עדיין אוהבת מאוד מגע. היא גם מעניקה המון. יודעת לעסות נהדר.
מטפלת באחותה הקטנה יופי, ומעסה את מי שמבקש וגם מציעה.
היא עדיין מתיישבת על המבוגרים (בעיקר אמא, אבא, סבתא ודודות קרובות), אבל יותר קל לסמן לה להפסיק ושהיא אכן תפסיק.
היא מאוד קשורה לבית ולמשפחה, אבל יש לה עמוד שדרה חזק.
היא יודעת להגדיר מה היא רוצה וללכת על זה (לפני שנתיים היא יזמה ויצאה למחנה כלשהו של שבוע בלי להכיר אף אחד מהמשתתפים כדי ללמוד על נושא שמעניין אותה).
ואין בכלל ענייני הרטבה!

תודה על הליווי והעזרה לאמא בזמנים הקשים.

[אום_בתאל*]

אם אין עניין לציבור אפשר למחוק את הדף מבחינתי.

[עירית_לוי]

ואוו, איזה כיף לשמוע!
וכיף שבאת לעדכן.
חוזרת שוב על מה שאמרתי לך פה לפני כמה שנים: כל הכבוד על השינויים הפנימיים שאיפשרו את החיצוניים

[קור_את*]

אם אין עניין לציבור אפשר למחוק את הדף מבחינתי.

דף מרתק וחשוב. קראתי עכשיו את כולו!
ואת מקסימה!

[שקופה_א*]

_דף מרתק וחשוב. קראתי עכשיו את כולו!
ואת מקסימה!_

מצטרפת @}

[אוליב*]

תודה שחזרת לעדכן. הרבה פעמים זה חסר לי כאן, לדעת איך הסיפור נמשך, איפה הם היום.

[פלוני_אלמונית*]

מפחיד אותי לחשוב שבגיל יותר מבוגר היא אולי תשתמש במין כדי לאסוף פרורי חיבה.
לא שייך, הדאגה ברורה אבל אין קשר בין הדברים