ילדים שרוצים ללכת לגן

אנונימי

ראו גם: חינוך ביתי, סיפורי מעבר לחינוך ביתי, מדור אתגרים בהורות, מדור חינוך, פרידה מילד בגן.

_בהמשך לדבריה של ענת גביש על רצון ביתהּ ללכת לגן ב-סיפורי מעבר לחינוך ביתי - ענת (הי), גם פה אני מתחברת לדבריך ומזדהה עם הלבטים הקשים והכנים שלך. אינני בטוחה שהפיתרון הוא לתת לה לנסות, כי כרגע אני כמבוגר מחליטה מה טוב לילדי, אם זה בקשר לאוכל או גן או דברים רבים אחרים. אם ביתי תרצה לרוץ על הכביש כי כרגע הוא ריק וזה נראה לה כיף, אני לא ארשה כי אני יודעת שיכולה לבוא פתאום מכונית וזה מסוכן (ויכוחים מהחיים) כך אני גם יודעת, כמבוגר שאחראי לחייה של ילדה, ילדתי שלי כמובן, שגן, למרות שאולי קוסם מרחוק וחלק מחברותיה הולכות לשם, אינו מתאים לדעתי, ודעתי היא שקובעת בשלב זה של חייה.
אני מודה שגם ליבי מתכווץ כשאור (בת ארבע וחצי) דורשת יותר חברה, למשל. אבל ככל שאני חושבת על זה יותר , ברור לי שגן איננו הפיתרון. חיזקי ואימצי, ענת. אין זה קל להיות שונה ואין זה קל לדעת להחליט את ההחלטות הנכונות, אבל אין לי ספק שליבך יודע!}

שליחה על ידי דקלה* » 27 יוני 2001, 00:00

בני בן השלוש פשוט רוצה ללכת לגן עם כל הילדים וזו נקודה שעולה כמעט כל יום אצלנו בבית, "אני רוצה לגן של הגננת". אז חשבתי לעצמי אולי אני באמת עושה "עוול לילד". וממש קשה לי עם זה, בעלי ממש כמו אורית, טוען כי עלינו להיות חזקים באמונה שלנו ולהמשיך לקחת אחריות על הגידול שלו.
כך מצד אחד המחשבה שאני עושה לילד משהו כנגד רצונו, לא מניחה לי. ומצד שני אני נזכרת בסיפור מילדותי: הורי שאלו אותי ואת אחי שאלה לגבי מגורי המשפחה ואנחנו היינו מאוד החלטיים בדעותינו. הורינו כמובן נענו לנו אבל בדיעבד, זו היתה החלטה משפחתית שגויה מאוד. מאוד.}

כשרשי רצתה גם גן, אמרתי לה מה עושים שם. דברים טובים קודם כל, ואחרי כן, גם את העובדה שאי אפשר לעשות שם הכל. אבל הבאתי לה דוגמאות. ואז ביקרנו בגן בפנים כמה פעמים, עד שהיא החליטה די. היום, היא מאד אוהבת חצר גרוטאות. אנחנו באות לפעמים לשחק עם הילדים, לפעמים מתגנבות לבד. אני אוספת לה היום גרוטאות לחצר משלנו (אולי בפינת החי של פינת החי של "אנשי המחר" שם הפרוייקט שאנחנו מנסות להגשים.

שלום לכולכם.
בלעתי את כל הכתוב כאן והייתי מרותקת לכל אורך הקריאה. אני מקנאת בצפריר על תפיסת עולמו המוצקה והמגובשת. לצערי אני עדיין לא מצאתי את התשובות לכל השאלות שיש לי וכל פתרון בנושא הגן נראה לי קשה לבליעה עבורי יותר מאשר עבור איתי בן השנתיים וחצי. איתי משתוקק לחברת ילדים, אבל רק ילדים הגדולים ממנו. ילדים בני גילו לא מעוררים בו עניין במקרה הטוב. ליבי נשבר יום אחד כשאיתי הזכיר את אחד מחבריו הדמיוניים (יש לו שלושה כאלו כרגע והיד עוד נטויה). איתי אמר לי ש"גיאיר עצוב" (גיאיר הוא אחד מחבריו הדימיוניים). שאלתי למה גיאיר עצוב ואיתי אמר לי באלו המילים: "גיאיר רוצה חבר". לאחר השיחה הזו התחלתי לסרוק את הגנים באזור מגורי ברצינות. עד היום הייתי מתעניינת בהם רק כדי לחזק את עצמי וכל ביקור בגן אישר את החלטתי להשאר עם איתי בבית. אבל מאז אותה שיחה עם גיאיר אני יותר סלחנית לגבי הגנים שאני רואה. הבעיה היא שאין אף גן שעונה על כל דרישותי ולכן הקטע של בשמת היה עבורי קרן אור. אני בהחלט חושבת שאם איתי ידע שבכל רגע נתון הוא יכול להתקשר אלי ואני אבוא לקחת אותו מהגן זה יהיה נפלא, עכשיו אני רק צריכה לסמוך על הגננת שבאמת תמלא את רצונו של איתי להתקשר אלי ולא תדחה אותו.

משום מה אני חושבת שעיקר סלידתי מגנים היא חוסר היכולת שלי לסמוך על המבוגרים הנמצאים שם. אני זוכרת את חווית הגן שלי בתור סיוט ואיך הייתי מבלה את הבקרים תלויה על שער הגן וקוראת לאימי ומבטיחה לה שאהיה ילדה טובה ולא אפריע לה ואעשה כלים ומה לא רק שתוציא אותי מפה. בעלי לעומת זאת זוכר את הגן שלו בתור גן עדן קטן ומאושר. ייתכן שאני באמת משליכה את חוויותי האישיות על איתי ולא מאפשרת לו לרכוש התנסות אובייקטיבית משלו. אז אני מחפשת גן, כן, לא בלב שלם, להפך. הסברתי לאיתי מה זה אומר להיות בגן וביקרנו במס' גנים בת"א והסביבה. (אלו שעדיין יש בהם מקום...) איתי מאוד רוצה ללכת לגן אבל "רק עם אמא". ואני תוהה, אם לכולנו יש את אותן התלבטויות לגבי חברה לילדים, למה שלא נתארגן ונפגש על בסיס קבוע לפחות פעם בשבוע ובשאיפה שחברת הילדים שלנו תהיה מגוונת מבחינת גילאים?

שבת שלום לכולכם

אורית, לגבי מפגשים תעיפי מבט בדף מדור קבוצות חינוך ביתי.

מנסיוני לא כל כך בקלות נותנים להשאר לאימהות בגן.
אני במיוחד התחלתי עם גן חודשיים לפני שהיתי צריכה לחזור לעבודה.
תוך כמה ימים סילקו אותי מהגן בהסבר שנוכחותי משגעת את הילדים, שהם לא מתנהגים בטבעיות וכו'.

הנסיון שלנו באמת היה עם מעון ולא עם גן. הלחצתן אותי. אבל גם באותו מעון ממש תפסתי מרחק וישבתי רוב הזמן בחדר צדדי, כדי שאפשר יהיה לקרוא לי אם יהיה צורך, בפירוש כי לא רציתי להלחיץ אף אחד.
העמדתי פני שקועה באיזה עיתון, ורק האזניים היו כרויות. ברור לי שהגננות נתונות תחת טונות ביקורת, וזה מלחיץ להיות תחת עינה הפקוחה והמנג'סת של אמא דאגנית... אני מניחה שמי שלא מתנהג בטבעיות בנוכחות הורים זה לא הילדים אלא הגננת, ובאמת כדאי להשתדל לא להלחיץ אותה ולא להסתובב לה בין הרגליים, וגם לא להידבק לילד ולא להידחס לתוך אחד הכסאות ההם לצידו בזמן הארוחה... (אם הגננת בכל זאת נלחצת נורא נורא מנוכחותינו, זה באמת אומר דרשני, לא?)
ככל שרמת החרדה וההתרגשות שלנו עולה, דווקא גאיה היא זו שמגלה שיעמום, בוטה, אפשר להגיד, אחרי כל הבלגן האמוציונלי שזה עשה לנו, בכל ענין הגן. בקיצור, נראה.

ענת שלום,
אכן בסופו של דבר כנראה נרשום את הילד לגן, ואסור לשכוח שספטמבר בפתח. ההצעה שלך בשילוב דבריה של בשמת אבן-זהר יכולה להקל על ההחלטה. אבל בינינו - מישהו מצא כבר גן שיש בו מקום, שלא עולה 2,600 שקל לחודש והכי חשוב שעונה על הדרישות הבסיסיות שלו?
אני למשל לא רוצה שהגננות ידברו עם איתי על נושא הפיפי קקי, שיתנו לו לצאת לחצר מתי שהוא רוצה, שלא ירימו את הקול והכי חשוב שיחבקו וינשקו ועוד כהנה וכהנה בקשות שכל גננת מבטיחה לי שאצלה זה ממש ככה, כמו שאני רוצה. אה, כן ובגן אחד יש "שיעור העשרה באנגלית" ובגן אחר יש "חוגים" אלוהים, הצילו. מצד שני אני לא ממש בתיה עוזיאל ואולי אני תוקעת את הילד ולא מפתחת לו את הדימיון ולא מעשירה את עולמו ומשעממת אותו. נו, די, החלטות החלטות, אז לישלוח לגן או לא? מבחינתי השאלה נשארת פתוחה גם עכשיו ואין לי יכולת לחתוך דברים. טוב נרשום לגן, ואז נראה, ואולי בסוף לא נשלח ואולי כן וחו"ח

יום טוב

תודה רועי, מה שלא יהיה ברור לי שאני צריכה להיות שלמה עם ההחלטה שלי וכרגע אני לא שלמה עם אף אחת מהאופציות. אולי עדיף לי להפסיק להעסיק את עצמי בעניין כי אני כבר יותר מידי מסתבכת עם עצמי. אני פשוט אניח לדברים כרגע ואחכה שהעניין יבשיל ואז נראה לאן הדברים זורמים.

תודה על התמיכה.

היי אורית אני מקווה שההודעה האחרונה שלך היא לא רמז לרדת לך מהנשמה עם עוד התייחסות לגן, כי יש לי עוד מה להגיד.. (-:
אז קודם כל (ומקווה שלא יתנפלו עלי), אבל את לא יכולה לפתח או לא לפתח לו את הדמיון, גם אם את אמא מעולה או זוועתית. זה לא ממש קשור אליך, כך נראה לי. זו חיה חופשית, הדמיון המתפתח או לא, שלו.

חוץ מזה - תביני אני ממשיכה להגיב כי לבטייך כל כך דומים לשלי ולחלקם קצת מצאתי תשובה - אין לי שום ציפיות מהגן. בחרתי את הגן הכי קרוב. יש סיכוי שהגן שלנו יהיה גרוע. לא שמעתי עליו דברים טובים. אבל אני בכלל לא שולחת אותה לשם כדי שתהיה יצירתית או תלמד משהו חדש או תרכוש אמות מידה או עברית יפה מהגננת. אלא רק כי היא רוצה ללכת לגן. זהו. ואם את מרגישה שאיתי צריך להיות עם עוד ילדים וכרגע אין לך את הקבוצה האידיאלית, אז הנה, שם יש עוד ילדים. הוא יכול להיות שם ארבע שעות, וכל השאר איתך. בגילו, יש סיכוי גדול שהוא ישתעמם שם וירצה די מהר להפסיק את הענין המוזר והמיותר הזה. אבל את בלחץ כי הוא לא רואה ילדים, ושם הוא יראה ילדים, וזו הסיבה מלכתחילה. לא?

את לא בתיה עוזיאל, אבל דרכים להעשרת עולמו יש גם אחרות. טיול בשדה, טיול לספריה, איסוף אבנים ועלים, שטיפת כלים, אפית עוגיות, ניקוי השטיח עם מטליות לחות, בטלה בבית (הכי כיף ומעשיר לאללה) ביקורים בבתים אחרים, ואתם בעיר, אז מוזיאונים, גן חיות, חוגי פעוטות אחר הצהריים... האמת היא שלא צריך הרבה כדי להרגיע את המצפון. וזה הקטע, שהמצפון שלנו בוער ועצבני הרבה יותר מהילד חסר ההפעלות... עצתי - אל תחכי לתחושת השלמות עם ההחלטה, היא כנראה לא תגיע כל כך מהר אם בכלל. תקטיני ציפיות למינימום בקשר לגננת. האוכל שם טרי? היא לא צורחת עליהם? דיינו. (אלוהים יודע מאיפה התגבשו לי הדיעות האלה, אבל הנה.) אם הוא יהיה שם במצוקה, את תדעי ותוציאי אותו מיד. את לא הולכת למצוא לו תחליף אמא על ידי חיפוש הגן הטוב והיקר ביותר. את הולכת לחפש לו את הגירוי שנדמה לך שחסר לו, ושגרוע מזה, חסר לו באשמתך....

שוב צריך לזכור שלשנות את המערכת הזו בהתאם לצרכייך בטוח יהיה קשה אם לא בלתי אפשרי, אז עדיף לבוא מראש רגועים, עם השלמה עם כך שזה בטח יהיה ירוד אבל יספק כרגע איזה צורך. ושתמיד את, או הוא, או שניכם, יכולים להחליט שזהו וחלאס עם זה וחוזרים הביתה. (כשגאיה היתה בגילו, עשינו כאמור את נסיון המעון, והתעסקנו בזה כל הזמן, שיחות ושיחות לפני ואחרי כל יום, איתה ועם כל העולם באזניה, אבל מהרגע שעפנו משם, זה באופן תמוה לגמרי לא עלה בשאלה או תהייה מצידה אפילו פעם אחת. פשוט לא היה לה מה להגיד על זה, וזה בלי ספק לא חסר לה. אבל בעקבות הנסיון אני הייתי יותר רגועה, וזה (כמעט) הכי חשוב!!)

תודה ענת, אין בעיה להמשיך לדוש בנושא. להיפך, כל עצה רק עוזרת. תבורכי.

לגבי פינת היצירה, היא אכן נוסדה לפני חודשים רבים ומאכלסת בעיקר אותי. איזה כיף, אף אחד לא אומר לי לא למרוח דבק על הידיים ואני יכולה לקלף אח"כ את הדבק היבש. תמיד אהבתי לעשות את זה ואף פעם לא הרשו לי. חוץ מזה רכשתי מלא מנקי מקטרות וכדורי קלקר ואספנו אבנים וגזרנו והדבקנו וצבענו. אבל יש דברים שכנראה רק בגן אפשר לעשות, למשל המתכון האבוד של יין לפסח. שנים אני מחפשת אותו ולא מוצאת. חשבתי שאם איתי ילך לגן לפחות משהו יצא לי מזה ואני אוכל לשחזר את הטעם האבוד.

אורית , יש סיכוי לא קטן שתגובתך לטעם האבוד תהיה "פפפפפחחחחח" (רקיקה נמרצת). גיליתי שיש הרבה דברים שמוטב להם לשמור על נעורי נצח בחיק הנוסטלגיה המגוננת ולא להזדקן להתייבש ולהתקמט תחת שמש המציאות היוקדת. (מה את חושבת הייתי אומרת היום, עם השכלתי הגסטרונומית של יאפית ממוצעת, על סנדוויצ'י החלה-עם-מרגרינה-ושוקולד-למריחה שבגן הייתי חולה עליהם - ושטעמם הנפלא נבע כנראה בעיקר מזה שהוגשו בימי שישי, היינו ש למחרת אין גן הללויה! ?)

יש גם צעירים שרוצים ללכת לצבא !! -- זה לא דבר מזעזע?

דוד,
כן, בהחלט, יש צעירים שרוצים ללכת לצבא והמדהים הוא שככל שהמצב הבטחוני נעשה בעייתי יותר אז יותר ויותר צעירים רוצים לתרום. המצב שונה בגן. מכל הבחינות והמובנים. הרבה ילדים היו שמחים ללכת לגן "עם אמא" אבל עד שיקום אחד כזה...

הי ענת. מרתק לשמוע על חוויותיכם בגן. האם משתמע מכך שאתם מוותרים על זה??
אני מוכרחה להודות שקינאתי בך מעט על שהיה לך האומץ לנסות. לי הספיק שראיתי את הגננת ושמעתי חוויות מהורים אחרים שילדיהם הולכים לאותו הגן. יש להם הרבה השגות על הגננת, אבל כמובן שאין שאלה אם הילד ילך לגן או לא

גם אצלנו הגן הוא מרחק של דקות הליכה ספורות מביתנו, אבל, לשמחתי אור מעולם לא ביקשה ללכת לגן. תמיד היה לה ברור שיש ילדים שנימצאים בגן במשך היום, ואותם אפשר לראות רק אחה"צ ושהיא בבית עם אמא (כי בגן אמא לא יכולה להישאר) ואפילו קצת עצוב לה על הילדים שצריכים להישאר בלי אמא.

אפשר לספר חוויות מכניסה לגנים בכפר-מנחם?
הבכור התחיל לבקר בשבוע הראשון להגעתנו. ביום הראשון אחרי חצי שעה הספיק לו והלכנו הביתה. ביום השני והשלישי היינו שנינו יחד שעתיים, כל פעם בזמן פעילות אחרת של הגן. ביום הרביעי תכננתי לבלות שם יום שלם. קמנו מוקדם בבוקר (7:00) והתארגנו, וכשאמרתי לו שאשמח אם ייתן לי ללכת בשלב כלשהו הביתה, הוא אמר לי שהוא רוצה בכלל שאבא יקח אותו. בן זוגי לקח אותו במטרה להיות איתו כמה שירצה. אחרי 20 דקות בגן הוא אמר: אבא, ביי. אבא הלך. אני עדיין בהלם מהמהירות.

השני התחיל שבוע אחרי הבכור, ביום הראשון קצת, ביום השני קצת, ביום השלישי קצת, ואז הבנתי שקשה לו מאוד שאני שם. הוא מסתדר מצויין, עם הילדים, עם סדר היום שיש שם, עם המטפלות החמות, האוהבות והגננת שהרשימה אותי מאוד מהסבלנות והחום שהיא מקרינה. נפרדנו באמצע אותו היום, בקלות. התקשרתי כמה פעמים כדי לוודא שהכל בסדר, ואכן הכל היה בסדר גמור. למחרת שלחתי את בן זוגי כדי שיהיה יותר קל. ממני הוא כל הזמן רוצה לינוק ואני מרגישה שזה לא מסתדר עם מה שהוא רוצה לעשות בגן באותו הרגע.
אחרי כמה ימים עם אבא, גם אני מביאה אותו לגן והפרידות יפות, וכשאני חוזרת אני מוצאת ילד שמח ומאושר. מדי פעם יש לי הזדמנות לעשות עליו תצפית ממקומות שונים בקיבוץ, ואני מרוצה ממה שאני רואה. הוא פעיל, מתחבר עם ילדים וכיף לי באמת לראות שהכל בסדר.

האם צריך לחכות למשבר? לא יודעת. חברה שלי, גרושה כבר 20 שנה אומרת שהיא עדיין מחכה למשבר הגירושין שלה. הם פחות רבים עכשיו גם בבית, שזה באמת יותר נעים לי ככה.
לפי דיווחי המטפלות, המפגשים בין שניהם במשך היום, בטיולים וכו' מקסימים. נישוקים, חיבוקים.

הי, ביתי ילדה מקסימה ומאוד חברותית בת שנתיים. אימי טוענת שהיא צריכה גן. אני כמובן חושבת אחרת, כי אף ילד בן שנתיים לא צריך גן ל-9 שעות ועוד בלי אמא. בכל מקרה, האם לדעתכם יש סיכוי שהילדה אכן תהיה מאושרת ותיקלט בגן ללא בעיות או שיהיו לה חבלי קליטה קשים? האם שמעתם על מקרה של ילד בגיל זה שניקלט ללא בעיות וקושי בגן?

סימן שאלה:
לדעתי את צודקת, והחששות שלך מוצדקים.
אמא שלך כבר גידלה את הילדים שלה. טוב שלא היא מגדלת את בתך.

הי בשמת, למרות שאני בטוחה בעמדתי, אני באמת שואלת ותוהה, לא כשאלה רטורית.

בגיל שנתיים אני לא מכירה ילדים שנקלטו ללא כל בעיות, אבל בגיל 3 ו-4 כן. כלומר, לא היו "משברים" של כניסה לגן, כן היו שינויים בילדים. אם זה לא לטובה או לרעה - זה כבר שאלה של איך את רואה את זה.

לפעמים ילד נקלט באופן מדהים גם בגיל שנתיים אבל כעבור שבועיים/חודש/חודשיים מתחיל לגלות התנגדות.
(תופעת נפילת האסימון (-: )

סימן שאלה:
לתהיותייך, התכוונתי שכל החששות שתיארת - זה מה שבאמת מתרחש בשטח.
בעצם, יש תשובות רבות לשאלה שלך בדפים: דמעות גן , בעיות בגן, חברה בלי גן , לבחור את הגן שלהם , למה לא גן , מתי רצוי לשלוח לגן , פרידה מילד בגן .
אם תקראי את כל הדפים האלה, תמצאי שם מידע רב ומפורט שיענה על שאלתך. בהצלחה!

סליחה, וגם בדפים המופיעים בראש עמוד זה.

ירדן בת שנה וחצי ובספטנבר תלך לראשונה לגן בקיבוץ תמוז (קיבוץ עירוני בבית שמש) לאחר ביקורים בכמה גנים באיזור החלטתי על מקום זה, האם משהו מכיר את המקום? המלצות וכדומה יתקבלו בברכה. עד עכשיו ירדן הייתה בבית והתחלנו לטפס על הקירות ובכלל המצב הכלכלי /הזוגי מחייב יציאה לעבודה (עבודה מהבית לא ממש הצליחה לי). ירדן כמעט כל חייה הייתה איתי ומעטים הפעמים שמשהו אחר שמר עליה כולל אבא שלה חצי שעה פה חצי שעה שם, לכשהלכתי לפיזוטרפיה. כמו כן ירדן יונקת מלא והמון במשך היום, כיצד אפשר והאם אפשר למנוע את הטראומה של הפרידה? ועוד משהו גידלנו את ירדן לפי עקרון הרצף פחות או יותר, ואחד הדברים שאיני יודעת ליישם הוא כיצד לא להפוך את הילד למרכז החיים, כיצד לא להעביר תחושה שהכל סובב סביבה. ירדן הייתה במנשא מגיל 0 צופה בכל עבודות הבית וכו' והיום גם עוזרת לנו לפעמיים במגבלות יכולותיה כמובן. מכירים את המצב שהולכים לחברים וכל ילד מושך באותו הצעצוע שהשני משחק כי הוא בטוח שהכל מגיע לו, מה לא הכל סובב סביבי חושב הילד? או מצב שירדן מהרגע שהיא מתעוררת היא מפעילה אותי: שימי אותי פה, מצביעה על הכיור וחוזרת על עצמה פה פה פה עד שאני מרימה אותה ושמה אותה לשחק עם הברז והכיור ותבלינים וכל מה שידיה מגיעות אליו. נדירים הם הפעמים שהפעילויות שלה לא כוללות אותי, אני גם כל הזמן מקבלת ביקורות מהסבתות דודות וכו' היא לא יודעת לשחק לבד או להעסיק את עצמה. היא צריכה גן - כולם חורצים את דינה.

אמא של ירדן,
אפילו הפסיכולוג של "הורים וילדים" (אנטי עקרון הרצף ובעד שיטת חמש הדקות, בין השאר) יגיד לך שבגיל הזה היא בכלל לא אמורה לשחק לבד או להעסיק את עצמה.
את יודעת מה אני עושה עם סבתות ודודות כאלה? נמנעת משיחות איתן... ממש גועלי לשמוע עצות אחיתופל וביקורת.

בגן היא לא תלמד לשחק לבד או להעסיק את עצמה.
אם את חייבת לצאת לעבודה, ואין שום אפשרות אחרת מבחינתכם (האם מחיר הגן לא יהפוך אצלך את העבודה ללא כדאית כלכלית? האם יש אפשרות להצטמצם בהוצאות כדי להמשיך להיות איתה?) - אז זו הסיבה היחידה לשלוח לגן.
אין שום תועלת בגן בגיל הזה, רק נזק, מה לעשות - אבל אם אין לכם ברירה אז אין ברירה.

לא מכירה שום דרך למנוע את הטראומה של הפרידה, ואני כן מכירה המון חומר מחקרי בנושא. אז כדי לא להפחיד אותך, כיוון שאין לי חדשות טובות, מוטב שאשתוק.
יש פטנטים כמו: לבוא איתה לגן, לפנות לפחות חודש לשהות איתה שם ולהתחיל אחרי כמה זמן לצאת לזמנים יותר ויותר ארוכים, לדאוג שהיא תיקשר לפחות לדמות אחת שם שתדאג לה, לוודא שיש שם מעט מאוד ילדים על הרבה מטפלות, לשלוח איתה לגן חפצים אהובים. למרבה הצער, זה לא ממש עובד, אם כי יש ילדים שנראה למסתכל השטחי כאילו זה "עבד" אצלם. הבעיה, שאלה כנראה הילדים שניזוקו יותר.

לגבי הבעייתיות של "איך לא להפוך את הילד למרכז" כשמדובר במשפחה גרעינית עם ילד יחיד - יש פה דף בדיוק בנושא. תעשי חיפוש על "עקרון הרצף" באתר, ומשהו על "התרכזות בילד", ותמצאי לפחות שלושה דפים מלאים דיונים על הנושאים האלה. מצטערת שאני לא יכולה למצוא את הקישור, אני פשוט לא מחוברת כרגע.

אז זהו. הגענו גם לדף הזה.
נעמה מדברת על הגן כבר הרבה מאד זמן. זה תמיד כאב לי, זה תמיד היה לי קשה. היא בדרך כלל אמרה - כשאני אהיה גדולה אני אלך לגן. פעם אחת העזתי ושאלתי - את רוצה ללכת לגן עכשיו? והיא ענתה -לא. כשאהיה גדולה. סיכמנו שהיא תגיד לי.
לצערי היום הגיע. עוד חודש היא בת ארבע, והגיע הרגע שהיא אמרה שהיא רוצה ללכת לגן. הלכנו לבקר, היינו שעתיים והיא אמרה שהיא רוצה ללכת לכל היום ובלעדי. איכשהו באיך שהיא הציגה את הדברים היה לי ברור שהיא באמת מתכוונת לזה. אנחנו גרים במושב קטן יחסית, כל החברים כל בוקר הולכים לגן, והיא רוצה גם. אני חושבת שזה נובע משילוב של סקרנות, רצון להיות כמו כולם ואולי באמת רצון להיות עם עוד ילדים גם בבוקר. החלטנו ללכת עם זה ועם כל הקושי רשמתי אותה בתור התחלה למועדונית, שזה בבנין של הגן מאחת וחצי ועד ארבע.
אתמול טמיר לקח אותה (הזעקתי אותו מהעבודה באמצע היום כי הרגשתי שאני לא עומדת בלחץ ושיקח אותה הוא) אחרי עשר דקות היא ביקשה ממנו ללכת. כשהגעתי ברבע לארבע לגן הם ישבו במעגל ושמעו סיפור. היא רצה אלי וקפצה עלי לחיבוק מדהים. היא אמרה שהיא נהנתה והיא רוצה ללכת שוב. כבר באותו יום היא הלכה לחברה חדשה שהיא הכירה במועדונית.
עד כאן העובדות.
אני מבולבלת לגמרי. מצד אחד אני חושבת שזה חלק מהשקפת עולמנו לתת לה להתנסות. אני נשארת בבית, לא עושה שינויים משמעותיים, ואם היא תרצה היא תוכל להפסיק ללכת (הלוואי...). ואם היא תרצה ללכת לפעמים אז גם בסדר ואני אלחם במערכת בשבילה. איכשהו אם אני רואה את זה ככה גם לא כל כך מפריעים לי התכנים הדידיקטים, וחוסר המושלמות של הגן. זאת ההתנסות שהיא רוצה, וחשוב לה שזה יהיה הגן כמו כולם, אז אין טעם לחפש גן אחר.
אני מנסה לשמוח ביכולת שלה להגיד לי מה היא רוצה, גם כשהיא יודעת שזה קשה לי.
ומצד שני - יש בי מליון רגשות שהייתי רוצה שלא יהיו. קודם כל אני כועסת עליה. מאד כועסת. אני מרגישה נבגדת. היא מעדיפה להיות בלעדי מאשר איתי. היא רוצה ללכת להיות כל היום במקום אחר, היא מעדיפה שיגידו לה מה לעשות. עכשיו היא גם התחילה להגיד לי שאני לא עושה איתה מספיק. אני מפחדת שהגן ישנה אותה. שהוא יגרום לה לחשוב שהיא צריכה להיות כל הזמן בפעילות. ואז היא תתחיל גם להשתעמם (שמבחינתי כרגע אין אצלה דבר כזה, לפחות לא בבית. היא יכולה לא לעשות כלום אבל היא לא משתעממת). אני מרגישה שהחיים שלי נשמטים לי מתחת לרגליים. הנה עוד משהו שמשתנה אצלי בלי שאני אקבע. לא רק שהן כל הזמן משתנות וגדלות ואני צריכה לזרום איתן, אז גם הדבר הזה שברור לי כל כך - שהיא בבית איתי, גם הוא משתנה ולא ביזמתי. (בכלל, אני חושבת שחוסר שליטה הוא אחד האתגרים הגדולים של ההורות).
רוב הזמן בא לי לצעוק עליה, חלק מהזמן אני לא מתאפקת וגם עושה את זה.
אז אני גם מרגישה חרא על המצב וגם אשמה על זה שאני מרגישה ככה.
ובכל זאת אני לא חושבת שזה נכון להחליט בשבילה לא ללכת.

עשרים קילו הזדהות.

ומכאן - פחד. מה? זה קורה לכולם?

זה מה שהביא אותנו לעבור דירה. לא בא לי לייאש אבל לא יודעת איך עושים חינוך ביתי בישובים קהילתיים.

כן, איכשהו גם לי נראה שהמפתח הוא הרבה חברים שאינם בגן.

> גילה מיואשת לרגע <

אוי, רותי! אני כל כך מבינה אותך (לקח לי קצת זמן

) כמעט בכיתי כשקראתי על הכעס, הנבגדות. אני בטוחה שיערה תאתגר אותי עוד בגיל יותר מוקדם. וזה כבר כואב.

מסכימה עם ענת, אנחנו גם גרנו בישוב קהילתי וכליל היתה היחידה שלא הלכה לגן, היא היתה יחסית קטנה אז אבל כבר הרגישה חריגה וגם דרשה ללכת לגן כמו כולם.
נקטנו באותה פעולה כמו ענת גביש עזבנו את הישוב.

אני מתערבת במקום בו אין לי הבנה מעשית, רק מחשבות תיאורטיות.
נשמע לי שהיא מספיק בוגרת (בתך) בשביל להחליט על עצמה ועל רצונותיה.
נשמע לי שיש לה קרקע מאד מאד בטוחה בשביל לעשות צעד כזה.
וזה דבר שאת יצרת עבורה, ביחד איתה. ומגיעה לך ההכרה בכך, התודה לעצמך, הטפיחה על השכם.
נשמע שאת צריכה לפרוק את רגשותייך מול עצמך, מולה (בדרך עדינה וכשאת "מחוברת" "מאופסת" או איך שתבחרי), מול בן זוגך, מול חברים/ ות.
נשמע שדברים מתפתחים ומשתנים והרי זהו טבעו של עולם, טבעם של החיים.
נשמע שעוברים שלב וזה תמיד זמן טוב לבחון את מה שכבר עבר, להודות, ובעדינות לשחרר ולהיכנס לשלב הבא עם החששות הברורים של מקום לא נודע, שטח שעוד לא נחרש.
לטוב ולרע.
קוראים לי...

הייתי היום שעה בגן יחד עם שתי הבנות, אחרי שעתיים שבוע שעבר.
איך ילדים עומדים בזה? (וזה גן סביר, אך לא מצויין)
אני בטוחה שהורים שהיו יושבים עם ילדיהם כל יום אחרי שבוע היו מוציאים את הילדים
אני עייפה מזה!

איך היה לבנות שלך בגן?

זכות הילד להשתתף, לא להכריע, נגזרת מהכבוד לילד ולאוטונומיה הנפרדת שלו. אנחנו יודעים תמיד מה טוב לילד, ולפעמים אנו מחליטים בשבילו סתם כך בגלל שאנו ההורים וככה אנו רוצים. ילד שמשתפים אותו בתהליך קבלת ההחלטות ישתף אחרים. הוא יהיה בעל כושר החלטה טוב יותר, מושכל יותר. האחריות וחוש הצדק יהיו מפותחים יותר אצלו ויגדל הסיכוי שיהפוך לאזרח טוב יותר בחברה דמוקרטית
זה ציטוט מתוך ללכת לבית המשפט כן או לא
ובהקשר שלנו כאן, אני חושבת שזה ממש לא נכון. למרות שזה נשמע אחלה. כמו הדברים שכתבה ורד. נשמע כל כך נכון והגיוני, ולמעשה כך בדיוק חשבנו בזמנו כשהחלטנו לתת לה להחליט. מה שהסתבר כטעות. כתבתי על זה כבר שטיחים שלמים כאן. היה על זה דף החלטות של ילדים

וזה מה שהכי קשה לי איתו. גם אנחנו חיים ביישוב קהילתי. זאת אומרת, לא בדיוק אבל בערך. עיירת פיתוח בסוף העולם, מאד מנותק, מאד מבודד. חיי החברה של הילדים והאימהות נגזרים ברובם מהגן וכד'. אני מנסה לקבץ קבוצה של ילדי בית וזה קשה ולא ממש קורה. וכמה אפשר ללכת לאותם שני גני משחקים? ולחכות שיגיעו הצגות שוות במתנ'ס המעפן? ומצד שני. אנחנו לא רואים את עצמינו עוזבים כל כך מהר כי מבחינתנו אין לנו מקום מועדף לחיות בו ובטח שלא איזור המרכז. גם לא צפון. בקיצור,אנחנו במצב שבו ההורים את די סוציופטים/מתבודדים ולא רוצים לשלוח לגן. אבסורד מסויים, לא? לי אין חברות טובות על בסיס יומיומי שילדיהן בבית (הרוב מקטינות ראש ושלחות לגן), אין אצלנו בית פתוח שנכנסים ויוצאים שכנים. לפעמים הקושי גובר עליי. לפעמים אני רוצה לוותר ולשלוח לגן כדי לחיות בשלום עם הנושא הזה. במיוחד עם החורף הקשה שבו אין לאן לצאת ימים שלמים.
מצטערת אם אני משתפכת ככה אבל אני ממש חווה קושי אדיר בימים אילו עם כל ההרשמות לגנים לשנה הבאה. אני לא מסוגלת לרשום אותו ואני יודעת שהוא זקוק לחברה ברמה מסויימת. אבל אני לא יודעת אם אפילו את אותה "רמה" אוכל לספק לו עם תינוק קטן שמגיע בקרוב.
אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף.

>גם נועה מיואשת לרגע<

המלצה שלי - הספיקו לי שעתיים ביום אחד, שעה ביום אחר ביחד בגן ועוד שלוש פעמים צהרון (שעתיים וחצי בלעדי) כדי לצאת מאד מחוזקת בזכות החינוך הביתי.
היום בחזרה מהמועדונית אמרתי לנעמה שהיא לא הולכת יותר לגן. בלי הרבה הסברים, אמרתי לה שאני אמא שלה ושראיתי אותה בגן ושאני לא חושבת שטוב לה שם. להפתעתי היא לא התרעמה.
אני מנתחת את זה ככה שהיא גם הרגישה שלא טוב לה, אבל שזאת אחריות גדולה מידי להפיל עליה להחליט להיות שונה ולא כמו כולם (למה נראה שלכולם טוב ורק אני לא מוצאת את עצמי?)
אני מאושרת יותר מתמיד על החינוך הביתי...

רותי, הצורך שלך בשליטה ממש מפחיד. קודם כתבת "ובכל זאת אני לא חושבת שזה נכון להחליט בשבילה לא ללכת"
ועכשיו: "היום בחזרה מהמועדונית אמרתי לנעמה שהיא לא הולכת יותר לגן. בלי הרבה הסברים, אמרתי לה שאני אמא שלה ושראיתי אותה בגן ושאני לא חושבת שטוב לה שם".
לא מפליא אותי שהיא לא התרעמה. היה מפליא אותי אם היא היתה מתוכחת. צריך הרבה אומץ כדי להגן על בחירות אישיות (מי כמוך יודע) - ועוד מול אמא.
אז כן החלטת בשבילה?
אם היא אומרת שהיא רוצה שתלכי ותשאירי אותה שם לבד, למה את לא מקשיבה לה? אם את כל כך בטוחה בדרך החינוך הביתי, למה לא חיכית עד שהיא תגלה לבד כמה הוא טוב? למה את לא נותנת לה לגלות לבד את המגרעות של הגן?
את לא סומכת עליה. במקום לתת לה להתנסות, ולתמוך בה ברגעים קשים ("ואני אלחם במערכת בשבילה"), את כופה עליה את הבחירות שלך.
אני מבינה מאד - ואפילו חשה אמפתיה - לתחושת חוסר השליטה שהיא, כמו שכתבת, אתגר הורי עצום. אבל למה בדיוק התכוונת בזה?

צורך בשליטה???
הורה רגיל מחליט בשביל ילד שלו שילך לפעוטון ב 3 חודשים.
שישאר סופ"ש עם סבאסבתא ב 9 חודשים,
שישאר שבוע לבד בגיל שנתיים (כי ההורים צריכים חופש בחו"ל).
וההחלטה של רותי באה מתוך צורך בשליטה? יותר מכל הורה אחר שמחליט עבור ילדו?
נו באמת!

מסכימה עם גילה. גם אני קפצתי.

פלונית, קשה מאוד לדעת דרך האינטרנט ה באמת הילדה רוצה. יכול להיות שהרצון ללכת לגן היה בגלל דברים שסיפרו לה או שהיא דמיינה, ושאחרי שהיא ראתה איך זה באמת היא כבר לא כל כך רוצה את זה. יכול להיות שהיא לא ידעה איך בדיוק לצאת מזה ושקביעת העובדה של רותי עזרה לה בכך. ויכול להיות גם שלא. אבל בכל מקרה, את ואני לא יכולות לדעת.

כשבאתי להוציא את נעמה מהמועדונית קפץ לי לראש - כשהיא ביקשה סיגריה, נתתי לה?
יש דברים שאני יודעת שלא טובים לה. מסתבר.
אני באמת מאמינה שאם היא היתה מתנסה בגן לבד היא היתה מחליטה שהיא לא רוצה. כמו שאני בטוחה שאם אני אתן לה כמה ממתקים שהיא רוצה, בסוף היא לא תרצה יותר והתאווה תרד. ככה עשיתי עם סוכר. נתתי לה לאכול כמה שהיא רוצה (אחרי כל מיני התלבטויות). טמיר יום אחד קפץ ואמר - אני לא יכול לראות אותך אוכלת כל כך הרבה סוכר! זה לא יכול להיות שזה טוב בשבילך!
למרות שלי היה ברור שלבד היא גם היתה מגיעה לאותה מסקנה, זה היה הקו האדום שלו, וגם לי וגם לנעמה היה ברור שצריך לכבד את זה. היא הגיבה - אז תזרקו את הסוכר, כדי שאני לא ארצה. גם כשהיינו אצל סבא וסבתא היא ביקשה שאני אקח את הסוכר כדי שהיא לא תרצה.
מסתבר שהגן זה הקו האדום שלי.
ראיתי אותה בסוף השעתיים האלה, מתנהגת שלא כמו מי שהיא. מסתכלת על כל מילה לראות איך האחרים מגיבים, מדברת בנימת דיבור שלא שלה. אני מכירה אותה ואני יודעת שלא היה לה טוב. גם לפי איך שהיא חיבקה אותי. (בניגוד ליום הראשון שראיתי שהיא נהנתה מהחויה החדשה).
הדבר האחרון שאפשר להגיד על נעמה זה שהיא מפחדת להגיד לי.
אחרי שהגענו הביתה נעמה הלכה לישון. אני הלכתי לחוג ולא הייתי כשהיא קמה. כשהגעתי היא רצה אלי וחיבקה אותי חיבוק כל כך חזק שידעתי שצדקתי.
לא היה לה שם טוב, והיא גם חושבת ככה. זה היה גדול עליה לבחור להיות שונה. אני עשיתי את זה בשבילה.
עדיין היום היא אמרה שנלך לבקר בגן. אמרתי שבסדר, בפעם אחרת.
אני מנסה גם לקרוא בין השורות של הרצון ללכת לגן, ולנסוע יותר לפגוש חברים בני גילה בבוקר. (יום שני נבוא לראש פינה). היום אנחנו נוסעים ליוקנעם.
וגם להתפנות אליה יותר למשחקים. נכון שאני לא חברה, אבל אולי זה גם משהו שהיא צריכה יותר.
אני לא מצטערת על ההתנסות.
קשה לי להסביר את עצמי, אבל אני חושבת שאני הולכת עם האינטואיציה שלי ושהיא צודקת.
כנראה שכשאתה יותר בטוח גם הסביבה מקבלת את זה. אמא שלי (שבטוח לא היתה מרוצה) לא אמרה כלום, וכנראה שגם לא התעצבנה מזה יותר מידי, ואפילו הרכזת גנים אמרה שהיא תשמח לשמוע בהזדמנות על הדרך שלנו.
ולפלונית הפחדנית - אל תפחדי. אני חושבת שהפורום זה מקום מספיק בטוח גם כדי לשמוע ביקורות....

דרוש הרבה אומץ לעשות מה שרותי עשתה. אני מלאת הערכה אלייך רותי ושמחה שאת משתפת אותנו. וגם מורידה את הכובע על התגובות המנומסות של כולכן למה שכתבה פלונית.
למען האמת, כשקראתי את ההודעה על החלטתך, רותי, הצטערתי שאת לא קרובה , לחבק אותך.

מזמינה לקרוא ב סיפורי מעבר לחינוך ביתי (בעיקר אותך, פלונית.)

אני מודה לכן על התגובות המנומסות. אני אקרא בדף שענת גביש הפנתה אליו, ואחזור.

גם אני שמחה לראות שהסתדר לכן

>לורד יש הרבה תאוריות ו... נראה כשזה יגיע לגיל המתאים <

שליחה על ידי אושר* » 09 יוני 2003, 00:03

לילה טוב, כל כך מחממם לקרוא, כלכך נעים לי בבטן עכשיו במקום ששוכן לו המצפון השופט הקטן. אני אמא לטל בת שנה וחצי ואין דבר שאני מחוברת אליו יותר מלהיות לה לאמא אני מרגישה את ההגשמה כל יום . אבל..... התחילו השאלות ,הספק האם טל צריכה חברה ?האם משעמם לה להיות בחברתי כל היום? גם אבא נמצא המון בבית כך שיש לה את שנינו.
אנחנו מכייפים המון בבית ובחוץ טיולים יומיים מציירות מכינות בצק רוקדות שרות זוללות ארוחות בשקט ובשלווה וממלאות את היום עד תום אבל בכל זאת המחשבה על מה שבאמת היא צריכה...... היום עברנו ליד הבית של יובל השכן והיא כלכך רצתה לבקר אותו היא הצביעה וצעקה מתוך רצון להכנס. ליבנו נצבט ושוב השאלה ושוב דיון של ערב על ההחלטה שלנו להיות בבית אני מרגישה מבולבלת מצד אחד ומאידך שלמה ומאושרת להיות עם טל בבית יש בי פחד מפני המחשבה על התנתקות או מחשבה על מעון . ואני כנראה גם צריכה חזוק . אנחנו גרים בישוב קהילתי ואנחנו עומדים כל יום מול השאלה המציקה והנמאסת "נו.... היא כבר הולכת למעון?" אנחנו יודעים שההחלטה נכונה אבל בכל זאת אשמח לקבל חבוק דרך מילה .

קבלי חיבוק ענק, במיוחד אם את האושר של טל שאני מכירה!!!! (-:

כל יום מול השאלה המציקה והנמאסת "נו.... היא כבר הולכת למעון?"
מה שאני הייתי שואלת הוא, למה כל כך בוער לאנשים להפריד אותך מהבת שלך?
אולי בגלל שכואב להם שטוב לכן, והם מקנאים?
ולמה אי אפשר לבקר את יובל השכן? כי הוא לא בבית? טוב, אז אפשר אחר כך או ביום אחר, לא?
לגבי מעון, תקראו

שליחה על ידי אושר* » 09 יוני 2003, 20:50

קודם כל תודה לכן אמהות על החבוק , קמתי היום מחוזקת רק מעצם העובדה שכתבתי ושיתפתי וקראתי את דבריכן.
עוד יום מקסים של יחד עומד להסגר ואני יודעת בוודאות שאני עושה את הדבר הנכון ואין דבר אמיתי מלהיות ולחוות כל רגע מרגעי החיים עם טל. אני מודעת לכך שיצוצו עוד ירידות שאלות ולבטים אבל מהם אני לומדת. אליכן אמהות בכל מקום שתהיו זו ה-הגשמה האמיתית להיות א-מ-א וחוץ מיזה כל העולם הזה של מחשב ומקלדת חדש לי והפורום הזה גם הוא חדש. אז יש לי תחושה שהגעתי לבית חדש.

ברוכה הבאה הביתה!

סוף סוף אני מרגישה שמצאתי בית לדרך הגידול של ילדיי, מקום בו אני לא חשה כעוף מוזר. ולעניין הכנסת הילד לגן התנסיתי בכך לפני שנה כשביתי הבכורה היתה בת שנתיים ותשעה חודשים וזו היתה טראומה אמיתית גם לילדה וגם לנו עד שפשוט שאלנו את הילדה אם היא רוצה ללכת לגן וכשהיא ענתה בשלילה. באותו היום היא הפסיקה ללכת לגן. רצוי לציין שזה היה גן עירוני עם גישה של אנטי כבוד לילדים. ילדתי התקבלה שם בהרמת גבה לאחר שנודע לגננת שמעולם לא ביקרה בגן וברוב חוצפתן גם הגננת והצוות לא חסכו מאיתנו ביקורת על עצם עובדה זו. מיותר לציין שהגננת והסייעת התייחסו לילדה בהתאם ותמיד ציינו את הסתגלותה כ.. יחסית לילדה שלא היתה בגן, וכן מעולם לא טרחו לתת חיזוקים לילדה בפניה. הגננת סירבה לנוכחותנו בגן מעבר לשעות המקובלות ובשלב מסויים אף אסרה על ההורים להתקשר לגן בתואנה שזה מפריע לתפקודה ותפקוד הסייעת.
כחלק מבעיות ההסתגלות החלה ביתי שכבר נגמלה מחיתולים להרטיב בגן, וכך קרה שיום אחד חזרה הביתה עם אודם בפות שהתברר בדיעבד שנגרם כתוצאה מכך שלילדה "ברח פיפי" ולא ניתנה לה ההזדמנות להחליף בגדים וכך יום שלם בילתה עם בגדים רטובים ומסריחים משתן. כמובן שלא היה למי לבוא בתלונות בגן משום שלדברי הגננת אין מצב כזה זה לא יכול להיות.
ואלו רק חלק מהמאורעות שהיא חוותה בגן בתקופה כל כך קצרה.
התוצאה של תקופה זו היתה מבחינת הילדה: אובדן הביטחון העצמי שרכשה במשך שנות שהותה בבית.
הילדה החלה לסבול מבעיות בדרכי הנשימה ותקופה ארוכה של מחלות שבעקבות טיפול הומופאתי התחזקה השערתי שבעיות אלו נבעו מהטראומה שחוותה בהסתגלותה לגן.
לציין שגם סבלה מחרדת נטישה מוגברת.
לסיום גם אנחנו וגם היא עברנו תקופה מאוד קשה של התאוששות מחוויות הגן שבראשו עומדת גננת שנחשבת כאן כטובה ביותר במקצועה.
בשנה הבאה ימלאו לביתי ארבע שנים והיא חוזרת ומבקשת ללכת לגן (בתקופה האחרונה) ולא לגן שהיתה בו. ואכן רשמנו אותה ואני בחששות כבדים מאוד. ברור שלאור נסיוננו המר הפקנו לקחים וננהג אחרת אך היא מאוד מתעקשת ומודיעה שהיא הולכת לגן. אשמח לקבל עצות.

ברוכה הבאה פלוני אלמוני. האם תוכלו להשתלב ב מדור קבוצות חינוך ביתי ?
יתכן שתימצא לה מסגרת בקבוצה כזו, שתספק אותה.
למה היא רוצה ללכת לגן? שאלת אותה?

טוב, אז גם אנחנו הגענו לשלב הזה. זאת אומרת, מבקשת גן, אבל הדגש הוא על בלי אמא. זאת אומרת, מבקשת להיות קצת בלי אמא. היא בת 4+. והאמת? צודקת. אז נכון שמדי פעם היא הולכת לחברים/ות מהקבוצה לבד, אבל כנראה שזה לא מספיק. פעמים אחרות היא ממש מבקשת שאני לא אבוא. "שלא תפריעי לנו לשחק". אני מרימה גבה, אבל כן, בעצם, אנחנו כל הזמן יושבות להם על הראש. מתערבות. מנהלות שיחות עליהם מעל הראש שלהם. האחים הקטנים נדחפים להם. אני ממש מבינה אותה שהיא רוצה קצת ספייס. להיות נפרדת. להיות היא עצמה באיזה מקום. להתחיל לבנות את אישיותה הנפרדת ללא הצל שאני מטילה. לקיים קשרים עם אנשים אחרים באופן עצמאי (המשך המשפט שלה: גן בלי אמא ועם גננות...). אני מוצאת שקשה לי לאפשר לה את הנפרדות הזאת בחינוך הביתי.
עצות? רעיונות? דעות?
תודה.

<לילה מבקשת להזכיר שלה יש הרהורי דרך פעם בשנה, אבל אחרי שהיא מחליטה, היא סגורה על זה עד השנה הבאה>

אצלנו (אנחנו גרים בארה"ב) הפתרון הוא גן שהוא קואופרטיב (גן מעורבות הורים) שלוש פעמים בשבוע, שעתיים וחצי כל פעם והילדה מאד שמחה ללכת לגן, וגם לחזור ממנו, יש לציין. האם יש משהו כזה בארץ? מעט שעות? מסגרת גמישה? פה קוראים לזה playschool, ואין שום יומרות אקדמיות. המטרה המוצהרת היא שהילדים ישחקו קצת ביחד ויהנו. ההורים, אגב, משמשים בתורנות כעוזרי גננת והם חלק אינטגרלי מהגן.

לילה - וואו.
בשניה הראשונה הופתעתי. (את תמיד נראית לי כל כך חזקה בדרכך!)
אבל בזאת שאחריה נזכרתי באדוה ובקלות שבה היא נשארת, על פי בקשתה, בלעדייך וזה נראה לי כמו התקדמות מהמקום הזה.
צעד נוסף בדרך לעצמאות.
ובשניה השלישית ( (-: ) נזכרתי בדבריה של ציפור השבוע שתואמים את מה שקורה אצלכם.
אז אני קוראת פה בקול לציפור, לבאצ'י ולשאר האמהות ל"גדולים". אנא ספרו מה קורה אצלכם. מה אתם חושבים, מה הילדים חושבים.

לילה -
כמו שאת מתארת את זה, "כל" מה שצריך הוא שבמפגשים יהיה חלל נפרד לגדולים, וחלל נפרד לאמהות. או - להפגש בחוץ (גינה עירונית?) כך שהילדים יוכלו לשחק לא מתחת לעין (ה"בולשת") שלכם.
באופן כללי - את הצורך "להיות לבד", שאני מבינה מתאורך הוא בעצם "לעשות מה שנאי רוצה, בלי שאת יודעת ומביעה את דעתך", ניתן לממש גם בבית, בשגרה - מותר לה לסגור דלת, להמנע מלשאול כל שניה "איפה היא?", ולקדם אותה ב "מה עשית?" כשהיא צצה.
אני לפעמים תופסת את עצמי עושה את זה (מחפשת אותם, מוצאת, רואה מה הם עושים, וחוזרת לעיסוקי) עם ילדי, בני השנתיים וחצי. המקור להתנהגות הזאת שלי - תחושה שאם שקט מדי, אני אצטרך לאסוף אח"כ את השברים (של הבית), אבל אני מנסה (בהצלחה חלקית) להתאפק.

ואפשר גם לתת לה לבקר חברים בלעדיך.

המקור להתנהגות הזאת שלי - תחושה שאם שקט מדי, אני אצטרך לאסוף אח"כ את השברים (של הבית),
אוי, גילה, אלה בדיוק המלים של סבתא שלי! לה לא היו תאומים, אלא שני ילדים ברווח של שנה, שגדלו כמעט כמו תאומים והיו מלאים כרימון רעיונות ותעלולים. סבתא אמרה שכל עוד הרעישו - הכל היה בסדר. אבל כשהשתרר שקט היא רצה כל עוד רוחה בה לבדוק מה קרה...

כל האמהות, לא?
השקט חשוד!

אצלנו, מה שחשוד זה דווקא צחוק מתגלגל (וזה לא פחות בעייתי, לבדוק שהכל בסדר כשהם צוחקים...).

חברה מבוגרת שלי נזכרה בתחושה הזו של שקט חשוד, כשאמא שלה הזקנה מאד היתה שקטה מדי בסלון. היא אמרה לי אחר כך "זה היה בדיוק כמו עם ילדים קטנים, ידעתי שכל כך שקט אז משהו לא בסדר". האם נפטרה בשיבה טובה.

אני אבהיר ואחדד אולי - הבת שלי אף פעם לא רוצה להיות לבד. אם זה רק אנחנו בבית, היא תמיד תעדיף להיות באיזו אינטרקציה איתי, אם כי לפעמים היא נכנסת למשחקי דמיון, גם הם אגב תמיד באינטרקציה עם בובה או צעצוע כלשהו, ואז אני בדרך כלל לא מפריעה לה. לפעמים כשהיא תצא מהמשחק היא תספר לי עליו, ואז אני אביע התעניינות.
גם במפגשים קבוצתיים אני נותנת לה ספייס כמה שהיא לוקחת. לפעמים היא מבקשת ממני במפורש להיות בחדר שבו היא נמצאת, גם בבית וגם במפגשים. והיה גם את זה: "בואי מהר, לפני שהמפלצת תבוא", אז אולי זה בגלל שעברה עליה תקופה של פחדים.
מה שכן, היא גילתה שחברה יכולה למלא את פונקציית החברה למשחק הרבה יותר טוב ממני, מה שהופך אותי לקצת מיותרת.
גם כשבאה אליה חברה, אני בדרך כלל מניחה להן לנפשן, אלא אם כן, באחד מגילויי העצמאות הנלווים לכך, בנוסח בעל-ביתיי כזה, היא גורמת לנזקים.
סיבה נוספת להתערבות שלי היתה גם היתקלויות עם התינוקת שהפריעה למשחקן. אני יצאתי במשפטים בומבסטיים כמו: "תהיי נאמנה לאחותך" (אמא, מה זה נאמנה?"), ופעם אחת לקחתי אותה מחברתה לחדר השני, מה שהיה גרוע מאוד.
הלקח שלי מזה הוא לקחת את התינוקת "ולסגת" לחדר אחר, ולא להעמיד אותה בסיטואציה הזאת בכלל. לאפשר לה להיות נטו עם החברה.
כפי שאמרתי, היא הולכת לחברים לבד, ולפעמים גם מגיעה למפגשים בחסות אחת האמהות האחרות, ועושה זאת בשמחה ובלי בעיה, עד כמה שידוע לי. היא גם מבקשת את זה הרבה פעמים, בהדגשה שהיא רוצה ללכת בלעדיי. ואני מודה בהזדמנות זאת לכל האמהות שמארחות אותה ולוקחות אותה תחת חסותן.
אני די עונה לעצמי כאן בעצם, שיש דרכים לתת לה את המרחב גם בחינוך הביתי - גננת למשל תפריע אינטרקציה בין חברות הרבה יותר פעמים ממני, נראה לי. בהצעה (במקרה הטוב) או בקריאה לכל מיני פעילויות יזומות. אני מקסימום שואלת אם הן רוצות לאכול צהריים (ומנסה גם עם זה להפסיק).

נורי ביקר בשבוע האחרון בגן "קלסיטף". גן חדש רחוב לידינו שמעמיד במרכז הפעילות ריתמוסיקה ושירה וריקוד. נתנו לו לבקר שם כמה פעמים למרות שעוד אין ילדים כי מתחילים רשמי בנובמבר. בכל אופן.... כבר כמה בקרים הוא אומר שהוא רוצה ללכת לשם לשחק. הוא בן שנתיים פלוס. איך יודעים מתי ילד באמת רוצה ללכת לגן? איך יודעים שהוא לא אומר ככה כדי לרצות אותנו אולי כי הוא מרגיש שככה מצפים ממנו להגיד? רק לציין שלא הצגנו את הקונספט כגן אלא כמקום שאליו ילדים באים לשחק יחד.

נועה היי. לדעתי לא סביר שהוא באמת מבין שמשמעות המילים "ללכת לגן" היא לא - "לבקר במקום נחמד היום"; אלא - "לקום כל בוקר בשעה קבועה, להתארגן, להיות בגן כמה שעות בלי אמא, וככה מדי יום שבוע אחרי שבוע שנה אחרי שנה"...

כלומר, בלי קשר לשאלה "האם כדאי ורצוי לשלוח את הילד לגן", ובלי לתת תשובה לשאלה "מה עושים כשהילד רוצה ללכת לגן" (האם לתת לו לנסות נניח, האם לדבר ולהסביר וכו') - אני פשוט חושבת שלא סביר שילד בן שנתיים, או שלוש ואפילו ארבע (ואולי יותר) יכול באמת להבין מה זה אומר "ללכת לגן".

(אולי כבר כתבתי את זה איפשהו באתר, אם כן סליחה על הכפילות).

למה כל כך לא סביר שהילד רוצה ללכת לגן? וגם אם הוא לא מבין שמדובר ב"לקום כל בוקר בשעה קבועה... וככה מדי יום שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה", למה עדיין לא סביר שהוא רוצה ללכת לגן? אנחנו בכלל יודעים מה יהיה בעוד שבוע? בעוד שנה? אנחנו רק מנסים לדמיין, ולהצחיק את אלוהים עם התכניות שלנו. ילדים רוצים את ה"כאן ועכשיו" שלהם, אפשר ללמוד מהם הרבה בעיניין הזה. כניראה שבא לו ללכת לגן הזה, כניראה שראה דברים שבא לו לחוות שם. מה כל כך נורא בגן (טוב) עם גננת (מסורה)?

טוב, אם ככה אז באמת למה לא? זאת אומרת... אין לנו אילוצים של עבודה ולכן הוא לא חייב לקום כל יום באותה שעה ולעמוד בלוח הזמנים שמישהו אחר כופה עליו. מבחינתי שיילך מתי שבא לו לכמה זמן שבא לו ואם לא בא לו -שיישאר בבית איתי באותו יום. אני פשוט חששתי שהוא מבטא רצון ללכת למקום הזה בגלל הסיבות הלא נכונות(אנחנו).

אני פשוט חששתי שהוא מבטא רצון ללכת למקום הזה בגלל הסיבות הלא נכונות(אנחנו). - נועה, בקשר לזה, לי לא עולה שום רעיון כרגע, קטונתי...

שירה, אולי אם תחליפי את "ללכת לגן" ב"לנסוע לחו”ל" תביני למה אני מתכוונת - נניח ששוקלים בבית האם לנסוע לחו"ל, לראשונה, עם בן השנתיים. הילד אומר שהוא רוצה "לנסוע לחו"ל" (או שהוא לא רוצה). בשיחה איתו על זה, ובהתלבטות שלי האם להענות לבקשתו, מן הסתם אקח בחשבון שהוא לא תופס את המושג כמוני.

בכל מקרה, לדעתי, אם אחליט לנסוע לחו"ל/ לשלוח לגן (או לא לעשות זאת) כי הבן שלי ביקש, יש לי 100% אחריות על ההחלטה שלי להענות לבקשתו (או לא).

תמה שלי, בת שנתיים וחצי, רוצה ללכת לגן תאנה,גן פטל,גן הפילבוקס, כיתה א' וכיתה ב'.
ולכיתה ג' את גם רוצה?
לא,אני לא רוצה הרבה כיתות אבל כשהייתי גדולה היה לי עגיל בפופיק ואני ואנה רוצות לעשן.
לעומת זאת אנה,בת חמש, רוצה רק לעשן וללכת לכיתה ז'.

או - דף רלוונטי. תודה שהוקפץ ובבקשה לא למחוק.

ובבקשה לא למחוק
בוודאי שלא.
<מחזקת>

פעם בתי הגדולה היתה בבית. אחר כך שלחנו אותה לגן קטן וחפיף ונחמד לשעות ספורות ביום, ואחרי חצי שנה הוצאנו אותה משם כי בחרנו בלהיות בבית. בדיוק התחיל החופש הגדול, והכל הסתדר טוב.

באמצע השנה הנוכחית, והיא בת שלוש וחצי, היא בקשה שוב לגן. עברנו תקופה מאד לא נוחה של ניפוץ החלום, ובסופה בחרנו עבורה בגן קטן, אנתרופוסופי, בעל אוירה משפחתית ומיוחדת. הילדה זרחה מיד, הביאה את הגן הביתה בכל צורה, הפכה את הגננות לסגניות האל, ועזרה לכל הרבים שהטיחו בי איך חיכית עד עכשיו. בינתיים אנחנו יצרנו סביבנו מציאות הקשורה לכך שהגדולה לא בבית. בדרך כלל טוב לה, לפעמים פחות, כמעט תמיד שמחה ללכת (כשלא שמחה לא הולכת) ועברה עוד חצי שנה.

עכשיו היא רוצה לשוב הביתה. חזרה על כך מספר פעמים, שבבית אף אחד לא מפריע לה ושבבית לא קורים דברים רעים. אני מוכנה (בשמחה גדולה) להשיבה הביתה, אבל חוששת מכך שזה לא סופי. כמו כן, מושגי הזמן שלה מעורפלים, וקשה לקבוע כמה זמן היא רוצה להיות בבית - יום או שנה. מבחינה טכנית וכלכלית, המעברים האלו בין הגן והבית לא פשוטים לי כלל וכלל, ואם אכן תשוב הביתה יהיה עלי להתפטר מעבודתי ועוד כהנה וכהנה השלכות.

מה עושים?

אני הייתי נותנת לה להיות בבית יום או יומיים בתור התחלה.
עכשיו סוף שנה ונראה לי שבגנים יש איזו התרופפות כזאת, עייפות החומר של הגננות.
ניסית לשאול אם קרה משהו ספציפי? איזה דברים רעים קורים בגן? אם היא עצמה מרגישה שקורים שם דברים רעים, אני הייתי מוציאה אותה ומייד.
גם אצלי המצב קשה, היא מרגישה שטוב לה ואני מרגישה שגן זה רע.
אז אולי תנסי לברר, תיתני לה יום יומיים מיידית בבית להרגע ואז תשקלי.
אצלנו למשל בימים הספורים במשך השנה שהיא לא רצתה ללכת לגן ונשארה בבית, בערך בשעה 11:00 היא כבר התגעגעה לגן. ולא משיעמום בבית.

וקשה לקבוע כמה זמן היא רוצה להיות בבית - יום או שנה.
במקרה הזה לא נראה לי שאת יכולה להשאיר את ההחלטה בידיים שלה וללמוד ממנה על דרך הפעולה. אם היא כל כך מתנדנדת בין הגן לבית ואת בעד הבית - לכי על זה. לפעמים צריך לעזור להם לקבל החלטות.... סופיות!
ומה זה סופיות? בעיני זה גם לא אסון אם היא תהיה עוד שנה בבית ואז תיכנס שוב , בשלה יותר להתמודדות לגן. אבל ההתנדנדות בין בית לגן גרועה מאוד בעיני.

מחשבות, זה לאמפתיע שהיה לה טוב או קל בגן. בעיני זה לא סותר את השהות הארוכה שלה איתכם בבית. היה לה בסיס נפלא והיא הגיע לגן מרצונה. השני גרוש שלי הם לעשות מה שטוב לאמא. בקרוב יהיה לשתיכן חופש גדול לבחון דברים.

חזרה על כך מספר פעמים, שבבית אף אחד לא מפריע לה ושבבית לא קורים דברים רעים.

איזה דברים רעים קורים בגן? אם היא עצמה מרגישה שקורים שם דברים רעים, אני הייתי מוציאה אותה ומייד.
גם אני הייתי מוציאה מייד. קודם כל.
אח"כ עושה חושבים.

(אני יודעת שזה מעצבן לקבל חיבוק מחייך כשמספרים על בעיה אמיתית ומבקשים עצה, אבל קשה לי לתת עצה אובייקטיבית, וגם קיבלת עצות טובות.
שתמציתן לעשות מה שטוב לאמא )

לא נראה לי שאת יכולה להשאיר את ההחלטה בידיים שלה וללמוד ממנה על דרך הפעולה. מסכימה מאד במיוחד משום שזה דבר שעשיתי בעבר, בניגוד לתחושת הלב שלי אבל מתוך כבוד לילדה, והצטערתי על זה אחר כך.

תודה לכן.

מאד מבלבל. ילד אחד בפירוש אוהב בית, והשניה כל כך אוהבת גן.
בחו"ל היה סידור של כמה ימים שרוצים מתוך השבוע, חבל שכאן זה לא עובד (כבר העירו לי לא פעם שאני משבשת את כולם כשאני מביאה אותה פעם כן פעם לא). הילדה נמצאת אתי הרבה גם עכשיו, וגם תהיה הרבה בחופש הגדול, כמובן. בכל אופן היום, אחרי שלושה ימים בבית מתוך בחירה, היא רצה בשמחה לגן ובקשה להיות שם ראשונה

דברים רעים: ילדים מפריעים לי, אף אחד לא משחק אתי, אין לי חברים

את הטיעון השלישי אני לא יודעת איך לאכול. אבל בבית אין בכלל חברים, לא? כן, אבל בבית אף אחד לא מפריע לי.

אני יודעת שזה מעצבן לקבל חיבוק מחייך כשמספרים על בעיה אמיתית ומבקשים עצה,

ענת, בכלל לא. ואוסיף שלפני שבחרנו את הגן הנוכחי קראתי בהרבה ענין את הרפתקאותיך בנושא, וזה עזר לי לעצב את הבחירות שלי. אז תודה...

מחשבות מקוטעות... רוצה להוסיף גם שזה קצת משעשע, מתוך הכרות עמוקה ובלתי אמצעית עם הדייר הפעוט של הבית

, שהיא באמת חושבת שבבית אין מי שיפריע לה.

שהיא באמת חושבת שבבית אין מי שיפריע לה.
זהו, שזה באמת לא העניין. בגן יהיו תקופות טובות ורעות, וגם בבית, והבחירה לא צריכה להיקבע כך. גם לדעתי האמא צריכה לקבוע, בטח ובטח כשיש כל כך הרבה תנודות.ולהסביר לילדה שעכשיו הולכים על זה (להיות בבית), וזהו.

אין לי חברים
גם אני הייתי שומעת את זה בערך פעם ביומיים. וזה אומר בעצם: רציתי לשחק עם.... זרובבלת לצורך העניין אבל התביישתי להצטרף למשחק לבד והוא לא קרא לי אז נשארתי בצד ואף אחד לא רצה לשחק איתי = אין לי חברים.
פתרנו את זה בשיחה עם הגננת, שנרתמה לעזרה ובכל פעם שהילדה הרגישה שאין לה חברים היא פנתה לגננת שעזרה לה לגשת ולהצטרף למשחק.
בנוסף השקעתי קצת יותר בלהפגיש עם חברים מהגן אחה"צ.

בגן יהיו תקופות טובות ורעות, וגם בבית, והבחירה לא צריכה להיקבע כך
איזה משפט נהדר. כמה הייתי צריכה לשמוע אותו. תודה.

"אין לי חברים" יכול להיות גם "אני רוצה שאת תהיי החברה שלי ותתני לי תשומת לב".

אתמול:
"אמא, משעמם לי בגן ואני לא אלך לשם לע-ו-ל-ם."
אני: אבל גם בבית לפעמים משעמם לך לא?"
היא: "אוי נכון", פורצת בצחוק . "אז בעצם אני רוצה ללכת לגן"
והלכה לעיסוקיה.

ואצלי יש תופעה קבועה -
בימים שהולכים לגן, הילדה לא מוכנה לשוב הביתה כי משעמם בבית. במקום "שלום" היא רצה אלי בקריאות אמא מה עושים היום, ואם אני אומרת שהולכים הביתה אני מקבלת מטח גועש של מחאה: לא רוצה בבית מ-ש-ע-מ-ם לי בבית. מה את רוצה לעשות? - אלף דברים. מצד שני, בימים שלא יוצאים מהבית בבוקר היא לא מבקשת לעשות שום דבר מיוחד, ובטח לא טוענת לשעמום.

מפריע לי שהגן גורם למתח גרויים כזה. ציפיתי שהיותו של הגן גן וולדורפי אדוק, עם הקפדה כל כך יתרה על מינימום גירויים, יצמצם את המתח הזה. כנראה שלא.

הילדה לא מוכנה לשוב הביתה כי משעמם בבית. במקום "שלום" היא רצה אלי בקריאות אמא מה עושים היום,
מה שציינת מחשבות מהווה בעיניי את אחד החסרונות שיש בגן (כל גן כנראה, זה משהו מובנה) לעומת החיים בבית: בגן תמיד עושים משהו. כלומר גם אם יש איזה פרק זמן של פעילות חופשית בגנים היותר זורמים - זה עדיין בין פעילויות ועדיין האווירה היא שעכשיו עושים את זה (נגיד יצירה) ואח"כ עושים את זה (נגיד זמן חופשי) ואח"כ יש את זה (ארוחה, סיפור וכו'). בבית אין אתהסדר הזה. יש סדר יום מאוד גדול וגמיש של ארוחות וזמני שינה ועירות, אבל בתוך זה הילד מבלה הרבה זמן מבלי שמישהו חיצוני מפעיל אותו או מורה לו מה לעשות כעת. יש לזה ערך רב בעיניי. זה נותן לילד מרחב להוציא מעצמו רעיונות לפעילות ולתעסוקה ומנתב אותו לפעילויות לפי העניין שלו.

ואם לקשור את זה לנושא הדף,
היתרון/חסרון הזה הוא בדיוק מסוג הדברים שילד לא יכול להעריך בבואו להחליט אם ללכת לגן או לא. אין לו את היכולת לבדוק את הנושא, להעריך אם הוא חשוב או לא ומה המשמעות של זה. מה שמחזק את דעתי מדוע ההחלטה אם ללכת לגן או לא לא צריכה להיות בידיי הילדים. (דיברנו על זה קצת ב- ומה אם הילד שלכם ישנא אתכם ואני ממשיכה כאן).

אני מודה שבגן אצלנו יש אוירה של "לעשות כלום", וזה לחיוב או לשלילה. מבחינתי די לחיוב.
יש ארוחה בשעה קבועה, 2 מפגשים בשעה קבועה, ומעבר לזה אנחנו ההורים מרגישים שהגן הוא כמו בייביסיטר גדול - כלומר ל 27 ילדים.
הבוגרים גם עושים הכנה לכיתה א', אבל מעבר לזה יש מעט מאוד פעילות מובנית, אפילו החגים מתפספסים להם, והבת שלי פשוט עושה מה שהיא רוצה.
היא לא מחוייב להקשיב לסיפור / לעשות יצירה או כל דבר אחר, פשוט כי אין להם כוח להתעסק בלהכריח.
הדבר היחיד שעושים כדי לדרבן להיות עם כולם הוא שיטת המדבקות ש ה-צ-י-ל-ו , נמשכת כל השנה.
מקבלים מדבקה על התנהגות יפה (לא הרבצתי, לא צרחתי (????????), עזרתי לאסוף, השתתפתי בפעילות וכו'). וכמה מדבקות רצופות מזכות בפרס.
שיטת אילוף מזעזעת . למזלי גם מזה לא איכפת לה.
היא פשוט הולכת לשחק עם החברים. לא להתחנך.