כפר באופן טבעי

מי מעוניין???!!!! למה שרק לחב"דניקים ולש"סניקים יהיה?

בואו נמצא את המקום הכי יפה בארץ ונקים שם כפר של קהילת באופן טבעי.
'חדל להתערות בגויים!' - רגע, התעוררה.

מה הם העקרונות של הכפר הזה?
מי שלא מיניקה תתקבל?
מי שאוכל בשר?
מי שמעשן?

יהיה בכפר הזה גן ילדים?

הי צפריר - אתה ציני?
לא רוצה שיסתכלו על הילדים שלי כעל מוזרים שבאים מבית מוזר. רוצה שתהיה להם סביבה תומכת - צריך כפר שלם בשביל לגדל ילד אחד ואני רוצה כפר תומך ולא כפר סותר.
או.קיי. אתה מנסה להגיד לי שזה גיזעני, סלקציות וזה - צודק.
אבל לא יותר נחמד להעביר את החיים עם אנשים שחושבים כמוך בצורה לא וירטואלית?
מצידי שיהיה חינוך ביתי, ובי"ס סאדברי במרכז הכפר שמי שרוצה ילך אליו, ושמי שמרגיש את עצמו שייך שיבוא ומי שלא - לא.

אני לא אוהב את הרעיון של הבדלות מרחבית. זה לא עובד עם הדתיים או הסוציאליסטים.
הבנות שלי לא מרגישות מוזרות, והבית אינו מוזר. השכנים והחברים התרגלו שיש ילדים שהולכים לבית הספר ויש ילדים שלא הולכים לבית הספר. בעקבות המגע עם סביבה, לחלק מהסביבה רעיון החינוך הביתי, לא נשמע טרוף אלא דרך אפשרית (שלא מתאימה לכולם). בעקבותינו שתי משפחות העלו את הרעיון של חינוך ביתי לילדים שלא השתלבו בבית הספר. אז אם הצלנו שני ילדים נפגעי מערכת החינוך הודות למגורינו בסביבה נורמלית - דיינו.

ידעתי שזאת תהיה הגישה.

וחוץ מזה, לדעתי "באופן" זו גישה שעוסקת בעיקר ב"איך" (מה מעיד על כך יותר מאשר השם "באופן טבעי") ולא ב"מה" (איזה חינוך נקנה לילדינו באופן הטבעי, למשל)
ולכן יתכן מאד שתמצאי את עצמך בסביבה לא תומכת מבחינתך גם בתוך אנשי "באופן".
יתכן שבחיים הלא וירטואליים תומך יותר להיות עם אנשים שמסכימים עם ה"מה" אפילו כשהם לא מסכימים עם "האיך"
ולדעתי הכי תומך - גם ל"מה" וגם ל"איך" - לחיות בסובלנות-לאחר ליד אנשים שגם הם סובלניים-לאחר. (נדמה לי שזה המצב שאחיק מתאר ובה בעת, ועם כל הסימפטיה הרבה והמוכחת שלי לפורום הזה, אני לא בטוחה שסובלנות-לאחר פה היא מילת מפתח)

לכן, מבחינתי, שורה אחרונה:

להקים את כפר סובלנות לאחר תיכף ומיד ושאף אחד לא יגיד אחרת!

חגית,
איני ציני. אני שואל ברצינות, הרי אם אנו דוגלים או שואפים לפלורליזם, הרי איננו יכולים באמת להגדיר מי הם "אנשי שלומנו". לכן, התאגדות למגורים משותפים סביב "דרך חיים" או צורת חיים כמעט בלתי אפשרית אלא אם אנו מגדירים באופן רחב דיו שמבטל את עצם ההתאגדות.
זה לא שזה לא מושך, אבל בפועל, החלוציות המלווה כל אחד ואחת נמצאת אפקטיבית כשאנו מפוזרים באוכלוסייה באופן רנדומלי.
מאידך, היווצרות קבוצות במרחבים שונים של ההוויה הישראלית, נראית יעילה מאוד, כך שאיננו נדרשים להתבדל במקום מגורים משותף, שכן החברה, על אפה ועל חמתה כבר החלה להפנים שניתן לחיות על פי קודים של חינוך ביתי או לידה טבעית או הנקה. המציאות טופחת במקרים רבים על פני אותם שמביעים התנגדות וזלזול לדרך החיים המניחה את המשפחה, הילדים וטובתם, בני הזוג כמרכז החיים.
אותה התנגדות רק מעצימה את הדרך אליה הם מתנגדים. וככל שיתנגדו חזק יותר כך יעצימו את הדרך הזו. זה מה שקורה כיום בכל פעם שאיזו מגישת חדשות אכולת רגשי אשם ממהרת להדגיש כי זה נורמלי לחלוטין שלא להיניק את הילד וכל הדיבורים על הנקה רק מעלים רגשי אשמה וכן הלאה..

התבדלות לתוך כפר אחד תניב אולי חיים יותר נוחים לכאורה, לפחות בתחילה, אלא שבפועל, מהר מאוד נגלה שאין בכך טעם, שכן לא נוכל להתנגד גם למה שמפריע לנו, מתוך הפלורליזם, ואז מהר מאוד, הכפר הזה יהיה כפר ככל הכפרים. וזה ממילא יש לנו כעת.

אני רוצה!!!

תקשיבו, זה כל כך לא שלם ומפספס מלא מהעניין כשאין קהילה לעשות את זה איתה!
אני יכולה להגיד עד מחרתיים שכשיהיו לי ילדים אני אעשה ככה וככה וככה ... אבל בשורה התחתונה, אם לא תהיה קהילה לעשות את זה איתה, זה כל כך טפל, לא משיג את המטרה וחוטא.

כן, זה מגניב להתפעל כל כך מעקרון הרצף וליישם באדיקות. לבד. אמא- ילד בבית. שאבא כבר יחזור מהעבודה.
ולייצג את הרעיון ולהגן עליו ולהסביר ולהסביר ואיך בכלל אפשר שלא להתמרכז בילד כשאין שום התרחשות קהילתית מסביב?
בכלל לא מדובר על גיטו ועל אי-סובלנות. ולא צריכים להיות שם חוקים וועדות קבלה,
פשוט מאז שאני משוטטת פה באתר, ברור שאנשים מתעסקים כל הזמן בעניין ה -קהילה לא וירטואלית ומשוועים לזה. ובנתיים חיים בסביבה שכל הזמן שופטת אותם על משהו שהוא אפילו לא חלוצי.
פשוט לחזור אחורה בשקט.

יערה,
מעשה החינוך הביתי הוא מעשה פרטי המתקיים בהכרח בתוך התא המשפחתי. כל נסיון להתלות בקהילה כזו או אחרת לא יניח אלא האדרת הפן הקולקטיבי של אותו כפר ואנשיו. אז בהכרח מתוך התנפחות הקולקטיב יצטמצם המרחב האישי. מעבר לכך הסיפא של דברייך:
פשוט לחזור אחורה בשקט. איננה מקדמת דבר. אי אפשר לחזור אחורה, או נכון יותר אין טעם בכך.
נכון, דרך חיים זו נתפשת כדרך חלוצית, אבל, חאט לאט היא מתפרשת ותופשת מקום נרחב יותר. במצב הנוכחי בו בכל אזור גיאוגרפי יש כמה משפחות המשתייכות לקהילה הוירטואלית המדוברת, מתרחשת אינטראקציה ברוכה גם בחיים הממשיים בדמות מפגשים מקומיים.

אני אומרת (שוב) להתחיל בקטן. אנחנו חושבים להזמין עוד משפחות בראש שלנו לעבור יחד איתנו למושב באזור הרי יהודה (יש כמה אפשרויות) ולגור בשכנות. יש מושבים שיחסית זול לחיות בהם, ואפשר, אולי אפשר, ליצור בהם סביבת רצף, או קהילה לא וירטואלית. יתרון האזור הוא קרבתו היחסית למרכז, ולתחנת הרכבת של בית שמש (38 דקות מתל אביב), ובכל זאת, אוויר נקי ואפילו נוף יפה, וכמובן מפגשים באזור מודיעין.
אפשר לדבר על אידאולוגיה מהיום ועד מחר, ואפשר פשוט להתחיל מלהיות שכנים.
ראו זאת כהזמנה להצטרפות.

אפשר לדבר על אידאולוגיה מהיום ועד מחר, ואפשר פשוט להתחיל מלהיות שכנים.

אכן.

צפריר, אחזור על דברי אחרים בפשטות (סליחה, אני נחפזת ולא זוכרת מי כתב):

אנחנו פשוט משוועים לזה!

אל תגיד שלא נהנית בפארק הירדן.
היה שם סיווג? היתה אי סובלנות? היו אורגניים ליד אוכלי במבה, דתיים ליד חילוניים, חינוך ביתי ליד ילדי בית ספר, וכן הלאה.
למי איכפת?
מי ש רוצה לחיות בקהילה כזאת - כמו מי ש רוצה לבוא לפארק הירדן כל שנה - שייך לקהילה, זקוק לקהילה, מאושר מהאווירה הזאת, מאושר ממה שזה עושה לילדים ולמשפחה, רוצה לחיות ככה ולא לבד בודד ומנותק בביתו.

ואולי לאבא לשבעה ילדים שחי בתוך קיבוץ זה לא חסר, אז אתה לא שומע את שוועת המנותקים והמבודדים?

מזכירה את דף קהילה לא וירטואלית .
במה הדף הזה מחדש לנו?

שמתם לב שאתם מתווכחים האם יהיו ויכוחים וחילוקי דעות בישוב שיקום (או שלא הבנתי על מה אתם מתווכחים).

בשמת - כן ולא.
האם את בטוחה לגמרי שכמו-פארק-הירדן היה מחזיק כמה שנים?

אני זקוקה לכמה משפחות שבבית בבקרים בשכנותי. זהו.

האם את בטוחה לגמרי שכמו-פארק-הירדן היה מחזיק כמה שנים?
אין לי שום מושג.
איך אוכל לדעת, אם כל חיי חייתי בעיר, באופן (שנראה לפחות בעיני היום) די קונבנציונאלי?
גם "כמו פארק הירדן" ניתן להמון פירושים.
למשל, אני לא מתכוונת שנחיה באוהלים.
או, למשל, בפארק הירדן חייבים לייחס חלק מההשפעה הקסומה לנוכחות המים, מכל מיני בחינות (עוד סיבה להתייחס לדפוסים של כריסטופר אלכסנדר ובהם לבריכת המים).

אני מתכוונת ליישוב כזה: מעגל של בתים, שלכל אחד שטח קטן מסביב לביתו, מסביב לאיזור משותף במרכז. באיזור המשותף יש גן שעשועים לילדים, יש איזור שמזמין את המבוגרים או את כולם להתיישב, לאכול ולדבר, יש צל ושמש, הגנה מגשם ומשמש לצד איזורים פתוחים לשמיים, יש עצים ופרחים, וגם מסביב למעגל/י הבתים יש טבע. המון עצי פרי. ובכפר באופן טבעי, לפי החלום שלי, יש גם בניין מרכזי שממלא את הפונקציות של חדר האוכל בקיבוץ ועוד (צרכנייה, סרטים והרצאות, ישיבות ואסיפות, מרפאה שכוללת לא רק אחות ורופא/ת משפחה, אלא גם חדרי טיפול "לא קונבנציונאליים" לפי מי שחי בכפר, ועוד - הרי בכפר שלנו יכולים לחיות גם מיילדת הכפר וגם יועצת ההנקה של הכפר

)

יונת אומרת לי, שזה לא כל כך פשוט. עלולים להיווצר סכסוכים על רקע הגבולות בין הפרטי לכללי: מהו השטח הפרטי של כל אחד? מה מותר לכל אחד לעשות בשטח הפרטי שלו - כאשר זה מפריע לשכנו? איך קובעים את כללי החיים יחדיו? מי מטפל בשטח הציבורי, במצב שלכל אחד מוגדר השטח הפרטי שלו - כי אז ה"ציבורי" לא שייך לאף אחד?

מה קורה עם הדור השני?
כי בדור הראשון מתיישבים אנשים שרוצים חיים מסוימים.
ואז מופיע הדור הבא, שלא בהכרח בחר לחיות ככה. ואז מה?
ביישובים אחרים (למשל בקיבוצים) הקהילה התחילה להתפרק בגלל זה. בגלל שהדבק האמיתי שאיחד את האנשים היה הקהילה שלהם, וברגע שנשארו הכללים והמסגרת בלי "קהילה" אידיאולוגית מאוחדת, לא נשאר הרבה.

אני בעד ניסוי ותהייה.

ענת,
לא לשכוח אותנו.

היו אורגניים ליד אוכלי במבה, דתיים ליד חילוניים, חינוך ביתי ליד ילדי בית ספר, וכן הלאה.

זה לא תיוג?

כן, וגם העלון הזה שהפך לאתר הזה, באו לעולם עם כוונות חינוך ביתי, ועברו איזושהי אבולוציה ויש פה המון אנשים שהם לא בדיוק "טבעיים" ולא בדיוק "חינוך ביתי" ולא בדיוק "רצף"- שאלו בדיוק תיוגים, שאנחנו בוחרים להשתמש בהם, אבל כל היופי הוא שלא כולם בדיוק...
כך שנוצרת "קהילה" שיוצרת את עצמה בזמן הווה ולא ע"פ תנאי קבלה שנקבעו מראש,
קהילה של "מוטציות" חביבות לרעיון נוקשה במעט.
מאד אהבתי את התיאור של מה שהלך בפארק הירדן (מתי עוד?!?!)
בקטע הפלורליסטי. כי נראה לי שבלי זה אין.

חבר'ה בלוטם בגליל יש בדיוק דבר שכזה, לפי מה ששמעתי (גם היו פה 2 חבר'ה שכתבו על זה באתר באחד הדפים ואף הזמינו להצטרף...), שכונה שלמה של אנשים שככה התקבצו להם וחיים מאד ביחד בלי הגדרות ואג'נדות. אבל כן יש תחושת קהילה (יש לנו 2 חברות שגרות שם) ועזרה ותמיכה (אחת מגדלת ילדה לבד) וחוגגים חגים ביחד ושבתות ועושים דברים יחדיו. וגם...לכל אחד יש את חייו שלו.
נשמע לי שווה בדיקה למי שבעניין!

שלום לכולם, פעם ראשונה שאני כותב כאן, אני בן זוגה של עדינה, אבי אבשלום (אולי היחוס יקנה לי הקשבה ותוקף).
אז ככה, לדעתי היסוד או הדבק לישוב כזה הוא הכמיהה, הגעגוע, לאו דוקא למשהו מוכר, אלא לחזון - שהופך לצורך. אני חושב שהסטת מרכז הכובד (חזרה?) לחיי המשפחה, שאגב גם זה מונע מאותו חזון שהופך לצורך, מעורר געגוע וכמיהה יותר ארכאים לקהילה (שבט).

אני מתרשם וזה מעצם קיומה של קהילת באופן טבעי ומהתגובות כאן, שכולנו נגועים באותה הכמיהה, אותו הצורך, חלקינו נותנים ביטוי ולו נאיבי לכמיהה וחלקינו נותנים ביטוי לחששות ולספקות שעצם העלאת הרעיון, הנושא, מעורר אצלם.

אני חושב שכמיהה, געגוע וענין אינם מניעים פוליטיים או בסיסים רעיוניים ולכן שאלת ההשתיכות (הזכאות להשתייך) לא רלוונטית.

כל צורת חיים ריכוזית נועדה לשרת ולספק את הצרכים הקיומיים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים של אלה החיים בה. רוח התקופה, "מעצבי דעת קהל" ואינטרסים כאלה ואחרים מגדירים את התכנים .
התבניות המוכרות לנו (עיר ,קיבוץ, מושב וכו') כמוהם כמו בתי הספר ושאר מוסדות ותפיסות, מבוססים מאד בתודעה שלנו כהתניות אבסולוטיות.
חינוך ביתי, הסטת מרכז הכובד לחיי המשפחה, הנקה, לידה טבעית וכו', הם תולדה של שאלה שהיא תולדה של כמיהה. השאלה מערערת, מחלישה, את ההתניה.

אני חושב שחשוב לזכור ולהתיחס לכל התכנים הנ"ל, לא כ "התשובה" אלא שמקורם ב שאלה.

אני חושב שחיי קהילה הם המשך טבעי ומתבקש של כל התכנים הנ"ל.
אני חושב שכמותם זהו עוד צעד בהעברת האחריות אלי והגשמת מה שאצלי מרגיש כצורך.

אני וגם עדינה כמוני מאד מעונינים בחיי קהילה (לא רק וירטואלים) ומתוקף העניין הזה היינו רוצים לקחת את הדיאלוג הזה יותר רחוק ויותר אינטנסיבי .
אגב ענת גייגר אני חושב שהרעיון שלך מצוין, אנחנו בפנים!

מצאתי משהו שמדברים על התישבות ירוקה

דוד, חשבתי עליכם כמובן. הרעיון החדש מכונה בבית שלנו "חזון כפר אוריה".

איזה כיף !!!!!!

אין סיכוי שזה יעבוד במציאות.
רוב חברי באופן טבעי הם אנשים, שבשל עברם הקשה, בעלי נטייה להתבודד ולהתנשא על החברה ה"מיין סטרים" כמו שכתוב בדף אחר, ובנוסף בעלי מודעות גבוהה לכל רשרוש.
אני רואה פה (ובמפגשים) הרבה ביקורת ופחד.
כשמישהוא בכפר החדש יסטה קצת מהנורמות של הכפר זה לא יתקבל על ידי האחרים. אולי בהתחלה ישמרו על הפה כדי להיות נאורים ופתוחים אבל אח"כ זה ייצא. שלא לדבר על להכניס אנשים חדשים לקהילה כזו סגורה.
בגלל זה זה אפשרי רק לכמה ימים בסיטואציה ברורה של כיף ושכל אחד חוזר למקום שלו.

שלום דוד וברוך הבא לקהילתנו ה"ביקורתית, נפחדת וסגורה".
ידעתי שרוב הבנות יבינו אותי וגם קצת בנים. תיארתם בדיוק מה שהתכוונתי .
לא אנחנו עושים את הסלקציה - ברוך הבא כל מי שחפץ להצטרף. זה כמו עם בתי הספר הדמוקרטיים וכו' - בסופו של דבר לא כולם רצים להרשם לזה ולא מעיפים אף אחד שחושב שהוא שייך. ברור שלא כולם טבעונים - בשביל זה יש את אמירים והרדוף וכו', ולא כולם מגדלים בבית אלא על הגבול - אבל כולנו בעד חופש רוח האדם ושמים את המשפחה במרכז חיינו חכולנו מרגישים שאנחנו חולייה מאוד חשובה בשרשרת שצריכה לדאוג לחולייה הבאה שלא תידפק ואין בעייה שאם רוב האוכלוסייה תרגיש שזה מתאים לה שהמקום ילך ויגדל, יפרח ויצמח לרוחב ולכולם יהיה כייף.

צפריר שפרון: מעשה החינוך הביתי הוא מעשה פרטי המתקיים בהכרח בתוך התא המשפחתי

נכון, אבל בפרקטיקה, אני רוצה שכנים נגישים, שאני וילדיי נוכל לדפוק על דלתם גם בבוקר יום חול.
הייתי שמחה לחיות בסביבה שלא מייצרת שוב ושוב את השאלות: מה, הוא לא בגן? את לא מפחדת ללדת בבית? אוי, הוא לא מחוסן, השתגעת?
נכון, כשאתה שלם עם עצמך ודרכך, אז אפשר להתמודד עם הסטטוס של "יוצא דופן". אבל זה מעייף.
צפריר, להבנתי, הצביע על תפקידנו כשליחי ציבור. זה מעייף להיות כל הזמן שליח ציבור.

אני יצור חברתי הזקוק לקהילה, מעבר לחברה שמשפחתי האהובה מספקת. אשמח לגור בשכנות לקהילה שחבריה שותפים לדעותיי בנושא כה מרכזי בחיי, כמו הורות.

כמובן שיש גם בעיות. למשל, ציון חגים במשותף. זה נחמד בהתחלה, אחרי שנה זה יכול להיות מחייב ומעיק...
לא מדובר גם בחתונה קתולית. זה יכול להיות נחמד לכמה שנים, ואח"כ - העולם גדול ופתוח.

ענת, משפחת ניפו, הזמנתכם בהחלט מעוררת התרגשות במקומותינו.
האמת שאנחנו פוזלים לגליל המערבי, אבל חלק מרכזי בהחלטתנו על מקום מגורינו הבא הוא השכנים שלנו.

צפריר
ומה דעתך על האפשרות לגור בשכונה בה חלק מהשכנים נמצאים כל היום וחלק נעדרים חלק מהיום?
מה הבעיה אם חלק מהילדים יהיו זמינים רק החל מ אחת בצהריים?
כמו שהרעיון נראה לי הוא שקבוצת אנשים שחושבים בסיגנון דומה ומרגישים שיכים לחינוך באופן טיבעי יוכלו לגור בשכנות ולהוות חברה.
אני לדוגמא חיה היום בישוב בגליל ואין סביבי משפחות שמחנכות בבית ולכן אני שולחת את ילדי לבית ספר על מנת שלא יהיו בודדים ומשועממים. אולי אם היום עוד משפחות עם ילדים בוגרים במרחק הליכה מביתנו הייתי שוקלת בחיוב את האפשרות להשאיר את ילדי בבית. כך שזה גם ענין של ביצה ותרנגולת. קהילת משפחות באופן טיבעי תיצור דינמיקה פנימית שתשפיע על חבריה.

אני וזוגתי, שרוצים מאד לעקור מן העיר, להאט את הקצב ולחיות קצת יותר בנחת, יודעים כי "בטבע, כל צורך שמתמלא, מפסיק להתקיים לשעה". מה שמלכתחילה מקרב אותנו לרעיונות של הנקה והורות משתפת, הורות של כבוד לצאצאים, של בית, הוא החסך שלנו עצמנו... העובדה שאנחנו לא היינו ילדים "חופשיים" במלוא מובן המילה, ובכל זאת היינו מאושרים; שלא התחנכנו אלא בבתי ספר "תעשייתיים", ובכל זאת למדנו משהו; ושלמרות השריטות וכמה זכרונות עגומים יצאנו לחיים. אם כיום אנו מבקשים להציע לילדנו הורות יותר תומכת, זה משום שהתוודענו לצורך הזה משבגרנו והיינו להורים בעצמנו.
מה יקרה במקום שבו "נחייה לפי הספר" של באופן טבעי? האם ילדינו ירצו אף הם להמשיך בנתיב הזה? ימים יגידו.
אני מעיד על עצמי: לעיתים אני נתפש למחשבה שכל סבלותינו עלי אדמות יהיו כלא היו אם נגור יחד.
רבותי, אם אנחנו מתכסים באיצטלת הטבעיות, חזקה עלינו שנדע: זה טבעי גם להתווכח, גם לא להסכים, גם לאכול בשר וגם להאמין אמונה דתית.
אבל אנשים שמכבדים זה את זה ומקבלים זה את זה, למרות ובזכות המוזרויות ההדדיות, המחלוקות והשוני, הם אנשים שנועדו לחיות ביחד בשכנות טובה.

זה מוביל אותי לחשיבה: לאו דוקא להתרכז במיקום גיאוגרפי אחד. הרי איש איש ושיקולי המיקום עמו: לזה יש משפחה חמה בדרום, לזה מקור פרנסה במרכז, וזה אוהב את הקרירות בחורף הצפוני. הרבה יותר נחמד, לדעתי, שיהיו כמה "נציגויות". די בכך אם שתיים-שלוש משפחות מיודדות חיות זו לצד זו: הרי לכם קהילה בזעיר אנפין. יותר מזה - זו כבר ממש הצלחה.
כפי שזה עולה מדפי האתר, אין לנו "משנה סדורה אחת" - אבל די בכך שנדבר בינינו: ויהיה לנו שוק דעות אחד. וזה המון.

אם לסכם: אני מציע להתארגן כך:
בטיול/מפגש הבא ייבחר מתנדב מכל מרחב. הוא ירכז-ירשום את המשפחות שמעוניינות להתחבר.
כל קבוצה יכולה אח"כ להפיק דף קשר, להיפגש ולבחור מקום, לבחור שם, לגבש תקנון שמקובל על חבריה, לבחור נציג או נציגה, ועם הזמן לעלות על הקרקע.
נארגן מפגש ארצי בכל עונה.
ונקווה לטוב.
מה דעתכם?

כמו שהרעיון נראה לי הוא שקבוצת אנשים שחושבים בסיגנון דומה ומרגישים שיכים לחינוך באופן טיבעי יוכלו לגור בשכנות ולהוות חברה.
שכנות זה יותר מלחלוק רעיונות נשגבים. אני מעדיף לגור בשכנות לאנשים נחמדים, שאוכל לסמוך על עזרתם בעת צרה, גם אם הם שולחים את ילדיהם לפנימיה מגיל שבועיים עד הפנסיה (של הילדים), ולא בשכנות לאנשי חינוך ביתי המתגלים כלא סימפטיים. פארק הירדן הוא לא מודל לישוב. השטח בפארק הירדן הוא ציבורי, בישוב השטח פרטי (הבית שלי הוא הבית שלי). הזמן שבילינו בפארק הירדן היה קצר יחסית. להיות נחמדים במשך יום - יומיים - שלושה זה בסדר, אבל במשך כל השנה ? תארו לכם שילדי משפחת דור ירעישו ויפריעו לצאצאי משפחת מועלם. ילדי משפחת כהן יאכילו את העיזים של משפחת זילברבוים, ועשן המדורה של משפחת בוזגלו המבשלת בפויקה כל יום בצהריים יפריע למשפחת שרנסקי. בקיצור חוכא ואיטלולה. אידיאולוגיות גדולות נופלות לפעמים על הדברים הקטנים ולא על דיונים מהותיים כמו "האם מותר להשליך לפחי האשפה בישוב חיתולים חד פעמיים ?"

אחיק צודק, כמובן, זה אותו דבר כמו בנישואין. יותר חשוב אם אוהבים לישון עם חלון סגור או פתוח מאשר לאיזה מפלגה בדיוק אתה נוטה.
אבל אני מכירה דווקא די הרבה אנשי "באופן" מאוד סימפטיים. אז מה, מתוך זה שאולי הם יתגלו כלא סימפטיים עדיף לוותר על החלום?
וגם, מה זה "אוכל לסמוך על עזרתם בעת צרה"? אני מאוד סקרנית ואשמח לפירוט לצורך פיתוח מחשבותי בנושא.
ולמה אתה כל כך בטוח שעל עזרתם של מאכלסי הדף הזה לא תוכל לסמוך בעת צרה?

אולי פשוט את צרותיך אתה מתנה? אולי היה לך קשה להיות נחמד במשך יומיים שלושה? אין לי מושג, נראית לי נחמד מרחוק.

שניכם צודקים ("גם את צודקת, אמר לה הרב").
הענין, בשמת - נניח שמוקם כפר-באופן כזה, וחצי מתושביו הם אנשים שאת לא כל כך אוהבת (מה? כל מי שכותב פה חבר שלך?). מהיהיה?
או - מצב קלאסי (בקשרים בכלל) - שכנים שזקוקים למינון שונה של קשר עם שכניהם. תוך דקה זה יהפוך ל"נודניק" וזה ל"סנוב". שניהם נחמדים, מענינים, טובי לב והכל.

תודה גילה.

בשמת
גם אני מכיר אנשי "באופן" נחמדים, טובי לב שיכולים להיות שכנים נפלאים. חוויתי שכנות של אנשים שונים. אני גר בישוב שאחוז ורבע מהמשפחות בו מחנכות בבית, בעבר התגוררתי בישוב ששליש מהמשפחות האמינו ברעיונות העולים בפורום זה. בשני הישובים היו/יש אנשים נחמדים שאפשר לסמוך על עזרתם בזמן צרה, ובשני הישובים היו/יש אנשים לא סימפטיים.

ולמה אתה כל כך בטוח שעל עזרתם של מאכלסי הדף הזה לא תוכל לסמוך בעת צרה?
לא בטוח, ולא יכול לקבוע בודאות כיצד מזהים שכן לעת צרה.

אולי פשוט את צרותיך אתה מתנה? אולי היה לך קשה להיות נחמד במשך יומיים שלושה? אין לי מושג, נראית לי נחמד מרחוק.
בפעם הבאה תתקרבי. מרחוק לא רואים את החיוך המרושע ואת הקרניים הבולטות

שי אבא של , תודה על הדברים שכתבת, קראתי אותם במן התרגעות, ולא בהכרח בגלל התוכן...
חוץ מ...
(וכאן אני מדגימה את ה"זה טבעי להתווכח" בסובלנות ונעימות...)
הפסקה האחרונה, שהתחילה ב- _אם לסכם: אני מציע להתארגן כך:
בטיול/מפגש הבא ייבחר מתנדב מכל מרחב_ וגו'
נראה לי שלא צריך לאלץ את זה, באמת בסך הכל מדובר בשכנות! שכנות טובה, 3 או 7 או 17 משפחות שמשמשות דלת פתוחה ועזרה לעת צרה ואהבה.

חאש"א ( חגית פ )
_מזכירה את דף קהילה לא וירטואלית .
במה הדף הזה מחדש לנו?_
בדף ההוא הבעתי רתיעה מההגדרה על דרך השלילה, מה שבתת-מודע לא ממש עוזר לדברים לקרות. חוץ מזה עברה שנה. הצורך הזה, הכמיהה, רק יגדלו וילכו, יותר ויותר אנשים ירצו את זה ויחפשו איך לעשות את זה, וככה זה מן הסתם יקרה.

> שן לוי עושה את עצמה מתבוננת מהצד ונותנת לדברים לקרות מעצמם <

ואיך נגמור עם כל הגזענות שיש סביבנו (בכל בעולם ובארץ) אם היא חיה ונמצאת בתוכנו. אני כמעט ולא כותבת באתר אבל קוראת בו רבות. אני מניקה תינוק בן שנה, ישנים במיטה משפחתית, לא מחסנים והוא לא הולך לגן. אבל אני אדם בקורתי כלפי הסביבה, שופטת כל אחד ואחת ועוד שאר תורשות. האם אני אתקבל?
ואני חשבתי שקהילת באופן טבעי מקבלת את כולם כמו שהם (שהרי זו השאיפה) כפר כזה רק מעיד עד כמה זה לא נכון.
ואם כולם מוזמנים לכפר אז למה צריך אותו? ומעבר לכך להתנתק מהסביבה לגמרי זה הרי לא מעשי ותניד נפגשים עם נשי שלא מניקות והס מלהזכיר שולחות את תינוקן למשפחתון בגיל 3 חוד'.

אנונימית - לא מדובר על התנתקות מסביבה אחרת, אלא בחירה ב(מספר )שכנים שעונים על צרכינו.
> גילה רק רוצה שיהיו קיימים אנשים גם בבוקר <

מטיבעינו אנחנו שופטים את אלה שהם לא כמונו ולא בדיעותנו וזה לא משתנה כשאנחנו גרים איתם וכשאנחנו לא גרים איתם.
במצב שלא גרים עם מי שלא מסכים איתך אז יש גם פחות חיכוכים.
אם לא הובן - למרות שחזרתי על זה - באמת כל מי שמרגיש את עצמו שייך - שיבוא. לא חושבת שמישהו יגרש אותו אפילו אם יהיו לו קרניים, זה עניין של הרגשה עצמית של מי שמצטרף ולא של הקהילה אם היא מקבלת אותו או לא - וזה דווקא לא גיזעני ולא מפלה. הקהילה תקבל את כולם - אבל לא כ"א ירגיש שהוא רוצה להשתייך לקהילה וזה הבדל גדול לדעתי.
גם הרעיון של אבא של הילי נראה לי נחמד מאוד.

מרחוק לא רואים את החיוך המרושע ואת הקרניים הבולטות
מה פתאום שאתקרב, אז תראה את החיוך המרושע והקרניים שלי

יש לי שאלה: עם כל הקושי בלעבור מקום מגורים, משכנתאות, אישורים על הקרקע, באיזו דרך נצליח (מסה קריטית של אנשים בעלי משפחות כמונו) לבצע מעבר מתוזמן לכפר?
אצל חבר'ה מתנחלים, לשם ההשוואה, זה נשמע פשוט יותר: יש כבר תקדים בדמות קהילה פיסית, קיימת. כמה זוגות חברים שנפגשים על בסיסי יומיומי בבית הכנסת יכולים להחליט סביב שולחן השבת להקים מאחז ולהתקדם די במהירות: כשיחליטו להתיישב בנקודה X, יהיו לידה גרעיני התיישבות דומים, מוסדות קולטים, קרקעות מופשרות לבניה, גב מפלגתי והִלכתי לעניין; ואילו אנחנו מאוגדים מסביב לתפישה שהגדרתה רחבה מאד: כל אחד מתחבר לאספקט אחר של ההורות הטבעית. מעבר לכך, הורות היא עניין אקס-טריטוריאלי: היא לא מחוברת לרעיון גיאוגרפי.
איך אנחנו הופכים את הדיבורים למעשים?
אני מוכן להרים את הכפפה: רעייתי ואני עומדים לעבור בקרוב לגליל.
מי בא איתנו?

>אבא של הילי עושה נפשות<

הכי הגיוני נראה לי לעבור למקום קיים כקבוצה.
כלומר להרחבה של ישוב או משהו כזה.
זה חוסך את כל כאב הראש של הקמת ישוב ומאפשר לגור בשכנות.
לאיפה אתם עוברים?

לא מדובר על התנתקות מסביבה אחרת,
מצטערת, אבל זה לא נראה כך.

אנחנו גרים בגליל, בשכירות, קשורים למקום העבודה של בעלי.
לאן אתם עוברים?

אנונימית - אני מדברת עלי.

להתנתק מהסביבה לגמרי זה הרי לא מעשי ותניד נפגשים עם נשי שלא מניקות
גם אני מצטרפת לגילה:
אין לי כל שאיפה להתנתק "מהסביבה לגמרי". ממש לא. בייחוד שבסביבתי הכי הכי קרובה אמא שלא מיניקה.
השאיפה פה אחרת, ואלה לא שני צדדים של אותו המטבע:
פה יש שאיפה להתחבר.
נגיד אני:
אשמח מאוד שהשכנים שלי יהיו תבשיל קדרה , עדי יותם , אביב חדש, אילנה קליינר, יונת שרון ועוד ועוד שאת שמותיהם לא אזכיר (התחלתי וגיליתי שהרשימה ארוכה מדי...).
לא איכפת לי שיהיו שם עוד אנשים שחיים בכלל אחרת,
אבל כמו גילה אני רוצה כאלה שהילדה שלי תוכל לשחק איתם בבוקר, שאני אוכל להיפגש איתם בשעות היום, שיהיה לי כיף פשוט to hang out איתם, ולא במפגשים מסוג "ביקורים" שעד שאתה עובר את ההתרגשות הראשונית ומגיע לשלב שבו אתה פשוט בשל לשתוק ביחד אתה כבר בדרך חזרה הביתה לנסיעה של שעתיים וחצי עם תינוק צורח בכיסא שלו.

באיזו דרך נצליח (מסה קריטית של אנשים בעלי משפחות כמונו) לבצע מעבר מתוזמן לכפר?

אין שום צורך ב"מסה קריטית" ותזמון של קבוצת אנשים יחד. כל מה שצריך לעשות זה מה שאמרה ענת (אאל"ט): לעבור להיות שכנים של משפחה נוספת מהקהילה, או לעבור לגור בסביבה שבה יש כמה משפחות כאלה. אין צורך בהתארגנות מיוחדת, אין כאן עניין של קריטריונים וועדות קבלה, וגם אין התנתקות משאר העולם.

רעייתי ואני עומדים לעבור בקרוב לגליל
מצויין! במקרה יש לא מעט גליליים ביננו. אתם יכולים לעבור לאחד היישובים שכבר יש בו משפחות מבאופן.

ממש לא מבינה את הצורך העצום של אלה שלא מאמינים ב כפר באופן טבעי לשכנע את אלו שכן מאמינים, שאין להם סיכוי.
מי שלא מתאים לו ושלא מאמין, שלא יבוא. ושיפסיק לבלבל את המוח.

אוי, לא התכוונתי לעשות את זה. רק ניסיתי להראות שאפשר להתחבר בצורה יחסית פשוטה ומהירה. זה לא אומר שום דבר על הסיכויים ליצור כפר שלם. סליחה אם זה יצא מתקפה על דרכים אחרות -- לא זאת הייתה הכוונה.

כתבה על "מקום למחשבה" בהארץ מהיום

אוקיי
אנחנו רוצים לעבור להרחבה של עין יעקב: זה חמש דקות ממעלות-תרשיחא, על גבעה מקסימה עם אויר ונוף לכל החיים.
הגליליים- אנחנו באים!

יונת, לא ממש התכוונתי אליך.

שי, עין יעקב מקום באמת יפה ועם ההטבות של פעם היה יותר אטרקטיבי אבל, היית במושב עצמו ולא בהרחבה? יכול להיות שהשתנו דברים אבל כשהתחילה הבנייה שם זה נראה נורא מוזנח ולא התאים לנו.

שלום.
אחותי קערת הדבש שמוודעת אותי לאתר הזה בכל יום מחדש,
סיפרה לי על דיוני התיישבות פורים פה.
מצאתי לנכון לספר לכם על מקום מגורי החדש, ואולי לעניין ..
הסיפור מתחיל לפני כשנתיים וחצי. 3 זוגות חברים חיפשו מקום לגור בו. קריטריונים: משק או שטח רחב ידיים, כמובן במחיר סביר, קירבה סבירה לת"א ולרכבת( חלקינו מתפרנסים בת"א).
לאחר חיפושים רבים הגענו למושב קלחים. מערבית לצומת קמה, צפון הנגב. (חפשו במפה).
היום לא רק ששלושת הזוגות שם, בינתיים התעורר משהו במושב (שצמא לשינוי, ול"חיצוניים" חדשים). מטפטפים בקצב נאה עוד ועוד זוגות צעירים (למשקים ענקיים וליחידות של כדונם- משבצות) קורים דברים מעולים, ופנטזיות אין גבול. לא לכולנו אותו סגנון חיים, לא לכולנו אותן דיעות, אך כולנו צעירים אינטיליגנטים, שעזרו אומץ לעשות את מה שהמונים רק מדברים עליו כחלום.
אשמח לשמוע, ולהפגש עם מי שמתעניין.

רציתי רק להעיר משהו בנושא הויכוחים וחוסר האחידות הרעיונית:

יש הבדל גדול בין להתווכח עם מיינסטרים משוכנע שאין בילתו לבין ויכוח שבו הצדדים מניחים מראש שיש כל מיני אנשים עם כל מיני דעות. אני חושבת שהויכוחים באתר הם מהסוג השני, ולכן הם הרבה יותר מפרים וסובלניים.

אני, למשל, אמא עובדת (לתינוק בן ארבעה חודשים, כן-כן, מודה באשמה) עם חיבה קשה למוצרי קמח לבן ושאר זוועות בלתי אורגניות, אבל בעצם זה שאני כאן אני מצהירה מראש על פתיחות (ואפילו סימפטיה) לרעיונות של חינוך ביתי, מזון אורגני, תרופות סבתא ועקרון הרצף. אני משערת שגם למי שממש פנאט בנושאים הללו, כלומר שולל מכל וכל את סגנון החיים שלי, יותר קל לחיות אתי (ולהתווכח אתי) מאשר עם מי שבכלל לא מבין על מה הוא מדבר.

הבעיה היחידה היא השיפוטיות, ולפעמים האובר-שיפוטיות, ובהקשר זה ראו את המאמר הנפלא-נפלא-נפלא של חגית נובק ב"באופן" האחרון.

אשמח לשמוע עוד על מושב קלחים והרוח החדשה הנושבת בו.... אנחנו גרים במרחק לא רב.
6519634 08

מושב מתפתח בצפון הנגב
נשמח לשמוע עוד על מושב קלחים
איך ניתן ליצור איתך קשר?

לשאלות על קלחים- המייל שלי הוא
[email protected]
ליאת, אצור איתך קשר בקרוב....ימים עמוסים...

למחפשים להתישב ישנה תנועה בשם "תנועת אור", שמיישבת בצפון הארץ ובדרומה.
הם משדכים בין אנשים לישובים קיימים וחדשים, ועוזרים לפתח יוזמות.
מס' הטלפון שלהם: 1-800-215-216

זה מזכיר לי שפגשתי מישהי מתנועה דומה- או שזו אותה אחת, נשמע מאד רציני וחלוצי, אינני יודעת את שמם אך הם נמצאים בפארק התעשיה בעומר ו"משדכים" בין אנשים לאנשים לצרכי התישבות ובין אנשים למקומות, ועד כמה שזכור לי, רק בצפון.
שווה בדיקה.

יערת, אני חושבת שאלה אותם האנשים, והם עוסקים ביישוב בצפון ובדרום הארץ. אני מכירה ישוב חדש שהוקם ברמת נגב בזכותם .
למעשה יש אפילו קישור לאתר שבו הם מפרטים את שמות היישובים (רגע ענן הולכת לחפש...)

מצאתי: http://ramat-negev.org.il
להכנס לאתר ולחפש את הקישור להתיישבות ברמת-נגב, ושם יש תת קישור ל"נגב -נט, אתר ההתישבות בנגב". נותן גם מידע על ישובים בצפון.

מילא שאנחנו נעשים עניים יותר מיום ליום, שהבית נראה זוועה מבולגנת שכל היום זה פיפי וקקי וציצי ולא מספיקים כלום - אז מה אני רוצה? רק קצת הכרה במקום הביקורת הכללית הזאת מסביב: 'תלכו לעבוד', 'תסדרו את הבית', 'למה היא לא הולכת לביה"ס היא מפסידה, הרי הדברים נבנים אחד על גבי השני', וכו' וכו' - גם ככה אני מיואשת ועייפה אז עוד צריך להלחם עם כל העולם? אין לי כח. נמאס לי להיות 'המוזרים האלה שכל היום בבית ונותנים לילדים שלהם לעשות מה שהם רוצים והבית שלהם נראה זוועה'.
באופן הוא הצלה בשבילי, ממש!

שלא לדבר על זה שהגדולה שלי חושבת שהיא היתה במעון כי החברים שלה בילו שם, שהיא מסגלת לעצמה דברים של ילדים מתוסכלים שנמצאים בלי ההורים שלהם למרות שהיא מחוברת לאמא שלה כבר 6 שנים - סיבה מצויינת בשבילי לעבור לסביבה נורמלית מבחינתי.

שהיא מסגלת לעצמה דברים של ילדים מתוסכלים שנמצאים בלי ההורים שלהם למרות שהיא מחוברת לאמא שלה כבר 6 שנים
מה זאת אומרת?

שירים כמו : 'קיבלתי אפס במבחן, אמא שלי תחנוק אותי ואבא שלי יתלה אותי וזה יהיה סוף העולם...'

אני אתכם, חולמת על קהילה חיה עם קשרי גומלין הדדיים, עם חדר אוכל אורגני וגידול אורגני וגן ילדים אורגני ואהבה אורגנית:)
מה מתקדם עם זה? יש משהו על הפרק? אולי כדאי לארגן מפגש שכל אחד יביא את האנפורמציה שלו ונראה איך מקדמים את זה?

ראש פינה?
סביבותיה?

צבעון בהחלט עונה להגדרה הבסיסית. אם מתאים לכם לגור בסוף העולם שמאלה בשלושים מ"ר רבוע למשפחה בלי קשר למספר הנפשות בה.
(אגב לנו מתאים בעיקרון אבל אין לנו אומץ לעבור לשלושים מ"ר עם שלושים ואחת הנשמות שלנו)

פלונית ספרי ספרי לי על ראש פינה:)

שליחה על ידי נינה* » 23 מרץ 2006, 00:55

בדף קהילה לא וירטואלית כתבתי על קהילתינו הקטנטונת .
זו היזדמנות למי שרוצה לחיות בקהילה , להפסיק לדבר על ולהתחיל לחיות ב...

תנועת אור מנסה לקדם הקמה של כפר אמנים/אנשי חינוך בירוחם. הגרעין הראשון יוכל לעלות לקרקע כבר באוגוסט 2009 (שזה ממש אוטוטו). דרושות כ 7 משפחות רציניות המחפשות בית קהילתי חם וירוק, כדי להקים משהו חדש במדבר.
לפרטים: טללית 050-4911299 / 08-6532134

כאן בכפר אוכלים גם במבה וגם אורגני ,יש שמרססים ויש פרמה קאלצ'ר. כאן בורחים מתייגנות כמו מאש, אומרים תודה על כל מה שיש. התבדלות רק מרסקת את האחדות. שהרוח המפעמת בכל הבריאה תכוון אתכם בול למטרה. בהצלחה

איפה זה כפר אוריה? אפשר תמונות בבקשה? מה עושים שם חוץ מלאכול במבות אורגניות? כמה אנשים חיים במקום? האם זה באמת ישוב כפרי, או שרק השם (כמו כפר סבא, או שמריהו) נשאר? כמה ילדים? מהם מקורות התעסוקה בכפר? אילו ישובים יש באיזור? כל אחד שרוצה יכול פשוט להגיע מחר על הבקר עם הארגזים? מה מיחד או מאפיין את התושבים, חוץ מזה שהם בורחים מתייגנות? יש כזו מילה במילון- תייגנות?

הרעיון כל כך פשוט על פניו וכל כך מסובך לביצוע, העלו בתחילת הדיון מספר שאלות לדוגמה ויש עוד המון עד אין סוף שאלות שדורשות מענה שלא קיים בשום פרוטוקול של שום קיבוץ או קהילה.
הדוגמאות שנרשמו בתחילת הדיון כפר חב"ד וכדו' הן היחידות שיכולות להתקיים מפני שיש להם את ספר החוקים הכי מפורט ישן ולא משתנה בשום תקופה, וכל בעיה שצצה אפשר לחפש פיתרון במקורות.
בכל מקרה הרעיון של כפר באופן טבעי מקסים, רומנטי ומסקרן מאוד, אם יש משהו.י עם קשר פוליטי למנהלת הקרקעות אפשרי לקדם את הרעיון...