כרוניקה של בלוג ידוע מראש

[אנונימי]

דף בלוג

[מנסה*]

שעות כאלה.. הכל צף, לא מרפה.
מחשבות, תהיות, פחדים, המון המון רגש.
אחרי ניסיון עקר להקהות הכל עם אכילה מוגזמת, להלקות עצמי (על מה? על כך שאני לא מושלמת, על כך שיש לי קשיים?)
אחרי שעה של בכי. מנסה להפוך את הלימון ללימונדה ומחליטה שבימים כאלה אנסה לכתוב כאן-
לא להטביע, לא ללכת נגד הגל הזה המציף, לשחות עליו, לאהוב אותו, הוא יכול להטביעני או לנשוא אותי לחוף מבטחים, גל גדול ומפחיד, גל מחזק ומיטיב- הרשות נתונה.

רוצה לכתוב כאן על רגשות, על אהבה וצער
על הורות מופלאה, מטלטלת
על פחדים מהלידה הקרובה (השנייה)
על בעיות אכילה ודיכאונות
על היש ועל החסרים
חלומות ומציאות ועל שביניהם,
על דבש ועל עוקץ, על המר והמתוק.

לאחר שנים שהקושי היה דומיננטי, כבר כארבע שנים שהאושר איתי רוב הזמן.
יש לי בעל הכי שאפשר, תינוקת בת שנתיים מלאת מתיקות, בבטן תינוק שכבר אהוב וכבר בעל שם ומקום בלב של כולנו, משפחה אמיתית, כמו ששיוויתי, כמו שחלמתי.

לא אוכל לכתוב הכל בדיוק כמו שעולה מפאת פחד החשיפה.
חוששת מאד שפעם אשלח פוסט ובטעות יעלה עם פרט מזהה או עם הניק האמיתי שלי, כי אני כותבת פה גם בשמי האמיתי.
אז אנסה לטשטש, להסתיר ולשמור, תוך כדי תקווה שלאמת הפנימית, אשר אינה תלויה בפרטים המזהים, יהיה בכל זאת כר נרחב להבעה.

ומה אחדש לאחרים? האם מגיע לי בלוג משלי?
הרי כמה דומים כולנו... קוראת דפים של אחרים ומרגישה כאילו אני כתבתי (רק יותר יפה..P-:).
קוראת תגובות של אחרים- גם הם מרגישים כך.
כאילו כל המחשבות שלי עם עצמי עברו לכאן בלי שהרגשתי ואני מגלה אותם מחדש, פותחת פצעים ושמחות.

ובכל זאת רוצה גם מקום משלי. מקום לספר על האנושיות הדומה לכולם שלי אך גם על המיוחד אצלי. מקום לפרוק ולהבין טוב יותר מה קורה, מקום אשר יעצור את הרגע ויישמר, ולו במעט, את אשר קורה לי.

אז בסדר, על החיים ועל המוות, אני מתרגשת וממשיכה, ומתחילה בעצם...

יכולה להתחיל לכתוב המון על הטוב אבל, כפולנייה מודעת, מבינה שהתכנסתי ועוד אתכנס הנה עם צורך למלל יותר את הקשיים.
בצעירותי כתבתי יומנים ופעם ביקשה לראיין אותי ידידה אשר למדה פסיכולוגיה וכתבה עבודת סמינר על כתיבת יומני חיים (חבל שבסוף לא יצא לי לקרוא את העבודה- נשמע מעניין לא?),
איתה הבנתי עד כמה אני כותבת רק כשקשה לי ושלמרות שאני אוהבת לכתוב באופן כללי, הרגשתי אז כאילו יש הצדק לכתוב רק כשרע, ורק אז מותר להכניס גם הביסלה טוב.
אבל לכתוב ולהתגאות ולשמוח על הטוב שיש? ככה סתם, כאילו כלום? זה לא בסדר, זה אומר שאני לא על המשמר והצרות יתפסו אותי עם המכנסיים מופשלים, יתפסו אותי לא מוכנה והנפילה תהייה קשה (אוי אמא, עד מתי תמשיכי לשלוט לי ככה על המחשבות?)

אז כמיטב המסורת, אספר קצת על הקשיים העכשוויים שלי ומדי פעם בוודאי יכנסו כמה פרטים משמחים מרשיעים, אופטימיות וכאלה, נתפרע...

אני מפחדת מהלידה.
ללידה הקודמת הגעתי אחרי הריון קל ונעים, אחרי חתונה עם בחיר ליבי וירח דבש מהנה, אחרי שלא עבדתי כל זמן ההריון ורק סיימתי תואר ראשון ושחיתי וחגגתי את אהבתי ואת האושר.
ו-
בום!
לידה ארוכה, מתישה, צירים כואבים בהם אני עושה בדיוק את מה שהיום יודעת שלא עוזר- נבהלת, נסגרת, מכווצת, לא נושמת.
לא עשינו קורס הכנה, חשבנו שיהיה בסדר..
לא היה בסדר, לא ידעתי איך להקל על הכאב, הפתיחה לא התקדמה, היו מיילדות חסרות זמן ויכולת לעזור, היו התערבויות רפואיות. לידה "רגילה", עם אפידורל בסופה, תינוקת רגישה וכחולה שכנראה עברה טראומה רצינית בדיוק כמוני, אם בהלם, מותשת, מושפלת, ללא שינה, ללא אוכל.
דיכאון כבר בבית החולים והתגברותו בבית- צורך להיות עם התינוקת כל רגע, תינוקת אשר רוצה לינוק בלי הפסקה, בוכה ובוכה ולא ישנה, איבוד הרבה דם בלידה וחוסר דאגה לעצמי מבחינת מזון ראוי ושינה, עיגולים שחורים מתחת לעיניים, סיבוכי הנקה, הלם מהעניין החדש שנקרא הורות, חסר בתמיכה משפחתית / קהילתית מספקת, פרט לבעל אחד מתוק ותומך אך טרוט שינה ועצבים בעצמו.
דיכאון אחרי לידה.

טוב, 5 בבוקר ועוד מעט יום עבודה וחיים (עובדת מהבית עם הילדה ורוב הזמן גם עם הבעל). אמשיך בקרוב.
הכתיבה היא פלא. מרגישה הרבה יותר קלה. מקווה להמשיך ולספר עוד.
תודה (כשהייתי קטנה הייתי אומרת לעצמי לפני השינה משפט קבוע שפתאום עולה לי- לילה טוב לכל מי שטוב).

[מי_מה*]

יאללה בואי, בכייף, ככה אנחנו. טוחנות אחת לשניה במוח. מילים מילים, תילי תילים. זה באמת עוזר.
הנה, מתפקדת בקוראות.

[ריש_גלית*]

גם אני מתפקדת בקוראות.
מסכימה איתך ש הכתיבה היא פלא. פלא שמביא הקלה ואפילו מַרפא.

[מנסה*]

מי מה ו- ריש גלית, נעים למצוא אתכן פה, תודה @}
הבת שלי רק התחילה את התהליך המופלא הזה של לימוד הדיבור ולא מפסיקה-
מילים מילים, תילי תילים מתענגת לה על כל מילה חדשה, לא מתביישת לחזור שוב ושוב על אותם חלקי משפטים מצחיקים, להשמיע לכולם שהיא יודעת צבעים או לספור עד 10..
הנה אישה בוגרת הנותנת דרור לצורך שלה למלל את החיים בלי סוף (-: איזה כיף לראות אותה והלואי עלי. רק ללמוד וללמוד ממנה ומשאר הקטנטנים.

כי לאחרונה, צץ בי געגוע להשתתף באיזו קבוצת / מעגל נשים.
התחלתי לספר על הדיכאון אחרי הלידה ודווקא היו לי באותו זמן (קצת אחרי) שתי מסגרות נשיות נהדרות לשיחה, לעיבוד ולתמיכה (של הדיכאון ובכלל..) מסגרות שהסתיימו לצערי.
השתעשעתי ברעיון לנסות וליזום בעצמי איזה מעגל נשים לקראת לידה או קבוצת נשים טיפולית / תמיכתית (אני עצמי ממקצועות הטיפול) אך כרבים מרעיונותיי / חלומותיי- הבישול איטי איטי..
דווקא לאחרי הלידה יש לי כבר כתובת לקבוצת אמהות ותינוקות הפועלת באזור וזה נחמד. ותכנון לעוד הרבה זמן לאחר הלידה, כשהתינוק יינק פחות או כשאני כבר ארגיש שהוא מוכן לפרידות קצרות (שתי האפשרויות יכולות לקחת המו--ן זמן P-: ), אולי לחזור ללמוד משהו טיפולי, כשתמיד, תוך כדי הלימוד, הדינמיקות הקבוצתיות מפרות אותי כל כך (וזה קורה אפילו אם יש גם גברים... (-; ).

ובינתיים אני פה, באופן טבעי, עוד מסגרת מקסימה, אשר לדאבוני מצאתי רק כחצי שנה לאחר הלידה (יכולתי להעזר עד מאד בתקופת המעבר להורות, עם כל הדילמות והתהיות..), מקווה למצוא זמן לשהות פה בנעימים ולהמתיק את ימי במילה הכתובה.

ושוב, רק התחלתי והנה כבר בוקר, יום חדש בשבוע חדש.
לוקחת נשימה עמוקה כדי לקבל את היום הראשון של שארית חיי באהבה ולא במין תערובת של שגרתיות עם מין קיטור פנימי כזה, כמו שאני יודעת.
אתמול בערב ראיתי בטלוויזיה (מודה שעושה את זה לפעמים..), משפחה מעניינת (בתוכנית משפחה חורגת עם אלון גל, שבהתחלה היה לי אנטי גדול כלפיו ועם הזמן למדתי מאד להעריך ובכלל להעריך את נושא הקואצ'ינג), משפחה המתמודדת עם הצורך לתפעל עסק משפחתי אשר נמצא בנפילה ולגדל ארבעה ילדים. כמה קושי ראו שם וכמה כוח סבל וכמה שאני בעלת מזל ועם קשיים מעטים לעומתם, כך חשבתי לעצמי..
איך זה שלמרות שאני בתקופה כל כך טובה בחיי, כשיש לי כל כך הרבה, בכל זאת החיים כה קשים וכה כבדים לעיתים? איך בארזים נופלת השלהבת שוב ושוב ואיך מצליחים לתפקד אזובי הקיר? ואיך אלמד עצמי להיות חזקה יותר ולא ליפול מכל משב רוח, או לפחות איך אלמד עצמי לקבל את הנפילות שלי?

שבוע טוב. מודה על כל שיש

[מנסה*]

החלטתי להעזר בדולה לקראת הלידה ואולי גם בלידה וכבר ההחלטה מאד משחררת.
לקבל עזרה.. האפשרות לקבל עזרה...
תמיד קשה לי אבל כשאני נאתרת- אחת מההרגשות הנעימות לי בעולם.
הלקח, אולי הגדול ביותר, מהלידה הקודמת ומהתקופה שאחריה הוא שלא נתתי לעצמי להקשיב לצרכים שלי ולהעזר.

ובמעבר חד אך בודאי שקשור לחוסר ההקשבה לעצמי (קשור בטח קשור)- אוכל, אכילה.
כמו אצל רובנו, גם אצלי האכילה היא נושא מורכב ולא פשוט בכ-לל.
באופן כללי, אני אוכלת דיי בריא ומאוזן אבל באופן אמיתי P-: - יש לי הפרעת אכילה דיי דומיננטית..
יש תקופות יותר טובות ופחות, ימים כאלה וכאלה, אבל הקושי שם, מכביד, הורס לי יותר מדי פעמים ימים שלמים מחיי, ימים בהם במקום להרגיש קלה ושמחה אני כבדה וכבוייה.
בעלי המקסים אומר שאם רק אצליח לוותר על ההלקאה העצמית בסוף כל זלילה מיותרת אזי לבטח תעלם גם ההפרעה.
לדעתו אני זקוקה להרס ולהלקאה שאחריו כי לא מרגישה שמגיע לי להיות בטוב.
במהלך חיי התמודדתי עם הרבה נושאים בקשר לעצמי והרבה השתחרר (הקשר עם ההורים, קשרים עם בני המין השני, הדימוי העצמי בכלל..) אבל נושא האכילה תקוע כמו עצם בגרון.
יושב אצלי חזק ולא מרפה.
אפילו עכשיו, 5 לפנות בוקר, שותה תה טוב, נהנת פה מול המחשב מהשקט ומהכתיבה, ובו זמנית, בעולם מקביל, חושבת על האוכל ה"מנחם" שבארון, על האפשרות לאכול או לא, על מה יהיה מחר מבחינת אכילה- האם אצליח להעביר יום שלם עם אכילה נעימה ובריאה או שכמו היום, אוכל ואוכל בלי שליטה ובלי הנאה..
כבר לא חושבת על איך אני נראית, ואפילו לא על העובר ורגשי אשמה שאולי אני גורמת לו נזק, רק רוצה להנות מהימים כמו שהם בלי להרוס לעצמי ולהיות בריאה.
הרי קשיים יש בכל מקרה אז למה אני צריכה להוסיף?
אפשר להתלונן המון על כמה שהעולם אכזרי וקשה (מה שנכון) אבל האמת הפשוטה היא שאנחנו האויבים הגדולים ביותר של עצמנו, לא?

[מנסה*]

איך אעשה שהיום אהייה טובה לעצמי?
מה אני רוצה?

להסתכל במראה בבוקר ולהגיד לעצמי שזה בסדר איך שאני נראית, שאני יפה כמו שאני (בשונה מאתמול- "אני כל כך מכוערת", "כמה השמנתי")
להקדיש כמה דקות להתלבשות- ללבוש משהו שנעים ונח לי בו.
לאכול רק כשאני רעבה, להקשיב לקיבה, לשמוע אותה. לנסות לבחור מאכלים המיטיבים איתי, מאכלים קלים ובריאים אך אם לא הצלחתי- לנסות להנות מהאוכל הפחות מושלם ולוותר על ההתיסרות שאחריו.
לישון בצהריים עם הקטנה (בלי לפחד שאני מבזבזת זמן).
לעשות איזושהי פעולה מרשימת "הדברים שצריך לעשות" שלי (בדרך כלל מתגלה בסוף כמהנה ומספק ושזו לא רק מטלה שצריך לסמן עליה וי).
לשתות הרבה תה.
ללכת בערב ליוגה (פשוט ללכת, לא להתייחס למחשבות כמו- אין לי כח, אני צריכה להיות בבית עם הבעל והילדה, זה לא בסדר ללכת, קר בחוץ, אני נראית נורא ולא רוצה שיראו אותי ככה, לא מגיע לי, זה לא כזה כיף אז בשביל מה ההשקעה?, אכלתי הרבה ואני כבדה)
להתקלח בערב ולנסות למצוא זמן לקרוא קצת במיטה.
לדבר אל עצמי יפה ובכבוד.
לזכור שאני מנסה וזה בסדר אם לא מצליח.

[אום_שלום*]

אני קוראת @}

[נטע_ק*]

גם אני בקוראות.

[מנסה*]

הבלוג הזה תלוי בינתיים בעיקר בהתעוררויות הליליות שלי לפיפי..
בעוד כחודשיים וחצי (הלידה! הלידה!) אהייה עם תינוק יונק ובוודאי אבקר פה יותר במצב- (אבל רגע, במציאות התינוק הרבה יותר קרוב למחשב מבציור, מה עם הקרינה? האם קיים הדף האם באופן טבעי לגלוש במחשב עם תינוק (-: )
בינתיים הלילות שלי מורכבים מהתעוררויות לפיפי שבסופן אני מוצאת עצמי שוב במיטה או בהתעוררויות לפיפי שבסופן אני מוצאת עצמי מול המחשב (כל קשר ביני לבין התוצאה מקרי בהחלט).
עכשיו אני כאן בדקות גנובות של בוקר, להגיד שלום ל אום שלום ול נטע ק (וגם תודה, אני קוראת בבלוגים ובדרך כלל לא נכנסת להגיד שאני נוכחת..)
ולנסות לסכם את יום האתמול-
היה יום סביר, אין ספק שההתכווננות ליום טוב הועילה במקצת אבל גם הידיעה שאין ביטוח ליום טוב הייתה במקום..
היה יום נעים, רגוע למדי אבל גם הרבה אוכל מיותר, בלי שנת צהריים ובלי יוגה (באמת שהיה נראה שאני לא רוצה ללכת כי טוב לי להשאר בבית החם)
היה בסדר כזה, עם הרבה אהבה עם בן זוגי והתינוקת שלנו- הכי הכי חשוב, יודעת, יודעת
אבל רוצה יותר.
רוצה להרגיש בריאה יותר, קלה יותר (וזה לא קשור להריון!), יפה יותר.
להרגיש שהבסיס מספיק טוב ויציב ואז כבר יותר קל להתמודד עם מה שמזדמן לו.

אבל בעצם זה מין ריקוד כזה..
יש גלים ותקופות ומצד אחד רצון לשנות ומצד שני רצון להודות על כל הטוב ולקבל את הרע בלי מאבק ושאיפה לשינוי.
איזון נראית לי מילה חשובה. ויש עוד מילים נחמדות- דרך האמצע, דרך ומסע, תהליך, הכל בסדר, לנשום, חיוך, שיחה, חיבוק, טבע, אחו, גשם, שמש, מים, יער, רוגע
וגם- די, כבר, להיום.. (-:

[אום_שלום*]

_אבל בעצם זה מין ריקוד כזה..
יש גלים ותקופות ומצד אחד רצון לשנות ומצד שני רצון להודות על כל הטוב ולקבל את הרע בלי מאבק ושאיפה לשינוי._
מזדהה @}

[מנסה*]

במקום להתמקד בלכתוב פה, את דברי הימים שלי, מעדיפה לרוב לקרוא אחרים.
בימים אלו גומעת את הבלוג של עוברת אורח מהגגת ושל ב עילום והן כל כך מרגשות. מומלץ ביותר!
כמו שכתבתי בפוסט הפתיחה- מוצאת פה באתר המון נשים המדברות מהקרביים שלי. נהנת ומחכימה מהן אך גם קל לי מאד להגיע (אחרי ההזדהות הגדולה) להרגשה שאצלן זה כמו אצלי רק יותר טוב- הן כותבות יפה יותר, חזקות יותר, רוחניות יותר, מוצלחות יותר..
והאבסורד הוא שאצל כולן (כן כן, בדוק, בלי יוצאת מין הכלל), עולים רגשי נחיתות דומים בהחלט..
איזה בזבוז של אנרגיות.

התינוקת שלי בת שנתיים וקצת. כמה אני אוהבת אותה.
תמיד הייתה מהמתרפקות אבל בשבועיים האחרונים, מאז שאנחנו מדברים איתה יותר על התינוק שבבטן של אמא, נצמדת אלי הרבה יותר.
בלילה אנחנו ישנים כולנו יחד ועד עכשיו לא עלו סימני שאלה.
לאחרונה התחלתי לשמוע (זהירות, עוד השוואה מתקרבת /-: ) שבעצם הרבה משפחות הישנות יחד במיטה משפחתית עושות הפרדה כך שהילד ישן בצד אחד (לעיתים על מזרן צמוד משלו) וההורים שומרים על זוגיותם בשינה יחד בצד שני.
אצלנו יש מזרן זוגי ועוד מזרן יחיד צמוד אבל על הזוגי דווקא אני והקטנה (עוד מימי ההנקה העליזים) ועל היחיד הבן זוג.
יחסי אישות דווקא עושים בקלות (לא אמרתי שהרבה, היי, אני בהריון [-: ), ליד הילדה (השובבה מתעוררת מכל רחש חוץ מרחש מעשה האהבה D-: ) אבל רוב הזמן אכן ישנים בהפרדה מסוימת זו מזה.
הקטנה רגילה להרדם כשאני לידה ובדרך כלל תוך חיבוק או ליטוף הדדי.
אם מתעוררת בלילה (כבר לא קורה המון, איזה כיף) מחפשת אותי בדרך כלל וחוזרת לישון מייד.
חושבת מה יהיה עם התינוק החדש. באופן כללי דווקא לא דואגת בנושא הקנאה והשינוי. מאמינה שכל מה שתרגיש נתמודד איתו יפה ושנצליח לתת לה הרבה גם עם תינוק חדש וטובעני.
אבל אולי עניין השינה מצריך היערכות מחודשת.
אולי זה יהיה הקושי העיקרי שלה- לראות שבלילה המקום שלה דיי תפוס. שאמא מניקה את התינוק וישנה תמיד צמוד אליו (למרות שאולי יישן בעריסה לידנו).
ואולי זה הקושי שלי לשחרר אותה?
נראה.. כרגע חושבת לתת לה להמשיך בשגרה הרגילה ולא לעשות שינויים כפויים רק כי צריך. כשהתינוק יגיע (בעזרת השם, בעזרת הדולה?), נראה איך כולנו נרגיש ונתמודד.
בן זוגי משדר מסר קצת מבלבל בנושאים הללו, מסר אשר נראה לי משקף את הבלבול שבתוכי (או שהפוך..)-
מצד אחד, מאושר מהקשר הקרוב ביננו ובין הילדה- המיטה המשפחתית, ההנקה הממושכת.. נו, כל אלה..
ומצד שני, לעיתים רומז שאולי אני מעט קיצונית בנושא ושבקרוב, נגיד בעוד שנה, נצטרך לשחרר- לשלוח לגן, לעבור למיטה רגילה..
כן, אני בעצמי בודקת את העניינים האלה עם עצמי ורק מקווה שיהיה פה מספיק פתוח לכל אחד משנינו להביא את חשיבתו ההורית עד הסוף ולהגיע ליישומים ששנינו נוכל לחיות איתם.
עד עכשיו דיי הסכמנו על דברים ומה שלא- היה קטן וקל להתפשרות. בדברים המהותיים אנחנו חושבים דיי דומה וזה כל כך הרבה יותר קל. לא מקנאה בזוגות עם מחלוקות מהותיות.
למשל, כשעוד הייתי בהריון הקודם, לשנינו היה ברור שלבן לא נחתוך את הבולבול ואכן, לא נעשה זאת לקטנצ'יק המיועד.
פגשנו זוגות שהשאלה הזו יצרה קרע עמוק בינהם וחוסר יכולת להגיע להסכמה ועצב גדול..

אוי, רוצה לכתוב עוד ועוד אבל מזכירה לעצמי שצריכה גם לישון.
גם לגבי המחשב (יותר נכון- הגלישה בבאופן..), עולים אצלי קולות אמביוולנטים של הבעל (או, כמה הוא דומיננטי אצלי בקולות בראש, טבעי, אבל אולי כדאי לבדוק מה זה אומר), שמצד אחד איזה יופי שיש לי את האתר הזה, מקום בו אני לומדת ומבלה וכותבת ומצד שני, אולי אני מכורה לאתר, כך שזה לעיתים יותר מדי סוחף ולא משאיר מקום לדברים אחרים?
לא מרגישה מכורה, מרגישה מאוהבת (-: , כיף פה ונראה שבינתיים הקשר בריא..
הנה, עובדה- חוזרת לישון!

[ב_עילום*]

_הרגשה שאצלן זה כמו אצלי רק יותר טוב- הן כותבות יפה יותר, חזקות יותר, רוחניות יותר, מוצלחות יותר..
והאבסורד הוא שאצל כולן (כן כן, בדוק, בלי יוצאת מין הכלל), עולים רגשי נחיתות דומים בהחלט.._

האפשרות לחלוק , לספר, לקרוא, מאפשרת להרגיש שאת לא לבד. ושגם אם יש רגעים קשים ׁ(כמו רגעי הנחיתות)... הם גם חלק מהחוויה האנושית הזו ולא איזו טעות בתסריט.... כי הנה.. עובדה... זו עברה את זה וזו מכירה את זה בדיוק....

הבלוג הזה תלוי בינתיים בעיקר בהתעוררויות הליליות שלי לפיפי..

[מנסה*]

היום בצהרים-
הבעל נסע מחוץ לעיר, התינוקת ישנה בשלווה במיטה, אני אחרי ארוחת צהריים בריאה וטעימה, מרגישה טוב, נראה שיש לי שעתיים לעצמי.
אידיליה.
יודעת שמה ש"בא לי" לעשות, הכי קל וזמין, זה לראות איזו סדרה נחמדה או סרט במחשב ולאכול "משהו כיפי".
יודעת שאח"כ לא ארגיש טוב כי אהייה כבדה מאוכל מיותר ולא בריא.
יודעת שיש אפשרויות אחרות, נהדרות, כמו לקרוא במיטה, לעשות אמבטיה, לא נשמע שפוי באותו רגע אבל- לראות סדרה או סרט בלי לאכול מולו, לסדר את הארונות לקראת התינוק, לישון, לחשוב, לכתוב..
ותוך כדי המחשבות הזורמות, מגלה עצמי מול המחשב עם שתי פרוסות לחם עם אבוקדו ואח"כ עוד שתיים ועוד שתיים ועוד שתיים ואח"כ עוגיות מגעילות ומתוקות מדי אחת ושתיים ולמה לא עוד שלוש ומי סופר בכלל?..
ושעתיים עוברות מהר, נהנתי מהסרט, כבדה עם עובר קופץ בבטן מעודף סוכרים, מחליטה שלפחות הפעם לא אכה על החטא ואראה איך היום יכול להמשיך יפה ולא לההרס בשל הבולמוס-
נהנתי מהסרט ונתמודד אח"כ עם המחשבות על האוכל, עכשיו יש ילדה מתוקה ואחר צהריים להעביר.
פותחת דלת למרפסת, קר אך בהיר בחוץ. מעירה את הילדה בעדינות כדי שנספיק לצאת החוצה לפני שיהיה עוד יותר קר וכדי שתלך לישון בשעה סבירה בלילה.
היא קצת מקטרת וגל של מחשבות מקטרות משלי על איך אעביר אח"צ וערב לבד איתה.
מספרת לה על התכנון שלי בשביל שתינו והיא כבר במצב רוח טוב, מוכנה ליציאה עם המגפיים החדשות, יוצאות לחפש שלולית למגפיים.
השלולית נמצאה וגן משחקים, עד שקופאות וחוזרות.
היא באמבטיה, מציירת, משחקת, אוכלת ארוחת ערב, שרות יחד, היא משחקת בסלון בזמן שאני מתקלחת- לא יאמן, צחצוח שיניים, ספרים במיטה, שיר לילה טוב, ליבי נכרם מהמתיקות, נרדמות.
אידיליה.
וכרגיל- אחרי כמה שעות, אני מתעוררת לפיפי, מגלה את הבעל שחזר, שיחה נעימה, הולך לישון, המחשבות המוכרות באות:
כל יום עובר בנעימים, שמחות קטנות וגדולות, צרות טובות, ואז מקטעי האכילה האלה, כמו התקפים פסיכוטיים קצרים, ושוב חזרה לחיים.
כל יום.
מה אני מפספסת? את מה זה משרת? למה אני צריכה את זה לעזאזל? למה לא יכולה להכיל את הטוב?
זוכרת שיש תקופות שהאכילה בריאה ונשלטת, מנסה למצוא מה מאפשר תקופות כאלה.
נזכרת באלתרמן- גם למראה ישן יש רגע של הולדת, אבל לא מוצאת. אולי בקרוב, כשאלד, אמצא בי רגעים של הולדת..

[שחף_אהובי*]

קולות אמביוולנטים של הבעל ...אולי אני מכורה לאתר, כך שזה לעיתים יותר מדי סוחף ולא משאיר מקום לדברים אחרים?
אןי, זה קטע של בעלים.

[מנסה*]

מרגישה שלפני היותי אמא הייתי מין כזאת יותר..
יותר אופטימית, יותר חזקה, חברותית, כיפית, זורמת, רגועה, שלווה, סבלנית, יותר רומנטית, סקסית, יפה, רזה..
יותר טובה עם ילדים..
וגם פחות..
פחות מורכבת, מתפלספת, פחות נתונה למצבי רוח, פחות חרדה, פחות עצבנית..

אבל זה לא באמת נכון.
אין ספק שאני מגלה על עצמי דברים חדשים הבאים עם ההורות אך רוב העניינים היו שם כבר מקודם ועכשיו הם רק יותר חשופים וגלויים (יש פחות אנרגיות הסתרה)- את אמא כמו שאת חיה או משהו כזה..
אני זוכרת בדידות קשה, שבתות וחגים עם דכאונות, קשיים שעלו במקומות עבודה מלחיצים, ביחסים עם אנשים, בעיות של דימוי גוף, אכילה מוגזמת, צורך לרצות את כולם כל הזמן (עדיין קיים מאד אך כבר לא אפשרי עם כולם וכל הזמן..), רגישויות שונות ומשונות, מצבי רוח..
זה דווקא מנחם כי כל כך הרבה פעמים אני נסחפת לחשוב שאם היה לי יותר זמן, אם רק ההורות הייתה פחות אינטנסיבית, אז הכל היה אחרת- הייתי מין אישה מושלמת, רגועה ושלווה, מאושרת בכל רגע ורגע, מוארת כזו.
נכון שדבר גדול שבאמת חסר לי הוא העבודה שעשיתי עם עצמי פעם- טיפולים כאלה ואחרים, ספורט מסודר, דיאטנית. אבל כל אלה עדיין אפשריים עבורי אם רק אתן לעצמי חופש וזכות לחזור אליהם ובינתיים ההורות היא רק התירוץ (כמו שפעם הכסף היה תירוץ כזה למרות שידעתי כבר אז שאלו ההשקעות הכספיות הטובות ביותר שלי).

לקראת הלידה חוששת בעיקר מהלך הרוח שלי, ממצב הרוח, ממצבי ההורמונלי, ממצב הסרטונין במוח.
מרגישה שבזה תלוי דבר. אני מתכננת ללדת בחדר לידה טבעי, עם דולה מקסימה, עם המון כלים להתמודדות כדי שיהיה פחות קשה מהפעם הקודמת אבל יודעת שהכל בראש ושאם ארגיש טוב נפשית אז כאבי הלידה, ההנקה, הלילות ללא שינה, ההתמודדויות הלא צפויות הראשוניות עם התינוק וכאם לשניים יהיו נסבלים ואף מרגשים.
אם לאו- אם תיפול עלי הדכדכת, או חס וחלילה שוב דכאון רציני, אזי הכל יראה שחור משחור ואני עומדת לקראת תקופה קשה ביותר.

מתה להיות פה כבר אחרי, נגיד, חודש אחרי הלידה. להכנס לכאן ולכתוב- חבר'ה, הי, אני אחרי והעניינים בסדר גמור.
הלידה היתה בסדר, קשה אך מעצימה.. יש לי תינוק מקסים ובריא ולמרות הקשיים אנחנו מאושרים ומתפקדים, לא ישנים הרבה בלילה אבל מתרגשים ויודעים שזו רק תקופה וזה נהיה קל יותר עם הזמן, עם הילד השני זה אחרת.. אנחנו כבר מנוסים, זורמים..

אם יהיה קשה בוודאי אגיע לכאן הרבה- לשתף ולבכות, להתפרק ולבנות.
הידיעה הזו שיהיו מקומות בהם אוכל להיות אני, עם כל מה שיעלה, זה לא מעט.

[מנסה*]

ב עילום ו- שחף אהובי @}

[אום_שלום*]

@} קוראת

[ב_עילום*]

הלידה היתה בסדר, קשה אך מעצימה.. יש לי תינוק מקסים ובריא ולמרות הקשיים אנחנו מאושרים ומתפקדים, לא ישנים הרבה בלילה אבל מתרגשים ויודעים שזו רק תקופה וזה נהיה קל יותר עם הזמן, עם הילד השני זה אחרת.. אנחנו כבר מנוסים, זורמים..

אינשאללה.

הבת שלי שאלה אותי השבוע: אמא, למה רק לי אסור בגן לאכול סוכר וקמח לבן, למה רק לי זה עושה אכזמות?
אז אמרתי לה שבגלל שהיא רגישה יותר.
ובגלל שהיא רגישה , היא גם שמה לב לכל ניצן ופרח שאנחנו עוברות בשביל, קולטת ציפור מיוחדת בשמים , שמה לב להמון פרטים שאחרים לא שמים לב ולכן גם עולמה עשיר מאד.....

יותר ויותר אני לומדת ממסע חיי שכל אותם מקומות מפחידים וכואבים כל כך, הם מתנות יקרות שמצמיחות אותי.

יכול להיות שהכל יהיה קל ונפלא (הלוואי) ויכול להיות שיהיה קשה נורא (וגם נפלא).
מה שלא יהיה- זה כנראה יהיה בסדר ונשמע שיש לך תמיכה טובה מעצמך ותמיכה טובה מבן זוגך ופשוט תעברו את זה....

ומסכימה בעניין ההורות: ההורות פשוט מקצינה את כל מה שהיה שם קודם ולמעשה מביאה למצב שאין ברירה אלא להתמודד עם המקומות האפלים ביותר.

[מנסה*]

ובגלל שהיא רגישה , היא גם שמה לב לכל ניצן ופרח שאנחנו עוברות בשביל, קולטת ציפור מיוחדת בשמים , שמה לב להמון פרטים שאחרים לא שמים לב ולכן גם עולמה עשיר מאד.....

יותר ויותר אני לומדת ממסע חיי שכל אותם מקומות מפחידים וכואבים כל כך, הם מתנות יקרות שמצמיחות אותי.

כמה נכון ויפה, תודה על התזכורת ועל האיחולים.

[מנסה*]

רק נכנסת כדי לספר, לכם ולעצמי, שעבר חודש נעים ורגוע בעיקרו.

כבר חודש שאני ובן זוגי לא אוכלים מאכלים בהם סוכר לבן וכמעט שלא אוכלים גם קמח לבן וזו הרגשה נהדרת.
גם אם אני אוכלת הרבה יותר ממה שהייתי צריכה אין את הרגשת הקבס שאחרי ועל כן גם אין הלקאה והחיים לא סובבים סביב האוכל. הקלה רצינית.

אני מתחילה את החודש התשיעי להריון.
עדיין מפחדת מהלידה ומהשנתיים הבאות P-: אך גם נרגשת להתחיל את המסע החדש ובעיקר שלמה עם המצב ויודעת שעשיתי הפעם הרבה כדי להגיע הכי מוכנה שאני יכולה..

אני מתענגת כל יום מהילדה שלי (התינוקת הגדולה שלנו), מאושרת שהחלטנו שגם בשנה הבאה תישאר בבית ולא תלך לגן.
שמחה שיש לנו בית דיי קטן ודיי צנוע, נעים לי פה וגם כי יצר הקינון והניקיון מתחיל לפעם בי וקל למדי לנקות בבית קטן..
מרגישה קצת יותר טוב עם המראה שלי (אל תגלו לאף אחד אבל לפעמים מרגישה אפילו חביבה למראה או בסדר, או אפילו נאה )

ובכל זאת (איך אפשר בלי?! ), כמה מינוסים לרשימה-

בהרבה בקרים (חוץ מסופי השבוע, בהם מצב רוחי באופן קבוע הרבה יותר טוב), אני מתעוררת עם מין מועקה בחזה לקראת היום החדש בעבודה.
יודעת שזה נובע בעיקר מלחץ על מה יחשבו עלי אנשים, מלחץ של עצמי להיות בסדר כל הזמן. מקווה לזכור להזכיר לעצמי שאני כבר, ככה, עכשיו, בסדר גמור ושאני עושה כל מה שאפשר (או לפחות מנסה..) ושזה יופי להיות אנושית ולא מושלמת.

עם ההורים שלי דיי קשה לי- רוצה לכתוב על זה כאן בקרוב.
חברות, שאין לי כלכך.. רוצה לכתוב על זה כאן בקרוב.

והנה מתחיל לו יום חדש, בשבוע חדש.
עומד להיות שבוע חם ואפילו שרבי.
מאחלת לכולנו חום בלב ושרב נעים שכזה, של רוגע ומנוחת הנפש מהקור

[מנסה*]

רוצה לכתוב קצת, לא ברור בדיוק על מה, נראה מה יבוא.

כמה שעות לפני ליל הסדר.
אוי, הילדה התעוררה. חשבתי שיהיה לי עוד קצת זמן לעצמי.
צריך להתחיל מקלחות וארגון תיקים (נישן אצל הוריי), חושבת אם כדאי לקחת איתי גם תיק ללידה (לא, יש עוד כמה ימים עד לתל"מ, חפיף).
הנה היא הגיעה אלי, קצת מעוכה מהשינה, מעט נרגנת, עולה ומתיישבת עלי, מתרפקת.
מה את צריכה ילדה שלי? מלאה פיפי וצריך גם לעשות לה אינלציה (יש לה כנראה אסטמה, כך הסתבר לנו לאחרונה )-: ), היא לא רוצה, למרות שבדרך כלל לא מסרבת ואפילו מחבבת את זה.
היא כנראה זקוקה לזמן חזרה הדרגתי למציאות.
אני מנשקת אותה במקום אהוב עלי- מצח, מעט מעל החיבור העדין בין הגבות, כזאת רכות נעימה..
יש לי תינוק בפנים ותינוקת מגודלת (שאפילו יודעת לשיר מה נשתנה, אין לי מושג איך זה קרה) בחוץ.

אתמול בגן ליד הבית אמרה לי אמא אחת- "אני חושבת שזה לא טוב שאת משאירה אותה איתך בבית, אח"כ המעבר לגן הוא הרבה יותר טראומטי. מנסיון שלי (היא גננת), ראיתי 4 מקרים כאלה של ילדים שהגיעו לגן רק בגיל 3-4והיה להם נורא..."
דווקא מרוצה מאיך שעניתי. אמרתי לה שאולי בכלל לא תלך לגן (אז היא אמרה-" אה, ישר לגן חובה?" P-: )
וש- כלכך טוב לה בבית ושזה נראה לי טפשי לוותר על משהו טוב רק כי אולי אח"כ נתמודד עם משהו אחר ושנראה לי שהמעבר בכל גיל הוא קשה ומורכב ותלוי בהרבה דברים ושזה כמו להגיד- נשלח את הילד לפנימיה צבאית כדי שאח"כ יהיה לו קל יותר המעבר לצבא.. או לשלוח תינוק בן שלושה חודשים למסגרת כדי שיתרגל..
היא המשיכה וטענה טענות משלה וגם על כך שיש גנים נהדרים בשכונה. ספרתי לה שדווקא חיפשנו אבל לא מצאנו מסגרת קטנה, אינטימית וחמה. ספרתי לה שהגעתי לגן בו היו 23 פעוטות והיה שם רעש כזה, בלאגן וגננת אפאטית. היא טענה שאולי לי זה היה קשה אבל שילדים זקוקים לרעש S-: ולבאלגן כדי להשתחרר..
סיימנו את השיחה בנעימות. אמרתי שזה באמת נושא מורכב ושיש המון גישות...

באמת הרגשתי בסדר עם עצמי אבל גם היה לי מאד עצוב.
גם כי חשבתי לפני שהיא נחמדה (סתם מהתרשמות ראשונית של שלום שלום) ובשיחה הזו חוויתי אותה תוקפנית וגסה (מעבר לחילוקי הדעות, איך באים ואומרים כך סתם לאמא שהיא טועה בדרך שבחרה?)
וגם כי זה העלה אצלי שוב את נושא החברות שאין לי, נושא שכאמור מעסיק אותי בזמן האחרון.

אני בעיקר מרגישה שהקשר עם בעלי והילדה כלכך טוב וקרוב שיש לי פחות מוטיבציה ליצור קשרים מבחוץ ושאני גם מתאכזבת מהר יותר מאנשים ויותר ביקורתית.
ויחד עם זאת, יש לי פנטזיה למצוא כמה חברות טובות, חברות לחיים.. וגם מין חבר'ה כאלה- כמה זוגות עם ילדים שנרגיש איתם טוב, נפגש ונטייל יחד..

שלא יצטייר שאנחנו זוג מיזנטרופים- כלל לא. אני חושבת שאנחנו מאד חברותיים וידידותיים לסביבה. אולי דווקא בגלל זה שווה לבדוק למה אין לנו ממש חברים טובים..

טוב, אמשיך בפעם אחרת. הילדה כבר קבלה את האינלציה עלי ונשאר רק להחליף חיתול (החלטנו שהתקלחה אתמול וזה בסדר שרק תחליף בגדים ובלי מקלחת, יופי, פחות מטלה), להתקלח בעצמי ולהתלבש ולארוז.

פסח שמח @}

[מנסה*]

לא מצליחה לישון.
בתחילת הלילה חלמתי חלום בלהות- אני יולדת בחמת גדר, מסביב המון תנינים ואני חרדה לתינוק שיוולד ככה ולילדה הגדולה שלי שמסתובבת שם.
בהתחלה אני יולדת במין חדר מיוחד של תינוקות תנין הבוקעים מהביצים. מסתבר בחלום שזה נחשב היום "אין" ללדת ככה (משהו כמו ללדת עם דולפינים..)
אח"כ אני עוברת החוצה ושם כבר תנינים ענקיים והילדה שלי כל הזמן בסכנת מוות.
התעוררתי מהרגשה שהתנינים נושכים אותי בגב, לגילוי שאלו הרגליים הקטנות של הילדה (מחזיקת שיא גינס בציפורני הרגליים הארוכות ביותר..)
איזה פחד!!
הפירושים רבים ופשוטים אך בעיקר ברור כי למרות כל ההכנות- אני עדיין מאד מאד מאד חוששת מהלידה.
טוב, זה לא שלא ידעתי את זה.. אבל ההפוגה מההתעסקות האינטנסיבית בנושא הייתה מבורכת.
אז אני מפחדת בהחלט, בסדר גמור, זה חלק מהעניין.

כמה טוב בחופשה.
איזה רוגע בבית וגם הזמן מתנהל לו בצורה כלכך טבעית ונכונה.
לי ולבעלי יש מדי פעם שיחת "איזה יופי היה אם לא היינו צריכים לעבוד". בשיחה- התענגות על הפנטזיה ואח"כ נסיונות חוזרים למצוא איזשהו רעיון לעסק עצמאי שיעבוד בשבילנו
ו / או פרנסה ממשהו שממש ממש נאהב לעשות..
המסקנה היא תמיד אחת- אין פתרונות קסם, נראה שעבודה תהייה מנת חלקנו בשנים הבאות, כל פרנסה דורשת השקעה וכנראה שבכל עבודה, גם כזו הנראית לנו מאד מושכת וסקסית כרגע, מגיעים רגעי השחיקה ועייפות החומר, לכל עבודה יתרונות וחסרונות.
לקראת החזרה לעבודה ביום שלישי, מנסה לזכור את הטוב שבה, את הקסם הראשוני שהיה בה.
אולי ישמע טפשי, אבל הרבה פעמים אני אומרת לעצמי בראש את המילים "אהבה" או "חסד" ואוטומטית מרגישה שמתמלאת במשהו מהן ונזכרת במשמעות הטובה שיש במצבים, באנשים, בעצמי.
זה קצת עוזר עכשיו לגבי המחשבה על העבודה.
אה יופי- זה קצת עוזר גם במחשבה על הלידה.

[אום_שלום*]

הרבה פעמים אני אומרת לעצמי בראש את המילים "אהבה" או "חסד" ואוטומטית מרגישה שמתמלאת במשהו מהן ונזכרת במשמעות הטובה שיש במצבים, באנשים, בעצמי.
לא טפשי בכלל. נפלא ביותר.

[גוונים*]

קוראת אותך@}

[מנסה*]

תודה לשתיכן על הקריאה וההתיחסות.
הבוקר קמתי עם מצב רוח לא הכי הכי (שוב עניין החזרה לעבודה מחר, הלידה המתקרבת בצעדי ענק וסתם הורמונים)
ולפגוש אתכן כאן עושה טוב.
דעו לכן שגם אני קוראת אתכן בדפים השונים שאתן כותבות ולמרות הוירטואליות- הלב מרגיש קרבה.

[אהבת_עולם*]

מאוד נהנית לקרוא אותך !


מאחלת לך שתרגישי רוגע ותחושת ביטחון לקראת הלידה הקרובה,
ושתהיה לך לידה ממש טובה, מכל הבחינות......
והמון המון אהבה וחסד....

<המחכימון שלי: 'הכול בתואם מושלם'>

[מנסה*]

או אהבת, תודה רבה!
אלייך אני מרגישה קרובה עוד מאז שהיית סוסת פרא ועקבתי אחרייך במסעך
(פעם כשעברת בסביבה אפילו כמעט הצעתי לך להפגש אבל בסוף התביישתי [-: )
הזדמנות לכתוב לך שאני מאד מעריכה אותך על האומץ, הכנות, האנושיות שבך ועל הטוב שאת מפזרת מסביב.
שולחת לך אהבה וחסד בחזרה

[אהבת_עולם*]

מנסה, איזה קבלת פנים חמימה....
ממש נעים.

הזדמנות לכתוב לך שאני מאד מעריכה אותך על האומץ, הכנות, האנושיות שבך ועל הטוב שאת מפזרת מסביב.
מילים שאני צריכה ללקט לי, ולחזור אליהן מפעם לפעם....

פעם כשעברת בסביבה אפילו כמעט הצעתי לך להפגש אבל בסוף התביישתי
וואו, באמת?
אני שמחה בכל אופן שחשבת להציע.

(עכשיו נהייתי קצת סקרנית. אז אם תרצי לספר לי מי את באתר, את מוזמנת לכתוב לי למייל שבדף בית. אבל כמובן רק אם תרצי)

[מנסה*]

אהבת, שמי האמיתי לא יגיד לך הרבה, אני לא מאושיות האתר P-:
כותבת פה בשמי האמיתי דברים פחות רגשיים ויותר עניניים.. לא מעניין.. (-;

[מנסה*]

וואו, הנה אני פה- אחרי!

כמה ייחלתי להיות כבר בזמן כתיבת השורות האלה כאן, השורות השחורות והמוכרות, במלבן הלבן הזה שמתחת לבלוג שלי.
לכתוב מילים חדשות, מילים שיספרו שאני אחרי הלידה ושעבר בשלום.

אז- טם טה דה דם, כן כן-
אנחנו אחרי ואנחנו בסדר ואני בסדר.

ואפילו יותר מזה- אנחנו מרגישים מצויין ונראה כי הכל עובר חלק ורגוע.
הלידה הייתה טובה- לא קלה אך באמת שמעצימה.
נולד לי תינוק בריא, ורך ועדין.
עבר שבוע וחצי וכבר אפשר להגיד שההתאקלמות שלנו למצב החדש מצויינת, שאני לא בדיכאון,
שההתאוששות הפיזית קלה,
שאנחנו ישנים ממש בסדר בלילה, שהתינוק יונק נהדר,
שהוא ישן הרבה ולכן גם לגדולה עדיין קל לקבל אותו והיא לא מרגישה שום איום על מקומה המכובד.

אנחנו משפחה. אבא ואמא, בת ובן.

אבל.. בכל יום, בכל זאת, באים זמנים כאלו שיש לי מין הרגשת מחנק בגוף, עצב, חרדות קלות, עייפות, דאגות..
למשל כרגע-
התינוק ישן והגבר והקטנה הלכו לסידורים.
אז.. אני דואגת שהקטנצ'יק ישן יותר מדי.. (נו, באמת..)
אני דואגת שלבעלי ולקטנה קשה, שהיא מנג'סת לו ומקשה עליו (אז? הוא תמיד מתמודד איתה יופי ואוהב לבלות איתה בכל מצב)
אני סתם, סתם ירדה עלי קצת העצבת..
תאמרו- טבעי הדבר ובוודאי ששבוע וחצי אחרי לידה,
אבל אצלי זה מייד מעורר חשש שזה התחלה של דיכאון,
שזה לא יעבור אף פעם,
שאולי המצב יותר מדי טוב, עובר חלק מדי וזה אומר שהרע עוד לפניי..

ברור שההמשך הולך להיות מורכב מהכל-קל וקשה, עליות ומורדות- מגרעיני החיים.
נתמודד עם אתגרי ההורות לשניים, עם עצמנו מולם, איתם מולנו ואני עם עצמי..

אבל בינתיים, על גבי במה זו, מודה על החסד שנעשה לנו עד כה.
על המציאות שהתעלתה מעל לכל התקוות שלי והביאה תיקון ללידה הקודמת ולתקופה שאחרי.
על בעל מקסים ותומך ושני ילדים יפים ומרגשים.
על האומץ שלי לעמוד מול החיים בגבורה ולבחור בלהביא לעולם עוד ילד, למרות הפחדים.
וגם (אוי, כמה שזה קשה), מודה על מצבי הרוח והרגשות הקשים, שבזכותם כל הטוב מואר עוד יותר באור יקרות.

התינוק משמיע קולות קטנים ומתוקים של התעוררות

[לילה_טוב*]

מזל טוב!

[שמחת_ציון*]

מזל טוב
הרבה נחת

[גוונים*]

מזל טוב!
איזה יופי @}

[דנה_בננה*]

מזלטוב!
קראתי עכשיו מההתחלה, וממש קיוויתי לתפוס אותך שניה לפני הלידה, לאחל בהצלחה!
אז הגעתי כמעט שנייה אחרי..
איזה יופי לך, ממש מתרגשת בשבילך.. כנראה שזה מה שעושה הקריאה בבלוגים האלה.. הזדהות יתר
המשיכי לכתוב!

[אהבת_עולם*]

מזל טוב ! מזל טוב ! מזל טוב !

בהצלחה עם הכול.
שיהיה בקלות ובשמחה.

[מנסה*]

תודה תודה לכולכן. חיממתן את ליבי.

לא קל.. אבל באופן כללי ממשיך להיות לנו בסדר.
אני אפילו כמעט שמברכת על הקשיים העצומים שהיו עם התינוקת הבכורה-
לעומת מה שהיה אז, לפני שנתיים וחצי, הקשיים של עכשיו נראים פשוטים יותר, מתקבלים ביתר רוגע וקיימת הבנה מהותית שהכל עובר ומשתנה ונהייה קל יותר מיום ליום.

לילדה שלנו, לעומת זאת, אין קשיי עבר להשוות אליהם (תודה לאל) ונראה שהיא מתמודדת לראשונה בחייה עם כאב משמעותי.
למרות שהקטנטן ממשיך להיות רגוע ונוח למדי ושהיא מתרגשת מבואו לעולם, דואגת לו, מלטפת ומנשקת אותו,
נראה שקלטה שגן העדן אבוד וששינוי בסיסי ומהותי מתרחש פה.
למרות שאנחנו איתה בוקר וערב ולילה, מחבקים ואוהבים ומכילים, היא שרויה במתח גדול.
היא הפכה בין לילה לקולנית ונרגנית, נרקומנית של תשומת לב.
כבר שני לילות שהיא מתעוררת בסביבות חצות בצרחות של חיה פצועה, ובימים אומרת לי (באופן הכי מכמיר לב)- "אני רוצה את אמא שלי", למרות שאני ממש לצידה.. )':
מעניין איך תתמודד. איך השינוי יחלחל לתוכה ויהפוך לאט לאט להשלמה. כמה זמן זה יקח. אולי כאב כזה לעולם לא ימחה לגמרי?

אעבור לקרוא קצת בדפים רלוונטים לנושא באתר |-:

[לילה_טוב*]

הכאב עובר. לוקח לו זמן אבל הוא עובר. נשמע שאת ממש שם בשבילה, סבלנית ואוהבת. זה דורש כוחות, ונראה שיש לך אותם. בהצלחה רבה.

[מנסה*]

תודה לך לילה טוב, כבר יש שיפור עצום, איזה כיף.

אני לא מאמינה שהפכתי להיות אחת מהנשים המעצבנות ומעוררות הקנאה האלה (אלה שלא ידעתי אם הן מגזימות או אולי מדחיקות, או שבאמת יש כזו איפה ואיפה בעולם ולמה אני לרוב בצד האיפה הקשה?)-
התינוק שלי ישן המוון. הוא יונק נהדר ואין שום סיבוכי הנקה, הוא מתוק ואפילו כבר מחייך.
אני ישנה טוב כמו שלא ישנתי שנים (אני פה בשעה כזו כי ישנתי שעתיים בצהריים וגם שוב מ- 21:00 ) ואוכלת בריא (כבר חודשים בלי סוכר ושוקולד וקפה)
גם הייתה לי לידה נהדרת.. טבעית ופשוטה, ללא התערבויות וקרעים.
אני לא מרגישה שילדתי, אני מלאת כוחות, מתפקדת מצויין, הבית נקי, אני מבשלת ואופה..
איחס, מה זה הדבר הזה? מה הקשר אלי?

טוב, אני באמת קצת מגזימה, יש תמיד, ברוך השם, גם צרות ודאגות, אין יום בו לא קשה לי ועצוב לי לצד השמחה והאושר,
אבל מעניין איך גם את הטוב בחיים לא תמיד קל לקבל.

שיר שאני אוהבת במיוחד (התאים גם בעבר לכל תקופה טובה שהייתה לי, לכל מאורע משמח, תמיד קשה לי להאמין כשהאביב מגיע..)-


אביב / אריאנה הרן

בקר אחד התעוררנו
ופשוט ידענו - אביב

תופפו סנדלי הילדים בחוצות
שרוהו הכבסים המתייבשים ברוח הקלילה
אמרוהו פרחי השזיף המלבלב ממול.

בקר אחד התעוררנו ותמהנו - כבר אביב?
ואנו,
המתלבטים בין העונות המתחלפות,
איש לא שאלותנו אם עיננו נכונות לקדם את זיוה המשכר של השמש,
אם לבנו פתוח
לאהבות חדשות,
אם יש בנו הכח לקלוט את כל השפע הזה
הניתך עלינו פתאום.

פשוט,
בקר אחד התעוררנו
והנה - אביב.

[גוונים*]

איזה שיר מקסים.
ממש הרחיב לי את הלב.

מרגש לקרוא אותך.
@}

[אהבת_עולם*]

איזה שיר מקסים באמת.

כלכך מוכר לי, ואני לא יודעת מאיפה.
או אולי הוא מזכיר לי את הסגנון של אסתר קל...? (מכירה?)

[מנסה*]

הנה, גם באביב יש ימים אפורים וגשומים..
כמו שכשכואב יש לזכור שהכאב זמני,
כך גם עם התרוממות הרוח לגבהים- באיזשהו מקום כדאי לזכור שגם זה זמני ושזה בסדר
(קצת מזכיר לי את שכתבת, גוונים יקרה, על היופי שבאפור).
היום התעוררתי בהרגשה לא נעימה. שום דבר במציאות לא השתנה (חוץ מזה שגם בחוץ נהייה אפור ואפילו ירד גשם מפתיע לעונה),
כל העובדות לטובתי, יש לי המון המון ואני מודעת לזה ובכל זאת.

יצאנו, כל המשפחה, לשלוח מכתב בדואר ואח"כ אפילו אכלנו ארוחת בוקר בבית קפה ועשינו קניות בסופר. לא האמנו שפחות מחודש מהלידה וככה נתארגן בקלות עם שני דרדקים ונצא מהבית לאן שנחפוץ.
התינוק נרדם במנשא במהירות, אח"כ המשיך לישון בעגלה.
הגדולה הלכה ברגל בחדווה, מרחק לא קטן.
הבעלול נחמד וטוב לב
ואני כבויה ושקטה, עצובה.

אח"כ בבית.
יום נעים למדי למרות ששני הילדים דורשים באינטנסיביות את תשומת הלב (מובן וטבעי אך מעייף)-
אחת שרוצה שכל הזמן נתפעל ממנה ונשחק איתה ונשמע אותה ונחבק וכל הזמן צריכה אוכל ודברים שונים ומשונים..
ואחד שרוצה לינוק ולינוק (נו טוב- משלים את שמפסיד בזמני השינה הארוכים..) ושנהייה לו גירוי קשה בטוסיק אז בכל החלפת חיתול שוטפים, ורוצה להיות רק על אמא..

לזכור, לזכור ש..

• הורמונים.. אני אחרי הריון, לידה, אני מניקה- זה בסדר להרגיש ככה.
• לקבל את הצער. אני רגישה ואנושית וגם לרגשות הקשים יש מקום, זה חלק מהעניין.
• כל יום שונה מקודמו, כל שעה שונה מחברתה- בכל רגע יש אפשרות שארגיש טוב יותר
• הילדים שלי, אני ובעלי, כולנו בריאים- הכי חשוב.
• השנה הראשונה עם תינוקות היא לא קלה אבל אח"כ נהייה כזה כיף!
• הילדים שלי הולכים לשחק יחד, התינוק הקטן יהפוך לחבר לכולנו- ירוץ, ידבר, יצחיק..
• לא חייבת לחשוב עכשיו על הילד הבא.. לא חייבים שיהייה עוד ילד ואם ארצה בעתיד- סימן שאהייה מוכנה.
• בכל יום יש רגעים של שקט ורוגע- אני במקלחת, זמן ששניהם ישנים..
• חשוב לישון ולאכול טוב- עוזר למצברוח
• בקרוב קיץ והכל הרבה יותר קל ופשוט עם ילדים.
• לבקש חיבוק חזק מהבעל
• לבכות זה טוב
• עברתי בחיים קשיים גדולים, שרדתי ולמדתי והתחזקתי- אני יותר חזקה ממה שנראה לי כרגע
• אפשר לבוא לכתוב פה..
• המחשבות הקשות הן לא המציאות, לתת להן להיות ולתת להן שיעברו
• אני בסדר בדיוק כמו שאני
• לא צריך להתמודד עם הכל כרגע- כשארגיש טוב יותר הדברים יראו יותר פשוטים

חוזרת לישון כי זה חשוב.. /-:





הי אהבת עולם , לא מכירה את אסתר קל אבל מהסקרנות הצצתי עכשיו בגוגל (עוד שנייה גנובה ובאמת אחזור לישון) ומצאתי משהו חמוד שלה- (תודה! מקווה תמיד להיות מהאנשים השניים..)


יש אנשים ויש אנשים / אסתר קל

יש אנשים שכאשר אתה פוגש בהם , כאילו נתקעת לרוח צפונית צוננת. מדיפים פתיתים – פתיתים של קרח לבן , הכול קופא במחיצתם . להיות במחיצתם כאילו הלכת במדבר אין מים , ללא סוף, שהכול בו יבש וחרב והולך אל מותו , ששום דבר לא יהיה בו למחר . כאילו הלכת בתוך ענן עבור , צמיג , שככל שאתה מנסה להתקדם הוא מושך אותך לאחור ללא תקווה , מצמיד אותך למקום , סוחף אותך לתהום !

לכאורה, הם לא פגעו בך לרעה , לא עשו לך דבר , אולם די לך מבע עיניהם המתכתי וקר , שטום ואורב , עד שאתה נחרד וזע מבלי מדוע.

יש אנשים שבמחיצתם שום דבר אינו צומח, שום דבר אינו עולה, הכול שם עקר ונעקר ונעצר.

ואחרים יש, כאשר אתה אך פוגש בהם , אתה מתמלא בנהרה העולה מהם , ועוד רגע ואתה מאיר כמותם ובזכותם , אלה אשר סביבם הכול המיה ופטפוט וחיוך וזרימה ; אלה הפותחים לקראתך את עלי הכותרת להעניק לך ולגמוע ממך.

יש אנשים שאינם נותנים דבר , באים רק ליטול ממך , וכשאתה נטעה לעיתים לשלוח יד ולהיאחז בהם , להישען קמעה – כמו שלחת יד לבור אפל וריק, כמו ירדת מדרגה עקרה, כמו הקיר שעמדת להישען עליו , ברגע של חולשה, נסוג אחור . אחיזת עיניים, תעתוע ריק, אשליה .

ואחרים יש, כאשר אך עמדת לידם , אתה מרגיש את חום האדמה, טרם ביקשת דבר- והם כבר הושיטו מעצם , מלוא חופניים ובלי תמורה.

אוי לאלה, שנתעו להיות עם הראשונים . מלאו נפשותיכם כל עוד כוחכם במותניכם , נוסו , אל תישארו שם דקה. הותירו הכול אחריכם , אל תחוסו , ומהרו אל מקור האור והנחמה, הפטפוט והחמה. ואל תביטו לאחור , אף פעם, אף פעם !

[מנסה*]

אוף, רק אתמול התכוונתי להכנס לכתוב שעבר עלי שבוע נעים ביותר, כמעט בלי ירידות מצברוחיות.
היום כבר שוב עצובה. עצב עמוק עמוק,כבד, ומתח, מיותר וסתמי.
איזה בזבוז כשהכל מסביבי כלכך טוב ומבורך. לפחות אם הייתה לי סיבה.. /-:
מתגעגעת לשגרה של מצברוח רגיל. בואו ונקרא לזה שגרה.. זה לא רע, זה לא רע...

[מנסה*]

כל סוף השבוע אני שוחה ונאבקת בתוך אדוות דכאון בים הגדול.
אני מאושרת אחרי כל גל קטן ששוכח ולא מבינה איך שנייה לפני הכל היה נראה שחור. העולם יפה, מחייך אלי, עד הגל הבא וחוזר חלילה.
לא מצליחה לקבל את הסערות האלה למרות שיודעת שזה כנראה מה שיקטין אותן. בינתיים המאבק מחליש אותי ומחזק אותן..
ואני דווקא מהאנשים שבדרך כלל לא מפחדים מכאב. אני מבינה שהעולם מורכב גם מסבל ומאמינה שטוב לדבר עליו, להיות איתו, לבכות ולצעוק כשצריך.
אני בוכה כשעצוב לי, מדברת על הקשיים שלי, לא מאד נבהלת כשלילדים שלי קשה (איזה כיף לכתוב- "הילדים שלי, יואו- יש לי שניים!)..
אבל הפעם, כיוון שכל גל כזה הוא כלכך קשה וכלכך מנותק מהמציאות- אני לא מבינה את זה ובמקום לקבל אני מתייסרת- כאילו לא מספיק רע לי אז גם רע לי מזה שרע לי..

אבל אולי זו הבעיה, תפסתי את עצמי במילה פה למעלה- גלי הקושי לא כאלה מנותקים מהמציאות..
תינוק קטן, גם כזה אחד עם מזג נהדר כמו של התינוק המתוק שלי, זה קשה ביותר באופן אובייקטיבי ומעלה בקלות רגשות של מתח ועצב.
התינוק אמנם לא בוכה כלל (!) וישן מצויין בלילה (מתעורר פעמיים ליניקות קצרצרות, תוך כדי שינה של שנינו- תענוג!) אבל מבקש להיות כל היום על הידיים (מתעורר אם מניחים אותו במיטה) ויונק המון.
ואני גם עובדת (אל תגלו לביטוח לאומי ), אמנם פחות ממה שהייתי ואני עם בעלי, כך שיש עוד מישהו עם הילדה הגדולה, אבל אין לי באמת חופשת לידה (נראה לי שרק למעטות יש כזאת באמת).
אין ספק שהחופש שלי נשלל ממני וזה בסדר לבטא את זה, לכאוב את זה.
וגם נשארה בטן גדולה מההריון וחולצות של לפני לא יפות עכשיו ואין לי מה ללבוש ואני בתקופה שאין לי בכלל קשר עם נשים אחרות וזה חסר ועוד כל מיני קטנות.
אני חושבת שיש בי צד חזק (שוב אמא שלי..) שטוען שאסור לי להתלונן ושאני צריכה להיות חזקה אלא אם יש לי "סיבה טובה"..
צריך לתפקד כמו שצריך, כראוי, להתמודד ולא לקטר.
האבסורד הוא שמרוב שאני מנסה להחזיק ולא להתבכיין, ולהיות בסדר, ושגם הבית יהיה נקי ולבשל וכל זה, אז זה מגיע לדכאונות ולדיבור על קושי ענק ומציף במקום על קשיים קטנים והגיוניים.
כי אם זה דיכאון והתמוטטות ממש אז זה בסדר, לא? זה לא בגללי- זה הורמונים או כימייה אז יש לי זכות ליפול.
וכשאני כן לוקחת לי הפסקות מהעבודה ומשאירה אותה לבעלי, נגיד לאכול משהו או לגלוש קצת במחשב או נגיד כשיצאתי יום אחד עם התינוק לקניון לחפש עבורי בגדים שלא יבליטו את הבטן (לא מצאתי), אז האשמה על כך ש"השארתי" את בעלי עם הילדה והעבודה הורסת את הכיף ואח"כ אני מרגישה חייבת.

נראה לי שאני מחכה בפנטזיה לאיזו מין אמא אדמה כזו, שמנה וגדולה, עם עיניים טובות וידיים פתוחות, שתבוא ותגיד- היי, את אחרי לידה ולמרות שפיזית את מרגישה מצויין ולמרות שהתינוק רגוע ושלו ולמרות שיש המון רגעים ביום שקל לך והכל מקסים-
את חייבת לנוח כמה שיותר, לאכול טוב, לטייל בחוץ, לשתות הרבה מים. את צריכה לא לעשות כלום ולהתרכז רק בהנקה ובתינוק החדש!
אוי אוי, כמה התנגדות עולה לי עם הדברים האלה, הנה הקולות המוכרים-
איזו גרידית אני, אני הרי נחה רוב היום והלילה, מניקה מול המחשב והטלויזיה או שקוראת, בעלי איתי ואני לא לבד, הוא עושה כביסות ומסדר ומנקה ודואג לכל כך הרבה דברים, הגדולה מסתגלת נהדר לקטן, ישנה מצויין גם היא, העבודה מהבית ובקצב שאני יכולה ויחד עם הבעל, זו בעיה שלי שאני בוחרת לקחת אחריות על הרבה דברים, מה יש לי? איך אני מעיזה להתבכיין כשלאחרים הרבה יותר קשה, כשיש לי כה הרבה?

ממ.. נראה שעליתי על העניין... אמשיך מאוחר יותר

[אום_שלום*]

_היי, את אחרי לידה ולמרות שפיזית את מרגישה מצויין ולמרות שהתינוק רגוע ושלו ולמרות שיש המון רגעים ביום שקל לך והכל מקסים-
את חייבת לנוח כמה שיותר, לאכול טוב, לטייל בחוץ, לשתות הרבה מים. את צריכה לא לעשות כלום ולהתרכז רק בהנקה ובתינוק החדש!_
משכב לידה הוא קריטי להחלמה פיזית ונפשית של האם והתינוק. באמת באמת. תסכימי לעצמך.

[מנסה*]

תודה אום שלום, כל מה שפה למעלה (שכתבתי וכתבת) הוא נכון מאד אבל לצערי לא רק.
אחרי כמה שעות של נפילה לתהום רצינית- תחושה שהכל נוראי, שלילי, איבוד פרופורציות, חרדה בלתי ברורה, בכי ללא הפסקה, הרגשה של כלא, שהזמן לא עובר ושאין תקווה..
אחרי שיחה עם בעלי האהוב והתומך, הוחלט שעבר הגבול ושאין שום סיבה שאסבול כך.
החלטתי לחזור ולקחת כדורים נוגדי דכאון.

וזה מבאס לאללה.
מתסכל ששוב הגעתי למצב כל כך ירוד (למרות שכאמור, הפעם הכל מסביבי הרבה יותר קל וטוב וגם בתוכי פחות קשה מפעם, אבל כל זמן כזה של נפילה, ולא חשוב כמה קצר יהייה או שעבר זמן רב מאז הקודמת, הוא בלתי נסבל ונחווה כנצח).
ומתסכל שאני לא מצליחה להתרומם לבד.
מדאיג כיוון שאני מניקה ואמנם אקח כדורים שעל פי כל המחקרים לא עוברים בהנקה- ובכל זאת, אין וודאות על כך.
את ביתי הנקתי שנה עם פרוזק ונראה שהיא יצאה בסדר.. ובכל זאת זה מלחיץ (והפסקת ההנקה אינה אופציה מבחינתי).

אבל זה גם מרגיע. בעבר הכדורים עזרו לי מאד בשתי אפיזודות של דכאון "רגיל" ובדיכאון אחרי הלידה הקודמת.
בעלי אומר שאני פשוט אדם מאד רגיש- שזה נהדר ולכן הוא אוהב אותי כל כך, ושאני צריכה לקבל את המצב כמו שהייתי מקבלת אותו אם היה לי קושי פיזי כלשהו והייתה תרופה שיכולה לעזור לי.
אחרי הלידה הקודמת (וגם בדכאונות הקודמים) ניסיתי הכל לפני שהגעתי לכדורים אבל בדיעבד הצטערתי שלא מייד התחלתי איתם כי רק הם עזרו לי ואפילו אפשר לומר שממש הצילו אותי!

אז זהו, נפלה ההחלטה. כבר היום נטלתי כדור ראשון מהקופסא שהשארתי לעצמי לשעת חרום.
ומחר לקבוע עם פסיכיאטר.

מתסכל ומרגיע באותה מידה.

[אום_שלום*]

איזה בעל נפלא ותומך יש לך. אשרייך @}
העיקר שתרגישי טוב וכך תוכלי גם לתת לילדייך את המיטב.

[גוונים*]

העיקר שתרגישי טוב וכך תוכלי גם לתת לילדייך את המיטב.
בדיוק
@}

[מנסה*]

אום שלום וגוונים- תודה לכן יקרות.

ממשיכה עם הכדורים, בינתיים אין שינוי גדול וזה טוב רק מהסיבה האחת שעכשיו אני כבר לא מתלבטת אם זה נכון-
משוכנעת שאני זקוקה לכדורים ושנפילות מצבהרוח הקשות לא היו חד פעמיות.

כרגע כרגע דווקא בטוב. לילה, המשפחה האהובה שלי ישנה, סוף שבוע, מצבהרוח הירוד של היומיים האחרונים השתפר מאד,
אבל כמו שכבר כתבתי- בזמני הקושי- אין קושי גדול מזה!
בינתיים לוקחת מינון כדורים נמוך, מחכה לפגישה שנקבעה עם הפסיכיאטרית של קופ"ח כדי להתייעץ אם יהיה צורך להעלות את המינון.
אני לומדת שתקופה בה מופיע דכאון יכולה להיות מורכבת גם מזמני אושר גדול. עד היום חוויתי דכאונות סוחפים בהם צללתי בלי יכולת להתרומם.
מעודד שיכול להיות קל יותר, שאני כבר מכירה את הדכאון והוא לא מפחיד אותי כמו פעם. הכח שלו עלי פחות חזק, הוא לא מצליח להצמיח שורשים.

התינוק התעורר..

[אום_שלום*]

אני לומדת שתקופה בה מופיע דכאון יכולה להיות מורכבת גם מזמני אושר גדול.
נהדר. הקבוע היחיד הוא השינוי, כל רגע משהו חדש קורה, תחושה חדשה נרקמת.

[מנסה*]

שוב קשה. מאד.

יום שבת קסום. יצאנו לטייל. הבוקר מואר ונעים. ירוק מסביב. הילדה מתוקה במיוחד- אומרת שלום לאנשים, מדברת אל עצמה וצוחקת, עצמאית ומאושרת.
התינוק חמוד ביותר, יונק וישן,מחייך מדי פעם, רגוע.
הבעל מקסים כתמיד- אוהב ושמח.
ואני- עצובה.
למסתכלים עלינו מהצד אין סיכוי לנחש מה עובר עלי. הכל נראה פסטורלי. יושבים לאכול אבטיח. הילדה מכבדת ילד היושב קרוב. פוגשים מכר ומחייכים, סמול טוק. חוזרים הביתה ושני הילדים ישנים יחד שנת צהריים. אוכלים אוכל טעים. מדברים.
ואני- כל כך עצובה .
אני יודעת שזה יעבור בקרוב ( הקבוע היחיד הוא השינוי, כל רגע משהו חדש קורה, תחושה חדשה נרקמת )
אבל אין לי נחמה.
אני יודעת שכשיעבור לא אבין איך הייתי כלכך מדוכאת אבל כרגע אין לזה משמעות.

הולכת לסדר קצת את הבית, לשטוף כלים- אולי עשייה פשוטה תסיח דעתי.

[מנסה*]

שוב יותר טוב. /-:
השבת המשיכה לה ואחה"צ יצאנו לגן הקרוב לביתנו.
הגן היה ריק מאדם והעצב שלי המשיך.
לאט לאט, הגיעו משפחות עם ילדים. הגן התמלא חיים וגם אני.
פגשתי מכרה ישנה שברכה אותי על הלידה וכשסיפרתי שהכל טוב פרט למצבי רוח קיצוניים שלי,
ספרה שגם היא סבלה מכך אחרי שתי הלידות שלה, שהשהות לבד עם תינוק, התלות הפיזית וההורמונים- היו קשים מנשוא.
ספרה שרק לאחרונה כשבניה (6 ו-3) גדולים ועצמאיים יותר, היא נושמת לרווחה.
אח"כ דברתי עם מכרה אחרת על הורות- קשיים ופלאים וגם היא ספרה על טלטלות רגשיות והתלבטויות ומה לא.
כמה חסרה לי חברת נשים, כמה מנחם ועוטף להיות יחד, אפילו למעט. לשמוע על התמודדויות דומות, להבין שאני לא לבד.

ועכשיו, בזמן כתיבת השורות האחרונות, לא יאמן, לפתע שוב שינוי בהרגשה- מתח מתגנב, עצב, לאות.
יאללה כדורים, המצב קריטי.
יודעת שטווח ההשפעה של הכדורים גדול- מכמה ימים ועד ארבעה שבועות
ולפעמים גם זה לא ואז יש לעלות את המינון ושוב לחכות..
בפעמים הקודמות הרגשתי הקלה תוך שבוע שבועיים ותוך חודש כבר ממש שיפור עצום.

מחכה.

[אום_שלום*]

כמה חסרה לי חברת נשים, כמה מנחם ועוטף להיות יחד, אפילו למעט. לשמוע על התמודדויות דומות, להבין שאני לא לבד.
תארגני לעצמך כזאת. תזמיני חברות, תלכי אליהן, תצטרפי לקבוצת אמהות, משהו.
זה נראה לי קריטי ביותר.
אחת הסיבות השכיחות להתפרצות דכאון אחרי לידה היא שהייה לבד עם התינוק.

[מנסה*]

נראה שעבר, איזו הקלה (ובו בזמן מזכירה לעצמי שאולי מוקדם מדי לברך ולא להבהל אם עדיין לא עבר לגמרי).
היומיים האחרונים היו מצוינים. אני נזכרת קצת בעצמי- נורמלית ובסה"כ במצברוח טוב ואופטימי,
גם כשלא בשיא כוחי ונפשי- העצב או הלאות סבירים,רכים ולא אפוקליפטים וזה הבדל עצום.

הילדה התעוררה ובאה אלי למחשב.
אני- רוצה לחזור לישון יחד ונתחבק?
היא במתיקות אין סופית שלא עוברת מחשב- כן, יאללה

יאללה

[מנסה*]

בטח שלא עבר, נו, מה חשבתי?
מה שקורה במוח הקטן שלי.. לא יאומן כי יסופר.

והנה יסופר מעט, למרות הקושי להעביר למילים-
עוד יום אומלל של דכאון הגיע בשישי.
שוב אותו סרט הזוי, סוראליסטי- מסביב הכל בסדר ואני בעולם אחר.
מרגישה כאילו העבירו אותי לאיזו מציאות של מלחמה, עוני, פליטים, מחלות, מוות, כאילו אני במין מדינת עולם שלישי, באמצע קרב, פצועים, אלימות, מצוקה, פחד ובייחוד (כדברי מרלו מ"בלב החשכה", שהפך שנים אח"כ גם ל"אפוקליפסה עכשיו") האימה האימה (או הזוועה הזוועה, משהו כזה..)
אני בבית שלי, מוגנת ואהובה ובו זמנית חיה את העולם המקביל הארור הזה.
תוך כדי שאני חווה את גל הדכאון אני מודעת לטמטום שלו, לשקריות של המציאות האומללה שהוא מוכר לי ובכל זאת, חווה אותו לחלוטין.
חושבת שהכל בסדר אבל מרגישה רע. איזה אבסורד.

הייתי אצל הפסיכיאטרית והיא חיזקה את הידיעה שהדכאון דכאון הוא ולא רק הורמונים (כאילו שהתאור כאן למעלה לא מספיק.. P-: פשוט התבלבלתי קצת ב- איפה ההורמונים בסיפור, איפה הדכאון, איפה המציאות ואיפה אני בכל זה). היא אמרה שלמרות הקשיים של גידול הילדים וההורמונים של הלידה אני אמורה להרגיש בסה"כ טוב ושאני אדע כשארגיש כך עם מינון הכדורים הנכון.
אז למרות שעדיין לא עבר חודש, העליתי את מינון הכדורים כי אין לי כוחות לעוד הרבה סרייבו, רואנדה, סומלייה וכאלה..
עכשיו אני אחרי הגל אבל עדיין לא במיטבי, מקווה להגיע למיטבי במהרה ובימינו אמן.

[אום_שלום*]

@}

[אהבת_עולם*]

וואו. קשה נורא !
לבי איתך.

|אהבה| |אהבה| |אהבה|

[מנסה*]

פגשתי מכרה שלי. בחורה מקסימה, צעירה, יפה וחייכנית.
בפעם האחרונה שנפגשנו היינו שתינו בהריון- היא בסופו ואני בתחילתו.
נפגשנו, והיא מראה לי בשמחה את בנה בן החצי שנה (ואת 2 הגדולים שלה) ואני מראה לה בשמחה את החדש שלי בן החודש וחצי (ואת הגדולה שלי).
ואנחנו מתחבקות ומה נשמע ואיזה יופי ואת נראית מצויין ואיזה חמודים הם ועוד מין שכאלה..
ושתינו עליזות ומחייכות והכל טוב.
ואז היא אומרת- דווקא חשבתי עלייך לאחרונה כי נזכרתי שהיה לך דכאון אחרי הלידה הקודמת, איך את עכשיו ואיך הייתה הלידה?
ואני- הלידה היתה נהדרת וההתאוששות והכל- ממש תיקון.
אז הדכאון לא חזר?
אני- לא, הפעם זה שונה.
היא- כי אני בדכאון ממש רציני (ואת זה היא אומרת עדיין עם חיוך גדול) אני כבר ארבעה חודשים בעליות וירידות, הלידה הייתה מעולה וההתאוששות והכל טוב, כולנו בריאים ומאושרים ואני לא מבינה למה אני מרגישה רע, כאילו מישהו צובע הכל בשחור.
אני- טוב, האמת שגם אני שוב בדכאון.. איזה יופי שאמרת, כלכך התביישתי לספר וכלכך חשוב לדבר על זה.. וזה נשמע בדיוק כמו אצלי, את מתארת את זה באותן מילים. מצחיק שאנחנו עומדות פה ומדברות בשמחה ובעצם אנחנו בכזאת תקופה קשה.
היא- כן, אבל כרגע אנחנו באמת מרגישות בסדר, נכון? זה כל הזמן משתנה. עוד 10 דק' יכול להיות שאני שוב ארגיש שקרה אסון.
אני- כן, בדיוק בדיוק..

@} בחזרה לשתיכן אום ואהבת

[מנסה*]

ובינתיים, בעורף השפיות, התינוק שלי גדל ומתבהר לי.
מסתבר שהוא באמת תינוק רגוע אבל כלל לא פרייר - דורש בנעימות להיות עלינו כל הזמן ויונק המון.
משתדלת להקשיב לו כמה שיותר אך לא תמיד מצליחה להבין מה בדיוק נחוץ לו בכל רגע.
עסוקה בכל מיני שאלות שהיו גם עם הגדולה וכנראה שאין עליהן תשובה מוחלטת. כמו בעוד אזורי אמימות אחרים בחיים- מנסה לחיות עם אי הוודאות ולעשות את הטוב ביותר שנראה.
אז..
להניח אותו במיטה אחרי שנרדם? (כך אם ימשיך לישון לא יהיו לו הפרעות) או להשאיר אותו עלי כשאני יכולה (יזכה בחום גוף וישאר באותו מקום שנרדם)?
יש דבר כזה הנקת יתר? אולי אני משתיקה אותו בציצי גם כשהוא צריך משהו אחר?
לנסות להניח אותו במיטה כשהוא עייף? (ואז רוב הפעמים מתנגד אך לעיתים כן נרדם לבד) או לעזור לו להרדם עלי, בהנקה, במנשא?
להשכיב על הבטן או על הגב?
לשטוף בסבון או רק במים?
להמשיך להציע מוצץ? אולי ירצה בהמשך ויעזור לו (ולי..)?
כל מיני כאלה.
המתוק בעל ריח החלב קרוש הממכר ממשיך לישון טוב בלילה (חמסה חמסה שום בצל), נרדם בהנקה בשכיבה ומתעורר כפעמיים להנקה קצרה ומנומנמת (שנינו חצי ישנים).
הבעיה שהגדולה בצד השני שלי ואם אני חפצה בקימה כדי לחוות קצת ערב או לילה אוטונומי אז אני מפקירה אותו לאפשרות הרמיסה שלה.. S-: מסוכן ביותר!
אני שמה כרית במקומי אבל יודעת שהגדולה מגיעה בלילה למקומות מוזרים ביותר ויכולה לדלג בקלות מעל כל משוכה.
רגע, אלך לבדוק אם הכל בסדר..
בסדר.

המתוקה הגדולה צלחה את כניסת התינוק לחייה. חזרה לעצמה אחרי הימים הקשים שהיו לה בהתחלה והיא אוהבת את התינוק ומקסימה אותנו כשהיא איתו.
בנסיעות מדברת אליו (כסא ליד כסא)- "מה שלומך חמוד שלי?.. אל תדאג, עוד מעט מגיעים.. מה אתה עושה?.. נרדמת?"
מנשקת ומחבקת ומלטפת אותו בעדינות (לרוב..)
מראה לו דברים שהיא עושה, מתעניינת בו.
לא מקנאה שאני איתו כלכך הרבה (טוב, יש לה את אבא לעצמה כמעט תמיד)
בהרדמות בלילה אני מניקה אותו עם הגב אליה והיא עושה לי נעים בגב כשהרגליים מלטפות את אבא וכך נרדמת (וכל הצדדים מרוצים [-: )
כיף!

ביומיים האחרונים מרגישה מעט יותר טוב. ממשיכה להמתין לשיפור המהותי המיוחל.
הבעלול מעט חולה (אני מרגישה יותר טוב אז אולי הוא מרשה לעצמו גם לקרוס קצת). דואגת לו.
חוזרת למיטה לחצוץ בין שני הקטנים היקרים שלי

[אום_שלום*]

נקרא שכיף לכם. @}

[אהבת_עולם*]

[מנסה*]

המלחמה נמשכת.
אמנם כבר לא איזו מלחמת עולם גדולה ואכזרית אבל מין מלחמה קרה כזו ביני ובין המצברוח שלי.
שיפור רציני אבל עדיין לא טוב וההמתנה קשה.
ביום רביעי אפגש שוב עם הפסיכיאטרית החביבה ואתיעץ עמה אם כדאי לחכות עוד או שכדאי לעלות את מינון הכדורים.

[מנסה*]

מאתמול בלילה-

לא יודעת מה לכתוב, פשוט התחשק לי להגיע לכאן, לשבת קצת עם עצמי.
נרדמתי עם הילדים בהרדמה ב- 20:30, נראה לי שגם הבעל כי כשהתעוררתי ב- 01:00 לא מצאתי סימנים לערב שלו.
הנה עוד ערב אבוד.
עצובה שוב ונמאס לי לגמרי. למה לכל כאב ראש קטן אקמול יכול לעזור תוך 20 דק' אבל הכדור לנפש לוקח את הזמן שלו בשאנטי באנטי, בניחותא , לאט לאט, בסבבה, הכל טוב אח שלי, כאילו הוא בחופשה בסיני או בהודו, כאילו שאין פה אישה במצוקה כבר יותר מדי זמן.
מחר הפגישה עם הפסיכיאטרית.

[מנסה*]

הפסיכיאטרית אמרה שהגלים הקיצוניים במצב הרוח אופיניים לדכאון אחרי לידה.
אמרה שסביר להניח שעד שאתאזן לגמרי יעברו עוד כמה שבועות שיאופינו בשני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה-
הגלים יהיו פחות גבוהים אבל אצטרך עדיין להחזיק מעמד בים הסוער עד שירגע ויונף דגל לבן.
העלנו את מינון הכדורים.
ממשיכה לחכות.

[אום_שלום*]

טוב שאת כותבת.

[מנסה*]

אום, איזו מתוקה שאת מלווה אותי @}

[אום_שלום*]

(-:

[גוונים*]

שבת שלום ושלווה@}

[מנסה*]

אז מה בינתיים?
על הברכיים.
קרוב לאדמה רחוק מהשמיים, בינתיים..

מיכה שטרית, שאני מאד מחבבת, מילים ולחן-

בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות
את אוניות הצער טובעות
בים גדול של תקוות קטנות ויין.
בדקה אחת שפויה הצלחתי לראות
מלאכים בשמי העיר הזאת
אלוהים לא מוותר עלינו עדיין.

אז מה בינתיים? על הברכיים,
קרוב לאדמה רחוק מהשמיים,
צמוד אלייך בינתיים

[מנסה*]

מאוחר. צריכה לישון אבל מתחשק לי לכתוב.

לא שיודעת מה..

מה שיעלה


יותר טוב לי בלב, בגוף.
מרגישה שאני כבר ממש בסוף הדרך אל חוף המבטחים- השקט שלפני ההקלה..
נראה שאת הסערה הגדולה כבר עברתי.
אנחת רווחה

חשבתי היום על כך שמזמן לא כתבתי לעצמי את המטרות שלי לזמן הקרוב והרחוק.
כשהייתי בצופים היינו כותבים מדי פעם את הציפיות שלנו מהחיים, מכניסים לבקבוק ופותחים רק אחרי שנה, שנתיים, אפילו חמש שנים פעם. היה מרתק.
ובבגרותי המשכתי עם זה. נראה שזה עוזר לבקש, להתמקד, להיות במודעות, להתכוונן על מה שרוצים (וב"סוד" נראה להם שהמציאו משהו חדש.. (-; )

אז הנה, מה שיעלה:

• להמשיך רק עוד שנה עם העבודה במתכונת הנוכחית ואח"כ לחשוב על שינוי.
• לעבור בעוד שנה שנתיים לבית עם גינה בישוב קהילתי.
• ללכת עם הילדים לחוג שחייה
• ללכת עם הילדים למפגשים של חינוך ביתי
• להכיר חברות חדשות ולהשקיע בלשמור על קשרים
• לרכב על אופניים
• לשחק טניס
• לטייל הרבה (הליכות ברגל, לבד ועם המשפחה, טיולים קטנים וגדולים, טבע)
• לשחות
• לנסוע לים מדי פעם
• להכין לתינוק אלבום תמונות
• לאכול בריא
• לקנות בגדים יפים, להפתר כבר מכל השמטס..
• ללמוד משהו חדש בקבוצה
• לכבד את הגוף שלי כמו שהוא. לטפל בעצמי כיאות
• להניח לשאלה אם יהיה לי עוד ילד. התשובה תגיע בזמנה
• לקבל את הורי כמו שהם
• לחזור לקיים יחסי מין (-;
• לחזור לקרוא יותר
• לצלם (ולעשות גיבוי לכל התמונות במחשב..)

• להודות בכל יום על כל מה שכבר יש לי

[אום_שלום*]

יותר טוב לי בלב, בגוף. איזה יופי!!
וגם- אחלה רשימה, משתתפת איתך כמעט בכל הבקשות/חלומות.

[אום_שלום*]

הי, רק עכשיו ראיתי שכתבת לי בדף הבית.
זה אכן הריון ראשון, אני מרגישה מעולה. תודה ששאלת. @}

[מנסה*]

פרפורי גסיסה אחרונים. לא נותר לו לדכאון הרבה כח אך הוא עדיין לא מוותר.
אני מפחדת שגם אחרי שימות ויצא מחיי, ישוב לו מהמתים, כמו באיזה סרט אימה ליגה ז', ויפתיע אותי במכה מאחור.
הפסיכיאטרית אמרה שכדאי שאתרגל למחשבה שעליי לקחת כדורים כל החיים, כי זו ההמלצה למי שהיו לו יותר משלוש אפיזודות דכאון קליני ואצלי זו האפיזודה החמישית..
הרגשת הבטחון שווה לי המון אבל האם זה אומר שלדכאון סיכוי אפסי לבקר אותי?- לא ברור, אשאל בפעם הבאה.
ומה אעשה אם ארצה ילד נוסף? האם יסכן אותו הריון עם כדורים? האם יסבול מתסמיני גמילה לאחר לידתו?
מטריד.

אני עסוקה מאד בעניין הילד הבא.. ככל שאני מסבירה לעצמי שאני לא צריכה לחשוב על זה עכשיו זה עוד יותר נוכח (נסו לא לחשוב על פיל ורוד..)
בעלי רוצה כמה שיותר ילדים אבל יודע שאם אכן יהיו אז מבחינתי זה רק עוד אחד.
מצידו אפשר כבר להתחיל לעשות את השלישי, אבל הוא גם מבין לגמרי שאני צריכה עוד הרבה זמן להתאוששות ואפילו מקבל (אך עצוב מזה מאד מאד) שיש סיכוי שלא יהיה עוד תינוק.
יש לי תחושה שבעוד כשנתיים מהיום גם אני אהייה מוכנה לעוד ילד אבל כרגע המחשבה על עוד הריון, עוד לידה ובעיקר על עוד שנה ראשונה מתישה וחשש לדכאון נוסף- לא משאירה מקום לספק- קשה מדי.
אחרי הרבה זמן שלא הרגשתי קנאה באף אחד, אני מקנאה באדם הכי יקר לי- מקנאה בבעלי.
אני מאושרת שהוא חזק ושמח, מפרגנת לו ואוהבת כל כך אבל מקנאה שהתקופה האינטנסיבית הזו של בניית משפחתינו עוברת עליו בטלטלות הרבה יותר קטנות משלי.
מקנאה שהוא לא בהריון, שהוא לא יולד, שהגוף שלו לא השמין והחזה לא איבד צורתו המקורית (שלא הייתה אף פעם מי יודע מה אבל לעומת עכשיו- בר רפאלי..) שהגוף שלו לא נחשף לרופאים, הנקה בציבור, שההורמונים שלו לא השתגעו, שהוא ישן לילות שלמים, שהוא יכול לצאת מהבית לבד, לכמה זמן שירצה, בבוקר ובערב ואני צמודה ליונק שלנו 24 שעות ביממה.
לא קל לבטא את זה, אני מתביישת בקנאה הזו וגם זוכרת שיש המון זכות שמחה התרגשות וקסם בלגדל תינוק בבטן בללדת ולהניק, אבל טוב להוציא את זה החוצה.

ליל מנוחה

(ולמרות הכל- אין על החיים האלה! |-: (-: /-: )

[אום_שלום*]

פרפורי גסיסה אחרונים. לא נותר לו לדכאון הרבה כח אך הוא עדיין לא מוותר. (-:
אני קוראת אותך אמיצה מאוד כשאת חושפת ככה את מה שעל ליבך ובמחשבותייך בכנות.
אמנם לא חויתי דכאון קליני אבל אני בהחלט יכולה להזדהות עם כל מיני חששות, טרדות וקינאות.
אוהבת שאת כותבת @}

[מנסה*]

חן חן אום אום @} @}

ואם כבר מדברים על הזדהות.. שחף אהובי כתבה על תרופות נגד דכאון-

"אחרי שהתחלתי לקחת, הבנתי את הטרוף שהמח שלי היה בו. כמו רעש רקע שקולטים רק כשהוא מפסיק. כמו להיות על אדרנלין, אדרנלין רע, אבל כל הזמן, בלי הפסקה.
למי שלא היה לו העונג, בואו נעשה תרגיל דמיון מודרך:
בואו נדמיין שאנחנו בים. יום יפה, לא חם מדי, אתם קוראים עיתון ושותים קולה. הילד משחק במים ליד.
דמיינתם? יופי.
פתאום אתם שמים לב שהתקדר, הדגל התחלף לשחור, הגלים סוערים והמצילים חופזים למים בהסטריה. מישהו טובע. איפה הילד? הוא הרגע היה פה. "ילד!" אתם צועקים. "ילד איפה אתה?" . החוף התרוקן. הילד איננו. צעקות. צווחות אמבולסים נשמעות ברקע.
יש? מצוין. תתרכזו בתחושה של הגוף. המוח מוצף בארנלין. השרירים דרוכים.
עכשיו, תשכחו את כל הסיפור. סתם, לא הייתם בים. הילד במיטה. אבל המוח עדיין נשאר במוד של סכנה. טורים גבוהים. והכתפיים. כן, ככה, בדיוק.
עכשיו ככה שנה. שנתיים. בעבודה. תוך כדי בילוי. כשצריך להתמודד עם בעיות. כשאתם מתעוררים באמצע הלילה, מתים מעיפות ולא מצליחים להרדם בחזרה..."

[שמחת_ציון*]

יש לי תחושה שבעוד כשנתיים מהיום גם אני אהייה מוכנה לעוד ילד
אני מאושרת שהוא חזק ושמח

כדי לך להגיד לו את שני הדברים האלו, אני בטוחה שזה יחזק אותו ואותך ואולי ירגיע גם איזה מתח סמוי.

תודה על התיאור שהבאת, אירחתי חברה עם דכאון קליני בשבוע שעבר והיה קשה לי להבין עכשו פתאום קלטתי את כל ההצגה שהיתה אצלי בית "זה אמיתי לגמרי"

אני קוראת אותך אמיצה מאוד כשאת חושפת ככה את מה שעל ליבך ובמחשבותייך בכנות.

[מנסה*]

שאלה של עדיפות..
לשבת מול המחשב ב- 5:00 בבוקר ולמלא את הנפש באהבה והתענגות מכותבי האתר הזה
או לישון ולחזק את הגוף וכך גם את נפשי העייפה?
איזה באסה שכשהייתי רווקה ומלאת שעות ריקות לא הכרתי את האתר הזה. (ושהאינטרנט לא היה מה שהוא היום עם כל המוזיקה, הסרטים והמידע- עולם ומלואו)

שמחת ציון-

כדי לך להגיד לו את שני הדברים האלו, אני בטוחה שזה יחזק אותו ואותך ואולי ירגיע גם איזה מתח סמוי

בטח שאמרתי, הרי אצלך בבלוג קראתי שאין לך ולאישך סודות בזוגיות והזדהתי מאד- מדברים על הכל הכל, מסכימה שזה חשוב ביותר.
ואם כבר נפגשות פה (איזה יופי שבאת) אז אומר לך שאת כותבת מקסים וחבל שלא יותר
שהזכרת לי כמה אני אוהבת את גרוסמן ומוזר שעדיין לא יצא לי לכתוב את זה כאן
וגם שריגש אותי לקרוא על הילדים שלך ולדמיין שאלה קצת אנחנו בעוד שלוש שנים.
המשך הצלחה עם ההריון ולידה טובה.


אירחתי חברה עם דכאון קליני בשבוע שעבר והיה קשה לי להבין עכשו פתאום קלטתי את כל ההצגה שהיתה אצלי בית "זה אמיתי לגמרי"

מדוכאי כל העולם התאחדו!

[שחף_אהובי*]

וואי, ציטטתותי, איזה כבוד!

מדוכאי כל העולם התאחדו
את מוזמנת להצטרף למרד : בלוג שחף מנהיגה מרד מדוכאים

[גוונים*]

_אני קוראת אותך אמיצה מאוד כשאת חושפת ככה את מה שעל ליבך ובמחשבותייך בכנות.
אמנם לא חויתי דכאון קליני אבל אני בהחלט יכולה להזדהות עם כל מיני חששות, טרדות וקינאות.
אוהבת שאת כותבת_
גם אני.

ולמרות הכל- אין על החיים האלה
אה... כן. בדיוק!
הענין הזה של הפרופורציות, יש בו משהו מנחם.

[מנסה*]

שחף אהובי הכבוד כולו שלי!
ולגבי ההזמנה לבלוג החדש- אני בהחלט מתכוונת להגיע אבל פספסתי את המסע בעקבות הילדה הפנימית אז קודם אשלים את הפער (כדי שלפחות יהיה סדר במשהו בעולם הכאוטי הזה ) ואבוא.

גוונים- תודה. קראתי אצלך שהשבוע הקודם לא היה משהו אז מקווה שהשבוע הזה התחיל לך טוב יותר ושימשיך טוב!

[מנסה*]

הרבה הרבה יותר טוב אצלי. תענוג!
הכדורים עושים את הקסם שלהם, הדכאון נלחם על רגעי חייו האחרונים אך כבר יודע שדבר לא יעזור לו- סופו נחרץ.
הידד- הטובים מנצחים.
מתחילה להחזיר את חיילי הביתה, אוספת את כלי הנשק הכבדים ומכניסה למחסן.
מורידה את המדים ועולה על אזרחי.
מקבלת את החיים שלי חזרה.
חוזרת לעורף, למלחמות קטנות ויומיומיות בהן אפשר לפעמים ליפול, להתיאש, אבל היאוש נעשה יותר נח ולא מגיע לקצוות.
משאירה עדיין עוד כמה חיילים על הבופור, לוודא שאם האויב יחליט בכל זאת לתקוף- תהיה לי עדיין הגנה.
בקרוב מאד מאד אוציא את כל כוחותי, אחזיר אותם הביתה, אומר להם תודה ושהם יכולים סוף סוף לנוח.

מנשקת את התינוק על הלחיים התפוחות. פנים קטנות ומתוקות, קרקפת מתקלפת, עיניים עצומות, ידיים כנועות לאחור, חיוכים לא רצוניים, הכל חדש וחלק, תמים, טהור, על הריח המשכר כבר כתבתי פה..
עדיין לא יודעת בדיוק מי הוא אבל בו זמנית מרגישה שמכירה טוב וכבר יודעת.. קרובה אליו בגופי ובנפשי.
אהבה גדולה.

והגדולה.. היום נישקה אותי בזרוע כי יש לי שם פצע ואמרה שכל יום תתן עד שיעבור.
אח, כמה נוחעס פון קינדערלך.

[אום_שלום*]

@}

[אהבת_עולם*]

באתי לתת .

אני גם יודעת מניסיון אישי מה זה דיכאון קליני.
שמחה שאת מרגישה יותר טוב.
מאחלת לך את הכי טוב שבעולם !

[מנסה*]

אני גם יודעת מניסיון אישי מה זה דיכאון קליני
אוי, מצטערת לשמוע אהבת יקרה אך תודה על השיתוף והברכה.
ככל שאני מספרת על הדכאון שלי, אני מגלה עוד ועוד אנשים (טוב, בעיקר נשים..) שחווים / חווה את זה.
נראה שהתופעה הארורה הזו הרבה יותר נפוצה ממה שחשבתי, וזה בלי לדבר על סתם מצבי הרוח, הדיכי והדכאונונים הקטנים /-:

אום תודה על הפרח

בימים האחרונים גם האתר קצת מאבד משפיותו הרגילה- הטרולים (שאולי הוא רק טרול אחד חרוץ במיוחד?) המסתובבים וגם ויכוח שמתנהל בכמה דפים על אופי האתר.
אני חושבת, שכמו בהרבה ויכוחים אחרים, כולם פה צודקים- גם אלה המבקשים אתר פלורליסטי, גמיש ופתוח גם לדפים על מסגרות שאינן חינוך ביתי וגם אלה הרוצים לשמור על פינת האלוהים הקטנה של החינוך הביתי.
אין ספק כי השפה הקשה והלעיתים פוגעת ומעליבה של חלק ממשתתפי הדיון משני הצדדים נובעת מתוך האכפתיות שלהם ואהבתם הגדולה לאתר, אך כמה חבל שהם לא יכולים אחרת..
מקווה שכולם ישובו לחיות בשלום ובשלווה באתר הביתי והחמים בדרך כלל הזה.
(כמה קשה לי עם עימותים..)

שוב אני כאן בשעה מאוחרת מדי..
שולחת ומקציבה לעצמי עוד רבע שעה לקריאת עוד דפים ואז פיפי ולישון.
שבוע טוב ומלא שמחה לכולם

[מנסה*]

שבת בבוקר יום יפה.
מוקדם. הילדים ישנים, גם הבעל ישן וגם הורי- אצלם אנו מתארחים מיום חמישי בערב.
התינוק לן עמנו והילדה בין סבא לסבתא. נעים להרגיש את המרחב שנוצר לנו במיטה- לפשוט איברים, להסתובב בחופשיות, לישון קרוב לבעל.
בחמישי אחה"צ החלטנו לנסוע להורי. התכנון היה להשאיר את הילדה ולנסוע לת"א רק עם התינוק, לאכול ארוחת ערב במסעדה ואולי אפילו להשאר קצת ללילה הלבן (שכהורים עייפים לילדים קטנים ומלאיי אנרגיה החלטנו שגם ערב לבנבן יספק אותנו..)
הורדנו את הילדה אצל הורי ונסענו כיוון תלאביבה.

מסיבה לא ידועה (גזים, אוזניים, עייפות, רעב, צורך במגע..) התינוק החל לבכות מאד מאד. עצרנו וניסינו להניק, להרגיע, לטייל, לחבק, מנשא, עגלה- לא עזר.
מאוכזבים ומרוטים חזרנו לכיוון הורי. הייתי עצובה ואפילו בכיתי מאד גם אני. חיכיתי מאד לזמן השקט עם הבעל וכל תריגר קטן מחזיר אותי מייד למחוזות הדכאון- הכל הכל נוראי וקשה.
כשאני שמחה אני אומרת לעצמי- הנה, תזכרי את זה וכשתרגישי רע תזכירי לעצמך שהעצב אינו מוחלט ובטח ובטח שאינו מייצג את החיים בשלמותם..

לא עזר.
תכננו לקחת הילדה ולחזור הביתה.
עלינו להוריי ופתאום הם לא נראו לי כאלה מעצבנים וקשים (מה שבדרך כלל..) דווקא נראו לי פתאום כקיר יציב ובטוח אשר ניתן להשען עליו, רגועים ונחמדים.
פתאום הנסיעה הביתה עם תינוק אחד חולה, ילדה אחת עייפה ושני הורים עצובים ומותשים, נראתה קשה מנשוא.
היה ברור שכולנו רוצים להשאר, להעזר ולהתמך, להתפנק קצת ולחלוק בטיפול בילדים.

כבמטה קסם התינוק נרגע והחל לחייך ולצחוק. נרדם מייד.
הגדולה היתה מאושרת שנשארים, נגנה עם סבא על האורגן, שמעה סיפור ונרדמה גם היא.
הלכנו גם אנחנו לישון, אפילו בלי ארוחת ערב, רק שיגמר כבר היום הזה.
שינה מבורכת.

ובבוקר קמנו וארוחת הבוקר כבר היתה על השולחן. לחם מעולה, גבינות, ירקות וביצים.
משפחתי ורגוע.
אח"כ יצאנו לטייל רק עם התינוק, שישי בבוקר, האנשים ברחובות, ריח של חיים באויר. ישבנו בבית קפה מקסים והיה נהדר.
בסופו של דבר סוף השבוע הזה מעולה ולהורי מגיעה הערכה ותודה, מה שאני שוכחת (להביע או אפילו רק לחשוב) פעמים כה רבות..

אני שומעת שהילדה התעוררה וכמובן הוציאה איתה מהמיטה גם את סבא וסבתא.
חוזרת מהר להספיק עוד קצת שינה לפני שהגדולה תראה שהתעוררתי, לפני שהקטן יתעורר ליניקה ולהחלפת חיתול מלא מלילה ארוך.

[אהבת_עולם*]

ואולי אפילו להשאר קצת ללילה הלבן (שכהורים עייפים לילדים קטנים ומלאיי אנרגיה החלטנו שגם ערב לבנבן יספק אותנו..)



עלינו להוריי ופתאום הם לא נראו לי כאלה מעצבנים וקשים (מה שבדרך כלל..) דווקא נראו לי פתאום כקיר יציב ובטוח אשר ניתן להשען עליו, רגועים ונחמדים.

וואו, ממש ריגשת אותי !

[מנסה*]

עוד שבוע חלף לו ושוב שישי מבורך.
הייתי אתמול אצל ד"ר פסיכיאטרית היקרה, כדי לקבל עוד מרשמים לכדורים.
היא סיפרה שלאחרונה נרשמת עלייה גבוהה במספר הדכאונות אחרי לידה.
זה טוב שיותר נשים מספרות, המודעות גדולה יותר, בטיפת חלב האחיות מונחות איך לאתר וכו'
אבל זה כמובן גם מאד עצוב לדעת שכלכך הרבה חווות זאת (וגם מנחם מאד במובן האגוצנטרי.. /-: ).
הפסיכיט (סתם מחווה ל שחף אהובי .. כבר ציינתי שהפסיכיאטרית שלי לגמרי בסדר וכלל לא פסיכית) הוסיפה ואמרה שאם פעם חשבו שאחוז הדכאונות לאחר ל' עומד על 15%, אח"כ עלו למחשבה על 30%-
עכשיו יש כבר טענות ל- 70% דכאונות לאחר לידה- אוי, זה המון!!

אצלי ממש משתפר והולך. השגרה כבר טובה ורגילה כאשר מדי פעם יש ירידות קלות של רגעים, דקות או כמה שעות ספורות של משב רוח דכדוכי, זה הכל.
הפסיכ' הבטיחה שגם זה יעבור ושארגיש טוב לאורך זמנים יותר ויותר ארוכים (אך שלא אדאג- יהיה גם רע, אבל רע באופן הטבעי והמקובל.. טוב, הצרות הרגילות לא הלכו לשום מקום גם ככה, לא דאגתי..)

אז הנה איזו צרה מקובלת-
הלך לי לחלוטין החשק המיני ולא נעים מהבעלולון..
לי לא מפריע כלל, למרות שאני זוכרת שזה היה נחמד, אבל כשזה איננו התחושה היא כאילו אין בזה צורך, כמו שאין צורך באוכל כשמסיימים ארוחה לשובע או כמו שאחרי מעשה האהבה אין חשק שוב (טוב, אצלי זה כבר לא מה שהיה פעם גם כשהיה..)
יש לי את כל הסיבות שבעולם- אחרי לידה, הנקה סביב השעון, כדורים פסיכיאטרים שבוודאות מורידים את החשק והתחושות..
וזה בסדר (הפולנית שבי אפילו מוסיפה שזה בכלל לא נורא, נו, ויש בזה אפילו משהו נוח, ירדה מחויבות, עכשיו יש יותר זמן לנוח (-; )
אבל באמת שמסכן הבעל המתוק.
מקווה שהחשק יעלה גם אם לא יחזור כולו, בקרוב, ובינתיים מנסה פעם בכמה זמן להנעים לבעל, שגומל ומנעים בחיבוקים ובנגיעות רכות, ולקוות שהוא שורד מהשאריות שאני זורקת.
אנחנו מדברים על זה והוא מקבל את זה לגמרי אבל אומר בנימה מבודחת כל מיני דברים על מה יהייה ועל מצבו האומלל ואני קצת דואגת.

ועוד מצרות החולין שלי-

רגע, יוצאים לטיול בשכונה כל עוד יש אור, אז שולחת כדי שלא ימחק ואחזור מאוחר יותר..
שבת שלום

[מנסה*]

שלום שלום, הרבה זמן לא כתבתי וזה בעיקר בגלל ש..
חצוצרות, כינורות, בלונים, קשת בענן, שמיים כחולים, קונפטי, כולם יחד-
הדיכאון חלף עבר לו!
זהו, חאלס, נאדה, קאפיש, גורנישט מיט גורנישט, עבר. והייתי עסוקה בטוב.. [-:
לא יכולה לבטא את השמחה והאושר במילים. אמנם כמו שבזמן מחלה קשה רק רוצים להרגיש טוב ונשבעים להעריך את הבריאות אבל אח"כ עם הבריאות באה השיכחה של הקושי וההבטחות..
אז גם זה כאן- הרגשה שכאילו לא היו דברים מעולם, העולם בסה"כ בסדר ותמיד היה כך..
אבל מעל זה, באמת הרגשה של שמחה גדולה והכרה שטוב כלכך שתם ונגמר החלק הקשה הזה.
גם אם ברמה מסוימת חשוב שאני קצת שוכחת ומדחיקה את הקושי שעברתי, אני יודעת ומרגישה שברמה אחרת, עמוקה, הגוף והנפש לעולם לא ישכחו וטוב שכך. אני מאפסנת את הדכאון הזה בארון הצדדי (אם כי מכובד שלי) יחד עם שאר קשיי החיים שחלפו אך נצרבו ואשר צלקתם לעולם לא תעלם. יהיה זיכרם ברוך.

אנחנו שוב אצל הורי לסוף שבוע ארוך, ונעים ונוח פה.
אני שוב ושוב מגלה מחדש שלא כלכך קל לי לקבל את הטוב ולכן אני חייבת כל הזמן למצוא משהו שיציק לי וכך ה"הרמוניה" של חיי כאילו נשמרת, כאילו חייב להיות תמיד קצת רע..
אז עם תום הדכאון, מייד התחלתי בכסיסת ציפורניים מסיבית (אחרי שמזמן כבר נגמלתי), ואח"כ החלה מין אובססיה של קילוף עור הרגליים, הזהרה- תיאור לא הכי נעים מתקרב (-הרגשה כאילו אני סתם מורידה קצת עור מת אבל אז כשאני דורכת על הרגל זה כואב ומסתבר שהורדתי לעצמי עור חי ושאני דורכת עכשיו על חלקי רגל אדומים וצורבים, חשופים ללא הגנה, איה..).
ואם לא ברגליים עסקינותי אז שוב חוזרת בעיית האכילה- אמנם ממשיכה בקלות לא לאכול מתוק (אחרי גמילת קולד טרקי של שבוע לפני כמה חודשים- לא צריכה את זה יותר- כיף גדול ומומלץ לכולם!) אך אוכלת שוב הרבה הרבה יותר ממה שצריכה, ולא נמצאת בהקשבה לרעב ולשובע.
ואם לא האוכל אז אני מזמנת לי עוד ועוד מרעין בישין- רעות חולות אחרות, כיד הדמיון הטובה..
נו בסדר, להתראות דכאון שלום רעות חולות, שבו תנוחו אל תראנה (תשתו משהו, תאכלו, עליי, בכיף שלכן חברות) ותעופנה בחזרה.

התינוק שלנו מקסים מקסים מקסים, פרח, פלא, קסם, עונג. אהבה גדולה והמון רגעי אושר והתרגשות בזכותו (ובזכות הגדולה-קטנה גם היא, כמובן, היא לא מאבדת אפילו טיפה מקיסמה לידו, ממשיכה לגדול ולתקשר ולדבר בלי סוף במתיקות גדולה ולגעת בנו בכל מובן, אבל הוא חדש ובמתיקות מעודנת.. ).

ויש עוד ועוד על ליבי סיפורים פה אך כל זאת ועוד בפעם הבאה ידידיי

[אום_שלום*]

@}

[אהבת_עולם*]

את מותק !