שלום לך משתגעת, טוב שאת כותבת, בדרך כלל כשכותבים דברים מסתדרים כי זו סוג של יציאה החוצה ומבט מבחוץ על דברים.
אני אגיד לך משהו שיכול להיות שיהיה לא כל כך פופולרי אבל לפעמים צריך לשים לילד גבולות. לא הגבולות האלו שמדברים עליהם בגן. הילד צריך לדעת שיש לך סמכות כלשהי ולמילה שלך יש משקל. הוא לא צריך לדעת או לחוש שאת מפחדת ממנו, זה יכול להיות דבר איום ונורא לילד לגלות שההורים שלו מפחדים מהתגובות שלו. מצד אחד הוא יכול לסובב את העולם סביב הזרת שלו אבל מצד שני זה ממש יותר מידי כוח בזרועות כל כך קטנות.
גם כשהוא אגרסיבי אני לא תמיד יודעת איך להגיב. אני חושבת שאני משתפרת בזה, אבל לא בטוחה. זה בדיוק המסר המאוד מבולבל שהוא מקבל.
את אמא שלו, את אמורה ללמד אותו כיצד כן להתנהג בחברה, איך לא לפגוע. בדיוק כמו שתלמדי אותו לא לקטוף פרחים, לא לצייר בספרים ולא לעשות צרכים באמצע הקניון. לזה הוא מצפה ממך. זה התפקיד שלך.
אני חייבת להודות שזה יוצר קונפליקט - כי אני יוצאת מהבית בשביל חברה בשבילו, אבל גם בשבילי. גם אני צריכה חברה, ולפעמים מעצבן אותי שאני צריכה לעצור אינטראקציה חברתית בגללו.
זה חשוב. אם הוא עושה דברים לא נעימים לחברה מקומו לא בחברה נקודה. גם אם זה לא הכי מתאים לך. אם אתם במפגשים של חנ"ב את שם בשביל החנ"ב-הילדים קודם כל.
יכול להיות שאת צריכה להיות יותר צמודה אליו במפגשים, יש סיכוי שזה מה שהוא מבקש בעצם ואילו את עסוקה באינטראקציה חברתית? הוא עוד די צעיר ועדיין לא עומדים לרשותו מספיק כלים להתמודדות.
אולי במקום לקחת אותו לצד לאחר מעשה ולנזוף בו פשוט תלוי אותו יותר מקרוב בזמן הפעילות, תדריכי אותו, תזמי פעילות מקרבת בינו לבין הילדים משהו כמו משחקים עם תורות, תופסת או כל משחק חברתי אחר שדורש אינטראקציה חברתית ובעצם מלמד את הילדים להתמודד אחד עם השני?
בקבוצה שלנו יש שלושה בני ארבע קבועים, בחודשיים האחרונים עברנו איתם מסע די משמעותי. זה התחיל בכך שלביתי היה מאוד קשה בקבוצה, היא מצאה את עצמה בצד כי שני בני הארבע השניים שיחקו משחקים מאוד פיזיים שהפחידו אותה. באחד המפגשים בגן שעשועים ביתי ואחד הבנים שיחקו במתקן שנראה כמו בית, מהצד שלנו, האמהות המשוחחות בצל, נראה שהם משחקים יפה וקצת מתגוששים קרבות גורים משחקיים, עד שביתי הועפה עם הפרצוף בתוך המעקה של המתקן כי לא הסכימה להמשיך במשחק, אותו בן שמח שהיא משחקת איתו "קרבות" עד שלא הבין בכלל שהיא לא משחקת אלא כל כולה נלחמת על מקומה. אחרי הקרב האומלל ההוא ביתי ביקשה לא להגיע יותר למפגשים. הקשבתי לה. לא נפגשנו שבועיים. בזמן הזה דיברתי עם האמא של אותו הילד והחלטנו יחד שהחברות שלנו אחת עם השניה חשובה לנו לא פחות מהמפגשים עצמם ועל כן אנחנו צריכות למצוא טקטיקה טובה למגר את התופעה ולפייס בינהם.
החלטנו שהם עדיין כנראה לא מוכנים לשחק אחד עם השני לבד ושאנחנו מלוות אותם עד שהם יהיו מוכנים. במקביל הסברתי לביתי שדיברתי עם האמא של הילד והיא הבטיחה לשמור עליו וביקשתי ממנה שאם קורה דבר מה שלא נעים לה עם אותו הילד שמיד תגיד לי או לאמא שלו ואנחנו נטפל בזה ושלא תנסה להתמודד עם זה לבד בכלל. וכך היה, אנחנו היינו (ועדיין) צמודות לילדים ומוותרות על השיחות האישיות שלנו לפעמים לטובת הלמידה ההתנהגותית של הילדים. בפועל כבר עכשיו יש שיפור אדיר, הם משחקים יחד מאוד יפה גם משחקים פיזיים כי עכשיו היא כבר לא פוחדת שהוא יכה אותה בלי שליטה כי היא יודעת ששומרים עליהם והכל נשאר בגדר משחק, במפגש האחרון הם השתוללות בבריכה בחצר, ממש זרקו אחד את השני למים והשפריצו לכל עבר והכל היה עם חוקים וגבולות שהם שמו אחד לשני והמון כבוד אחד לשני, היתה השתוללות גדולה וזה לא נגמר בבכי. פלוס אדיר. ברור לנו שעכשיו אולי אנחנו מקריבות קצת אבל זה ישתלם לנו מאוד ממש בקרוב. שווה.
ועוד משהו קטן. צינת שם גן. אני לא חושבת שגן זה פתרון (ואת זה כתבו גם בדף ההוא לאותה האם) אבל במקביל חייבת להגיד לך שאם את מרגישה שלא טוב לך, שההתמודדות שלך עם הילד מוציאה ממך דברים לא טובים ושהוא חווה אמא פחות טובה ממה שהיה חווה אם היית עסוקה בעניינים אחרים כל היום אז אולי שווה לך לחשוב על זה ברצינות (ולא כנקמה חלילה וחס אלא כהדבר הכי טוב לעשות, לקחת אחריות על החינוך של הילדים זה דבר מאוד רחב טווח) חינוך ביתי לא מתאים לכולם וזה בסדר. בדיוק כמו שלהיות רופא שניים לא מתאים לכולם או להיות עובד ציבור לא מתאים לכולם.
אנשים נוטים לקחת את זה כמובן מאילו, אומרים שאם ילדת את הילד המקום הכי טבעי לו להיות זה איתך בבית אבל זה בולשיט, זו עבודה כמו כל עבודה אחרת ויש כאלה שמתאים להם לעשות אותה ואחרים שיסבלו בעבודה ועקב כך ה"קהל" שלהם יסבול גם.
מקווה שעזרתי במשהו ואם לא אז לפחות
