לאפשר לתינוק לבכות

אנונימי

דף תמיכה לשיטה שנויה במחלוקת
ראו גם: התינוק יודע | בלוג התינוק יודע

אני מייעדת את הדף הזה לאנשים שקראו את הספר של סולטר "התינוק יודע" ומזדהים איתו ובאופן כללי, או אנשים שמסכימים עם זה שכניראה שייש לתינוקות צרכים רגשיים לפרוק בבכי והדרך לאפשר להם זאת היא להחזיקם על הידיים ולתמוך בהם כשהם בוכים. (וזאת כמובן כאשר נישללה כל סיבה אחרת לבכי כמו רעב או חולי או הצקה אחרת).

אני הגעתי ליישום השיטה לאחר שבגיל 4 חודשים בני החל להתעורר בלילה יותר ויותר פעמים בבכי.
אשמח לקרוא מניסיונם של אנשים שניסו לאפשר לתינוק לבכות, כיצד התמודדו עם הכלת הבכי, וכיצד זה השפיע על התנהגות התינוק.

תודה על השיתוף.

שליחה על ידי ב* » 30 מרץ 2008, 11:27

אולי רק הערה לסדר:
דיונים ביקורתיים על השיטה ניתן לנהל בדף התינוק יודע.

אני רוצה לחזק אותך בדרכך זו.
זו דרך מאוד לא קלה ליישום אך בעיני היא מוכיחה את עצמה ואני רואה את ילדי,את ילדי חברותיי שמיושמת את השיטה וגם ילדים שכיום כבר בני 20 שההורים שלהם יישמו זאת איתם.
לי זה לא היה קל בעיקר בגלל שלי לא היתה תמיכה .לי לא הקשיבו . לא פרקתי בעצמי ולכן יכולת ההקשבה שלי היתה מוגבלת. יכולתי להקשיב עד שלב מסויים וגם לא תמיד ידעתי איך לנהוג כשהיו ביטויי כעס.(כי לי לא "הירשו" ממש לכעוס).
אני ממליצה לך מאוד למצוא לעצמך דרכים לפרוק רגשות בעצמך עם תמיכה.
ככה הגעתי יעוץ הדדי.

תודה מיץ פטל, גם אני הגעתי למסקנה דומהשאני צריכה ליישם את השיטה על עצמי והיום ויצרתי קשר עם קבוצה לייעוץ הדדי. ושוב חשוב לי לשמוע על הניסיון שלך עם השיטה.
ואולי כמה שאלות... האם ילדים שגודלו בהתאם לשיטה בוכים ספונטאנית ומיידית יותר או שהם עדיין צריכים את "זמן הבכי"?
סולטר מדברת נגד הנקה כאמצעי הרדמה. האם השתנו הרגלי ההנקה בעקבות שימוש בשיטה?
איך ניראים ילדים שגודלו לפי השיטה? איך הושפע היחס שלהם לבכי? האם לא נותרו להם משקעים מהעבר? כלומר ברור שלכל אדם יש משקעים ובכל זאת..

האם ילדים שגודלו בהתאם לשיטה בוכים ספונטאנית ומיידית יותר או שהם עדיין צריכים את "זמן הבכי"?

זה הרבה מעבר לבוכים ספונטאנית ומיידית - הם הרבה יותר מחוברים לעצמם. הרבה יותר משוחררים מדפוסים נוקשים, הרבה יותר חברותיים ובעלי יכולת יצירת קשרים עם כל אחד אחר (צעיר מבוגר..).הם נותנים הרבה יותר אמון בעולם.
בקיצור - הם מקסימים וכובשים.
כן הם בוכים הרבה יותר בקלות. גם בנים.למשל צעיר שמקבל מכה או עובר חוויה של עלבון - מרגיש - פורק - משחרר את המצוקה ועובר הלאה.
זה לא שהם לגמרי נקיים מדפוסים - אבל הרבה פחות משל שאר האנשים.

סולטר מדברת נגד הנקה כאמצעי הרדמה. האם השתנו הרגלי ההנקה בעקבות שימוש בשיטה
מה זה "הרגלי ההנקה"? אני חושבת שלכל תינוק הרגלי הנקה משל עצמו.
בכל אופן את זה כדאי שתשאלי את רותי קליין .
לי זה היה לא פשוט ואני באופן אישי הנקתי כשהם בכו. את הגדול יותר ואת הקטנה כבר הרבה פחות.\

תודה רבה על הדף הזה .

אני מרגישה כרגע קצת רחוקה מהשיטה . אני יכולה לומר שהיתה תקופה בחיים שלי שזה היה הדבר העיקרי שהדריך אותי וכבר זמן מה שלא. יש לי שני ילדים, האחד בן 6, השניה בת 2.5.
אני חושבת שרמת הסבלנות שלי פחתה .
שהרגשתי קושי כבר אז , עם השעות שכל מה ששמעתי בהן זה את הילד צורח .פשוט השתעממתי.

אני חושבת שהילד שלי שנהנה מישום השיטה הוא ילד שמאוד קל לו למצוא לעצמו תעסוקה(ואת עצמו).אין אצלו שום דבר כמעט בנוסח 'אמא משעמם לי'.
אני חושבת שהוא אולי קצת ילדותי ותמים .אולי לא אינטיליגנטי במיוחד ,לפחות לא בתחומים המקובלים.
מצד שני הוא עם עינים פקוחות וקולט דברים.יש לו סקרנות ויצירתיות.
טוב, אי אפשר לדעת ,כל אחד עם הפוטנציאל שלו.

בכי (של אחות קטנה)מפריע לו , במיוחד כשהוא עייף ורוצה שקט כדי לישון.

לא שיניתי שום דבר בדפוסי ההנקה שלו , כי קראתי את הספר כשהייתי בהריון ובעצם היינו כמו שהיינו מהתחלה.
אף פעם לא נתתי לו ציצי בנסיבות של שיעמום או סערה ריגשית ,מהסיבה הפשוטה שהוא פשוט הכאיב לי וגם שהספר נתן לי ביטחון לזהות מצב כזה.
הוא החל מוצץ את השפה התחתונה שלו בגיל שנה בערך , או קודם.כאילו זה מוצץ.זה היה עינין שמאוד גרם לי להתלבטות.

בקיצור, אני חושבת שיש בשיטה הרבה חוכמה.
חשוב להיות מודע לאפשרות שיש לפורקן רגשות לעזור לתהליכים שעובר הילד .
מצד שני ,כמי שמספקת את העזרה ,אני יודעת שהורים יכולים לתת בתקופות מסוימות יותר או פחות לבכות .
בפעמים שכן הצלחתי להקדיש תשומת לב לבת שלי ,שנולדה שניה,הרגשתי את ההתקרבות שלנו אחת לשניה , את הקשר בינינו שהולך ומקבל עומק , הרבה יותר מאשר היא היתה במנשא או יונקת כל היום.
לבת יש הרבה יותר קושי להעסיק את עצמה ,יש לה אפילו יותר התעקשיות קטנות וחסרות כל שחר .
אני מנסה לשים לב לזה , אז גם לה מתחיל להווצר מאגר שעות בכי .
מאוד נעזרתי בזה בגמילה שלה,שאומנם ניהלתי באופן הדרגתי ומתחשב ,לדעתי , אבל עדין לא היה לה קל.לא היה לה קל להפרד מההרגל.וכשקשה משהו אין כמו בכי הגון וחיבוק חזק .

שוב תודה לכולם על השיתוף.
לאילה - מהמעט שניסיתי על תינוקי אני מזדהה עם התחושות שלך-לפעמים התקרבות גדולה בינינו ותחושה של החלמה שלנו ביחד, ולפעמים חוסר סבלנות, שיעמום...
אני מנתבת את הבכי לשעות שנוחות לי. ועדיין לא קרה שהוא הפסיק מעצמו אחרי שפרק את כל מה שהיה, אני תמיד נישברת באמצע נותנת לו ציץ או סתם מחליפה חיתול.

שליחה על ידי מ_י* » 30 מרץ 2008, 20:11

השיטה הזו הופכת מהר מאד לדרך חיים. למשל, לא להרגיע ילד בוכה ולא לומר לא-קרה-שום-דבר, אלא להקשיב לבכי ולומר אוי-אוי-אוי עד שהוא מפסיק.
וכשילד כועס, לא לומר: "קודם כל תרגע" או "אני לא שומעת כשאתה צועק" אלא לאפשר להוציא כעס
וכשבן הזוג כועס, לאפשר לו לפרוק כעס, ולדעת שזה רק סשן וזה בסדר;

ומבחינתי כאשר יש קושי עם הילדים קודם כל לעשות סשן בעצמי, לפרוק, לראות מה קשה לי ולשחרר, ואז לגשת אל הבעיה ממקום נקי יותר ופחות "מוצף".

בקשר לתינוקות, כמו שאמרו פה, באמת קשה מאד לאפשר לתינוק לפרוק אם ההורה עצמו מוצף.
בכי של תינוק מעלה המוןחומרים אצל ההורה, רגשי אשם, בדידות של ההורה עצמו, פחדים, מה לא.
הורה שלא פורק בעצמו לא יכול להיות יועץ טוב לתינוק. ובעצם לא יכול להיות יועץ טוב גם לילדים ולבן זוג ובכלל.
קשה מאד לראות ילד פורק כעס: צריך להיות ממש רגועים ונקיים יחסית כדי להיות מסוגלים להיות שם בלי להכנס לזה.

עם הקטן שלי (כיום הוא בן שלוש) עשיתי סשנים של כעס כשהוא היה תינוק פצפון, בן כמה ימים. הוא היה צורח וצווח, והיה ברור לי שזה סשן, בדיוק לפי מה שכתבת: שהיה די בהפרעה הכי קטנה כדי שהוא יפסיק ויבדוק מה הולך. אם נניח שיניתי תנוחה או משהו, הוא היה מפסיק, מחכה שאני אתמקם, ו-שוב, צווחות כאילו לא יודעת מה קורה לו.
עד היום אנחנו עושים סשנים כעס אתו - הוא ילד שפשוט מוכרח לפרוק כעס. והכיף הוא לראות את הרוגע והשלווה שהוא מתמלא אחרי סשן טוב של כעס. יכול להיות אחר צהריים של אי נחת, התעצבנויות והתרגזויות, ואחרי שאני מתפנה לסשן כעס אתו - ממש שינוי משמעותי.

כתבתי כבר באתר בכמה מקומות על סשנים של כעס עם ילדים. זה מתקשר גם למה שכתבו בדף השני, מאיפה יהיו לתינוק תסכולים אם כל כך טוב לו:
אז לפי השיטה התסכולים הם חלק בלתי נמנע מן הגדילה, כי תנוקות - אפילו רכים - חווים פער בין מה שהם מבינים ובין היכולת שלהם, וזה עצמו גורם מאד מתסכל. מהר מאד תנוקות מגיעים למקום בו הם מבינים איך לעשות אבל לא יכולים לעשות. רוצים לזוז אבל לא מצליחים.

אני אישית הייתי מאפשרת לתינוקת שלי לבכות
כאשר הייתי מנסה להרדים בהנקה במיטה והיא לא היתה נרדמת.
הייתי נותנת לה לבכות 2 או 3 דקות, בזמן הזה מחבקת אותה.
אחרי זה מניקה והיא היתה נרדמת.
אני ממש לא חושבת שתינוק צריך לפרוק רגשות שליליים אבל בהחלט חושבת שזה עוזר לעייף אותו.
עם הילדה הראשונה שלי אף פעם לא עשיתי דבר כזה כי היה לי שפע זמן להניק אותה כל היום עד שתרדם.
עם השניה זה לא היה פשוט כשמחכה מעבר לדלת ילדה בת שלוש ש"אמא כבר תעשה איתי דברים".
מבחינתי זה היה לבחור בין להרדים אותה שעה או עשרים דקות.
אני עדיין חושבת שמי שיכולה, עדיף לתת ציצי עד שנרדמים.
מה שכן, עם הגדולה , כשהיא נפלה מייד נתתי ציצי ועם השניה נתתי לה נניח אחרי מכה 10 שניות של בכי
ואז ציצי.

אצלנו בוכים איכשהו יותר ויותר ככל כגדלים. כשהגורה היתה קטנטונת היא לא בכתה בכלל, רק בגיל 3 שבועות שמעתי אותה מצייצת, ואז קצת יותר ועכשו בגיל 15 חודשים, נראה לי שלפעמים היא צריכה פשוט לשמוע את עצמה בוכה, את המנגינה של הקול שלה (לא בציניות, היא מאוד מוסיקלית...) אבל היא נכנסת למין התקף כזה שליבי נכמר עליה. לפעמים אחרי 15 דקות היא עוד לוקחת נשימות ברצף כאלה, של אחרי בכי.
לפעמים זה "מנקה לה את השולחן", ז/א ממש מוריד לה מהלב דברים בהרגשה שלי, והיא כאילו עברה את זה, כולה חיוכים בהסחת דעת שהגיעה בזמן, ולפעמים היא פשוט לא מצליחה להפסיק לבכות. אני שואלת את עצמי-מה יקרה אם אני אתן לה להמשיך? אולי אני רק משתעממת? עכשיו שאני חושבת על זה, נראה לי שאם היא תמשיך לבכות-אני אצטרך להצטרף אליה...שזה מגיע לנקודה אמיתית של כאב וצער קדום אצלי, שעוד לא בכיתי אותו מספיק... ואז אני בד''כ בורחת-עושה איזה משהו דראסטי-שמה מוסיקה ומתחילה לרקוד איתה, ממלאה אמבטיה, מתכוננת ליציאה לגינה.... אבל אני לא שלמה עם זה, נגיד בלילה, קשה לתת לבכות אבל אני גם לא רוצה לתת חלב/ להוציא מהמיטה...

שליחה על ידי אמא* » 30 מרץ 2008, 21:31

מ י האם את יכולה לתאר איך את עושה סשן כעס כזה? יש לי בן בן שנתיים ואני מרגישה בזה צורך אבל לא יודעת בדיוק איך "לנהל" את זה. אני מנסה אבל זה לא ממש מצליח ואולי אוכל ללמוד מנסיונך...
כן היה לנו סשן בכי טוב לא מזמן אבל זה היה אחרי שהוא הרביץ עם מקל ואחרי שהוזהר לקחתי לו את המקל. זה היה אחה"צ שפשוט דרש שיאפשרו לו סשן טוב של בכי וזה היה הטריגר וזה עבד טוב.
אבל יש ימים שאני יודעת שהוא צריך את זה אבל לא רוצה סתם לחטוף לו צעצועים כדי שיבכה... S-:
אני גם צריכה להיות פנויה לזה וכשאני לבד איתו ועם התינוק זה קצת מסובך, אבל זאת כבר בעיה לוגיסטית אחרת...

מוזר. אף פעם לא חשבתי על זה כשיטה, אבל זה מה שאני עושה עם הילדים שלי בלאו הכי. מאפשרת להרגיש, שותקת אבל נוכחת בכל כוחי למענם.

אם מענין אותך לשמוע איך הפוך - אז ההורים שלי לא 'הרשו' לי להיות עצובה בכלל. עם כל דכדוך מסתמן ישר היו מתגייסים לעצור לי את הבכי בכל דרך אפשרית, כולל אין ספור הבטחות ומלוא הטנא הכחשות שנועדו 'לשמור עלי'. עד היום כשאני באה עם איזה מצוקה להורים שלי, גדול כקטן, ישר הם מנסים לשכנע אותי שאני לא רואה את הדברים נכון ושבטוח מי שפגע בי התכוון למשהו אחר ומה שקראתי עצוב בחדשות בעצם לא היה ומה קורה לתפיסת המציאות שלי ובכלל יש מסכנים באפריקה וכל זה אז מה אני מלינה על קטנות.

הם הורים נהדרים, באמת. אבל אני מאד מסובכת עם עצמי בקטע של תסכולים, כל התיכון לא בכיתי אפילו פעם אחת (הכל לבטן), לא האמנתי לעצמי ולסובבים אותי, תמיד ניסיתי להראות שהכל סבבה, לא הייתי כנה עם הרגשות שלי לעצמי ולאחרים, בקיצור קטסטרופה. רק בשנים האחרונות התחלתי להתיישר עם הרגשות שלי בנושא, אבל עדין יש הרבה חרכים וסדקים.

כשניסיתי לדבר על זה עם אמא שלי, היא שבה ואמרה לי 'אני כל כך אוהבת אותך שאני לא מסוגלת לראות אותך בוכה' וזהו. דד אנד.

אמא טריה, שולחת לך

גדול גדול וים של דמעות....
בעצם הגישה של ההורים שלך לא שונה בהרבה מהגישה הרווחת - ש בכי זה דבר לא טוב שיש להפסיקו. ניראה שהיא רק יותר קיצונית.
בהתאם לרוח הדף, אני ממליצה לך לבכות גם על זה;-)

ושוב תודה לכל המשתתפות, אני שואבת מכן הרבה עידוד. היום הייתי יותר קשובה לבכי שלו, הוא ממש סיפר לי על הקושי. זה באמת כואב שיורדות לי דמעות. אבל הייתי שם בשבילו-ואז ניראה לי שהוא נכנס להיסטריה או שהגרון כואב, יצאנו מהחדר הוא השתתק מידית ולא חזר לבכות. קיבל ציץ ונירדם. אפילו לא היו ההתנשפויות שייש אחרי בכי...

הוא ממש סיפר לי על הקושי
כן ממש כך אם מקשיבים לבכי שומעים כל מיני מקצבים, עליות וירידות בקול.מעין מנגינות.ולכל בכי יש את הסיפור שלו את המסר שלו.
יש בכי של עלבון, יש בכי של כעס, יש בכי של חוסר אונים או "אמא איפה היית"....
ואת בכי הכאב הפיזי - כואב לי...כאוב לי מאוד, מציק לי, יש בכי של רעב ובכי של עיפות...

אצלי הגדול עד היום הסשן שלו הולך כך:
כעס גדול-התפרצות זעם- בכי חזק- בכי "נידנוד" -עירסול בידיים שלי - נידנוד- פיפי - הרפיה -לפעמים הרדמות.

.

יש לי תחושה שכאילו אנחנו חושפות פה ממש נושא "אסור", שזו ממש התערטלות...

שאלה:
האם לפי השיטה יש הסבר להתנשפויות שייש פעמים רבות אחרי בכי?
היום, הוא התנשף תוך כדי הרדמות אפילו בלי שבכה לפני זה..
זה נראה לי שהוא ממשיך לבכות אבל בצורה אחרת-שקטה...

ואיך מזהים אצל תינוק התפרצות זעם?

האמת היא שכבר אני פחות זוכרת טוב את כל מה שכתוב בספר ,אני לא שמתי לב להתנשפיות אחרי בכי של 'התינוק יודע '.כן היו התנשפיות אחרי בכי של ריצה -נפילה -בכי.
אני הייתי מבררת את זה מבחינת המצב הגופני של הילד ,בעיקר תפקודי ריאה .פשוט אצל רופא ילדים.
היתה לי חברה שסיפרה שהתינוקת שלה היתה מכחילה עם כל בכי.הם כל כך פחדו שתבכה שעשו הכל כדי שלא יהיה מצב שמתקרב לבכי.
אני קטנותי מלהציע משהו במקרים כאלה.אבל אולי יש איזו דרך תרופתית /אלטרנטיבית לזה.

התפרצות זעם ,זו בעצם התנהגות מאוד לא פורפורציונית למשהו שהצעתם/סרבתם לילד .
למשל : הבאתי לילדה כפית למרק ועכשיו היא רוצה כפית נוספת לאורז .הסירוב שלי יכול לא להתקבל ,אני יכולה להסביר לה ולהזכיר לה שהיא רגילה לאכול בכפית גם אורז וגם מרק .
אם הילדה תתחיל לצעוק כאילו שפוצעים אותה ,זה יהיה התפרצות זעם.

עכשיו השאלה היא אם אני יכולה להכיל עכשיו התפרצות כזו ובכי , או אגש להביא עוד כפית או עשר כפיות אם צריך...

לגבי ילד שנראה שהוא טעון ,אבל לא בוכה :
אני לא חושבת שצריך לחטוף לו צעצועים ולאמלל אותו כדי שיתחיל לבכות.
כן הייתי ניגשת ומתישבת לידו ומחליטה ביני לביני :עכשיו בפרק זמן X אני אקדיש לו תשומת לב.
הייתי אומרת מה אני רואה ומציעה את הפרשנות שלי :
אני רואה דני ,שבנית את המגדל ואחר כך היטחת בו את הדובי שלך ,
אולי הייתי מנסה לתמלל את הרגשות שלו ולברר איתו :אולי זה בגלל שאתה כועס ?/עצוב /נסער ?
לפעמים ילד יכול להתנהג בצורה שמעצבנת ,מפיל בכוונה , מורח (והכוונה פה היא לא לתינוק בן 7 חודשים שמגלה בחדווה את נפךאות הרסק תפוחים),פוגע באחרים או ברכוש .במקרה שמישהו יחזיק אותו והוא יתחיל לצרוח ,זה אומר רק כמה הוא טעון.אין כוונה להכאיב לו באחיזה ,אבל אם הוא מתחיל לצרוח , זה אומר 'דרשני'.

לפעמים ילדים שמתקשים לבכות (לא חסרות סיבות לעצור את הבכי ,העיקרית היא כמובן מפני שזה לא מקובל בבית),מאוד יפיקו תועלת מהומור.
למשל היתי מגלגלת את הדובי בצורה מצחיקה כל פני השטיח והקוביות ועושה לו מין ריקוד שיכורים.
וחוזרת על זה כמה פעמים ,
אבות יודעים לעשות מעצמם צחוק באופן מאוד משכנע ,כך שאם ניחנתם בכזה אבא ,יש להכניסו לתמונה.

מה שעוד עוזר זה שאפשר להיות במיטה עם תינוק ,כן סולטר היא מתומכי המיטה המשפחתית .
אני חושבת שאם ילד צריך בכי לפני השינה זה מעולה ,אפשר להתכרבל איתו (כפיות )ולתת לו כמה זמן שהוא צריך עד שהוא נרדם ואז מובטח לו לילה של שינה מתוקה ושלווה.אני מחכה כמה דקות כדי לשחרר את הזרוע שלי ממתחת לעורף ,ואז מחכה עוד קצת כדי להיות בטוחה שכבר ישנה טוב .

עוד דבר שסולטר כתבה ואני מאוד מסכימה איתו זה שעל כל ילד צריך להיות מבוגר ,לפחות בגילאים הצעירים.
וכל מבוגר צריך לאפשר גם זמן לעצמו .
אני חושבת שהורים שמצפים מעצמם לרמה כזו של הורות , שמתאפשר בה גם ביטוי רגשי וגם טיפול וטיפוח כדאי שיתחשבו בנושא הכוח אדם בסיסי הזה.
אני חושבת שמעבר לעומס של הטיפול בשני ילדים עם המשימות שיש עם ילד גדול : מפגשי חברים,חוגים ,עבודה בבית והדרכה והסדר יום של התינוק :הנקה לפי דרישה,הנקה בלילה (ואמא עיפה בבוקר שלא יכולה לנהוג) ,נימנומי בוקר צהרים וכ' ,
לא תמיד הצלחתי לשלב יפה את הדברים והרגשתי שאחד בא על חשבון השני.

תודה על ההתיחסות, ההתנשפויות שאני מדברת עליהן הן לא קוצר נשימה. זה כמו בכי חנוק - זה נשמע כמו לקיחת שאיפה בשני שלוקים ואז נשיפה. (נסי על עצמך ותביני)

מצאתי את התאור הזה בדף לגדל_"גבר". והוא שפך לי עוד אור על השיטה, אני חושבת שזה מתאים. אם יש התנגדות אערוך מחדש.

_בערב שבת, בבית הכנסת, היה ילד קטן - בערך בגילו של אביחי - שרץ והשתולל ונפל ובכה.
אבא שלו רץ אליו, הרים אותו ומיד אמר לו: "לא קרה כלום."
והמשיך: "לא קרה כלום. אתה גבר. רוצה נשיקה? הנה. אתה גבר. לא קרה כלום."_

מי (09.05.2004 09:21):

תמיד כשאני שומעת את ה"לא קרה כלום" אני אומרת:
"ל ך לא קרה כלום, אבל ה ו א קיבל מכה". (טוב, בדרך כלל אני אומרת רק בלב אבל עכשיו יכולתי סוף סוף לכתוב בקול)
ובקשר לבכי - נרים את הכפפה של יונת מ"פינת הבכי" המטופשת - אני מאמינה בגישה של ייעוץ הדדי, לפיה הבכי הוא הפתרון הטבעי של הגוף למצבי מצוקה.
הבכי הוא ההחלמה, לא המצוקה.
נוטים לחשוב שהבכי הוא הבעיה, וצריך לטפל בבכי ולהפסיק אותו. זו טעות. בהשוואה לפצעים, זה כאילו לחשוב שהגלד שעל הפצע הוא הפצע.

הבעיה היא המכה, הבכי הוא התרופה.

אם ילד בוכה מכל מכה קטנה סימן שיש לו צורך לבכות, וכדאי מאד לתת לו לממש את הצורך הזה.
.גם אצל מבוגרים, אגב, כאשר בוכים מכל דבר, כולל מפרסומות, זה סימן שהעניינים בפנים מוצפים והמפלס הוא כבר בגובה העינים. לכן מצב כזה הוא נורה אדומה שצריך לבכות, הרבה, דחוף, בסביבה תומכת.

ולכן גם הדבר הכי גרוע זה לומר לילד בוכה להפסיק לבכות.
כשילד נופל זאת הזדמנות מצויינת להוציא את הבכי של המכה ועוד כמה דמעות מהזדמנויות אחרות שבהן לא יצא. מבחינתי התסריט האידאלי הוא כזה, ואני גם מיישמת:
ילד נופל
אמא: אוי-אוי-אוי, אוי-אוי-אוי (הסברים: לא היסטרי, לא כאילו נדמה לי שתיכף הוא הולך למות, אלא ברגיעה פנימית ובהזדהות מלאה עם הכאב. אני יודעת שהוא חזק, אני יודעת שהוא בריא, ואני גם יודעת שברגע זה כואב לו ונעלב לו מן המכה. כמובן לא בלעג, כמובן לא "תראה פרפר" או "הנה סוכריה" ואפילו לא "תראה לי איפה קיבלת" שמיד מאלץ את השכל להכנס לתמונה ולהסיט את תשומת הלב מן הרגש, וגם כמובן כמובן לא "לא קרה כלום" האדיוטי. קרה, הילד נפל, כואב לו, הוא לא עומד למות, הוא רק בוכה, זה טוב שהוא בוכה, אני עוזרת לו לבכות)
הילד: מגביר את הבכי
אמא: אוי אוי אוי
הילד: מגביר את הבכי עוד יותר.
פתאום מתחיל אולי להיחלש: יכול להיות שתשומת לבו הוסחה רגע ויכול להיות שהוא "גמר" את הבכי הזה
אמא: אוי אוי אוי. נפלת, וזה כואב (בודקת איפה אנחנו עומדים)
הילד: מגביר שוב את הבכי או מגלה סימנים ברורים שמספיק לו, בהתאמה
אם מגביר -
אמא: אוי אוי אוי
במציאות זה נמשך לפעמים כמה דקות ולפעמים פחות. בסוף הוא מנגב את העינים, יורד מאמא, רץ שמח, רגוע ונקי לשחק

יש אנשים, שמתים לבכות וזה לא יוצא להם. כמה טוב לגדל אנשים שיודעים לבכות.

שליחה על ידי מ_י* » 01 אפריל 2008, 09:17

האם את יכולה לתאר איך את עושה סשן כעס כזה?
תיארתי בדף התקפי זעם
מצטערת שגם אני מצטטת פה את עצמי...

"רוצה לחזק בענין הגישה של סולטר - זו הגישה של ייעוץ הדדי.
הייתי מוכנה להשבע שכבר היה על זה איזה דף כאן, אבל אני לא מוצאת. וגם לפני כמה ימים זה שוב עלה כאן באיזה דף..
הגשה הזו גורסת שהדרך הטובה להתמודד עם כעס היא לאפשר פורקן של הכעס.
יש כעסים. ילדים במיוחד נתונים לכעסים, בגלל הפער הגדול שיש הרבה פעמים בין איך שהם מבינים שצריך לעשות את זה ובין היכולת שלהם בפועל, מה שיוצר המון תסכול.
באופן טבעי אדם פורק את הכעס שלו באמצעות רעידות של הגוף, צעקות, פורקן פיזי של אנרגיה. בתור הורים אנחנו בדרך כלל לא מרשים לילדים אף אחד מן הדרכים האלה: לא מרשים לצעוק, לא מרשים להשתולל, לא מרשים להרביץ. נוטים להגיד לילד: כשאתה צועק אני לא שומעת, קודם תרגע, לא קרה שום דבר, אין מה לכעוס. כל אלה הן דרכים שמתעלמות מן הרגש שהוא חווה, שמדחיקות אותו, שלא נותנות לו לגיטימציה ולא מציעות לו פורקן.
התוצאה היא, שיש כעס שרוצה לצאת, ואם את מצליחה עכשיו "להרגיע" ו"לטייח", זה ינסה לפרוץ עוד רבע שעה עוד פעם, והנה ילד לא רגוע ומתוסכל ואמא לא רגועה ומתוסכלת גם.
הדרך לאפשר פורקן היא לאפשר לילד לכעוס. לא באמצעות הטפות "אתה כועס, תוציא את הכעס", אלא פשוט על ידי כך, שאת מאפשרת לו לכעוס: הוא כועס שאת לא נותנת משהו, או לא מאפשרת, ואת לא באה עם פתרונות, לא מסבירה למה אי אפשר, לא מסברת את האוזן ומחלה פניו, אלא מסכימה שהוא יכעוס. לא מחבקת! (חיבוק הרבה פעמים עוצר לגמרי את האפשרות לכעוס). פשוט יושבת אתו, אומרת לעצמך: הוא כועס, ואני יכולה לראות אותו בכעסו ולהיות אתו בכעסו.
הוא יכול להתפתל על הרצפה, לצעוק, הוא יכול להרביץ (כאן הגבול הוא הנוחות שלך: כמובן שלא ירביץ לאח הקטן שלו, וגם את יכולה לכוון את המכות לאיזור בו בסדר לך לספוג או לכרית אם קשה לך לספוג). הוא יכול לזרוק צעצועים (שוב, הגבול הוא מה שאת מסכימה: הוא לא יכול לזרוק צעצועים שבירים, אבל אולי את בובות הפרווה כן? ושוב - לא הסברים ממושכים אלא פשוט להרחיק את השבירים, להגיש לו את בובות הפרווה).
עם כל הארבעה שלנו עשיתי סשנים של כעס, ובעיקר עם הקטן, שהוא בן שנתיים וחצי. הוא עושה סשנים של כעס מאז שהוא תינוק ממש קטן. אתמול, למשל, היה כך:
קניתי חמוציות. אני שמה את זה בסלט. זה מגיע בחבילות של מאתיים גרם. הוא רצה לנשנש: העברתי לו לשקית ניילון קטנה כמות סבירה ונתתי לו. הוא רצה את כל השקית. אני לא רציתי לתת לו, כדי שזה לא יתפזר בבית. יש מצבים, בהם סיטואציה כזו היתה נגמרת בפשרה: נניח, קח גם את החפיסה ותשמור עליה, תראה איפה אני שמה אותה ואחר כך תקח וכולי. אבל אתמול הרגשתי, שהוא רוצה לפרוק כעס: הוא "חיפש" לכעוס.
אמרתי: "אני לא נותנת לך את החפיסה".
הוא השתטח על השטיח. הוא התפתל, הוא צרח. הוא לקח את השקית הקטנה וזרק אותה רחוק ממנה (קמתי, אספתי, הנחתי בצד. נתתי לו משהו אחר שהוא כן יכול לזרוק). הוא צרח וצווח: את החמוציות! את החמוציות! ישבתי לידו והזדהיתי: אתה רוצה את כל החמוציות! לא רק שקית קטנה! את הכל! הרבה!
הוא פרק כעס ברמה גבוהה מאד לאורך עשר דקות בערך. זה אולי נשמע מעט, אבל בזמן אמת זה נראה לך שעות.
אחר כך הוא נרגע, לקח את השקית הקטנה, מרוצה לגמרי, ואכל בנחת את החמוציות. יתר הערב עבר ברגיעה מוחלטת. כשהשכבתי אותו לישון, אמרתי לו:
כל כך כעסת קודם!
והוא אמר, מתיקות אין קץ: כן, עכשיו זה עבר לי."

שליחה על ידי אמא* » 01 אפריל 2008, 11:40

מ י תודה רבה! אני אנסה, מרגישה שיש לנו צורך ללמוד את זה...

עם הרבה דברים שנכתבו כאן אני מזדהה.
ורוצה רק לשתף שגם אני מאפשרת לילדיי לבכות ומתמסרת ל'סשן כעס' כמו שהגדירה את זה מ י . לא קוראת לזה 'שיטה'. שיטות ממני והלאה. פשוט גישה לחיים.
הגענו למצב שקל לי מאד לזהות מתי יש גודש רגשות אצל בני (בן 4). הוא ממש מתעקש למצוא טריגר וזה לא חשוב מה אני אגיד או לא אגיד - הוא ימצא לעצמו סיבה לבכות ואז אני משתפת עם זה פעולה.
לא באה לקראתו שוב ושוב אלא דווקא אומרת את ה"לא" שהוא רוצה לשמוע ומאפשרת לו לבכו-----ת כמה שהוא רוצה ונמצאת שם איתו. בדרך כלל חשה גל אהבה וקרבה כלפיו ברגעים האלה... יש בזה משהו כלכך אמיתי וחשוף.

הדינמיקה הזאת נהייתה כה ברורה בשבילנו שלפני כמה חודשים כשהתעקשתי שהוא צריך אמבטיה והוא התנגד ובכה, חשבתי: טוב, אולי ארד מזה, אם הוא לא רוצה, לא חייבים וכו'. הוא כאילו קרא את מחשבותי וחש כנראה את ההתנגדות שלי נחלשת, הפסיק לרגע לבכות ואמר לי: "אמא, תרגיזי אותי כי אני עוד לא גמרתי לבכות!"
הייתי המומה וקצת התרגשתי ואמרתי לו: "מיד לאמבטיה!" הוא פרץ שוב בבכי קורע לב שהמשיך עוד ועוד עד שנרגע. ואח"כ כצפוי - רגוע, חיובי ושליו (באמבטיה...).

"אמא, תרגיזי אותי כי אני עוד לא גמרתי לבכות!"
איזה חמוד!

שליחה על ידי מ_י* » 02 אפריל 2008, 09:30

אמא, תרגיזי אותי כי אני עוד לא גמרתי לבכות!"
מוכר לי מאד בוואריציות שונות.
אולי המדהימה מכולן של אחיינית שלי, שהיתה בת שנתיים וחצי. וביקשה - במפורש - לבכות. אמא שלה נענתה אבל זה לא כל כך הצליח, אז הקטנה הזו אמרה לאמא שלה: "תעשי כאילו שאת אריה."
האמא התחילה לעשות כאילו שהיא אריה, ומיד הקטנה פתחה בבכי תמרורים.
וגם להיפך: לפעמים נדמה לי שצריך פה איזו בכיה טובה ואני מתחילה, בלי הצהרות, בסשן. אבל קרה לי שהילדים אמרו:
"אמא, עכשיו אני לא רוצה לשחק במשחק הזה".

טוב שפתחת את הדף הזה - אני מרגישה שאין לי כח להסביר ולדברר בדף "התינוק יודע", לנאום מול כל השטויות והפסאודו-פרשנויות שהם כותבים שם.

מ י

תודה על השיתוף,
נראה שעם ילדים בוגרים יותר, יש פחות התנגדות לדרך הזו. ההתנגדות הגדולה ביותר היא עם תינוקות רכים. אולי את יכולה לשתף לגבי העבודה עם תינוקות.

שליחה על ידי מ_י* » 02 אפריל 2008, 11:41

בעיני לא הגיוני לחלק בין המבנה הרגשי של התינוק למבנה הרגשי של בני אדם שאינם תינוקות.
המחשבה שתינוק בנוי רגשית אחרת מבן אדם מאד משונה בעיני. אז מה, פתאום זה משתנה? מתי, בדיוק?
ולמה לחשוב שהם שונים דווקא בענין הזה?
רוב האנשים באתר יסכימו, שלתינוק יש רגשות. הוא יכול לכאוב, לשמוח, להסתקרן, לדאוג, לפחד, מנעד שלם של רגשות. על זה הרי מבוססות רוב התפיסות פה.
כלומר שההבדל היחידי בינו ובין מבוגר הוא שאצל מבוגרים טבעי לפרוק מצוקות באמצעות בכי אבל אצל תינוק הבכי הוא לא פורקן אלא רק הזעקת עזרה, ואז, בגיל כלשהו, הבכי מקבל פתאום מטען שונה, או נוסף, של פורקן.
בעיני הרבה יותר הגיוני לחשוב, שתינוק הוא בן אדם, יש לו רגשות, והטבע חנן אותו באפשרויות הריפוי הרגשיות של רגשות - בכי, צחוק, רעד, פיהוק, הזעה. גם תינוקות מפהקים כשהם עייפים. לא ראיתי אם הם רועדים מפחד, כי לשמחתי לא ראיתי מעולם תינוק כל כך מפוחד. ראיתי פעם פעוט מפוחד מאד, והוא רעד בטירוף (הבן שלי, בגיל שנתיים, במופע זיקוקי דינור טראומטי). הם צוחקים כשהם מפחדים (משחקי ה"בו" וה"קוקו"). הם בוכים כשהם עצובים. זה פשוט והגיוני לי, הרבה יותר מאשר לומר: הם מפהקים כשהם עייפים, רועדים כשהם מפחדים, אבל הבכי, כשהם עצובים, הוא רק בשביל לקרוא לאמא שלהם...

שליחה על ידי מ_י* » 02 אפריל 2008, 11:52

ובענין שיתוף.
אני החזקתי את הקטנצ'יק שלי כשהיה תינוק קטן מאד, בן שבועות אחדים, כשהוא בכה.
הוא היה בוכה במשך דקות ארוכות מאד. אני החזקתי אותו בנחת והקשבתי לבכיו.
הוא לא היה רעב, ידעתי שאין לו מצוקה עכשווית, וזיהיתי שהוא פורק, לפי -
לפי סוג הבכי (אצלו זה לא היה בכי כמו של כאב, אלא צווחות זעם. עד היום הוא עושה בעיקר סשנים של כעס. הוא היה מנפנף בזרועות ומאדים מחימה),
לפי זה שאם הייתי מזיזה אותו או מופרעת מאיזו סיבה הוא היה מפסיק ומחכה עד שחזרתי לקשב, באופן שונה לגמרי מתינוק שכואב לו או לא נוח לו שלא "מחכה" אלא עסוק במצוקה העשווית שלו;
לפי זה שברגע שרירותי לגמרי הוא היה מפסיק לבכות, ומעביר את הזמן שאחר כך ברוגע ובשלווה. לפעמים כל כך בחדות, ממש עובר ממצב של צווחות וצרחות לרוגע מוחלט בתוך דקה, שוכב בזרועותי שקט וערני ומוכן לכל הרפתקאה.

היה אצלו גם משהו מדהים לגמרי: הוא נולד עם יד על הראש והיה תקוע בתעלת הלידה בגלל זה הרבה זמן.
אני קישרתי לעצמי (אכן, השערה גריידא) את הכעס העצום שהיה לו בשבועות הראשונים לאחר הלידה לו לתקיעות הזו שהוא חש בלידה.
לפעמים כשהוא היה מפסיק לבכות תוך כדי סשן בגלל איזו הפרעה חיצונית (לפעמים רעשים מבחוץ או מישהו שנכנס היו מסיחים את דעתו מן הענין)
הייתי מקפלת לו את היד על הראש, בעדינות מוחלטת, בתנועה שבאופן טבעי לא הייתה מפריעה לו בכלל וכמובן לא מכאיבה לו בשום פנים (אני יודעת כי קיפלתי לו לפעמים את היד כשהלבשתי אותו או שיחקתי אותו וזה היה בסדר גמור בשבילו)
ותוך כדי הסשן התנועה הזו היתה מעוררת גל חדש של בכי וכעס.

אני מלאת הערכה ליכולת שלך להכיל את הבכי

, זה בטח היה לא פשוט...
אני חושבת שייש משהו כלכך בילתי ניסבל בבכי של תינוק מכיון שהוא מגיע ממקום מאוד ראשוני, טהור, תמים ומוחלט. המחשבה-תחושה שהתינוק שלי כואב כלכך היא מענה.

האם היו לכם סשנים יומיומיים? כלומר כל תינוק הוא אחר ובכלזאת...
מה לגבי שינה? סולטר כותבת שאם תינוק מתעורר יותר ויותר בלילה ליניקה, ככל שהוא גדל, ואין לו בעיה בריאותית, זה יכול לאותת על בכי שלא מוצא..
איך היה אצלכם?

לאט לאט אני לומדת לא לפחד מהבכי שלו, גם בכי קונקרטי, מתחיל להשמע גם כדרך תקשורת.

המחשבה שתינוק בנוי רגשית אחרת מבן אדם מאד משונה בעיני

הוא לא בנוי רגשית אחרת - הוא עוד לא יודע לדבר!
אמצעי הביטוי היחיד שלו כשלא טוב לו הוא בכי.
ואם הוא לא נענה - הוא זועק!
כשהוא חושב שהנה שמעו אותו והולכים לעזור לו - הוא נרגע ומחכה שהמצב ישתפר.
כשהוא מבין שהשינוי היה רק זמני והבעיה לא נפתרה - הוא חוזר להתלונן עליה.
וכשהוא מבין שאין מי שמקשיב לו - הוא מתייאש ומפסיק.

זה עובד כך גם בשיטת חמש הדקות.
גם איתה אין לך בעיה?

בבקשה בבקשה לא להתוכח כאן, זהו דף תמיכה לשיטה. הויכוח מיועד לדף התינוק יודע
תודה.

הפשושי שלי בן שנה ו8, ובלי לקרוא את הספר ובלי ממש למצוא לזה כותרת, אני נותנת לו לבכות.
אולי זו הסלידה שלי ממשפטים מתנשאים כמו- "שה, שה, לא קרה כלום"... או "די, די הנה, זה עבר, לא יכול להיות שזה עוד כואב, זה עבר כבר, נכון?" וכו' וכו'.
אולי זה הרצון שלי לתת לו להיות בלי פרשנויות שלי-
לנסות להבין מה באמת קורה כאן- גאזים/רעב/עייפות/מכה או משהו פנימי שמניע אותו להציף את עצמו החוצה?
ועכשיו, אחרי שהוא כבר גדול, ולא בוכה מהרבה דברים (אם לוקחים לו צעצוע הוא לא בוכה בד"כ.) אבל כשהוא מקבל מכה, אני מרימה מחבקת, ולוחשת לו באוזן "אתה צודק חמוד שלי" שיבכה. ושידע שאני מצדיקה אותו. שזה לגיטימי ומותר, ואח"כ, אם זה באמת מהמכה, הוא מושיט את היד לקבל נשיקה, ואם זה עדיין לא מספיק, הוא מבקש עוד אחת. ו"נוזל" ממני להמשיך הלאה את היום.
והוא מרוצה- הוא קיבל חיבוק, קיבל הרגשה שהוא בסדר ואין מה להתבייש, וזה לא אסור או מיותר או מפריע, וקיבל קצת מנה של "אמא" ככה באמצע החיים.
כי זה מה שהיה צריך לו באותו רגע.
אבל כשהיה קטן, אין ספק- קודם כל ביררתי שזה לא כאב כלשהו, או רעב בלתי נסבל. ובד"כ לא "סתמתי לו את הפה" בהנקה (שזה כמו לסתום את הפה עם מוצץ, לא?) ועכשיו, הוא לא מבקש לינוק כל פעם שקורה משהו (קראתי בדפי הנקה שילדים בני שנתיים שלוש עדיין יונקים המון במהלך היום בניגוד לפשושי... אולי זה אופי?) ואם הוא צריך הוא מתחבק, ומתלטף, בוכה כמה שצריך, ועובר הלאה.
זה נחשב?
(-:

_ואם הוא לא נענה - הוא זועק!
כשהוא חושב שהנה שמעו אותו והולכים לעזור לו - הוא נרגע ומחכה שהמצב ישתפר.
כשהוא מבין שהשינוי היה רק זמני והבעיה לא נפתרה - הוא חוזר להתלונן עליה.
וכשהוא מבין שאין מי שמקשיב לו - הוא מתייאש ומפסיק.
זה עובד כך גם בשיטת חמש הדקות.
גם איתה אין לך בעיה?_

אני לא רוצה להתחיל כאן ויכוח, אז אם זה לא תואם לרוח הדף- תמחקו-

אני נענית לתינוק שלי מרגע שנולד. לא נתתי לו לבכות יותר מדקה שתיים- וזה היה קורה אם לא הייתי בחדר ולקח לי זמן להגיע אליו, או שהייתי בשירותים (את/ה מרשה לי ללכת לשירותים, כן?)
כשאני רואה, שלמרות שנענתי לו, למרות שבדקתי אם הוא רעב, או אם כואב לו משהו, ניסיתי להרדים, בדקתי שאין לו גזים או פשפוש (הוא גדל בלי חיתולים) הוא עדיין בוכה אז אני נותנת לו, בלי להשתיק, בלי להסיח דעת.
כאמא אני מקשיבה לסוג הבכי, לא רק לבכי עצמו. מזהה אם זה כי הוא קיבל מכה, או כי הוא עייף כבר ולא יודע מה לעשות עם עצמו וצריך שאסיים בשבילו את היום באמבטיה וחיבוק והנקה, או כי הוא כועס נורא וצריך להוציא את זה.
איפה הוא יוציא אם משתיקים אותו?
הוא יהיה מתוסכל.
"תסתום את הפה, תהיה נחמד. אני לא רוצה לשמוע שמפריע לך, אתה תינוק וצריך להיות מתוק וחייכן"- זו גישה נהדרת לייצר עוד אנשים עצורים שלא יכולים להקשיב למישהו אחר בשעת הצורך ובטח שלא לדבר על משהו שמציק. הרי אסור. צריך לשתוק.
נשמע לי קצת עוקצני להכניס לדף הזה את המילים המזעזעות "שיטת חמש דקות" במיוחד כשאנשים כותבים כאן איך הם מזהים במפורש שזה בכי של צורך לפרוק, ולא בגלל שהם מתעצלים לחפש מה מציק הם יושבים ומחכים והתינוק בוכה....
קראת את כל הדף?
אם כן, באמת כדאי שתכנס/י לדף התינוק יודע- שם יש הרבה שיסכימו איתך.
כאן, כמו שכתבה קרוטונית בראש הדף - זה דף תמיכה ...
@}

קראת את כל הדף?
כן.

הפריעה לי הטעות שבדרבים המצוטטים מהדף האחר.

שבדרבים
????

כאן, כמו שכתבה קרוטונית בראש הדף - זה דף תמיכה ...
היי, אני ממש-ממש לא תומכת בשיטה הזו. גם לא בטוחה שזה היה רעיון טוב להציע את פתיחת הדף הזה.

אני תוהה אם לא מתערבבים פה איזה שבעים מליון נושאים שונים..

יש דיון על בכי של עוללים. תינוקות פצפונים ממש. ואין הפרדה ברורה מבכי של פעוטות, מבכי של ילדים, מבכי של מבוגרים. כאשר אלה בכיות שונות בתכלית.
יש דיון על בכי שנובע ממקור פנימי, מול בכי ממקור חיצוני ברור (מכה או עלבון.)

לכל אחד מאלה (וחיתוכיהם) יש דרכי התמודדות שונות. והן צריכות להיות דרכים שונות. כי הבכי שונה. ומקורו שונה. וברמת הדיון (אבל גם ברמת השיתוף והתמיכה), אין דין בכי אחד וההתמודדות איתו כדין בכי אחר.
לעניין השני - אני באופן אישי מרגישה נפגעת מהרמיזות החוזרות ונשנות ש - אלף, אני אמא "לא מאפשרת" לבכות, ובית, שאם בתי בוכה מסיבה נראית לעין (לדוגמא מכה, נפילה או עלבון) אני (בתור שכזאת) כנראה לא בוחלת בהסחות ובסתימת פיה. כאשר אני בעצם תמיד נמצאת שם עבורה, אומרת "נפלת, זה כואב." בטון בלתי היסטרי בעליל ומציעה ציצי.

אולי יש דיכוטומיה ברורה בין "המאפשרות" ובין ה"לא מאפשרות". אבל היא הרבה יותר מדוקדקת מזה, היא תלויה בשלל הפרמטרים שהעליתי למעלה, ואני בפירוש לא יודעת באיזה צד אני. מקומי פה או לא?
אני - מאמינה שעוללים בוכים כדי לתקשר משהו שמציק להם, ושלא תמיד אני יודעת מה, אבל אני לא מפסיקה לנסות למצוא. מאחר שגידלתי את בתי בלי חיתולים, בנשיאה, בלינה משותפת ובהנקה לפי דרישה (לא לפי עקרון הרצף, לפי הבנתי את צרכיה, משולבת באמפתיה עמוקה עם הגורה האנושית שלי. אלה רק סממנים חיצוניים בעיניי.) לא היה כמעט בכי בגיל הזה.
אני - מאמינה שאם עולל, תינוק, פעוט, בוכה כי נעלב או קיבל מכה, (מקור חיצוני) יש לכבד את צורת הביטוי הזו שלו ולהעניק לו תמיכה במקום הכואב. מבחינתי זה אומר - להיות לצידה במאה אחוז, הן פיזית והן רגשית. לדבר בעובדות ולא בשאלות (לא "קיבלת מכה? כואב לך?" כי אני לא שואלת שאלות שהיא ואני יודעות את התשובה עליהן, אני לא בבית ספר. כי אם "קיבלת מכה. כואב לך.") ולתת בהחלט מקום לפורקן. אני מציעה ציצי. ומוכנה בהחלט לקבל סירוב. לכל המדמיינות את האמהות שכמותי תוקעות בכח ציצי לפיו של פעוט מתפתל ומתנגד, אנא דמיינו מחדש. המציאות הזאת לא רלבנטית לחיינו.
אני - מאמינה שכמבוגרים יש לנו הרבה פגיעות שנובעות, בין היתר, מטיפול לא מיטבי בילדותנו ובעיקר בינקותנו. ככאלה, טוב לנו להעזר ולהתמך, לבכות ולפרוק, להתחבק ולהתפרק.
בצעירותי (הייתי פעם צעירה אפילו יותר ממה שאני עכשיו

) יכולתי להיות בסשן בכי פורקן, לצעוק על קירות, להרביץ לכריות, ולא הרגשתי שיש בזה כל רע. להיפך. זה היה צורך שאיפשרתי לו לקבל מענה. וטוב שכך.
זה זמן רב שאני מרגישה מסופקת, מלאה ומאושרת בחיים האלה ופשוט אין לי צורך בפתרונות כאלה כרגע. היום. בהווה.
מאחלת לכולם.

נשמע לי קצת עוקצני להכניס לדף הזה את המילים המזעזעות "שיטת חמש דקות" במיוחד כשאנשים כותבים כאן איך הם מזהים במפורש שזה בכי של צורך לפרוק,
גם בשיטת חמש הדקות מאפשרים לתינוק לפרוק. אני בטוח שגם הדוגלים בשיטה יגשו לתינוק אם יחשבו שיש מקור פיזי לבכי, ולא רק הצורך בקירבה או בחום אנושי. הרטוריקה בשתי השיטות היא שונה, באחת המטרה היא "לחשל" ובשניה "לפרוק" (למרות שבין השורות פה עולה גם החישול) אבל הפרקטיקה מאד דומה. הרי אם לא תאפשרי לתינוק לסבול, הוא לא יבכה ולא" יפרוק".

אגב, גם בשיטת חמש הדקות יש הורים שלא נוטשים את התינוק אלא נשארים לשבת לידו בחדר (אבל לא לוקחים אותו על הידיים, כי אז הוא יפסיק "לפרוק"). ואני יודע שיש גם הורים שהשתמשו בשיטת חמש הדקות (או גרועות ממנה) והם הורים קשובים ואוהבים, ובטוחים שהמאמץ שלהם היה שווה את החוסן הנפשי שהם נתנו לילד.

אבל כשהוא מקבל מכה, אני מרימה מחבקת, ולוחשת לו באוזן "אתה צודק חמוד שלי" שיבכה. ושידע שאני מצדיקה אותו. שזה לגיטימי ומותר, ואח"כ, אם זה באמת מהמכה, הוא מושיט את היד לקבל נשיקה, ואם זה עדיין לא מספיק, הוא מבקש עוד אחת.
אני מגיב בצורה מאד דומה. והנשיקה באמת עוזרת. אבל אני חושב שזה לא העניין כאן כי:
א. השיטה מתייחסת גם לתינוקות הרבה יותר קטנים.
ב. כתבו פה אמהות שידעו מה ירגיע את התינוק שלהם (כמו נשיקה במקרה שתיארת), ונמנעו מלעשות זאת כדי לא להפריע לתינוק "לפרוק".

כאן, כמו שכתבה קרוטונית בראש הדף - זה דף תמיכה ...
אולי באמת כדאי שנות את התיוג הזה.
יש הבדל בין תמיכה באמא שנקטה בשיטה וכואבת את זה (כמו ב{{}} דף תמיכה להורים שעושים ברית ), לבין כזו שעדיין מבקשת תמיכה בדרכה.

אבל אני לא מפסיקה לנסות למצוא. מאחר שגידלתי את בתי בלי חיתולים, בנשיאה, בלינה משותפת ובהנקה לפי דרישה (לא לפי עקרון הרצף, לפי הבנתי את צרכיה, משולבת באמפתיה עמוקה עם הגורה האנושית שלי. אלה רק סממנים חיצוניים בעיניי.) לא היה כמעט בכי בגיל הזה.
נכון, גם אצלי...
לכל המדמיינות את האמהות שכמותי תוקעות בכח ציצי לפיו של פעוט מתפתל ומתנגד, -אני אישית לא התכוונתי לזה... אבל יש משהו שהוא קצת מסיח דעת כשמציעים, במקום שהוא יבקש. לוידעת- דיון קצת תיאורטי ומורכב בשבילי כרגע, אולי גם לא מתאים לדף, אז לא אכנס לזה.
בר עדש, אני לא "לא מחבקת", אני יודעת מתי הוא בוכה ממכה, ונותנת חיבוק ונשיקה , ומתי זה מתפרץ כי הוא מתוסכל. אני לא בעד לתת לתינוק קטנטן לבכות. אבל אם שום דבר לא מרגיע אותו (זה קרה לי איזה פעמיים שלוש), והוא לא רוצה לינוק, והתנוחה על הכתף לגאזים לא מרגיעה, והפשפוש לא מרגיע, והוא לא נרגע במנשא, או בטיול בחוץ, או עם שיר, אז כנראה שזה משהו פנימי שהוא לא יכול לבטא. ואני מחבקת. וזהו. אני לא בעד לתת לו "חוסן נפשי" כי תינוק/ילד צריך את אמא. אולי אני לא מבינה נכון את ה"שיטה" המדוברת. אולי אני לא מבינה נכון את מה שמספרים כאן. אני חושבת שאצא מהדיון הזה, כי הוא נתפס בעיניי כאמביוולנטי.
אני לא רואה איך אתה יכול להשוות שיטת 5 ד'- שהאמא יושבת שם, ולא נותנת לילד את מה שהוא צריך (אמא), לבין מה שאני עוברת איתו (לקחתי אישית לצורך מה שאני כותבת) -שאני ממש עושה הכל ומבחינתו זה לא מה שהוא צריך. כי הוא רק צריך חיבוק.
וחלק ממה שנאמר כאן- הוא מבלי לדבר על השיטה-
נאמר כאן לא להגיד לילד או תינוק שזה עבר, שזה לא יכול להיות כל כך נורא/מעליב/כואב.
כי בלי שום קשר לשיטה- זה משדר לילד שהוא לא מבין מה שעובר עליו, וזה לא לגיטימי להרגיש כאב או השפלה, ואם אמא אומרת שלא נורא, אז אולי אני לא ממש יודע לקלוט את העולם,
ואז next thing you know - יש לך ילד שלא מסוגל להתמודד עם דברים בלי שאמא תגיד לו שזה בסדר ומקובל עליה (הרי לבכות ממכה הוא לא קיבל אישור...) ולא לדבר על רגשות (כי אסור לבכות, זה מוגזם...) ולא להתמודד עם רגשות של אחרים.
לא יודעת. אני הולכת עם האנסטינקט- הנקתי בשביל הרדמה (ועדיין, למרות שהוא "כבר" בן שנה ו8, ואני אוטוטו יולדת...) וקצת זעזע אותי לקרוא כאן בדף שהיא לא בעד הנקה כהרדמה... ונשאתי אותו בלי לקרוא את עקרון הרצף, ואני נותנת לו לבכות כי זה לגיטימי. כי גם אני צריכה לבכות לפעמים, והייתי שמחה אם היו מחבקים בלי לשאול או להציע או משהו. ונראה לי שזה עוזר לו. אז זה מה שיש.

@}

פפריקה,
נראה לי ששנינו באותו צד.

אבל אם שום דבר לא מרגיע אותו (זה קרה לי איזה פעמיים שלוש), והוא לא רוצה לינוק, והתנוחה על הכתף לגאזים לא מרגיעה, והפשפוש לא מרגיע, והוא לא נרגע במנשא, או בטיול בחוץ, או עם שיר, אז כנראה שזה משהו פנימי שהוא לא יכול לבטא. ואני מחבקת. וזהו.
גם אני. ולאו דוקא כי זה בהכרח משהו פנימי, אלא כי לא הצלחתי למצוא את הסיבה, אם היא פנימית או חיצונית, ולכן זה הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות בשבילו. (טוב, למעשה ברוב המקרים הדבר הטוב ביותר הוא שאמא שלו תחבק אותו).

אני לא רואה איך אתה יכול להשוות שיטת 5 ד'- שהאמא יושבת שם, ולא נותנת לילד את מה שהוא צריך (אמא), לבין מה שאני עוברת איתו (לקחתי אישית לצורך מה שאני כותבת) -שאני ממש עושה הכל ומבחינתו זה לא מה שהוא צריך. כי הוא רק צריך חיבוק.
אני ממש לא משווה.
השוויתי את זה לכותבות למעלה, שתיארו סיטואציות בהן הן ידעו מה הילד צריך (או לפחות - מה ירגיע אותו), ולא סיפקו לו את זה.

ואז next thing you know - יש לך ילד שלא מסוגל להתמודד עם דברים בלי שאמא תגיד לו שזה בסדר ומקובל עליה (הרי לבכות ממכה הוא לא קיבל אישור...) ולא לדבר על רגשות (כי אסור לבכות, זה מוגזם...) ולא להתמודד עם רגשות של אחרים.
פפריקה, סתם בצד ובלי קשר לנושא הדף - זה בכלל לא next thing you know . זה תהליך ארוך, קשה וכואב מאוד כשילד הופך ליצור כמו שתיארת (חסר כישורים חברתיים, חסר אמפתיה ורגישות). צריך לעשות המון-המון דברים איומים באופן חוזר ונשנה, כדי שזה יקרה. לא מספיק לומר "די, שטויות, אל תבכה".

(כלומר, זה מספיק גרוע לומר "די, שטויות, אל תבכה", אבל זה לא הופך כל כך מהר ילד לחסר רגישות. לא בקלות שזה תואר כאן. ואצל ילד רגיש במיוחד שלא הקשיבו לו, זה יכול אפילו להגביר את הרגישות, להפוך אותה לכעס, לכוח יצירתי, לכושר ביטוי משוכלל, למשהו אחר. בקיצור, הנוסחא לא כזו פשוטה).

(מזכיר לי את האבא ההוא השבוע, שעשה פרצופים של "כאילו מכשפה" לילד הקטן שלו, הילד ממש נבהל, כמעט בכה, כעס וביקש "די אבא". במקום להתנצל ולחבק אותו, האבא המשיך להסביר "זה סתם בכאילו, הנה בוא תעשה אתה כאילו מכשפה". אז בקיצור, זה היה ממש מעצבן לראות מסביב . האבא כבר עכשיו חסר רגישות לחלוטין, מן הסתם הורישו לו את זה מדור קודם, אבל זה לא אומר שהוא יצליח לגמרי להדביק גם את הילד שלו ובאותה צורה).

אני ממש מאוכזבת.
אתן העברתן את הויכוחים לכאן.
אתן דורסות את מה שנבנה כאן.
אין פה יותר שיתוף בדרך מסוימת שאולי היא לא מקובלת עליכן אבל יש אנשים שהולכים בה.
וכן, לדעתי הדף הזה אמור להתמקד בתינוקות ובטיפול בהם על פי השיטה של סולטר וייעוץ הדדי שנכונה גם לילדים גדולים יותר. ולכן יש מקום להראות טיפול בילדים גדולים יותר, אבל המיקוד הוא ב תינוקות, כי זה הנושא הכאוב שבו יש צורך אמיתי בתמיכה.
אם יש פה עורכות, שיביעו דעתן.
אם אין, אני לא רואה טעם להמשיך את הדף הזה. אין הבדל בינו לבין התינוק יודע

אפשר להעביר את מה שנכתב לדף ההוא ולשמור על אופי הדף.

את יכולה גם להכריז עליו כעל דף בלוג.

(כמו בפוקימון "להפעיל הגנות")

אמא מחבקת, אני אישית מבינה היטב את ההבדל בין שני הדפים ובאתי גם ממקום של פיוס (להדגיש את הדומה על פני השונה) גם כדי לחלוק את מחשבותיי וחוויותיי וגם כדי לשאול שאלות.
מקווה שניתן לקרוא את דבריי בטונים אליהם התכוונתי, אם לא אעביר אותם מפה.
אשמח לתגובתך.

_אתן העברתן את הויכוחים לכאן.
אתן דורסות את מה שנבנה כאן._

בתור קוראת ניטראלית יחסית (בהריון עם ילד ראשון...)
אני מסכימה מאד עם אמא מחבקת.
הדף התינוק יודע מיועד לויכוחים האלה, לא?
כנראה שמי שלא יכולה להתאפק וחייבת "לכסח" גם כאן, כנראה שהיא חשה מאוימת? טועה? לא בסדר?

כנראה שמי שלא יכולה להתאפק וחייבת "לכסח" גם כאן, כנראה שהיא חשה מאוימת? טועה? לא בסדר?
ואולי היא חשה שנגרם לדעתה עוול נוראי לתינוקות והיא חסה עליהם?

(אני דווקא מתאפקת)

כנראה שמי שלא יכולה להתאפק וחייבת "לכסח" גם כאן, כנראה שהיא חשה מאוימת? טועה? לא בסדר?
או שהיא מרגישה צורך לעזור לאמהות להגיע להבנות אחרות מאלה שהגיעו אליהן עד עכשיו, לטובתן ולטובת התינוקות שלהן.
אני לא רואה פה דף תמיכה לאמהות שקשה להן עם זה שהן מתייחסות לבכי של התינוקות שלהן ומטפלות בו. התינוק רגוע דף תמיכה ?
אולי טוב להן? אולי הן רוצות שגם לאחרות יהיה טוב? ובייחוד לתינוקות של האחרות? גם הם בני אדם.

_אפשר להעביר את מה שנכתב לדף ההוא ולשמור על אופי הדף.
את יכולה גם להכריז עליו כעל דף בלוג._
הסכנה שמישהי תראה בדף הזה לגיטימציה או עידוד להשתמש בשיטה, נראית לי הרבה יותר גרועה מאשר רמיסה של דף בלוג או דף תמיכה במקרה הזה.
שמירה על כללי התנהגות מוסכמים חיונית לקיום האתר, אבל האתר קיים (גם) כדי לקדם אג'נדה מסוימת, שהדף הזה מנוגד לה.

אבל האתר קיים (גם) כדי לקדם אג'נדה מסוימת, שהדף הזה מנוגד לה.
אתה טועה בהחלט !!!!! הדף הזה אינו מנוגד כלל וכלל. אלא מאיר פנים נוספות של גישות ודעות.
ולכן יש להעביר מכאן את שאר הערות שנכתבות פה.

שליחה על ידי ב* » 03 אפריל 2008, 22:57

הדף הזה אינו מנוגד כלל וכלל.
על זה אנחנו חלוקים.
גם בעיניי הדף מנוגד לאתר.

שליחה על ידי ב* » 03 אפריל 2008, 22:58

אני מתקנת: לא הדף מנוגד אלא השיטה מנוגדת. וככזו, צריך שיהיה ניתן לנהל עליה דיון ביקורתי בכל דף.

פלוני אלמונית ועוד.....
אני מבינה שייש לכן צורך להגן על תינוקות מפני דרך שלא ניראית לכן. המקום להציג טיעונים אלה נמצא כאמור בדף התינוק יודע.

אם אתן עדיין מוטרדות, לי באופן אישי לא איכפת שתנוסח פה הודעה המפרטת התנגדויותיכן לשיטה בראש הדף.

עכשיו, תנו להמשיך במה שהתחלנו פה....וכבדו את העובדה שייש אנשים שחושבים אחרת, ולפי מה שהם כותבים הם מאוד רגישים לבכי התינוק וסיבתו, ואותם אנשים שבעד השיטה מביאים טיעונים כבדי משקל בדף האחר.
אם תמשיכו בהתנהגות הלא מכבדת הזו לא נוכל להמשיך לדסקס את השיטה ולא יהיה ניתן להבינה לעומק מתוך התנסות ישירה ותהיה.
היו סמוכות ובטוחות שכל אמא שנותנת לתינוקה לבכות שואלת את עצמה האם זה הדבר הנכון ביותר לעשותו כפי שכבר נכתב כמה וכמה פעמים.

ניצן אמ יקרה, אני מעריכה את הניתוח שלך ואת מבהירה את נקודות המחלוקת. אבל, כאמור בואו נעביר את השאלה "האם תינוקות צריכים לפרוק ?" , לדף האחר, ונאפשר לדף הזה להיות.
בקריאה שנייה של מה שכתבת, את סומכת על האינסטינקטים שלך ואין לך צורך בספרים. יכול להיות שבדרך גידול שאת בחרת לא הכרת אפשרות של צורך אצל ביתך התינוקת לבכות ולכן לא זיהית אותו? או שאולי במקרה של ביתך הוא לא היה קיים?
מהניסיון שלי עם בני, יש ימים שהבכי עומד "על הקצה" והוא רוטן עד שבוכה, ויש ימים שבכלל לא. אני חושבת שזה קשור במבנה האישיותי של הילד ובמה שעבר עליו. (נזכרתי שגם סולטר כותבת שהזמן לפרוק תלוי בילד).

אפשר לשמוע מניסיונן של הותיקות בשיטה.

יש לי שאלה כללית ועקרונית, אני לא יודעת אם לשאול בדף הזה או בדף האחר (ואני שואלת מאפס נסיון - עוד אין לי ילדים), ומקווה שהשאלה תמצא את מקומה בדף הנכון.

הלא יש אנשים עם אופי מסויים, ויש עם אופי אחר. יש אנשים ש"פורקים" בקלות (או אולי "צוברים" בקלות?), ויש כאלה שמעבדים חוויות/תסכול/כעס/עצב בכל מני דרכים אחרות שהן לא בכי. אני יודעת על עצמי שלעיתים נדירות מאד אני זקוקה ל"פריקה" שהיא בכי (או דיבור; אם כבר אני צריכה לרוץ או לקפוץ או לצאת להליכה).

האם לא סביר להניח שככה זה גם אצל תינוקות, כלומר - יש תינוקות שבוכים כדי להביע צורך רגשי כלשהו (סוג של "הארקה") ויש תינוקות שפשוט לא צריכים את ההארקה הזאת. ובהתאם - יש אמהות שמרגישות שהילד זקוק ל"הארקה" ויש אמהות שלא מבינות על מה מדובר (אני חייבת דיסקליימר קטן כאן - בלי שום נסיון כאמור - הרעיון של לא לנחם תינוק בוכה חופר לי במח העצם, נשמע לי מנוגד לאינסטינקט האנושי, האמת, לא ברור לי לחלוטין, אבל אני מקבלת את זה שיש אמהות שחושבות שהוא חיוני).

זו סתם שאלה, האמת, כי גם אם יש תינוקות ש"פורקים" דרך בכי, אני לא חושבת שנחמה פעילה היא משהו שמנוגד לנסיון שלהם לעזור לעצמם. לפעמים אנשים (ופעוטות, ותינוקות), פשוט נתקעים בלופ רגשי מסויים, ואז צריך עזרה פעילה בלצאת ממנו. ובכי של ילדים, מהילדים שאני מכירה, הוא בדיוק מסוג הלופים האלה שנורא קל לילד להנעל בתוכם.

פשוט חשבתי שלא כל התינוקות אותו הדבר, בעוד שכאן שמים את כולם באותו הסל (או אותו המנשא

).

אליס,

הבעייתיות היא קודם במבנה הריגשי המורכב שמייחסים לתינוק בן כמה חודשים. מונחים כמו "פריקת רגשות" לא רלוונטיים שם, כי למוח ולנפש עוד אין יכולות כאלו (אלא אם כן את מאמינה בגילגול נשמות - עם הטיעון הזה אני לא יכול להתווכח). לא מדובר רק ביכולת מנטאלית - מבחינה פיזית המוח של התינוק קטן בהרבה מזה של מבוגר, או אפילו של ילד בן שנה. למעשה המוח מסיים את תהליך ההתפתחות שלו מחוץ לרחם (אם המוח היה מסיים את התפחותו בתוך הרחם, הילוד לא היה יכול לצאת משם). התפקודים של ילוד אדם לא שונים מאלו של יונקים אחרים, אבל בגלל חוסר הבשלות של מוח ההתפתחות שלו היא הרבה יותר איטית (מסוגל להזיז את עצמו באופן עצמאי רק בגיל חצי שנה!).

בשלבי הראשונים להתפתחותו, אי-אפשר להבדיל בין הצרכים הרגשיים של תינוק לבין הצרכים הפיזיים שלו: אוכל, אמא, מגע, תנועה. תינוק (או גור יונקים בכלל) מגיע למצב של בכי רק אם צורך שלו לא מסופק לאורך זמן (מצב בו האיום הקיומי עליו הוא כזה שהסכנה למשיכת טורפים פחות משמעותית ממנו). ברגע שהצורך שלו מסופק, הוא מפסיק לבכות.

האמירה שהבכי עצמו הוא צורך של התינוק, ולכן צריך לתת לו לבכות ולא לרוץ ולמלא את צרכיו היא די ישנה. כשאמא שלי היתה צעירה נהוגה לאמר שהבכי בריא לתינוק כי הוא מאפשר לו לאמן את הריאות. הרבה האנשים מאמינים שצריך "לעודד" ילוד לבכות לאחר הלידה, ואם הוא לא בוכה זה סימן שלילי. כל מה שהוסיפו לזה כאן זה העניין של "פריקת רגשות" - אבל אני לא חושב שהתינוק ידע להבחין בהבדל.

כל הנ"ל לא תקף לגבי ילדים יותר גדולים, למרות שגם אצלם בכי הוא לרוב אות למצוקה (ולעיתים גם גורם המצוקה, כפי שכתבת).

נשמע לי מנוגד לאינסטינקט האנושי
מנוגד לאינטיקט של כל יונק בטבע. אם יצא לך - תתבונני בתגובה של חתולה (או כבשה, או פרה) כשאחד הגורים שלה מתחיל לבכות.

כן, אני מסכימה לגמרי שלא מדובר במשהו נפשי מורכב, אבל בכל זאת, יצא לי לראות כל מיני תינוקות שהגיבו בעוצמת/רצף בכי משתנה למצבים שונים (שוב, אני מסכימה לחלוטין שהיו להם תמיד סיבות - רעב/צורך גופני כלשהו/שינויי טמפרטורה), אבל הבכי עצמו - יש כאלה שאצלם היו רק כמה פעיות וגמרנו, ויש כאלה שבכו דקות ארוכות. אני פשוט שואלת אם לא יכול להיות שתינוקות שנוטים יותר לבכי מייצרים אצל האמהות שלהם את הרושם שהם זקוקים לבכי הזה...

לדעתי עלינו לכבד את האמהות שתומכות בשיטה ולחזור לדף התינוק יודע,
לי באופן אישי לא איכפת שתנוסח פה הודעה המפרטת התנגדויותיכן לשיטה בראש הדף וזה מה שנראה לי שצריך לעשות, כל אחד מאיתנו [התומכים בשיטה והמתנגדים לה] חושב שהוא צודק, או יודע את האמת, אבל לאמת פנים רבות והמציאות היא רב מימדית ולאף אחד מאיתנו אין בילעדיות, לא על האמת ולא על האתר, בינתיים נראה שאמא מחבקת התנהגה פה לאור הדריסה, בנימוס, בהכלה, ובסבלנות, כנראה שיש לנו מה ללמוד ממנה, אנא בוא נחזור לדף המקורי התינוק יודע, אני בטוחה שהאמהות שבדף התמיכה הזה יבואו לבקר גם שם והן.... מוזמנות.

כל הנ"ל לא תקף לגבי ילדים יותר גדולים, למרות שגם אצלם בכי הוא לרוב אות למצוקה (ולעיתים גם גורם המצוקה, כפי שכתבת).

בר עדש
לא זוכרת איפה קראתי כאן (אולי בגריין?) משהו שיונת כתבה וכל כך, כל כך הסכמתי איתו: אנחנו כל הזמן מתייחסים לבכי כאילו הוא הבעייה כשלמעשה בכי הוא הפתרון...

כשאמא שלי היתה צעירה נהוגה לאמר שהבכי בריא לתינוק כי הוא מאפשר לו לאמן את הריאות. הרבה האנשים מאמינים שצריך "לעודד" ילוד לבכות לאחר הלידה, ואם הוא לא בוכה זה סימן שלילי. כל מה שהוסיפו לזה כאן זה העניין של "פריקת רגשות" - אבל אני לא חושב שהתינוק ידע להבחין בהבדל

אתה מייחס לדברי הכותבות פה גישה שאף אחת מהן לא מחזיקה בה! לא פגשתי פה אמהות שמעוניינות "לעודד" ילוד לבכות לאחר הלידה, כולן פה מדברות על לאפשר לבכות וזאת מן הסתם לאחר ששללו צרכים אחרים שלא באו על סיפוקם. אין צורך לטחון את זה שוב.

ממה שקראתי לא רחוק במעלה הדף ההתייחסות שלך, של ניצן אמ , של פפריקה הונגרית , של מ י וכו' וכו' לתינוק / ילד שבוכה, תכלס מאד מאד דומה! איכשהו אולי בשביל הויכוח נתפסים לקצוות אבל בפועל, הורים שהם קצת מודעים, קשובים, מכבדים (רוצה להאמין שכולנו כאלה), מגיבים בצורה, בסגנון ובתוכן מאד דומה.
ההבדל הוא, אולי, ב - מה הבכי עושה לנו, המבוגרים. כיצד הוא מפעיל אותנו.
יש הורה שמקשיב ומתבונן בתינוקו הבוכה ומנסה למצוא דרך לעזור (שולל רעב, קור/חום, קקי, ושות'), ומגיע למסקנה שהעזרה הנכונה לעת זו היא לאפשר לתינוק לבכות
מבלי לנסות להפסיק את בכיו (ע"י ציצי, צעצוע, טיול וכו'), עם חיבוק והקשבה.
ויש הורה שבאותה סיטואציה גם הוא מקשיב ומתבונן ומנסה למצוא דרך לעזור ומגיע למסקנה שהעזרה הנכונה לעת זו היא להרגיע את התינוק מבכיו. להפסיק את הבכי.

ואם לחזור למטרת הדף, אז אני יכולה לומר שלא רק שאני נוקטת בשיטה זו (יותר נכון גישה לחיים כמו שכתבה מישהי למעלה), קשה לי לראות פעמים רבות אמהות רגישות וקשובות מתקשות להכיל בכי של ילדיהן ובצורת נחמה פעילה סותמות את פי תינוקן בציצי או בדבר אחר הרבה יותר מהר ממה שהילד זקוק, לעניות דעתי.
בכי זו צורת ביטוי. וככה צריך להתייחס אליו.
תארו לעצמכם את עצמכם בוכים, בלי סיבה נראית לעין וגם, אולי לא לגמרי ברורה לכם עצמכם. וכל מה שהפרטנר שלצידכם עושה זה מנחם אותכם באופן "פעיל" - מנסה עוד ועד הסחות.
העיקר שלא תבכו בכי ממושך.

אני לא מסכימה עם ההפרדה המוחלטת בין תינוקות ילדים ומבוגרים. אצל כולנו רגישות גבוהה מאד.
תינוקות קולטים את העולם בחושים ה-סופר מחודדים שלהם ומה לעזזל הם אמורים לעשות עם כל האינפורמציה הזאת? כיצד הם מעבדים אותה? מפנימים פנימה??
לא מכירים ימים כאלה אחרי שהסתובבתם יום שלם בעיר או בארוע קולני אחר, אתם חוזרים הביתה והילדים/תינוקות שלכם מתנהגים כמו משוגעים?!?
איך הם אמורים לפרוק את כל זה?
הם לא צריכים מבנה הריגשי המורכב, בשביל לחוות את העולם במלואו.
למוח ולנפש עוד אין יכולות כאלו אני מנסה למצוא מילים מתאימות בשביל לתאר את אי-הסכמתי עם הקביעה המוזרה הזאת. טוב, תיארתי.

ברגע שהצורך שלו מסופק, הוא מפסיק לבכות
אז זהו. שפשוט כדאי להבין שלפעמים לבכות הוא - הוא הצורך. זה הכל.

שפשוט כדאי להבין שלפעמים לבכות הוא - הוא הצורך
ייתכן, אבל אז הבכי לא יחדל באמצעים אחרים.

ייתכן, אבל אז הבכי לא יחדל באמצעים אחרים.

תלוי כמה נתאמץ.
על פי נסיוני (3 ילדים, הקטן בן 4 חודשים) ציצי די בקלות מפסיק כל בכי...

כולן פה מדברות על לאפשר לבכות וזאת מן הסתם לאחר ששללו צרכים אחרים שלא באו על סיפוקם.
לא נכון! כתבו פה אמהות שהן ידעו מה יספק את צרכי התינוק (ציצי, נענוע על הידיים, טיול בחוץ) אבל מנעו ממנו את זה על מנת שימשיך לבכות.
גם את כתבת בהמשך קשה לי לראות פעמים רבות אמהות רגישות וקשובות מתקשות להכיל בכי של ילדיהן ובצורת נחמה פעילה סותמות את פי תינוקן בציצי או בדבר אחר . כלומר, קשה לך לראות אמהות שמספקות את הצרכים של התינוקות שלהן כאשר הן מזהות אותם. (וכפי שנאמר למעלה, אי-אפשר "לסתום" את הפה של התינוק בציצי).

שפשוט כדאי להבין שלפעמים לבכות הוא - הוא הצורך.
לא אצל גורי יונקים, ובפרט לא אצל תינוקות.

אני פשוט שואלת אם לא יכול להיות שתינוקות שנוטים יותר לבכי מייצרים אצל האמהות שלהם את הרושם שהם זקוקים לבכי הזה...
לי נראה שזה בדיוק להיפך (גם קצת מהיכרות, וגם מבחינה הגיונית). ככל שההורים יותר "מאפשרים" לבכות, כך התינוק בוכה יותר.

גם קצת מהיכרות, וגם מבחינה הגיונית
וגם יש מחקרים שמוכיחים את זה. תינוק, ככל שיותר נותנים לו לבכות ופחות מטפלים בסיבת הבכי - נוטה לבכות הרבה יותר.

בר עדש, אמא מחבקת ואחרים, האם זה מקובל על כולם להעביר את הדיון האחרון לדף התינוק יודע?

ציצי די בקלות מפסיק כל בכי...
ציצי זה מאמץ?
על פי נסיוני (2 ילדות, הקטנה בת 4 חודשים) - צריך להתאמץ כדי להכריח תינוק לינוק. אם היא לא רוצה לקחת ציצי היא לא לוקחת.
בכי שחדל עם ציצי זה לא בכי שצריך היה להתאמץ כדי ""להשתיק"" אותו.

<טלי מא שהעירו אותה עם תלונות שלא נגמרו בפיפי וציצי....>
<אבל כן נגמרו ברגע שהתעוררתי וקמנו>

האם זה מקובל על כולם להעביר את הדיון האחרון לדף התינוק יודע?
אני רואה בעיה עם השארת הדף הזה כ{{}}דף תמיכה ללא קולות ביקורתיים. החשש שאמהות אחרות יגיעו לכאן ויושפעו מהכתוב גדול בעיני מהצורך לאפשר לאמהות מקום לתמיכה דוקא כאן. אבל אם אני בדעת יחיד אני אקבל עלי את הדין.

במקרה הזה אני חושב שההסתייגות בראש הדף צריכה להיות יותר חריפה.

לגביי השאלה של אליס ,
אני מסכימה עם מה שכתבה ועוד איך יודע,וגם ,
אני חושבת שיש באמת תינוקות שנוטים פחות לבכי מאחרים.
אולי הסיבות לכך הן חויות לידה שונות ואולי אפילו חיים עובריים שונים.אם אמא היתה בהריון נינוחה ושלווה או שהיו לה כל מני מצבים שאימו על ההריון ,כמונניח רעלת הריון.
מי שמאמין בהשפעה של גילגולים שונים נוטה להכניס את אלה לרשימה.

נניח יש תינוק שעבר לידה טראומטית ועוד אחר כך טיפול נמרץ בילוד.אין ספק שהוא סבל.
הוא עבר מצב של כאב(נגיד שעשו לו ואקום) ,חנק (היה כחול זמן רב לאחר הלידה),תשישות (רמת סוכר נמוכה )פחד (לא נתנו לו להיות מחובק על החזה של אמא שלו)וכ'.

יש לעומת זאת תינוקות שהלידה עברה עליהם יחסית באופן טוב.יש כאלה שעברו חויות מכאיבות אחרות ,כאלה שקל לאנשים מבוגרים להבין (ברית מילה, שדרך אגב , אצל בני היתה הטריגר לכך שהוא התחיל לבכות , כי 8 ימים לאחר הלידה ,אני לא זוכרת אותו בכלל בוכה),יש גם את רעיון העומס הרגשי והפיזי .

אני ,בקיצור, לא כל כך תומכת בתיאורית האישיות ,אלא יותר בעינין של ניסיון העבר של כל תינוק ותינוק,כל ילד וילד.
בנוסף לעינין העבר ,יש גם חשיבות עצומה להתיחסות הסביבה.האם הסביבה תומכת בילד שבוכה או שלא.

נזכרתי משהו חשוב שאמרה לי פעם מישהי שקשורה לשיטה, היא אמרה :שזה סביר מאוד שאמא לא תמיד יכולה להכיל את הדברים של הילד שלה.
בואי נניח,שאמא סבירה תדע מתי זה דחוף ועכשיו ,הילד הוא במקום הראשון ולזרוק הכל מהידים ולקחת אותו.
ומתי הדברים שלה הם עכשיו בסדר קדימיות יותר גבוהה והילד יצטרך לחכות.(לחכות להקשבה שלה ,לא לאוכל ,לא לציצי ,וכ')
במקרים כאלה ,שקוראים לכולנו,כי אנחנו לא הורים במציאות מושלמת ,אף אחת מאיתנו לא מקבלת מספיק שעות לעצמה ,מקבלת עזרה בעבודות הבית ,בעיות פרנסה ותמיכה לזוגיות ..
ואז היא אמרה ,שגם אם יהיה מצב שבו הילד יקבל פעם בשבוע שעתיים של תשומת לב לצרכים הרגשים ,זה יהיה הרבה יותר ממה שקיבלתי אני בילדותי.

אני מבינה את המשפט הזה , שהוא אולי לא פשוט כל כך ומאוד יכול להיות מותקף (זו הסיבה לכך שכתבתי אותו פה ולא בתינוק יודע).חוץ מזה שזו פרשנות ועצה שלא כלולה בספר.
ההרגשה שמתישהו כן אמא מתפנה אליי וכן אני אחד ויחיד ונבנית תיקשורת בינינו ,היא החשובה.

זה קל מאוד להיות אמא לבן יחיד ולהחליט שאני מקדישה את כל זמני ומרתי לילד,זה קל כי זה פשוט ונכון .זה יכול להמשך זמן מה , אבל אחר כך ,מגיע הילד השני ,מגיע הרגע שבו אמא מחליטה שהיא רוצה לעשות משהו שלא קשור לילד (נניח ללכת לעבוד או לטפל בעצמה או חלילה לעבור טיפול רפואי דחוף).

אתמול היתה כתבה בעיתון 7 ימים על אמהות לבנות שלא יודעות איך לאכול את ההתבגרות המינית של הילדות , שמופיעה בגיל הולך וקטן וגם שאין שיעורים בבית הספר על חינוך מיני.
עכשיו האמהות רצות לסדנאות עם המתבגרות שלהן כדי שיגידו להן ,שגם אם המתבגרת צועקת 'עיזבי אותי ' היא בעצם רוצה בכך חיבוק אימהי ושאמא כן תסביר לה וכן תקשיב לה .
ברור שהילדה רוצה הקשבה סבלנית ותגובות חכמות ומעצימות ,חיבור לנשיות שלמה עם עצמה ועם משמעות .
בכתבה שאמרו ,שהנשים היום עובדות , אין להן זמן וגם לא לכולן יש השכלה או הבנה לגבי מה לדבר עם הילדה .
הכי קל זה לברוח .
הכי קל לומר : טוב אם היא לא רוצה לא צריך.
אבל מה הילדה לא צריכה ?
היא צריכה ,לא עלינו , לפחד מהוסת ,לחשוב שהיא מקוללת /מבוישת ,יחסי מין בלי הסכמה ובלי הבנה,הריון לא רצוי ,מחלות מין ,בן זוג אלים ?! וכ'

מי שכן מנסה להתמודד ולעבור בעצמה תהליך כדי להיות שם בשביל ביתה ,עוברת דרך לא קלה.
אני באופן אישי ,מאוד מעריכה אמהות שפונות ללמידה אם זו בדרך עצמית ואם זה דרך סדנה או מטפלים למיניהם וכן מאפשרות לבנות שלהן לקבל את החיבור שהן זקוקות לו ,את המידע והתמיכה.

_כולן פה מדברות על לאפשר לבכות וזאת מן הסתם לאחר ששללו צרכים אחרים שלא באו על סיפוקם.
לא נכון! כתבו פה אמהות שהן ידעו מה יספק את צרכי התינוק (ציצי, נענוע על הידיים, טיול בחוץ) אבל מנעו ממנו את זה על מנת שימשיך לבכות.
גם את כתבת בהמשך קשה לי לראות פעמים רבות אמהות רגישות וקשובות מתקשות להכיל בכי של ילדיהן ובצורת נחמה פעילה סותמות את פי תינוקן בציצי או בדבר אחר . כלומר, קשה לך לראות אמהות שמספקות את הצרכים של התינוקות שלהן כאשר הן מזהות אותם. (וכפי שנאמר למעלה, אי-אפשר "לסתום" את הפה של התינוק בציצי)._

יש לי משהו להגיד, התלבטתי אם לומר זאת, וכדי לא לחשוף את המעורבים אכתוב בעילום שם.
אני ראיתי במו עיני לפני כמה שנים אחת מהמתרגלות את עניין הבכי, עם תינוק/ת רזה בצורה מבהילה ממש. לא מן הנמנע שהאמא הסיקה שהתינוק, שלכאורה ינק ולא אמור להיות רעב, בוכה, וכיוון ששאר צרכיו נענו על פי תפיסתה, התינוק פורק רגשותיו. אבל אולי האמת היא שהייתה בעיה בהנקה, והתינוק בוכה כי הוא רעב. כואב הלב לדמיין תינוק שבוכה מרעב במשך חודשים והאמא חושבת שהתינוק צריך לפרוק.
(למתעניינים, ניסיתי לומר לאם שהתינוק רזה בצורה קיצונית, אך היא לא ראתה את זה. פניתי גם לחברות שלה שמבינות בהנקה כדי שיאמרו לה משהו. כיוון שהתינוק כבר היה בגיל שמתחילים לאכול מוצקים, עזבתי את זה.)

אני רואה בעיה עם השארת הדף הזה כדף תמיכה ללא קולות ביקורתיים. החשש שאמהות אחרות יגיעו לכאן ויושפעו מהכתוב גדול בעיני מהצורך לאפשר לאמהות מקום לתמיכה דוקא כאן. אבל אם אני בדעת יחיד אני אקבל עלי את הדין.

אתה לא בדעת יחיד. גם אני רואה בזה בעיה.

<ב>

מתעלמת מהויכוח המתנהל ורוצה להודות על הדף הזה.
יש לי ילד גדול שכל פעם שמקבל מכה הכי קטנה משתולל צורח נשכב על הרצפה וכו'.
השתגעתי מזה. הבנתי שהוא בוכה גם על דברים אחרים, אבל לא הבנתי שהבכי הוא התרופה ולא הבעיה.
התעצבנתי, חשתי ייסורי מצפון. כעסתי עליו. והוא התעצבן עלי שאני לא "עוזרת לו" (גם אם כן ניסיתי להעמיד פנים ולאמר "מסכן, כואב לך!". הרגיש שלא מהלב..)

אז בעקבות הדף הזה ו התינוק יודע (ובמיוחד דבריה של מ י) ניסיתי היום לזרום עם זה. "סשן" או איך שקוראים לזה

הוא קיבל מכה וצרח.
באתי אליו, היתי איתו בכאב. נתתי לו לצרוח. ככל שיותר התפתל על הרצפה ראיתי בזה כמשהו חיובי, אפשרות עבורו לפרוק כאב. עודדתי אותו לפרוק. ממקום אמיתי. במקום לראות בזה משהו מביש שלא מתאים לגילו בכלל.
המתנתי לידו.

אחרי כמה דקות קם שמח וטוב לב.

כל כך פשוט. כל כך נכון.

ולגבי הויכוח על תינוקות.
יש חשש שהורים בעקבות השיטה יתנו לתינוקות לצרוח כשהם כן רעבים וכו'.
אבל יש גם חשש שעקרון הרצף עצמו יגרום להורים לאבד עשתונות ולפגוע בתינוקם.
קוראים לזה "נפגעי עקרון הרצף".
יסורי מצפון בכל פעם שהתינוק צורח ולא מצליחים להרגיעו "איזו אמא מערבית אני!"
יסורי מצפון כשהתינוק כבד לי לסחוב במנשא וכשפשוט אין לי כח לקחת אותו איתי לכל מקום.
יסורי מצפון כשכבר אין לי כח להיות סבלנית, מכילה, לתת כבוד לפעוט שרוצה לינוק בפעם העשירית בלילה. שרוצה רק להיות בידיים שלי כל היום. ויש לי כל כך הרבה עבודה.
לפעמים כל היסורי מצפון האלה יוצאים בצורה לא כל כך נחמדה ישירות על התינוק.

כל "שיטה" שלוקחים אותה כמכלול היא לא טובה.
כל אחד לוקח מה שנכון לו.
(לדוגמא - אמא שתינוקה בוכה ולא משנה מה היא עושה - מציעה לו לינוק, יוצאת איתו החוצה. כלום לא עוזר. פתאם יכולה להיות איתו בבכי. לא להתחרפן. להישאר רגועה. להבין שהיא לא אשמה.)

תינוק שבוכה יש לו סיבה, קודם כל כמובן מוודעים אם הבכי בא מצורך בסיסי כמו רעב, גזים לקטנטנים, שיניים, קקי וכדומה וכמובן שלא לתת להם סתם להמשיך לבכות.כשהקטנה שלי קיבלה כמה פעמים מכות בראש בעקבות השתוללות ושובבות בזמן משחק נתתי לה לשחרר את הכאב בבכי החזקתי וחיבקתי תוך כדי עד שנרגעה וזו הכוונה לדעתי בלתת להם לבכות גם מבוגרים צריכים לשחרר ולא לבלוע בכל מקרה מה שהכי חשוב מבחינתי לאמר להורים רבים בעיקר מעבר למשתתפי באופן טיבעי זה לא לדחוף מוצץ כשהתינוק בוכה הרבה עושים כך בשביל לא להתמודד עם הבכי במחשבה שהם בעצם מרגיעים את התינוק, בעיני זה כלי לסתום לו את הפה ועם כבר אז תדחפו פיטמה. לא פעם שהקטנה שלי בכתה במקומות ציבוריים שאלו אותי איפה המוצץ שלה וזה הרגיז אותי מבפנים איך שנוהגים ועוד הרבה דברים שנאמרו לי בתחילת דרכי כאמא שלא צריך על כל בכי קטן לבא מייד לבדוק ולא יקרה כלום אם היא תבכה קצת בסוף היא תרגע אבל תינוק לא בוכה סתם ולא משחק איתנו משחקי תשומת לב ע"י בכי ובטח לא קטן שרק נולד ואם הוא כבר שתק אחרי שאף אחד לא ניגש אז זה לא כי נרגע אלא כבר התייאש והתעייף שיחשבו קצת.

לדיצה איזה יופי!!!

מסכימה איתך מאוד!

וגם איתך אם אוהבת !

לדעתי יש לערוך את הדף הזה ולהוציא ויכוחים.
אני נמנעת מזה מטעמים של זמן וקושי לסנן מה מתאים ומה לא. מי שמוכנה לקחת על עצמה, אני איתה.

על מנת לא לפגוע ברגשות המתווכחות, תנוסח הודעת התנגדות מפורטת בראש הדף.

מחבקת,
על מנת לא לפגוע ברגשות המתווכחות, תנוסח הודעת התנגדות מפורטת בראש הדף.
אני מודה לך על ההתחשבות. באמת. אבל זה לא מספיק בעיניי.

רואה בעיה עם השארת הדף הזה כדף תמיכה? ללא קולות ביקורתיים.

<בב>

ושולחת לך חיבוק. בכל מקרה.

וזו הכוונה לדעתי בלתת להם לבכות גם מבוגרים צריכים לשחרר ולא לבלוע בכל מקרה מה שהכי חשוב מבחינתי לאמר להורים רבים בעיקר מעבר למשתתפי באופן טיבעי זה לא לדחוף מוצץ כשהתינוק בוכה הרבה עושים כך בשביל לא להתמודד עם הבכי במחשבה שהם בעצם מרגיעים את התינוק, בעיני זה כלי לסתום לו את הפה ועם כבר אז תדחפו פיטמה.

אמואהבת אני מסכימה איתך בהחלט.
זה גם מה שאני לוקחת מההצעות של סולטר.
אבל אני בהחלט לא חושבת שפיטמה אפשר "לדחוף" (זה לא נוקשה כמו מוצץ או בקבוק) ואם התינוק לוקח שד סימן שזה עוזר לו. הידד! כך גם אם הוא מסכים למנשא, או אם כל דבר אחר מסייע לו להרגע.
כאן הועלו הצעות להימנע ממתן שד ולהימנע מהדברים הללו שנחשבים כאן ל"הסחות דעת" מהבכי.

_קוראים לזה "נפגעי עקרון הרצף".
יסורי מצפון בכל פעם שהתינוק צורח ולא מצליחים להרגיעו "איזו אמא מערבית אני!"
יסורי מצפון כשהתינוק כבד לי לסחוב במנשא וכשפשוט אין לי כח לקחת אותו איתי לכל מקום.
יסורי מצפון כשכבר אין לי כח להיות סבלנית, מכילה, לתת כבוד לפעוט שרוצה לינוק בפעם העשירית בלילה. שרוצה רק להיות בידיים שלי כל היום. ויש לי כל כך הרבה עבודה.
לפעמים כל היסורי מצפון האלה יוצאים בצורה לא כל כך נחמדה ישירות על התינוק_
מעניין. כלומר, הורים שמראש שמים תינוק רק בעגלה, לא מרימים אותו ולא נעתרים לבקשותיו בלילה, נשארים רגועים (ולכן התינוק לא נפגע)?

קרוטונית, הם לא תמיד נשארים רגועים.
אבל אין מה לעשות - תינוק שרגיל לישון במיטה שלו ישן יותר מתינוק במיטת ההורים, וקל יותר לטפל בתינוק שרגיל גם לשבת בעגלה ולא רק במנשא, ברצפה (גם אם הוא קצת בוכה אם בדיוק צריך לעשות דברים אחרים) ולא רק בידיים.
ניסיתי את שניהם. (אני דרך אגב בעד עקרון הרצף ואת הקטנים שלי גידלתי כך, ובהנאה.)
אבל כל אחת צריכה להיות קשובה לעצמה. ומי שהגב שלה כואב לא יקרה כלום אם תינוקה לא יהיה כל היום עליה ומדי פעם תניח אותו בעגלה.
ומי שלא סובלת להניק, פשוט לא יכולה לסבול את זה - מוטב שתאכיל את תינוקה באהבה מבקבוק תמ"ל.
ויש גם כמה אמהות שנשארות כל היום לבד עם תינוק בבית, שחוקות ובודדות, לא מתוך בחירה פנימית אמיתית. גם כאן לדעתי התינוק יכול להיפגע.

אין בדבריי אלה משום ביקורת על עקרון הרצף עצמו שאלמנטים רבים ממנו מהווים דרך נהדרת לגידול ילדים. רק על קבלת העקרון כמכלול, כתורה למשה מסיני, שכל חריגה ממנו מהווה "עבירה" ומכאן הלחץ העצום על האם לעשות כמו שצריך, כל הזמן.

אבל אין מה לעשות - תינוק שרגיל לישון במיטה שלו ישן יותר מתינוק במיטת ההורים, וקל יותר לטפל בתינוק שרגיל גם לשבת בעגלה ולא רק במנשא, ברצפה (גם אם הוא קצת בוכה אם בדיוק צריך לעשות דברים אחרים) ולא רק בידיים.
ובכלל קל יותר לטפל בתינוק אם מישהו אחר מרדים אותו, מכיל אותו כשהוא בוכה וכו' וכו'. על פי ההנחה הזאת, ברור שתמ"ל עדיף על הנקה (יושב יותר שעות בבטן התינוק) מטפלת/משפחתון עדיפות על אמא ומוצץ הוא בכלל הדבר האולטמטיבי...
(סליחה על הציניות אבל דווקא בדף הזה לא נראה לי שאמהות מחפשות את מה שיותר קל אלא את מה שיותר נכון לתינוק שלהו, לא ?)

מה שרסיסים אמרה.
וגם תימהון על ה"להרגיל". הרי הרבה פעמים הם בכלל לא מתרגלים. הם מקטרים קצת, בוכים קצת, סופגים קצת, ואיכשהו הזמן עובר עד שהם מגיעים לשלב התפתחותי אחר וההורים מנסים להרגיל אותם למשהו אחר... (גמרו עם הקטע של "לא על הידיים", כי התינוק מתחיל לזחול ודורש פחות על הידיים, ואז מתחילים עם הקטע של "להרגיל לישון בחדר שלו", קודם להרגיל למוצץ ואח"כ לגמול בכוח ממוצץ וכן הלאה).

קל יותר לטפל בתינוק שרגיל גם לשבת בעגלה ולא רק במנשא, ברצפה (גם אם הוא קצת בוכה אם בדיוק צריך לעשות דברים אחרים) ולא רק בידיים.
ספרי את זה לאמהות שניסו להרגיל את התינוק לעגלה ורצפה וגילו לאכזבתן שהוא בכל זאת רוצה כל היום על הידיים.

תינוק שרגיל לישון במיטה שלו ישן יותר מתינוק במיטת ההורים.
ואללה?
רק אני ישנה פחות טוב מאז שהילד (מרצונו וביוזמתו) עבר למיטה משלו?

מכירה אישית (גם אצלי בתחילת ההורות) הרבה תינוקות "נוחים" שכן אוהבים עגלה ופחות צריכים ידיים כל היום.
נכון שהרבה פעמים לא יוצא שום דבר טוב מה"להרגיל" הזה חוץ מזה שהתינוק מתרגל לזה שלא מתייחסים אליו.

טוב סטיתי מהדיון כדי להראות שתאוריה טובה כל עוד לוקחים מה שנכון לי.

אין באמור לעיל כדי לומר שלא רצוי לגדל לפי עקרון הרצף.

ובכלל קל יותר לטפל בתינוק אם מישהו אחר מרדים אותו,
לפני כמה ימים פגשתי אמא לבן 4 חודשים שסיפרה כמה בהתחלה היא השתגעה וכמה היא לא בנויה להיות כל הים עם התינוק, אבל הכלטוב, יש מטפלת ,היא חזרה לעבודה עד חמש, חוזרת ונורא שמחה לראות אותו, ואז שורת המחץ-
עכשיו היא כבר מוכנה לעשות עוד ילד!
כאמור בכלל קל יותר לטפל בתינוק אם מישהו אחר מטפל בו

לא קשור לדף, אני יודעת, פשוט המשפט הזה הקפיץ לי מחדש את כל מה שנחנק בבטן בימים האחרונים.

ודעתי לגביי זה היא : שעדיף לא להתעסק בעינין של מישהו אחר.
כל אחד ומה שהוא /היא רוצים מעצמם.
כל אחד קובע את הסטנדרט שלו.
המקצוע שלי זה לא עובדת סוציאלית של העיריה שצריכה להחליט אם ילד מסויים עובר התעללות בבית או שלא.אם יש הורים כשירים או לא.

וואו זה אחד העמודים המרתקים ביותר שקראתי.

מישהי העלתה את זה אך לא ממש מצאתי תגובה לשאלתה- לגבי התנשפויות לאחר בכי חזק. הבן שלנו (בן חצי שנה)יכול להתנשף/להתייפח עד חצי שעה לאחר בכי חזק אפילו מתוך שינה. בד"כ זה בכי תו"כ נסיעת אוטו או בכי כשקם והסבים בדיוק איתו אז לא אני זאת שרואה ראשונה- זאת אומרת בכי של חוסר שביעות רצון יותר מהתקף זעם...
בדקנו אצל רופא ילדים וטפו טפו אין בעיה בריאות. זה פשוט כואב שהבכי או החויה הקשה נשארת איתו כל כך הרבה זמן והוא לא עובר הלאה....

דבר נוסף- אני באמת מוצאת עצמי אחרי יום ארוך יחד כשאני עייפה והוא מחפש לשחק יחד, אני מסבירה שאשב לידו והוא ישחק לבד. הוא יכול להתחיל לבכות לפעמים לרטון ולפעמים לבכות- יש פעמים (לרוב בעצם) שאני לא מסוגלת לשמוע את זה (ומה שמוזר זה שאני בן אדם שאוהב לפרוק ע"י בכי בעצמו) אך אין לי רוחב פנימי להכיל את הצלילים האלה- כמו מיתרים לא מכוונים או דציבלים של פטיש אויר..... מה עושים? חוץ מלקבל גם אתעצמי בקושי שלי
תודה על הדברים שכבר נכתבו

עוד דבר אחרון ואז למיטה!

מה עם בכי כל פעם כשאני יוצאת מטווח הראיה שלו?
בגדול אין לי עניין לאתגר אותו או לחסוך ממנו דברים שצריך אך גם אין לי רצון למנוע מעצמי לקום לשירותים או לגשת רגע לענות לטלפון- ובחודש האחרון הוא בוכה כשאני רגע לא לצידו (כשאנחנו לבד)
אני כל פעם מדברת אליו שהנה אמא חוזרת ואנחנו כמו גלים וחוף (פיוטי..) אך אולי אני יכולה להפסיק להסביר כי זה כבר ככה חודש ולתת לו לבכות???

ומה שמוזר זה שאני בן אדם שאוהב לפרוק ע"י בכי בעצמו
את בוכה בד"כ לבדך או עם עוד מישהו סבלני שמקשיב לבכי?
קשה לנו להקשיב בכי של אחרים בייחוד ילדים ותינוקות כי לא מקשיבים לבכי
שלנו.
כשיש מישהו כזה שיכול להכיל ולהקשיב לכל ההתיפחויות שלנו לנו ,יותר קל להקשיב לאלו של אחרים.

אני מסבירה שאשב לידו והוא ישחק לבד.
אני כל פעם מדברת אליו שהנה אמא חוזרת ואנחנו כמו גלים וחוף (פיוטי..)
אך אולי אני יכולה להפסיק להסביר_
תינוקות בני חצי שנה לא יכולים להבין את זה עדיין . אבל כשהוא שומע את קולך הוא מבין שאת פה שאת קרובה.
תמשיכי לדבר אליו.זה מאוד נכון בעיני. והוא אכן זקוק לאמא צמודה כל הזמן. וכשאת הולכת זה כאלו נעלמת לגמרי.נסי לצמצמם את ההפרדות הללו.(אני פרסתי שמיכה בשירותים...). אבל כשאין ברירה (ואין מישהו אחר שיכול להיות איתו) והוא כבר חווה את אי היותך (גם אם זה ל2 דקות) והוא בוכה - הקשיבי לו. נסי לפגוש את עיניו לצור קשר עין . להגיד כן זה קשה לך כשאני הולכת. הנה חזרתי. אני פה.

_בגדול אין לי עניין לאתגר אותו או לחסוך ממנו דברים שצריך אך גם אין לי רצון למנוע מעצמי לקום לשירותים או לגשת רגע לענות לטלפון- ובחודש האחרון הוא בוכה כשאני רגע לא לצידו (כשאנחנו לבד)
אני כל פעם מדברת אליו שהנה אמא חוזרת ואנחנו כמו גלים וחוף (פיוטי..) אך אולי אני יכולה להפסיק להסביר כי זה כבר ככה חודש ולתת לו לבכות???_

למה שלא תקחי אותו איתך לשירותים או למקלחת?
פיפי וקקי אפשר לעשות בקלות כשהתינוק עלינו (מניחים אותו רגע כשמנגבים..) ומקלחת - אפשר להניח אותו בסלקל או על מזרון קטן, אם יש מקום, ואז הוא גם רואה אותך ואולי פחות נבהל מהעדרך.

נראה לי חשוב שהדברים שכתובים פה בדף לא יהוו "הכשר" להתעלמות מצרכים ולתת לתינוקות לבכות כי "מותר". זה לא אסון שהוא בוכה אם את קמה רגע לטלפון, אבל אם אפשר די בקלות להמנע מזה, אז אולי כדאי.
אם הוא בגיל בו מתפתחת חרדת הנטישה, הכי נכון זה דווקא להענות לצורך שלו להיות צמוד אליך, כי אחרת הסימפטומים האלה רק יחריפו ויתארכו.

הדף הזה מדבר, איך שאני מבינה אותו, על מצבים בהם פעוט או ילד נמצא במצב של גודש רגשי ורוצה לבטא עצמו. ואנחנו יכולים למצוא דרכים לתמוך בו במצב הזה.

לא להתבלבל. אה?

אני מסבירה שאשב לידו והוא ישחק לבד

ועוד דבר, אשה פסטוק,
תינוקות כל כך רכים משחקים מעט לבד, ונוכחות המבוגר עדיין מאד מאד נחוצה להם. בייחוד בסוף היום, כי גם הוא, קרוב לוודאי, מותש או חלש אנרגטית ולא במיטבו.
אם זה מגיע לכדי בכי ארוך וממושך אולי זה לא רצון לשחק? אולי דווקא עייפות, או באמת צורך לפרוק.
את יודעת הכי טוב.
תנסי לארגן לך עוד מישהו שיעזור מדי פעם בסוף היום. זה יקל עליך.

הבן שלנו (בן חצי שנה)יכול להתנשף/להתייפח
בילדותי בכיתי בכי כזה הרבה פעמים, זה תמיד היה בכי שנבע ממצוקה ריגשית [שהיה שונה מבכי של מכה או תיסכול או עייפות] ועכשיו סיפור כואב, הבכי הזה עם הנשימה הקטועה, היה מגיע אחרי שחטפתי מכות מאבא שלי, והוא לא היה מסוגל לסבול את הנשימות החנוקות הקטועות האלה אז הוא היה מאיים עלי כדי שאפסיק וכמה שניסיתי להפסיק, לא הצלחתי, זה היה בילתי נשלט, אף פעם לא ראיתי את אחד הילדים שלי בוכה בכי כזה [בכי של מישהו\משהו מת לי] ואני רואה בזה ברכה שעם כל הכאב והבכי שלהם בחיים הם אף פעם לא נפגעו עד כדי כך שהם לא מסוגלים לנשום לרווחה גם מתוך בכי, גם אני כבר שנים והרבה כאבי לב ובכי, לא חוויתי שוב את הסוג הזה.

ראיתי שהזכירו את סוג הבכי הזה הרבה לאורך הדף, קיוויתי שמישהו אחר יענה על זה כי לא רציתי לפתוח משהו כל כך אישי, עכשיו לאחר שכבר כתבתי על זה אני אשמח אם עוד מבוגרים שזוכרים סוג בכי כזה מהילדות יספרו מה המשמעות שלו לגביהם, אני סקרנית האם הבכי הזה תמיד מתקשר לפגיעה ומצוקה ריגשית גדולה?