להניע ילדים

אנונימי

_{דף מומלץ}

אנו נמצאים אצל חברים. אני כבר עייפה ורעבה והילדה שלי מסרבת לעזוב את הבית .
אני מסבירה לה שאני רוצה הביתה. אני מסבירה לה שהם רוצים גם לנוח. אני חוזרת על כך שאנו עוד קצת והולכים לפחות 10 פעמים כדי להכין אותה נפשית. מגיע רגע ואני נשברת. אני פשוט לוקחת אותה על הידיים ויוצאת למרות כל הצרחות. מושיבה אותה על הכיסא
ממשיכה להסביר לה למה עשיתי לה כזה עוול.
עכשיו, הסיבה שאני כותבת את כל זה היא שאני מרגישה צורך בתמיכה ובפיתרונות.

בקשר לעזיבה מבית חברים או כשחבר הולך מאיתנו- אני מודה בבושה רבה שלא פעם אני נעזרת בשוחד."בואי נלך הביתה ונעבור במכולת בדרך..."
זה נשמע זוועתי אבל כשעייפים נורא הכל הולך, ( מיוחד כשאצלינו לחזור מחברים זה תמיד נסיעה באוטו והמחשבה על הנהיגה חזרה מייאשת, ואז הדרך לשוחד אינה ארוכה...) בקיצור בטח לא עזרתי לך אבל את לא לבד.

כן, לפעמים צריך לשים את הגבול, לא רק בין הסבלנות שלנו לחופש הבחירה, אלא פשוט גבול. יש דברים שהם לא יכולים להחליט. אני מחליטה מתי הולכים. זה עובד גם כשצריך לעשות סידורים וכל ההסברים שלי ש"עוד מעט..." "כשנסיים..." "כשהאיש הנחמד יגמור להסביר לנו..." וכולי, נגמרים, אני פשוט מסבירה שאנחנו נלך כשאני אחליט. וזה לא פטנט שהמצאתי, למדתי את זה מאמא נהדרת אחת, כשראיתי שהשיטה עובדת אצלה יפה מאוד.

לגבי הליכה הביתה, סידורים וכו': כשברור לי מה הולך להיות, זה משודר גם לה, והויכוח מינימלי. אני תמיד משתדלת להתחשב ברצונות שלה, והיא מודעת לזה, כך שכשצריך ללכת (או להתעכב), אני מסבירה תמיד את השיקולים שלי, הגישה שלי החלטית (אני משדרת: אין ויכוח), והיא מקבלת. לפעמים, כשהיא מאוד מאוד רוצה להישאר - אני נזכרת שוב שאני צריכה להתבונן לה ישירות בעיניים ולהגיד שוב את ההחלטה. מבט ישיר מעיני לעיניה מאוד חשוב. עוד דבר מאוד חשוב: לזכור תמיד לשקף את רגשותיה, לומר בקול רם מה היא רוצה, מה היא מרגישה, מה היא היתה מעדיפה - שתדע שאני מבינה אותה, ואף על פי כן יש דברים שצריך לעשות.

שגית, ניסיתי היום רעיון שלך על כך שאני מחליטה מתי עוזבים, היא בכתה אבל היא לא נכנסה להיסטריה ונרגעה די מהר.

בשמת, מאוד אהבתי את ההסבר שלך בקשר לסידורים. נראה לי שאני במקום לשדר שאין ויכוח, משדרת שאין לי כוח לעוד ויכוח

.

בינתיים רק נקודה למחשבה לגבי יציאה: האם את מצליחה ללכת לבד לשירותים או שהיא תמיד רודפת אחריך לשם? האם את מצליחה להוריד לבד את הפח או שגם לשם היא מלווה אותך?

יונת, היא באמת איתי בכל המקומות שאת ציינת. סיקרנת אותי. מה זה אומר?

טוב, את ההרצאה המלאה אני אכתוב בלילה, אבל בינתיים: מה ההבדלים בין היציאה לזרוק את הפח לבין היציאה מהבית של החברים? מה שונה במצב, במה שאת עושה, במה שאת מרגישה (ואולי היא קולטת)? האם כל ההבדלים האלה באמת הכרחיים, או שאפשר לוותר על חלק מהם?

יונת את מדהימה. לפני שקראתי מה שאת כתבת לי כתבתי גם מה ההבדל. (לא כל החברים שלנו כאלה אבל יש גם...) אני כבר מחכה ללילה (או בוקר). תודה.

במחשבה שניה ההבדל גם שיותר משעמם לה בבית מאשר אצל החברים, אז בא לה יותר להשאר במקום עם אקשן.

זאת אומרת שכשאתן אצל החברים האלה אז את יכולה לצאת לכמה דקות בלי שהיא תבוא אחריך?

יונת, כן בדקנו לא פעם אחד. השארתי אותה פעם אצל חברה לשעתיים וזה לא הזיז לה. היא לא רצתה לחזור הביתה גם אחרי זה.

טוב, אז אני עוברת לתוכנית ב' שלי: להישאר יותר זמן. כשאני הולכת עם הילדים למקומות שהם אוהבים, אני מראש מתכננת להישאר הרבה זמן. תשאלי את רני וחדוה כשר...

כשבסופו של דבר צריך ללכת, לפעמים קשה לבן הקטן להפסיק את המשחק שהוא שקוע בו באותו רגע. (לפחות ככה היה פעם - עכשיו הוא כבר מזהה בעצמו מתי הולכים ובא.) אני מחזיקה בתיק שלי אוסף צעצועים קטנים שהוא אוהב ולפעמים גם ספר (דברים שהיו זרוקים בבית, ובמקום לשים במקום - שמתי בתיק). כשמגיע הזמן, אני שולפת צעצוע ומתחילה "להנפיש" אותו בדרך שקשורה ליציאה, למשל "אני תקוע! אני רוצה לעוף לאוטו אבל אני תקוע כאן!" זה מיד מושך את תשומת ליבו והוא לוקח פיקוד על המשחק ובדרך גם בא החוצה.

גם קרה כבר שהשתמשתי בשיטה של ענת, אם כי אצלנו זה היה לפי תכנון מראש: הם ידעו שאחרי הביקור נלך למקום שהם אוהבים (שנמצא בדרך). זה לא גרם להם לרצות לקצר את הביקור מעצמם, אבל בהחלט נתן להם משהו לצפות אליו כשעוזבים. אז אולי את יכולה לנסות לתכנן משהו כיפי שתעשו אחרי הביקור, כדי שהיא לא תרגיש שהיא עוזבת "משהו" בשביל "לא כלום".

יש לי קצת בעיה אם כיף זה אוכל. יש לך רעיונות לכיף אחר?

אלונה - גן שעשועים מרתק, איזו חיה לפגוש בדרך, נגיד אצל ויויאן החמורים, או אפילו לפגוש את אבא בבית, טיול לילה.

יונת

הבעיה שלי היא שגם כשאני הולכת למקומות (ולאנשים) שאני אוהבת, אני נשארת הרבה זמן ולא רוצה ללכת

אבל אז אני מרגישה שאני מטריחה ושכבר רוצים להיפטר ממני.
לכן אחרי כמה זמן אני מתחילה להיות לחוצה מזה שאני מפחדת שאנחנו מטריחות, ועושה מאמצי על ללכת "מוקדם" יותר. בין היתר: אני קובעת אחרי הביקור תחנה בדרך שצריך להגיע אליה עד זמן קצוב, או שיש דד-ליין אחר. לפעמים זה גם אמיתי לגמרי: אם אני נוסעת שעה שלמה כדי לבקר חברה, שזה אומר שעתיים נסיעה בשביל הביקור, אני בהחלט מנסה לנצל את זה גם לסידורים שיש על הדרך. או שהדד-ליין הוא תור למשהו שיש בערב וכו'.

אלונה זה לא חייב להיות אוכל - כל דבר שהיא אוהבת יכול לעזור: לבלות במקום מסויים, לפגוש מישהו, לראות משהו מעניין (כוכבים? סרט?) לעשות משהו נחמד יחד, וכו'.

יונת, ניסיתי היום שיטה של צעצוע מדבר. (יקירי בהחלט לא יאהב את זה

) התיק שלי מלא בכל מיני צעצועים קטנים. הפעם זה היה פיל. הוא אמר שהוא רוצה ללכת הביתה. קרן נסתה לשכנע אותו לותר אבל הוא התעקש.
אז היא לקחה אותו הביתה

.

שליחה על ידי טלי* » 05 מרץ 2004, 12:45

כמה נפוצה התמונה בה ואים אמא עייפה מנסה לגרום לילד שלה לרדת מהעץ\לרוץ אחרי חתולים\להתפלש בבוץ ולבוא אחריה, כשהיא -ידיה מלאות שקיות מהסופר ואין ביכולתה לרוץ אחריו..........
היום מצאתי את עצמי בסיטואציה הלא אהובה הזו. הפרעוש קם ב 4 לפנות בוקר ולא חזר לישון (הוא יונק כרגע) . היינו למטה בגינה וקלטתי שהוא מתחיל לגלות את ההיפר של עייפות שעוד רגע תהפוך לעייפות יתר .
שיכנעתו אותו שנעלה יחד ונשחק\נטוס כמטוסים\פרפרים\נקפוץ יחד ובסוף עשיתי משהו שאני לא אוהבת ואמרתי לו שאתן לו הפתעה בבית (דוגמית של מגיני תחתון שקיבלתי בסופר......) הוא מייד נעת ר ואני קיללתי את עצמי ואת ההורות שלי.
איך יוצאים מסיטואציה כזו?

שליחה על ידי טלי* » 05 מרץ 2004, 19:55

בהחלט מדבר! תודה!

שליחה על ידי טלי* » 06 מרץ 2004, 13:14

כמה נפוצה התמונה בה ואים אמא עייפה מנסה לגרום לילד שלה לרדת מהעץ\לרוץ אחרי חתולים\להתפלש בבוץ ולבוא אחריה, כשהיא -ידיה מלאות שקיות מהסופר ואין ביכולתה לרוץ אחריו..........
היום מצאתי את עצמי בסיטואציה הלא אהובה הזו. הפרעוש קם ב 4 לפנות בוקר ולא חזר לישון (הוא יונק כרגע) . היינו למטה בגינה וקלטתי שהוא מתחיל לגלות את ההיפר של עייפות שעוד רגע תהפוך לעייפות יתר .
שיכנעתו אותו שנעלה יחד ונשחק\נטוס כמטוסים\פרפרים\נקפוץ יחד ובסוף עשיתי משהו שאני לא אוהבת ואמרתי לו שאתן לו הפתעה בבית (דוגמית של מגיני תחתון שקיבלתי בסופר......) הוא מייד נעת ר ואני קיללתי את עצמי ואת ההורות שלי.
איך יוצאים מסיטואציה כזו?

לא צריך להניע ילדים -- לילדים יש הנעה עצמית.
חוץ מזה, אנחנו לומדים (בעיקר) מהטעויות שלנו -- ושל אחרים.

שליחה על ידי טלי* » 06 מרץ 2004, 16:38

דוד, לילדים בהחלט יש הנעה עצמית! לצערינו יש מקרים בהן ההנעה העצמית של הילד מתנגשת עם זו של המבוגר. כמו במקרה שתיארתי פה .מכן הבעיה

מה קורה אם ההנעה עצמית של הילד מתנגשת עם ההנעה עצמית של ההורה ? . . . "חינוך" ?
מה קורה אם ההנעה עצמית של המיעוט מתנגשת עם ההנעה עצמית של הרוב ? . . . "דמוקרטיה" ?
מה קורה אם ההנעה עצמית של החלש מתנגשת עם ההנעה עצמית של החזק ? . . . "תרבות" ?
מה קורה ? . . .

. . . "לעקור את הכוח מתוך יחסי האנוש" ?!!

מה קורה לכם חבר'ה ? . . . . . .

דוד, מה קורה כשאתה עם תינוק על הידיים ובן השלוש חייב לטבול בשלולית שליד האוטו אבל גם יורד גשם ויש לך יד אחת למצוא את המפתחות ולהכניס את כולם לכסאות הבטיחות, אבל הגדול כל כך מתנגד שנופלים לך המפתחות לשלולית והוא משתטח ומתחיל לבעוט באויר "לא רוצה לאוטו!!! רוצה לשלולית!!" ובורח לך לכיוון הכביש אחרי שכבר שמת את הקטן בכסא אבל לא הספקת לחגור אותו....? (ובצד כל הקניות בעגלה נרטבות והעגלה שעזבת לא טוב מתחילה להתדרדר ופוגעת באוטו של מישהו אחר...?) הא? מה לדעתך קורה אז? (-:

שליחה על ידי טלי* » 07 מרץ 2004, 20:35

לא בטוח שתמיד המבוגר צודק, ולכן לא תמיד זה חינוך. אבל יש התנגשות וזה עניין לדון בו

ענת,
אולי להניח לו לטבול בשלולית?...

האם אני רואה כאן איזו התנגשות בין תיאוריה (הצד הגברי) לבין המעשה (הצד השני)?

השני... הנשי והשני, גם יחד:-)

להתנגשות הזאת קוראים החיים באמת. מי יודע כמה פעמים ביום יום הרגיל אני חושבת לעצמי בשעת עימות עם הילדות "מה יונת היתה עושה עכשיו" ולרוב התשובה המדומיינת מביאה איתה התרפות בכתפיים, האטת הקצב, והתחמקות נעימה ממצב בלתי אפשרי אל תוך מצב שמתאים לכולם. (הוא שוחה בשלולית, את מכניסה את הקניות לאוטו לאט, נרטבת מהגשם בעונג וחושבת לעצמך איזה כיף שלא שנת בצורת...)
אבל בחניון הומה מכוניות שנכנסות ויוצאות , בגשם, ואם את גם נגיד נורא צריכה פיפי, זה פשוט לא עובד. וזו רק דוגמא אחת.
יש מצבים שפשוט את כאמא במצב כזה על הפנים, עצבנית, עייפה, נקראת/ נקרעת לחמישה כיוונים בבת אחת אפילו שיש לך רק שני ילדים, שאם יונת היתה מופיעה במקרה מולך עם דף מודפס של חינוך ללא גבולות היית מסננת בכעס "תעשי לי טובה, טוב??" (במקרה הטוב.) (יונת סליחה, הא? הכרחתי אותך לתוך הדיון ועכשיו אני מרביצה לך עם הג'ק של האוטו).
אז לפעמים אני מכניסה אותה (את בת השנתיים) צורחת לאוטו, וקושרת אותה בכוח.
לפעמים אני סתם בנאדם עייף שפועל מתוך כעס.
מה קורה אם ההנעה עצמית של הילד מתנגשת עם ההנעה עצמית של ההורה ? . . . "חינוך" ?
לא, זה לא חינוך. זה כפייה על הילד בכוח מצב שהוא לא מעוניין בו ואתה כן. לפעמים כי אתה פשוט לא יכול אחרת. ולא משנה למה. לא יכול.

ענת, את כותבת פשוט מעולה, אני כל כך צוחקת מהתיאורים שלך.

גם אני!
|צחוק מתגלגל עם דמעות|

טוב, חשבתי על אלף דברים לכתוב כאן אבל זה היה בזמן שרחצנו את הילדים ומאז שכחתי חצי, ואת החצי השני אין לי זמן לרשום.
אז רק שתי נקודות למחשבה:

האם העובדה שאני מציעה לילדיי הנעה תחליפית להנעה שלהם, כך שעשייתם תתאים גם לי, והם מרצונם החופשי מקבלים את התחלופה המוצעת, נקראית כפייה או חינוך או מה שזה לא יהיה?

דוגמא: הוא רוצה לעשות עכשיו משהו ואני מבקשת "תעזור לי, אני צריכה שתעשה... כך וכך." הוא אוהב "לעזור" (ככה זה עם בני שלוש:-)) וככה הוא מחליט להיענות לבקשתי, ובעצם זו הייתה מין מניפולציה כדי שיעשה מה שנוח לי, אבל למישהו אכפת?

האם העובדה שההנעה שלנו אינה נובעת "מבפנים" אלא ממקור חיצוני כלשהו (נגיד, נורא לא בא לנו לעשות משהו, אבל מישהו חשוב לנו ביקש מאתנו שנעשה את זה בכל זאת) פוגעת במשהו באיכות חיינו או באיכות הנעתנו?

ענת...שתי נקודות!!!
לפעמים אני אעשה בדיוק כמוך..
ולפעמים מרוב יאוש ואבסורד אני אתן לו להשתכשך בשלולית וכשארים את המפתחות אקלל בשקט איזו קללה עסיסית...או שאתגלגל מצחוק על החיים האלו..ואומר לעצמי : " נו מה עוד יכול לקרות ...?"

תודה לכל הצוחקות. גם אני צחקתי כשהתגלש לי ככה התיאור המופרז ההוא.
הורס אותי לחשוב שרובינו לא מכירות, והמצבים ההם מתרחשים בדרך כלל בפרטיות גמורה (שלא לומר בדידות), ואנחנו חוות אותם כל כך אותו דבר. איכשהוא ביחד.
(מזכיר לי שמישהי כתבה שברגעים הכי כואבים של הלידה היא חשבה על כך שעוד המון נשים חוות בדיוק אותו הדבר יחד איתה בכל העולם באותו הרגע, וזה נתן לה כוח.)

ענת, גם אני צחקתי.
תגידי, את חושבת שמה שמשנה בעצם הוא שלוותו של ההורה?

חבצלת - אבל הוא באמת עוזר לך!
בדיוק אתמול חשבתי על התחושות/חוויות הזהות של נשים גם בהקשר של בעלי במילואים. נורא נבוכתי, בזמנו, לחשוף את החולשה הזו שלי, ואז גיליתי שהמוני נשים מרגישות כמוני.

תגידי, את חושבת שמה שמשנה בעצם הוא שלוותו של ההורה?
בוודאי! אבל זו לא שלווה אפאטית, זו רגיעה אמיתית, מתוך היות צרכי מסופקים.
אחרי שינה טובה, אני ממש יונת שרון מהסיפור של ענת גביש - מעין נובע של פתרונות יצירתיים בזמן אמת. כשאני עייפה/רעבה/חולה, ישר הילדים עושים דווקא, ואני מעיפה כמה צעקות לסביבה (שמאוד מזיזות להם

), והולכת להתחבא מול האינטרנט.

שליחה על ידי תמר_ס* » 09 מרץ 2004, 08:29

אצלנו תמיד עוזר לשכנע אותו ב"בוא נראה טרקטור/ירח/אם אבא כבר הגיע/את בלה(הכלבה)" וככה לאט לאט מגיעים הביתה.
ות'אמת? אני אף פעם לא מביאה את עצמי למצב של ידיים תפוסות ושלא אוכל להרים אותו אם ירצה (והוא הרבה פעמים רוצה).
פשפשי גדול יותר מפשפשך. אף פעם לא קרה לי שלא היו לי ידיים בשבילו. קרה שלא רציתי להרים אותו או לא יכלתי מסיבות אחרות ואז הוא קיבל הסבר אבל שלא אוכל טכנית? מפחיד אותי רק לחשוב על זה....

שליחה על ידי תמר_ס* » 09 מרץ 2004, 08:31

וטלי, לא אמרתי את זה כביקורת. סליחה אם זה נשמע ככה. ממש לא כוונתי.
רק שאני לעולם לא אלך לקניות איתו לבד כי אני יודעת שלא אסתדר.

שליחה על ידי אירית* » 09 מרץ 2004, 11:15

גם אני צחקתי מהתיאור המאלף והכל כך מדוייק של ענת. אני חושבת שסמכות זו לא מילה גסה. אני אחראית על ניהול הבית, על שיהיה להם אוכל מזין (עד כמה שניתן), שיהיו להם בגדים נקיים, אהבה, תשומת לב ועוד עשרים אלף דברים נוספים המכונים "הצרכים שלהם". כמו כן אני אחראית למילוי הצרכים שלי כדי שיהיה כוח והנעה ולכן.... לפעמים אני זו שקובעת, ללא יסורי מצפון את מה שנראה לי כי אני האמא והם הילדים ויש לזה משמעות. לא מתוך כפייה לא מתוך כעס אלא מתוך תפקיד מתוך בחירה. בגלגול הזה אני בחרתי להיות האמא, המובילה והם בחרו להיות הילדים. וכשהדברים באים מתוך סמכות אמיתית, נקיה מכעסים ורגשי אשם, מתוך ידיעה של כל אחד את מקומו (יש לזה סיכוי להצליח). חשוב לזכור שילד זקוק לעיתים להתנגד, לצעוק למרוד להתווכח ולראות שהעולם לא מתמוטט מזה. לעיתים עצם ההתנגדות היא שיעור של הילד, ההתנסות החוויה.
מי שלימדה אותי את ההבנה הזו היא, הבת שלי, שלעיתים מתנגדת כדי להתנגד כי יש לה צורך בזה. זהו כוח בונה, שהלוואי והיה לי קצת מזה.
אז לא צריך להבהל מהבכי והמחאות .
המקום שהכי קשה לי כאמא, זה המקום שאני נשאבת לכעס ולרגשי אשם.

כן, כשכתבתי את השאלה, את חושבת שמה שמשנה בעצם הוא שלוותו של ההורה? גם אני התכוונתי לתשובה חיובית.
משמע, כולם יכולים להיות יונת שרון ברגע של בחירה או אחרי עבודה עצמית.
כן, לכל אחד אופיו שלו- לא יקחו מכם את זה!
אבל זה כנראה חלק מהאחריות של ההורה, לקחת על עצמו ללמוד להיות יותר בשלווה.

אבל זה כנראה חלק מהאחריות של ההורה, לקחת על עצמו ללמוד להיות יותר בשלווה.
"הלכתי לפסיכולוג, אמר לי - תרגע, תרגע".

אפשר לשנות את שם הדף ל להכניע ילדים (-:

יערת דבש,
דוס פואן --

כולם יכולים להיות יונת שרון.
רק שיהיה ברור שגם אני עצמי לרוב לא בדיוק אותה יונת שרון שאתם מתארים כאן. אם כי היא נשמעת לי כאידיאל נחמד לאמץ.

רק שיהיה ברור שגם אני עצמי לרוב לא בדיוק אותה יונת שרון שאתם מתארים כאן
אל תהרסי לנו את הכיף!

אבל זה כנראה חלק מהאחריות של ההורה, לקחת על עצמו ללמוד להיות יותר בשלווה.

והאחריות של ההורה היא גם להשתלט על ערימות של כביסה (שמתם לב שהנושא הזה חוזר בהודעות שלי?), להאכיל, לנחם, להשתלט על ענייני הפיפי-קקי בדרך המועדפת עליו, לנהוג כשכולם חגורים וקשורים והקניות בתא המטען ולא על גג המכונית, לתאם את לוחות הזמנים המורכבים של כולם, לקנות מתנה ליום ההולדת של הבת-דודה, לקחת את החתול לוטרינר, לנדנד את הנדנדה בגינה, להסתכל כשקול קטן צועק "אמא, תסתכלי!", לקום כשכל מה שבא לך הוא להתחפר בשמיכה, לנקות שלולית קיא מהרצפה כשאת באמצע כוס הקפה הראשונה שלך באותו יום, ב-12 בצהריים... לא, אני לא שלווה. הלוגיסטיקה של חיי יום יום עם שתי קטנטנות קשה לי, הקצב מהיר לי, וכדי להניע את העגלה הזו שנקראת חיים אני צריכה שיתוף פעולה. לא תמיד, בוודאי לא מתינוקת או מבת שלוש, אבל בזמנים מסויימים שבהם גם אם היו עוד שני מבוגרים בסביבה הם לא היו יכולים לשבת רגע בנחת - אז כן.

אז הילד רואה שלולית, איזה אושר, ואני רואה את הכיסוי של כסא הבטיחות שיירטב לגמרי ושאת עשר או עשרים הדקות שייקח לי לפרק, לכבס ולהרכיב אותו מחדש אני מעדיפה להקדיש לקריאת ספר או להכנת ארוחה משובחת. ואני גם יודעת שילדה רטובה קופצת בשלולית היא פסגת האושר, אבל ילדה רטובה רוטנת במכונית בדרך הביתה, בגשם, מייללת שהמכנסים שלה רטובים, והיא צריכה פיפי, היא obviously לא.

אז כן, כיוון שילדים לרוב חיים בהווה, ואני בכל שניה נתונה מסתכלת מאחורי מלפני ומצדדי, חושבת על מה שיקרה בעוד שעה ומה שיקרה מחרתיים, ועוד נזכרת במשהו שמישהו אמר לי בשבוע הבא - כן, אני הרווחתי ביושר את הזכות להגיד "יאללה, הולכים הביתה" ואפילו להכניס ילדה צורחת לכיסא הבטיחות.

דוד - הסיסמאות שלך נראות טוב, וכמו ששמת לב יש פה קופירייטרים טובים לא פחות ממך
אבל האם הן (הסיסמאות) עומדות במבחן המציאות כפי שהיא עולה מתיאורי השחיה בשלוליות המובאים פה ?
אני משתדלת לשאול לא בציניות גם אם זה נראה כך : אני אמא חדשה יחסית, לשחיין שלוליות מדופלם, ואני מבינה שאתה קצת יותר ותיק בעסק.
האם יש לך פתרונות פרקטיים ליישום בדוגמאות שלהלן ?

גבירותי!
סליחה דוד, כן?
זו אמא בתמונה היפה שציירה ענת. זה לא אבא.
אצלינו, עושים קניות תמיד עם אבא, אז הוא פשוט לא מכיר מצב כזה - כי יש שם ארבע ידיים של מבוגר, ולא שתיים! "טוב, תטפפלי בו, אני ארוקן את הקניות", או "תשתולל אתו קצת, אני אסדר את הבגז'" וגו'
כידוע, אין לי אלא שבחים לבעלי, אבל הוא לא נמצא אף פעם לבד עם כל הילדים, אלא אם אני במרחק קריאה (למשל: להביא לי את היונקת לתוך חדר טיפולים בו אני נמצאת), ואני כן. גם כשאחת רוצה לינוק-לישון, השני מרוח בקקי, והשלישית החליטה שדווקא היא רוצה להתקלח, ועכשיו.

טוב, דוד, איתגרתי אותך, בוא נחזור לציור-השלולית, עם דוד בתפקיד "אמא".
הבמה שלך.

רק שיהיה ברור שגם אני עצמי לרוב לא בדיוק אותה יונת שרון שאתם מתארים כאן. אם כי היא נשמעת לי כאידיאל נחמד לאמץ

ואני מדמיינת לי את יונת עומדת ליד האוטו, השלולית, העגלה, שני הילדים, הגשם השוטף ושאר התפאורה שסיפקה לנו ענת וחושבת: "מה יונת שרון היתה עושה עכשיו?"
יונת, אני מקווה שזה עוזר לך כמו שזה עוזר לנו...

שליחה על ידי טלי* » 13 מרץ 2004, 11:51

ממש לא מעוניינת להכניע ילדים........... אבל מעוניינת לפעמים לעמוד באילוצים השונים. למדתי לשריין תמיד חצי שעה נוספת או להפנים מראש שנאחר, ושהקניות בסופר עשויות להסתיים מוקדם מהצפוי עקב חוסר סבלנות של הפעוט, ושלא בטוח שנבלה יחד באופן שתכננתי...
כל אלו הם הסתגלות שלי לאימהות. מטבע הדברים יש הסתגלות של הפעוט אל האמא. לא בטוח שתמיד האמא תשמח לשחק בסוס(אצלינו זה קפיצות נמרצות על הבטן של אמא) אם היא צריכה פיפי....... כמו בכל מערכת יחסים , גם כאן יש הרבה מה ללמוד .

אולי בעצם הילדים שלכם מניעים אותכם. <ככה זה לפחות נראה פה>

אנחנו נוהגים לומר שמפתח חשוב לגידול ילדים הוא בודהיזם.
כלומר - שורש הכאב הוא הרצייה, הציפיות, ההתנגשות בין המציאות שבה הילד עכשיו בשלולית לבין תמונת המציאות שכבר דמיינתי לעצמי שבה אני נוהג כבר הביתה.
היכולת הזאת לזרום עם ההתרחשות בלי כאב הוויתור על מה שהיה יכול להיות במקום -
היא 1. קשה 2. נרכשת

ובעצם אלו שתי שאלות נפרדות על הנעת ילדים,

למה? אולי אפשר לנוע איתם ביחד.
איך? אם כבר מניעים, איך אפשר לעשות את זה במינימום חיכוך.

ניסיתי לחפש בזכוכית מגדלת את התשובות לשאלות שלי ולא מצאתי. בכוונה?

חשבתי שהשאלות עומדות בזכות עצמן. אבל אם את מאוד רוצה, אז הנה:

האם העובדה שאני מציעה לילדיי הנעה תחליפית להנעה שלהם, כך שעשייתם תתאים גם לי, והם מרצונם החופשי מקבלים את התחלופה המוצעת, נקראית כפייה או חינוך או מה שזה לא יהיה?
או התחשבות, או גמישות, או שלא ממש אכפת להם, או שפשוט הצעת משהו שהם באמת מעדיפים.

האם העובדה שההנעה שלנו אינה נובעת "מבפנים" אלא ממקור חיצוני כלשהו (נגיד, נורא לא בא לנו לעשות משהו, אבל מישהו חשוב לנו ביקש מאתנו שנעשה את זה בכל זאת) פוגעת במשהו באיכות חיינו או באיכות הנעתנו?
לא אם זה מה שאנחנו באמת מעדיפים לעשות. יחד אם זה, אם המקור החיצוני מנסה לגרום לנו לוותר על רצוננו לטובת רצונו שלו, זה לא ממש בריא.

חשבתי שהשאלות עומדות בזכות עצמן
גם אני.

השאלות עומדות בזכות עצמן
איזו מין חיה זו?:-)

חבצלת, (לא יודעת מה יונת) אבל אני התכוונתי שאלה שאלות שמעוררות תהייה שכל אחד עונה עליה בינו לבינו. לא משהו שיש עליו תשובה של כן ולא וגם לא תשובה אחת אחרת. אולי אפשר לקרוא להן שאלות מנוע (-:

לא התכוונתי לתשובה במובן של "כמה זה שתיים ועוד שתיים? ארבע". התכוונתי שתחלקו כאן במידת האפשר את מה שאתם עונים ביניכם וביניכם.

אם המקור החיצוני מנסה לגרום לנו לוותר על רצוננו לטובת רצונו שלו, זה לא ממש בריא. יונת, את רוצה להרחיב קצת? כלומר, למה זה לא בריא? אני יכולה לציין חמש דוגמאות למה זה כן בריא בלי להניד עפעף (למשל, אני מנסה קבוע לגרום לילדיי לוותר על רצונם ללכת לישון בלי לצחצ שיניים... ועל רצונם להשתולל ברכב מאחור בזמן הנסיעה... ועל רצונם להרוג איזה אח מעצבן במכות...)

טוב תשובה טיפה קיצונית, ומה-זה-לא לענין בדוגמאות שנתת (שיניים, להרוג אח וכל מה שאנחנו מכירים היטב ביום יום):
אם מרגילים ילדה לקבל את זה שזה בסדר כשהאחר כופה עליה את רצונו, בניגוד לרצונה, במיוחד כשהאחר הוא דמות אוהבת וקרובה, יקשה עליה לסרב לכפייה הזאת בגיל מבוגר.
היא אפילו עלולה בלי לשים לב לקבל דפוס כזה (שבו מותר לאדם אוהב להכריח אותה לעשות דברים בניגוד לרצונה) כדבר לגיטימי ביחסים אינטימיים. (לא לקפוץ עלי, אני יודעת שזה לקחת את זה טיפה רחוק, וברור שזה גם לגבי ילדים ולא רק ילדות.)

אז זהו, שבעיקרון אני כל-כך מסכימה עם זה, וקראתי על משהו דומה מאוד ב"הורים משוחררים ילדים משוחררים" של פייבר ומייזליש, וגם מניסיון אישי שלא כאן המקום לספר עליו אני מכירה את התופעה ואני נלחמת אתה בעצמי בכל חיי (אני תמיד כתגובה ראשונית ובלתי מודעת עושה מה שאומרים לי! ואז חושבת: טיפשה, הרי רצית לעשות את ה טוב יותר, למה לא עשית מה שרצית?) אבל אני לא מצליחה לייסם את זה על שיניים חגורות ברכב ממתקים מריבות וכדומה. כלומר, אני לא צועקת ולא אלימה אבל אני כן עומדת על כך שכללים מסוימים יקוימו גם אם הרצון הפרטי של הילד ממש מנוגד לזה כרגע. ומה עושים עם זה? אני גם משתדלת שיהיו מינימום חוקים כאלה, אבל זה עדיין יוצא די הרבה. ולמדתי מניסיון שלי כבת שגם שכנוע רך ביותר, אם הוא נמשך כל הזמן, עלול להיות הרסני.

כתבתי: אם המקור החיצוני מנסה לגרום לנו לוותר על רצוננו לטובת רצונו שלו, זה לא ממש בריא.
וחבצלת שאלה: למה זה לא בריא?

על רגל אחת: כי זה מדכא את האני שלהם. ועכשיו צאי וקראי את "הדרמה של הילד המחונן" ודברים אחרים של אליס מילר.

טוב אז אם הדף הזה נשאר חי, קיים ובועט אז תעזרו לי בבעיה הבאה
אתמול אמא שלי הקפיצה אותנו הביתה . הפעוט רצה לשחק בהגה. אחרי 20 דקות נשבר לי וניסיתי לשכנע אותו לעלות הביתה. הא התעקש 10 דקות .בסוף הזמן הזה תפסתי אותו למרות מחאתו ועלינו הביתה.
איך הייתי יכולה לנהוג אחרת.? בהנחה שאיני מוכנה להישאר לנצח באוטו

כמה רעיונות:

לעבור לאוטו שלכם (לשכנע את עצמך שאת כן מוכנה לחכות ככל שידרש, וזה יגמר מהר. אפשר להעזר בסבתא כדי להעלות דברים הביתה ולעשות פיפי, ואפילו לחזור אליו עם כוס קפה),
להבטיח לו (ולקיים) שבפעם הבאה יהיה יותר זמן,
להגיד לו שיציע לסבתא לחזור הביתה וללכת לישון (מכאן יתפתח ביניהם דיאלוד שבסופו הוא יתן לה את האוטו),
לעבור מ"פנה את ההגה" ל"כשתגמור, תן גם לסבתא",
"אני עולה הביתה, תצטרף כשתגמור" (בד"כ, אם באמת מרפים, ולא עומדים לו על הראש בציפיה, זה נגמר מוקדם מהצפוי).

מונו נוקי, נשמע לי מדבריך ומהעדינות שעולה מהן שנהגת מצוין ולא בכוחנות. כמה שזה נשמע סותר נתת לו אפשרות להתחשב בך, טוב, לפחות להבחין בקיומך.
לפני כמה ימים הבת שלי אמרה לי 'אמא, את לא משרתת שלי, את עוזרת לי'. אלו היו מילים שלה, לא תגובה למשהו שאמרתי. פתאום נחתה עליה מודעות שאני נענית לכל בקשה שלה ועוזרת לה, אבל נראה לי שהיא גם מבקשת ממני לא להיות המשרתת שלה.

לגילה . זה היה האוטו שלי, אמא שלי משתמשת בו כרגע. זה בהחלט רעיון טוב"להפיל" את הנושא על הסבתא ולהיגד שהיא רוצה בהגה, אלמלא זו היתה אמי שניסתה לשכנע אותו לבוא אליה/-: במקום לעלות הביתה, אבל בהחלט נתת לי מקום למחשבה וגם את, ילדה.
חשבתי על זה שוב. הבנתי שמה שהפריע לי זה הנוכחות של אמא שלי שם ולא איך שהתנהגתי. יש אימהות (לא משנה מאיזו עדה) שיודעות להעיר בנקודות הכי כואבות ממילא. זו היתה סיטואציה שבה הרגשתי רע עם עצמי.

מונו נוקי, מזדהה עם הנקודה האחרונה עד אין קץ. משום מה כשאמי בסביבה כל התמודדות עם הילדים קשה פי כמה, הפיוז מתקצר בכמה סנטימטרים טובים וחוסר הביטחון מרקיע שחקים וגורם לך להיגרר למעשים כוחניים כדי להשיב אותו לעצמך ולהראות לכולם ש"אני שולטת במצב ואני הבוס".

if you r so frustrated or angry and u dont realy let it b whats the meser to your children?maby that its not so in harmony? that oh no i fell into anger i fail again?if im angry its not so good thay look and learn and thay will try harder to make u more human like tham until thay will give up and try to create calmness and harmony so hard that it looks fack.in general i prefer to b real and not to harness myself too much and the controll will come.

ממש לא נשמע כביקורת.
ולמדתי משהו. להגיד מראש.
לדעת מהן נקודות הכשל ולהתכונן.
לעשות מו"מ.
אתמול אני רציתי ללכת למקום מסויים והוא רצה ללכת עם חבר לגינה(אחרי שהה בגינה שעה וחצי) . עשינו עסק שנלך לאן שאני צריכה ובדרך חזרה נעבור בגינה ונראה אם החבר עדיין שם.
במקרה אחר אני מודיעה בבוקר שאחה"צ נעשה כך וכך.
עכשיו קשה לי טכנית להרים אותו:-D לכן כשהוא איתי הוא למד לקחת שרפרף ולהגיע בעצמו.
והפתעה: חלק מהעניין זה רגשות האשמה של האמא.
כשאת מרגישה אשמה שאת קורעת אותו ממקום מסויים זה כל כך שונה מאשר שאת יודעת שפשוט את לא יכולה לעשות משהו בעצמך כי אי אפשר ואת מרגישה עם זה זורמת ולא טעונה.
אפילו המצאתי שיר להורדת גרביים במקלחת , וזה שכנע אתו לעשות את זה בעצמו, קצת שמנה כרגע להתכופף ולשלוף גרביים קטנות.....

חלק מהעניין זה רגשות האשמה של האמא. אוהו. כשאנחנו מרגישות אשמות זה מגיע למקומות שלא דמיינו.

וזה שכנע אתו לעשות את זה בעצמו אני יכולה לחלום שיתן לי לעשות משהו בעצמי. הכל לבד. נורא נח כרגע.

_אנחנו נוהגים לומר שמפתח חשוב לגידול ילדים הוא בודהיזם.
כלומר - שורש הכאב הוא הרצייה, הציפיות, ההתנגשות בין המציאות שבה הילד עכשיו בשלולית לבין תמונת המציאות שכבר דמיינתי לעצמי שבה אני נוהג כבר הביתה.
היכולת הזאת לזרום עם ההתרחשות בלי כאב הוויתור על מה שהיה יכול להיות במקום -
היא 1. קשה 2. נרכשת_

יאפ.

גם מיריק שניר כותבת על "המפגש הבלתי נמנע בין הילד לשלולית".

אמא בלמידה מתמדת הפנתה אותי לדף הזה והוא באמת עוזר לי. נכון שעוד אין לי תשובות, אבל גם לא נראה לי שיש תשובות נכונות במבחן בהורות (-;
נראה לי שמילת המפתח היא "קרבן", אני בוחנת את הויתורים שאני עושה לעומת הדרישות שאני דורשת לאור ההחלטה לא להיות קרבן של ההורות שלי ובוודאי שלא להפוך את ילדי לקורבנות הדרך שבחרתי. בחיים, כמו בחיים, לפעמים זה מצליח ולפעמים לא.

כשבסופו של דבר צריך ללכת, לפעמים קשה לבן הקטן להפסיק את המשחק שהוא שקוע בו באותו רגע.
מה שאני שמתי לב אליו - לילדים (לפחות לילדים בגיל של בני) לוקח זמן להתחמם ולהיכנס לסיטואציה, לבנות שוב את החיבור לילד/ים הנוספ/ים בבית שבאנו לבקר. הזמן הזה לוקח בסביבות שעה . ובכל אופן, בין חצי שעה לשעה וחצי.
לעומת זאת, זמן ביקור ממוצע שלי אצל חברה (לו הייתי בלי קטינא) הוא כשעה וחצי, מקסימום שעתיים...
זה אומר שממש קצת לפני שהשעון שלי אומר שתיכף נזוז - רק אז אני רואה שהקטנצ'יק פתאום שקוע עד מעל לראש במשחק יפהפה עם הילד המארח. אז אם אני נותנת לזה עוד חצי שעה, נאמר, ורק אז מתחילה לנדנד "בוא, הולכים הביתה", גם אז זה ממש כמעט-מספיק לו, וצריך לשכנע אותו לזוז ולתת לו מוטיבציות שונות ומשונות. מצב "טבעי" שבו הוא היה מפסיק מעצמו לשחק ונכון ללכת הביתה, היה מצריך המתנה של עוד שעה לפחות אחרי הזמן שבו אני בשלה ללכת.

(הלקח שלי מזה - לתכנן כמה שיותר מפגשים ארוכים, רבי משתתפים ואמורפיים... אבל זה לא תמיד הולך).

קרוטונית!!!איזה יופי מה שאמרת! נתת לי תובנה חדשה להסתכל על הסיטואציות עם תלתן!
תודה!

הי, מקווה שאני בדף המתאים...הגוזל האהוב שלי, בן 3 חודשים ולא מוכן להיכנס לסל-קל בנסיעה. בנתיים אני יושבת איתו בספסל האחורי כשמישהו אחר נוהג אבל גם אז הוא בוכה ובסוף אני נאלצת להוציא אותו בזמן הנסיעה- מה שמפחיד אותי בגלל עניין הבטיחות.
הבעייה מוכרת למישהי? עבר עם הזמן או שיש רעיון או עצה להתמודדות? מתגעגעת לחופש הספונטניות והעצמאות (חלקית לפחות..) ורוצה לשתף אותו בחיים שלי כמו שהם....

מוכר.
עובר עם הזמן (נגיד שנתיים?)
אנחנו מיעטנו בנסיעות עם תינוקות. אכן יש תחושת מצור. אבל, כאמור, עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן...
תחבורה ציבורית יכולה להקל. כולל התפצלות בנסיעות ארוכות.

שיפור משמעותי כשהתינוק לומד להחזיק ביד וגם לנשנש- אצלנו: תפוח ירוק שלם שהוא מקלף לאט לאט בשיניו הקטנות,
או גזר.נראה לי בגיל 7-8 חודשים. לפני זה היתה תק' של כחודש שהסכים למצוץ מוצץ, מה שמאוד עזר בנסיעות,
אבל גמל את עצמו מהרגל זה במהירות. עוזר לשיר לו. מגלים שירים מסויימים שעושים לו את זה.
לנו יש את: אצא לי השוקה, תרנגול קטן אקנה לי, התרנגול קוקוריקוקו, הוא יזמר עד אור הבוקר- ואז מוסיפים חיות עם קולות מצחיקים
והתינוק מתהפנט ונרגע לדקות ארוכות. שירים התחילו לעזור נראה לי בגיל 4-5 חודשים.
ונסיעות ארוכות אני עושה בשעות שהוא צפוי להרדם בלאו הכי- מגיל 4-5 חודשים זה קצת יותר צפוי. בקבוק עם מים או חלב שאוב יכול להרגיע.

עצה קצת משונה: נסי לדבר לעצמך, להיות מגניבה ובטוחה בעצמך,כאילו יש איתכם עוד חברים, לדבר גם עם התינוק,
ליצור מן אוירה קולית ברכב, כאילו קורה משהו, לשיר, לצחוק. התינוק שלי יכול להתחבר לזה, נהיה לו מעניין, והוא יותר רגוע. איך לפעמים.

אצל אחי היתה אותה בעיה והם החליפו סל קל לדגם פשוט יותר ושקוע פחות וזה פתר את הבעיה.
לדעתי גם ל עדי ל היתה בעיה דומה ונפתרה גם היא באותו אופן, אולי את יכולה להתייעץ איתה ישירות
בהצלחה

תודה אחיות יקרות!! אכן השיר פרפר נחמד (בסגנון קצת ג'אזי ) נהיה להיט לאחרונה, ואצא לי השוקה מרגיש כמו הדבר הבא.
בכל מקרה נשמע שבאמת לגיל יש אפקט משמעותי (שנתיים ??!!), שעות שינה צפויות וכו'...אולי גם לגיל המשותף של שנינו- גם אני אגדל ואהיה יותר קולית?

אחרי שנתיים זה נהיה פשוט. יש שיתוף פעולה בהחגרות, יש הבנה של היעד.
(עם הגדולים אחרי שנתיים זה נהיה מסובך, אבל עד חצי שנה זה היה קלי קלות, סוג של קיזוז)
לפני כן זה תמיד להתארגן סביב שעות מתאימות או לא מתאימות, מיד אחרי שנרדם, או כשאמור להרדם, או מיד אחרי שהתעורר בתנאי שההתעורורת היתה טובה, ויש איזה פרי ביד וכו' וכו'

גם אצלנו היתה את הבעיה הזו, שעברה סביב גיל שנה והמעבר לכסא בטיחות.
עזרו שירים (גם אצלנו 'אצא לי השוקה') ודיבורים וליטופים, אבל כיף גדול זה לא היה בכל מקרה. כמו שאמרו פה - לסנכרן את הנסיעות עם שעת השינה.
הדבר שהיה הכי יעיל - גם אם לא 'באופני' - מובייל כזה שמסתובב ומנגן.

שעברה סביב גיל שנה והמעבר לכסא בטיחות.
מן הסתם זה קשור לגיל שבו מותר לשבת עם כיוון הנסיעה. טבעי שלא יהיה לו נוח לשבת נגד כיוון הנסיעה.

אז מה, פשוט לא נסעתם איתם לבד כל החודשים- שנים האלו? קצת קשה לעיכול...

נסענו, אבל מעט ורק בזמנים שזה מתאפשר.
זה כלום לעומת עשרות השנים שיש לפניך עם הילדה

אז מה, פשוט לא נסעתם איתם לבד כל החודשים- שנים האלו? קצת קשה לעיכול...
לנסיעות ארוכות - תחבורה ציבורית, רצוי רכבת. ברכבת אפשר לקום, לטייל, להרדים במנשא.
חוץ מזה גם אנחנו בגיל הזה נסענו, אבל מעט ורק בזמנים שזה מתאפשר.

אצלנו גם היה זוועה עד בלתי אפשרי לסוע בחודשים הראשונים
בדיעבד הסתבר שזה כי היה לו ריפלוקס די חמור והתנוחה הזו בכסא הבטיחות כנראה ממש ממש לא נוחה ולוחלצת את הקיבה

וכן- גם אנחנו נסענו מינימום ואם כבר אז תחבורה ציבורית, או עם התינוק על הידיים או יונק (ששש...)
ולקראת גיל שנה זה מאד השתפר