התחברתי מאד לדברים של בשמת.
אכתוב באופן כללי, אני לא יודעת אם זה יתאים למקרה שלך:
קושי בקבלת החלטות קשור בדרך כלל למשפחה של גורמים כמו חרדה, זהירות יתר, חשש מוגזם לטעות, תכנון-יתר, מעין פרפקציוניזם, ניסיון חסר תוחלת לצפות את כל התסריטים האפשריים ולהגיע להחלטה חסינה מטעויות. כל אלה גורמים לשיתוק ואפיסת כוחות ונוגסים בחיות ובחיוניות.
כשמטפלים בהם לעומק ומטפחים הסכמה לטעות מדי פעם, גם קבלת ההחלטות הופכת לקלה יותר, כתוצר לוואי.
אספר לך סיפור - כשהכרתי את בעלי הייתי אדם מאד אחראי וזהיר. אני נחרדתי מכמות הקנסות שהוא צבר על חנייה במקומות אסורים, והוא מצדו נחרד מכך שמעולם לא קיבלתי דוח

פעם יצאנו לטיול ונכנסנו לאיזו דרך לא סלולה באזור הירדן ההררי, שבחיים לא הייתי נכנסת אליה אם הדבר היה תלוי רק בי.
היה טיול נהדר ו...אכן, האוטו נתקע שם באמצע המסלול, על כל המשתמע מכך.
התסריט הגרוע ביותר שהיה לי בראש התממש.
בעלי (לעתיד) לקח את זה ממש בקלות והפלא ופלא - זה באמת לא היה כל כך נורא. הרפתקה.
באותו יום הבנתי משהו עמוק על החיים, והטיול ההוא הפך למין מטפורה כוללת: אם לא מוכנים לקחת סיכונים מחושבים בחיים, אנו גוזרים על עצמנו חיים של צמצום, שיתוק והתאבנות.
וכדי לקחת סיכונים, צריך להרגיש שזה לא סוף העולם לטעות. לבחור חולצה לא נכונה, לבשל משהו גרוע, להיתקע עם האוטו או לשלם קנס מדי פעם.
(לא הפכתי את עורי - הדיאלקטיקה בין זהירות והסתכנות ממשיכה ללוות אותי ומלווה גם את חיי הנישואין שלנו).
ועוד משהו - ככל שחולפות השנים אני נוכחת שדחיית החלטה היא לא הימנעות מקבלת החלטה אלא גם היא סוג של החלטה, על המחירים והסיכונים הכרוכים בה.
כשאנחנו נמנעות מהחלטה (למשל על בחירת לימודים, מקצוע, זוגיות או מקום מגורים) לכאורה לא סגרנו לעצמנו שום נתיב, לא ויתרנו על שום דבר, כל האפשרויות עדיין פתוחות ואין צורך להתאבל על הדרכים שלא נבחרו. אבל המחיר הוא ששום דבר לא קורה במציאות עצמה. האפשרויות האינסופיות ממשיכות להתקיים בדמיון בלבד, כפוטנציאלים לא ממומשים. אז כדי להחליט צריך גם לפתח נכונות לפגוש את המציאות הלא מושלמת, הסופית והמוגבלת, שבה שום תוצאה אינה מובטחת לגמרי. גם זה תהליך ארוך...