למה לא גן

[חגית_ו*]

שוב הגענו לנקודת החלטה.
יובל כבר כמעט בן 3, עד עכשיו היה איתי בבית ושנינו נהננו מאד מאד.

האפשרויות הן גן עירוני, כנראה טוב, בו הוא יהיה בין הקטנים.
גן פרטי, טוב יחסית, בו הוא יהיה, כנראה, הגדול ביותר. בגן יש 34 ילדים. הוא מכיר חלק ניכר מהילדים.
באף אחד מהם הוא לא יישאר יותר מאשר 5 שעות.

או להשאיר אותו בבית איתי. ולהפגש עם הקבוצה המוכרת שלנו.
בקבוצה יש כ4-5 בני גילו, 2-3 מעליו, ועוד כמה קטנטנים מתוקים.
לא כולם מגיעים תמיד. לא כולם בכל פגישה. אתם יודעים...


אני מרגישה בבטן בפנים (איפה שיובל היה פעם? (-: )
שזה נכון להשאיר אותו בבית לשנה-שנתיים נוספות.
אבל בעלי דואג.
הוא דואג שיובל לא יצליח להתרגל למסגרת בגיל מאוחר יותר (5 נניח). כשכל הילדים כבר מורגלים היטב בשגרה של גן, בחוקים ובדינמיקה.
הוא דואג שיובל לא מתנסה בחוויות חברתיות כשאמא לא לידו לגונן עליו.
הוא דואג שזו אני שמתקשה לשחרר, ושאני מתקשה לזהות את זה...
הוא דואג שהוא לא רגיל לסדר יום קבוע.


אני דוקא לא דואגת. אבל אני יודעת שדאגותיו כנות ויש מקום לענות עליהן.
אני מתקשה לנסח את מחשבותיי. (יותר נכון אני מתחילה לדמוע רק מהמחשבה שיובל ילך לגן.)


למישהו יש תשובה טובה?
מאמר/מחקר טוב?

[יונת_שרון*]

הוא דואג שיובל לא יצליח להתרגל למסגרת בגיל מאוחר יותר (5 נניח). כשכל הילדים כבר מורגלים היטב בשגרה של גן, בחוקים ובדינמיקה.
יכול להיות. במיוחד אם הוא מהטיפוסים שצריך "לשבור אותם" בשביל שיתאימו את עצמם לשיגרה ולחוקים של אחרים, ולא מאלה שרק מחפשים את התלם הכבוש ללכת בו עם כולם.

הוא דואג שיובל לא מתנסה בחוויות חברתיות כשאמא לא לידו לגונן עליו.
כשילדים גדלים, הם לאט-לאט מתרחקים ומתנתקים ועושים יותר ויותר דברים בעצמם, בלי אמא שתשמור עליהם. כל ילד עושה את זה באופן שונה ובקצב שונה. לפעמים יש "נסיגות" בעיקר אחרי מקרים קשים - למשל, ילד שנהג ללכת לבד להביא דואר עשוי להפסיק אחרי שהיה לו מפגש בדרך עם כלב מפחיד או חבורת בריונים. ובדומה, ילד שאולץ להפרד מההגנה של אמא כשהוא עוד לא מוכן לכך (לדעתו), עשוי להצמד אליה יותר כדי לא להסתכן באובדן נוסף.
בקיצור, ילדים מפתחים עצמאות בעצמם. לא צריך לדחוף אותם לזה - הם כבר מראים לנו מתי הם רוצים אותנו בסביבה ומתי לא.

הוא דואג שזו אני שמתקשה לשחרר, ושאני מתקשה לזהות את זה...
גם זה אפשרי. מה חושבים אנשים אחרים שמכירים אתכם מקרוב? מה חושבות אמהות אחרות? מה נראה לך?

הוא דואג שהוא לא רגיל לסדר יום קבוע.
האם זה מפריע ליובל? הצורך של כל אחד בקביעות הוא שונה גם במידה וגם באופן. אם סדר יום משתנה לא מפריע ליובל, והצורך שלו בקביעות ובטחון מגיע מדברים אחרים (למשל מהיותו בחברת אנשים קבועים (את), מקום מגורים קבוע וכו') אז אין סיבה להתאמץ ליצור קביעות דווקא בסדר-היום.

_למישהו יש תשובה טובה?
מאמר/מחקר טוב?_
לא ובערך.
אין "תשובה טובה" כי התשובה היא בכל מקרה אישית ולכן יכולה להגיע רק מכם ולהיות נכונה רק לגביכם. מקסימום את יכולה לשמוע מה אנשים אחרים ענו לעצמם על שאלות דומות, אבל זה עדיין לא יתן תשובה לשאלות הפרטיות שלכם.
לגבי מחקרים, אני בטוחה שאפשר למצוא מחקרים ומאמרים מלומדים לכאן ולכאן. אבל מה הטעם? את המחקר האמיתי תצטרכו לעשות בעצמכם, על החיים שלכם.

[ענת_גביש*]

את המחקר האמיתי תצטרכו לעשות בעצמכם, על החיים שלכם ...
כן...אנחנו עשינו, לא מחקר אלא ניסוי על עצמינו. כמה עצוב שלא האמנו לתחושות הלב שלנו והעמסנו על הילדה טלטלה כזו.
גיל שלוש זה קטן כל כך. רך בשנים, זה בדיוק מה שזה.
זה שהרוב עושה מה שעושה אומר במקרה הזה שהרוב משוגע.
אני מאחלת לך שתעזי ללכת עם מה שליבך אומר לך, ומנסיוני יודעת גם בלי להכיר את יובל שליבך אומר לך דברים נכונים.
יש לתת יותר כבוד ל"קושי לשחרר", הגדרה שמרמזת להיסטריה אמהית רגשנית. אם את דומעת למחשבה שילך לגן כנראה שהוא לא צריך ללכת לגן.
לענין ההרגעה של בעלך- אולי כדאי שהוא ידבר עם הורים לילדים שנכנסו מאוחר למערכת החינוך? אני מכירה משפחה בה הילד החליט בגיל כתה ו' שהוא בעצם רוצה בית ספר. והשתלב מצוין.
ובכלל- אם האבא דואג - ואני לא סרקסטית - האבא צריך להרגיע את עצמו בדרכים שלא יפגעו בילד. משום מה הוא מאמין שבגן מחכה לילד כל הטוב שבעולם. האם בדק זאת? הורים מדווחים שוב ושוב ושוב בכאב על השינויים שהתחוללו בילדיהם בגן. (לא רק בגן שהיינו בו.).
ובקשר לכך שאת תמיד לידו לגונן עליו- מה פסול בכך? למה להקדים את המאוחר? הרי ידוע לכולנו שלא תהיי לידו לנצח.
ועכשיו הוא רק בן שלוש. והשנים הרכות והיקרות האלה חולפות כל כך מהר. לאן יש למהר? מה שם כל כך דחוף ללמוד כבר עכשיו ומיד?

[אם_פי_3*]

ניסוי מחשבתי:
נניח שהוא הולך עכשיו לגן והכל טוב. בעוד שנתיים (נניח) אתם נוסעים לחו"ל לתקופה ארוכה. חו"ל שבו "חוקי המשחק" והדינמיקה שונים (וזה כך כמעט בכל חו"ל...). תקופה שאומרת השתלבות במערכת החינוך שם (נכון שגם שם אפשר חינוך ביתי, אבל לצורך הענין, נתעלם). האם יהיה לו קל יותר להתרגל מאשר אם את השנתיים האלו הוא יבלה איתך? האם הנסיון שיש לו, רלוונטי בכלל, מעבר לגן הספציפי?

האם קשיי ההסתגלות הצפויים במצב כזה הם מספיק כבדים בשביל למנוע מכם לנסוע? שווה דיון, אבל אני מנחשת שהתשובה תהיה שלא. יהיו קשיים, תתמודדו איתם, ותקחו בחשבון תקופת הסתגלות. אז מה? ואולי בכלל תהיה הפתעה ולא יהיו בכלל קשיים? ואולי בכלל תחליטו על חינוך ביתי גם בגילאים מבוגרים יותר?

ועוד: נניח שיש לך קושי לשחרר. אם יובל ילך לגן בניגוד לדעתך וללבך, גם אם נורא תשתדלי, את תעבירי אליו את המסר של חשש מהמקום והאנשים. זה לא יעשה לו יותר קל. ולכן, חשוב שאם וכאשר הוא ילך למקום אחר, את תהיי שלמה עם זה.

[ענת_שן_לוי*]

נשות השבט היפות והחכמות, תודה שזכיתי במחיצתכן.

[חגית_ו*]

יונת, ענת, וכרמית - תודה.
אנחנו עדיין חושבים...

[בשמת_א*]

חגית, קיבלת פה תשובות נהדרות.
את יכולה לקרוא מה שכתבתי בדף "אישור לחינוך ביתי" אם הוא עדיין שם (סליחה, אני שוב כותבת לא מחוברת, ואני לא בטוחה בשם המדויק ולא בטוחה שיונת לא פירקה את הדף ההוא לגורמים), כי פירטתי שם המון דברים שרלבנטיים למה שהעלית. וגם כדאי לך לקרוא שוב מההתחלה את דמעות גן עם כל מה שפירטנו שם.

אני לגמרי מסכימה שבעלך פשוט לא מודע למשמעות הגן, למה שקורה בגן, וכולי.
אז כמה נקודות למחשבה:
הורים לילדי גן ותיקים (כאלה שהולכים כבר מגיל שנה ואפילו פחות) סיפרו לי שגם ילדיהם (בדיוק כמו בן אחותי, שהלך בגיל 3, ובתי, שהלכה רק בגיל 4, אחרי שכבר ראיתי שהיא מעוניינת) לא היו מעוניינים לשחק עם ילדים אחרים לפני גיל שלוש וחצי לפחות.
כלומר, זה עניין של גיל ושל בשלות, ולא קשור למספר השנים שהילד נמצא בגן.
להיפך, המון הורים סיפרו לי שהם מתחרטים בדיעבד ששלחו את ילדם לגן "מוקדם מדי". אבל להם "לא היתה ברירה" - לך יש.

ה"מיומנויות החברתיות" שלומדים בגן: לקלל, להרביץ, להמציא שמות גנאי לעגניים, חרמות ונידויים, לראות ילדים שמציקים לילדים אחרים, תאונות רבות (ילד דוחף בטעות, דורך על מישהו בטעות, מזיז כסא בלי לשים לב שהוא מועך ילד אחר בטעות, דברים כאלה, פשוט מתוך גולמניות וחוסר תשומת לב ילדיים טבעיים), מריבות על רכוש, המחזה של סדרות טלביזיה אלימות (הבנים נוטים לשחק כל היום שהם פאואר ריינג'רס או משהו כזה והם הורגים ילדים אחרים), מחיקת רגשות (הגננת אוסרת לבכות כשנפגעים או נפצעים, למשל), וכיו"ב. אלה רבות מה"חוויות החברתיות" בגן. איזו אידיליה מפנטז בעלך? גן מתוך ספרי הילדים?

"להתרגל למסגרת"? "סדר יום קבוע"? "השגרה של הגן"? "החוקים"?
לידיעתו, אף ילד לא מתרגל לזה...
כל השנה הגננות טורחות ועמלות על העניינים האלה, ו"משום מה" הילדים עדיין "זקוקים" כל הזמן להכוונות ותיקונים, כן, גם שבילו את רוב חייהם בגן (שלא נעשים דווקא בדרך ארץ ובעדינות, כשלגננת פשוט נמאס להעיר בפעם האלף ואחת איך לסדר את הגן אחרי פעילות, ואיך יושבים לארוחת עשר, וכו' וכו' וכו'). "זקוקים", כמובן, לדעת הגננות, שמנהיגות את הדפוס השתלטני הזה מלכתחילה, ומוציאות המון אנרגיה ועצבים לנסות לכפות על הילדים את שלל "חוקי הגן" שנראים לילדים בעיקר לא הגיוניים ומטרידים... ואגב, שמתי לב שהילדים שהולכים לגן הכי הרבה שנים הם גם הכי אלימים, מרדניים, ולא משתפים פעולה.

"להתנסות בחוויות חברתיות כשאמא לא לידו לגונן עליו" --- למה זה טוב????????? זה הרי הדבר הכי נורא שיכול לקרות לילד! שידמיין את עצמו בגן חיות מול אריה שבדיוק ברח מהכלוב, כששום עובד גן החיות או מאלף אריות לא לידו לגונן עליו! ילד בן שלוש לא בנוי לזה!
ודווקא יש הרבה מאוד מחקר שהראה באופן משכנע את הנזקים הקשים שנגרמים לילדים בדיוק מזה. הדרך הנכונה לילדים היא להתנסות בחוויות חברתיות כשאמא לידם לגונן עליהם אם הם צריכים, כאשר ככל שהם גדלים ומבשילים הם זקוקים פחות ופחות להגנה, אבל העיקר הוא ש הילד הוא שקובע כמה הגנה הוא צריך ובכמה הוא ישתמש.
הנזק הגדול בא מהפקרתם של ילדים רכים להתמודדות ללא כל הגנה. זו פשוט אכזריות, והלב שלך יודע את זה היטב, ולכן את מגיבה כפי שאת מגיבה. מה לעשות, את פשוט צודקת לחלוטין, ומי שלא מבין את זה - לדעתי המושכלת, טועה לחלוטין.

ומשהו שכתבתי אני לא זוכרת איפה (באחד הדפים כאן או אולי באתר אחר):
אחרי שקראתי אלפי עמודים של ספרי מחקר בנושא (כי אני מלמדת את זה באוניברסיטה) הבנתי מדוע גיל "גן חובה" נקבע ל גיל 5 .
זה לא מקרי.
את יכולה להסביר את זה לבעלך.
האמת היא, שככל שהילד מבלה יותר שנים עם אמא, הוא מגיע לגן יותר בשל למסגרת, לחוקים, לפעילות החברתית וכו'.
האמת היא, שבאמת לא רצוי לפני גיל 5.

שיידע בעלך, שכל הגנים שלפני גיל 5 הוקמו מסיבה אחת ויחידה: לספק פיתרון זול וממוסד לאמהות עובדות. זה הכל.
אני מדגישה: זה הכל. זו הסיבה היחידה. זה לא לטובת הילד. זה נגד טובת הילד באופן מפורש ומוחלט. אבל אחרי שהמסגרות כבר הוקמו, כל כך הרבה אמהות צריכות להשתיק את רגשי האשמה שלהן באיזו דרך, לא? והגננות צריכות להצדיק את חשיבותן, לא? מה, הן יודו שהן בסך הכל בייביסיטר זול למשהו שגורם נזק לילדים?
ואגב, 34 ילדים? טירוף מוחלט. ילדים מסכנים. בגן של בתי יש 23 , וגדולים, וגם זה הרבה מדי.
בגיל 3 אפילו לא הייתי מהססת: מוקדם מדי, מזיק מדי, מיותר מדי, וממש ממש חבל כשלילד שלך יש אמא שגם רוצה וגם יכולה לגדל אותו בעצמה.
ועדיף מכל: חינוך ביתי ולא לשלוח אף פעם לגן.
אני אומרת את זה בתור אחת שהרשתה לבתה בת ה-4 ללכת לגן, וראתה שגם זה היה מוקדם מדי - למרות שהילדה מאוד אוהבת את הגן.

ההחלטה בידייך, כמובן, אבל אני תומכת לחלוטין במסר שנותנים לך רגשותייך. מקווה שמה שכתבתי מחזק אותך (מה שלא מחזק - תזרקי D-: ).

[אם_פי_3*]

אני כבר קצת מרגישה כמו תוכי, אבל לא כל הגנים כאלו. יש בהחלט גנים (או פעוטונים) שבהם כן רוכשים מיומנויות חברתיות אמיתיות. שילדים בני פחות משנתיים כבר משחקים ממש ביחד (נכון, לא שח ולא כדורעף), שמתרגלים (מתוך החיים) אמפטיה ודאגה. יש גם תאונות וחטיפות, אבל בעזרת המטפלות/גננות לומדים מה לעשות במצבים כאלו - לבקש, להציע אפשרות אחרת, לחכות, וכשצריך (וגם סתם בשביל הכיף) מקבלים חיבוק אמפטי. אני לא באה לשכנע את חגית ו לשלוח את ילדהּ לגן. רק לאזן קצת את התמונה.
אני בטח נחשבת בעיניכם למי שמצדיקה את שהות ילדיה בגן כשכנוע עצמי, אבל זה ממש לא כך. אפילו אחרי כמעט שנה של שהות בגן שהוא לא כזה, שבו המטפלות "בסדר" אבל (בעיקר הגננת) לא ממש קשובה לילדים, גן שאני לא ממש מרוצה בו, עדיין הילדים שלי הם אמפטיים, משתפי פעולה (בדרך כלל...) ומדהימים אותי כל פעם מחדש בבגרות הרגשית שלהם (יש לי משהו נגד המושג אינטיליגנציה רגשית) - וזה הרבה בזכות הבסיס שניתן להם, וגם לי, בגן הקודם שלהם.
34 ילדים בני שלוש (או שבע) זה באמת המון, ויותר מדי - כך שזה מקטין את הסיכוי שהגן הספציפי הזה הוא מסוג הגנים הבאמת טובים, כי אני לא חושבת שניתן להיות קשובים לכל כך הרבה ילדים, ושניתן לשמור על אווירה שקטה (לא המולה כל הזמן, אחד הדברים שמפריעים לי ב-16 ילדים בני 2-3 שבגן שלנו, לא מדברת על "שקט סטרילי").

[בשמת_א*]

כרמית, לדעתי הילדים שלך אמפטיים, משתפי פעולה ובעלי בגרות רגשית בזכותך.
just my two cents

[מיכל_מ*]

חגית, שני דברים קטנים -

הראשון - בקשר לדאגה שאת "לא יודעת לשחרר" - אני מאמינה שאפשר לסמוך על ילד ש"ישתחרר" מקשר צמוד לאמא בקצב שלו ומתוך רצון פנימי, אם יש לו תמיכה ובטחון וקרבה כשהוא זקוק להם. ובאותה מידה אני מאמינה שהיכולת "לשחרר" את הילד מבשילה לאט ובהתאמה לילד, אצל אמא שיכולה לפעול בהתאם לתחושות שלה.

והשני - אנחנו מחליפות דעות עם אמהות שחושבות דומה לנו, נפגשות עם אמהות וילדים "בבית", מתחזקות בדרכנו הלא קונפורמיסטית. ואילו בעלך יוצא כל יום לעבודה, אל חברים לעבודה שילדיהם בגן ובבית הספר, שותפות לעבודה שחזרו לשם כמה שיותר מהר אחרי הלידה, ובכלל, אל כל התפיסה החברתית ה"רגילה". הוא צריך להתמודד עם התפיסה הזו מדי יום, בעוד את נהנית מתמיכה ומהאפשרות לפתח את תחושותיך ודרכך העצמאית. יכול להיות שזה גורם לכך שקשה לו יותר לקבל את החריגה מהנורמה.

בהצלחה!

[ענת_גביש*]

היום בעבודה היה לי רבע שעה בין טיפול לטיפול להכין את החדר,להניק,ולהספיק לרוץ לאכול משהו.כשלעסתי בלי אויר,באה חברה לעבודה והנחיתה עלי ועל הסנדביץ ההמום שלי הרצאה נגד חינוך ביתי.היא שמעה שסיפרתי למישהו שגאיה לא בגן. "תקשיבי לנסיון שלי" ,היא אמרה "יש לי ילדים ואני אומרת לך שילדים צריכים את זה.הבת שלך תכנס למערכת החינוך בגיל מבוגר ויהיה לה השוק של החיים שלה.היא צריכה להבין שככה נראים החיים.הטעות שלנו היא שאנחנו לא מעריכים נכון את הילדים ולא יודעים עד כמה הם סתגלנים" .

[גילה*]

חברה, אמרת?

[ענת_גביש*]

חברה לעבודה,קולגה ,יעני.

[אילי_ליה*]

החלטתי להכנס לדיון משום שגם אני נמצאת בשלב השאלה (או אולי זה מצב, או דרך חיים..).
ובכן, מזה חדשיים שמתנוסס מעל ראשי שלט קטן "חד הורית". ליה כבר שנתיים וחצי איתי. בזמן שאביה היה בבית הוא פרנס אותנו. כעת, המשפחה שלי חרדה להמשך דרכינו ותוך כך מנסים להאיר לי את הדרך לחיים מאושרים ייציבים וטובים: ליה צריכה ללכת לגן משום שא. זה טוב בשבילה, היא צריכה חברה. ב. אני צריכה זמן לעבוד בכדי להביא כסף.
בשבועיים האחרונים הצלחתי לגייס את בני משפחתי לעזרה. בכל יום- חצי יום פנוי (או כמה שעות) בשבילי, וליה נהנת בחברת אנשים שהיא מכירה ואוהבת. מבחינתי זה הפתרון האידיאלי. הם, כנראה , רואים את זה כמצב זמני. אני מתחילה לפזול בהיסוס לכיוון הגנים בשכונה. לא מתקרבת עדיין. כל החברים של ליה מהאזור לפחות שנה בגן. והם נפגשים אחה"צ בדר"כ.
מבחינתי, אני מעדיפה שהיא תשאר בבית במצב הזה. הלחץ החברתי עלי הולך וגדל. אני לא מנהלת שיחות "למה לא גן" עם החברות (שילדהן בגן) ולא עם בני משפחתי. אני מפחדת לעמות מול המתקפות משום שאחרי כל ההסברים והנימוקים אני פועלת בסה"כ מתוך תחושת בטן שלי. מגלגלת יום אחרי יום. ואני לא מסוגלת להכנס לוויכוחים על הנושא הזה כרגע. אולי משום שאין לי תכנית "נגד" (לעומת תכנית המסגרות) לחיים, או תשובות למה יהיה או איך.

אני רוצה עוד לומר שהידיעה שאתן שם, שאני לא משוגעת או -מנסה להיות מיוחדת- הגדרת הבית, מחזקת אותי מאוד.

[מכה_מתחת_לחגורה*]

אילי ליה, "המשפחה שלי חרדה להמשך דרכנו" לא נשמע סיבה טובה לשלוח ילדה לגן.

[איילת_השחר*]

רציתי להוסיף מעט מנסיוני האישי.
בני בן8,והלך לגן כידוע.היום אני מבינה שההתנתקות הזו מאמא כשנעשתה מתוך כורח ולא בחירה השפיעה עליו כל כך
שכשהחזרתי אותו הביתה לפני שנה (כן כבר שנה עברה),
הוא היה הולך אחריי לכל מקום אפילו לשרותים,והוא משחרר לאט לאט,מה שילד שיש לו את הבטחון שאמא שם היה עושה הרבה קודם!
כך שממקום שהיה שם אני אומרת לך כמו כולן פה,לכי עם האינטואיציה,אני ובעיקר בני שילמנו מחיר מאוד יקר
מכך שלא הקשבתי לעצמי ולתחושותיי.
בהצלחה!

[אם_פי_3*]

בשמת, תודה [-: אבל אני באמת חושבת שחלק ניכר מהמיומנויות הם רכשו בפעוטון הקודם שלהם, וגם אני רכשתי שם מיומנויות שמאפשרות לי להמשיך את הקו. לא פחות מהם, אני קיבלתי הרבה, כאמא, בפעוטון הזה, ולכן הרווח שלהם כפול.

[יעל_*]

הי חגית. זוכרת אותי? נפגשנו היום בגינה... אה.. בעצם גם שלשום נפגשנו ו- לא תאמיני, כנראה נפגש גם מחרתיים .
בקיצור- אהלן חברתי היקרה למפגשי החינוך הביתי! לא, זה לא שאנחנו לא מדברות במפגשים שלנו. הרי כמות הנושאים שעוברים בשעתיים בגינה שקולה , לדעתי, לסמסטר אוניברסיטאי דחוס. אלא מה? לפני שאנחנו מספיקות להשחיל שני משפטים על כל נושא -קל שבקלים או סבוך ומפולפל- אז יש: "אמא בואי" "אמא לכי" "אמא תני" "אמא קחי" אמא פה אמא שם אמא בכל העולם!!! אז הרי לך התייחסותי השקולה והרצינית והרציפה (אם יצליח לי סוף סוף להתנסח בנושא אני שולחת בשלושה עותקים לאמא שלי לחמותי ולגיסתי) שהרי ברור כי אני עונה גם לעצמי.
ובכן,
לפעמים חינוך ביתי במהותו נראה הנזק הכי גדול שאפשר לעשות לילד/ה שלך. זה קורה בימי שרב או גשם כשכולם ספונים בבתים אין חברותא. אין עם מי לדבר. הילד זקוק לעוד ילדים. הבית כבר עולה על העצבים. כמה אפשר. אוף! לילדים בגן זה לא קורה. יש להם שיגרה יש סדר יום. הם מתפתחים בצורה רציפה עם בני גילם. לומדים. לא תלויים באמא שלהם כל הזמן...וכבר עברו יומיים שלמים , שעתיים וחמש דקות מאז נפגשנו עם"מישהו" ו.....
ויש לנו ימים שכולנו מרגישות: וואלה! חינוך ביתי זה הדבר. איזה מרחב. איזה התחברות נפלאה בין ילדים, לפעמים גם בגילאים שונים. ועשינו חימר והבאנו כיבוד ולמדנו נתינה וקבלה וכבוד הדדי והילדים ממש היו ביחד וממש יצרו קשר. איזו התפתחות . מי צריך מסגרות מגבילות גן עם סורגים וגננת שצורחת ו......
ואת יודעת מה? לפעמים אני פשוט מכריחה את עצמי להסתכל על דברים במרחב. כאילו כמו ממעוף הציפור, ולא בצורה ליניארית קווית של כן לא שחור לבן.
יצא לך פעם לשמוע שיחות של אמהות לילדים בגן? לי יצא. ליהיא הולכת לחוגים שלה ואני מחכה לה בחוץ בין כל האמהות ה"נורמליות" ולא תאמיני על מה הן מדברות. באשכרה- הן מודאגות. אני לא מזלזלת ולא כלום אבל הנה מספר דאגות:

• בגן יש המון ילדים. הגננת לא מתייחסת לכולם וכל הזמן עסוקה בקישוט הגן ובחזרות למסיבת סוף השנה.
• עוזרת הגננת מתחת לכל רמה, שחוקה, ולפעמים ממש צועקת על ילדים ואפילו קצת מקללת.
• בגן העירוני יש 35 ילדים ועכשיו מקבלים עוד שניים וזה המון וזה מוגזם וזה ממש עובר כל גבול.
• הילדה שלי לא רוצה ללכת לגן ואני צריכה לשכנע אותה ולהבטיח לה ממתקים.

יכולתי להמשיך ולנסות להזכר בעוד בעיות, כי בחיי שלא המצאתי כלום, אבל נראה לי שהבנת.
מה אני רוצה לומר? באותה הסתכלות מרחבית שלי יש בעיות בכל דרך. יש גם נפלאות בכל דרך. יש גם בעיות וגם נפלאות בכל דרך.
לא תמיד גן זה אידילייה ולא תמיד בית זה אושר צרוף. לדעתי הבעייה הגדולה שלנו, ואולי זו השורה התחתונה שלך וגם שלי :
זה ש-אין מה לעשות- אנחנו יוצאי דופן . נו, אנחנו מיעוט. אנחנו שונים. מה שצובר תאוצה בארצות רחוקות מקבל פה עדיין פרומיל של הכרה.
וקשה להיות כל הזמן בעמדה דיפנסיבית מול הבעל, מול האמא ומול אמא של הבעל. נדמה לי שאני ואת עמוק בלב יודעות מה נכון לנו

נכון לילדינו

נכון למשפחתנו. אבל העול הזה של לשכנע ולהסביר ולהוכיח כמה ילדינו אינם נופלים בכלום ממקביליהם אשר בגן. זה מאוד מאוד מחליש.
אני חושבת שהגדולה שלנו, אולי קצת בניגוד לאותן אמהות לילדי גן דואגות שצוטטו להלן, היא שהן דואגות דואגות ושולחות למחרת בבוקר את הילד לגן. דרכן סלולה . יש להן תלם חרוש ללכת בו, וגושפנקא מלאה למעשיהן, ולכן הן , מה שנקרא "בסדר".
ואילו אנחנו לא מוכנות לקבל עוולות שבעיני העולם הן מקובלות, טריוויאליות עד כי אין הן עוולות יותר אלא סתם "מצב".
אנחנו כאילו יוצרות תלם, סוללות אותו ממש...
ומשהו אחרון בעניין סדר יום קבוע והתרגלות למסגרות (טיעוניו של בעלך):
בתי וחברתה הטובה (אף היא לא בגן) משתתפות באותו חוג. כשהיו קטנות הן נהגו לפעמים לא למלא אחר הוראות המדריכה ולעשות את השטויות שלהן מחוץ למעגל הישיבה. אני והאמא השנייה מאוד נחרדנו. אמרנו לעצמינו: הנה, צדק העולם. בגלל שהן לא בגן הן לא מקבלות מרות, בגלל שהן לא בגן הן לא מתאימות את עצמן למסגרת...עברה שנה וליהיא ואותה חברה ממשיכות להשתתף באותו חוג. הן יושבות למופת במעגל ו"מתות" על המדריכה. עכשיו יש בעייה אחרת: החוג הפך לג'ונגל קטן. ילדי הגן פשוט לא מסוגלים לשבת רגע בשקט. המשותף לכולם הוא שכל חמש דקות ילד אחר יוצא אל ההורה שמחכה לו בחוץ (בתי וחברתה לא עושות זאת). הבנים, חבל על הזמן איזה אגרסיות יוצאות מהם וגם הבנות לא ממש יושבות על עכוזן... אופס!!! היתכן שבגלל שהם בגן הם מרגישים צורך לבוא לחוג ולפרוק כל עול? היתכן שאחרי יום שלם בגן הם יוצאים החוצה אל הוריהם כדי למשוך עוד קצת התייחסות, עוד קצת תשומת לב???
אז מי לא מקבל מרות? מי לא מסתגל למסגרת?

[בשמת_א*]

הילדה שלי הולכת לגן טרום חובה.
השבוע הזה נראה ככה:
ביום ראשון לא רצתה ללכת לגן. "היום אני רוצה יום חופש". כי היא לא אוהבת את המורה להתעמלות שבאה לתת חוג ביום זה. אין בעיה, נשארה בבית.

ביום שני, למרבה שמחתה, אבא שלה נסע בבוקר לקחת את האוטו מהמוסך, אז היא הגיעה לגן רק בעשר וחצי. האיחור הגדול מאוד מצא חן בעיניה.

ביום שלישי הלכה בשמחה לגן, כי ביום זה יש חוג מוסיקה עם המורה האהובה עליה. אבל חזרה ואמרה ש"לא נהניתי היום בגן". היא נעלבה מהגננת שלה. מסתבר, שהיא לא רצתה להשתתף באחת הפעילויות בשיעור (איזה ריקוד או משהו) והתיישבה בכסא שלה. אז הגננת העירה לה, שהיא "תשלח אותה לבית אבות". בתי נעלבה מזה וזה קלקל לה את היום.
אגב, עניין משונה. הגננת מעולם לא עשתה עניין קודם מהנטייה של בתי לא להשתתף בכל מיני דברים. יש לי הרגשה לא טובה, שבגלל שלא רואים אותי בגן כבר חודשים, ואין קשר ישיר איתי, הבת שלי זוכה ליחס פחות מקבל. כאילו הנוכחות המתמדת והקשובה שלי בחודשים הראשונים (לפני ש"אושפזתי במיטה") השפיעה על הגננת להתייחס לבתי יותר בגישה שלי, וההשפעה הזאת נמוגה.

ביום רביעי לא רצתה ללכת לגן, אבל לא היתה ברירה, כי אני הייתי צריכה ללכת לבדיקות דם. שלחתי אותה עם פתק לגננת, שבו ביקשנו לאפשר לה לא להשתתף בפעילויות בגן, ולא להתייחס. שלחתי לקחת אותה מאוד מוקדם (11:30) והגננת, מסתבר, לא אהבה את היציאה המוקדמת (הבטחתי לבתי, שהואיל והיא חייבת ללכת בבוקר, לפחות אוציא אותה מוקדם). ביקשתי גם שישאלו את הגננת אם מחר היא תהיה או המחליפה (גם את השאלה היא לא אהבה).

מחר תהיה המחליפה החדשה (היום החופשי של הגננת). בתי לא אוהבת אותה, כי היא צעקנית וכעסנית בצורה קשה. אמנם לא תהיה לי עזרה בבוקר, אבל בכל מקרה אשאיר אותה בבית.

ביום שישי היא בטח תשמח כרגיל ללכת: זה יום קצר, עם קבלת שבת, עם שיעור מוסיקה וכמעט תמיד גם עם מסיבת יומולדת.

ייצא שבששה ימים השבוע תהיה בתי רק ביומיים מלאים.
רווח נקי לבתי.

[גילה*]

חשבתי אתמול מחשבה (אולי לא לגמרי קשורה לפה) - בעינין "תשובות מעלית" (אח של הסבר מעלית) -
שאם אומרים "תשלחי אותם לגן, תראי, אולי בסוף הם יהנו", אפשר לענות (בהפוך על הפוך) - "אני לא רוצה לעשות על הילדים שלי ניסויים".

[ענת_גביש*]

גילה ניסינו לא פעם והתשובה - "אוייש נו באמת!!".

[יונת_שרון*]

בעקבות התיאור של בשמת, תארו לעצמכם גן שבו כל הילדים מגיעים רק אם ומתי שהם רוצים להיות שם... גן עדן!

[נורית_מ*]

אני חושבת ש"אוייש נו באמת!!" היא תשובת המעלית ל"תשלחי אותם לגן, תראי, אולי בסוף הם יהנו".

[בשמת_א*]

D-:
אני אכן מקווה שהשנה הבאה תיראה יותר ויותר כמו השבוע הזה...
אם כי בשנה הבאה יצטרף לגן גם בן-דודה האהוב של בתי. נראה מה יהיה. אחותי בטח תתבאס מכמות החיסורים של בתי... (אולי אפצה אותה בזה שבימים שבתי כן תלך, אני אחזיר את שני הילדים הביתה ואחסוך לה את הטירטור עם תינוקת בעגלה).

[בשמת_א*]

נורית! התפקעתי מצחוק! גדול!

[מיכל_דנקנר*]

גם אנחנו ניסינו על בשרינו עם שני ילדים אחת בת 5 ואחד בן 3. אני חושבת שרוב ההורים אינם מכירים את האופי האמיתי "מקורי" של הילדים שלהם מאחר והילדים נמצאים במסגרות מגיל מאד צעיר (שנה, שנתיים ולמשך הרבה שעות). בתקופה שרוני (5:5 שנים) הלכה לגן, ראיתי את השינויים שחלים ולא רציתי להבין, להתמודד, בקיצור הדחקתי. ואז בגיל שלוש הוצאתי אותה מהגן עד גיל 4 וחצי. קיבלתי את הילדה שלי בחזרה. יוזמת, בטוחה בעצמה, לא תינוקית, יצירתית בקיצור כמו שהיתה תמיד. לימים עברנו דירה ושניהם הלכו לגן. מה לעזאזל חשבתי כששוב שלחתי אותם? לא יודעת. רציתי להשתלב במקום החדש לא להיות שונה, להכיר אנשים. בעיקר אני רציתי להיות מעורה. וגן זה דבר מאד "מוכר" בתחילת השנה. כל יום עבורי היתה מלחמה חדשה (עם עצמי כמובן) של לשלוח או לא לשלוח. הילדים הפכו להיות פחות סקרנים, מחכים שיגידו להם מה לעשות, מסתגרים, למדו לבצע הוראות בלי לחשוב, בקיצור לאט ובהתמדה נשברו והפכו כמו כולם (הלא מראש כך המערכת רוצה אותם שיהיה נוח יותר לעבוד איתם). אני אמא מעורבת ראיתי דברים בגן (לא דברים איומים) שנקרע לי הלב. ילדים רוצים את אמא שלהם. מה רע בזה. כואב להם לפעמים. הם רוצים נחמה, לספר משהו, שיבינו אותם. אז נכון יש זמן גם אחרי הגן אבל הגן הורס גם את הזמן שאחרי. הם עסוקים במלחמות עוד כמה שעות אחר כך ההורים כועסים והדבר היחיד שמחכים לו זה שילכו כבר שוב לגן למחרת.
אני מדברת רק על הניסיון שלי, על האחיינים שלי שכן הולכים למסגרות חינוכיות ועל ילדי שלא הולכים כבר תקופה ארוכה, כי אין דבר טוב שנמצא שם ולא נמצא בבית ובמשפחה המורחבת. נמאס לי לעסוק בניסויים בבני אדם שקרובים לי במיוחד. לא מבינה איך שלחתי אותם ואיזה עוול נגרם לנו. (ושוב, לא קורים בגן דברים נוראיים, המסגרת פשוט הורסת מעצם הווייתה). הורים שואלים אותי אם אני לא משתגעת איתם (עם שלושתם) בבית. נהפוך הוא. הרבה יותר קל. אני אוכלת דייסות שאני מבשלת בעצמי ולא של אחרים.

[חגית_ל*]

בדיוק.

[אנונימי]

מיכל,
הדר אמנם עוד קטן, ושאלת גן או לא גן לא באמת עולה על שולחננו עדיין.
יחד עם זאת, הנושא עולה לפרקים, ולמרות שמכל מלמדי השכלתי - מאד אהבתי את דברייך.
אני בטוחה שתשמחי לשמוע שאני מתכוונת לצטט אותם לבן זוגי כשזה יהיה לנו רלוונטי.
תודה לך

[ענת_גביש*]

מיכל ,מצטרפת לליאת,גם אני אהבתי ושמחתי איתכם כשקראתי.

[מיץ_פטל*]

למה גם בראשי מתחיל לנקר הקונפליקט האינסופי הזה....

יש לי כנראה מספיק סיבות טובות
לשמחתי אני מקבלת המון תמיכה מאימי וחמותי ואפילו מבן זוגי מחברות משכנות וממכם.....
אז למה עדיין אין לי את האומץ לקחת את מלא האחריות על גידול ילדי בעצמי?

[מיכל_דנקנר*]

האומץ הדרוש לקחת אחריות על ילדינו הוא עצום. אסור לפחד מזה. אני רואה את התוצאות ממש מול העיניים קרי יום שהולכים לגן מול יום שלא הולכים לגן. וכעת תקופת החזרה לעצמה של ביתי לאחר שלמעלה מחודש וחצי היא מחוץ לגן. דרוש אורך רוח אבל השיפור והשינוי הוא יומיומי ולטובה. אני לא מצליחה להבין איך שלחתי אותה לגן והיו גם גנים "טובים" שהיא הלכה אליהם. זה בכלל לא משנה. אז הם לומדים עוד דבר או שניים ומאבדים עוד חמישה. למה/למי זה טוב? להורים שיוכלו להתפנות, לגננות שיוכלו להשתכר ולמערכת שכולם בה זהים. קל יותר לשלוט על אוכלוסיות דומות.
להורים אגב רק נדמה שיותר קל. ההתמודדות שמחוץ לשעות הגן היא בלתי אפשרית לפעמים.

[יונת_שרון*]

מיכל, איזה יופי לראות אותך כאן! וכיף לשמוע שאת נהנית מהדייסה

[ענת_שן_לוי*]

למרות שברור לי למה לא גן, בתקופה הזו אני בקונפליקט נוראי.
הילד (שנה ותשע) זקוק להרבה גרויים, ובאופן מיוחד לאנשים ולילדים יותר גדולים.
ברור שגן לא יספק לו את הצורך הזה.
אבל מה כן?
אני זקוקה לזמן בשביל לעבוד, מה לעשות. בעלי אומר שצריך להיות עשירים בשביל החינוך הביתי...
אני מנסה למצוא מטפלת מתאימה, וזה גם לא קל למצוא אחת כזו, וגם לא יספק לו את כל הצרכים.
לבן זוגי יש בן נוסף גדול יותר שמבקר אצלינו פעם בשבוע. המפגש בין האחים הוא מקסים אבל כשהם נפרדים נוצר חלל עצום... ( נושא לדף נפרד- אחים למחצה - בקרוב).

אנחנו גרים בפרדס חנה, שהפשלה הכי גדולה שבה זה שכמעט אין גני שעשועים.
לפעמים אנחנו נוסעים לגן שעשועים בבנימינה.
כל האנשים פה שולחים את הילדים לגנים ואחר הצהרים לחוגים, או שמשחקים בחצרות הפרטיות, ולמרות ההשתדלות הגדולה שלנו ליצור קשרים עם שכנים לא כל כך הצלחנו. למעט שתי משפחות שאחת מהן עזבה לאחרונה את פרדס חנה, ועם השניה אנחנו נפגשים הרבה יחסית, אבל צריך עוד.
ואפילו יש לנו כאן את המרכז המקסים של דרך אם וגם שם יש קצת פעילויות, משחקיה וכאלו, אבל זה במקום סגור, עם ילדים קטנים...

מה עושים?

[מיכל_דנקנר*]

גם אני הרגשתי כך כשעברנו לגור במקום עם בתים פרטיים. חשבתי שכולם משחקים במקום בלתי נראה. אף פעם לא בחוץ. בסופו של דבר מצאנו חברים, פנינו למתנ"ס לאו דווקא בשביל חוגים, אנחנו הולכים לספריה, וכמובן לגן השעשועים שהוא מקום מצויין להכיר חברים.
אל תתייאשי חפשי חברה במצב דומה ואולי תחליטו על יומיים בשבוע שכל אחת מכן תיקח את הילדים אליה.
מטפלת זו הוצאה יקרה נורא. ואלא אם כן את מרוויחה המון לרוב זה לא משתלם.
בהצלחה

[גילה*]

לגבי בתים פרטיים -
אנחנו יוצאים החוצה, הילדים הולכים לאן שבא להם, ואנחנו שם רק כדי לשמור ממכוניות.
והילדים - אין להם שערים - הם נכנסים לחצרות הפרטיות. רוב האנשים מקבלים את זה ממש טוב.
(ישוב "קהילתי").

[ענת_שן_לוי*]

נו, במקרה מצאתי את הדף לפעמים אני פוחדת, והוא בהחלט עזר. ותודה גם לכן כאן למעלה.
אין ספק שהדבר המקשה מכל הוא היאוש.
אני לא זוכרת מי אמר, אולי הרב מרדכי גפני, שהיאוש הוא החטא הכי גדול...

[חגית_ו*]

חדשות טובות:

החלטנו (סוף סוף...) שיובל ישאר בבית גם בשנה הקרובה, ולא ילך לגן.
ביחד עם הבטחה, להשאר עם היד על הדופק, ואם נרגיש שאני לא מצליחה לספק את צרכיו החברתיים (ואחרים?)
אז נחשוב שוב...

אז אלפי תודות לכולכם. עזרתם לי מאד.

[מיכל_מ*]

מזל טוב על ההחלטה! ובהצלחה!

[מיכל_דנקנר*]

הי חגית,
נפלא לשמוע!!! תבורכי!!!
כל ילד נוסף לחינוך הביתי, מהווה מבחינתי נקודת אור. החינוך הביתי אכן מכה גלים. אני לא יודעת אם זה אומר שחינוך ביתי הוא טוב או לא זה רק אומר שאנחנו לא המשוגעים היחידים

[אמא_של_רועי*]

הי חגית, גם אני חדשה בחינוך הביתי ומצטרפת לברכות!!!!!! כ"כ כיף להתחזק ולהרגיש את כל האהבה הוירטואלית זורמת כאן באתר....בהצלחה!!!!!!!:_)

[אמא_של_רועי*]

אופס.....קבלי פרצוף יותר חייכני:

[ענת_גביש*]

חגית איזה יופי !

[חגית_ו*]

תודה רבה לכולכן על התגובות החמות!
זה עושה טוב על הנשמה (-:

[חגית_ו*]

חמותי התקשרה אלי הבוקר.
היא רוצה לשוחח איתי.
כנראה על למה יובל לא הולך לגן בשנה הבאה...
אני מרגישה כמו לפני מבחן. (לחץ בבטן...)
אני בטוחה בדרכי ומקווה שהתשובות הרצויות יבואו מהר.
היא עוד מעט באה...

[עדי_רן*]

אם עוד לא מאוחר מדי... במקרה הגרוע ביותר, את יכולה להדוף את ההתקפה בעזרת המשפט (הנכון) "אם נרגיש צורך, נכניס אותו באמצע השנה". למרות מה שנהוג לחשוב, זה אפשרי ואפילו טוב יותר (יקבל תשומת לב מיוחדת). וכמובן את מאפשרת לחמותך להירגע במחשבה שאולי היא צודקת.

[חגית_ו*]

נגמר המבחן.
אני חושבת שעברתי אותו בהצלחה (-:

זה היה מבחן עם שאלות פתוחות:
ש. אז למה בבית:
אני: כי אני חושבת שזו הדרך הכי טובה ונכונה לגדל ילד בגיל הזה.
כי גן זה מקום לא טוב לילד לגדול בו. אפשר למצוא גן סביר אם חייבים.
אבל אנחנו לא חייבים.
ילד צריך הרבה חופש פיזי ונפשי כדי לגדול, וכל המסגרת של הגן מאד מגבילה אותו ומצרה את צעדיו.
יש המון מצבים בגן שנובעים מהמסגרת ומקשים על הילד כמו לחכות המון בתור,
לחכות לאכול, ולחכות לשרותים, ולחכות ליציאה לחצר כי טרם נוגבו כל האפים הדולפים.

ש: אבל ילד צריך ללמוד לדחות סיפוקים.
אני: הוא לומד. לא בגלל שאני מחליטה שהיום אנחנו לומדים 5 דקות של דחיית סיפוקים. אלא
כי אלה החיים, אבל אני כאמא, יותר קשובה אליו ומבינה יותר את מצבו מתי הוא מסוגל להמתין ומתי זה קשה לו מדי.

ש: אז הוא יהיה יותר מדי תלותי בך.
אני: תסתכלי עליו היום. הוא נראה לך תלותי? לא עצמאי?
ממש לא.
אני מאמינה שילד נפרד כשהוא בשל להפרד ולא צריך לדחוף אותו לפרידה,
כך היה לי עם נשיאה על הידיים וככה למלש עם הגמילה מהנקה.
אני לא חוששת שזה יהפוך אותו לצמוד אלי יתר על המידה אלא להפך אני מאמינה שאני כרגע מטעינה
אותו בכל האהבה, הבטחון והיציבות כדי שבבוא העת, וכשיהיה בשל - הוא יפרד ממני, בכל פעם קצת יותר.
ואני רואה איך הוא בכל יום הופך ליותר ויותר עצמאי.
סיפרתי לה איך יובל היה איתי במכולת, לא מוכרת, ורצה שאקנה לו שוקו. אמרתי לו שאני לא יודעת כמה זה עולה.
הלך הבחורון למוכר (מרחק ניכר, הוא לא ראה אותי) וחזר עם תשובה.
"בעלה של חגית" עדיין לא עושה את זה. (יענו, הבן שלה. והיא אפילו צחקה (-: )

והזכרתי לה איך הוא נגש בקלות לאנשים שהוא לא מכיר, איך הוא נקשר לשמרטפית שלו בקלות.

ש:ומה עם חברה.
אני: סיפרתי לה עם הקבוצה.
ושחברה זה גם עם בנות דודותיו שבגילו.
ש: זה לא חברה.
אני: בטח שכן.


ש: ומה עם תוכן מובנה?
אני: אני לא חושבת שצריך תוכן מובנה לפגישות. יש לפעמים קצת "יצירה" אבל יובל עדיין לא מתענין בזה.
מצאתי שיותר קל לי "להעניק לו תוכן" כשאני איתו לבד.

ש: ומה עם כל התכונה של לפני החגים?
אני: הוא מקבל את זה ויותר. הרבה יותר, איתי בבית. (ובכלל השנה ראש השנה זה בתחילת ספט')
אני מלמדת אותו המון.
אין שום בעיה להשיג חומר שמתאים לילדים, בכל חנות ספרים או חנות לגננות או ברשת...
ואתם רואים את התוצאות.

ש: אז מה, הוא ישתעמם כשיגיע לגן...
אני: חייכתי. (אבל נו, באמת, אני אעצור את ההתפחות שלו בגלל שאחר כך ישעמם לו...

ש: ומה עם חברה דתית?
אני: אני לא חושבת שזה משנה. אבל בכל אופן בגנים הפרטיים אין ילדים דתיים ואפילו בממ"ד העירוני הקרוב
רב הילדים חילוניים.
וחוץ מזה - הוא מקבל המון בבית.

ש: ואת לא חושבת שבגיל 4 יהיה לו משבר כשיכנס לגן.
אני: אני באמת לא יודעת. אולי. ועדיין עדיף לי לתת לו עוד שנה אחת טובה.
מאז שהוא בן 3 חודשים אומרים לי שאחר כך יהיה יותר קשה.
בטח שיותר קל להכניס תינוק בן 3 חודשים. אבל זה פשוט עוול לילד.

ש: כמה פעמים אתם נפגשים:
אני: 4 פעמים. ולפעמים גם את זה הוא לא רוצה.
ש: אבל אנחנו שואפים שיהיה לנו ילד חברתי.
אני: יש ילד שיותר אוהב חברה וילד שפחות. ויש ימים שונים ותקופות שונות בחיי הילד.

אמרתי לה שיש לי חברה שהתוודתה בפני שהיא שולחת לגן כי היא רוצה שעוד מישהו ייקח אחריות על הילד שלה.
ואני מעדיפה להשאיר את האחריות אצלי. לא רוצה לתת אותה. לא מפחדת.
רוצה לאכול את הדיסה שאני בשלתי (תודה מיכל דנקנר)
לא רוצה להתחיל לדאוג מה קרה לו בגן. אם דברים נובעים מהגן או לא.
ומה את חושבת שכשילד בגן אז אין לאמא דאגות (תודה יעל דרור)
היא גם דואגת!

סיפרתי לה על הגנים בסביבה, על הדוחק הפיזי.
אמרתי לה שלא הגיוני ש35 ילדים (וזה מה שיש פה. נקודה.)צריכים להלחם על משאבים נפשיים (=תשומת לב של גננת) ומשאבים פיזיים.
סיפרתי לה איך ראיתי את הגננת עם ידי התמנון, מלטפת את האחד ומחמיאה בו זמנית לאחר.
ילד לא טפש. הוא מרגיש שזו תשומת לב מזויפת.

ש: ואת לא מרגישה שזה לא בסדר שכשאתם בקבוצה, וקורה לו משהו הוא נגש אלייך.
אני: להפך, זה נפלא בעיניי. שכשילד נפגע, פיזית או נפשית, הוא נגש לקבל עדוד מדמות קבועה שיכולה להכיל את הכאב שלו.

סיפרתי לה איך גן מגביל את היצירתיות של ילד.
אבל בבית אני יכולה לאפשר לו יותרחופש לבדוק את הרעיונות שלו. אבל בגן אם 30 יליםד יעשו את מה שהוא עושה הגננת יכולה לברוח.
וכל הכללים שבגן, וסדר היום רק מפריעים לילד להתפתח.
הוא צריך להתאים את עצמו לכל כך הרבה כללים.
אז הנה ליובל היה שבוע שבו הוא רצה לעושת רק פזלים - בבקשה
ושבוע - רק קפיצות - תפדל. לך בקצב שלך.
בגן לא היו מאפשרים את זה. ואז הילד מתוסכל ומוציא את זה...

היה לי עוד המון מה להגיד לה. אבל שכחתי והשיחה הסתיימה.
היא אמרה שהשיחה נעמה לה. שהיא חששה שההחלטה נבעה מדאגנות יתר שלי
ועכשיו היא רואה שיש מאחורי זה תאוריה. ושאני מאד שלמה עם מה שאינ עושה ושיהיה לי בהצלחה.
ומקסימום (עדי רן - היא דיברה איתך קודם? (-: )תמיד אפשר להכניס לגן.

היא שאלה אם לנו היה רע בגן.
עניתי שאני הוכנסתי רק בגיל 3. ואני לא זוכרת כלום.
היא סיפרה שאת הבכור ("בעלה של חגית") הכניסה בגיל 2.8 והוא מאד בכה.
הצעיר נכנס בגיל צעיר יותר. נקלט היטב אבל בגיל 4 ברח הרבה מהגן והתידד בעיקר עם השומר. לפני זמן לא רב (הוא בן 20+) היא שאלה אותו למה הוא לא רצה ללכת לגן והוא ענה שהיה לו משעמם.

אמרתי לה שזה עצוב מאד.

קיבלתי את ברכת הדרך וזה נחמד לי. (-:

[בשמת_א*]

נהדר נהדר נהדר.
מזל טוב על ההצלחה בבחינה, והצלחה והנאה בהמשך הדרך! D-:

[יעל_דרור*]

חגית יקרה,
כל הכבוד לך על ששיחקת אותה ככה נפלא ועוד מול הטסטר הנורא מכולם: החמות. בררררר....
רק רציתי לומר לך שאמנם אני יודעת לכתוב תשובות מנוסחות ומסוגננות (ראית למעלה), ואפילו להאמין בהם, אבל בכל מה שקשור במשפחה- אני גמגמנית רצינית. כלומר דוברת העמותה לחינוך ביתי אני כבר לא אהייה.
פעם חמותי סיפרה לי שהקולגות שלה בעבודה (היא מורה ותיקה) שאלו אותה אם נכדתה הולכת לגן, אז היא ענתה :"לא, היא לא בגן אבל היא נורא מפותחת"...
בקיצור, ישר כוחך על זקיפות הגב והקומה.
דרך אגב, בן זוגך בקי בפרטי הדף הזה?
וחוץ מזה, הקיץ יחלוף לו בקרוב ושוב נפגש כבשגרה, אנחנו עובדות על התשתיות החדשות למפגשי הבית שלנו ומקוות להתחיל כבר בספטמבר, בע"ה!

[חגית_ו*]

יעללללללללללל

מה נשמע?

אז הבעל חזר אחרי שיחת טלפון עם האמא.
קיבלתי ח"ח.
האמת? כיף.
אבל היא באמת פעלה בחכמה. כי היא באה לשיחה מסודרת רק היא ואני
ויובל, שמוריד מתחים, ביננו.
ולא שלחה סתם אמירות לחלל האויר בהזדמנויות שונות ומשונות.
אבל העיקר שאת שלמה בדרכך.

הלוואי שהקיץ הזה כבר יחלוף. אני נהיית בטטה מיום ליום.

בן זוגי?
אמממ... טרם... ככל הידוע לי.
להשאיר לו את הדף פתוח הלילה?

[רותי*]

חגית, כל הכבוד. איזה יופי.

והאמת, כל הכבוד גם לחמותך.
אכפת לה.
היא הקשיבה.
שאלה שאלות לעניין.
השתכנעה.
וואו.

[גילה*]

חגית -
אני שמחה בשבילך,
ומודה לך - אני צפויה לכאלה כל שנה (-:

[חגית_ו*]

תודה בשמת ורותי (-:

[מיכל_דנקנר*]

הי חגית,
אני מוכרחה לומר שיש בין חמותך לבינך תקשורת נפלאה.
נכון, יש חילוקי דיעות, אבל יש נכונות להקשיב, לחלוק, אולי קצת להבין ולקבל.
וזה נפלא!!
אצלי במשפחה המורחבת התקשורת לקויה.
הם משוכנעים שאני טועה, לא מוכנים לקבל ולפעמים אפילו לא להקשיב לדעות של הזולת, לעיתים מעליבים בחוסר רגישות.
וכמובן, בטוחים שהם לא טעו בהחלטות שהם קיבלו. עובדה!!!
ו...איך שכחתי? הכל מתוך דאגה כנה.
כיף שמקבלים אותך כמו שאת, גם אם זה רק למראית עין.
באיזה שהוא מקום נראה לי שהותרנו (אנחנו ארבעת האחים) את הורינו מחוסרי אנרגיה מ"צער גידולינו". אם אני הולכת אחורה לסיבות שהובילו לכך, אני חושבת שהמרכזית שבהן היתה נעוצה בבית הספר, בחברה שגדלנו בה, ובחוסר היכולת שלנו לקבל אותם כהורים כפי שהם (במקרה הזה: שמרנים) שוב בעקבות מה שהיה מקובל לחשוב ולעשות בחברה בה גדלנו, ואיך נראינו אנחנו טוב יותר. בית הספר היה העיקר, במקום שהבית יהיה העיקר.
ההורים לא הכירו אותנו ואנחנו לא הכרנו אותם.
הם לא ידעו אם כואב לנו (פיזית או ריגשית)
אני חייבת ללכת.
הרעיון ברור.
מסתבר אחרי הכל שגם אני נפגעת בית הספר וגם הורי.
דור אחרי דור.

[אמא_של_רועי*]

הי חגית, מקסים!!! נהדר שהתקשורת שלך עם חמותך כ"כ זורמת ופתוחה. כששואלים אותי למה אנחנו בבית, התשובות שלי די בנאליות:"כי טוב לנו ביחד" וזהו. לא נוטה להסביר ולפרט יותר מידי.אין לי כח להסברים מיותרים (על פי רוב הם מיותרים). קבלי ממני חיבוק וחיזוק גדול!!!(())

[חגית_ו*]

תודה.

ואגב, שמתם לב שבספרים לילדים, אלה שמתורגמים כמעט ולא מוזכר מהם גן.
ואלו בספרים בעברית - גן כמעט תמיד משורבב. בין אם קשור או לא... (השירים של ע. הלל, הטרקטור בארגז החול, תגידי איך קוראים לך, מפתח הלב, הצב של אורן, סדרת "איתמר" ועוד רבים וטובים)

[לילך*]

בנות, תנו לבעלים להתעסק עם החמות! בפעם האחרונה ששאלו את זיו בדחילו ורחימו אם הילדה הולכת בשנה הבאה לגן, הוא הודיע להם שגם לבית הספר היא לא תלך (!), מה שעורר מיד ויכוח בנושא בית הספר (אח של זיו ואשתו, שלהם שתי בנות גדולות בבית הספר, ובדרך כלל הם מלאים טענות ומענות, התחילו פתאום להגיד כמה זה חשוב, והאמת, לא שמעתי את התשובה כי בדיוק התעסקתי עם התינוקת. זה הזמן לתקשר עם בן זוגי ולשאול אותו מה הוא בדיוק אמר. אני אזכיר לו את זה בפעם הבאה שהוא ירצה לראות חדשות הספורט ב-11:00 בלילה והילדה עוד תקפוץ לו על הראש והוא ישאג "תשלחי אותה כבר לגן!").
אני, כמובן, אפילו להורים שלי מגמגמת איזה משהו לא מחייב, בעיקר על הקבוצה הנפלאה שלנו ועל זה שגן עולה 2,000 ש"ח כמעט ואני במילא בבית עם הקטנה.

[אמא_של_רועי*]

לילך, בד"כ מאוד מומלץ שבן הזוג יתעסק עם החמות וישבור את הראש: איך, כמה, למה ושאר תשובות לשאלות והערות מטרידות. אצלנו, בן זוגי היה הדובר בבית משפחתו ואני התמודדתי עם הלחצים מצד משפחתי. היה לי ויכוח עם אמא שלי לגבי נושא המימוש העצמי. אימי טענה שהגיע הזמן שגם אני "אחזור אל העולם" ופחדה שבגילי המופלג (31) אפספס את הרכבת. אבל הרכבת היחידה שעברה באיזור היתה מכיוון ארגז הצעועים של רועי ובאמת חבל לי לפספס את המשחק איתו, בשנים הכ"כ ראשונות שלו. ולא רק משחק חבל לי לפספס, אלא גם חיבוקים, אהבה, ניחומים, עידוד והצלחות .
אני חושבת שההחלטה שלי על חינוך ביתי נולדה בעצם במשפט אחד שאמרתי למטפלת במשפחתון שבו רשמנו את רועי :"אני מקנאה בך שאת זו שתהיי איתו כל היום". אמרתי והשתתקתי. כמה עצוב.....למה שאתן למישהי זרה להתערב ביחסים הכ"כ עדינים וטהורים שיש ביננו, לקלקל את כל התמימות והטוהר הזה, מדוע עליי לשלוח אותו אל "גוב האריות" (המשפחתון) רק כי "כך עושים כולם"?!?!
אגב, גם אמא שלי בסוף השתכנעה בצדקת דרכי, כי כל פעם שרק הוזכרו המילים : "משפחתון"/"ספטמבר", התחלתי לבכות. לא עם קול, אבל עם דמעות והרגשה של מחנק בגרון. בסופו של דבר גם אמא שלי הבינה שמשהו לא היה שלם. משהו היה מקולקל. ההחלטה היתה שגויה. אני כ"כ שמחה שבחרתי להישאר בבית עם רועי.}

[יהודית_שפמן*]

בדרך כלל אני ממעטת לכתוב ועל הנושא הפעם אני כן הולכת להגיב, שילדתי את ילדי היה ברור לי ולאורי כי הילדים ילכו למסגרת גן בה"ס וכו.. לאט לאט השתנו הדברים והילדים אית י בבית שלוש שנים. בחודש האחרון לקחתי 5 ילדים של השכנים בבקרים אלי זה היה כמו גן הגילאים היו בגילאי גן, ובית ספר אחרי החודש אני רואה שינויי משמעותי בהתנהגות של עדי שהתחילה לחקות את הסביבה אם זה במילים התנהגויות וכו.. כמו כן לפני שבוע אחרי שבועיים וחצי שהם היו אצלנו היא באה ואמרה לי אמא אני לא רוצה יותר חברים אני רוצה לבד אתך...משפט שממש הסביר לי את הקושי והמצוקה שלה ומכאן הבנתי כי הילדה תלך לאיבוד בגן שהוא יהיה יותר גדול מבחינה מספרית ולמה? ראיתי את ההתנהגוות של הילדים שבאים אלי מחפשים כל הזמן שיגידו להם מה לעשות רמת הוצאת אנרגיה שלא מנותבת לאפיקים נכונים והיו שניים בגיל בה"ס שאמרו לי כי הם לא רוצים לחזור לבה"ס שמתעללים בהם , שונאים את המורה לא אוהבים את כמויות השיעורים, רוצים לשבת בבית אחד מהם אמר לי אני רוצה ללמוד רק אלקטורניקה וכדורסל כל השאר לא מעניין אותי. ולגבי רמת הקריאה שלהם נכון אני לא מורה ולא עובדת בהוראה אבל ישבתי לשחק עם הילדיןם והם היו צריכים לקרוא משפטים פשוטים ולא מורכבים שאת זה הם עשו בקושי רב. נקודה נוספת שרק התחזקה אצלי הייתה: אחת הבנות רצתה להיות עם אמא שלה וכל יום ראיתי מחדש את הנטישה שלה.
נכון כולם שורדים וגם בגן עדי הייתה שורדת אבל רמת האלימות שלה היתה עולה, רמת התכמנות שלה היתה עולה, ואם לשרוד אז למה לא לשרוד בתנאים של אהבה במקום חם? גם לגבי הנושאהחברתי שהיה אצלי שאלה במשך זמן מסויים הבנתי כי ילד לא צריך 40 ילדים כדי למצוא חברים והחברים שמצאנו במשך השנה הם מספקים ונפלאים ולא צריך מעבר.ולגבי הבה"ס לאחרונה במסגרת שיפוצי הקיץ צבעו את בתי הספר בארץ חלקם מזכירים לי את בית כלא השרון מבחינה צבעונית ואיך שהם נראים.....

[אמא_של_איסתרא_ובלגינא*]

אני כל כך מסכימה עם כולכן אבל מה לעשות יש מציאות מוכתבת. ב1.9 אני חוזרת ללימודים (שנה ג' סופסוף) ואין לנו ברירה אלא לשלוח את אורי(איסתרא) למעון והוא יהיה בן שישה חודשים ושלושה שבועות.עד עכשיו היינו יחד, ילדתי חודש וחצי לפני פסח, לסטודנטית יש חודש חופשת לידה ולמזלי ישר אח"כ התחילה חופשת פסח. בגיל 7 שבועות חזרתי ללימודים ואורי היה איתי במעון של המכללה כך שהייתי אתו בעצם.
אומנם המעון בישוב שלנו מעולה (2 מטפלות על 8 ילדים) אבל מפחיד אותי לא לראות אותו כל היום, לצאת ב7:30 ולחזור ב18:30.
אני ממש פוחדת...

[מיכל_דנקנר*]

יהודית,
מסכימה ומחזקת אותך בדרכך. גם אותי החיים לימדו שאפשר לשרוד בגן ואפשר באווירה הרבה יותר נעימה לחיות ללמוד וגם לשרוד בבית.
אמא של איסתרא,
כשקראתי את מה שכתבת חשתי מועקה. מה בדיוק את לומדת שכל-כך הרבה יותר חשוב מלהיות עם בנך? מה יקרה אם תבקשי שנת חופש? האם זה מחוייב המציאות לחזור ללימודים?
מהרגע מאנו אימהות החיים משתנים ולא חוזרים להיות מה שהיו. נכון, זוהי קלישאה.
אבל, עד עכשיו למדת, התפתחת, עשית רק לעצמך,
ומעכשיו, אתם שניים בטוב וברע.
אני לא אומרת שיהיה לו רע בגן. יכול להיות שלא. אבל:
א. את לא תהני ממנו ולא תכירי אותו
ב. הוא תמיד ירצה אותך גם אם יהיה לו טוב שם

וסליחה אם קרעתי לך את הלב. שלי נקרע

[רותי*]

לאמא של רועי,
תארת בדיוק מה שאני מרגישה.
למה שמישהו אחר יהנה מהילדה שלי? למה שמישהו אחר ידבר איתה וישחק איתה ויגע בה ויחבק אותה - ולא אני?

[מיץ_פטל*]

רציתי להגיד שאני ממש קוראת בשקיקה את הדברים שקשורים לחנוך הביתי. קוראת ומתייסרת.
מאז שאני מנוייה על באופן טבעי ונחשפתי לראשונה לחינוך הבייתי עברתי תהליך ארוך מאוד. מזעזוע מוחלט ועד ל"גם אני רוצה ".....
אבךל היות שאני עדיין בתוך התהליך עדיין קשה לי לבצע. עדיין קשה לי לבוא ולהגיד. זהו. אנו נשארים בבית.
נשאר לי עו חודש וחצי עד לחזרה לעבודה. עד שבני ילך לגן החדש (אנתרופוסופי). ועד שנעמה תתחיל להיות עם המטפלת.
וליבי נ ק ר ע .
שני דברים עקריים מונעים ממני :
כסף.
עבודה שאני מאוד מאוד אוהבת.
אני יודעת בעצמי את כל התשובות.ויודעת להגיד לעצמי שאפשר אחרת .
אבל - זה לא מספיק לי כדי לעשות את הצעד.
אני פשוט מתנחמת בכך שירדתי לחצי משרה ואני אחזור כל יום באחת.ובכך שהגן החדש הוא ברוח הרבה יותר מאפשרת וזורמת מגן רגיל.ובמטפלת שהיא על תקן סבתא אצלנו.
אולי אני צריכה עוד זמן בתהליך......

[יפעת_אוסישקין*]

אנחנו כחודש כבר מחוץ לגן. גם כי ה"חופש הגדול" התחיל וגם ובעיקר, כי החלטנו שהוא ממשיך....
וכל יום "נופל לי עוד אסימון" לגבי הבחירה הזו וכמה היא נכונה. תומר כבר לא עסוק בהשרדות. וזה לא ייאמן כמה אנרגיות התפנו . ליצור, לשחק, להמציא, לחשוב, לחקור ועוד ועוד. אופי הזמן השתנה והפך נינוח יותר, פתוח יותר. אין חלוקה של היום לפרקי זמן שרירותיים מה שגם מאפשר חשיבה פתוחה יותר לגבי מה שעושים ואיך זורמים מדבר לדבר. הרבה יותר רגוע !! וזה לא נתפס כמה למידה היתה בזמן הזה - בכמה רמות ובאיזו פתיחות וצמא. גם התקשורת עם הסביבה הופכת לטובה יותר. מה שמדהים אותי זו ההשפעה של המסגרת על אינטראקציה עם ילדים. הרי זה הטיעון המרכזי נגד החינוך הביתי בד"כ.. קשר עם ילדים. ובכן ההבחנה שלי שהולכת ומתחזקת כל הזמן שהמסגרת (לפחות בשלב הזה) מייצרת אצל הילדים שלנו דפוסי תקשורת גרועים (!) עם ילדים.. ומלמדת בדיוק את הדברים הלא נכונים : תוקפנות, כוחניות, הסתגרות, "קטלוג" של הסביבה - כי אי אפשר להיות במגע עם כ"כ הרבה ילדים אז הופכים אותם - חשיבתית לרקע.., רכושנות ועוד.. לפני שבוע בארוע בו היינו ניגשה ילדה צעירה יותר לתומר וביקשה ממנו להתכבד מהגלידה שלו והוא... כיבד אותה!! אני מוכנה להשבע שלפני חודש הוא היה מנפנף אותה ממנו במקרה הטוב. זה אולי נראה קטנוני לעשות מזה עניין אבל משמעותי בעיני להיות מסוגל להתחלק (עוד יש כמובן דרך לעבור בתחום) גם בכלל וגם כביטוי למצב הרגשי שלו. אני מקווה שהסימנים הנוספים שבעיני הם ביטויים מהגן ידעכו בהדרגה - החשדנות כלפי ילדים, התקשורת התוקפנית לפעמים.. לאט לאט..
נפתח אצלי חלון כ"כ גדול עם כ"כ הרבה אויר לנשימה מרגע שנפלה ההחלטה - למרות ההתארגנות והאנרגיה שזה מצריך - אני מרגישה שזו באמת התחלה של מסע מופלא. לכולנו. מה שכן - הפכתי למכורה לפורום, כנראה שאני זקוקה מאד לפגוש אנשים שביניהם אני לא נחשבת מופרעת בגלל זה.. בשבילי זו תמיכה גדולה.

[מיכל_דנקנר*]

יפעת,
כה לחי!!!
איפה היית ביום שלישי?

[אמא_של_רועי*]

רותי, האם את רותי קליין?

[אמא_של_רועי*]

יפעת אוסישקין, האופן בו תיארת את תוצאות ההישרדות בגן :תוקפנות, כוחניות, הסתגרות, "קטלוג" של הסביבה - כי אי אפשר להיות במגע עם כ"כ הרבה ילדים אז הופכים אותם - חשיבתית לרקע.., רכושנות ועוד.. קולעת מאוד. כששאלתי חברות שלי (שלא בעניין החינוך הביתי ) מה הטיעונים שלהן בעד לשלוח את ילדיהן לגן, הן ענו:"שם הוא לומדים לשרוד", ולמה בעצם הם צריכים לדעת לשרוד? למה שלא נגן עליהם, עוד קצת, עוד טיפה? הישרדות היא מילה נירדפת לתוקפנות אבל בחברה האלימה בה אנו חיים, ילדים ישראלים "שורדים" נחשבים ל"חזקים". כמה עצוב.....
מחזקת אותך על בחירתך ומאחלת לכם המשך חופש גדול כייפי!! (דרך אגב, זו בדיוק היתה התחושה שלי כשהחלטתי לבטל את ההרשמה של רועי למשפחתון והתחושה עדיין ממשיכה.......)

[רותי*]

לא, אני רותי אחרת.
(כנראה שאני צריכה כבר לפתוח דף אישי, אבל קשה לי).

[אמא_של_איסתרא_ובלגינא*]

מיכל,
מה אני לומדת?
תעודה הוראה +לתואר ראשון. האם זה יותר חשוב מלהיות עם הבן החמוד שלי? לא!
אבל -
מאהבה ואויר לא קונים במכולת...
התחתנתי בשנה א'
ילדתי בשנה ב'
ואני אלמד בשנה ג'

ולמה אני לא לוקחת שנה חופש? כי בינתיים עד שאני אסיים את הלימודים בעלי הוא זה שעובד (בעיקר) ועם המצב הכלכלי היום לא מקבלים יותר מידי כסף אם אין לך השכלה...
וכדי שנוכל לתת לו כל מה שהוא צריך אין ברירה...

[בשמת_א*]

וכדי שנוכל לתת לו כל מה שהוא צריך אין ברירה...

אמא של איסתרא, נעשה לי עצוב לקרוא את המשפט הזה.
הרי כל מה שהוא צריך זה אמא.
נוכחת, מיניקה.
זה הכל.
לא רהיטים, לא צעצועים, לא בגדים יפים, לא "בילויים" יקרים, לא חינוך קנוי, לא הורים עם "תעודות", לא כסף, וכמה אוכל הוא כבר יצרוך בחמש השנים הבאות...
רק אמא.
משהו שאין לו מחיר, ואין לו תחליף, בשנים הראשונות הקריטיות שלעולם לא יחזרו ושלעולם אי אפשר יהיה לתקן את החסר שנוצר בהן.
אני מקווה שדברי הגלויים לא פוגעים או מעליבים.
פשוט עצוב לי.

[בשמת_א*]

סליחה, שכחתי להסביר משהו:
יש הרבה סיבות ללכת ללמוד במצבך. אני לא מבקרת או שופטת.
אני הגבתי רק על הטענה, שהסיבה היא לטובת הילד.

[מיכל_דנקנר*]

אמא של איסתרא,
יש שיעורים שאין עליהם נוכחות חובה. "תבריזי" מהם.
ישנם ימים שלמים שבכל זאת תוכלי להישאר בבית או לפחות לחזור יותר מוקדם.
מעכשיו כל דקה נספרת. כל דקה חשובה.
גם במקומות עבודה מאפשרים בשנה הראשונה לחזור שעה יותר מוקדם.
אולי במקום לימודיך תקבלי הקלות דומות או אחרות אם רק תיגשי למזכירות לשם כך.
והכי חשוב, תתחלקי עם בעלך ועם כל מי שבאמת אוהב את הילד

[אמא_של_איסתרא_ובלגינא*]

מיכל
האמת היא שקצת נסחפתי. בשנתיים שעברו לא הייתי בבית כל יום מ7:30 עד 18:30 אבל השנה יש לי רק יומים כאלה(קורסי חובה .. אין אפשרות להפסיד) ו3 ימים אני בבית מוקדם.
אני לומדת במקום קטן לפ]עמים 7 סטודנטים בקורס לכן הם לא גמישים כ"כ אבל נסתדר נכון?

[יפעת_אוסישקין*]

אז.. אני חוזרת עכשיו מפגישה בגן !. למה הלכתי ? סקרנות, כי תומר ביקש ללכת לראות את הגן ואז לחזור הביתה, ואולי כי רציתי לנעוץ את המסמר האחרון בארון הקבורה של רעיון הגן לילד/ים שלי.. וזה בהחלט עבד !! זו היתה סדנא מצויינת לעידוד החינוך הביתי. יושבים קבוצה של הורים בחלל מנוכר, קטן ולא מזמין. יושבת גננת - לא רוצה להשמיץ, בחורה נחמדה, ועוסקת ב- איך מתמודדים עם הגזירה הנוראה של טיפול ב - 35 ילדים !! 23 בנים ו 12 בנות ! אל דאגה - היא תחלק את הגן לשש קב' ו"תעבוד" עם כל קב' פעם בשבוע - שישה ילדים , עבודה אינטימית.. וואו נכון ?
מצביעים על השאלה המעניינת - האם ההורים ישתתפו בימי הולדת או לא.. (באמת למה שישתתפו ?) ואמא אחת אומרת שכן - בתנאי שיודיעו לה שבועיים מראש.. ( את תאריך היומולדת ? ), שירותים - שניים באותו חלל (הרי ילדים לא צריכים פרטיות ) וכל העיסוק הוא ברמה של השרדות, קשה לתאר. שום שאר רוח, אף טיפה של חשיבה לעומק או בצורה שנוגעת למישהו באמת.. ו: "תנו לנו את הקרדיט ותשאירו אותם לבד מהר, כשאין קהל לבכי הוא פוסק מהר יותר.." הגוש בחזה הלך וגדל ככל שהשיחה המשיכה, כ"כ הרבה בדידות הרגשתי שתהיה שם בעוד כמה ימים. מצאתי שעסקתי בלהפריד בין הצער שלי על הילדים שיהיו שם ( את חלקם אני מכירה) לבין ההקלה על כך שתומר לא יהיה..
מה שמעניין זה הצורך של המבוגרים בארוע כזה מיד להתחבר, לצחוק יחד, כנראה להפיג מעט את הבדידות שהם מתחברים אליה לרגע ומבהילה אותם (פירוש פרטי שלי ).
אני שמחה שהלכתי כי אם עד היום התלבטתי באשר למה אעשה אם תומר יבקש ללכת לגן, עכשיו אין התלבטות....
כשבאתי הביתה תומר שאל אם הגננת מסכימה שהוא לא יבוא לגן.. נזכרנו שהוא רצה ללכת לראות את הגן וזהו ואמרתי לו שזה בסדר. הוא שאל כמה ילדים יהיו שם וכשאמרתי המון שאל "כמו החישוקים על הארון ?" (3), אז הוצאתי 35 חלקי הרכבה והנחתי על המיטה לשם המחשה - וכולנו - אבא, אמא, ילד, צחקנו בתדהמה - אבל ביננו.. זה לא מצחיק !

[רותי*]

יפעת,
עשית לי כואב בלב על הילדים שיהיו שם.

[יער_נורווגי*]

רק רציתי לומר שאני קוראת ומתפעלת ומתעניינת. אני מצטטת דברים לבן זוגי והוא אומר לי:כמה אפשר להשתנות, מי היה מאמין עליך... כי אני טיפוס סופר-מסגרתי (לפחות הייתי כזו עד שדור ההמשך נולד). עכשיו אני ממש לא שוללת להיות איתם בבית לפחות עד גיל 3 (כולם אומרים לי:טוב, בפסח כבר תכניסי אותם לגן, לא?) ולא יודעת מה יהיה אח"כ. נראה לי שאם כבר גן אז גן מעורבות הורים, משהו מצומצם מאד, עם מעט ילדים. אני בכלל לא יודעת אם זה אפשרי אבל יש עוד זמן.

[אמא_של_וסבתא_של*]

כ"אשת חינוך" - עצוב עצוב לי שפני החינוך הפורמלי עלובות כפי שהן. כמובן שהכללות לעיתים פוגעות אבל היוצאים מן הכלל רק מחזקים אותו, לצערי. בעצם הבריחה שלכן מהמסגרת יש משום הצבעה ברגליים. אני איתכן במחאה זו ומעודדת למצוא ערוצי מחאה לא רק בתוך הקהילה המבורכת הזו, ולא מתוך עמדת הגנה , הסבר, אלא כאמירה בריש גלי. אולי יהיה לזה גם אפקט ציבורי נרחב, שמתוך שלא לשמו גם אולי, במקרה גם יכה גלים ויגיע לאוזניים ערלות...
אגב, המחאה הפרטית שלי, היתה לנטוש את המערכת . לוותר על זכויות פנסיה, חופשים ארוכים - ולעסוק בחינוך בדרך שלי..

כאמא-
. ילדתי היקרה, רוצה להזכיר לך: כשעזבתי את מערכת החינוך , הרגשתי בדיוק כמוך צריכה להתנצל בפני קרובי... להצטדק..ראיתי אז את הדברים שאת רואה עכשו, רק מהצד האחר של המתרס... ואנא לעולם אל תשתבללי איתי, וחבל שרצוני לדיאלוג ולמידה איתך נחווה על ידך כביקורת... ממש ללללא. לא יודעת איך לשכנע אותך שזה מה שאני מרגישה באמת . אגב עם חברותי בנות דורי - אני מתגאה בך ובדרכך ומשמשת שופר בדרכי שלי.
חוץ מזה אני מודה. אני מה זה מקנאה בך שאת שלמה עם עצמך יותר ממה שאני הייתי בגילך, וכל כך מקנאה בך שיש לך בעל מפרגן ותומך , מה שלא היה לי, ואז, גם לא ידעתי שלא היה כזה., וגם לא העזתי לחשוב שיכול להיות אחרת.
וחוץ מזה - גני הילדים היו בדור הקודם די חידוש וריאקציה ל...חינוך ביתי , אותו אני עצמי חוויתי כילדה. אותי ,אבי לימד חשבון וכתיבה ואמא לימדה תפירה וריקמה ולא בדיוק היינו דבוקים לטלויזיה, כי לא היתה קיימת.
כך שבעצם, מה נכון, בעצם? היש כזה דבר? שנים על שנים, והרבה שעות טיפול, התמודדתי עם רגשות אשם על מצבים שנכפו עלי ועליך עד שהבנתי וממש הפנמתי והרגשתי ואני יודעת בכל נימי נשמתי- שתתמיד עשיתי מה שהיה הכי הכי טוב, כי אחרת הרי לא הייתי עושה זאת, אז. ממילא היום אני נוהגת אחרת לגבי מה שקורה עכשו, וכי איך אפשר אחרת לעבור את החוויה הנפלאה הזו שנקראת חיים? ובהם מכל חויותי הנפלאה מכולם הינה עבורי ההורות...
בעצם ...עד שהפכתי ל..סבתא.
תודה לך שבזכותך יש לי נכדה כזו נפלאה ונהדרת.... למרות שהיא לא בגן...ס ת ם......

היה לי ידיד פסיכולוג שאמר לי פעם... באחת הפעמים שהתלבטתי בדיוק באותן שאלות שלכן:
אם תתני לילדים ה-כ-ל יהיו בהגנת יתר וכו' אם לא תתני - יהיו בחסך. בכל מקרה יגיעו אלי לטיפול בגיל 20 ... כך שתמשיכי להיות שלמה עם עצמך

וחוץ מהכל - אני אוהבת אותכם הכי בעולם

[רותי*]

אמא של.. איזה דברים יפים כתבת.

והיזכרת לי שיחה עם חברה.
התלוננתי על כך שאימי תמיד מודיעה לי מתי תבוא ואח"כ משנה תוכניות עשר פעמים ומשגעת אותי. קובעים ביום שישי בצהרים ("בדרך לצפון") והיא מגיעה בשבת בערב (בדרך חזרה..).

והיא אמרה לי שאבא שלה גם משגע אותה. שבוע לפני הוא מודיע שיגיע בשבת ב12:52. מתקשר פעמיים לוודא את התיאום, ומגיע בדיוק בזמן, ואח"כ היא צחקה ואמרה שאם הוא מגיע שתי דקות קודם הוא יחכה בחניה..

והסיכום שלנו היה שמה שההורים שלנו לא יעשו אנחנו כנראה נתלונן...

[אמא_של_איסתרא_ובלגינא*]

אז ככה,
התחלנו לפני 3 ימים ודווקא בסדר.
אני שואבת ונפגשים שוב אחרי הגן.בינתיים הכל טוב(גם אצלי)

[נאוה_פרנס*]

רציתי לומר, שפגשתי את הדיון בדף הזה לפני 3 ימים.
זהו דיון - מ ד ה י ם ! ! ! - ותודה לכל מי שהשתתפו בו עד כה

ובהצלחה לכל מי שבסוף הלכו לגן וגם לאלו שבסוף נשארו בבית

ושתהיה לנו שנה נפלאה!!

[אביה_נו*]

כשבכורי (היום 3.9) היה בן שנתיים נדמה לי, הפסיק לישון צהריים, ובחור מהעבודה של בעלי , שיש לו בת גדולה יותר (היום בת 6 הלכה לגן והיום בבי"ס) אמר בידענות ובסמכותיות "כשיתחיל ללכת לגן - יחזור שוב לישון צהריים, הגן מפיל אותם".
חשבתי שבטח בגלל שמוציאים הרבה אנרגיה.
ביום רגיל שלנו הילד מוציא כמויות אנרגיה של כור גרעיני, אפילו כשהוא צופה בוידאו (אמור להיות הפעילות הכי בטטית שאפשר) זה תוך כדי קיפוצים וסלטות ודהרה בחדר . צהריים הוא לא חזר לישון.
ההסבר שלי היום: הגן מתיש ילדים נפשית, לא פיזית.
כשהחוויות במשך היום הן מהנות ומחזקות ומעצימות - כמו שבדרך כלל קורה לילד בחינוך ביתי - מצבור האנרגיה הפיזית שלו גדל .

וזה המקום להגיד תודה לבכורי המופלא, על עוד מתנה שנתן לי: שבזכותו הכרתי כמה וכמה אחלה בחורות . כמה מהן כתבו כאן - כתבו להפליא - כייף לי שאתן הקולגות שלי.

[קרן_שמש*]

אפילו שאנחנו סתם לוזריות?....

[לילך*]

אדוה ישנה צהריים. איפה טעיתי?

[בשמת_א*]

?
למה טעית?
בתי ובן אחותי (היא בבית, הוא בגן) הפסיקו לישון בצהריים לקראת גיל 4.
כל ילד שונה.

[לילך*]

זה מה שניסיתי להגיד.

[קרן_שמש*]

לילך, אולי אצל בנות זה אחרת? הורמונים או מורמונים?

[בשמת_א*]

קרן שמש, בן אחותי הוא בן.

[קרן_שמש*]

בשמת, אוי, בן אחותך הוא בן. נו, רק למניקות צריך להסביר דברים כאלו. בנתיים אני יכולה לתרץ כל בלבול וטימטום במשפט שהפך מנטרה אצלינו: "אני מניקה"...

[מיכל_דנקנר*]

סיפרנו ליונתן (בן 4) על אוטובוס עם ילדים שהתהפך והמון ילדים נפצעו.
לא ממש התכוונו. היתה תמונה בעיתון.
יונתן: איפה ההורים שלהם.
דני: לא נסעו איתם הם נסעו לבית הספר.
יונתן: מה זה אוטובוס יתומים??

ואם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב

[עירית_ל*]

מיכל - זה באמת שיך ל למה לא גן (אני מציעה ארכיון חוכמות של ילדים)? זה מה שאת חושבת על ילדי גן ובית ספר?

[בשמת_א*]

קרן שמש, D-: התירוץ הקבוע שלי הוא שאני אחרי לידה...

עירית ל, אולי הבנת את מיכל קשה מדי. לדעתי זה שייך וחצי ל למה לא גן : נושא הניתוק של ילדים מהוריהם.