למה לא גן

זה מזכיר לי סיפור על ילד (בן 3) שראה את אוטובוס ההסעה, עשה לו שלום, והסביר לאמו שהוא עשה שלום לאבא של כל הילדים.

מפרוטוקול המפגש היום בפארק הלאומי בר"ג:
חגית ו : מצטטת חברה שלה, שסיפרה שהגננת בגן של בנה, בשעת הריכוז, אומרת להם מדי שתי דקות "לגלגל ידיים לשלב ידיים טוסיק עד הסוף" (חגית בטח שיבשתי, אנא תקני). [תרגום לעברית: כדי שהילדים לא יישבו סרוחים בסתלבט חלילה, עליהם לשלב ידיהם לפני החזה, מאחורי הגב, להזדקף ולהצמיד הטוסיק למשענת].
ר' : מצטטת חברה שלה, שסיפרה שבגן האנטרופוסופי פשוט מושיבים אותם על בולי עץ במקום על כסאות. מי שנרדם בומס נופל ממושבו.

שמעתי שפתחו בתל אביב גן עד שמונה בערב.

סליחה על הבורות אבל מה זה ה"ריכוז" הזה?

הריכוז הזה הוא זמן בתחילת היום, שיושבים בו במעגל ואני כבר לא זוכרת מה עושים, כי זה היה לפני 28 שנים בערך. מה שכן זכור לי היא גננת לא נעימה בשם זהבה, או אסתר, עם שומה ענקית ליד הפה ותספורת קצרה עם שיער קשה. ואני, מחטטת באף, מכניסה יד לגומי של המכנסיים, ומציעה לילדים לצאת החוצה לחצר במקום לשבת בדבר הזה.
התמונה הבאה היא שלי ננזפת בבוטות. אולי פעם ראשונה שבה אני חווה ליגלוג משתלח, ששוטף אותי בגל של חום ועלבון.
ויש לי עוד תמונה אחת בראש: אני סגורה בעונש בשירותים של הגן, מסתכלת למעלה. התיקרה גבוהה גבוהה ומסתיימת בנישה, שבתוכה יש נייר טואלט, חיתולים, דברים לבנים. אחרי הרבה שנים ההורים שלי השלימו לי את האינפורמציה: יום אחד סירבתי לקום בבוקר וללכת לגן. הודעתי שאני בשביתה. שאלנו למה, אמרתי שמה היא חושבת לעצמה הגננת אסתר, סוגרת אותי בשירותים כל פעם! . אבא שלי שמע את הסיפור יצא לו עשן מהאזניים. הוא רץ לגן תפס את הגננת והעיף אותה ממשרד החינוך תוך ארבעה ימים.
אחרכך בצבא חוויתי סיטואציה דומה, עם איזה רל"שית של לשכה ששירתתי בה. אחת מגעילה שרדתה בפקידות (היינו שלוש), פינקה את הבוס, והיתה בקבע. לא אלאה בפרטים, אבל ברגע שהיא ניסתה לשלוח אותי לכלא בעוון סירוב פקודה, שוב פתחתי בשביתת בית עד שהעיפו אותה מהצבא.
וואו, איזה גילוי.
חתיכת ריכוז תפסתי.

היום קוראים לזה: 'מפגש'
יש 'מפגש בוקר', ויש 'מפגש צהרים'

לי אישית יש שתי חויות מהגן לכל החיים.
אני יושבת ליד השולחן אוכל וכל הילדים מזמן כבר משחקים במקום אחר ומולי צלחת עם אוכל קר ואיסור מוחלט לקום,
עד שאני אגמור את האוכל...(לדעתי זה קרה לעיתים תכופות).
מצב אחר. אני סגורה בשירותים בתור עונש וצורחת שאני רוצה לצאת. אף אחד לא מגיב.
עוד זיכרון. אני בוכה בבוקר שאני לא רוצה לגן. אני ממש בהיסטריה.אמא שלי מסבירה שאין ברירה והיא חיבת ללכת לעבודה ואני נכנעת ומרגישה שאין אדם בעולם שיכול להגן עלי ואין מקום שיש בו ביטחון מבחינתי.
כנראה שזה היה נקודת משבר. איזה קטע. כבר בגיל 4 הפסקתי להרגיש שעולם הוא מקום בטוח לחיות בו ואין על מי לסמוך.

ומה אם לילד כיף בגן? ומה אם הילד (בן 1.3) ברגע שהוא מגיע לפתח הגן הוא עוזב את אמא שלו ורץ לשחק בשמחה? (מסיפורי בת דודה שלי)
אני עוד רחוקה מגיל גן, אבל כשיבוא הזמן? אני מתכוונת לנסות, אם יהיה לה כיף והיא תיהיה שמחה- אז גן. אם לא יהיה לה טוב- אז היא תשאר יחד איתי.

תמר, קודם כל זה דבר טוב שכיף לילד בגן.
שנית, אני תורמת בחינם עצת-הורות שקראתי איפושהו:
"בת הדודה מספרת"? זה לא אומר שזה נכון... (העצה הזאת ניתנה לגבי האחרים, שהילד שלהם תמיד ישן כל הלילה, תמיד נרדם בקלות, תמיד עושה מה שאומרים לו, תמיד שמח ללכת לגן, היה מאוד מפותח מוטורית וכן הלאה...

).

אבל העיקר הוא, שגם אם לילד כיף בגן (ילדתי, לדוגמא, אבל היא בת 5), עדיין הגן גורם נזק. )-:
איזה נזק?
או, כאן תרשי לי לעשות פרסומת לאתר האינטרנט של "באופן טבעי" D-: ולהפנות אותך לחיפוש המלה "גן", כי יש כמה וכמה דפים שבהם שפע הסברים מפורטים, מה הנזק שעלול להיגרם לילד שנשאב אל תוך מערכת החינוך.

דמעות גן, למשל.

תמר,
כמה הערות מהירות (יובל לידי...)

אני חושבת שיש ילדים שיעברו את חווית הגן יותר בקלות ואחרים שממש יסבלו. יש כאלה שיתאימו את עצמם ויש כאלה שלא.
השאלה היא אם "עם אמא" זה אומר בלי ילדים אחרים... ילדים צריכים ורוצים (אצל כל אחד בכמות שונה, ואצל כל ילד בגיל אחר)

חברת ילדים בגילם. ואם הדרך היחידה להיות בחברה זה גן אז...

צריך לבדוק אלו אמריות קדמו לזה... אם הילד יודע שיאן ברירה ואמא בכל מקרה הולכץ והוא נשאר בגן. אז הוא "מתרגל"...

רציתי לספר שאצלנו למרות כל החששות הדברים ממש יצאו לטובה. הגן האנטרופוסופי ( זה שבאזורנו...ואני כולי מלאת התפעלות מהגננים המיוחדים שלנו..אהוד וסימונה...) זה הדבר הכי טוב שקרה לאוהד השנה.הוא הפך לילד הרבה יותר רגוע , חברותי, שמח. יותר נעים להיות איתו . הוא מביע את עצמו כל כך מדהים. וכיף לו בגן. הוא הולך בשמחה בד"כ (חוץ מימי פינוק מיוחדים), מוקף בחברים, אהוב על הילדים. ורגע לפני שרצתי לשלוח אותו לאבחון קבלתי ילד במתנה. מה אומר ומה אגיד או אולי עדיף לא לדבר בכלל(חמסה חמסה...

) .יש אמנם את כל התופעות שקורות לילדי גן כמו : אני נצחתי (הוא לא מבין את משמעות המשפט) שר שירי לעג (נה נה בנננה ), חי בויכוח מהותי של "אני יותר גדול ממך".....מצד שני הדברים היו חלק ממנו עוד מימי הגן הקודם...מצד שלישי המצב הרבה יותר טוב מאשר הימים איתי בבית (כפי שכבר שספרתי בעבר).....מצד רביעי...(זו כבר קובייה לא?כמה צדדים...??) אני זו שרוצה להיות בבית עם הילדים...אני זו שכמהה לגדל ולגדול בבית.....אז אולי אני זו שצריכה את החינוך הבייתי ולא בני...מצד חמישי....אחחחחחח יש לי עוד ילדה שאולי איתה אני אצליח להגשים את חלומי??ומצד שישי....( קובייה אמרתי??).....אממממ.....אין לי כזה......
טוב , הקיצר.....מה שרציתי להגיד שכל מקרה צריך להבחן לפי הילד עצמו ולא רק לפי כמיההת נפשה של האם.....ואם יש ילד שהגן מטיב עימו אז זה הכי חשוב.

השבוע עברנו ליד גן חובה. ארבעה ילדים הקיפו ילד אחר והחלו "לפוצץ" אותו. בעיטות ומכות. כשהוא התחיל לבכות (זה ארך חמש שניות בערך, לא היה סיכוי שהגננת תראה) הגננת שאלה "מה קרה?" "הוא בעט בו" השיב ילד אחד. הם לא הסכימו להגיד מי בעט. הגננת ביקשה להרגע, לא לבעוט, קראה את אחד הילדים אליה וביקשה לשתף את הילד במשחק.
הילדה של השכנה בגן ההוא. אני חייבת לתפוס איתה שיחה.

אני קוראת עכשיו ספר מדהים שהוא תשובה לשם הדף (תודה עופר ושרון) "ילדות כמרקחה - אלימות וצייתנות בגיל הרך" כתבה אותו אנתרופולוגית בשם מירטה פורמן והוא תצפית שהיא ערכה בגנים ובי"ס. היא מתייחסת לאלימות, לתוקפנות, לתגובות של הסביבה החינוכית ועוד.. מרתק ובעיקר מזכיר לנו את כל מה שאנחנו יודעים..

הפרק שנקרא להחליט או לא להחליט בספר משפחתי מאת המחבר.
לקרוא ולהתפקע מצחוק

אני כ"כ מבואסת. וכל זה למה? הלכתי עם הילדה לחברה שלי, רווקה נטולת ילדים, וכמובן שהיו שם עוד חברות שלה, אחת נשואה-נטולה (ביטוי נחמד לא?) ואחת עם ילד בן שנה וחצי, צעיר בחודש מילדי. והיא כמובן סיפרה כמה נפלא לילד שלה בגן (הוא שם כבר חודשיים) ואיך הוא השתפר בדיבור ואיך הוא משחק עם הילדים וכו' וכו' וכו' וכל הזמן הן חזרו ושאלו אותי למה אני לא שמה אותם. ולא משנה מה אמרתי, יצא כאילו אני סתם איזו אמא סוטה שלא מסוגלת לוותר על השליטה בחיי ילדיה, רוצה אותם לידה כל הזמן ואפילו מזיקה להם או מונעת את התפתחותם הראויה. הרגשתי שאני מותקפת, שאין לי את המילים הנכונות. וזה מתחבר לי למה שאני מרגישה באופן כללי- שכל הענין של להיות עם הילדים (ואני באמת לא חושבת מאד רחוק. אני מנסה לחשוב שמתישהו כן אעבוד, אם כי לא משמונה עד חמש, ושבגיל 3 אולי אכניס אותם לגןעד שעה אחת) הוא מין אידיאל שאולי לא עובד בפועל. אצלי הכוונה.
אויש אני רואה שאני מתבלבלת פה לגמרי.
מה שאני מתכוונת לומר הוא שלא קל לי להיות עם שניהם בבית. לפעמים אני חושבת שאולי הם לא מקבלים מספיק גרויים (ושוב - מי אמר שבגן הם כן יקבלו?), שהם צריכים להיות יותר עם ילדים בני גילם (מודה ומתוודה שהם לרוב עם צעירים מהם) ושזו תיאוריה מקסימה שאולי קשה מדי ליישום.
אני חושבת בסופו של דבר שגן זה פתרון מודרני, שנועד להיות תחליף זול (?) להורים שעובדים, מישהו שסומכים עליו שהוא כבר יעשה את העבודה שההורים צריכים לעשות. יחנך במקומם, יחבק במקומם (למה את זה לא אמרתי לבחורה הזו היום? אלוהים יודע). אני חושבת שילדים קטנים צריכים להיות עם אמא שלהם מתי שהם רק רוצים. יש מספיק שנים להיות בלי אמא. חושבת שהם צריכים חברה אבל בשביל זה לא חייבים גן.
אבל בסוף כשאני מדברת על זה אני מרגישה צורך להתגונן כל הזמן.
זהו, סתם מחשבות שעוברות לי בראש עכשיו...כנראה שאני בעצמי לא בטוחה עדיין מה הדרך שלי.

כשמותקפים קשה להסביר. ומי שמתקיף לא ראוי להסבר אמיתי על משהו שיקר ללבך מכדי שתהפכי אותו לויכוח.
ואולי הן לא ממש התקיפו, אבל עצם העמדת השאלות ב "למה את לא עושה כמונו" זה בוטה.
אני זוכרת שחברה של אמי ובתה שבדיוק ילדה , הזדעזעו בפני על שילדתי בלי אפידורל. הן עמדו מולי וחייכו בצורה לא נעימה "מה? השתגעת? אין לך מה לעשות בחיים, רק לסבול? " וכאלה ,ואני כעסתי על עצמי אחר כך שעניתי בהתגוננות, בלי בעצם לענות כלום, רק להרגיש חרא. ומה, אין לי מה להגיד על זה? בטח שיש לי. אבל הן לא באמת רצו לשמוע, רק לתמוה בחיוכים גדולים על הבחירה. וגם, כמובן, הרגישו שהן צריכות להגן על בחירתן. כך גם האמהות שפגשת. קל להגיד, אבל בא לי בכל זאת להגיד: אל תתרגשי. ילדייך עדיין צעירים, עם הזמן גם תהיי בטוחה יותר בדרכך, וגם תשתפשפי על תשובות, או לחילופין תלמדי איך לנפנף את הפניות הנבערות האלה בלי לרעוד יותר מדי אחר כך.
הספקות אכלו גם אותי בגילאים האלה. זה הלך ודהה עם הזמן.(לא לפני שרשמתי אותה למעון למשך חמישה ימים, ולגן, מאוחר יותר, למשך שלושה חודשים.)
לא נראה לי סוף העולם שהם עם קטנים יותר (הם לא עוצרים בגיל הזה, וככל שהם גדלים ההבדלים האלה הופכים פחות משמעותיים, ואני תוהה אם הם מפריעים להם בכלל, בגילם כרגע). מי שצריך חברה תומכת כרגע זה את. להיות בחברת אנשים שעושים כמוך.

לא קל לי להיות עם שניהם בבית.
גם לי לא )-:
זאת אומרת לפעמים נפלא. לפעמים ככה. לפעמים נורא ואיום, ותמיד קשה, במובן של עבודה בלתי פוסקת, ספקות ,רגשות אשם על שאני עייפה ועצבנית, שאין לי שניה לעצמי ושהן ראויות למשהו יותר טוב ממה שיש לי להציע בימים מסויימים.
אז ניסינו גן, ועכשיו אני בטוחה שאני ביום הכי גרוע זה עדיף.

ובקשר לתשובות, את בטח יכולה לחשוב על מליון, אבל הנה אחת שבעיני לוקחת את כולן:
"כי ככה אני רוצה" (מה, לא מספיק? ציטוט של אורנה שפרון).

.

ילד בן שנה וחצי, צעיר בחודש מילדי. והיא כמובן סיפרה כמה נפלא לילד שלה בגן (הוא שם כבר חודשיים) ואיך הוא השתפר בדיבור ואיך הוא משחק עם הילדים וכו' וכו'
בן שנה וחצי?
משחק עם הילדים? בני שנה וחצי כמוהו?
נפלא לו שם?
הוא השתפר בדיבור, יותר ממה שהיה משתפר עם אמא?
הרשי לי להטיל ספק.

בתור אם מנוסה בגנים, אני מצטרפת לספק של בשמת. אני מסכימה שבחלק מהיום, בהחלט יכול להיות נפלא. עם זאת, לו היתה יושבת שם כל היום, מן הסתם היתה רואה קטעים רבים שהיו נראים לה פחות מנפלאים. זה לא סותר את ההנחה שגם בידיעה הזו, היא היתה משאירה את הילד בגן (כמו שאני עושה).

וכמו שאני עושה

אבל לעניין ה"מה אני עושה כשמתקיפים אותי":
התשובה שצוטטה מאורנה מצויינת.
מה אני עשיתי עד שבתי היתה בת 4 והלכה לגן:
היללו את הגנים באוזני באותה צורה, עם לחץ פולני מרומז או לא על כמה שאני לא בסדר.
לכל הטקסט שמנסה לשכנע אותי כמה נהדר לילד שלהן בגן הגבתי בפרצוף מתעניין, "אהה", "יופי", "כן" (לא מעבר להברה אחת בלתי מתחייבת).
לטקסט כגון "למה את לא שולחת את הבכורה?" ושאלות דומות (את גורמת לה נזק בבית; היא צריכה חברת ילדים בני גילה; היא לא תדע להסתדר עם ילדים; היא תצא לא חברותית), תשובות כגון:

"לנו זה לא מתאים כרגע"
"אולי בעוד שנה"
"במשפחה שלי לא שולחים לפני גיל 4"
"באמת חיפשתי ואין בשכונה שלנו גן טוב"

תודה תודה
רק היום הצלחתי להגיע שוב למחשב (השרת לא עבד, כרגיל). תמיד מוזר לי לקרוא שלעוד אמהות קשה בבית. אז מה, נאי נורמלית?!...
בשמת אני מאמצת בחום את תשובותיך ואף אציע אותם לשאר האמהות במפגש שלנו הבוקר (מפגשים ברמת השרון). כל כך כעסתי על עצמי שכל ההסברים שלי והדיעות שלי לא עלו שם בחדר. ממש יצאתי בתחושה רעה מהמפגש ההוא.
ואכן, אני צריכה להפגש יותר עם אמהות כמוני. יטופל....

עוד נקודה, אני לא יודעת אם יש טעם להעלות אותה בויכוח עם שאר האמהות, אבל כדי שאת תרגישי יותר טוב:
מי אמר שזה טוב שילד הולך או מדבר יותר מוקדם? למה שלא יתפתח בכיף, בקצב שלו, יחד עם אמא שלו?
גם אצלי היתה קפיצה בהתפתחות אצל הילדים עם הכניסה לגן. למעשה הם התחילו ממש ללכת יציב לאחר שנכנסו לגן. אז מה? ואם זה היה לוקח עוד כמה חודשים, מה היה קורה?
פשוט מדהים איך לוקחים משהו שהוא בפירוש פשרה - להכניס את הילדים לגן לפני גיל 3, ואז ברור שזה כדי שיהיה לאמהות זמן לעבוד או לעשות כל דבר אחר שאי אפשר לעשות עם הילדים, ולהפוך אותו לדבר הרצוי, עד כדי תקיפת האמהות שנשארות בבית עם הילדים, כאילו הן עושות להם עוול...
(הזכרתי את גיל 3 כי לפי מה שקראתי, לחוקרים ומומחים ברור שמתחת לגיל הזה ילד לא זקוק לגן. ברור לי שיש כאן רבים שחושבים שגם אחרי הגיל הזה עדיף לילדים לא ללכת לגן).

>וורד חשבה שאינטואיטיבית היא מרגישה שאין על מה לדבר לפני גיל 4-3. אולי קראה את זה איפושהו?<

קראתי את זה לראשונה ב"התינוק והילד" של פנלופה ליץ'. ספר שפקח את עיני בהרבה נושאים שנוגעים לילדים (זו לא חוכמה, לפני כן לא היה לי שום מושג חוץ מהאמירות המקובלות על ילדים, כמו: אם מרימים אותם הרבה על הידיים הם נהיים מפונקים וכו').
אחר כך נתקלתי באותה דעה גם מצד מומחים אחרים בפורומים ובאתרים בנושא באינטרנט או כתבות בנושא בעיתונים.

שטויות! בני הקטן בן 9 חודשים וכבר אומר המון דברים חשובים וכבדי משקל! ואני בטוחה שהם יהיו גם הרבה יותר משכנעים כשנתחיל להבין אותם!

אז מה, נאי נורמלית?!...
בטח! גם נאי נורמלית!
זה שכל מיני אנשים חושבים שהזהות העצמית שלנו מתבלבלת ומשתנה זה בגלל ששלחו אותם לגן מוקדם ! (-:

אני שמתי את בני בגן בגיל שמונה חודשים והוצאנו אותו אחרי שלושה חודשים,
כי הוא היה ממש חולה.אחרי סדרה ארוכה של וירוסים ומחלות חום,שהשיא שלהן הגיע לזה שהוא היה שמונה ימים עים חום מאוד גבוה
בסביבות הא-41.5 מעלות ללא ירידה,זאת אומרת השפעת האקמול פגה ומייד עלייה חדה בטמפרטורת הגוף,והעין שלו התנפחה וצברה נוזלים ומוגלה,והוא היה שתום עין,חלוש ותשוש,והפסיק לאכול לחלוטין.הוא היה שלושה שבועות בבית,אחרי זה שמנו אותו חזרה בגן לשלושה ימים,
והוא חזר עם חום,הרופא אמר שיש חשש לדלקת ריאות,אז אמרנו זהו זה לא מתאים,היינו אחרי שבועיים בלי שינה ומנוחה,והחלטנו שזה ממש לא נחוץ,מנגד כול המטפלות ומנהלת המעון לחצו עלינו להשאיר אותו בגן,"כי זה מחסן אותו",אז אמרתי :"שהוא מחוסן מספיק".
וגם זרקנו לפח חודש שלם של שכר לימוד כי צריך להודיע על הוצאת ילד מן המעון חודש מראש (החוצפה),והם גם לא מחזירים ימי מחלה כמו שצריך וראוי.
מצד שני שמנו אותו במעון מלכתחילה כי הוא פשוט תינוק שאוהב תינוקות ולידים בצורה בלתי רגילה,הוא מתרגש מאוד כשהוא פוגש ילדים ,
מנפנף בידיים צוחק מחייך,ו"מתחיל " עם ילדים בגינה בכול הזדמנות,ניגש אליהם וצוחק איתם אפילו שהם עומדים ללא ניע ולא ממצמצים כמו זיקית (מההלם כנראה).
ואנחנו כבר מתמוטטים ,אז רשמנו אותו שוב לשנה הבאה,כי אני גם מתחילה ללמוד.
מה שכן אני מתכננת לשים עין מקרוב על המטפלות ולבקש שלא יכריחו אותו לאכול ולישון אים הוא לא רוצה,
שנה שעברה ממש כעסתי על המטפלת של התינוקייה כשהיא הסבירה לי כי הילד "מפריע",בשעת השינה כולם נרדמים והוא צורח במיטה ומעיר את כולם,אז אמרתי לה שהם יכולים להעביר אותו לכיתה אחרת או לעשות איתו סיבוב בחצר בזמן שהאחרים ישנים,והיא השיבה שזה לא נהוג ככה אצלהם,אז אמרתי לה מה את רוצה שהוא לא יבכה אתם שמים אותו בלול בכוח,כן ,אבל אנחנו שוטפים את הרצפה בזמן הזה..זה הזמן היחיד שיש לי לעשות את זה..ממש התעללות,לא?
כולי תקווה שהוא ייהנה השנה במעון ,בגלל שזה מעון מסובסד,וזה ממש גרושים לחודש,(שנה שעברה שילמתי מלא)
אז לא תהיה לי בעייה להוציא אותו לחופשות מידיי פעם או להוציא אותו מוקדם.

ועוד דבר מעניין,
היה תינוק אחד בכיתה של בני,שחטף איזו מחלה עקב המחלות חום או אחד הוירוסים או משהוא כזה,מחלה שפוגעת בכדוריות הדם הלבנות,
אז למרות שהתינוק היה במעקב של בי"ח ולמרות שהוא היה בטיפול ולקח תרופות האם עדיין השאירה אותו במעון,
שוחחתי איתה על רקע עזיבתי בימים האחרונים שלנו שם,והסברתי לה את עמדתי שזה ממש מיותר בגיל הזה ,והיא אמרה כמו תוכי
:" לא נורא,הוא מתחסן ככה,שנה הבאה הוא לא יהיה חולה כמו השנה",ממש רחמים על הילד,הרי המערכת החיסונית שלו ספגה פגיעה ברור שהוא צריך לחזור הבייתה כדי לאגור כוחות להתגבר על המחלה.
וזה לצד מקרים ממש מגעילים של אמהות שדוחפות נר לטוסיק בבוקר ,ומביאות את הילד למעון "כמו חדש",והולכות לעבודה,
ומרוויחות כמה שעות עד שמתקשרים אליהן לקחת את הילד כי הוא קודח.אני מבינה שאין להן ברירה אולי הן לבד,(ויש לזה הרבה גוונים)
ואולי לא מתחשבים בהן במקום העבודה,אבל זו כבר הזנחה פושעת.על מקרים אילו שמעתי כבדרך אגב במסגרת רכילות עצילה כפיסת מידע ברורה מאליה מאמהות ותיקות ומנוסות עים ילד שני ושלישי שהולך למעון.

שטויות! בני הקטן בן 9 חודשים וכבר אומר המון דברים חשובים וכבדי משקל! ואני בטוחה שהם יהיו גם הרבה יותר משכנעים כשנתחיל להבין אותם!
אני חושבת שורד התכוונה שאין מה לדבר על גן לפני גיל 3-4, ולא שלילדים בני 3-4 אין על מה לדבר.

> לבת של גילה יש הרבה מאוד מה להגיד <

ואני חשבתי שיונת עונה לטענה שילדים מתחילים לדבר אחרי שהם הולכים לגן...
בכל מקרה, אני לא יודעת אם זה המקום המתאים לעדכן, אבל העברתי את בר ל 3 ימי גן בשבוע. בתקווה שגם זה יהיה רק "קרש הצלה" ובעצם אשלח אותו לגן הרבה פחות עד שאתחיל ללמוד בספטמבר.
אתמול גיליתי שעוד אמא ישראלית מכאן שולחת את בנה רק ל 3 ימים בשבוע לגן. הוא בערך בגיל של בר, ככה שנוכל לתאם ימים ולהפגיש ביניהם.
אצלה זה מסיבה כלכלית והיא היתה מאד רוצה לשלוח אותו לשבוע שלם. היא מאמינה שזה לטובתו. ניסיתי לשאול למה.
היא אמרה שמאד קשה להיות כל היום לבד בבית עם הילד. הצעתי לה ליצור קשר עם עוד אמהות כאלה ולהפגש איתן ועם ילדיהן, והנה כבר היא מצאה אחת.
ואז היא אמרה שכל היום היא צריכה לשעשע אותו ולמצוא לו עיסוקים וזה מתיש. לפני שהספקתי לשאול אם הוא אף פעם לא מעסיק את עצמו, היא אמרה שהוא מעסיק את עצמו אבל בדברים מסוכנים ועושה נזקים. אז שאלתי אותה למה לו ליצור לו מקום בטוח בבית שבו הוא יכול להתעסק עם על מה שבהשג ידו בלי לגרום לנזקים.
בסך הכל טענתי שבגיל הזה (פחות מ 3), אם מספקים לילד חברת ילדים אחרים מדי פעם, נותנים לו אזור בטוח להתעסק איתו ויצאים איתו מהבית כדי שיוציא קצת אנרגיה - הוא לא מפסיד כלום מזה שהוא לא בגן ולעומת זאת מרוויח המון מהנוכחות התמידית של אמא.
זה היה משעשע למצוא את עצמי משכנעת למה עדיף בלי גן. האמנם האתר הזה משפיע עלי עד כדי כך? בכל מקרה זה היה בעיקר כדי שתרגיש יותר טוב עם האילוצים הכלכליים שלה, ובטח שלא הייתי מנסה לשכנע מישהי ששולחת את ילדיה ליום שלם לגן ומרוצה מכך מאד.

האמנם האתר הזה משפיע עלי עד כדי כך?
דיאנה, את לא תאמיני, אבל זה אתר חתרני ומסוכן נורא.
בהתחלה סתם מציצים, ואחר כך מתחילים פתאום לחשוב שאנחנו נורמלים ושכל העולם מתעללים בילדים שלהם (הנה קראי את אממ"פ למעלה) וכבר לא יכולים יותר לחזור למחשבות הקודמות.
הנקה 4 שנים? אה, רגיל. בלי חיתולים? אה, ברור. חינוך ביתי? נו, הרי זה בסיסי. בלי חיסונים? מה, מישהו השתגע לחסן? וכן הלאה וכן הלאה.
היזהרי! הקהילה הזאת מאוד מידבקת! ואין חיסון!!!

בשמת יקרה,
לא שיניתי את דעותיי עקב קריאה והתעסקות באתר,
המקרים שהתייחסתי אליהם למעלה קרו בשנה שעברה,
מה שבעצם מושך ומפתה להיכנס לאתר שוב ושוב,הוא לא התכנים,שבמילא אנשים שיש להם זיקה לחיים טבעיים מחפשים תכנים שעוסקים בכך.
אלא השיח המיידי והפתוח,והצורה בו בנוי האתר,"מה חדש" זה ממכר אין מה להגיד.

_מה שבעצם מושך ומפתה להיכנס לאתר שוב ושוב,הוא לא התכנים,שבמילא אנשים שיש להם זיקה לחיים טבעיים מחפשים תכנים שעוסקים בכך.
אלא השיח המיידי והפתוח_

שוב הבנות מעדיפות את השיחות, (והבנים את התכנים)?

תודה על האזהרה, כנראה שכבר מאוחר מדי

גם אני לא שיניתי את דעתי לגבי גן, תמיד היה לי ברור שזו פשרה. עדיין למצוא את עצמי מעיזה להגיד את זה בעולם בו שולט הקונצנזוס של ילדים זקוקים לגן... (גם אתם נתקלתם בהורים לתינוקות בני 3 חודשים שמשוכנעים שהתינוקות שלהם פשוט דורשים ללכת למעון, הם כל כך אוהבים חברת ילדים אחרים?)
ובהקשר הזה, אני חושבת שהשינוי זה יכולת הניסוח שלי בנושאים האלה, שתרגלתי אותה שוב ושוב בדיונים בפורומים.

איזה מזל שאתן לא מאשימות את האתר בדיעותיכן המסוכנות

אני מסכימה עם דיאנה. גם אני מרגישה, שהדיונים שלנו באתר עוזרים לי לתרגל "דע מה שתשיב". אנחנו מאמנות את השכל ואת התקשורת שלנו. ה"תוכן" חשוב, כמו ש"הבנים" (חלק מסוים מהם) חושבים, אבל מה שהולך ומתברר להרבה מאיתנו הוא - שלא פחות (ואולי הרבה יותר) חשוב לדעת איך להביע את דיעותיך בצורה שמכבדת את האחרים וגם את עצמך.
>בשמת עוד לא שם, אבל לומדת לאט לאט<
practice makes perfect
ועד גיל 70 אני מאמינה שאלמד. יש לי עוד איזה שנה-שנתיים... D-:

משהו שכתבתי בדיון אחר אבל נראה לי מתאים יותר לכאן

וזה מה שהכי קשה לי איתו. גם אנחנו חיים ביישוב קהילתי. זאת אומרת, לא בדיוק אבל בערך. עיירת פיתוח בסוף העולם, מאד מנותק ,מאד מבודד. חיי החברה של הילדים והאימהות נגזרים ברובם מהגן וכד'. אני מנסה לקבץ קבוצה של ילדי בית וזה קשה ולא ממש קורה. וכמה אפשר ללכת לאותם שני גני משחקים? ולחכות שיגיעו הצגות שוות במתנ'ס המעפן? ומצד שני. אנחנו לא רואים את עצמינו עוזבים כל כך מהר כי מבחינתנו אין לנו מקום מועדף לחיות בו ובטח שלא איזור המרכז. גם לא צפון. בקיצור,אנחנו במצב שבו ההורים הם די סוציופטים/מתבודדים ולא רוצים לשלוח לגן. אבסורד מסויים, לא? לי אין חברות טובות על בסיס יומיומי שילדיהן בבית (הרוב מקטינות ראש ושלחות לגן),אין אצלינו בית פתוח שנכנסים ויוצאים שכנים. לפעמים הקושי גובר עליי. לפעמים אני רוצה לוותר ולשלוח לגן כדי לחיות בשלום עם הנושא הזה. במיוחד עם החורף הקשה שבו אין לאן לצאת ימים שלמים.

מצטערת אם אני משתפכת ככה אבל אני ממש חווה קושי אדיר בימים אילו עם כל ההרשמות לגנים לשנה הבאה. אני לא מסוגלת לרשום אותו ואני יודעת שהוא זקוק לחברה ברמה מסויימת. אבל אני לא יודעת אם אפילו את אותה "רמה" אוכל לספק לו עם תינוק קטן שמגיע בקרוב.
אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף.

>גם נועה מיואשת לרגע< -

ואם להתייחס לדברים שנאמרו כאן; הבן שלי לא הלך לגן מעולם והוא הולך מגיל 9 חודשים ומדבר שתי שפות כבר חודשיים לפחות שזה אומר מגיל שנה ושמונה. מחבר משפטים, ממציא שירים...
מה שכן,אני טיפה דואגת לעניין החברתי. אני לא אומרת שזה צריך להיות משהו יומיומי וקבוע אבל ממה שתבינו בהשתפכותי למעלה- זה נושא כאוב אצלינו.

כי מבחינתנו אין לנו מקום מועדף לחיות בו ובטח שלא איזור המרכז.
לא הבנתי אם אתם חייבים להישאר שם בגלל פרנסה שהיא רק שם. זה נשמע קשה מאד וצר לי לקרוא.קראתי את זה גם בפעם שעברה שכתבת ורציתי רק לשאול אם בטוח, בטוח בדקתם היטב אפשרויות אחרות. אבל התאפקתי כי הנחתי שכן. אבל עכשיו אני בכל זאת שואלת. לפעמים קשה להעיז לעשות את הצעד ויותר קל לדחות. אני מכירה את זה מעצמי. שנתיים של קשיים כאלה עד שהעזתי לשמוע מה שבעלי אומר, לחפש מקום יותר טוב.

עוד סיבה למה לא גן - כתבה המתארת מה קורה במעונות היום בישראל:
http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleL ... 76,00.html

ענת...
עברנו לכאן אחרי שנים לא מעטות של חיים בצפון ובתל אביב/מרכז. הדרום עושה לנו טוב. ההתנהלות הכללית ביומיום מתאימה לנו. בדקנו כמה קיבוצים בסביבה אבל החיים בקיבוץ לא מתאימים לנו ואנחנו לא שלמים עם שינוי כזה. מושב? צריך פרנסה. אין אופציה לזה כרגע. בעלי לא צעיר(גם לא זקן אבל...).
עכשיו אני כותבת מחיפה- באנו להיות אצל הוריי לזמן מה. פתאום הרגשנו שנינו שהרבה יותר קל לעשות את זה(לגדל ילד בבית, לא לשלוח לגן וכ'ו)באיזור מרכזי יותר. איזה הבדל בגני המשחקים! מה שנדנדה אחת יכולה לעשות (-: יש ים, יש יערות, יש אפילו ג'ימבורי בקניון אם ממש צריכים...יש יותר ילדי בית... להגיד לך שלא נחמץ לי הלב? נחמץ ברמה מסויימת, כן. אני חיה במקום תקוע מהרבה בחינות ובמיוחד במה שקשור לגידול עוללים (כי מגיל 6 בערך החיים יותר קלים. לילדים יש חופש תנועה במצפה רמון, אין רמזורים, יש מרחבים...).
חשבנו אולי להיות בדואים לתקופה מסויימת עד שהילדים קצת יגדלו ופשוט לבוא יותר לחיפה...לנהל חיים בין הדרום והצפון.
לא יודעת. ימים יגידו.

בהצלחה.
ההתנהלות הכללית ביומיום מתאימה לנו.
זה הכי חשוב, לא?

דיאנה, האמהות לא רואות את כל זה. הן גם לא רוצות לדעת. אני הייתי מזועזעת ממה שקורה במעון אצלינו, והיתה רק אמא אחת (מתוך שלושים!) שהיתה שותפה לתחושותיי ואף החזירה את הילד הביתה. אני לא אשכח את הקצף גילוח שמחלקים כל בוקר לפעוטות שעומדים סביב שולחן היצירה ואת הטייפ המזייף נוראות ברקע בפול ווליום. ובכי, בכי, בכי. מקום מחריד. ועכשיו, ארבע שנים אחרי פתאם נתבעתי על ידי עורך דין מטעמם לשלם שבע מאות שקל כי לא הודעתי חודש מראש על יציאה מהמעון. איך אפשר להודיע חודש מראש אם באים רק לחמשת הימים הראשונים? מתי הייתי צריכה להודיע? חודש לפני תחילת השנה, לפני שידעתי כמה המקום הזה מגעיל? אז שילמנו דמי הרשמה ודמי חודש אחד. דמי לימוד לי. בתגובה ראשונה התחשק לי לתבוע אותם חזרה על התרשלות, התעללות, הזנחה,אבל אין לי כוח.פרטתי במכתב תשובה למה לא הסכמתי שבתי תהיה שם , אבל התשובה הצפוייה היתה שחתמתי על הניירות שלהם וזה מה שנדרש. הודעה חודש מראש.

אוף ענת באמת נשמע מרגיז שעוד היית צריכה לשלם... אבל עדיף ככה מאשר שהיא היתה נשארת שם, נכון?
אנחנו עוצמים עיניים למה שאנחנו לא רוצים לראות. גם אני. מאחר ולא ראיתי אפשרות אחרת מזו שילך לגן, העדפתי להתעלם מדברים שראיתי שם. הטייפ עם הפול ווליום, גם אצלנו. ולמרות שהיחס בין מטפלות לילדים נשמר בקפדנות, זה עדיין לא מספיק. תמיד גננת אחת מחליפה חיתול, שניה מרגיעה ילד שבוכה, ואין מי שיתיחס לשאר הילדים. לפני כמה ימים הבאתי אותו כששאר הילדים היו בחוץ. ישבתי איתו בפנים שיאכל את היוגורט שלו (הוא אוהב לקחת יוגורט לגן ולאכול אותו שם). בינתים הגננת נכנסה עם קבוצת ילדים להחליף להם חיתול. אחד הילדים התקרב לבר וירק עליו. הוא לקח כפית מלאה יוגורט וזרק עליו. אני חושבת שאז החלטתי להוריד את מספר הימים שבהם הוא הולך לגן, לא יכולתי להתעלם יותר ממה שקורה כשהגננות עסוקות בטיפול פיסי ואין מי שיהיה עם הילדים.
מזל שהגן כל כך גמיש, ומוכן לכל קומבינציה של מספר ימים בשבוע או אפילו חצאי ימים, בהודעה של שבוע מראש בסך הכל.

למה בעצם הם צריכים הודעה של שבוע מראש?
כשאנחנו ניסינו גן, הלכנו כמובן על מספר ימים מצומצם, אבל אז זה הביא לשברון לב כל פעם כשהילדים (והגננת המטומטמת) היו שואלים אותה בבוקר: "למה לא באת אתמול? הפסדת עוגה. הפסדת ליטוף חיות" זה היה לה קשה מאד. מהר מאד היא ביקשה לבוא "בזמן" וכל יום, כמו כולם.

אולי כדי להתארגן - סידור עבודה של הגננות - אם יש כזו גמישות, יכול להיות מצב שיהיה יום עם 5 ילדים, ויום אחר עם 15. לא מוגזם בעיני לרצות לדעת מראש מה מקסימום הילדים שיהיה ביום מסוים בגן.

בדיוק בגלל זה - כדי לעשות את סידור העבודה של הגננות. הם תמיד דואגים להיות במצב של מקסימום ילדים שמותר על כל גננת לפי החוק.
אצלנו זה מאד מקובל לשלוח רק לחלק מימי השבוע לגן (אתמול גיליתי שעוד שתי שכנות שלי עושות את זה) ככה שאני לא מאמינה שתהיה בעיה כזו.
אני מהססת מסיבות אחרות - זה שווה בכלל? לא נשארים קרחים מכאן ומכאן? (גם אין לי חופש מלא כל השבוע, וגם הילד נחשף להשפעות השליליות של הגן) זה לא מבלבל את הילד - היום הולכים לגן, היום נשארים עם אמא, הוא לא יודע למה לצפות...
האמת היא שהם לא דורשים שבוע שלם מראש, אלא עד סוף השבוע שלפני, ואפילו ביום שני בבוקר זה בסדר מצדם.

מעניין. בגן של בתי (עירוני) לא צריך להודיע מראש, ואני יכולה לשלוח או לא לשלוח מתי שבא לנו. אבל זה גם לא קשור לתשלום לעיריה (בגן פרטמי אולי רוצים גם לשלם פחות?).
למה מבלבל? לדעתי להיפך. מדלל את עומס הגן. מקבלים רק מנות קטנות, שאפשר לעכל יותר בקלות.

גם אני לא מאמינה באגדת ה"מבלבל".
אם כל דבר כזה היה מבלבל אותם, הינו נאלצים ללכת לסופר ביום קבוע, ללכת לים ביום קבוע (אחר), להפגש עם חברים תמיד באותו יום ובאותו מקום וכו'.
לדעתי, הילדים הרבה יותר גמישים ממה שנדמה לנו (או אולי להורים שאינם גמישים, בעצמם).

גילה,
נכון. והם גם יותר גמישים ביחס לטעויות חינוכיות שעושים הורים והרבה פחות רגישים להן ממה שחושבים - בתנאי שהגישה הבסיסית והיחס הבסיסי והשולט הוא טוב וחיובי.

שליחה על ידי תמר* » 11 יוני 2003, 12:02

אני צריכה את עצתכן.
המצב כיום- אני עובדת חצי יום ובזמן הזה בתי נמצאת אצל אמי.(בית פרטי עם כלבים חתולים יונים והרבה בלאגן)
אנחנו מתלבטים לגבי שנה הבאה-
בספטמבר היא תיהיה בת 1.7 , האם כדאי לשלוח אותה לגן או להשאיר אותה עוד שנה בסידור הזה- עד 13:00 אצל הורי.
בעלי טוען שהיא צריכה חברת ילדים, ושבגן יהיה לה מעניין, חוגים וכו'
אני, לאחר שראיתי את הגן ליש הבית, קצת נבהלתי, מטפלות ארסיות מתייחסות לילדים הקטנים כמו חבילות, מאכילות אותם כמו שמפטמים אווזים- לוחצים על הלחיים בצדדים וכשהפה נפתח- דוחפים את הכפית. אומנם הקטנה תיהיה בכיתה של היותר גדולים אבל עדיין- ישנם חוקים נוקשים- "כי הילדים צריכים סדר יום" ואסור לבוא לראות את המעון בפעילות- "כי זה מוציא את הילדים מהריכוז".
בעלי טוען שכל החיים זה מסגרות ושלא תמיד תיהיה לי האפשרות להיות לידה. ואני טוענת שאני מאמינה שבשלב כלשהו היא כבר לא תצטרך אותי.
אז נכון שבתוך תוכי כבר החלטתי לא לשלוח אותה לגן (למרות שכבר רשמנו אותה), עדיין אני פוחדת שיתחיל לשעמם אותה לשבת אצל הורי יום יום במשך 4 שעות להעסיק את עצמה. הורי הם לא מהסוג שמפעיל ילדים אצלהם הנכדים באים ועושים מה שהם רוצים.
אני גם לא יכולה לדרוש מאמא שלי לקחת אותה לגן שעשועים- כי זה יחסית רחוק והיא לא נוהגת.

בעלי מציע שנכניס אותה לגן ואם היא לא תאהב- היא לא תלך. האם זו לא ההגדרה לניסויים בילדים?

תמצאי לה גן יותר נורמלי.
גם אני חוששת מהגן בספטמבר,
לא רוצה שיכריחו את הילד שלי ללכת לישון,דרישה הגיונית נכון?
ובכן במעונות לא.
וחוצמזה מטפלות ארסיות מצד אחד זה לא נעים כי הן צורחות במקום לדבר,והן מפלות לרעה,הן אוהבות יותר את הילדים הבלונדיניים
(זה מוכח מדעית).
אבל מצד שני האסרטיביות שלהן עוזרת במקרים מסויימים,הילדים כן אוכלים טוב יותר בגן ,ופחות רבים.
למרות שהשיטת אכילה שאת תיארת ממש מזעזעזת.

תמר, אני בדעתך.
הבית של אמך נשמע לי נהדר.
בגיל הזה האינטראקציה החברתית העדיפה היא אדם אוהב שקשוב לתינוק. פגישות עם ילדים ואנשים - בנוכחות המטפל (אמא, אבא, סבתא).
הגן שתיארת נשמע נורא. למה בעלך כל כך רוצה להכניס אותה לגן?
ילד בן שנתיים או שלוש צריך את אמא. ילד בן חמש - הרבה פחות. ובצבא היא תוכל להיות בלי אמא. מה מפחיד את בעלך?
ייתכן שכדאי לך לברר מה נמצא מתחת ללחץ שלו.
ילדים קטנים לא אמורים להסתדר לבד. הוא גם מצפה שהיא תכין אוכל בעצמה, וטוען לטובת הציפיה ש"לא תמיד אמא תוכל להכין לה אוכל"? נכון שהתלות באוכל נראית לו טבעית? אז מה הלחץ "לזרוק" אותה בדברים אחרים?
לדעתי העניין פחות חשוב מהיחס, האהבה, הכבוד.

הנכדים באים ועושים מה שהם רוצים.
נשמע מצויין.
משיעמום לא הייתי פוחדת. משיעמום אף אחד לא מת, מה שאי אפשר להגיד על המטפלות לגיל הרך בארץ (סליחה על התזכורת המרה).

גם אני הייתי מעדיפה את סבא- סבתא (והאמת שאולי אעשה זאת בעצמי

)

גםאני. סבא-סבתא.
המנטרות של בעלך נחמדות, אבל אני לא מאמינה בהן. לא כל החיים זה מסגרות נוקשות שלא מתאימות לך (ז"א - לתינוקת בת שנה וחצי).

בקשר לשעמום - שעמום נובע מהפעלת יתר, לא מחוסר הפעלה.
(אבל מה אני יודעת, במשפחה שלי גן השיעמום חסר)

שליחה על ידי תמר* » 11 יוני 2003, 22:26

תודה רבה לכן- חיזקתן אותי.
ידעתי שיש על מי לסמוך.

הורי הם לא מהסוג שמפעיל ילדים אצלהם הנכדים באים ועושים מה שהם רוצים.
נהדר. אני בעד הגן הזה. את כבר מחוזקת אבל בכל זאת...

מזדנבת בחיזוקים, אם את צריכה עוד אחד... בית פרטי עם כלבים וחתולים נשמע ממש נפלא, למה ללכת לגן משחקים? אם זה בשביל המתקנים - את יכולה לקנות מתקנים פשוטים ולשים בחצר של ההורים, נניח מגלשה ונדנדה. זה בטח יעלה הרבה פחות מהגן...
אם זה בשביל החברה - היא נמצאת שם רק חצי יום, ואת יכולה לקחת אותה אחר הצהרים.
הגן שתארת נשמע נורא. אף ילד לא צריך ללכת לגן כזה. ומאד חשוד שאסור להורים לבוא לראות. במה הילדים צריכים להתרכז, הם עושים בגרות במתמטיקה?

לוחצים על הלחיים בצדדים וכשהפה נפתח - דוחפים את הכפית.
,תמר,
הטכניקה הזאת מוכרת לי מהתקופה שאני הייתי בגן (וזה לא היה אתמול, כידוע), וחשבתי שעברה מהעולם מזמן!
זו הדרך הקצרה והבטוחה לפתח בעיות אכילה, פחדים ועוד ועוד. בשום אופן לא לשלוח ילדה לגן כזה!

אני פשוט מזועזעת מהשיטה הזו, של לחיצת הלחיים. לא ידעתי שיש כזה דבר (מה, אנשים חושבים על זה בעצמם?). ברור שגן כזה לא בא בחשבון. יאללה, מרוב כל הסיפורים האלה באמת יוצא ששום גן לא בא בחשבון. סבא וסבתא זה נהדר. הלוואי שהילדים שלי יכלו להיות כל יום אצל סבתא שלהם.

זה לא אוכל, זה פיטום.
גם אני מזועזעת. אני יודעת שהיו מקומות שהכריחו לאכול, אבל לא תארתי לעצמי שבאמצעים כל כך פולשניים, ועוד יותר מזעזע שזה עדיין קיים.
אבל יש גנים גם טובים.
ענת - תרופות אפשר לתת במזרק (בלי מחט, כמובן). לא צריך לפתוח בשביל זה פה גדול.

(חלק מהדיון הועבר לדף איך נותנים תרופה).

שליחה על ידי תמר* » 15 יוני 2003, 10:56

את שיטת ההאכלה הזאת ראיתי כשלא הבחינו בי, ברגע שראו אותי כמובן שעברו לשיטה יותר אנושית, עם חיוכים לתינוק.

רציתי להראות לכם דיון בנושא עד כמה הגן נחוץ:
http://www.ynet.co.il/home/1,7340,1305- ... 04,00.html
הדיון הוא בפורום קונבנציונאלי למדי אבל מאד נחמד ופתוח וגמיש - משפחות בחו"ל של YNET
מי שפתחה את הדיון שאלה האם לילדה בת שנתיים יומיים בגן זה מספיק או שהילדה זקוקה לעוד יום בגן. היא לא עובדת ועוד יום בגן זה נטל כלכלי.
אני הייתי היחידה בדעה שהילדה לא זקוקה לעוד יום בגן (למרות שזה לא יזיק אם הסיבה האמיתית היא שהאמא זקוקה לעוד יום פנוי).
כ-ו-ל-ם חושבים שילדים זקוקים ליותר שעות גן כדי להתפתח וללמוד ולהתקדם. וזה מה שהאמא תעשה לפי הדיון.
עוד שינוי בגישה - אני טענתי שלא צריך לשעשע ולהפעיל את הילד כל הזמן, גם אם הוא מעסיק את עצמו ליד אמא כשהיא עסוקה בשלה, זה עדיין עדיף מאשר שיפעילו אותו בגן. כולם חושבים אחרת - כשנמצאים בבית צריך להפעיל את הילד ולשעשע אותו כל הזמן או לקחת אותו לחוגים, אחרת זה לעשות לו עוול וכבר עדיף לו בגן.
כולם טועים? אני טועה?

דיאנה,
כמובן שכולם טועים ואת צודקת...
אבל זה כמובן לא משנה לגבי ה"כולם" ההם. אי אפשר לשכנע אותם נקודתית, לדעתי.
מי שנחשף בהדרגה לכל מיני רעיונות שונים, מתחיל לחשוב אחרת.
באמת מי שכל היום עסוקה בלהפעיל את הילד יכולה להשתגע... אני הייתי משתגעת! איזה סיוט!
וגם הילד משתגע. ולקחת לחוגים...
והכי עצוב שהם מוציאים על זה כסף שאין להם.
זו בטח אמא שחושבת שקניות, דואר, בנק, בישול, רחיצת הבית, כביסה וכל זה - אי אפשר לעשות עם הילדה.
דיאנה, תתנחמי: אי אפשר לתקן את כל העולם (זה מה שאומרים לי כל הזמן).

כולם טועים
זה כמו המשוגע שחושב שכל השאר משוגעים.
אבל זה נכון - הם כולם משוגעים שם בחוץ! (-;

ציטוט מהזיכרון, של דיוויד מאמט (אולי כבר כתבתי אותו כאן פעם, אבל הוא מספיק טוב בשביל לחזור עליו): "לפעמים אני תוהה אם ייתכן שכולם טועים ורק אני צודק. והתשובה היא כן, זה ייתכן, וזה אפילו הגיוני."

(-: (וחיזוק לדיאנה.)

האם ייתכן שכולם טועים ורק אני צודק. והתשובה היא כן.
סבא שלי היה מורה למתמטיקה. באחד השעורים הזמין תלמיד לפתור בעייה על הלוח. התלמיד פתר נכון אבל כמה תלמידים הכריזו שטעה.
סבא שאל את התלמידים:

מי חושב שהפתרון הזה שגוי? כל התלמידים, כולל התלמיד שפתר, הצביעו.
ומי חושב שהפתרון הזה נכון? אף תלמיד לא הצביע. ואז סבא הצביע.

אמר אחד התלמידים: הרוב נגדנו.

קודם כל תודה על התמיכה והסיפורים והאימרות המשעשעות.
ויש לי שאלה קשה: ואם הילד רואה טלוויזיה כשהוא בבית עם האמא? לא עדיף לו כבר בגן?

לא.
גן אינו ערובה לאי צפיה בטלויזיה. זה פשוט קורה בשעות אחרות. (בתקוה... יש הרבה גנים שבהם צופים בטלויזיה בשעות הגן...)
וגם בצד ה"מסרים ההתפתחותיים" בגן ישנם כל מיני בלמים וגורמים מפריעים. למשל, אם יש "מפגש" ולומדים בו דברים נהדרים ומחכימים
אבל הילד הספציפי לא רוצה להיות בו והמפגש נכפה עליו בעל כורחו - הרי שיצא שכרו בהפסדו.

ובנוסף, אני לא חושבת שאפשר להשוות חינוך ביתי וגן בכל רגע נתון, צריך להביט על מכלול הרגעים.
אם במכלול הרגעים הילד נמצא עם דמות תומכת ואוהבת וקשובה ומכבדת שדואגת לרב צרכיו ונענית,לרב, לסקרנותו - הרי שעדיף לו להיות שם מאשר בגן.

ומלבד זאת, אפשר לצפות ביחד עם הילד ואם רוצים גם קצת להסביר תוך כדי הצפיה ואז זה משדרג את כל החוויה (-:

ומלבד זאת, אפשר לצפות ביחד עם הילד ואם רוצים גם קצת להסביר תוך כדי הצפיה ואז זה משדרג את כל החוויה
פעם (לפני...) חשבתי שאצפה עם הילדים בטלויזיה, ואשב לידם כשהם עובדים על המחשב וכדומה.
אני לא מסוגלת. בטלויזיה עוד איכשהו (לפחות בבית הם לא צופים בג'אנק, וגם צופים מעט), אבל ליד המחשב, מעבר להדרכה הראשונית שהם זקוקים לה כיוון שהם עוד לא קוראים, קשה לי לראות אותם "לא קולטים את הרעיון" בלי לתקן (ואני לא רוצה לעשות את זה. בסוף הם קולטים.) וגם - משעמם לי. הם חוזרים שובושוב על אותו דבר - וזו זכותם, אבל אותי זה משגע.

אני לא חושבת שאפשר להשוות חינוך ביתי וגן בכל רגע נתון, צריך להביט על מכלול הרגעים. בדיוק. זה לא תחרות. בבית יש עוד הרבה דברים "לא טובים" שאין בגן: אבא ואמא רבים יותר לעיני הילדים, כי הילדים כל הזמן שם. אמא בטלפון והילד המציק זוכה לניעורים ורק במזל לא לאיזה חבטה ("אתה לא רואה שאני מדברת???!!!"). בבית הרבה פעמים פחות מסודר, יש אמא עם מצבי רוח, לפעמים קמים מאוחר, לפעמים לא עושים שום דבר, לפעמים נדמה שכל היום היה ריב אחד גדול, לפעמים זה עומס גירויים מוטרף כי משפחה בבית יותר זמינה לביקורים ונסיעות.
אז טלביזיה...? (-:
וחוץ מזה בטלביזיה יש דברים נהדרים, למשל בערוץ הראשון בין עשר לאחת עשרה. שעת שפיות מבורכת לאמא.

וכשהולכים לגן, אפשר להתלונן שהגננות/מטפלות לא עושות דברים כמו שצריך, ובבית אין על מי להתלונן...

שליחה על ידי יעל* » 16 יוני 2003, 00:31

וילדה בת שנה וחצי, לאמא בלי אוטו, בלי חברים בבוקר (כולם במעון : ( ), שיוצאת לגינות (המגוונות, אמנם) רק בשעות אחה"צ המאוחרות (כי חם גהינום בחוץ לפני כן), ואבא שמגיע בערב...
לא נשמע נורא? האם גן עדיף על נוכחות כמעט בלעדית של אמא (והקופאיות בסופר)?
אני נמצאת תחת מכבש לחצים להכניס אותה בשנה"ל הבאה, לכל המאוחר, למסגרת, תוך רמיזות שאני עושה לה עוול. ובאמת נראה שמשעמם לה לא מעט, אבל גן? בא לי לבכות...
איך היא תרדם בלי הציצי של אמא? ועל פי המתרחש בגינה כולם יכסחו אותה, והיא כל כך טובה
ולא תוקפנית, ולא מבינה למה היא שק חבטות של כולם, בלי שמץ של התגרות...
עזרה, נשים יקרות, אנא עצתכן...

לא נשמע נורא?
לא. נשמע נורמלי ביותר.
בלי חברים בבוקר
בגיל שנה וחצי היא זקוקה לאמא שלה, לא ל"חברים".
הרי את יוצאת איתה אחרי הצהריים. אז מה רע?
אני לא מבינה למה אנשים חושבים שצריך כל היום לטרטר במוח של הילד, לדבר אליו בלי סוף, לשיר לו. אני בטוחה שאת עושה את זה, אבל גם שעות שעושים דברים בשקט, בנחת, גם הם חשובים. ובשביל ילדה בת שנה וחצי הכל משחק.
כשאת רוחצת כלים, היא רוחצת לידך. תני לה דברים קטנים, סקוטש וסבון משלה, ותראי איך היא נהנית.
מקפלים כביסה ביחד, שרים ביחד (אם מתחשק).סתם מתחבקים ויונקים. הזמן הזה לא יחזור, לגן יש לה זמן ללכת, אם את חושבת שזה חשוב, בגיל שלוש, כשהיא תגדל עוד קצת, ותוכל קצת יותר להגן על עצמה. אני חושבת שאת עם ילדתך לבד בבית זה דבר נפלא ונהדר.
זמן של שתיכן יחד.
אם בא לך לבכות, סימן שעדיין לא הגיע הזמן. לב של אמא יודע. זה לא סתם שבא לך לבכות. לכי אחרי הלב.

מה שמצא חן בעיני בדיון בויינט זה שמראש כולן שם מדברות על יום גן של 3-3.5 שעות. זה לא ישראל שבה גן זה בין חמש לתשע שעות, שש פעמים בשבוע.

אמהות יקרות, תרשו לי שוב להזכיר:
כל הגנים לילדים, מכל הסוגים, לילדים מתחת לגיל חמש לא נוצרו בשביל הילדים.
הם אינם לטובת הילדים.
הם נוצרו לנוחות האמהות, כדי שיהיה מקום לשים בו את הילדים בזול כשאמא רוצה/צריכה לצאת לעבודה או רוצה לאפסן את הילד שלה במקום אחר מכל סיבה שהיא.
לכן, בבקשה הבדילו:

אמא ששולחת את ילדיה לגן, מסיבות שלה, מתוך הצורך שלה - בסדר גמור, זה פיתרון לאמא.
אבל אמא שלא רוצה ולא צריכה לשלוח לגן - אדרבא ואדרבא! איזה יופי לילדה ואיזה יופי לאמא!

ואני מצטרפת לפלוני אלמוני בעניין מה שעושים בבית: לשתף את הילדה בכל עבודות הבית, הסידורים, הקניות וכו'. וזה לא רק הקופאית בסופר: אולי גם הסנדלר, התופרת, הפקידה בדואר, המאבטח בכניסה לבנק, המכונאי במוסך (אם יש לך אוטו ובעלך עובד, אז את יכולה לקחת את האוטו למוסך. טוב, אולי זו הצעה רק לחולות הגה וחובבות מוסכים כמוני... (-: ) וכן הלאה.
אנחנו ירדנו למטה לעזור לשכן מהקומה הראשונה לגרף את העלים היבשים. בתי לקחה את מגרפת הצעצוע שלה, מסננת הצעצוע שלה, כף הצעצוע שלה ושקית ניילון לפח, ונהנתה עד בלי די מהפעילות. ככה אפשר להתבונן במנקי האשפה בעבודתם, בגננים בגינות של הבתים המשותפים, להתבונן בכל מיני דברים בדרך. בזכות בתי למדתי המון שמות של פרחים, עקבתי אחרי שבלולים והתיידדתי עם התולעים הירוקות שאוהבות את החסה האורגנית.
עוד דבר: אני נוהגת להשמיד מסמכים סודיים בעזרת מים (לא אקנה מגרסת נייר באלף שקל). אני קורעת את הניירות לחתיכות קטנות, שמה אותם בגיגית, מוזגת עליהם מים עד כדי כיסוי, ובתי ואחייני משתגעים על "כביסת הניירות" הזאת. כל אחד מקבל כף עץ, והם מערבבים ומערבבים בגיגית על הרצפה... כשהיו קטנים יותר, הייתי מחלקת את הניירות לשתי גיגיות, שלכל אחד תהיה הגיגית "שלו".
כל דבר הכי שטותי והכי בנאלי ויומיומי שתעשי בבית עם הילדה הוא הדבר הכי חשוב: החיים.

שליחה על ידי יעל* » 16 יוני 2003, 10:13

תודה רבה על התשובות ועל הרעיונות היצירתיים..!. הבעיה שאנחנו לא ממונעות, ואת הדרך ללפגוש את כל האנשים הנחמדים שצויינו ואחרים (רצוי, האמת ילדים), אין דרך לפגוש עד שעות אחה"צ, כשהם שבים מהגנים ( וגם אז, הם עסוקים בלאכול, וליפול שדודים בשעה מוקדמת), או כשאבא שב הביתה עם הגלגלים...
השאלה היא, אם אמא רוב היום זה לא מעט מידי, ומשעמם אותה...?

אין לכם שום סידורים במרחק הליכה?
אצלנו הכל היה ברגל. אפילו ממש ליד הבית. אתם גרים במושב?

שליחה על ידי תמר* » 16 יוני 2003, 10:55

הם נוצרו לנוחות האמהות, כדי שיהיה מקום לשים בו את הילדים בזול כשאמא רוצה/צריכה לצאת לעבודה או רוצה לאפסן את הילד שלה במקום אחר מכל סיבה שהיא.
בזול? 1800 ש"ח לחמש שעות ביום זה זול?

ואני מצטרפת לפלוני אלמוני בעניין מה שעושים בבית: לשתף את הילדה בכל עבודות הבית, הסידורים, הקניות וכו'. וזה לא רק הקופאית בסופר: אולי גם הסנדלר, התופרת, הפקידה בדואר, המאבטח בכניסה לבנק,
בבית בסדר, מחוץ לבית- אני לא מסתדרת. היא הולכת לטייל בדיוק כשאני צריכה לשלם בקופה, יוצאת מהדואר בדיוק כשמגיע התור שלי, ומבלגנת את כל הממתקים שבקופות- ואני צריכה לעשות דברים תוך כדי. לא פעם השארתי עגלה מלאת מצרכים ויצאתי מהסופר באמצע הקניות, כשפשוט לא הסדרתי.
כשהיא היתה קטנה, במנשא הכל היה קל. היום כשהתחילה ללכת- בלתי אפשרי.

זול לעומת ממטפלת.
ולגבי השאר: לומדים להתמודד. למשל, בסופר שמים אותה לשבת בעגלה.

שליחה על ידי יעל* » 16 יוני 2003, 13:22

בשמת, אנחנו גרים בעיר, אך ממוקמים במרחק של חצי שעת הליכה ברגל מן המרכז, ובחום הקופח זה ממש לא לעניין.
מזדהה עם תמר; גם אצלי היא מחפשת את הדלת בכל מקום בו היא נמצאת, ולא משנה עד כמה הוא אטרקטיבי (משחקיה, למשל...), ואחרי דקה ורבע של ישיבה בעגלה, בסופר וכדומה, היא מתחילה לצווח כעוף שחוט, נעמדת למרות החגורה ומנסה להמלט על נפשה...

כן, גם לנו תהיה עכשיו בעיה. בקיץ אנחנו נכלאות בבית כל שנה בין 9 בבוקר ל-5 ואח"כ (יולי אוגוסט) 6 אחה"צ. חוץ מיציאות במונית או באוטו, אל מקום אחר (סבא, מפגש לה לצ'ה, חברה, ספריה).
הבוקר שקלתי את האפשרות לעשות נסיעות העירה עם הילדים ככה: לצאת מהבית כבר בשבע בבוקר ולהיות בעיר לפני שמונה, ככה שנוכל קצת להסתובב ברחוב ולהסתכל לפני שפותחים את החנויות (כמובן, עם בגדים ארוכים, כובעים ומסנן קרינה). בשמונה נלך לחנויות שצריך (אני זוממת על החנות עם המטאטאים והמברשות, שיעשו לי כלי עבודה לילדים), ובתשע-עשר כבר נהיה בדרך חזרה הביתה, מלאים חוויות ועייפים. מקלחת, ושינה מרעננת במיטה, והופ - קמים לארוחת צהרים ולאחר הצהריים.
ועוד בקיץ: הולכים לישון מאוחר (מנצלים את הערב הקריר יותר, נגיד: בגינה משש עד שמונה וחצי...), ואז מתעצלים במיטה עד מאוחר, קמים בעצלתיים, ומתחילים את היום נורא מאוחר.

יעל,
את בטוחה שאין עוד ילדים בגיל דומה בשעות הבוקר?
אם את גרה במרכז - אולי נוכל לעזור לך. יש הרבה שהן לא כאן בפורום...

לגבי 'משטר הקיץ'. אז אתן יודעות שאני מהדרום-מצפה רמון- וכאן הימים חמים חמים אם כי אין לחות. בקיץ אין מה לצאת אחרי תשע וחצי בבוקר וגם אין לאן, הגנים לא מוצלים, אין ג'ימבורי ושות'... בכל אופן...בקיץ אנחנו כן משתדלים להתעורר מוקדם, מקסימום בשבע, ולצאת קצת בבוקר, לראות ת'יעלים, את היום מתחיל. אחר כך הולכים למקומות סגורים;סידורים, קניות, חי רמון, עשינו מנוי לבריכה במלון(לדאבוני אני שונאת כלור ובריכות ונורי חטף שיעול מזה אבל מה לעשות...זה הרע במיעוטו) וכל יום הולכים לשעה. נשפכים לשלאף שטונדה מוקדם(סביבות אחת). אוכלים צהריים מאוחר יותר ויצאים שוב בחמש-שש ל"גנים" על פי משנתו של נורי; גן המשחקים. ככה עד שבע שבע וחצי והופה... אם יש חברים ביתיים נפגשים לפעמים בבוקר/שעות חמות.
ועדיין, יש ימים קשים יותר, שפוכים יותר, עייפים יותר, טעונים יותר.

היום הותקפתי בספסל הציבורי ע'י אמא עם רגשות אשם חבויים על זה שבנה בגן מגיל שנה וחצי, מתוגברת בשכנה "מסעודה" לצורך העניין. מה העזתי לומר? שהחלטתי לא לרשום אותו לגן לעוד שנה(הוא רק בן שנתיים...) וכמובן שחטפתי צרור הערות ונאום חוצב בלהבות על "למה אימהות בדור שלנו צריכות חופש לעצמן" ו- ,נו טוב, חכמה גדולה, בעלך נמצא הרבה בבית" וכמובן את "טוב נראה אותך עם שני ילדים". ישבתי ושתקתי כי ידעתי שאם אני אגרר לזה אני לא אצא מזה לעולם. פשוט העדפתי לשתוק. אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף.

אוי, נועה,

אז זה מה שמצפה לי, הא? כי אני כבר עם שני ילדים, ובעלי ממש לא נמצא הרבה בבית (מה זאת אומרת? הוא אדם עובד, חוזר בערב), הבכורה חוזרת לחינוך ביתי בסוף חודש זה (אחרי שנתיים גן, ובמקום קייטנות וכיתה א)
והינוקא, אני מקווה, לא יילך לשום גן אף פעם
(אמא שלו רק יצאה נשכרת מזה שמעולם לא היתה בגן עירוני)
(וגם מעולם לא היתה בכיתה א ישראלית, והקצת שבילתה בכיתה א שבדית היה ממש בילוי חביב ולא "בית ספר")
(לעומת זאת, הקצת שבילתה אמא של הינוקא בכיתה ב' ישראלית היה מיותר לחלוטין, ואפילו הגננת של הבכורה, שאמא שלה היתה קולגה של אותה מורה מכיתה ב', מודה שללמוד אצל ההיא היה מיותר...).

אז לי אין שום נסיבות מקילות למסעודות למיניהן, וחמי וחמותי בהיסטריה.

וואו, קשה לשתוק. ירגיע לספר את הידוע, שזה לא קורה רק במצפה רמון?
האמת, היום שתיארת נשמע נפלא. וימים שפוכים ומבאסים הם נחלת כולנו לפעמים...
(מה אני אומרת לך? שאין לך מה לקטר? קטרי, קטרי חופשי).
ההתקפות האלה, לפעמים הן ניצנים של ענין אמיתי בנושא.

יעל, אני מחזקת מילה במילה את מילותיה של פלוני אלמוני מלמעלה. וכמו שכבר נכתב כאן, דרך החינוך הביתי מלאה בקשיים, אבל היא דרך שאת מנהלת. דרך אחרת כמו גן, היא ויתור. ויתור על מעורבות מלאה בחיי הילדה, ויתור על ידיעה מה באמת קורה איתה. ויתור על כיף גדול. אני מתלבטת כבר כמה שניות ארוכות איך לכתוב את זה יותר טוב: אל תפחדי .

גן דמוקרטי -- כן !!

בבית-ספר דמוקרטי, הילדים המבוגרים יותר, משמשים כדגם לחיקוי, כאידיאלים, לעיתים נתפשים כאלים, אצל הילדים הצעירים יותר. באותה מידה, הם משמשים גם כדגם שלא לחיקוי. "אני שמח שהסתובבתי עם בני עשרה כאשר הייתי בן שבע", אמר לנו בננו מיכאל כאשר היה בן שמונה-עשרה. "למדתי מה לא רציתי לעשות בהביטי בדבר מקרוב, כך לא הייתי צריך לבזבז בריאות ושנים מחיי בלנסות את זה בעצמי".

הילדים הצעירים יותר משמשים כדגמים משפחתיים לבוגרים יותר -- בתפקידי אחים צעירים או תפקידי ילדים. שרון הגיעה לבית-הספר בגיל ארבע, מיד אחרי שאיבדה את הוריה. היא היתה ה"ילדה" של כולם בשנה הראשונה. הקריאו לה, שיחקו איתה, שוחחו איתה, חיבקו אותה. כאשר תלמידים לשעבר מבקרים בבית-הספר עם התינוקות או הפעוטות שלהם, לעיתים אפשר למצוא תלמידים בני עשרה משחקים שעות בלי-סוף עם הזאטוטים.

וישנו הצד של הלמידה שבדבר. ילדים אוהבים ללמוד מילדים אחרים. ראשית, לעיתים זה קל יותר, המורה-הילד קרוב לקשיי התלמיד יותר מאשר המבוגר, משום שחווה את אותם הקשיים לא מזמן. ההסברים הם בדרך כלל פשוטים יותר, טובים יותר. יש פחות לחץ, פחות ביקורת. ויש מוטיבציה עצומה ללמוד מהר וטוב, על מנת להשיג את המורה.

ילדים גם אוהבים ללמד. זה נותן להם תחושה של חשיבות, של הישג. ויותר מכך, זה עוזר להם לתפוש יותר טוב את החומר בזמן שהם מלמדים; עליהם למיין אותו, להבין אותו, אז הם נאבקים עם החומר עד שהוא ברור בראשיהם, עד שהוא ברור מספיק כדי שתלמידיהם יבינו.