למה לא גן

הי חגית, את הילד הראשון שלי שלחתי לגן בגיל שנה ושלשה חודשים.
ועד היום אני בטראומה מההחלטה ומהמעשה שלנו.
והיום הילדה שלי בת שנה היפרקטיבית עם "קוצים בטוסיק" זקוקה לפעילות כל היום. להיות איתה בבית יום שלם זה "מישן אימפסיבל" לכן רשמתי אותה לג'ימבורי לשנה הקרובה כלומר פעם בשבוע יש חוג מוסיקה ושלש פעמים בשבוע משעה 9 עד 11:30 יש "אופן ג'ים" ז"א הילדים חופשיים לעשות מה שהם רוצים בחדר הענקי ולשחק עם איזה משחקים שהם רוצים וכמובן בהשגחת ההורים. היא משחקת עם ילדים היא משתתפת בפעילות של המדריכה כשהיא רוצה וזה במקום לשלוח אותה לגן.
נעה מאושרת מאד היא משחקת ומשתוללת מכירה ילדים חדשים וגם אני נהנת לשוחח עם האמהות ואני חייבת לציין שהאוירה שם גורמת לי להתחבר לנעה ולהרגיש משהו כל כך נעים בלב. המוסיקה ברקע החדר הצבעוני פשוט כייף לצאת מהבית ולהיות במקום הזה.
אז תחשבי על הרעיון!!!
ואולי עבור בעלך זו תהיה "מסגרת" עבור יובל.

ובהצלחה
לימור

שלום לימור,
חלפה שנה מאז ההודעה הראשונה בדף הזה. יובל כבר כמעט בן 4 (-:
נשארנו בבית גם השנה והיה נהדר. היו לנו הרבה מפגשים קבוצתיים, שסיפקו את הצורך החברתי של שנינו.
והיה לנו סדר יום שנקבע על ידי הצרכים של שנינו. (-:

היתה לנו שנה נפלאה ואני שמחה מאד על ההחלטה. (-:

כיף לקרוא @}

קראתי, נהנתי והזדהתי המון ופתאום גיליתי שהכל דיון בכלל מ2002.... אז אם אפשר עדיין לפתוח את הדיון....
מתי ואיך יודעים שהילד בשל או לא לגן? איך יודעים שאני לא משאירה את הילדה מתוך עקרונות, פחדים שלי והיא בכלל מוכנה ורוצה? לאחרונה אני מתלבטת רבות לגבי שנה הבאה. עד עכשיו לא היו לי כמעט בכלל ספקות. עכשיו...
פתאום היא מתחילה לומר משפטים בסגנון: אמא לא שולחת אותי לגן בכלל!!
או "אני בחינוך ביתי ואמא הופכת לגננת" (מאיפה היא בכלל יודעת מה זה גננת? הרי מעולם לא פגשה אחת... טוב אולי מלבדי וזה היה לפני שנולדה...)
ובגן השעשועים היא רצה אחרי חברים להתחבר איתם ומקבלת תשובות של : את לא חברה שלנו... לכי מפה... ועוד כהנא וכהנא פנינים. ואני רואה אותה נעצרת בהלם ולא בטוחה מה לעשות. והם כבר מכירים ובאים ביחד כי הם כבר מהגן חברים. אני לא מדברת על השאלות, הויכוחים וטענות במשפחה המורחבת. מול זה אני יכולה לעמוד. אבל... איך אני יודעת שאני לא עושה לה עוול רק כי אני מאמינה באמת ובתמים שחינוך ביתי הוא הדבר הנכון? הייתי במערכת. אני מכירה אותה היטב. אין לי אשליות לגבי מה מקבלים וכמה במערכת. גם אם הגננת מדהימה (ויש כאלה) ואפילו עם סייעת טובה (ויש כאלה) אבל כבר נכתב כאן, המערכת כמערכת דפוקה. בחישוב של העלות מול התועלת היא יותר מזיקה. ובכל זאת, מה עם הילדה? אולי היא זקוקה ליותר חברה? אולי באמת היא לא תצליח להתמודד עם כל "הדריסה" החברתית הנהוגה שם בחוץ? גיל שלוש הוא גיל רך. מסכימה. אבל אולי היא מוכנה למשהו שאני עדיין לא? איך אני מרגיעה את עצמי בקשר לזה? איך אני יכולה שלא להיקרע כשאני רואה עד כמה היא רוצה בחברת ילדים אחרים? אולי משהו בתפיסה שלי מוטעה? אולי אני צריכה לתת לה ללכת לגן ולנסות ולתת לה להחליט לגבי הנושא? כלומר אם היא לא תרצה ללכת לגן, הדלת אחורה תמיד פתוחה....

שליחה על ידי אושר* » 18 יוני 2003, 01:06

גם אני קוראת כבר שבוע בכל יום קצת את הדפים מזדההה מתלבטת נהנת ועדיין שואלת ממש כמוך אילנית האם אני חולמת על הדבר הנכון? האם זה נכון לטל כמו שזה נכון למעני להיות יחד צמודות צמדות כל היום? יש ימים שהקושי בלהיות לבד מטריף אותי, למה אין לי שכנה-חברה בישוב שמגדלת את ילדיה בבית? עלמנת שאוכל לפטור את ההתלבטות הגדולה ביותר שלי ...... מה עם חברת ילדים בשביל טל? אני מצטרפת אלייך ומחזיקה חזק את ידך -אילנית אני איתך בשאלות ובלבטים...... וקול פנימי לוחש לי עכשיו שאנחנו עושות את הדבר הנכון ואם לא היו צצות השאלות אז אולי לא היינו כה חזקות ומיוחדות בדרכינו. לילה טוב........

חגית, הדיון היה פשוט מרתק שלא שמתי לב בכלל לתאריכים.

אני שמחה שנהנתם. אני מאד מקוה שאוכל גם להיות עם הילדה שלי בבית עד גיל 4.
כעקרון יש לי את כל התנאים הטובים לעשות זאת אבל הסבלנות שלי לא כל כך עוזרת לי.

ומה קורה בשנה הבאה???
לימור

בקצרה, כי הינוקא דורש השגחה כרגע:
אני מסכימה שילדים בגיל שהזכרתן זקוקות לחברה.
אבל חברה אינה דווקא גן . מבינים את ההבדל?
והחברה אינה חייבת להיות (למעשה, רצוי במיוחד שלא תהיה!) חברת ילדים בדיוק בגילם.
להיפך, רצוי למצוא להם חברה רב גילית. להתיידד עם מבוגרים, זקנים, וילדים בכל מיני גילאים - רצוי שנתיים-שלוש יותר גדולים. בהפרשי גילאים, הילדים משחקים נהדר יחד. לעומת זאת, בני אותו הגיל, כמו שגיליתן, נהפכים מייד לכנופייה שמרגישה צורך להיאבק על משהו.
יש הרבה דיונים כאן באתר על העניין הזה. חפשו עוד דפים עם המלה "גן" ואולי גם כל דפי החינוך הביתי שמדברים על חברה וחברים.

_פתאום היא מתחילה לומר משפטים בסגנון: אמא לא שולחת אותי לגן בכלל!!
או "אני בחינוך ביתי ואמא הופכת לגננת"_

נשמע נהדר! היא פשוט יודעת המ קורה איתה (-:
את יכולה להוסיף משפט כמו "את לא בגן כי אני חושבת שיותר טוב לך להיות איתי (בגילך? )" כדי שהיא תדע שזו לא החלטה שרירותית אלא החלטה שנובעת מהרצון שיהיה לה טוב.

ובגן השעשועים היא רצה אחרי חברים להתחבר איתם ומקבלת תשובות של : את לא חברה שלנו... לכי מפה... ועוד כהנא וכהנא פנינים. ואני רואה אותה נעצרת בהלם ולא בטוחה מה לעשות. והם כבר מכירים ובאים ביחד כי הם כבר מהגן חברים.

נכון הם כבר חברים בגן ובדרך כלל קשה להכנס לקבוצה מגובשת. גם אני חשבתי שאוכל להמשיך להפגש בנעימים עם ילד הגן ונתבדיתי אלא אם כן זה רק בני ועוד ילד אחד.
מה לעשות? להפגש עם ילדי חינוך ביתי...
ולבתך את יכולה להסביר את המצב: א' וב' נמצאים כל הבוקר ביחד והם חברים טובים (כמו שאת וג'...) והם כנראה כרגע לא מעונינים בחברה חדשה.
אבל... איך אני יודעת שאני לא עושה לה עוול רק כי אני מאמינה באמת ובתמים שחינוך ביתי הוא הדבר הנכון? הייתי במערכת. אני מכירה אותה היטב. אין לי אשליות לגבי מה מקבלים וכמה במערכת. גם אם הגננת מדהימה (ויש כאלה) ואפילו עם סייעת טובה (ויש כאלה) אבל כבר נכתב כאן, המערכת כמערכת דפוקה. בחישוב של העלות מול התועלת היא יותר מזיקה.

ענית לעצמך!
את לא עושה לה עוול. את נותנת לה את הטוב ביותר שאת יכולה.
את מספקת לה את הצרכים הנפשיים שילדה ביגלה צריכה וזה מה שחשוב.
היית שם. את יודעת שגננת אחת לא יכולה להעניק להרבה ילדים את מה שהם באמת, אבל באמת, צריכים!

ובכל זאת, מה עם הילדה? אולי היא זקוקה ליותר חברה?

כן. היא זקוקה לחברה. אין ספק. ואת יכולה וצריכה לספק לה את זה.
בין במפגשים קבוצתיים ובין במפגש "אחד על אחד".
נכון, זה קשה יותר מאשר בגן. ובגלל שלא כולם בחינוך ביתי ואי אפשר סתם לקפוץ לשכנה אז צריך להשקיע ולסע ולתאם.
וזה קשה אבל זה שווה.
ויש תקופות שבהם הם צריכים יותר חברה ויש תקופות שבהם הם מעדיפים רק את חברת עצמם ואמא.
את כבר תשמעי ממנה מה היא בדיוק רוצה... (-:
ועוד מילה לגבי חברה רב גילאית - הרעיון הזה מקסים. אבל לצערי גם פה נתבדיתי. זה לא עובד.
הילדים מחפשים בעיקר את חברת הגיל שלהם. .
פה ושם יש גם קשרים עם ילדים גדולים יותר / קטנים יותר אבל הקשרים המשמעותיים הם עם בני גילם.

אולי באמת היא לא תצליח להתמודד עם כל "הדריסה" החברתית הנהוגה שם בחוץ?

אולי. ואז תוכלי להחזיר אותה לחינוך ביתי (-:

אבל גם במפגשים עם ילדים בקבוצה לא הכל ורוד. הרי הם רבים והם יוצרים קבוצות והם יכולים לפגוע. והם ילדים.
אבל את שם כדי לשמוע, לראות, להגן, לתווך במקרה הצורך ופשוט לתת כתף וחיובק כשצריך ולא משאירה אותה לבד עם רגשות קשים.

גיל שלוש הוא גיל רך. מסכימה. אבל אולי היא מוכנה למשהו שאני עדיין לא? איך אני מרגיעה את עצמי בקשר לזה?

כי את יודעת יותר ממה שהיא יודעת.

איך אני יכולה שלא להיקרע כשאני רואה עד כמה היא רוצה בחברת ילדים אחרים?
פשוט לאפשר לה חברה כזו.
וגם לוותר לעצמך ולדעת שלא תמיד תוכלי לספק לה את זה. (הנה היום אני חולה ויובל לא יהיה עם ילדים בגלל זה. נכון. קורה. והוא הרויח שעות סבא. (-: )

אולי משהו בתפיסה שלי מוטעה? אולי אני צריכה לתת לה ללכת לגן ולנסות ולתת לה להחליט לגבי הנושא? כלומר אם היא לא תרצה ללכת לגן, הדלת אחורה תמיד פתוחה....

אפשר...

אבל הכל טוב ויפה על נייר. במציאות לא תמיד יש חברת ילדים זמינה. במציאות שלי ושל נורי מרבית הילדים בגילאים שלו כבר נמצאים בתוך המסגרת ובמיוחד בבקרים קשה למצוא ילדים פנויים למשחקים. אז נכון שיש את גן המשחקים אחר הצהריים...האם זה מספיק בגיל 3 ? לנסוע 3 פעמים בשבוע עד ב'ש לא ראלי משום בחינה. בקיצור, זה לא פשוט כמו שזה נשמע.

אנחנו מהמרכז וגם אילנית (-:

לימור,
(-:

לגבי הסבלנות - תמיד אפשר להעזר בביביסיטר/סבאסבתא.
שנה הבאה?
טרם הוחלט. יש לי הרגשה שבבית...

בהצלחה לכם!

אכן, זו באמת הבעיה שלנו, בגלל שכל שאר הילדים במוסדות ואין לנו עדיין קהילה לא וירטואלית .
אני אישית חושבת (רק אני אישית) שבכל זאת זה עדיף על גן. כלומר: אמא עדיפה על חברת ילדים בגיל הזה, אם צריך לבחור ביניהם.

דוד,
הילדים הצעירים יותר משמשים כדגמים משפחתיים לבוגרים יותר ? בתפקידי אחים צעירים או תפקידי ילדים. שרון הגיעה לבית-הספר בגיל ארבע, מיד אחרי שאיבדה את הוריה. היא היתה ה"ילדה" של כולם בשנה הראשונה. הקריאו לה, שיחקו איתה, שוחחו איתה, חיבקו אותה. כאשר תלמידים לשעבר מבקרים בבית-הספר עם התינוקות או הפעוטות שלהם, לעיתים אפשר למצוא תלמידים בני עשרה משחקים שעות בלי-סוף עם הזאטוטים.
האם בית הספר מנסה להידמות למשפחה מהבחינה החברתית?

הייתה תקופה שבה גם אני חשבתי שכל הבעיות שלי היו נפתרות אם הייתי חיה בישוב שיש בו עוד משפחות שמחנכות בבית. היום נראה לי שזה לא בהכרח כך. הרי המכנה המשותף של חינוך ביתי לא תמיד מהווה מכנה משותף מספיק כדי ליצור חברות, בין הילדים ו/או בין ההורים. אז אפשר לנסות להתאמץ במסגרת האילוצים כדי לפגוש משפחות אחרות שמחנכות בבית, במרחק נסיעה סביר, ואם זה מתאפשר זה נראה לי טוב וחשוב, אבל אם לא, אז עדיין לא נראה לי שצריך לדאוג. ככל שהילדים יגדלו האפשרויות שלהם לפגוש חברים יתרבו (למשל בחוגים). כך גם האפשרויות להעמקת הקשרים עם ילדי הגן וביה"ס, כי קשרים שנוצרים לאורך שנים, גם אם הם מצטברים רק באחר הצהריים ובחופשים, בסופו של דבר הם הופכים למשמעותיים. במיוחד כשמדובר בילדי החינוך הביתי בעלי הכישורים החברתיים הנפלאים והמשופרים

(כי אינם נרכשים בכפייה ומתוך צורך בעיקר בהישרדות). יצא לי להכיר באופן אישי ילדים אחרי חמש שנות חינוך ביתי (שעזבו את ביה"ס בכיתות הנמוכות), והיו להם חברים טובים מאוד שהלכו לבית הספר. פשוט לא צריך לדאוג (כמה קל להגיד...), כמו לגבי לימוד קריאה או כל דבר אחר שמתרחש בחיים- החיים מלאים בהזדמנויות להכיר חברים ולהתנסות במערכות יחסים, וגם בתקופות 'בודדות' יותר יש הרבה טוב, שמחה ויצירתיות והזדמנות מצויינת לגדול מתוך הקושי.

תודה רונית. דברייך מאד עודדו אותי.

דוד
התמונה האידאלית שאתה מנסה להראות כלל אינה משקפת את המציאות, לפחות לא בחדרה.
יש בריונות, יש התעללות בילדים קטנים וחלשים, יש מכות, ויש אנשי צוות המפלים - בעיקר לטובת ילדי הפרסונל,
ועל חשבון ילדים אחרים.

חגית תודה על הרעיונות לגבי התשובות... ובכלל תודה על התגובות. הלבטים עדיין קיימים. משהו בתוכי אומר לי שהדרך היא נכונה וטובה אבל יש את הצד השני שלוחש בקול רועם שיכול להיות שמתוך עצמי ופחדיי אני מחליטה החלטות לגבי רוני, שאולי אינן משקפות את מי שהיא ואת היכולות/ רצונות שלה. למצוא חברה, גם במרכז זה לא פשוט כשכולם בעצם בדרך אחרת. אחה"צ לדוגמא, בדרך כלל זה רק שתינו. איכשהו גם עם חברות נעורים שלי שלהן ילדים בערך באותם גילאים לא יוצא להיפגש. הן עסוקות, מתרוצצות מחוג לחוג או בטיפול ביותר מילד אחד. גם הבקרים פעמים רבות לא פשוטים מבחינת מציאת המפגש החברתי. חברתה הטובה של רוני (בת גילה והן מסתדרות מדהים...) הולכת שנה הבאה לגן. היא כמובן מדברת על זה הרבה ובהתרגשות ורוני לא כל כך מבינה למה היא לא. אני באמת אנסה את התשובות ששלחת לי חגית. הן נשמעות טובות. אני חושבת שהשאלה העיקרית היא איפה הגבול עובר בין צרכיה האמיתיים של רוני לבין האמונות, רעיונות, פחדים שלי? האם באמת כל תחושה פנימית שלי לגביה נטולה השפעה של עצמי ורעיונותיי? כבר נאמר (אני לא זוכרת בדיוק איפה ועל ידי מי) שחשוב לא להפוך את הדברים לאידיאולוגיה אלא להישאר בדיאלוג פתוח. אני מסכימה עם זה לחלוטין. השאלה מה זה אומר בפועל?!...

המאוכזבת
אני לא הייתי משלים עם בריונות, התעללות ופגיעה בילדים קטנים.
יש לנו את כל הכלים לא להניח למציאות שכזו להשתלט על חיינו ולהכניס אותנו לתוך מלכוד בו ילדינו סובלים ואנו "רק" בוכים!
תאמיני לי, בתור הורה פרוד שבמידה ואני נתקל במישהו/מישהי שאינו מבין בגישה וביחס לילדים, אני דואג לכך שמקום עבודתו ישתנה. תמיד אפשר להיות אסרטיביים ולמצוא את ההנהלה שתדאג לנקות את עצמה מהרע - ותשלח את העובד אל מחוץ לכטתלי המערכת.

ממליצה לקרוא את הכתבה המזעזעת הזאת על המעונות בישראל בואיי נט
לכתבה

אני לא ממליצה לקרוא.
ריפרפתי, וזה עשה לי רע.

מומלץ רק למי שבכלל שוקל מעון.
יש מישהו באתר הזה ששוקל מעון? הלו? מישהו?

ודאי, בשמת - הבכורה היתה בויצ"ו שנתיים, הקטנצ'יק מסיים שנה ראשונה ועולה לשנה הבאה גם כן, באותו מעון, נפלא ומצוין, נטול פחות או יותר כל אותן תופעות שמופיעות בכתבה, הן ע"ס תצפיות ממושכות שלנו, מתואמות ולא מתואמות, והן ע"ס עדויות גורמים לא הוריים ונכבדים אחרים, שלא קיבלתי את רשותם לצטט כאן. עדיין, הייתי שמחה אם היו מגיעים לשם בגיל מאוחר יותר, אם בכלל, וכמו לכל מסגרת חוץ-ביתית, יש לו חסרונות.

איזה מזל.
אני כ"כ שמחה שהגן של הבכורה נגמר לנצח עוד שבוע, יא מנאייק.

שליחה על ידי תמר* » 23 יוני 2003, 09:25

במעון, שכמעט שלחתי את הקטנה לשם, אין אפשרות לבוא לראות את הגן בשעת פעילות, זה מפריע לסדר יום של הילדים.
נראה לי מוזר, אבל עובדה ש-90 זוגות הורים רשמו ככה את הילדים שלהם.

בשמת,
ומה הבכורה אומרת? היא שמחה? קשה לה הפרידה מהחברים?

הבכורה היתה מעדיפה גם בשנה הבאה ללכת... לגן.
(אבל אין סיכוי בכל מקרה. שנית כי אנחנו עוברים דירה, וראשית כי שום גננת לא תסכים לחתום להשאיר בגן חובה לעוד שנה ילדה שמבחינת רמתה הרגשית והאינטלקטואלית והתקדמותה בלימודים כבר גמרה את כיתה ב').

שליחה על ידי סמדר* » 25 יוני 2003, 13:14

בשמת,
סתם שאלה לידע כללי, כי אני באמת לא יודעת. מה זאת אומרת "שום גננת לא תסכים לחתום"? את הרי אמא שלה, והישארות שנה נוספת בגן היא לא תופעה בלתי נפוצה. אני משערת שאת יכולה להוכיח שאת לא איזו אמא פסיכית שלא רואה את ההתקדמות והבשלות של הילדה, אלא פשוט יש לך השקפה משלך על מה נכון בשבילה. ומההצהרה של הבת שלך אפשר להבין שמבחינתה הגן עוד לא מיצה את עצמו, אם כי אולי יש כאן גם חשש רגיל וטבעי מהשינוי הצפוי (לא להאמין שאני כותבת דברים כאלה, כי גם אני חשבתי תמיד ש"להישאר עוד שנה בגן" זה אומר שמישהו "לא התפתח כמו שצריך" כדי להגיע ל"מחוז החפץ" - בית הספר).
טוב, כל זה כמובן תיאורטי לחלוטין אם אתם עוברים דירה, אבל מעניין אותי איך מתייחסת המערכת היום להעדפות של ההורים מהבחינה הזו (כן או לא להשאיר בגן).

בשמת - מכיוון שהבכורה שלך היא גבולית (נולדה בשלושת החודשים האחרונים של השנה) את לא צריכה הרבה כדי להשאיר אותה עוד שנה אם את רוצה.
לא הגננת חותמת. את מבקשת. כאמא שלה.
הגננת יכולה להמליץ, אבל זו החלטה של ההורים.
אנחנו שוקלים להשאיר את אגם עוד שנה בגן. הוא יליד סוף יוני. למרות שהגננת חושבת שאין צורך להשאיר אותו, ההחלטה בידיים שלנו.

בשום אופן לא אשאיר אותה עוד שנה. עוד 4 ימים יא מנאייק... ואני סופרת כל דקה.
בכל מקרה, גן חובה עובר בשנה הבאה לגננת השנייה, והגננת "שלה" יחד עם שני החברים שלה שנשארים (כי הם היו בטרום חובה השנה) מתפזרים: החברים עוברים לגננת השניה, והגננת שלה תקבל קטנים חדשים בני 3.
אז זה לא לטעמה של בתי.
וחוץ מזה אנחנו עוברים למושב. כשאמצא בית.

בשמת,
צפי דרישה ממנה לחברה. היא טעמה. היא יודעת מה זה וזה יכול להיות מאד חסר לה.

בשמת, מצטרפת לחגית. נדמה לי שפעם כבר אמרתי לך את זה. אכן, היא טעמה. ולא רק חברה.
כל ה"אקשן* של הגן, לעומת השקט והשלווה של הבית, שילד של גן לא מכיר כל כך. ואני לא מתכוונת לימי החופש הגדול הסוערים ומלאי-ילדים בחופשה.

שליחה על ידי מור* » 26 יוני 2003, 02:10

רונית, כתבת על "הכישורים החברתיים הנפלאים והמשופרים של ילדי החינוך הביתי"....
לא דובים ולא יער, זה כ"כ אישי ושונה בין ילד לילד ולא קשור לחנוך הביתי בטח שלא בהכללה גורפת כזו...

בננו הגדול כמעט בן 4 ומעודו לא הלך לשומקום (גן, מטפלת, מעון, בייביסיטר לא מהמשפחה) ו"כישוריו החברתיים" הם.... איך אומר זאת... בעצם לא כ"כ קיימים.... אז אולי גיל 4 זה עוד "לא נחשב" ממש חינוך ביתי (כלומר אולי צריך עוד זמן כדי לבחון זאת) ובכל זאת זה מדאיג, מתסכל, מעציב, מקשה, מעמיד המון סימני שאלה....
קשה לו מאד מאד כשבאים אלינו ילדים, קשה לו לחלוק במשחקיו, קשה לו לראות שעושים דברים בדרך קצת שונה משלו,לא מרשה לגעת בכלום, צועק עליהם, מיילל, לפעמים קורא בשמות גנאי (מטומטמים) לפעמים מרביץ... רואים עליו שהוא לא נהנה, שהוא דואג שהוא בלחץ.....
ובחוץ, בגני שעשועים הוא לא יוצר שום אינטראקציה עם ילדים אחרים, מביט המון מהצד ומשחק לבד, בדר"כ מבקש לחזור הביתה לאחר זמן לא רב, ואת כל "הקושי" (כך אנו מפרשים את זה) מטביע באוכל.... תמיד שהיה בגן שעשועים נפתחת באוכל, ואז הוא "מפשיר" ,משחק קצת ושוב רוצה לאכול משהו... נדמה שחברת ילדים בכלל לא חסרה לו, מצידו להיות רק בבית כל היום איתנו... וכבר קרה לא פעם שכולנו רצינו לצאת (לים, לבריכה, או סתם לסיבוב במושב) והוא פשוט לא נתן לנו, ממש נכנס לקריזה של בכי וצעקות ולא היה מוכן לשום פתרון שהצענו...
גם בבית הוא מסתובב המון סביב האוכל, הוא כמעט לא משחק, בסוף היום אוסף את כל הדברים שבחוץ ומכניס הביתה "כדי שלא יעופו ברוח"
מתעצבן על זבובים, על רוח, על אופניים שנופלות... בקיצור לא נח לו, הוא לא מתחבר, לא זורם, כל הזמן יש איזה משהו שמפריע....והנורא מכל הוא שהוא לא מדבר על מה שקורה לו, בכלל! הכל אנחנו משערים, מעריכים, מנחשים... אני לא מצפה לשטיחת כל רגשותיו לפנינו, אלא למשהו פשוט בסיסי ברמה שהוא מסוגל לה, אבל זה לא קורה

בקיצור, מה הקשר בין חינוך ביתי לבין כשורים חברתיים או אחרים???? זה הכל כ"כ פנימי, כ"כ עמוק....
אנחנו מוטרדים מזה מאד, זה מקשה גם עלינו, מנסים את כל הדרכים המוכרות לנו, ו...גם חשים אשמה, כשלון... והכי מתחבטים בשאלת מליון הדולר:"מה היה קורה אם הוא היה הולך לגן?"
עד לא מזמן היה לנו ברור שזה היה גומר אותו, שזה היה גורם לstress גדול מדיי, ליותר התכנסות פנימה וכו'
לאחרונה אני כבר לא בטוחה בכך, אולי זה דווקא היה מגמיש אותו, מוציא אותו קצת מעצמו, מאיתנו....
אני לא יודעת, אני באמת באמת לא יודעת.......
יש בי, אבל, מין עצב עמוק עמוק כזה על הילד המקסים והיפה שלי, עליי, על כל הדבורים האלה והתיאוריות הנשגבות, על כל הטוב והקרבה והחם והאהבה שחשבתי שהם הם הבסיס להכל...
והוא בן 4 והיה רק איתנו וכ"כ כ"כ קשה לו עם העולם הזה... אז הוא גדל בבית... so what!!!
כבר אין לי מושג איך לעזור לו, אנחנו נעזרים בהומאופתיה שעזרה חלקית עד עתה (כי אנחנו מאמינים שזה פנימי), אבל מעבר לזה אני מרגישה שכבר נגמרו לי המילים, השיטות התיאוריות, הדרכים..

אין שיטות בטוחות, אין אמיתות אבסולוטיות, אין דבר כזה: תעשה x תקבל y ....

מור, אני לא מכירה אותך אבל רוצה לשלוח לך חיבוק גדול. הדברים שכתבת נגעו בי במקום עמוק מאד. לפני שהגעתי לסוף רציתי לכתוב לך שתפנו להומיאופתיה, ואז ראיתי שאתם כבר נעזרים בהומיאופת. מאחלת לכם שדברים ישתנו לטובה, ושילדך יפתח והכי חשוב - שירגיש טוב עם ולגבי עצמו ומקומו בעולם. אני מסכימה לחלוטין שתיאוריות לחוד ומציאות לחוד, וכל ילד הוא עולם ומלואו ואינו בר השוואה לאחרים.

כל ילדי הלכו למסגרת כלשהי מגיל צעיר. השניים הראשונים עם מטפלת עד גיל שנה, שנתיים, ואחר כך בית ילדים בקיבוץ, השלישית והרביעית בית ילדים בקיבוץ מגיל שלושה חודשים, ורק האחרונה בבית איתי, וגם עם מטפלת, כי עבדתי מהבית, מגיל 4ח', ומגיל שנה וארבעה חודשים בבית ילדים בקיבוץ.
ואני מאד מרוצה. מלבד משפחתון אחד שבני הלך אליו מגיל שנתיים וחצי עד שלוש, שלא היה מרוצה בו, וגם אנחנו לא אהבנו, כל שאר הפעמים היינו מאד מרוצים. ילדי כל כך אוהבים את הגן, שאני לא יכולה לתאר לעצמי שלא היו הולכים לשם. הנה היום ביתי בת השלוש ישנה רע מאד בלילה, והיה לה קצת חום ונזלת, ותכננתי להשאר איתה בבית. אבל היא התעוררה בבוקר, ומהר מאד ביקשה ללכת לגן, ושמחה מאד להגיע לשם. וכרגע מדובר בגן בארץ זרה, בשפה שרק עכשיו היא מתחילה להבין, ובכל זאת - היא נראית ממש מרוצה, הולכת בשמחה כל בוקר, עושה לי שלום בהתלהבות כשאני הולכת, וממש אין לי שום ספק שיותר נחמד לה שם מאשר איתי בבית. בשבוע שבועיים הראשונים היה לה קצת קשה, והיא היתה קצת עצובה כשהיא הלכה לגן, אבל עכשיו אין לי ספק שזה ממש טוב לה.
אולי אני אמא משעממת מידי, אבל אני חשה שילדי לא היו מרוצים בבית.
ולמרות שאני יודעת שאומרים שילדים זקוקים לחברה רק מעל גיל שנתיים, הרי שראיתי עם ילדי שהם תמיד פרחו בחברת ילדים נוספים גם בגילאים הרבה יותר צעירים.
נכון שההתחלה קשה לעיתים, אבל מעולם לא היה לי ספק שכל עוד הגן הוא טוב, הילדים שלי מרויחים ממנו.
ובכוונה אמרתי ילדים שלי, כי אני מאמינה שכמו כל דבר אחר - זה אישי לכל ילד ולכל משפחה.

מור

כדאי לך אולי להציץ בדף מה קורה לבת שלי.

מור יקרה...מעבר לקושי שאת מתארת...
מי יודע, אולי אם כן היה הולך למסגרת/גן היה לו עוד יותר קשה, היו נחסמים בו עוד יותר דברים. אני לא בטוחה שהוא נוהג כפי שהוא נוהג כי הוא בבית, אלא נראה לי אישית שהוא פשוט כזה(ולא שזה מעודד אבל כן נותן כיוון) ושאולי גם בבית קורים דברים שמשפיעים עליו(נורה נדלקה לי כשהזכרת בעיות/השלכות עם אוכל. זה בדרך כלל משהו שמגיע מההורים. גם אם בתת מודע.)
כל מה שאני יכולה לומר לך זה לטפל בבעיה- כי נשמע שיש בעיה שלא קשורה לגן כן/לא אלא לאישיות ולדברים עמוקים שמטרידים אותו. ולא רק הומאופתיה אלא גם פרחי באך, תראפיה עם חיות או מוסיקה...הכל הולך.
שיהיה לכם רק טוב!

מור, ההכללה אכן הייתה גורפת (ונכתבה בקריצה גדולה בעיקר לעצמי שנוטה לחפש 'מרשמים' לגידול ילדים מאושרים, לשווא כמובן, ואני מסכימה לחלוטין שכל ילד הוא שונה). גם אני מאמינה, כמו נועה, שהדברים שאת מתארת הם קשיים (והזדמנות לצמיחה) אישיים, שלא קשורים לגן או לא גן. לדעתי האישית, גן רק היה מחריף אותם, אבל זו באמת רק דעתי. אני פשוט זוכרת את עצמי, ילדה עם הרבה קשיים מבחינה חברתית, ויודעת כמה נזק נגרם לי מזה שלא הייתי עם אנשים שאהבו אותי כמו שרק אמא ואבא אוהבים, ונאלצתי לשרוד בעולם החברתי הזה של הגן ובית הספר, שבחויה שלי היה עולם מנוכר, בודד, שהרחיק אותי מעצמי ומאחרים. אני הייתי זקוקה ליותר ממה שגן יכול להציע, ולכן אני מאמינה שזה מה שטוב לבנותיי. ובקשר לכישורים החברתיים- אני מאמינה שהם נבנים לאורך שנים, ולהיות בעל כשורים כאלו זה לא בהכרח להיות פתוח עליז וחברותי כל הזמן. זה גם לדעת לשמור על גבולות בינך לבין האחרים, לאהוב להיות עם עצמך ושהשמחה לא תהיה תלויה בשום דבר ובאף אחד, אלא תנבע ממקור פנימי. מי ייתן שכולנו נזכה לזה, אנחנו וגם הילדים.

אבל אני חשה שילדי לא היו מרוצים בבית.
קצת משונה להגיד את זה דווקא כאן, זה נראה כל כך מובן מאליו, אבל ילד בגיל ארבע בחינוך ביתי הוא לא לבד בבית עם אמא. אנחנו נפגשים על בסיס יומיומי עם קבוצת ילדים קבועה, לא כל יום עם כל הילדים, אבל בהחלט יש חברת ילדים, יש פעילות משותפת (ג'ימבורי, משחקיות, גינות ציבוריות, ים, בריכה, יצירה, סיפור, ארוחה, חוגים, טיולים) עם ילדים אחרים. והילדים גם מתארחים זה אצל זה לבד, ושוהים זה בחברת זה שעות ארוכות.
אין לי שום ספק שלא אני ולא בתי ולא רוב הילדים והאמהות שאני מכירה לא היו שורדים את החינוך הביתי לבד בבית מעבר לגיל הינקות, אם כי גם אז לדעתי קבוצת אמהות ותינוקות יכולה לחזק מאוד את האמהות ולהיות כיף גדול לתינוקות.
בכל אופן זה לא עומד ככה: שעמום לבד בבית עם אמא מול כיף עם ילדי הגן והפעילויות המגניבות שלהם.

מור יקרה - לא קראתי את הודעתך לפני שכתבתי לעיל, ולכן לא התיחסתי אליה. לאחר מכן חזרתי וקראתי את הודעתך, ורציתי למחוק את דברי, שפורצים כך להודעה הכואבת שלך, אך מאחר וכבר הגיבו, החלטתי פשוט לכתוב לך בנפרד.
מאד בולט הכאב ותחושת חוסר האונים שלכם, וזה באמת מאד קשה. הייתי מציעה לנסות לפנות לייעוץ, אך אני חוששת, ואני מניחה שגם אתם חוששים, שתקבלו נזיפה על למה הילד לא בגן. אם שוקלים טיפול או ייעוץ, חשוב מאד מאד למצוא מישהו שמכיר ומבין את דרך החינוך הביתי.
מנסיוני חלק נכבד מהמטפלים בבעיות שונות הם מאד מיינסטרים, ותמיד ימליצו את "מה שמקובל" - ללמד ילד להרדם ולישון לבד, לא לשים במיטת ההורים וכו', כך שאני מניחה שגם אל החינוך הביתי יתיחסו כך. אני אישית לא עשיתי חינוך ביתי, כפי שכתבתי למעלה, אך אני מאמינה שזה בגללי. אני מאד מעריכה את הדרך הזאת, ומכבדת מאד כל מי שעושה זאת. אני לצערי לא חושבת שהייתי יכולה לעזות זאת בהצלחה, אבל אני גם לא מרגישה שילדי סבלו בשל כך (ראי לעיל).
אין לי לצערי כל המלצות, רק איחולים שבנך ימצא את דרכו, שאתם תגלו איך לסייע לו.

מור, קראתי שוב את מה שכתבת ופתאום נזכרתי בספר ילדי_ האינדיגו. אם לא קראתם אני ממליצה, זה אמנם אמריקאי כזה וקצת מייגע לפעמים אבל אולי זה ייתן עוד רעיונות. אתמול התביישתי לכתוב אבל עכשיו אני מעזה- אני מאמינה בכם שתצליחו לצמוח מהמצב הזה, ושולחת לכם אהבה וחיזוקים.

מור היקרה.
אני מכירה ילד שמאוד דומה למה שאת מתארת.
הוא הולך לגן, וזה מחמיר את ההתנהגויות האלה. זה לא מפתח את כישוריו החברתיים, רק הורס אותו.
במקרה שלו, אני יכולה להגיד לך שהוא תוצאה של הגנטיקה של ההורים שלו, של הצורה שגידלו את ההורים שלו (הטעויות שעשו עליהם...) ושל החינוך שלו (קצת פחות ביקורת מהוריו, קצת פחות "שליטה" עליו, במיוחד במה שקשור לאוכל, וקצת יותר חופש, זרימה ותמיכה יעזרו לו).

מתעצבן על זבובים, על רוח, על אופניים שנופלות
נשמע ממש כמו קטע פיזי, סובל פיזית.
רגישות מאוד גבוהה לא מאוזנת. צורך קיומי בשליטה. חרדה גבוהה מאובדן והתפזרות.
ניסיתם גם את המה-שמו-קרניאל?

שליחה על ידי מור* » 27 יוני 2003, 15:20

בנות, המון תודה לכולכן על ההתיחסויות.... לקח לי המון זמן עד שהעזתי לכתוב על העניין הזה כאן, כי לא ידעתי איך זה יתקבל, חששתי מהחשיפה וכו'
יש לי פשוט רושם שמאדירים את החינוך הביתי מעבר למידותיו. אני בעד החינוך הביתי וכל מה שעומד בבסיסו, אני גם עושה את זה בעצמי עם שני ילדים יום יום ושעה שעה...
אבל הילד הוא ילד, עולם ומלואו עם אישיות משלו פנימיות משלו, קשיים, פחדים, מחסומים וכו' כמו שרונית סלע כתבה זה לא מרשם בטוח לילדים מאושרים....
זה לא ש"אם אני אשן עם הילד במיטתי לא יהיו לו פחדים" ממש לא...
אולי אני כועסת על עצמי כי אולי, אם אודה על האמת, כך אני חשבתי והנסיון מלמד אותי שיש עוד המון מרכיבים בענין הזה של אושר, או בטחון או השד-יודע-איך-לקרוא-לזה....
אני כאילו אומרת: אבל במה טעיתי? הוא איתי מאז שנולד, נתתי לו את כל הדברים שלפי תפיסתי מצמיחים ילדים מאושרים, בוטחים, סקרנים... והנה הילד שלי מסוגר, מתבודד, מיילל, מתקשה ומקשה על עצמו ועל אחרים...

בגלל שזה משהו פנימי, הגיוני שגן באמת רק היה מחמיר את כל העניין, כמו שכתבתן לי וכמו שלי היה ברור עד לא מזמן, אבל מאחר ואני לא מצליחה למצוא פתרון בעצמי ולא יודעת מאיפה לקבל עזרה שלא "תפיל" את הכל על זה שהוא בבית וכו' אז התחלתי לחשוב בזמן האחרון שאולי מסגרת כזו כן היתה עושה לו טוב, מגמישה אותו קצת, "זורקת אותו למים"....
שלא תבינו אותי לא נכון, אני מתעבת את כל הביטויים האלה, סולדת מהם וממה שעומד בבסיסם, ש"צריך לחשל" את הילדים, "להכין אותם לחיים", "לזרוק למים", "שילמד להתמודד".... בליבי פנימה אני מתכווצת למחשבה מה היה קורה לו במסגרת כזו של 20-30 ילדים, היה לי אפילו חלום פעם שהוא בגן ואני נכנסת לגופו וחשה בכזו עוצמה את הבדידות שלו, את האובדן...
מצד שני אני מודה שיש לי את החרדה הזו: איך הוא יסתדר בג'ונגל הזה של החיים?
פעמים רבות אני מסתכלת עליו וחושבת לעצמי:"האם הוא מרגיש בודד עכשיו?" ונהיה לי רע... אולי אני סתם מפילה עליו דברים שלי? אולי אני חשה בודדה? אולי החויה שלו אחרת לגמרי? הוא פשוט איטי יותר? הוא פשוט לומד מהסתכלות מהצד (נאמר בגן שעשועים)

רונית, בכיתי כשקראתי את דברייך שכשורים חברתיים הם לא רק להיות פתוח ועליז וכו' זה כ"כ נכון וכ"כ יפה, אבל איך מנחילים דבר כזה לילד? איך מנחילים דבר כזה לעצמי?

אמא ל-5, אני באמת לא יודעת למי לפנות כי ברור לי שאת כל ה"אשם" ישימו בחינוך הביתי.... ניסיתי לשתף את אימי בעניין, היא אמנם הקשיבה בסבלנות אך בסוף חרצה שהוא צריך קצת לעזוב את הסינר שלי, לצאת, להתמודד, להזרק למים, עד מתי יוכל לגדול בשקט הזה רק איתכם וכו'?

נעה, למה התכוונת בדברייך:
ושאולי גם בבית קורים דברים שמשפיעים עליו(נורה נדלקה לי כשהזכרת בעיות/השלכות עם אוכל. זה בדרך כלל משהו שמגיע מההורים. גם אם בתת מודע.)
הקטע עם האוכל מטריד אותנו מאד, זה בפירוש נראה דפוס בלימה, כלומר כשיש איזה קושי הוא בורח לאכילה וזה מזעזע אותי! כבר בגיל 4? אלוהים...

בשמת, התיאור של הקטע הפיזי מאד קולע, מה זה ה"מה -שמו-קרניאל" הזה?

צריך קצת לעזוב את הסינר שלי,
הכלל הוא:
לחכות שהילד ירצה לעזוב, לצאת, להתמודד. אחרת זו לא צמיחה אלא נטישה.

לגבי הקרניאל: שכחתי... אבל בדיוק דיברו על זה באיזה דף, חפשי בחיפוש...

שליחה על ידי אמא* » 27 יוני 2003, 18:36

מור,
אני מצטרפת להמלצה של יונת.
וגם ממליצה בחום לשאול בפורום הזה http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-1334-11424,00.html

כתבי לה שאתם בחינוך ביתי. היא אוהדת את הרעיון. בטח בגיל הזה.

מור,

אכן, כפי שעולה מחיי כולנו - אין ביטוח לדרך החיים שאנו בוחרים. אנו בוחרים בדרך מתוך אמונה ומתוך נאמנות לעצמנו. "התוצאות" לא בהכרח קשורות לדרך בה בחרנו. במיוחד כאשר מדובר בילדים.
כל ילד בא לעולם הזה עם אישיותו המיוחדת ועם דרכו הפרטית ולא תמיד זהו הילד לו פיללנו. הפנטזיה של הילד המושלם, הרגוע, החברותי, האינטלגנט, המוכשר בדרך כלל מתבדה - אצל כולנו. אצל המחנכים בבית ואצל אלה ששולחים את הילד לבית ספר איכותי לאומנויות. ולמען האמת, אין זהמתפקידו של הילד למלא אחר הצפיות שלנו.

ואולי הדבר החשוב ביותר בחינוך הילדים הוא לקבל אותם כפי שהם, על כל מה שמשתמע מכך. וזאת עבודה שלנו, ההורים. אין לילד כל חלק בעבודה הזאת, וזה מה שיכול לעודד.
כדאי לך לזכור (נדמה לי שדברנו על כך בעבר) שהמודל על פיו אנו מגדלים ילדים היום עושה עוול לרוב הילדים. אף אחד מהם לא עומד בנורמות הגבוהות הללו של: להיות רגוע, יצירתי, פעיל, יוזם, בעל בטחון עצמי, מעסיק את עצמו כל היום, לא צופה בטלויזיה, חברותי ונעים בחברת אנשים אחרים........
אני בטוחה שיש בבנך כמה מעלות וסגולות שמרוב פחד, יאוש ואכזבה את מתקשה לראות אותם. ואולי זה נובע מתוך כך שסגולות אלה לא ממש נחשבות בתרבות שלנו.

שתי עצות יש לי אליך:

נסי להתבונן בבנך ולראות את הטוב שבו. שנני את זה לעצמך שוב ושוב, במשך היום וגם כאשר עולים האכזבה והפחד. ובמקביל, נסי לראות את סגולותיך כאמא ולהזכיר לעצמך שוב ושוב את היכולות האלה שלך.
נסי לבחור באחד מכל הקשיים שעולים בגידול בנך (אולי עדיף להתמקד בהתחלה בקשיים שלך ולא של בנך), קושי שנראה בעיניך קל לטיפול, כזה שאת יכולה לקבל שפור מהיר יחסית ותתמקדי בזה. גם אם זה נראה משהו שולי ולא חשוב לעומת כל הקשיים "הגדולים". לפעמים דבר קטן כזה יכול לייצר שינוי במגמה הכללית ובודאי בהרגשה שלך.

חזקי ואמצי.

ועוד דבר קטן, נראה לי שהאמצעים המכוונים של צפריר עשויים לעזור לכם.
אם מתאים לך, צרי קשר ל - [email protected]

קרניו סקראל. בדף איך לחזור להניק אחרי הפסקה, נדמה לי.

מור יקרה. דבר ראשון תודה שקיבלת את דבריי בהבנה, פחדתי שאולי אני אכעיס או אפגע בך. וממש לא רציתי.
אני מאמינה שאישיות של ילד מורכבת מכל כך הרבה דברים ומשתנים; גנטיקה, זמן לידה וכוכבים, סביבה שמשפיעה. וכמו שבשמת היטיבה להסיבר; לפעמים ההורים משליכים על ילד(במיוחד בכור ויחיד) המון דברים גם אם לא במתכוון- בעצם, ברור שלא במתכוון. משליכים דברים שקשורים בעצמם, באיך שהם גדלו, בציפיות חבויות...
אוכל הוא אחד הדברים הראשונים בחיינו שיש לנו עליהם שליטה מלאה. תינוק לא רעב- לא אוכל. מסובב פניו מהפטמה/בקבוק. ילד שמתחיל עם מוצקים- בוחן, משחק, טועם, מסרב לטעום( כמה מאיתנו נופלים בפח של "עוד כפית אחת ודי"? למי זה לא קרה לפחות פעם אחת? נו, תשימו ת'קלפים על השולחן.) עוללים מבינים בשלב כל כך מוקדם שיש להם שליטה על ההורים(בעיקר אמא ובעיקר אם הוא בבית איתך)דרך הנושא של אוכל. זה נושא כל כך "טריקי". קראתי על הנושא הזה בספרה של מירה דנה "נשים אוכלות את עצמן"(הוצאת מודן) בו היא מייחדת פרק שלם לילדים ואכילה ויחסי הורים ילדים. אני מחזיקה ממירה דנה, יש לה המון נסיון מעשי. מדהים לגלות כמה משפטים תמימים שאנחנו אומרים לקטנים יכולים לתת להם רעיונות על הרגלי האכילה שלהם. מדהים איך שהפרעות אכילה אכן מתחילות בגיל רך כל כך. ולאו דווקא בולמיה/אנורקסיה. הלא מה שאת מתארת זה פיצוי ריגשי כלשהו דרך אקט האכילה. אולי פיצוי על חסר.אני ממש לא רוצה לעשות כאן פסיכולוגיה בגרוש למה זה קרה לו ולמה אוכל ומה אתם עשיתם שגרם לו לבחור בדרך הזו.
אני כן יכולה לומר לך שאת אמיצה ונפלאה כי את רוצה לפתור את הבעיה ומכירה בעובדה שיש בעיה(ושוב, לדעתי היא לא קשורה לחינוך ביתי). אני התרשמתי ממטפלת בשם אורית גודאקר, מיכולותיה ונראה לי שהיא לא תפיל אותך על הדרך הייחודית שבה בחרת לגדל את בנך. הלכתי לחפש לך את המייל שלה ומצאתי(ולא, אני לא מכירה אותה אישית. היא מייעצת בפורום אחר שבו אני מבקרת)
שיהיה רק טוב! ו...בטח שיהיה!!!
[email protected] <[email protected]

מור, אני לא מומחית ובטח יש כאן שילוב של הרבה עניינים אישיים מורכבים, אבל נדמה לי ששמתי לב בדברייך לדאגה עצומה שיהיה לו טוב (אולי אני רק עושה השלכה של התחושות של עצמי). השאלה אם הוא לא בודד אולי גרמה לי לחשוב כך, והרצון שיהיה מאושר... כמובן שכולם רוצים שיהיה טוב לילדים שלהם! אבל אני מתכוונת כאן למין התעסקות יתרה עם השאלה הזו, למין הכבדה על הילד עם בדיקה מתמדת אם טוב לו, בלי להניח לו לעשות כרצונו מתוך אמון שטוב לו...

אני קוראת לזה "מירכוז-נפשי". כלומר, לא להניח לו מבחינה נפשית, שלי, לעסוק בענייניו, כי אני דואגת כל הזמן אם טוב לו או לא... נראה לי שזה משהו שעלול לקרות במיוחד עם בן בכור. אולי יש כאן עניין של שליטה והרפייה ממנה. קשה לי להסביר, אלו תחושות שאני לומדת לזהות ולשנות בגידול הבכור שלי.

מצאתי דברים שצפריר כתב על זה, ב מבכור עד בנימין -
_...מבחינת הילד הבכור, העטוף בתשומת לב יתרה, תשומת לב אשר לעתים קרובות, מעניקה טיפול פיזי מעולה ואהבה ללא תנאי, ומבלי משים, באופן סמוי, מכבידה עליו הררי ציפיות. בעיקר כאשר ילד זה הוא בכור. ציפיות אלה עולות באופן מודע ולא מודע, רבות מהן, מתוך היותן סמויות מהעין, הן אותן משקולות אשר שוב, ביודעין או שלא ביודעין, הניחו על צווארנו הורינו.
מורשת.

במסגרת הציפיות מהילד הבכור מועצמת במיוחד הציפיה להיות יחיד ומיוחד. להיות מושלם, לחיות חיים מושלמים, להיות "סופר-ילד". [אם הבן שלי סופר-מן אז אני "אבא של סופר-מן", אני הורה מושלם] כמובן שרבים מאתנו מנענים בראשנו במרץ למקרא הדברים: "אני? אני לא מצפה מילדי להיות מושלמים, כבר עברתי את זה", וכמובן שהדברים מוקצנים כאן לשם ההמחשה, אבל, תמצית העניין מתבטאת בהיותנו מחפשים את הדרך להיות הורים מושלמים. אז, בהכרח אנו מכבידים על ילדינו את הצורך להיות ילדים מושלמים, ולו כהוכחה להצלחתנו לעמוד במשימת ההורות._

וגם -
הציפיה למניעת "נזק" או תסכולים או קושי מהילדים לעתים תהיה קשה מנשוא בעבורם דווקא. במקום הזה בו אנו מעמידים אותם כשהם חייבים להיות מאושרים כל הזמן, ולעבור הכל בקלות הוא מקום בלתי אפשרי אם לא אכזרי באותה מידה כמו הקיצוניות השניה.
צפריר שפרון מתוך דעה אובייקטיבית

לא יודעת אם זה מתאים לך. אם זה לא, אני מתנצלת.

בקשר לעזרה, המליצו כאן כמה פעמים על דיאנה אידלמן-קרת (מקווה שאני כותבת נכון את שמה), וגם אורנה שפרון נותנת יעוץ טלפוני בתשלום בנושאים של אמהות וגידול ילדים.

מור, הילד שלי עוד מעט בן שלוש, אבל הרבה דברים נשמעים דומים בינתיים.
הספקתי לעבור עם זה המון דברים, המון טיפולים, המון ייעוצים.
מזה חודשיים, הוא הולך לגן, ועושה רושם שזה די טוב לו. לי זה בטוח טוב - ולכן זה גם טוב לו. (אחרי שעברתי 20 גנים מצאתי את ההכי דומה למה שרציתי). הוא לא מי יודע מה חברותי בגן, אבל מעניין לו שם, והוא לומד איך להיות לא חברותי כשהוא רוצה, במקום שיש בו עוד ילדים.
ובעיקר - כשהוא חוזר הביתה הוא מקבל אמא רגועה ששמחה לפגוש אותו ולא אמא מרוטה מבוקר מלא צרחות ועימותים.

בעניין הקשיים החברתיים, הייתי ממליצה לכם לנסות להפגיש אותו באופן עקבי עם חברים פוטנציאליים - בשטח נייטרלי. כלומר לא אצלכם בבית או אצלם בבית, אלא ללכת לים ביחד, לבריכה, לגנים ציבוריים. הפחד הטריטוריאלי קצת מצטמצם במקומות הציבוריים. ואם זה בנים או בנות של חברים שלכם זה עדיף. כי הנעימות שלכם עם ההורים האחרים תוכל להשפיע על הילדים.

באופן כללי, מנסיוני, אחד הדברים החשובים הוא יכולת ההכלה.
כלומר, להיות מסוגל לשמוע אותו צורח בלי להיות קצת בפאניקה ובלי להתכווץ מבפנים.
אתן לך דוגמה לדינמיקה מסוימת שהיתה אצלינו:
הילד מבקש משהו. אני מסבירה לו בנועם שאי אפשר.
הוא מבקש שוב או מייד מתחיל לבכות ולצרוח, ואני לחוצה מזה שהוא צורח וזה יכול להמשך בין חצי שעה לשעה וחצי שבסופן אני רוצה למות.
פעם, עשיתי ניסוי: הוא ביקש משהו בלתי מתאים בעליל, ואני פשוט התעלמתי. (הייתי תשושה ומיואשת מספיק בשביל לאפשר את זה לעצמי...) הוא חזר שוב ושוב על הבקשה, כמעט באותה אינטונציה. בעודו מבקש, ספרתי את מספר הפעמים שהוא חזר על הבקשה. זה היה 18 פעמים! ואז הוא הפסיק, ועבר לדבר אחר. בלי צרחות.
מה שקרה היה שהכלתי את הבקשה שלו מבלי לנסות לרצות אותו.
כי עד אז, הייתי נשברת בפעם השלישית או הרביעית שהוא היה מבקש, ומנסה להסביר לו למה לא, והוא היה צורח, והייתי מנסה לבקש ממנו שידבר במקום לצעוק ומה לא, והצרחות היו נמשכות לאין קץ.
מדובר בסוג של גבולות. איש אחד שהתייעצתי איתו, אמר לי שגבולות זה סוג של חיבוק עבור הילדים. אם ילד מגלה שההורה שלו יותר חלש ממנו זה מכניס אותו לחרדות איומות, זה פורץ לו את העולם והמרחב גדול מדי והולכים בו לאיבוד.
חוסר היכולת שלנו להכיל מתבטא בחוסר היכולת של הילד להכיל , לדחות סיפוקים, להתמודד עם דברים. אם הכיוון הזה נוגע בך אשמח לחלוק איתך עוד תובנות.

_פעם, עשיתי ניסוי: הוא ביקש משהו בלתי מתאים בעליל, ואני פשוט התעלמתי. (הייתי תשושה ומיואשת מספיק בשביל לאפשר את זה לעצמי...) הוא חזר שוב ושוב על הבקשה, כמעט באותה אינטונציה. בעודו מבקש, ספרתי את מספר הפעמים שהוא חזר על הבקשה. זה היה 18 פעמים! ואז הוא הפסיק, ועבר לדבר אחר. בלי צרחות.
מה שקרה היה שהכלתי את הבקשה שלו מבלי לנסות לרצות אותו_

מותר להיות בוטה רגע?
(אם לא - אל תמשיכי לקרוא, או אפילו תמחקי).

אני לא רואה בדוגמה זו הכלה, אלא - בדיוק כמו שכתבת - התעלמות.

כשהילדים שלי מאוד רוצים משהו ואי אפשר, מה שמרגיע (כמעט תמיד, כמעט) מיד זה להפסיק את מה שאני עושה, לדבר אליהם בגובה העיניים (למשל - בסופר, אני יושבת על הרצפה, ילד יושב על הידיים שלי), לקבל לחלוטין את העובדה שהם רוצים ואת הלגיטימיות של זה, ולומר להם את זה ("אתה מאוד רוצה ... ?") - זה מסר של "אני אתך, לא נגדך (גם אני אני השליח שמביא אליך את האילוץ/איסור)", ואז הם מקשיבים.
עכשיו - כשהם מקשיבים, אפשר להסביר למה לא עכשיו, עדיף להגיד מתי/מה כן, אפשר לספר שגם אני רוצה, אפשר לעשות את מה שרוצים בכאילו (הרבה פעמים התגובה היא "לא רוצה ... בכאילו!" ואחרי דקה-שתיים מתרצים), אפשר סתם להציע חיבוק, אפשר (ז"א - אני מסוגלת) כשהכל שקט למצוא פתרון בינים טוב יותר וכו' - כמיטב היצירתיות האמהית שלך.

גילה

.
לפעמים גם אם כבר יש בכי ורעש ואי הקשבה, אז הוא נענה לבקשה שלי לרגע שקט כדי שאוכל להסביר.
אני גם עבדתי איתו על כך שיבקש את עזרתי כשקשה לו רגשית להכיל את רגשותיו. זה נשמע מאוד מתוכנן "עבדתי איתו", אבל הכוונה היא שלפעמים כשהצלחתי להרגיע אותו, ציינתי בפניו למשל, שהחיבוק עזר ועכשיו הוא יותר רגוע. זה הביא אותנו למצב שהיום גם בתוך סערת רגשות הוא מתייחס להצעה שלי לעזור לו להרגע ושוב - אותו רגע שקט הדרוש כדי לשקף/להסביר/להציע חלופות/לחבק.

ואני לחוצה מזה שהוא צורח
ענת, זהו בדיוק. והילד מרגיש את זה.
אני כרגע לומדת רפואה אלטרנטיבית. מה שקורה הוא שאנחנו גם מקבלים טיפולים במסגרת הקורס.
כבר אחרי אחד השיעורים הראשונים הבנתי שעד היום הייתי מזדהה עם הכאב של הילד. אם ילד רצה משהו, או כאב לו והוא בכה, במקום לעזור לו, הייתי מזדהה איתו, ולכן לא יכולתי לעזור לו.
היום הרבה יותר רגוע אצלנו מהבחינה הזו. קיבלתי חוסן נפשי. אני מבינה את הילד, אבל יכולה לעזור לו. לא להזדהות איתו ועם קשייו, דבר שלא עזר לו.
ואני מסכימה עם גילה. אח, גילה!

כשהילדים שלי מאוד רוצים משהו ואי אפשר, מה שמרגיע (כמעט תמיד, כמעט) מיד זה להפסיק את מה שאני עושה, לדבר אליהם בגובה העיניים (למשל - בסופר, אני יושבת על הרצפה, ילד יושב על הידיים שלי), לקבל לחלוטין את העובדה שהם רוצים ואת הלגיטימיות של זה, ולומר להם את זה ("אתה מאוד רוצה ... ?") - זה מסר של "אני אתך,

אז אצלינו גילה, זה הרבה פעמים לא עוזר בכלל. ולפעמים בשביל לשבור דפוסים... צריך לשבור דפוסים.
הסיטואציה שתארתי קרתה באוטו, אחרי כמה שעות של בכי וצרחות לסרוגין שבהן הייתי שם עבורו לגמרי. הרבה פעמים כשמדברים אליו זה רק מגביר את הצרחות, ולא משנה מה אומרים. תאמינו לי שניסיתי הכל.
זה לא היה התעלמות, כי הייתי איתו, הקשבתי לו, רק הקשבתי ממקום אחר. זה היה צורך שאי אפשר היה לספק והוא ידע את זה טוב מאד. ומכיוון ששום דבר שאמרתי לא עזר, ניסיתי לשתוק. זו היתה חוויה מזככת.

לפעמים גם אם כבר יש בכי ורעש ואי הקשבה, אז הוא נענה לבקשה שלי לרגע שקט כדי שאוכל להסביר. ואצלינו לא. כמה שמנסים להסביר לו ולהיות שם בשבילו הוא צורח יותר!

אגב מאז שזה קרה הוא צורח פחות, וכן מוכן להקשיב יותר, לפעמים אחרי כמה צרחות.

וגילה, לא היית בוטה, אבל היית שיפוטית, וכן, זה לא נעם לי.

סליחה.

לפעמים בשביל לשבור דפוסים... צריך לשבור דפוסים.
את זה אני לחלוטין מקבלת.

מור- אני כל כך שמחה על הדיון המעניין והמעשיר שהתפתח פה בעקבות מה שכתבתי והתגובה שלך. חוץ מכל הדברים שהציעו כאן, יש לי עוד כמה רעיונות. אני חושבת שיחסים עם ילדים אחרים (בכלל עם אנשים) מתפתחים לאורך זמן ושאולי אם תתמידי במפגש אינטימי עם עוד אמא+ילד (או שניים) זה עשוי להיות יותר מוצלח ממפגשים אקראיים בגינה. אני גיליתי שאצלנו סדר יום (לא נוקשה מדי, אבל איזה שהוא סדר) מאוד עזר לתחושת הבטחון של הבת הגדולה שלי. כמו שענת שן לוי אמרה- גבולות חשובים לילדים מסוימים, (או אולי אפילו לכולם במידה מסוימת), ומה שהכי יפה בזה הוא שגם אני נהנית מזה. מה זה נהנית, לפעמים אני מרגישה שזה מציל אותי. ולפעמים כמובן לא. לפעמים אין לי כוחות לזה בכלל ואז אני יותר זורמת ולפעמים יש לזה מחיר ולפעמים לא, כי סדר שנבנה לאורך זמן נשמר (מבחינה פנימית) גם כשלא שומרים עליו. הרעיון הזה של סדר יום מתבסס על הריתמוס של האנתרופוסופים ולקחתי מהם גם את הרעיון של סדר שבועי- יום של אפיית לחם, יום של מפגש חברתי קבוע, יום טיול וכד'. מקווה שהשינוי כבר מורגש אצלכם, ולו רק כי כל כך הרבה אמהות אוהבות וחכמות הקדישו לכם אנרגיה תומכת. היום, אגב, היה לי יום לא קל בכלל עם הגדולה, וחשבתי עליך, ועל זה שהנה היא מתנהגת היום בדיוק כמו שתארת, וכמה זה קשה לי, ומיד עלו לי מחשבות על 'היא חייבת יותר חברה, אי אפשר להמשיך ככה', כאילו שזה באמת זה.

ענת שן לוי , הפעם דווקא הבהרת הרבה יותר טוב את מה שקורה וזה כבר נשמע אחרת לגמרי מאשר התיאור הראשון.
<בשמת הסוציומטית השאירה לגילה להגיב ובעצמה שתקה>

לגבי סדר ושיגרה: באמת שמתי לב שהשני שלי יש לו שיגרה והוא פחות גמיש מהבכורה. זקוק לדברים בצורה שלו, בשעה שלו.

אם בהכלה עסקינן , מחיאות כפיים לבשמת על היכולת להכיל ולשתוק לשם שינוי... אני רצינית.
מה שאמרתי בהתחלה, היה בהקשר של מור ובעיותיה, ולא הצעתי התעלמות כשיטה, אלא כבדיקה של חוסר היכולת להכיל.
ושתדעו שיש ילדים שאיתם יותר קשה. לי אמנם יש רק אחד, אבל תשאלו את אלו שיש להן חמישה ושבעה.

לענין הגבולות, גבולות זה לא רק סדר יום וסדר שבועי. גבולות זה גם להבהיר לילד בצורה חד משמעית מי מנהל את העניינים. זה בכלל לא סותר כבוד והקשבה וחום ואהבה.
גבולות זה להתעקש על דברים מסוימים שכן יקרו או שלא יקרו כי ככה ההורה מחליט מתוקף סמכותו ההורית. אבל כדאי שההורה יהיה מסוגל להבחין בין שתלטנות וכוחנות (שלפעמים יכולות להיות סמויות מאד!) לבין הנהגה. הרבה פעמים התגובות הקשות של הילד הן מין ססמוגרף רגיש מאד שמראה לנו מתי אנחנו עוברים מהנהגה לשתלטנות, או מתי אנחנו לא מנהיגים מספיק.

אני דווקא לחלוטין מבינה את ענת. סליחה, אבל גם אנחנו "המבוגרים" לפעמים מצוברחים, קמים על צד שמאל, "מחפשים". אני , למשל, ידועה בתור חמת מזג כזאת שכשאני עצבנית מי שמכיר אותי טוב יודע שעדיף להתרחק לעשר דקות בדיוק ואז נמנעים מצבים עגומים(שנות יוגה לא עזרו ממש לשפר את הדפוס הזה אבל לפחות אני מכירה בו). או לחלופין להתעלם ממה שאני אומרת. נשמע רע? לא! לפעמים עדיף להתעלם! והכל בעיני המתבונן. זאת אומרת שהתעלמות היא לא בהכרח משהו שלילי ולא כל הילדים הם אותו הדבר. אני חושבת שכל אמא מודעת(ומי שנמצאת כאן היא בהחלט אמא מודעת לעניות דעתי) יכולה לדעת ולזהות בדיוק מתי לילד שלה יש צורך אמיתי/דחוף/אותנטי ומתי הוא "מחפש". וכשמישהו "מחפש" ולא משנה מהו גילו- אולי היה עדיף להתעלם ממנו. זה לא כזה שלילי.
אם מדברים על בכי- אז אני דווקא כן מסכימה עם ה"לא להלחץ ולהזדהות". זה אחד הפאקים של אימהות טרייה-ההזדהות הזאת. וגם התעלמות מבכי היא לא דבר רע(כמובן שתלוי מה קדם לה) כי לעיתים קרובות ובעיקר בגיל 2-3 הם בוכים בכדי לפרוק והם מחפשים את הטיזר שייתן להם פורקן ובכי. לא זוכרת את מי שמעתי אומרת את זה(יצא לה ספר בנושא לפני זמן מה).

אהלן ענת.
גם את הדברים האחרונים שלך אני מחזקת. מסכימה מאד.( ממרומי אימהותי בת השנתיים).

מהי הכלה? כיצד מכילים תחושות קשות (המבוטאות, לעיתים בבכי)?
זו מילה יפה, כולנו (כאן?) מסכימים שזה חשוב, אבל תכלס - בשטח - מה?
אז כן. גם לבתי היו קטעים שהכי טוב שיכולתי זה לשבת לידה ולחכות שתחזור לעצמה בתום הבכי, ותראה לי מה הלאה. אבל לא התעלמתי. ישבתי לידה (היא לא רצתה שאתרחק: אם התרחקתי - באה אחרי, וגם לא רצתה שאחבק), לא תמיד אמרתי משהו, אבל היתי אתה. לא המשכתי בעיסוקי.
ההרגשה שלי היא שאם ילד שלי בוכה בכזה טירוף, הוא זקוק לי - לא תמיד לעשיה, לפעמים רק לנוכחות, אבל זקוק.
ו-כן. אני מכירה אנשים מבוגרים שיש מצבים בהם הם מעדיפים להתרחק מהעולם, שלא יגעו בהם, ומי שמכיר אותם - יודע, מבין, מתנהג בהתאם.
אני לא מנסה להסביר/להבין את הסתירה בין הידיעה שלי, שיש אנשים שלפעמים צריכים שיעזבו אותם לנפשם לכך שאני לא מצליחה להזכר במצבים כאלה אצל ילדי.
אולי כשאתן (ענת, נועה) כותבות "להתעלם" אני מפרשת את זה כדבר שונה מזה שאתן מתכוונות אליו.

מילה לענת - עם כל מה שכתבתי (פתאום זה נראה לי סטרילי, "מלאכי" מדי) - גם אני מגיעה למצבי קצה. אני שואגת כשהסבלנות שלי פוקעת. אני יורה "עוף ממני" כשמכאיבים לי, ועוד פנינים שהייתי מדלגת עליהן בשמחה, אילו הייתי יכולה.
אין לי טיפת ביקורת על התנהגותך במקרה שכתבת - את היית שם, לא אני.
הדבר שעליו הערתי זה על הענין של הכלה מול התעלמות בהודעה שכתבת - מושגים מאוד שונים בעיני, שהופיעו בתיאור שלך יחד, כאילו הם דומים מאוד (לפעמים?).

אוף. יצאו לי משפטים ארוכים ומסובכים. הלואי שמישהו עקב.

אני עקבתי ובעיקר נפעמת מהאורך, גילה! (-:
אולי הכלה זה להסכים ש"ככה זה עכשיו". בלי נסיונות לשכנע שלא כואב, שלא נורא, שתיכף יעבור, שלא יפה ככה, שלא כדאי, בלי להראות אובר אמפטיה, פשוט להניח לסובל לשרות במצבו, לאפשר לו את זה. (אולי לזה ענת התכוונה בהתעלמות?)
אני מכירה את זה בעיקר ממצבים של כאב פיזי, נגיד נפילה. נדמה לי שמשפט מעיקרון הרצף (אולי לא משם) עשה לי את השינוי. היה תיאור של אמא שפשוט חיבקה ללא תנועה, ללא מילים, (זה היה תיאור יפה, שנתן תחושה כאילו שהיא שילוב של כרית וסלע ) ,הכילה את הכאב של הבוכה עד שנרגע. זה שינה אצלי משהו .עד אז הנחתי לעצמי להתרגש ולהתמסכן יחד איתה כשכאב לה.

גביש, מסכימה עם כל מילה, והייתי מוסיפה גם - נשימה. הנשימה מחברת אותי לעצמי ונותנת השראה לילד "להתמיר" (איזו מילה יפה) את הכאב.
ובכן, גילה, המילה התעלמות כנראה אינה נכונה. הרי הייתי מודעת ביותר אליו ולמה שעובר עליו, ואולי אפילו יותר מאי פעם...
אולי הייתי צריכה להגיד: ללא תגובה. וככה נתתי לו למצות משהו. הדבר המדהים היה שהוא חזר על הבקשה כמו אוטומט. התגובה הרגילה שלי היתה לנסות "לרצות" אותו עם כל אמירה שלו. (האוטומט שלי).

ההרגשה שלי היא שאם ילד שלי בוכה בכזה טירוף, הוא זקוק לי - לא תמיד לעשיה, לפעמים רק לנוכחות, אבל זקוק.
כשהילד שלי בוכה בכזה טרוף, אני זקוקה לנגיעה בו לפחות כמו שהוא זקוק לי.
אחרי התקפות זעם מרובות שבהן לא הצליח לנו holding והוא היה נשכב על הרצפה ו"לוקח" מכה מהרצפה, עכשו כן מצליח, נדמה לי שבגלל תחושת כוח וסמכותיות שהצלחתי לפתח איכשהו, אחרי הרבה עבודה ו... כורח. ומאז שזה הצליח, הפלא ופלא, יש הרבה פחות התקפות זעם, והן הרבה פחות חזקות.

גם אני מגיעה למצבי קצה. אני שואגת כשהסבלנות שלי פוקעת. אני יורה "עוף ממני" כשמכאיבים לי, ועוד פנינים שהייתי מדלגת עליהן בשמחה, אילו הייתי יכולה.

> שן-לוי התחילה לחשוש שגילה מושלמת <

לקחתי לי חומר למחשבה.

לנסות "לרצות" אותו עם כל אמירה שלו
או, בדיוק זו הבעיה. כשאנחנו נכנסות למלכודת הזאת. ולא רק עם ילדינו.
בדיוק על זה לידלוף דיברה בקטע שח "הילד במרכז".
ושמתי לב שתמיד זה בא מתוך פחד שלנו.
לכן, היכולת להכיל היא בדיוק התגובה הנקייה מהפחד והמצוקות שלנו. אנחנו כמו כלי פנוי, שלא מלא במצוקה שלנו, אלא פנוי להכיל ולהתייחס במלאות לרגשות של הזולת.
כשבאים ממקום נקי, זה נראה אחרת.

שליחה על ידי מור* » 02 יולי 2003, 02:36

ענת (שן לוי), תודה על דברייך, זה אכן מצלצל מוכר... ולגבי להכיל ולשתוק לפעמים ולא לנסות לרצות כל הזמן או להזדהות.... וואלה! זה הכל נכון ובעצם אני עושה את זה, לפי המצב לפי הצורך לפי הלך הרוח (שלי, שלו) אבל כמו שכתבת זה לא תמיד מצליח, יש דרך שתעבוד במקרה מסוים ובמקרה אחר לא, יש משהו שאצל אחרים עובד מצוין ואצלנו לא...
ובכל זאת- כ"כ טוב להזכר ולהזכיר לעצמי את כל מה שכתבתן פה! והתיאור של ענת (גביש) על מהות ההכלה... אין כמוהו (וכמוה!)

הנושא של הגבולות והסדר יום עשה לי לחשוב שאולי זה מה שחסר לו, קצת סדר... האמת? זה גם מה שחסר לי אולי... החיים בבית עם הילדים בקלות גולשים למן זרימה כזאת, גמישות, חוסר מחויבות (לזמנים, למסגרת) ופתאום נראה לי שהגיע שלב שזה כבר לא כ"כ מתאים... הוא נראה משועמם הרבה פעמים, לא מוצא את עצמו ואז מבקש אוכל... (אוי, זה פשוט נורא הקטע הזה...)
וגבולות.... כמה שזה מתעתע... גם אני מחזיקה מעצמי אמא מודעת, כמו שנעה כתבה, ועדיין יש כל הזמן המתח הזה ביני לביני: איפה לחתוך (להנהיג כדברי ענת), איפה להרפות, מתי הגבול הוא כורח המציאות ומתי הוא סתם משהו חיצוני, איזה מאבק כח שנופלים אליו וכו'....

שמעתי פעם את האמרה הזאת-
"פעם היו לי 3 שיטות בחינוך ילדים...
היום יש לי 3 ילדים ואין לי אף שיטה...."
כמה נכון! וכמה קשה לגלות את זה למישהי כמוני שמחפשת שיטות, מרשמים, דרכים, הגדרות....

אולי הכלה זה להסכים ש"ככה זה עכשיו". בלי נסיונות לשכנע שלא כואב, שלא נורא, שתיכף יעבור, שלא יפה ככה, שלא כדאי, בלי להראות אובר אמפטיה, פשוט להניח לסובל לשרות במצבו, לאפשר לו את זה

סוף סוף הגדרה למילה הזאת.
המילה הזאת היא כנראה חדשה יחסית, וכשעוד הייתי אמא צעירה שקראה הרבה ספרים על שיטות חינוך ילדים היא כנראה לא הייתה קיימת.
כיום יש לי חמישה ילדים, וכבר מזמן אין לי שיטות...
אבל ההגדרה הזאת עוזרת לי להבין מה הכוונה בהרבה מאד דיונים שהייתי שותפה להם, ולא ממש הצלחתי להבין את העניין. זה אפילו עיצבן אותי - מין מילה כזאת שבאה לתת הגדרה לאמא נהדרת, שתמיד מבינה, אף פעם לא מתעצבנת וכו' - הרי אין דבר כזה! עכשיו אני לפחות מבינה מה הכוונה, וזה באמת נראה רעיון טוב. כמובן שאפר לעשות את זה גם בלי המילה הזאת, אבל כשיש הגדרה, גם ההתנהגות הופכת ליותר מודעת.

מעניין, אני קראתי על הכלה לפני שלמדתי, ואני למדתי את זה ממקום פיזי לחלוטין, ולכן זה מעולם לא עיצבן אותי.
זה לא מגדיר אמא נהדרת, זה מגדיר אדם שלא מוצף על ידי מצוקותיו בלי שליטה.
מה זה "ממקום פיזי"? מעבודה בשיטת אבי גרינברג, ומתירגול בשיטת פאולה.
דרך התירגולים האלה למדתי איך להרגיש שהבטן שלי מלאה בעצבים, ברגשות קשים שלי, עתיקים, זה ללמוד להרגיש איך הגוף שלי מוצף ברגשות ואני מוכרחה לברוח, זה ללמוד להישאר עם ההרגשה שאני רוצה לברוח - ולא לברוח, זה ללמוד להישאר עם ההרגשה המעצבנת בבטן - ולא לכבות את התחושות שלי ולברוח מייד למחשבות בראש.
ולאט לאט הרגשות שמקשיבים להם נעשים קטנים.
מציפים פחות.
יש לנו יותר אומץ להישאר עם הפחד הענקי והרגשות הכאילו מציפים.
ויש מקום, בהתחלה קטן, לשמוע משהו מבחוץ, כי הרעש שבפנים כבר לא מחריש את האוזן הפנימית שלנו, ותעלת הרגשות כבר לא מוצפת ועולה על גדותיה בפחדים שלנו,
ואפשר לחבק בשקט את בתי הבוכה ולהיות רק אהבה ונחמה, במקום להתמלא במצוקה ולרצות לברוח.
לברוח זה: "תפסיקי לבכות!" (כי אני לא יכולה לסבול את הכאב שלי שהבכי שלך מעלה)

בשמת, תודה על התיאור הזה, הוא נפל לי בול במקום - למה כל כך הרבה פעמים אני לא מצליחה לעשות ולהגיד את מה שאני יודעת, וכל כך הרבה פעמים עושה ואומרת דברים שאני לא מתכוונת אליהם ואלוהים יודע מאיפה הם באים - מהמצוקות והפחדים שלי כנראה.

ואני רוצה לומר לכולכן שאתן מקסימות והילדים שלכן התברכו באימהות כמוכן.
חבל שאתן לא שכנות שלי...

שליחה על ידי מור* » 04 יולי 2003, 18:31

נעה, אני קצת שכנה שלך (הכל יחסי)... איזור קרית גת...
את מוזמנת!!

תודה על ההזמנה (פרח ווירטואלי, שכחתי איך עושים...)

תציצי בעריכה

אני כעת בהתלבטות לגבי שנה הבאה. הבכור שלי עולה לכתה א', השניה ממשיכה בגן ואני מתלבטת לגבי התינוקת (בספטמבר בת שנה). הייתי איתה בבית מאז שנולדה וכל-כך קשה להיפרד. גם עם "הגדולים" (במרכאות, כי בסך הכל הם קטנטנים) הייתה לי שנה מוצלחת במיוחד - נהניתי לקחת אותם כל יום הבייתה בשעה מוקדמת - ישר מהגן, בלי צהרון. לכן זה בטח נראה מצחיק, כי אתן כל הזמן עם הילדים, אבל לי זה המון. עם שני הגדולים נשארתי בבית ארבעה חודשים אחרי הלידה - ואח"כ ישר לעבודה שנגמרת אחה"צ. פיתחתי לי קריירה שאני מאד אוהבת ונהנית ממנה, וגם עכשיו יום בשבוע אני עובדת והגוזלה עם מטפלת, אבל לחזור לשבוע מלא נראה לי פתאם מטורף... אולי בגלל זה אני לא מצליחה למצוא לגל מטפלת או מסגרת. כל המקומות נראים לי פתאום לא מתאימים... והמטפלת שלי לא מעוניינת להעלות את מכסת השעות, וגם לא משוכנעת שהייתי ממשיכה איתה אם כן הייתה רוצה, בגלל דברים אחרים שלא מסתדרים. ואני מרגישה ש"לא יכולה להרשות לעצמי" להישאר בבית עוד, או אפילו לרצות את זה, כי עם 3 ילדים צריך גם פרנסה. וההכנסה שלי משמעותית לנו. אחותי בטח תאמר שזה יבוא וצריך ללכת עם מה שמרגישים, ואולי זה משהו שדפוק אצלי מהחינוך, אבל אני מרגישה גם צורך בביטחון כלכלי ונקרעת בין הצורך לחזור לעבודה מלאה ובין הצורך הגדול שאני חשה בגל להיות איתי עוד. אני בעיקר מתלבטת לגבי התינוקת, אבל גם מאי שהיא בת 4, כל כך שמחה לחזור הבייתה מהגן ולא לצהרון ופעמים רבות כשרואה אותי רצה אלי ואומרת: "אני רוצה קודם הבייתה". ואני חושבת על זה ששנה הבאה תהייה בצהרון, ולמרות שזה הצהרון הכי מדהים שיש עלי אדמות (בלי שום מרכאות) עדיין אני מרגישה שיותר נכון בשבילה להיות בצהריים איתי. והכי מהכל אני מרגישה שאני מפספסת אותם - הם גדלים ולא ממש איתי...
בטח לא תוכלנה לפתור לי את הבעיה, אבל לפחות אני יכולה לכתוב על זה כאן, ולהרגיש שאולי תהיה אוזן קשבת.

מתוך האתר "הגיל הרך www.gilrach.co.il" :

"פורום הגיל הרך

את הפורום ממשיכה לנהל נטע ברכל. אתם מוזמנים לקרוא את התשובות הנפלאות שלה ושל קרני וסבטלנה ויהודית ועוד ולענות ולשאול בכל עת.
הנה שאלה לדוגמא:
אני מחפשת מאמר שאוכל להפיץ בין ההורים וזאת בעקבות סערה המתחוללת אצלי בגן. בגן שלי יש ילדים בני 2-3 שנים שנושכים, דוחפים, מושכים בשיער...הסברתי להורים שזאת תופעה שכיחה בגני ילדים בגיל הזה ושהמקסימום שאני יכולה לעשות זה לפתוח 100 עיניים (שאין לי) , לעשות פעילויות בנושא, לשוחח איתם כקבוצה ואחד על אחד.אני מתכננת להתחיל פעילות רגשות (ולהכניס בתוכה את עניין האלימות) מיד אחרי סוכות. אשמח לקבל רעיונות גם כאן. תודה אלונה"

ואני אומרת: לקרוא ולבכות.

יעל, אני לא מבינה. תסבירי לי בבקשה.

מדובר באתר די חביב של אנשי מקצוע בתחום החינוך והטיפול בפעוטות. אם נרשמים אליו (חינם), מקבלים אחת לתקופה מייל ובו עדכון על מאמרים חדשים שנכתבו ע"י אנשי מקצוע באתר, הזמנות לקורסים/סמינרים/ הרצאות וכו'.

הקטע הנ"ל, הועתק על ידי מתוך העדכון האחרון שנשלח אלי, מחודש אוקטובר. הוא מכיל פניה של גננת (מתוך פורום המתקיים באתר), הפונה לציבור הקוראים - אנשי המקצוע בבקשה לסיוע בבעיה בה נתקלה בגן (והשאר מפורט למעלה).

כן, את ההקשר הבנתי אבל אני לא מבינה מה לא בסדר בתמונה.

אין תלונה על הגננת. רק רחמים על הילדים המוכים (והמכים), שבמקום אמא/אבא שוהים עם גננת בעלת שתי עיניים ולא 100- כאחת האדם.
מקווה שהובנתי הפעם.

האלימות הזאת שמתוארת, האם היא דבר אופייני בגיל הזה? היא מאפינת רק ילדי גן או רק ילדים שאין מספיק מבוגרים בסביבה כדי לשמור עליהם שלא יעשו את זה?

<עוגיה לא מכירה את הגיל הזה רק שמעה שגיל שנתיים הוא נורא>

מנסיוני, השילוב של געגוע מתמשך לאמא, המשולב בחוסר קבלת יחס אישי במשך שעות ארוכות מדי יום, הופך עד מהרה לתסכול המוצא את ביטויו בין השאר, ביחס אלים כלפי הסביבה.
מכיוון שזהו המצב הקבוע בו מתפקדות הגננות, מן הסתם הוא נראה להן כאופייני וטבעי (כמו לגננת שלעיל).

לפני מספר חודשים התפרסם מחקר שמצא, כי ילדים ששהו 30 שעות שבועיות ויותר במסגרת של מעון, נטו לפתח הפרעות התנהגות יותר מילדים אחרים.

קראתי את הדף הזה רק עכשיו.
רוצה להוסיף עוד היבט אפשרי לילד שחוטף קריזות, ברוח הייעוץ ההדדי:
בני אדם צריכים לפרוק רגשות. אם לילד אין הזדמנויות לפרוק כעס ותסכול (ויש לילדים המון כעסים ותיסכולים, אי אפשר למנוע את זה, מתוך הפער הגדול בין הרעיונות שהם רוצים להגשים ובין היכולת בפועל) הוא "ממציא" הזדמנויות כאלה, יוצר "סימולציות" שבהן הוא יכול לפרוק כעס.
לכן אם ילד חוטף קריזים חסרי פרופורציה ממשהו, למשל מבקש מים וכשנותנים לו מים פורץ בצעקות שהוא רוצה מיץ, אפשר להבין את זה כנסיון ליצור מצב בו הוא יוכל להוציא כעס.
אם אנחנו מהר מהר מבקשים להשביע רצון ולהרגיע נוצר מצב שבעצם אנחנו לא מרשים לילד לכעוס: מיד נותנים לו מה שרוצה, אם צועק אומרים לו להיות בשקט, אם מרביץ מסבירים שאסור להרביץ וצריך "לדבר", אבל אי אפשר לפרוק כעס ב"לדבר". כעס פורקים בביטויים של כעס, ברעד, בהשתוללות, בצעקות, במכות.
לכן אנחנו נוהגים לאפשר לילדים לכעוס. לפעמים הם פורקים כעס במשך רבע שעה או יותר, מרביצים לכריות, משתוללים אתי, צועקים, ואחר כך - מי מנוחות ושקט ושלווה.
מה שכן - כדאי למצוא משהו אידיוטי לריב עליו. ואם ילד מזמין את זה - ביקש מים ואז מתבכיין שלא רוצה מים רוצה מיץ - והמצב מאפשר אפשר פשוט להיענות להזמנה:
עכשיו לא תקבל מיץ! רק מים ומים ומים ומים!! (אני מתארת לעצמי שזה נשמע מרושע. אבל מה: עובד)

שלום לכולם.
באתר הזה יצא לי לבלות לא מעט בזמן האחרון, ונהניתי מאוד.נהניתי לקררוא דעות שלאנשים שחושבים אחרת, או אולי מבטאים רגשות ותחושות שמודחקים אצל רבים אחרים.
אני גננת, התחלתי לעבוד לפני כ-10 שנים, בהתחלה בקיבוץ ומאוחר יותר בעיר. בשנותי הראשונות כגננת אני זוכרת את עצמי מנסה לרדוף אחרי המשימות שהצבתי לעצמי בגן, בתסכול הולך וגדל.
המערכת היא כזו שמעמידה גננת מול 30 ילדים בעלי רצונות וצרכים שונים,ועוד 60 הורים שגם להם הצרכים והרצונות שלהם.
עם השנים למדתי לזהות את הצרכים שנראו לי דחופים יותר למילוי כך שהגן יהפוך למקום בטוח ורגוע לכל אחד מהילדים וההורים.
התחושה שלי היא שמאמץ בכיוון רגשי, כזה שמלמד את הילד ולומד מהילד להביע את צרכיו בדרכים המקובלות (לא באלימות), לפתור בעיות בדרכים יצירתיות,ולעמוד על זכותו לכבוד כאדם.
מאמץ בכיוון הזה, מאפשר לי כגננת ולילדים בגן לחוש בסביבה בטוחה נינוחה ותומכת,ובסביבה כזאת יכול כל ילד להתפתח ביוונים שלו , שהרי הסקרנות הטבועה בילדים מחפשת את פורקנה כל אימת שהילד חש מספיק בטוח.
במצב שכזה כל יום בגן הוא חוויה חדשה, כשהימים זורמים בהתאם לעונות השנה החגים ובעיקר הדברים שמגיעים איתם הילדים מהבית ושמענינים אותם.
לצורך עבודה כזו נזקקתי תמיד לסייעת כזו שאינה רק מנקה ומסדרת, אלא שהיא רגישה וחכמה במידה כזו שתוכל להשתלב בגן בין הילדים ותאתר יחד איתי את המקומות שבהם נכון להיות שם בשביל הילדים, כשנוצרת בעיה שהשותפים לה זקוקים לעידוד או תמיכה,אוכשבמקום מסוים ניתן לפתוח דלת לחשיבה אחרת.
בשנותי האחרונות במשרד החינוך הגעתי למצב שהמפקחות שכבר הכירו אותי נתנו לי יד חופשית הן בעבודה בגן והן בבחירת הסייעות.
כעת עברתי דירה לאיזור בנימינה (יחד עם בעלי ושלושת ילדינו) ואני מחפשת מסגרת שבה אוכל לעבוד על פי גישתי. הבעיה היא שהמפקחות כאן לא מכירות אותי ואני מחפשת מקום שבו לא אצטרך להמציא את הגלגל מחדש.
אם שמעתם על מקום שכזה אשמח אם תידעו אותי.
אוהבת ילדים :959671-054

תגובה ששייכת למקום כרונולוגי קצת יותר רחוק בדף הזה, אבל בכל זאת:
אני כן שולחת את הילדה שלי למשפחתון, אבל מכירה הרבה ילדים בחינוך ביתי פחות או יותר. ואני תמיד נורא מתפלאת שמי שלא שולח לגן מקבל כל כך הרבה פידבקים שליליים, ואף מרגיש צורך להתמודד איתם. מה אכפת לכן? זה כל כך ברור שזה סבבה לא לשלוח לגן. ששום דבר לא בורח. שזו מסגרת שהומצאה מצרכים מסוימים. ממה אתן בכלל מאוימות? למה זה כל כך קשה לעשות אחרת? פשוט תתעלמו ותלכו עם הדרך שלכן. לדעתי אם יש בכלל מה להגיד, זה שגם ילדים וגם אמהות לא אמורים לחיות בבידוד. ושאם החיים המודרניים מביאים אותם לבידוד הזה, (בגלל התפרקות החברה השבטית/המשפחה המורחבת וכו') צריך למצוא דרכים לשנות אותו וליצור סביבה דינמית ועשירה מבחינה חברתית.

מיכל, את צודקת, אבל - קל לומר.
אני לא מרגישה מאוימת, אבל אני נשאלת כ"כ הרבה פעמים מתי ילכו הילדים לגן, כולל אנשים קרובים שאומרים לי שאני טועה, ש - כן, זה יכול להביא לעמדת התגוננות. ועל כל פנים, יש צורך לפרוק את זה איפשהו, וכן להחזיק בראש מאגר של תשובות טובות, כדי לא לגמגם.
זו המציאות.

אני כבר לא מרגישה מאויימת אבל בהחלט הרגשתי.
אנחנו הולכים בדרך לא סלולה 99.99% מהאנשים בסביבתינו הקרובה והרחוקה עושים אחרת.
ועוד שלושה ארבעה אנשים קרובים אומרים לנו שאנחנו טועים לפחות פעם בשבוע.
אז איך אפשר להרגיש אחרת?

האם ילדים בגיל הגן לא זקוקים לחברה החסרה להם בבית?

יוני א , אתה מוזמן לקרוא את הדפים על חינוך ביתי באתר. שם תמצא תשובות שנכתבו כבר לשאלתך.
כמו כן, אני ממליצה להיכנס לאתר על הורות ועל חינוך של יונת שרון . תמצא אותו בראש דף הבית שלה (תיכנס דרך השם, זה קישור).

שלום לכולכם. אני צריכה קצת עזרה. גיסתי רוצה לשלוח את בנה בן השנה לפעוטון. היא לומדת בערך יום-יומיים בשבוע וכל השנה האחרונה היא נעזרה בסבתות ללא כל קושי. הבעיה היא שהיא מאמינה שלבנה משעמם בבית, וחסרה לו חברת ילדים בני גילו. למעשה, היא מתכננת למצא עבודה רק על מנת שתוכל לממן את שליחתו לפעוטון.

אני ממש נחרדת מהרעיון ולא יודעת איך להוריד אותה מזה.
אני חושבת שהיא באמת אמא נהדרת. היא פשוט שבויה באיזו תפיסה שגויה (לדעתי) בענין הזה.
ניסיתי להביא לה טיעונים שלילד עדיף להיות עם אימו, אין מספיק תשומת לב בגן, ילדים לא משחקים עם ילדים אחרים בגיל הזה אבל זה לא שכנע אותה. היא חושבת שחסרה לו חברה. ניסיתי להציע לה שתיקח אותו למשחקיות או חוגים לפעוטות כך יפגוש ילדים אחרים, אבל זה לא שכנע. מה עושים?
אני מכירה את ההרגשה שלילד משעמם בבית (יש לי תינוק בן 9 חודשים). כשלנו נמאס מהבית, אנחנו יוצאים קצת להסתובב בעיר. בחנויות בעיקר (בורחים אל המזגן). מה לענות לה על הרגשת השעמום, אולי גן באמת מספק פעילות מגוונת יותר? אולי היא תצליח למצא גן שאוהב ומגיב אל הילד מיד כשהוא צריך? יש דבר כזה? אני חוששת שהצורך ב"חברה" בשביל הילד נובע מאיזה חשש/אידיאל שהילד צריך להיות "עצמאי". לפני כחודשיים הילד הועבר לחדר משלו כדי ש"ילמד לישון לבד ויתרגל לחדר משלו, לעודד לעצמאות". בספר "הורות טבעית" אני חושבת, מוזכר שמחקרים הראו שבתרבויות שונות מתנהגים שונה לתינוקות בהתאם לתכונות שרוצים לעודד, ואצלנו במערב, מה לעשות, עצמאות נראית תכונה מבורכת. חבל רק שהורים לא מבינים שהיא תוצר לוואי של התבגרות, ולא הפרדה כפויה מההורים.
חשבתי להציע לה לקחת אותו למפגשים של פעוטות בחינוך ביתי, אבל אני לא יודעת אם יש כאלו באזורה (ירושלים) והאם הם בתדירות מספקת (לטעמה).
אשמח לשמע עצות.

חשבתי להציע לה לקחת אותו למפגשים של פעוטות בחינוך ביתי,
בדיוק מה שרציתי להציע לך. ויש מפגשים בירושליים, כמה שידוע לי. צרי קשר עם יונת שרון בדף שלה ואולי תוכלי לקבל פרטים. (וכל הכבוד!

)

ומה בקשר לבית הספר?
אשמח לשמוע מה אתם חושבים בעניין