למות בבית

בגיל 97 סבתא שלי, אהובה על כל מכריה, עם קולה המיוחד והעדין, צחוקה המתוק וחכמתה הרבה, החליטה לסגור את הבסטה.
מהרגע שראייתה התחרבנה היא ניכנסה לדיכאון. בהתחלה עוד המשיכה לנגן בפסנתר איכשהו, מתוסכלת יותר ויותר שלא יכולה לראות את התווים. מתוסכלת ששוכחת יותר ויותר חלקים. התחילה להכין אותנו שנמאס לה. סיפרה לי שכל יום היא מאבדת יותר ויותר חלקים מהזיכרון. היא כל הזמן אמרה שהיא כבר לא רוצה יותר. לפני חודש וחצי היא כבר לא באה אלינו לשוהם מירושלים. אנחנו נסענו אליהן. ככה הן היו באות כמעט כל שבת. אמי לא ויתרה לה על תנועה.
הרגשתי שהיא ניפרדת ממני. התחלתי להתקשר אליה במקום פעמיים ביום שלוש וארבע פעמים ביום.
לפני 4 שבועות התחילה להתלונן על כאבים בחזה בצד שמאל. אחרי כמה ימים שהכאבים לא עזבו ושום דבר לא עזר אמא שלי הזמינה אמבולנס והן נסעו לבית חולים. ידעתי שזה הסוף. עוד לא שמעתי על בן אדם שנכנס לבי"ח בגיל כזה ויוצא ממנו חי. בביה"ח דברים תמיד מסתבכים.
עשו לה המון בדיקות. בהתחלה היא ואמי שלא עזבה אותה לרגע וישנה שם כל הזמן, היו בחדר המיון יומיים. אח"כ העבירו אותה למחלקה ואמי צמודה אליה. סבתי הייתה מרוצה, אמרה שמאוד יפה שם, מאוד נקי, אנשים נחמדים. ממש מלון 5 כוכבים. רק האוכל לא היה לה טעים. אמא שלי הביאה לה אוכל טעים. אח"כ הייתה איתן בחדר מישהי שצעקה כל הלילה, הייתה קצת משוגעת ושיגעה את כולם בחדר.
אחרי שעשו לה את כל הבדיקות האפשריות החליטו שהם לא יודעים מה זה הכאב הזה. מצאו לה תסחיפים בריאה ופגיעה קלה בלב אבל חוץ מזה הכל בסדר ושלחו אותה הביתה. ממש לא האמנתי שהיא יוצאת משם.
אבל זה לא נשמע טוב. הכאבים המשיכו לה גם בבית. בשבוע הראשון היא עוד דיברה, הלכה לשרותים בעצמה, אכלה, שתתה, דיברה איתי בטלפון. אמרה שלא נלך ללמוד רפואה, שהרופאים לא יודעים כלום. שבן אדם צריך להכיר את הגוף שלו ולסמוך על עצמו בלבד. היא ניחשה שיש לה דלקת בקרום של הריאה והרופא המשפחתי שלה מקופ"ח, בהתאם לתמיכת הטבע של סבתי לאורך השנים יצא לה רופא נפלא במיוחד, אמר שזה בהחלט יכול להיות.
ההידרדרות כ"כ מהירה. אמא שלי עברה לגור אצלה, לא זזה ממנה. עוזרת לה, מטפלת בה.
סבתי כבר לא יכלה ללכת לשרותים לבד. תוך שבוע היא הפסיקה לדבר איתי בטלפון. ממעיטה יותר ויותר באכילה ושתיה. דעיכה, דעיכה, דעיכה.
היא חזרה להיות תינוקת – ישנה רוב הזמן, לא מדברת, חיה על נוזלים, עושה בחיתולים וגיבורה גיבורה כל הזמן. לבי"ח היא לא רוצה יותר ואנחנו מכבדים את רצונה. זכותה למות בביתה כמו שזכותי ללדת את ילדי בביתי.
התחיל מסע לעולם אחר: עולם של דברים מיד שרה, חמצן, מזרן מיוחד נגד פצעי לחץ, של בחורות שבאות הביתה לשהות איתה שעתיים כדי שאמי תוכל ללכת לסידורים הנחוצים, להתקלח ושרותים, אחות שבאה הביתה ורופאים שאמא שלי במשך שבוע ניסתה למצוא כדי שיגידו לה מה לעשות. מכרים שבאים להפרד בעצם.
הממסד הרפואי כועס. איך אנחנו נותנים לה לדעוך ככה בבית. רשלנות פושעת. אמי, שלא משה ממיטתה, חוששת שיאשימו אותה בהזנחה. אמי, שצמודה אליה 67 שנה, אמי הגיבורה שמוכנה לאפשר לה את רצונה הזה, שלקחה פסק זמן ארוך ופתאומי מהעיסוקים החשובים כ"כ שלה.
אבל הרופא הנפלא של סבתי לקח על עצמו את העניין. הוא בא לראות אותה, הוא מדבר עם אמי בטלפון והוא אמר שאין טעם לתת לה עירוי נוזלים, כי זה רק יאריך את סבלה.
אנחנו נוסעים אליה בהפסקות של יום. עם הקטנה, שנה ועשרה חודשים, זה לא פשוט. הגדולה רק רוצה להישאר בצהרונית וזה מקל עלינו קצת, אבל אנחנו צריכים לחזור בזמן לקחת אותה.
אני מרגישה שזה עניין של ימים ספורים. גם הרופא אישר.
פתאום מתחילות תופעות גופניות שלא יודעים מה לעשות. אני נילחצת, טלפונים, קומפרסים, עיסויים. לרגע חושבים שבבי"ח היו יודעים מה לעשות עם זה, יש להם ניסיון, יש להם יכולת, יש להם מכשירים. אבל כשמבינים שכבר שום דבר לא יעזור לה מניחים למחשבה הזאת לעבור ומנסים להקל עליה.
אוי, אוי, אוי, כמה הגוף שלנו בוגדני. כמה הסוף כואב. אני חושבת על לידה בבית, כמה היא כואבת. לא תיארתי לי שגם הסוף כזה. כמה עצוב הכל.

חגית, יש לי כל כך הרבה מה לכתוב ולומר על למות בבית. אחרי שליויתי שני חברים בתהליך כזה (החבר השני נפטר לפני פחות מחודש) ואחרי שהייתי עדה לכמה מקרי מוות בבית חולים, אני בהחלט חושבת שהתהליך בבית עשוי להיות טוב בהרבה, אם אכן יש את העזרה הנדרשת והידע הדרוש. אשמח להיות איתך בקשר במייל אם תרצי, או בטלפון - אם את מעונינת, ניצור קשר. אגב, האם ניסיתם ליצור קשר דרך קופ"ח עם מה שנקרא "הוספיס בית". מניסיוני מדובר בצוותים נפלאים של אנשים שרק רוצים לעזור עם מירב החמלה והעדינות. יש להם הרבה ידע וניסיון בשיפור איכות החיים עד למוות, ואפילו שיחות בטלפון עימם יכולות להעלות רעיונות טובים, וגם עידוד.
כתבתי על זה קצת אתמול ב בלוג שוליית המיילדת, את מוזמנת להיכנס ולקרוא.

אתם באמת גיבורים, ולאפשר לאדם אהוב להיפרד בבית, במיטה שלו, זה חסד וכבוד שלצערי היום לא הרבה זוכים לו. אל תפחדו להיפרד ולהגיד לסבתא את כל מה שעל ליבכם. אני בטוחה שהיא אוהבת אתכם ומוקירה אתכם על החסד הזה.

אתם באמת גיבורים, ולאפשר לאדם אהוב להיפרד בבית, במיטה שלו, זה חסד וכבוד שלצערי היום לא הרבה זוכים לו. אל תפחדו להיפרד ולהגיד לסבתא את כל מה שעל ליבכם. אני בטוחה שהיא אוהבת אתכם ומוקירה אתכם על החסד הזה.
כל כך מסכימה. סבי נפטר לפני מספר חודשים ולא זכה לחסד הזה. מכל מיני סיבות זה לא התאפשר. אמא שלי ואני דחינו עד כמה שניתן את האישפוז ואמא שלי אמרה לרופא, כשסבא כבר לא היה במצב שאפשר לדבר, שהוא כל כך שנא את הרעיון של בית חולים, דיברנו על זה שאם ממילא אלו ימים אחרונים, עדיף שישאר בבית האבות, שם היה לו נעים, עם צוות אהוב ומוכר, בו היה בשנה
האחרונה.
אבל בגלל שזה לא בית והיה ברור לכל אורך התהליך גם שנה קודם שזה לא מתאים שיגור עם הוריי מסיבות שונות שחלקן קשורות אליו ולאורח חייו ולרצון להקל עליו (ולאו דווקא מתוך חוסר רצון לעזור ולטפל בו), בגלל זה היה אח אחד שם שהצליח לשכנע את אמא שלי ואותי שבבית חולים אולי יצליחו להציל אותו (לנו אסור לתת לו כאן אינפוזיה והוא פשוט יתייבש) ואחר כך גם הרופא לחץ אותנו, ואחותי התעצבנה למה לא אישפזנו אותו בשלב יותר מוקדם.
ככה יצא, שאת הימים האחרונים שלו, הוא היה במקום זר ומגעיל, במצב נוראי, צועק מכאבים שלא עברו עד שלא הלכנו והתחננו שיעזרו לו, בלי לתקשר כמעט, במקום להיות עם האחות שיום לפני האישפוז עוד האכילה אותו בכפית בסבלנות אין קץ ועם השניה שבאה להלוויה ובכתה כשחיבקה אותי.
וגם- היה שם כעס על עצמנו כל הזמן שאיפשרנו את זה, שלא ידענו לבחור, שאוטוטו זה נגמר וככה הולך לסיים את חייו האדם שלא רצה להתאשפז שכמעט לא ידע בית חולים מהו. עד עכשיו אני קצת כועסת על עצמי שנכנענו ללחץ החיצוני הזה, מה גם שהכל קרה כל כך מהר והיה ספק שאולי, אם הוא ייכנס לבית חולים, אז יש סיכוי שמשהו ישתפר, למרות שאיפושהו ידענו שזה הסוף, אבל פחדנו קצת לקחת על זה אחריות, בעיקר עם אחותי שעוד אחר כך חשבה שאם היינו מאשפזים קודם אז אולי סבא שלה עוד היה חי.
כולנו היינו מאד קשורים אליו וישבנו לידו לא מעט בבית החולים וזה היה עבורנו מחזה קשה לראות אותו סובל שם. אני לא יודעת מה היה אם, אבל אני יודעת שכבר באותם רגעים חשבתי שהיה טוב אם הוא היה במקום אחר, עם מטפלים אחרים, ובעיקר אם היה מת בשלווה בבית. כל כך הגיע לו, כל כך חשבתי תמיד שזה המוות שיזכה לו.
בכל מקרה, גם אם זה לא התאפשר במקרה הספציפי, אני חושבת שאדם שבוחר במודע למות בבית והולך ביודעין לעניין הזה, ברמה זו או אחרת (וכנראה שסבא לא מספיק הלך במודע על העניין הזה) צריך לאפשר לו ולתמוך בו עד כמה שאפשר ולכבד. למות בבית חולים זה מאד לא מכבד, בדרך כלל.

דנה ה, אמא שלי אכן שמעה על הוספיס בית וביררה בקופה"ח של סבתי, אבל אצלם אין כזה דבר, במאוחדת.
זה עניין של ימים ספורים ונורא קשה לצפות מהצד בתהליך שהאדם עובר בלי יכולת לעזור לו. אמא שלי קיבלה מהרופא מרשם למשככי כאבים כדי להקל על סבתי קצת.
מכיוון שגם אמי וגם סבתי אלמנות ואמי בת יחידה, גדלנו בעצם עם סבתא. מגיל 12 כבר ישנתי אצלה כל לילה, מפחדת שיקרה לה משהו. אפילו אם במקרה נירדמתי אצל אמי הייתי קמה באמצע הלילה ורצה לסבתא לראות שהיא בסדר. סבתא תמיד דאגה לנו לאוכל חם כשחזרנו מביה"ס (בימים שהלכנו

) ולבגדים חמים ותנור בחורף הירושלמי. סבתא ואמא בשבילי הן כמו יחידה אחת, בשביל אמא שלי זה כל החיים שלה עד היום. סבתא שלי בעצם גרה בבית שאנחנו גרנו בו כשהיינו קטנות, והיא ואמי התחלפו בדירה לאחר מות אבי. היום אנחנו נפרדים מסבתא באותה דירה שנפרדנו מאבי.
דירה, חפצים, זיכרונות. לוייה , שיבעה, שלושים, חוסר בנוכחות, געגועים. מה יהיה עם אמא שלי?

פתאום מתחילות תופעות גופניות שלא יודעים מה לעשות. אני נילחצת, טלפונים, קומפרסים, עיסויים. לרגע חושבים שבבי"ח היו יודעים מה לעשות עם זה, יש להם ניסיון, יש להם יכולת, יש להם מכשירים. אבל כשמבינים שכבר שום דבר לא יעזור לה מניחים למחשבה הזאת לעבור ומנסים להקל עליה.

זה מלחיץ, אכן. אבל הבחירה נכונה וטובה. יותר טוב למות בבית מאשר למות במקום זר ומנוכר, זה מאפשר פרידה נכונה יותר.
מחזקת את ידייך ואת ידי משפחתך בבחירה הזו.

חגית, גם חברי שנפטר היה מבוטח בקופ"ח מאוחדת. אכן אין להם הוספיס בית, אבל הם קשורים עם גוף שנקרא (לפחות אצלנו בצפון), מכון חג"י או מכון אשכול. הם מעניקים שירותים לחברי הקופה, וצריך פשוט קצת ללחוץ על מנהל/ת הסניף שלכם. אם הם לא שמעו על זה, שיבררו עם נורית, המנהלת של סניף כרמיאל.

דירה, חפצים, זיכרונות. לוייה , שיבעה, שלושים, חוסר בנוכחות, געגועים. מה יהיה עם אמא שלי?
תיאור מתומצת וכל כך אמיתי. זו דרכו של עולם, ולפי מה שנשמע, סבתך חייתה חיים נהדרים, צלולה ועצמאית ואיתנה עד גיל כה מבוגר, מוקפת באוהביה ומוקיריה. נשמע מתיאורך כי במשך שנים נהנתה מנכדיה, ומנגינה בפסנתר ומחיים עשירים ויפים. כמה אני מכבדת אותה על שבחרה, כפי שכתבת, "לסגור את הבסטה". זה, מעבר לכל, אומר לי שהיא אישה מיוחדת, שיודעת מתי די, ולא נאחזת בחיים שאינם חיים.
ותיאורך, זה שכולל דירה וזכרונות וגעגועים.. אני שמחה שאינו כולל ""פחד, רגשות אשמה, תחושת החמצה, מאבקי ירושה, ניכור, בדידות...". עדיין נשנע לי, שמעל לכל, יש בתהליך שאת מתארת, הרבה הרבה אהבה.

היום בדיוק השלושים לסבתי. אני אספר בהמשך את סיפור המיתה בבית שלה. (לא בדיוק בבית, אבל לא בבית חולים אלא במקום אוהב).

יש לי דמעות של התרגשות מלקרוא שם דף כזה. אספר לך משהו קטן. לפני כשנה וחצי, בעקבות ספר זיכרון שערכתי (כן כן אני בעניינ לידה ומוות כל הזמן) חלמתי על האדם שלכבודו הופק הספר. עמדתי מול אולם גדול של אנשים, כשהוא לידי ואמרתי בקול רם, כמעט בצעקה: וזה מאד חשוב, קריטי ממש, שיותר ויותר אנשים יבחרו למות בבית. ברגע הזה, הסתובבתי לאיש ההוא בתמיהה ובהפתעה. לא יכולתי שלא לחוש בהקשר של הספר שבדיוק אז הוצאתי לעולם "ללדת בבית" מול האמירה הזו שלי.
כשהתעוררתי, הבנתי שוב, עד כמה זה באמת חשוב, קריטי במידה לא פחותה שאנשים ימותו בבית, לפי בחירתם. בדיוק כפי שבתהליך הלידה בבית אנו מאפשרים לאמא ולתינוק כניסה נכונה יותר לעולם הפיזי, כך בתהליך המיתה בבית, אנו מאפשרים לאדם הגוסס ולמשפחתו להפרד ולעבור לעולם הבא בדרך נכונה יותר.
את יכולה לקרוא את עבודתה של אליזבת קובלר רוס, שדברה הרבה על המוות.
נכון הגוף גוסס, ובוגד, בכל מקום שבו הנשמה משתחררת לחופשי ולחיים חדשים, הגוף הנעזב מפסיק לתפקד. זהו תהליך של שחרור, שהנותרים בבעולם כאן חווים כהעלמות וכקריסת הגוף.
איזה מזל שסבתכם הכינה לה ידיד נאמן כמו הרופא הזה, שמסייע לה בתהליך הארוך של שחרור הגוף ועזיבתו ואיזה מזל שיש לה אותכם, אוהבים ומסורים. זה חסד גדול לעשות זאת כך.
<בזמן שאני כותבת את השורות האלו, תוך לגימת הלגימה האחרונה של הקפה, חשבתי לעצמי, הלוואי שהיה מדריך תואם "ללדת בבית", לסוגיית ה"למות בבית" - שכולל מדריך שימושי, בעיות נפוצות וגם סיפורים...>

חגית. נוגע ללב הסיפור שאת מספרת.
לסבתא שלך יש הרבה מזל עם משפחה כזו.
"הוספיס בית" מיועד רק לחולי סרטן סופניים. לאנשים רגילים ללא מחלה כל כך אטרקטיבית אין פתרונות טובים ולצערי המערכת לא יודעת לתת להם מענה.
מלבד כמובן רופא המשפחה שלכם שכנאה מבין ענין או שניים.
הייתי רוצה לחזק את ידכם כי אתם עושים משהו נפלא. ראיתי כל כך הרבה קשישים נזרקים לבתי חולים או בתי אבות, זנוחים, בודדים.
לפעמים למשפחה יותר קשה להפרד מאשר שלאדם קשה למות. אני לא מכיר את הפרטים אצל סבתך, אבל יכול להיות שהיא סובלת פחות משנדמה לכם, שהסבל שאתם רואים מועצם בגלל האהבה שלכם.
אם היא סובלת מקוצר נשימה או כאבים בנשימה (דלקת של קרום הריאה) אינהלציות עם מורפיום וסטרואידים יכולים לעזור ולהרגיע.
אני רופא משפחה בעצמי (מתמחה), וחושב זה זמן מה להקים "יחידה למיתת בית" שעדיין לא גבשתי לעצמי את תפקודיה. חשבתי על יחידה שתוכל לתת הסברה על החשיבות והליגיטימציה של מיתה בבית, על פעולות הסברה יזומות ושיחות על מוות בבתי אבות וכו' ועל צוות מטפל שיעשה ביקורי בית במקומות הנדרשים.מענין אותי לשמוע את דעתכם, מה לדעתכם הצרכים, האם יש כאלה בכלל, אולי רק מענה טלפןני...?

איזה מזל שסבתכם הכינה לה ידיד נאמן כמו הרופא הזה, שמסייע לה בתהליך הארוך של שחרור הגוף ועזיבתו ואיזה מזל שיש לה אותכם, אוהבים ומסורים. זה חסד גדול לעשות זאת כך.
גם אבי מת בבית. הוא חזר לקיבוץ בו חי כל חייו, לימיו האחרונים, אמנם לא ביתו אך חזר למות באדמתו.
הוא אמנם לא עשה זאת עם הרבה רצון, אך לא היתה לו ברירה.....

כך החליטה אישתו.
היה מאוד קשה ללוות אותו כיוון שהוא אדם מאוד סגור שהלך והסתגר יותר ויותר.. הוא לא רגיל לבקש או להזדקק, וגם לא לקבל עזרה, כך שהשהייה במחיצתו היתה לא קלה. ראינו אותו הולך ונעלם, ולא היה מה לעשות. ממש כלום. מזל שלא סבל מכאבים ( או לפחות כך טען.....).
ביומו האחרון רצו לאשפז אותו כי היה ברור שהוא במצב לא טוב, ואמרנו שלא. שיעזבו אותו במנוחה, שלא יטרידו אותו. וכך הוא מת.

הרופא הנפלא של סבתי לקח על עצמו את העניין. הוא בא לראות אותה, הוא מדבר עם אמי בטלפון והוא אמר שאין טעם לתת לה עירוי נוזלים, כי זה רק יאריך את סבלה.
גם אני הבנתי כך מאחת האחיות שהיו בקשר עם אבי. היא אמרה שהגוף "מתייבש" לאט לאט, וכשמתחילים להתערב עם כל מיני עירויים, הכל "מתעורר" ומתחיל לכאוב.

הלוואי שהיה מדריך תואם "ללדת בבית", לסוגיית ה"למות בבית" - שכולל מדריך שימושי, בעיות נפוצות וגם סיפורים...
יש את ספר המתים הטיבטי.

אל תפחדו להיפרד ולהגיד לסבתא את כל מה שעל ליבכם. אני בטוחה שהיא אוהבת אתכם ומוקירה אתכם על החסד הזה.

סיוננ דה כתבנו יחד.
חשבתי על יחידה שתוכל לתת הסברה על החשיבות והליגיטימציה של מיתה בבית, על פעולות הסברה יזומות ושיחות על מוות בבתי אבות וכו' ועל צוות מטפל שיעשה ביקורי בית במקומות הנדרשים.מענין אותי לשמוע את דעתכם, מה לדעתכם הצרכים, האם יש כאלה בכלל, אולי רק מענה טלפןני...?
אני כמובן חושבת שהרעיון מבורך.
לצערי, מקצת הכרות עם 'החומר האנושי', נדמה לי שאנשים מאוד מפחדים מהמוות, ולכן חושבים שלרפואה התשובות ומעדיפים את הבית החולים, שיהיה מישהו אחר שעליו תיפול האחריות.
אם אלו מקרים סיעודיים ארוכים מאוד, אין למשפחה כוחות להתמודדות כזו.
כוחות הנפש העמוקים לא יודעים להתמודד עם פרידה, מוות, פחד וחוסר-אונים. זהו תהליך לא קל שדורש הרבה יותר מהסברה, אולי משהו בסגנון של 'תמיכה'. ( משהו שבטח עובדים סוציאלים בבתי אבות מתמודדים איתו )

מאד מרגש הדף הזה. תודה על השיתוף.
אני רופא משפחה בעצמי (מתמחה), וחושב זה זמן מה להקים "יחידה למיתת בית" שעדיין לא גבשתי לעצמי את תפקודיה
גם אני רופאת משפחה, ובמקביל לעיסוק שלי בהנקה, שרבים מכם מכירים, אני גם עסקתי ועוסקת לא מעט בנושא של ליווי אנשים הנוטים למות בביתם. אני רופאה בקיבוצים מזה שנים, ושם אני נוהגת עד היום לסייע לאנשים לסיים את חייהם בביתם כאשר זה מתאים. הכל החל לפני כ-16 שנה. באותה תקופה עבדתי גם בבית החולים, ויצא שבסמיכות של כמה ימים יצא לי להיות נוכחת בפטירתם של שני קשישים - אחד בבית החולים והשני בביתו. ההבדל היה תהומי. שני המיקרים התרחשו בשעות הקטנות של הלילה. בבית החולים היה קשיש שנפטר בודד לחלוטין, לאחר פעולות פולשניות רבות חסרות תוחלת, ובבית האדם נפטר בזרועות אישתו שלא הפסיקה ללטף אותו ולחבק אותו, עד שנשם את נשימתו האחרונה. עד היום עולות לי דמעות כשאני נזכרת בזה.
מאז עסקתי רבות בנושא, וקראתי ספרות רבה על כך. קיים נושא של "התייבשות סופנית". זה מצב שבו האדם לאט לאט מפסיק לאכול ולשתות, מערכות הגוף לאט לאט יורדות בתפקוד שלהן, ובמקביל יש הפרשת אנדורפינים, חומרים שגורמים שתחושת שלווה, מונעים כאב וגורמים לישנוניות. בספרות מדובר על טיפול רחום וחנון כאשר מתארים את המצב הזה. נכון שתרבותית הורגלנו כולנו לחשוב שלתת לאדם אוכל ושתיה זה המינימום שחייבים לעשות, אבל אצל אנשים הנוטים למות מסתבר שזה לא מיטיב עמם - זה מקשה עליהם, מעמיס על המערכת, גורם לקוצר נשימה, חרחורים ומעלה את תחושת המצוקה. יש ספרות רבה בנושא, חלקה מקצועית וחלקה גם לקהל הרחב. איני יודעת אם קיים משהו בעברית.
בקיבוץ אני יחסית אוטונומית בהחלטות שלי, ולאחר שיחה עם המשפחה, הסבר המצב, הסבר האופציות הקיימות, שיחה על הצפוי, אני תומכת במטופל ובמשפחתו לאורך כל הדרך. אין ספק שבקיבוץ זה קל יותר, יש תמיכה סביבתית, יש מערכות שעוזרות למשפחה, ואני חושבת שחושב מאד לנסות לדאוג למודל שיאפשר את זה גם מחוץ לקיבוצים.

תודה לכל הכותבים.
הלוואי ובאמת היה ספר הדרכה בנושא. זה גם מעלה את המודעות וגם יכול לעזור למי שכן מעוניין או למי שרוצה להתכונן בעצמו.
ברוכים הרופאים העוזרים בבית למלא את הרצון האחרון הזה.
תודה רבה על המידע שנכתב פה. אני מברכת על כל יוזמה בנושא. בהצלחה.

חגית תודה שאת משתפת אחרים!
יצא לי במסגרת עבודתי ללוות אנשים שנפטרו בביה"ח וגם בבית. אין בליבי ספק שאם ההחלטה של האדם הנוטה למות ושל המשפחה היא למות בבית, הפטירה תהיה יותר "שלמה". אני מנסה לבחור את המילה המתאימה. הרי המוות בבית כמו כל מוות הוא לא "טוב". אבל הוא יותר "שלם". לוויתי אדם יקר מאוד, שלא הכרתי לפני הכניסה לביה"ח בתהליך הגסיסה שלקח כ- 3 שבועות. בהתחלה חשבנו שהוא יצא מזה. נלחמתי בצוות המטפל, אחרי שכבר היה ברור שזה רק ענין של זמן, שלא יעשו בדיקות חודרניות מיותרות. זה היה קשה מאוד. אני נזכרת בו ובמשפחתו באהבה גדולה. מאוד קשה לטפל באדם ולדעת שאין דרך לעזור לו.
סליחה שאני כותבת דברים שאולי לא קשורים. תמחקי, אם זה מיותר. אתם עושים מעשה טוב, שכולו חסד ואהבה.
שולחת לך, לאמך ולסבתך חיבוק וירטואלי והרבה כוחות.

בזמן שאני כותבת את השורות האלו, תוך לגימת הלגימה האחרונה של הקפה, חשבתי לעצמי, הלוואי שהיה מדריך תואם "ללדת בבית", לסוגיית ה"למות בבית" - שכולל מדריך שימושי, בעיות נפוצות וגם סיפורים..
מעניין נועה, אבל בחודשים האחרונים לא יוצא לי מהראש הרעיון של לכתוב ספר של סיפורי מוות מיוחדים. יש לי כבר 4 סיפורים.

ובנוגע להוספיס - גם אם הם מטפלים רק בחולי סרטן סופניים, אני די בטוחה שהם ישמחו לייעץ בטלפון, ובהרבה מקרים, זה מספיק.

הפרידה מסבתי היא גם פרידה מאורח החיים שהיה לנו עד עכשיו. מעכשיו הכל יהיה שונה. קשה לא לחשוב על הבאים בתור. החיים כל הזמן משתנים, אבל זה שינוי מהותי, מין קו פרשת מים בשבילי, כאילו מעכשיו ניגמרו החיים הטובים.
עצוב.

ספר הדרכה זה רעיון גדול.
ספר סיפורי מוות זה גם רעיון גדול.
יש לי כמה סיפורים מהצד של הרופא, אני אשפח לשתף אותך, דנה.

חגית -
קוראת את הדף ובוכה. לפני שש שנים בערב פסח נפטרה סבתי בבית הורי אחרי חצי שנה שבמהלכה היתה מוקפת באהבתם של כלותיה המסורות בראש ובראשונה (כולל זו שהתגרשה מבנה של סבתי שנים רבות לפני כן והיא זו שהיתה שם לצידה ברגע האחרון) בניה ונכדיה.
האפשרות למות כך היא חסד אחרון ומופלא שהחיים העניקו לה.

וואהו, מאד מרגש הדף הזה, גם אם הנושא עצוב.
אין לי הרבה לתרום בנושא, רק מחשבות על הקצוות האלו של החיים, הכ"כ טבעיים- לידה ומוות. ולמה לא, בעצם, בחיק המוכר והחם, במקום הבטוח, מתוך התקרבות ולא מתוך הרחקה ופחד.
כ"כ כ" הגיוני!

ספר הדרכה זה רעיון גדול.
באמת חסר ספר כזה, לפחות בעברית. לא חיפשתי, אבל לדעתי אין כרגע משהו מתאים. יש כל כך הרבה שאלות קטנות וגדולות שעולות, ואין את מי לשאול - כי זה נושא שלא מדברים עליו. עם זאת, יש לא מעט רופאים ואנשים אחרים ממקצועות הבריאות שכן עוסקים בנושא, ונראה לי שניתן בהחלט לאסוף מידע שיוכל לעזור לרבים, וגם לתת להם את האומץ הנדרש.

בחודשים האחרונים לא יוצא לי מהראש הרעיון של לכתוב ספר של סיפורי מוות מיוחדים. יש לי כבר 4 סיפורים.
ילה לכי על זה, נעזור לך למצוא עוד סיפורים...

חגית, זו בחירה מאוד אמיצה מאוד משמעותית ומאוד לוקחת אחריות.
איזו אמא חזקה יש לך כל כך מסורה. עם יכולת נתינה ואהבה. עם יכולת אמתית לכבד את אימה(המצווה).
המקום הזה שנפגש עם המוות מאיים מאוד ולכן רובנו נוטים להמנע מלהפגש איתו.. להעביר את ההתמודדות למקום אחר , למישהו אחר.
להיות קרובים לאהובנו ליקירנו בימים הספורים שנשארים לחיים על פני האדמה,הינו הפרי, המתנה החשובה ביותר שנוכל ,לקבל (לתת).

הדמעות זולגות מעיני עכשיו. ואני נזכרת בגעגועים באבי שנפטר במרכז השיקומי. הפוך לגמרי מכל מה שרצה וניסה.
הוא רצה למות בבית, אך ילדיו שהיו איתו תמיד הזעיקו את שרותי הרפואה. הוא ניסה לעשות הכל כדי לא להגיע לבית החולים ,אך הם לא הקשיבו לו. מצבו הדרדר שם והוא הועבר למרכז שיקומי. אומלל, מושפל. הוא לא רצה לחיות. הוא פתח בשביתת רעב. הוא ניסה לנתק את מכשיריו, אז קשרו את ידיו. לאחר חודשיים של יסורים הוא סוף סוף הצליח למות. קשור.

מיץ פטל - כמה נורא.

אתמול בלילה סבתי פתאום צרחה מכאבים ואמי הזמינה את הרופא שנתן לה זריקה ונתן לאמי הוראות לתת לה זריקות ואמי לא עמדה בזה והזמינה אמבולנס לבי"ח. אנחנו בדיוק היינו ונסענו בערב. וידעתי שאסור לי לנסוע וצריך להשאר שם בלילה. אם היינו נישארים אני הייתי נותנת לה את הזריקות. בבית גם לא ישנתי עד מאוחר אבל אמי לא התקשרה לספר לי, רק היום בבוקר.
שם היא התווכחה עם הרופאים שלא יעשו לסבתא כל מיני דברים אבל בסוף איזו אחות שריחמה עליה אמרה לה שהיא צריכה אפוטרופסות מעובדת סוציאלית - כמה שאנחנו לא יודעים שום דבר.
אני מנסה לברר לגבי הוספיס אבל מסתבר שלמוות מזקנה אין כאלה זכויות. אני אנסה שוב לדבר עם הרופא של סבתא.
איזה בלאגן!!!! כ"כ צריך ספר עם מידע בנושא. אנא, מהרו ועזרו, כתבו ספר לכל הנזקקים.

אני רופא משפחה בעצמי (מתמחה), וחושב זה זמן מה להקים "יחידה למיתת בית" שעדיין לא גבשתי לעצמי את תפקודיה. חשבתי על יחידה שתוכל לתת הסברה על החשיבות והליגיטימציה של מיתה בבית, על פעולות הסברה יזומות ושיחות על מוות בבתי אבות וכו' ועל צוות מטפל שיעשה ביקורי בית במקומות הנדרשים.מענין אותי לשמוע את דעתכם, מה לדעתכם הצרכים, האם יש כאלה בכלל, אולי רק מענה טלפןני...?

אני חושבת שזה ממש הכרחי. הלוואי שהייתה כבר יחידה כזאת.

יש יחידה שנקראת היחידה להמשך טיפול - תבררי אם ניתן לקבל שרות כזה אצלכם.

איזה סיפור עצוב מיץ.
כנראה שיש פחד לא לעשות, פחד שאם לא תעשה "את המקסימום", יחשבו שרצית שההורה שלך ימות.

בינתיים הרופאים מניחים לה. אמא שלי שומרת צמוד, אבל היא כבר כ"כ עייפה. חבר משפחה מחליף אותה קצת. אני והילדות ממש לא מוזמנים לשם להפריע.
אולי הכל לטובה. עכשיו סבתי ישנה כל הזמן, נתנו לה נגד כאבים.

בסוף, כמו בהתחלה, אנחנו רק רוצים שיעבור מהר ובקלות.

חגית
קוראת אותך ובוכה. כמה עשרות דורות של אנושות נדרשו כדי להביא אותנו למצב הזה. של ניתוק מגופינו, תחושתינו, מחשבותינו. איזו התקדמות טכנולוגית עצומה נדרשה כדי לאפשר לנו לשכוח את אלוקינו ואת אמונתינו. כמה מאמץ, משאבים וזמן נדרשו כדי ללמד את ילדינו ללכת בעקבותינו בדרך סלולה שכזו. דרך קידמה שמובילה לשממה...
ומה אנחנו רוצים בסך הכל? לאהוב ולהיות אהובים ע"י אוהבינו, להתחיל ולה משיך את דרכינו, כבראשונה, מתוך הזרועות המושטות לעברינו. זרועות אוהבות וחמות.
אני מברכת אותך ואת משפחתך למעבר קל ומהיר.

אולי הכל לטובה.
שולחת לך חיבוקים מחזקים.

_עכשיו סבתי ישנה כל הזמן, נתנו לה נגד כאבים.
בסוף, כמו בהתחלה, אנחנו רק רוצים שיעבור מהר ובקלות._
זה באמת הכי קל לכולם, ללא סבל. פרידה הדרגתית דרך השינה.
זה מה שאני כל הזמן חשבתי שידעתי שימיו של אבי ספורים. הסבל הזה הוא בלתי נסבל.

הכרתי פעם מישהי שבחרה למות בבית, היא היתה בודהיסטית, ורצתה להיפרד מהעולם בדרכה, היתה מישהי שליוותה אותה במותה. לאחר שמתה התברר שאדם שנפטר בבית, צריך לבצע חקירה ( או אולי אפילו נתיחה, לא בטוחה בעובדות). שווה לברר גם את העניין הזה, אם בוחרים למות בבית.

שולחת לך חיבוקים מחזקים.

היחידה להמשך טיפול נכנסים לתמונה רק אם יש עילה לטיפול תוך ורידי בבית.
למשל אם יהיה כתוב במכתב השחרור מבית חולים שהיא צריכה זריקה פעמיים בשבוע אז היחידה תשלח רופא פעמיים בשבוע לבית.

אני מזדהה איתך חגית ושולח לך ולמשפחתך דרך צלחה. אולי הכל באמת לטובה בסופו של דבר?

לאחר שמתה התברר שאדם שנפטר בבית, צריך לבצע חקירה
חקירת משטרה שגרתית, אם בדו"ח מד"א לא מצויינת סיבת המוות.
>סמדר היתה בסרט ההזוי הזה לפני שנה וקצת<

לאחר שמתה התברר שאדם שנפטר בבית, צריך לבצע חקירה
אם יש קשר עם רופא משפחה, והוא ממלא תעודת פטירה - אין כל בעיה. רק כאשר זה מוות לא צפוי בבית, בלי אבחנה, אז יש דרישה לחקירה.

הוא רצה למות בבית, אך ילדיו שהיו איתו תמיד הזעיקו את שרותי הרפואה. הוא ניסה לעשות הכל כדי לא להגיע לבית החולים ,אך הם לא הקשיבו לו
מזכיר לי, להבדיל, את ההבדל בין הגישה ה"באופנית" לילדים לבין הדרישות של הסבים, שלא רוצים להקשיב לילד אלא לעשות לו "מה שצריך".

תודה @} @} @}

כל זמן שמניחים לה לא הייתי רוצה שיטלטלו אותה הלוך ושוב. זה גם לא נראה שייקח עוד הרבה זמן.
פתאום נפל לי האסימון שבעצם אני לא אראה אותה יותר, לא אדבר איתה בטלפון פעמיים ביום, לא אשמע אותה צוחקת או מספרת בדיחה. מקשיבה לי.
שאמא שלי עכשיו בקו האש. שאפילו אין לי כ"כ הרבה זמן להצטער יותר מדי, כי גם החיים שלי עוברים כ"כ מהר.
שבחיים חווים לידה ומוות של השותפים למסע הקצר הזה.
האם רק בני האדם מודעים למותם, או גם החיות? איזה עונש זה לדעת את זה.

פתאום נפל לי האסימון שבעצם אני לא אראה אותה יותר, לא אדבר איתה בטלפון פעמיים ביום, לא אשמע אותה צוחקת או מספרת בדיחה. מקשיבה לי.
לי נופל האסימון הזה כמעט כל יום (אני כמעט מרימה את הטלפון ונזכרת)

חגית, אני קוראת כל יום אבל לא יודעת מה לכתוב.

יש ספרים של elizabeth kobler russ, שעסקה בתחום של המוות, בעיקר למות בבית. אני לא יודעת אם ספריה תורגמו לעברית. ספרים נפלאים.
היא ליוותה משפחות רבות ומספרת על כך, למשל להפוך את הסלון לחדר השינה של האדם הגוסס, כדי שלא יהיה סגור ומרוחק, אלא שיהיה במרכז העניינים, קרוב לגינה וכד'.

אוי,בשמת, אני זוכרת שאת עברת את זה. אז הבנתי שגם אני צפויה לעבור את זה בקרוב.

כל הזמן מתקשרים לאמי ובאים לשבת איתה ועם סבתי. אני כבר לא אראה אותה יותר. אני כ"כ רוצה להיות איתה עד הרגע האחרון ממש אבל כולם מזהירים אותי לא לקחת את הבנות לביה"ח ואמי אומרת שבכלל לא יתנו להן להכנס למחלקה והקטנה צמודה אלי כל הזמן. כשהיא היתה בבית יכולתי להיות איתה. היא באמת שכבה בסלון. אולי עכשיו יותר נוח לה עם המורפיום שהיא מקבלת.
היא בטח תגיד שלא משנה לה איפה להיות, רק שייקחו לה את הכאבים. אפילו ששם אין לה את הכרית החשמלית שהיא כ"כ אוהבת. ואולי כבר לא איכפת לה גם מזה. הראש שלי כל הזמן שם. מזל שיש לי ילדות שדואגות להעסיק אותי כל הזמן.
זה כ"כ נורא לשבת ולחכות שהלב שלה יפסיק לפעול, היא כ"כ מלאת חיים ורומנטית. שופן ודה ביסי. אני כ"כ רוצה להגיד לה בטלפון שוב בשמחה מסבתוש!

אין לי מילים עכשיו 2:31 לפנות בוקר תארי לך איזה רגשות זה גורם לי בשעה כזאת של הלילה ;-(

אני כבר לא אראה אותה יותר

אם יש איזושהי אפשרות, אני מציעה ללכת לפעם אחת קצרה בכל זאת, שתרגישי שנפרדת כמו שצריך, לפעמים זה מה שעושה את כל ההבדל אחר כך.

סבתא שלי רעדה כל הלילה ולא היה שם עם מי לדבר. גם בבוקר לקח זמן עד שהגיעו רופאים, צעירים אמי אומרת. ממלמלים משהו והולכים. מפעם לפעם דוקרים אותה לקחת דגימות דם. בשביל מה? הרי היא לא תבריא כבר. כשדוקרים אותה היא אומרת 'אי'. למה מציקים לה?
מתעקשים לרחוץ אותה. זה הדבר שהיא הכי שונאת.

;-(
איזה יאוש.

בסוף, כמו בהתחלה, אנחנו רק רוצים שיעבור מהר ובקלות.

אין לי הרבה מה להוסיף. מתנצלת. אני בחרתי לטפל בילדים. בין היתר משום שלא יכולתי לעמוד בסבל הזה של הזקנים.

לחץ הדם של סבתי ירד ל-50.

אני יודעת שאני לא אוכל לטפל בילדות שלי כשהן יהיו זקנות אז אני מטפלת בהן הכי שאפשר עכשיו ומתפללת שיהיה להן רק טוב.

מייד הגיע אח לעשות לה עירוי, מפני שבדיוק מת שם מישהו שחיכה שעתיים לעירוי. לא מוותרים לה.
לאמא שלי הוא אמר לצאת החוצה. אמרתי לה שזאת אמא שלה, שמותר לה להיות שם. היא ניכנסה והוא ביקש ממנה שוב לצאת. אמא שלי ממושמעת מדי.

עירית_לוי

אני כבר לא אראה אותה יותר
המשפט הזה מעלה אצלי דמעות )':

מצטרפת לעצה של רוקדת להיפרד כמו שצריך, פנים אל פנים או אפילו רק במחשבות.
לא שיש לי מושג איך עושים את זה כמו שצריך

סבא שלי נפטר כשהייתי בת 9. הוא היה בן 81 אבל בשבילי זה היה פתאומי וקשה נורא.
המון שנים הרגשתי שלא הספקתי להיפרד ממנו.
מאז, בתור ילדה עשיתי לי הרגל: בכל פעם שנפרדתי מסבתא שלי, נפרדתי ממנה בלב "כמו שצריך".
הסתכלתי טוב טוב איך היא נראית ומה היא לובשת כדי שאוכל לזכור אם חס וחלילה גם לה יקרה משהו.
כדי שזה לא יבוא לי שוב בהפתעה. כדי שלא ארגיש שלא נפרדנו כמו שצריך.
היום אני כבר ילדה גדולה (בת 34), וסבתא שלי כבר ממש גדולה (בת 96), ולפעמים אני עדיין תופסת את עצמי עושה את זה.
ועדיין, למרות כל ההכנות קשה לי לשחרר אותה.
ברור לי שגם אני צפויה לעבור את זה בקרוב , אבל מרוב כאב לא ברור לי איך...

חגית, תודה על הדף הזה.
שולחת לך הרבה

לחץ הדם של סבתי ירד ל-50.
זה לא ייקח עוד הרבה זמן.
מחזיקה לה אצבעות.

כשסבתא של בעלי גססה בבי"ח (הרבה זמן), היה איזשהו שלב שבו היא היתה עם לחץ דם כזה. מחוברת לדיאליזה, למכונת הנשמה ולעוד כל מיני צרות.
היא היתה מאד באי שקט. לא כ"כ תקשרה עם הסביבה. קשרו אותה בגלל שהיתה באי שקט.
נכנסתי לתוך הדיאליזה (עבדתי אז באותו בי"ח), וממש כאב לי עליה. כשראיתי את מד לחץ-הדם אמרתי לה שלא תדאג, שעוד מעט הכל ייגמר ושהיא לא תסבול יותר. נראה היה לי שהיא הפסיקה להלחם ולהיות באי שקט, שנרגעה קצת. אני רוצה להאמין שהדברים שלי חדרו לאיזשהו מקום בהכרה המעורפלת שלה.
עמדו לי דמעות בעיניים כשאמרתי לה את זה. גם עכשיו. ואתם מבינים - אני מכירה אותה בסה"כ לא הרבה שנים. היא לא סבתא שלי. לא היה לי אליה איזשהו קשר מיוחד. אבל הסבל האנושי הזה, הופך לעיתים לסבל בלתי אנושי. ולי מאד קשה לעמוד בזה.

_זה לא ייקח עוד הרבה זמן.
מחזיקה לה אצבעות._
גמני

אני ראיתי את אבא שלי יומיים לפני שנפטר, וכבר אז זה היה קשה מנשוא. עדיין, לצערי, זוכרת אותו מסכן כ"כ .
אפשר להיפרד בלב, לזכור את היופי ואת האהבה, אולי לפעמים עדיף...
העיקר שתהיי שלמה עם מה שאת חשה ורוצה, גם כך זה עצוב וקשה. על תוסיפי עוד.

זה כ"כ נורא לשבת ולחכות שהלב שלה יפסיק לפעול,
וזה עצוב שזה מה שקורה בפועל. אין מנוס. רק שלא תסבול.

אמי אומרת שעכשיו היא ישנה כמו תינוק. אולי טוב לה עם המורפיום והנוזלים והעירוי?
אמא שלי נשמעת כ"כ בסדר שאני ממש דואגת שמשהו לא בסדר.
אני חוששת שכשזה ייגמר היא פתאום תגיע לבית ריק ותיקח נשימה לבד בפעם הראשונה ב-67 שנות חייה. זה נשמע לי כ"כ לא מציאותי. כמה שפרידה קשה.
אני חושבת שנפרדתי מסבתי כבר ביום שבת. כ"כ לא רציתי ללכת אבל אמי ממש גירשה אותי כדי שהקטנה לא תראה מה קורה. אני נפרדת ממנה כבר כ"כ הרבה שנים, כמוך עירית לוי.

אמא שלי אומרת שאין בשביל מה לבוא. שאני אזכור אותה כמה שהיא היתה חמודה וזהו.

אני רוצה להאמין שהדברים שלי חדרו לאיזשהו מקום בהכרה המעורפלת שלה.
אני מאמינה שהם חדרו. מאותה סיבה אני חושבת שיש טעם שתבואי, חגית. לא בשבילך, אלא בשבילה. להגיד לה שזה עוד מעט יסתיים ושעוד מעט היא תנוח ויהיה לה טוב.

אמא שלי אומרת שאין בשביל מה לבוא. שאני אזכור אותה כמה שהיא היתה חמודה וזהו.
אה, אמא שלך רוצה להגן עלייך. גם אבא שלי אומר דברים כאלה בדיוק.
זה גם הד לפחד שלהם ממה שקורה, מהאובדן.
תקשיבי לעצמך: איך את מרגישה?
אני ממש מצטערת שלא הספקתי לראות אותה עוד פעם אחת לפחות. אני גם רציתי לראות אותה אחר כך (אילו ידעתי שהדוד שלי הולך לבדוק שלא עשו טעות בארון, הייתי הולכת איתו - אני, שהמוות מבהיל אותי, ושבחיים שלי לא רציתי לראות אף אחד ושום דבר מת. אבל שום דבר בסבתא שלי לא גרם לי הרגשה כזאת).
אז תבדקי עם עצמך. חשוב לך לראות אותה עוד פעם? חשוב לך להגיד לה שוב כמה את אוהבת אותה? היא תשמע אותך, את יודעת. חשוב לך לזכור אותה "חמודה"? חשוב לך לא לזכור אותה דועכת? רק אחרי שתדעי מי את ומה טוב לך, אז תחליטי.

אני חושבת שיש טעם שתבואי, חגית. לא בשבילך, אלא בשבילה.
מצטרפת.
חיבוק גדול.

אני באמת לא יודעת. בינתיים המצב שלה מיוצב אבל היא לא זזה בכלל והיא נושמת בכבדות.
אני חושבת שהגסיסה האיטית הזו מכינה אותנו כמו שתשעת ירחי לידה מכינים, להבדיל אלף אלפי הבדלות.
אני מרגישה כאילו כבר לבשתי את השיריון.
אבל כשאתן כותבות את זה אני מרגישה שבעצם אני באמת רוצה להיות שם. אולי היא מחכה שאני אבוא?
אז נראה לי שניסע מחר.
תודה @}

חגית יקרה,

איתך ומחזקת את ידייך.

משערת שעבורכן זה כבר לא רלוונטי, אבל חשוב לדעת שקיימת יחידה שמטפלת בקשישים בביתם: בבית החולים איכילוב, בבניין של השיקום ברחוב הנרייטה סולד, יש יחידת טיפול/ אישפוז בית (לא זוכרת את השם המדוייק).
פניתי אליהם כשמשפחה שלי נתקפה בהיסטריה, בגלל פחד מחקירת משטרה במקרה שבו אין רופא שחותם על תעודת פטירה. לסבתא שלי היה חשוב עד מאד למות בבית ובאופן טבעי.
זכיתי לשיתוף פעולה מלא, כשברור היה לכל הצדדים מה הצורך המדוייק. הרופא ביקר אותנו פעמיים: בפעם הראשונה ל"בדיקה" ובעצם ליצירת חוזה והבהרת ציפיות עם המשפחה ובפעם השניה לחתום על תעודת הפטירה.
תודתה של סבתי המתה מלווה אותי עד היום.
הייתי מתקשה להיות מפוייסת עם מותה, לו הייתי נכנעת ללחץ המשפחה.

גם אני בענייני לידה ומוות כל הזמן . מרגישה, שיש קשר הדוק בין שני השערים הללו, הראשון שדרכו אנחנו נכנסים אל העולם והשני שדרכו אנחנו יוצאים. החמלה נדרשת בשניהם. האדם הגוסס זקוק לחמלה ולמגע בדיוק כשם שהתינוק הרך זקוק לחיבוק האמהי. עמותה שדואגת לכך שאף תינוק לא ישכב לבדו בבית החולים כבר קיימת ( טיפול בהתנדבות בתינוקות נטושים ) , אולי מישהו ירים את הכפפה וידאג לקשישים הנטושים?

חיבוק חם לכן.

תודה. לצערי הרב זה לא רלוונטי לגבינו כבר.
ב-3 בלילה באים להחליף מצעים ומגרשים את אמי מהחדר. אמי אומרת שהיא כבר ראתה אותה, אבל הם כולם צעירים ויש להם הוראות ואמי משום מה מפחדת שיגרשו אותה מביה"ח אם היא תעמוד על זכויותיה. ממש מטופש.

אוי חגית. כמה קשה.
ומעצבן שחלק מהקושי הוא כל כך מיותר.
מתי המין האנושי הפך להיות כל כך אטום?

פתאום נפל לי האסימון שבעצם אני לא אראה אותה יותר, לא אדבר איתה בטלפון פעמיים ביום, לא אשמע אותה צוחקת או מספרת בדיחה. מקשיבה לי.
כבר ארבעה חודשים ועוד לא מחקתי את המספר של סבא מהסלולרי, לא מסוגלת. אתמול הייתי עם אבא שלי במכונית ואיכשהו יצא שהוא פנה לכיוון של הנסיעה לסבא, ובכל פעם אני בכיוון אז האוטומטי שלי זה "נוסעים לסבא".

אוי. הפרידות כ"כ קשות.

תודה לכן. באמת נסענו לסבתא היום. הגדולה העדיפה לבלות בביה"ס עם הארנבונים והקטנה מאד לא שמחה על הרעיון אבל לא היתה לה ברירה.
כשהגענו לשם הקטנה נשארה עם אבא ואני הלכתי לחדר והחלפתי את אמי שיצאה להיות עם הקטנה.
יכולתי לחבק את סבתי, בראשה בעיקר, וככה עמדתי כל הזמן. האחיות עשו לה קוקו היום והחלפתי לה את הגומיה לפחות מושכת שיערות. הייתה שם קשישה שביקשה בקול ניחר אחות. פעמיים קראתי לאחות. הן בדיוק ישבו לאכול. איזה מצב מזופת. מישהו בא לנקות את הריצפה וביקש שאחכה בחוץ. ברגע שהוא סיים ליד המיטה של סבתא, בלי רגישות הוא דוחף עגלות וכיסאות אל המיטה, מייד חזרתי. הרגשתי שהיא שמחה עם זה. אני יודעת שעדיף לה שזה כבר ייגמר, אבל כ"כ קשה לדעת שיותר לא ניפגש. אחרי אולי חצי שעה אמא שלי משכה אותי משם, הקטנה רוצה שישי.
אין לי כח למצבות לבנות ביום חמסין. אני יודעת שהיא תצא משם רק למסע להר המנוחות. יהיה חם. השמים יהיו כחולים. הילדות ירצו לשחק.
אמא שלי אומרת שלא כדאי לחשוב כ"כ רחוק. היא חושבת שזה יכול לקחת המון זמן אם מחזיקים אותה במצב יציב כזה.
אמא שלי גילתה עכשיו מחברה שיש עמותה של למות בכבוד. היא כבר מזמינה בשביל עצמה כזה דבר. היא מצטערת שהיא לא ידעה על זה קודם, בשביל סבתא. אמרתי שאני אברר בשבילה.
מסתבר שהיא הדחיקה לעצמה את ההכנה של סבתא שאמרה לה שהיא כבר לא רוצה יותר, ופתאום היא ניזכרת שסבתא שאלה את הרופא שלה אם אפשר פשוט להיעלם. פתאום היא מבינה שסבתא הגיעה להחלטה כזאת וזהו. הרי לי היא אמרה כל הזמן שכבר נמאס לה, שהיא כבר לא רוצה ואני לא ידעתי מה להגיד לה. רציתי שהיא תחיה עד 240.

אחה"צ החליטו בביה"ח לתת לסבתי זונדה. במזל דוד שלי, אח של אבי ז"ל, היה שם והלך לדבר עם ההנהלה שיניחו לה. אמי פשוט לא מסוגלת לעשות דברים כאלה.
היום היא כל הזמן נאנחת אז דוד שלי גם ביקש שיתנו לה עוד מורפיום.
אוי, כמה שהיא סובלת.

לא מזמן התגלגל לידי חזר המנהל הכללי של מדינת ישראל ומשרד הבריאות בנושא - הנחיות לשימוש בייפוי כוח לפי חוק זכויות החולה.
במסמך זה יש אפשרות של כל אדם להסמיך אדם אחר כבא כוחו ולהסכים או לסרב לכל טיפול רפואי שיוצע. רק לשם מידע.
ניתן למצוא את המסמך הזה באתר של משרד הבריאות www.health.gov.il תחת "חוזרים".
טוב לדעת שיש אפשרות כזו.
אני רוצה להצטרף למי שכתב שכדי לך לבקר אותה (למרות שאני רואה שכבר היית שם) ורק משום הספק שאולי היא מחכה לך ורוצה להפרד ממך.
שוב אני חושב על עצמי. אני שואל את עצמי איך להכנס למקום הזה של "קשישים הנוטים למות באישפושים מיותרים". מה הסיבות שהם מגיעים לבית חולים?
באישהו מקום אני מאמין שאם באמת ובתמים לא היו רוצים להגיע לאישפוז היו דואגים לכך. מצד שני אני יודע שראיתי הרבה מאושפזים כאלו שלא רצו להיע לשם אבל בכל זאת הגיעו. האם זה בגלל שאף אחד לא היה מוכן לקחת אחריות? האם בגלל שבאיזשהו מקום דם הם לא השלימו עם המוות הקרב ורצו הזדמנות נוספת, עוד הארכת זמן. לסגור עוד מעגל אחד או שנים שלא נסגרו כמו שצריך?
רוצה להוסיף ולאמר שלמרות האטימות המשוועת של ה"מערכת", לעתים אתה נתקל באינדיוידואלים בתוך המערכת שכן מבינים, שאינם אטומים, שיודעים לא לעשות כשלא צריך ושיודעים ללטף ולחבק כשצריך. יתכן וסבתך זוכה או זכתה ליחס כזה מאחד מאנשי הצוות, מבן משפחה של חולה במיטה שכנה . כמובן שזכתה לזה מאמך, שלפי מה שאני מבין נמצאת לידה רוב שעות היממה.
כך שלמרות הקושי הגדול שלך ושלה ושל כל משפחתך יתכן ויש נקודות אור שמקילות עליה.
אנחנו מתיימרים לדעת מה טוב בשביל בני משפחתנו הקשישים ברגעיהם האחרונים. אני מתאר לעצמי שאני יכולים לגעת רק בקמה הקרחון. אכן הרבה אומרים שנמאס להם מהחיים ושהם רוצים למות, מצד שני חלקם ממשיכים להאחז בחיים בכל דרך אפשרית. איך אנחנו יכולים לדעת מה נכון בשבילם. נדמה לנו שאנחנו מאוד הומנים כשאנחנו מזמינים להם מיתת בית ליד קרוביהם. אולי הדבר הכי חשוב להם זה לא להיות טרחה על המשפחה ומעדיפים את "יסורי בית החולים" על להוות נטל. אולי הפחד הגדול ביותר שלהם הוא שהילדים שלהם יצטרכו להחליף להם חיתול, או שיראו אותם ברגעי הגסיסה.
אני רוצה להאמין שבסופו של דבר הכל לטובה. למרות שזה כל כך קלישאתי.

אוף. כל פעם שאת כותבת כאן אני נכנסת לקרוא ומקווה שבאת לספר שסוף סוף היא הגיעה אל המנוחה המיוחלת.

עירית_לוי

חגית
מוצאת את עצמי חושבת עליכן במהלך היום.
חושבת על המשמעות של הטיפול, הקירבה והמגע.
הזכות הגדולה שקיבלתן - להפרד.
העמותה שאמא שלך דיברה עליה נקראת "לילך". סבתא שלי הקפידה באדיקות לתרום להם כסף, ופיזרה בכל רחבי הבית עדויות על חברותה בה.
חיבוק חם

חגית יקרה,
מה שלומך? מה שלום סבתא ואמא?
שולחת לכן כוח ומחשבה טובה.
לך ולאמא - כוח להמשיך ולתמוך, כוח לעמוד במצב הזה של לראות נפש אהובה סובלת.
ולסבתא - כוח לעזוב, כוח להיפרד, כוח להצליח להתחמק מן הגוף ולהמשיך הלאה בדרכה.

אוף. כל פעם שאת כותבת כאן אני נכנסת לקרוא ומקווה שבאת לספר שסוף סוף היא הגיעה אל המנוחה המיוחלת.
גם אני.
הייתי רוצה לדעת מאין אנחנו באים ולאן הולכים. האיש שלי מאמין שיש התחלה וסוף. זה נראה לי כל כך לא הגיוני. אני לא מכירה שום דבר בחיים שמגיע מכלום ונעלם לגמרי. מי יודע?!

אולי הדבר הכי חשוב להם זה לא להיות טרחה על המשפחה ומעדיפים את "יסורי בית החולים" על להוות נטל. אולי הפחד הגדול ביותר שלהם הוא שהילדים שלהם יצטרכו להחליף להם חיתול, או שיראו אותם ברגעי הגסיסה.
אוי, סיוננ דה אני קוראת אותך ובדיוק חושבת על זה..... אני לא רוצה שילדי יצטרכו כך לטפל בי, זה נראה לי קשה מנשוא.
עמותת לילך

תודה לכם מקרב לב.
אכן ניכנסתי לעמותת לילך אבל הדבר היחידי שהבנתי מהם זה שפשוט צריך לכתוב את זה בצוואה. אני אעביר את זה לאמי. אני תוהה אם יש עמותה שעוזרת כשאין צוואה ומבחינה מעשית יותר, כמו למשל לתת זריקות.
סיוננ דה, לא מצאתי באתר את המסמך הזה. סבתי באשפוז מהסיבה היחידה שאמא שלי לא מסוגלת לתת לה זריקות ואין מי שיתן לה. אני הייתי מוכנה לעשות זאת אבל אמי לקחה אותה לביה"ח בלי להגיד לי כי היא ניבהלה נורא מצעקות הסבל של סבתי. אמא שלי טיפלה בה יופי, החליפה לה חיתולים ולא עוזבת אותה יותר משעה וחצי ביום, וזה רק כשחברים מחליפים אותה.
לסבתי יש לב חזק, עובדה שהיא הגיעה בגללה לגיל 97 בצלילות ובריאות בדר"כ. אמי מייחסת את זה לנגינתה בפסנתר כל הזמן.
יכול להיות שהיא מחכה לאחותי שאמורה היתה לבוא לביקור עם הילדים מאוסטרליה, אבל ביטלה כדי לא להעמיס על אמי. אני אבקש ממנה להיפרד ממנה בטלפון.

אחותי הודיעה לי עכשיו שהיא החליטה לבוא לארץ בלי הילדים לשבועיים. הקטן בן שש וחצי והגדול בן שלוש עשרה. אבל היא לא תוכל להגיע לפני יום שני.

שולחת לכן כוח ומחשבה טובה.
גם אני.

תודה @}

בלילה היה לסבתא ממש קשה ואמא ביקשה שיתנו לה עוד מורפיום אבל הרופא אמר שאם הוא יתן לה עכשיו היא תמות. בבוקר נתנו לה עוד.

חגית,
גם כתיבת צוואה ברוח לילך, איננה פוטרת מהזמנת משטרה במקרה של מוות בבית, ללא חתימה של רופא על תעודה פטירה. הצוואה הזו רלוונטית יותר למקרים של מניעת טיפול רפואי שעשוי להאריך את החיים (החייאה, למשל). מנסיוני, רופאים במחלקה פנימית מכבדים בקשה של המשפחה להמנע מהחייאה אבל חשוב לפנות אליהם מראש. אולי עכשיו זה הזמן המתאים לעשות זאת.
יתכן שסבתך זקוקה לעוד זמן להפרד, לשחרר ולסגור עניינים.
נסו לאפשר לה את הזמן הזה, בנוכחותכן השקטה.
אינני יודעת אם אני מצליחה לבטא בכתיבה את נוכחותי המלווה אתכן, אבל חשוב לי שתדעי שכך אני מרגישה.

נועה,
אני לא רוצה שילדי יצטרכו כך לטפל בי, זה נראה לי קשה מנשוא. לפעמים זה השיעור המדוייק שצריך ללמוד. להיות תלוי ונזקק ולא רק חזק ועוזר לאחרים. החברה מעבירה מסר לפיו להיות תלוי זה דבר בזוי ורע. כל מקרה התאבדות של זוג קשישים, שלא רצו לפול לטורח, זוכה להילה הירואית. בעיני זה טבעי ואפילו חשוב ללמוד להעזר.

@}

מלפנות בוקר סבתי פקחה את עיניה.

היום, יום שישי, בשעה 11:30 תם ונישלם.
יהי זיכרה ברוך @}

@}

יהי זיכרה ברוך

גם(()) ממני....

יהי זיכרה ברוך

איזו הקלה מבורכת בשבילה, ולמרות הצער הרב אני מניחה שגם בשבילכם.
אני חושבת שעשיתם כולכם את שהיה עליכם לעשות. שנהגתם כשורה.
שלא הארכתם את סבלה יותר מדי.
יהי זכרה ברוך.
|נר|

עירית_לוי

יהי זכרה ברוך

שולחת לך כוח וניחומים.

יהי זכרה ברוך

הדף הזה מעלה משקעים כל כך קשים. טוב ששיתפת כאן, חגית. תודה.

_איזו הקלה מבורכת בשבילה, ולמרות הצער הרב אני מניחה שגם בשבילכם.
אני חושבת שעשיתם כולכם את שהיה עליכם לעשות. שנהגתם כשורה.
שלא הארכתם את סבלה יותר מדי.
יהי זכרה ברוך_

יהי זכרה ברוך