מה עושה הכתיבה בבלוג

[אנונימי]

_{ראו גם: למה אתם כותבים}

[א_ל_א_ן*]

איך שאני כותבת אני רוצה לשאול את כל אלו הותיקות בבלוגים, מה עושה הכתיבה בבלוג
החלטתי לפתוח דף כזה ואני אשמח לשמוע כאן תגובות מכל הבלוגיות הוותיקות.
אני לשלעצמי כותבת כבר מליון שנה, פה ושם הוצאתי לאור גם.
מוזר לי להוציא החוצה דברים לא מנוסחים עד האות האחרונה.
מצד שני טובה לי כתיבה רגילה גם ואני לא עושה אותה בגלל שנאבדים לי הדפים ברחבי הארון הדחוס שלי.
שם הבלוג, למי שמעוניין צורה חדשה הוא התחיל ככה מאיזו בעיה, אחר כך חלקתי שינויים שעשיתי עם בנות האתר בדף ילדים וטלוויזיה וכשהרגשתי שאני ממש גולשת לתחומים יותר מעמיקים, לגביי, עשיתי העברה לבלוג הזה.
נראה אם אני אמשיך.

[אורית*]

בבקשה תמשיכי, זה מעניין.
(ואני אוהבת את הסיפורים שלך)
קופצת לקרוא את הבלוג על השינויים.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

לי יש בלוג גם באתר אחר, כבר שנתיים בערך.
אני אתחיל דווקא ממשהו לא בריא - לפעמים מגיעים למצב שבו, על כל מאורע שקורה בחיים, חושבים "איך אני אנסח את זה בבלוג שלי".

[תבשיל_קדרה*]

לפעמים מגיעים למצב שבו, על כל מאורע שקורה בחיים, חושבים "איך אני אנסח את זה בבלוג שלי".
דווקא נשמע לי כמו אמצעי לא רע להסתכל על עצמי מבחוץ.
קורה לי ולחברותי מפורום הנקה בתפוז, שיש לי בעיה, אני מנסחת את השאלה, ואז מנחשת מה יהיו התשובות של חברותי (החכמות) [או שלי, אילו מישהי אחרת היתה שואלת], ולא צריכה כבר לכתוב - כי יש לי שלל רעיונות לפעולה, שבאו תוך מחשבה צלולה.

[הדס_מצוי*]

איזה דף נהדר.
מתחבטת בשאלה הזו זמן רב.
מה גורם לי לכתוב בלוג, בשונה מיומן אישי.
הבלוג שלי הוא תמצית חוויות החיים שלי. אלה שנותרות חקוקות בזכרון הגוף וזוכות להיתרגם למילים. הכתיבה היא הזדמנות למעין "חשבון נפש", להעלאת החוויה שוב, מהזיכרון אל הגוף. לבדיקה של מאורעות שמשאירים חותם. כל מה שהוא ההפך מלהמשיך לזרום בחיים ללא תשומת לב אליהם. דרך הבלוג אני חווה תיקון מסויים, אפילו רק מעצם הכתיבה.
הבלוג הוא דרך להיות בתשומת לב לחיים שלי.

יש עוד, אבל מתרוצצות לי הרבה מחשבות עכשיו, אז אני מתפנה להשקטתן.

ועדיין לא התייחסתי לתגובות.

[אורית*]

אני לא זוכרת מי שאלה אותי כשכתבתי קצת. למה לכתוב בלוג כשאפשר להקליד במחשב ולא באינטרנט מול העינים של כולם (או כמעט כולם)? זה מאד עוזר (לי) כשיש עינים, ולא יודעים של מי. גם כשיודעים של מי, אז העינים, שהגיבו בהקלדה, נותנות זויות ראיה שונות. א-נשים כותבים דברים שלא חשבתי, או אולי חשבתי, אבל אני צריכה איזו דחיפה כדי לממש.

יש המון הפתעות (טובות, פחות טובות). נותן גיוון לחיים.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

דווקא נשמע לי כמו אמצעי לא רע להסתכל על עצמי מבחוץ.
הכל תלוי במינון...

[ענ_בל*]

הכתיבה בבלוג נתנה לי המון. עוד נקודות הסתכלות, המון תמיכה היכן שהייתי צריכה. תחושה שאני לא לבד. וזה חשוב מאוד. אני הרגשתי צורך עז לשתף אנשים ונשים בתהליך הגירושין שעברתי וגם בחוויות של הסתגלות למצב החדש שלאחר הגירושין.
לכתיבה כאן יש ערך תרפויטי אמיתי. ובנוסף אתה יודע שמה שאתה כותב עוזר גם לאחרים /לאחרות.

[מתוקה_מתחילה_מחדש*]

אותי זה בעיקר משחרר, ממש מוריד משא מהכתפיים

[מירי_של_שקד*]

לכתיבה כאן יש ערך תרפויטי אמיתי.
מסכימה עם ענ בל.
לכתיבה בכלל יש ערך תרפויטי חזק מאוד. הכתיבה היא כלי רב עוצמה, ובעיקר כשאדם עובר תהליכים שאינם יומיומיים - למשל תהליכים של משבר או שינוי וצמיחה. כתיבה עוזרת לסדר דברים בראש.
הכתיבה בבלוג היא מצד אחד חשופה, אך זו בעצם חשיפה מבוקרת, בעיקר כאן באתר - אני מתרשמת שסוג האנשים שמגיעים לקרוא את מה שאת כותבת הוא מאוד ייחודי ומודע יותר לעצמו. כיוון שכך ניתן לקבל זוויות ראיה מעניינות ומעשירות, ולפתוח צוהר רחב יותר להבנה של העצמי.
את כל הדברים האלה אני מרגישה כשאני קוראת בלוגים של אחרים, וכשאני כותבת את הבלוג שלי - אני מבקשת סליחה מהגוף שלי

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

"בלוג הוא דיבור החוצה, לא פנימה" -
http://www.notes.co.il/roni/14498.asp

[ציפציף*]

הכתיבה ממקדת אותי בקשיים שלי וגם מכניס אותי לפרופורציות.
ההדהוד של התגובות עוזר לי להרגיש שאני לא לבד עם הקשיים שלי (מה שאומר שאני שפויה...)
מדהים שאני נחשפת כאן בדברים שאני לא מעיזה לדבר בחופשיות אפילו עם בעלי ואמא שלי והבלוג מאפשר,
לפעמים אני נבהלת, מה יהיה אם יזהו אותי . פאדיחות לא ? אבל במחשבה שניה ,"לא גנבתי כלום לאף אחד "כמו שאומרים הפולנים,מה כבר יקרה יפטרו אותי?
אמא עם הפרעות קשב

[דנה_ה*]

גם אני לא הבנתי בתחילה למה אנשים עושים את זה, ובכל זאת תמיד אהבתי לקרוא בבלוגים. איזה שילוב בין סקרנות למציצנות והרצון להכיר אנשים מבפנים, לראות איך חושבים, איך הם מקבלים החלטות, איך הם תופשים את העולם - דברים שלרוב אין זמן או קרבה מספקת כדי לדבר עליהם.
אח"כ התחלתי לכתוב בלוג משלי, ולפתע גיליתי כמה זה נפלא. בעצם, לרוב האנשים אין מקום להתבטא באופן מלא בעולם. גם כשאנו משוחחים עם אנשים אחרים, לרוב הם רק מחכים לרגע שבו נפסיק לדבר והם יוכלו לספר לנו מה הם חושבים על זה, או איזה דבר נפלא קרה להם. וכבני אדם, יש בנו צורך די עז לספר, לחלוק, לבטא את כל מה שחי בנו. לפעמים אני חושבת שזה הסיפור עצמו שרוצה שמישהו יספר אותו, יעביר אותו הלאה.
בלוג היא דרך מצויינת לזה - אני כותבת בלי לחץ, בלי תחושה שמישהו כבר מחכה שאגמור לדבר והוא יוכל לענות. מי שזה מעניין אותו - קורא ומגיב (או לא), ומתחילות שיחות שעשויות להימשך כמה ימים. זה מאפשר לכל אחד לענות לאחר מחשבה ולא מתוך דחף רגעי מאפשר עומקים רחבים יותר.
זה מאפשר לי להיכנס לתוך עצמי, לחשוב על חוויות שעברתי, לעבד אותן, לנסח אותן לעצמי ולהבין את עצמי. הפידבק ממי שקורא עוזר לקבל זוויות ראיה חדשות, להבין כיוונים חדשים, להיחשף לעוד דיעות.

זה נכון שלפעמים עוברים דברים בחיים ומיד חושבים איך לכתוב את זה בבלוג, אבל זה לא בהכרח דבר רע כל עוד זה לא משפיע על ההתנהגות.

ודבר נוסף - כתיבה בכלל היא מיומנות שיש לה ערך בעיני, כי זו אחת הדרכים הטובות להעביר ידע, קודים, הבנות וכו', ולחולל שינויים. הרבה שינויים התחוללו בי כתוצאה מדברים שקראתי ועצם היכולת לכתוב בצורה טובה שמצליחה להעביר את מהות הדברים היא חשובה. מי יודע, אולי מישהו מבין כותבי הבלוגים ירצה יום אחד לכתוב ספר שישנה את העולם ?
נדמה לי שפעם זו היתה מיומנות מפותחת יותר, כי לא היו טלפונים ותחבורה מפותחת, והרבה קשר בין אנשים נעשה במכתבים. תראו את כל אנשי הרוח המפורסמים - תמיד מפרסמים אחרי מותם איזה ספר עב כרס שמכיל את תכתובותיהם עם משפחתם/אהובתם/אנשים אחרים וכו'. היום זה קצת חוזר בזכות הבלוגים השונים.

[פריחה_והתחדשות*]

להביט במראה.

[א_ל_א_ן*]

מחקתי את הבלוג, כי הרגשתי שהוא מרוקן אותי.
הסברים בהמשך, אם זה יעניין מישהו.

[אורית*]

אם זה יעניין מישהו.
לוידעת אם מישהו, אבל זה מעניין מישהי - אותי
כי הרגשתי שהוא מרוקן אותי. ?

[רוצה_להיות_אני*]

יש למי לספר סודות כמוסים, לא הכל אני יכולה לספר לבח"ל (מגוון סיבות),
לא הכל לאמא, לא הכל לחברה.

אז מה שנשאר נפלט בבלוג שלי.
כותבת יומנים משחר ילדותי, וכך עושה ונטילציה לדברים שקשה לי לדבר עליהם.

עושה לי סדר בראש, ומחברת 2 משפטים רציפים יחד, שעם קצת מזל גם יביעו איזה רעיון.
משהו שאוכל לקרוא, לסמן וי ליד, ואולי בעתיד למחוק.

[רוצה_להיות_אני*]

ועוד משהו - לומדת מנסיון חייהם של אחרים,
ואולי יש מישהי חסרת נסיון יותר ממני, שתמצא שימוש במשהו שעבר עלי.

[לוטם_מרווני*]

להביט במציאות כפי שאני רואה אותה- פנים אל פנים,
להנות מהרקמה העדינה של המילים זו לתוך זו לכדי אריג מופלא של מילים המציגות את ארועי החיים המשמעותיים- כמו האריגים האינדיאנים.
לקבל עצות מהנשים והאנשים שאני סומכת עליהם מבלי שזה ישמע לי כמו הטפה
לשחק באם ואולי וללמוד כל הזמן- בקריאת בלוגים אחרים ובקריאה חוזרת של מה שכתבתי, כמו בקריאה בקלפים, פתאום מתבהרת לי הראיה ואני מודה על התובנה החדשה.

[תמרוש_רוש]

שבוע שעבר השתתפתי בפורום, כנס מקצועי על בריאות הנפש.
אחת הדוברות הראשיות סיפרה על החוויה שלה, חייה והישגיה עם מחלת נפש מתמשכת.
בסוף שאלו אותה כל מיני דברים, ומישהי שאלה מה אנחנו כנשות מקצוע יכולות לעשות כדי לעזור, לשפר את השירות.
היא אמרה: More yarning.
yarn באנגלית פירושו סיפור מעשיה ארוך, מפורט ורב מעללים. פירושו גם סיב או חוט ארוך, מתמשך.
היא אמרה: אני מתנדבת עם סטודנטים אבוריג'ינים. אני נוסעת לבקר אותם ונותנת להם הדרכה ותמיכה. ומדי פעם, אם יפה בחוץ, אני אומרת: בוא נלך לשבת מתחת לעץ ונספר סיפורים.
דיבור מתמשך, סיפור המעשה של החיים עצמם, ארוך ככל שהחיים יכולים להיות, בלי מטרה ספציפית שצריך להספיק.
ושימו לב, היא אמרה לנו, לא לתחום את זה ב- 45 דקות של שעה טיפולית.
אני לוקחת את הלקח הזה בשתי הידיים, וכבר התחלתי ליישם אותו בעבודה.

בשבילי, בלוג - בייחוד בלוג בבאופן, שעשוי מפתיל אחד ארוך של הודעות ותגובות, בלי קיטועים וסיווגים מיותרים - הוא סיפור מעשיות כזה. סיפור חיים שמאפשר למידת חיים. סיפור שנותן משמעות להתרחשויות, שמחבר יחד את ההווה, העבר והעתיד לבוא, ובעיקר מחבר בין אנשים.
Yarning.