מודל של אימהות

[דנה_אום*]

פעם ראשונה שאני פותחת דף בעצמי.
מחשבות שעולות בי בתקופה האחרונה ומשאירות אותי די מיואשת, אני חייבת לציין
על איזו אימא היתה לי (עדיין יש לי , כן ?!) בתור ילדה, מהם הדברים שנצרבו בי לתמיד בגלל היותה אימא שלי
אני אסביר :

לאימא שלי סיפור חיים לא פשוט. אימא שלה נפטרה כשאימי היתה בת שנה (!) היא גדלה עם אב קשה לב ועם אם חורגת. (ממש סינדרלה, אה ?)
לימודיה הופסקו בגיל 14, והיא צורפה לעסק של אביה... היא סבלה הרבה מהתעללות , הן פיזית, הן נפשית.
בגיל 18 היא נישאה לאבי (שמבוגר ממנה ב7 שנים) ומיד הביאה ילדים ופצחה בקריירת אימהות מתמשכת.

בהרבה מובנים אימי מעולם לא התפתחה לכדי אדם בוגר. זה בא לידי ביטוי בשיקול דעת סביר, בכישורי חיים בסיסיים, בהתמודדות עם קשיים, פחדים
התבוננות עצמית. היא מעולם לא "מימשה" את עצמה, לא בתחום של קריירה בחוץ וגם לא בתור אימא
היא מעולם לא היתה אימא שאפשר לבוא אליה ולדבר (היא לא יודעת להקשיב), לשתף, להתייעץ,
היא מעולם לא נתנה לי עצות כאלה שאני יכולה להגיד שלקחתי איתי לחיים
אימי לא באמת היתה אימא מחבקת ומכילה
היא היתה אימא די נוירוטית, היפוכונדרית, עייפה, מתוסכלת
שלא נהנתה משום דבר שעשתה
תמיד דואגת, תמיד לא שקטה.

וכשאני מניחה לפני כך את חייה וחיי (ויש עוד המון המון פרטים שאני בוחרת שלא לכתוב עליהם, בחייה ובחיינו)
אני תוהה איזה דברים נצרבו בי בתור תינוקת, בתור ילדה וכו'
שפשוט אי אפשר לשנות עכשיו
דברים שראיתי, ששמעתי שהפנמתי למקומות שננעלו מזמן


אבל עושים אותי למי שאני היום
ושאולי אעביר לביתי למרות מאמצי המרובים שלא, למרות המודעות.


אני לא בטוחה שיש שאלה. רק הרבה מחשבות
איך אני לא רוצה להיות כמוה

איך אני כן רוצה להיות:

אימא מחבקת
אימא רגועה
אימא מכילה
אימא מקשיבה
אימא עם חיים משל עצמה, מסופקת (לאו דווקא קריירה מזהירה, זה יכול להיות כל דבר שאני אוהב לעשות ויתן לי סיפוק, גם אם זה גידול ירקות בגינה ,ציור או מדיטציה)


אשמח לכל תגובה, מחשבה, דעה
שיעזרו לעבד את הנושא, להשתחרר ממנו קצת.

[סבטקסט_כפול*]

אמא שלי נכה,אני יודעת שהיא עושה דברים בבית (כביסה כלים למדיח שוטפת מידי פעם עושה סנויצים נהדרים ומבשלת לעיתים רחוקות)תמיד היה לנו עוזרת ומשהי שבאה לקפל כביסה ,אבל ההרגשה היתה שהיא לא עושה כלום היא היתה נחה בצהריים מתי שהיינו באים אני לא זוכרת התייחסות ממנה יותר מתבואי לאכול, התפתחות הרגשית שלה לא מגיעה לדי ביטוי,אני כמעט ולא מתפקדת בבית שלי חוץ מלטפל בבן שלי וכביסה וטיפה לסדר את הבית,גם בתור ילדה לא עזרתי בבית,אין לי מודל מול העיניים של אישה מתפקדת בשמחה ומתייחסת לילדים שלה וזה נורא קשה לי לצאת מהראש הזה.

[פלוני_אלמונית*]

דנה,
זה נושא כ"כ קשה, יש לך המון אומץ לפתוח אותו!
אני מבינה מתוך מה שכתבת (וגם מה שלא...) שהילדות הריגשית שלך היתה לא פשוטה, ועם זאת את יודעת לא רק מה את לא רוצה, אלא גם מה את כן רוצה, ואיך את רוצה להיות.

בהצלחה@}

[חני_בונה*]

שאולי אעביר לביתי למרות מאמצי המרובים שלא, למרות המודעות.
האם זה דרך להבטיח שזה לא יקרה?

[דנה_אום*]

_האם זה דרך להבטיח שזה לא יקרה?
"זה"? הכתיבה ?
העלאה של הנושא אל פני השטח ?
כן, אולי.

[אנה_בי*]

שלום דנה אום!
בדיוק לפני כמה ימים הייתי במעגל נשים בנושא אימהות וזה חם אצלי עדיין.
היה לי הרבה שנים קונפליקט עם אמא שלי. היא הייתה אמא טובה מבחינה אובייקטיבית , פשוט אני הייתי לא מרוצה ממנה.
היא הייתה אמא קרייריסטית, מאד פרפקציוניסטית ודי דרשה מאיתנו (ממני ומאחותי) להצליח במושגים שלה כמובן.
ולי היה חסר הקטע של לדבר,לשתף, להזדהות, להתייעץ. ניסיתי לפעמים לדבר איתה והיא דווקא הקשיבה אבל התגובות שלה לא מצאו חן בעיניי והפסקתי לשתף אותה.
היום אני בעצמי אמא. אני כבר השלמתי עם אמא שלי ואני בדיוק ההיפך ממנה. אני בבית עם הילדים שלי ואני משתדלת לא לדרוש אלא לעודד ולהיות כמה שיותר לצידם. ובהתחלה זה לא בא בקלות, היו הרבה חשבונות נפש שעשיתי עם עצמי. אני רק הבנתי שברגע שאנחנו לומדים לשחרר ולסלוח ולהשלים אז אנחנו פותחים לפנינו דרך להתמודדות טובה , עם פתרונות ותוצאות טובות, ממש כמו מסע. ברגע שאנחנו מנקים ומשאירים מאחור את האנרגיות השליליות אנחנו נותנים לאנרגיות הטובות ולרצונות האמיתיים שלנו להתבטא.
ועוד דבר. אין אמא מושלמת. אין דבר כזה בעולם! תמיד יהיו טעויות, תמיד מישהו יצא פחות מרוצה ולכווולם יש ציפיות. אז תרגעו. סך הכל ילדים קולטים את המסר שאנחנו מעבירים להם גם אם אנחנון לא מדברים . לא יודעת איך, דרך התנהגות שלנו, האווירה בבית , טלפתיה . הורים שטוב להם עושים טוב גם לילדים שלהם.

[אנה_בי*]

דברים שראיתי, ששמעתי שהפנמתי למקומות שננעלו מזמן
לא נראה לי בדיוק נכון. אם הרבה רצון, מודעות, אימון ואמון(באצמך) אפשר לשנות. טוב, נו, אם לא לשנות לגמרי אז לפחות לשפר. בעלי ניסה ודי הצליח.

_אני לא בטוחה שיש שאלה. רק הרבה מחשבות
איך אני לא רוצה להיות כמוה
איך אני כן רוצה להיות:_
הנה, בדיוק על זה אני מדברת. לשחרר! לשחרר את המרירות ואת הכעס ולהבין לחשוב על זה חזק, לרחם על כל משאפשר (עצמך, אמא שלך וכוווול העולם עד סוף העולם) ולסלוח ולעזוב את זה, ולא לחזור לזה יותר. זה קשה. מאד קשה. אבל כדאי.
ובשלב השני לחשוב על מה אני רוצה להביא למקום הזה שהתפנה. איך את רואה את עצמך שם? תדמייני את עצמך בסיטואציות שונות. איך את מחבקת, איך את מכילה, מקשיבה,מעניקה, רגועה, מרגיעה, שלווה וכל מש בא לך. ותעשי את זה הרבה. תתכונני על זה. תחשבי מה גורם לך לאושר. תחפשי מה גורם לך לאושר. מה את אוהבת לעשות. זה יכול להיות מסע אימהות ( או מהות?) מרתק.
סך הכל אנחנו משתנים, גדלים, מתפתחים ולומדים עלינו ועל העולם יחד עם הילדים שלנו.

[אנה_בי*]

_אבל עושים אותי למי שאני היום
ושאולי אעביר לביתי למרות מאמצי המרובים שלא, למרות המודעות_
אין מה לחשוש על הדברים שהם לא ניתנים לשליטה שלנו. ביתך תלמד את מה שהיא תלמד וזה לא תמיד בשליטתך. תתני לעצמך הרבה מקום, חמלה ואהבה וקבלה. אני בטוחה שאת בן אדם טוב ויש לך הרבה דברים חיוביים להעביר אבל את בן אדם ובבני אדם יש גם דברים שהם לא הכי-הכי... אז מה? כולנו נמצאים בתוך איזשהו שיווי משקל בין טוב לרע.

[דנה_אום*]

אנה בי, תודה שנכנסת לדף והגבת, זה חשוב לי וזה עוזר.

לגבי מה שאי אפשר לשנות, אני חושבת יותר על דברים שקרו בתקופה שאפילו אין לנו זיכרון ממנה. נגיד עד גיל שלוש או ארבע
זו תקופה שמעצבת אותנו מאוד (לדעתי) למרות שאנחנו לא זוכרים שום דבר כמעט שקרה לנו בכל השנים החשובות האלה

ואם גדלתי עם אימא "היסטרית" עם המון המון פחדים, ודאי גדלתי באוירה לא הכי טובה, ודאי ספגתי אי אילו "דפיקויות" כי מבחינתי (בתור ילדה בת שנתיים, שלוש)
זו היתה המציאות. כך צריך להתנהג. זה היה המודל שלי. אימא שלי היתה רוב עולמי אז.

מה שאפשר לשנות ודאי שאנסה בכל כוחי לשנות
בכל דרך שאמצא.

[אנה_בי*]

את מאד מזכירה לי את בעלי. גם לו יש אמא שהיא לגמרי לא מתנה ודי אפשר לעקוב אחרי כל מיני "דפקויות" שהוא לקח ממנה (מזל שהיה גם אבא שדי הציל את המצב!) ואני רואה את התהליך שהוא עובר מאז שיש לנו ילדים. אני זוכרת את אחת השיחות שלנו שבה הוא התחיל להאשים את אמא שלו בכל מיני דברים שלטענתו הם "דופקים לו את החיים".אני זוכרת שאמרתי לו אז שהוא כבר ילד גדול והוא יכול לקחת אחריות על עצמו והתנהגותו וניתן לשנות דברים, זה לא קל, אבל אפשרי.
כשאני בודקת שוב את הדברים עולה לי עוד רעיון. אנחנו יכולים לשנות את הגישה שלנו לתכונה מסויימת במקום לשנות את התכונה עצמה.
אפשר לעבוד על תכונה מסויימת או שאפשר להסתגל אליה, לקבל אותה וללמוד לחיות איתה, אולי אפילו בלי להביא אותה לביטויים הקיצוניים שלה. ואז היא מפסיקה להיות תכונה כל-כך שלילית אלה הופכת להיות סתם, עוד תכונה.
כשילדתי את הבן הראשון שלי הייתי נורא חרדתית. ממש היסטרית. ויצא לי לדבר עם אישה מבוגרת (חברת משפחה) והתלוננתי על הפחדים שלי ושאני אעביר אותם לילדים שלי ומה לעשות, צריך מהר לרוץ להפטר מהם ואז היא אמרה לי שהיא הורישה לילדים שלה קוצר ראיה, אז מה, יש לנו תכונות שונות שאנחנו מעבירים לילדינו. גם תכונות לא טובות. אז מה? לא לעשות ילדים? לא יודעת, איכשהו זה הרגיע אותי.
מה שכן, את התכונות הטובות צריך לטפח ולפתח ותמיד ליגדול.

[אנה_בי*]

הרבה שמחת חיים בשנה החדשה @}

[ארני_ש*]

הי דנה וכולם .
לי דווקא הייתה (ועדיין יש )אמא מדהימה ומודל לחיקוי בהרבה מאוד מובנים .

בספר רצות עם זאבם מתייחסת המחברת בדיוק לעניין שהעלתן ,והיא מציינת שבהעדר מודל מבית ניתן לאמץ מודל אחר . למצוא אישה מבוגרת יותר ולשהות במחיצתה כשהיא עם ילדיה .

לילה טוב תיארה את זה פעם במשפט שמאוד אהבתי :
במידה ומה שיש לא מתאים אפשר להחליף עדר (או שבט ...)
אני מוצאת ששהיה עם אמהות שאני מעריכה (לילה טוב , אור-לי בר- לב ,למשל ועוד רבות) אני נתרמת .
דברים שהן עשו ומצאו חן בעיני לאט לאט מחלחלים להתנהגותי ולהתנהלות שלי מול ילדי.

אני עצמי חונכת הרבה פעמים אמהות צעירות , גם בקבוצת המפגשים שאצלי , אליה מגיעות אמהות טריות
אלה מהן שמעיזות להעלות סוגיות טעונות או מצבים שאינן יודעות איך להתמודד מאפשרות לעצמן לימוד מאמהות אחרות .

נשים אחרות שלא מעלות נושאים מספרות אחרי תקופה איך שמעו , או ראו בזמן המפגש וקיבלו רעיון או מודל לחיקוי .
היפה הוא שאותן אמהות חונכות בעצמן אחר כך אמהות אחרות שהצטרפו .
זהו שבט .
אלטרנטיבי .

אני מסכימה שדפוסים מהילדות קשה לשנות , אבל מנסיוני לא בלתי אפשרי .
אני שיניתי המון ,
זו תחושה מעולה לראותמשיהי ולהגיד ככה הייתי רוצה להיות ואחרי חודשים להתבונן בעצמי ולראות איך אני כזו חלק גדול מהזמן .

[דנה_אום*]

הי ארני ש
זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות.
לחפש מודל אחר.
יש לי שכנה כזו שהילדה הכי קטנה שלה בת 15 כמעט. (הם בכלל משפחה די לא שגרתית ומדליקה) אבל לא באמת יוצא לי לשהות
הרבה במחיצתה...
כמובן שאני מסתכלת על אימהות אחרות באופן כללי. ומדי פעם רואה דבר אחד או שניים ששווה לאמץ או לפחות להקדיש לו מחשבה.

[חני_בונה*]

כאם לבנות בוגרות אני לומדת, שהדבר החיד הטוב שבטוח יעבור לבנותי הוא שאמא שהייתה לה ביקורת עצמית לא קטנה ותחושת אשמה מתנסה בלקבל את עצמה כפי שהיא. הניסיון הזה עובר אליהן חזק מאד. המודל של להיות אחרת ממי שאני "לתקן את הפגמים במה שמתבקש" להרגיש אשמה <בלי לדעת זאת> מתחלף לו בקצב שלו ל-לחבק ולהכיל את מי שאני.

[דנה_אום*]

חני, אשמח אם תוכלי לפרט קצת על הביקורת העצמית ומאיפה היא מגיעה (האם ביקורת זה משהו שלמדת מהבית, האם אימך היתה ביקורתית כלפי עצמה....?)
האם שוחחת עם בנותייך על הנושא והאם הן באמת רואות את התהליך שאת עוברת עם עצמך?

[חני_בונה*]

מוזמנת לכתוב לי מייל <בדף הבית>
ואענה בשמחה.

[אורנה_שפרון*]

_אני תוהה איזה דברים נצרבו בי בתור תינוקת, בתור ילדה וכו'
שפשוט אי אפשר לשנות עכשיו
דברים שראיתי, ששמעתי שהפנמתי למקומות שננעלו מזמן
אבל עושים אותי למי שאני היום
ושאולי אעביר לביתי למרות מאמצי המרובים שלא, למרות המודעות._

אני חושבת שמחשבות אלה כשלעצמן יוצרות את המציאות שממנה אנחנו מפחדים. האמונה הדטרמיניסטית בדבר עיצוב אישיותנו בילדות המוקדמת, שהיא אמונה חברתית חזקה שמקבלת את התוקף שלה מ"מדע הפסיכולוגיה", מייצרת חלק ניכר מהתוקף שלה.
אבל בעצם די קשה להוכיח את הדבר הזה. כי הרי אנחנו יכולים לראות אנשים שגדלו בבית קשה והם מתפקדים "טוב" כהורים (מה זה לתפקד טוב כהורים גם זו שאלה) או אנשים שגדלו בבית סביר והם לא מצליחים לתפקד בעולם. אז בעצם אין לנו כל אפשרות ודאית, לחזות את התפקוד של מישהו.

ולמעשה אם לא היתה בנו האמונה הזו היינו יכולים לפעול באופן חופשי יותר, מבלי לחשוב ולהאמין שאנחנו "כפויים" על-ידי העבר שלנו.
תארי לך שבמקום המחשבה המטרידה הזו בדבר עברך הפוגע, היית יכולה להפנות את תשומת הלב המלאה לכל סיטואציה בה את נמצאת, ובאמת לחיות בהווה, כאן ועכשיו. אני מניחה שכך יש סיכוי שהאמהות שלך תזכה להרבה יותר רגעים מדוייקים, מאשר במצב שבמחשבותייך את עוסקת בעברך ולא ממש פוגשת את הסיטואציה בה את נמצאת.

[רסיסים_של_אור*]

שלום דנה,
אמנם נולדנו לאמהות אחרות, ובכל זאת אני מוצאת הרבה שותפות והזדהות בדברים שכתבת.

אני רוצה לספר לך, שאני אישית מרגישה שהמסע שלי לאמהות, וכל רגע ורגע בחיים שלי במחיצת ילדיי, מקרב אותי עוד ועוד לחוויות ילדות נשכחות ומאפשר לי, להתמודד איתן ולעשות את השינוי.
זה קשה, ומפרך ולעתים כש"האוטומטים" עובדים לפניי, הכל שוב צף ועולה. אבל אני אישית מאמינה שההורות שלנו היא הזדמנות נהדרת לתקן. לרפא את הילדה הקטנה שבתוכי, ולאט לאט למצוא גם חמלה ורוך כלפי האמא שלי.

מדובר בתהליך שלעניות דעתי חייבים לתת בו מקום גם לרגשות קשים. כשאנשים אמרו לי תסלחי, תחמלי זה הכניס אותי לפינה מאד לא נוחה. שוב הייתי מוצפת רגשות אשם. אני לומדת ומבינה, לפחות לגבי עצמי, שזכותי קודם כל לראות מה היה חסר לי, להתסכל על הדברים, לכאוב אותם, לבכות ולהתאבל עליהם ורק אחר כך, מתוך התהום העמוקה הזאת, מתוך ההתבוססות בזה וההתבוננות על הילדים שלי, יכולה לצמוח אהבה גדולה, חמלה ויכולים להגיע כוחות נפש רבים להיות אחרת.

אני חושבת שהפחדים שלך הגיוניים וטבעיים ושהם שלב בדרך שלך לעשות שינוי. כשיש בנו צלקות רגשיות, ואנחנו מודעים אליהן, זו הדרך שלנו להחליט להפסיק ליצור אותן אצל אחרים. לאט לאט, ועם מון מעידות ונפילות בדרך, כי אנחנו בני אדם וגם כי המעידות הכרחיות בעיניי להתפתחות ולצמיחה שלנו.

חיבוק גדול

(עזרה חיצונית בתהליך יכולה להיות שווה זהב ! אני נעזרת במטפלת מקסימה ובתמציות של פרחי באך)

[חמו_מה*]

דף נהדר וחשוב @}

[דנה_אום*]

וואו, תודה לכולן שכתבו דברים נפלאים
התרגשתי מאוד לקרוא.
אורנה, לגבי:

האמונה הדטרמיניסטית בדבר עיצוב אישיותנו בילדות המוקדמת ...

אני מניחה שהרבה מזה בא מלימודי הפסיכולוגיה שלי. ואני כן מאמינה בזה. שרוב (לא אומר "כל" כי זה באמת לא נכון) האישיות שלנו מעוצבת בשנים הראשונות. זה לא אומר חלילה שהכל אבוד ואין תקנה. יש ויש
והתיקון שלי הוא כל יום עם הילדה המדהימה שלי, שפותחת מקומות בלב שלי שלא ידעתי שבכלל קיימים
מציפה אותי באושר כזה שממש אפשר להרגיש את הלב מתרחב בצורה פיזית
ולפעמים אפילו דמעות קטנות מבצבצות להן כי זה באמת יותר משאפשר להכיל בבת אחת, אז קצת דולף החוצה (-:

הרבה פעמים, כשמשפטים אוטומטיים מבית אימא עומדים לצאת לי מהפה. אני עוצרת. אני חושבת ובוחרת שלא להגיד
בוחרת לראות את כל הסיטואציה מזוית לגמרי שונה. וזה כל כך בריא וכל כך נכון. זה עושה טוב ליצור מציאות חדשה ובריאה (או כך לפחות אני רוצה להאמין).