מחפשת סיבות לעשות ילדים

[אמא_שלא_רצתה_להיות_אמא*]

אני מקווה שתוכלו לשתף אותי בסיבות שלכם מדוע רציתם להביא ילדים.
מאוד אשמח לשמוע (לקרוא) - זה באמת מאוד מעניין אותי.

אני הרבה זמן רוצה לפתוח את הדף הזה, אבל אז מצאתי את הדף האם זה מוסרי להביא ילדים לעולם. חשבתי שאולי שם אוכל להעלות את שאלתי. ויכוח דתי שהתפתח שם הוריד את ציפיותי.
חיכיתי עוד תקופה קצרה, והנה אני כאן.
חוץ מזה, סיבות מדוע לא להביא ילדים יש לי בשפע, אני מחפשת את הכן.
לא רציתי להיות אמא מהמון סיבות. מוסריות, אקולוגיות, פחד, אגואיסטיות, ועוד הרבה... אני אפרט יותר מאוחר.

עכשיו אני אמא, ממש לא בתכנון. ככה יצא, ואני לוקחת את זה עם הכי כיף שאני יכולה. אני נותנת את כולי לילדה שכנגד כל הסיכויים החליטה להגיע לפה דרכי. אני מניקה כבר שנה, ולא רואה עדיין את הסוף לזה. אני מתכננת לחנך בלי חינוך בבית.
מה שעוזר לי עם המצב הוא שלא אני החלטתי להביא לעולם הזה ילד.

הבעיה שאני עומדת בפניה היא כזו - למיטב הבנתי, על מנת לחנך בבית, זה יהיה אגואיסטי מבחינתי לא להביא לה אחים.
חוץ מזה אני טיפוס מאוד לא חברותי (כן, ראיתי שיש דף גם על נושא זה, אבל מקריאה מהירה הבנתי שאני דיי קיצונית גם בזה), אני רחוקה ממשפחה, בקיצור מנותקת. זה לא הפריע לי עד עכשיו, (יותר נכון, אני אוהבת את זה)אבל אני מודעת לכך שבשביל האפרוחית זה ממש חיוני.

חשבתי כמובן על אימוץ, אבל לא נראה לי שמצבי מאפשר זאת - חוסר כסף בתוספת של חיים לא שיגרתיים (כמה חבל שהעולם ככה מנוהל). לא נראה לי שיאשרו לי, וגם לא מתאים לי שהממסד יכנס לי לחיים (כן חיסונים או לא, כן בית הספר או לא, כן טבעונות או לא…רשימה ארוכה)

לפני שנהייתי אמא, התשובה של הורים שנשאלו על ידי הייתה את לא תביני עד שתחזיקי ילד משלך. אז הנה אני מחזיקה, והיא מדהימה, כיף לי איתה, ואני אוהבת אותה יותר מכל דבר!!!
עדיין דעתי לא השתנתה.
אני עדיין לא חושבת שהדבר הכי חשוב בחיים שלנו זה להביא ילדים.
כמו שאני לא חושבת שקרירה מפוארת היא ההתגשמות העצמי (תבינו כמה אני מבולבלת כלפי הנשים שחייבות את שני ההיבטים האלו ובלי זה הן מרגישות ריקנות או משהו דומה).
אשמח לשמוע את דעתכם/ן

[יונת_שרון*]

למיטב הבנתי, על מנת לחנך בבית, זה יהיה אגואיסטי מבחינתי לא להביא לה אחים.

למה?

[בשמת_א*]

למיטב הבנתי, על מנת לחנך בבית, זה יהיה אגואיסטי מבחינתי לא להביא לה אחים
מצטרפת לשאלה של יונת, ומוסיפה שאני מכירה כמה וכמה ילדים יחידים בחינוך ביתי. כולל משפחות של אמא + ילד בלבד.

[עולם_חדש_מופלא*]

אני עם ילד אחד. התכנון הוא להמשיך בחינוך ביתי, ואני מרגישה שיהיה נכון ללדת עוד אח בשבילו (וגם בשבילי, אבל הנושא כאן הוא הילד).
נראה לי שאם אין עוד אחים, אז הופכים הרבה יותר תלויים במפגשים חברתיים.
אני מניחה שלא אצל כולם זה ככה, אבל אני מדמיינת המון בדידות, כשאני מנסה לדמיין את ההמשך שלנו בבית בלי אחים.

אבל כמובן שברור שלכל משפחה נכון משהו אחר.

[פלוני_אלמונית*]

חינוך ביתי או כניסה למסגרת (מכל סוג), זו החלטה הרבה יותר הפיכה וגמישה מאשר להביא נפש חדשה לעולם.
לכן מעט מוזר לקשור ולתלות החלטה עצומה כמו הבאת נפש חדשה לעולם, בפקטור שכל כך נתון לשינויים ושנותיו כל כך קצרות (גם אם הילד לא יראה שום מסגרת שהיא עד גיל 18, עדיין תהיה לך רק כמות מוגדרת של שנים איתו בבית לבד, לעומת כל שנות חייו של הילד השני שאת חושבת להביא בלי שאת רוצה בו).

[רחלי*]

בעיני ילדים ובעיקר תינוקות הם פשוט עניין ממכר... עכשיו בתך עוד קטנה ממש תינוקת אבל שהיא תהיה בת חמש או שש לא תתגעגעי לתענוג של להחזיק תינוק קטן בידיים, לחוויה של הריון, לידה, הנקה. ובעיקר לריח המשכר והמתוק של תינוק קטן ויונק. עכשיו אני בהריון הרביעי שלי בשבועות הקרובים אצטרך לשתף את המשפחה המורחבת אני כבר יודעת שאקבל תגובות בסגנון של די מספיק כבר לא שמעתם על מניעה, תנוחו קצת וכו.. אבל אני מכורה אין דבר שמשמח אותי יותר מעוד ועוד ילדים כל ילד מביא לבית מלא שמחה ואת האור המיוחד לו. שלושת הילדים שלי הם פשוט חבורה מלוכדת ואוהבת רק להתבונן בזה גורם ללב לעלות על גדותיו. בקיצור אני יכולה לתת לך המוני סיבות לעשות ילדים.

[אלה_לי_לה*]

אממ, אני קצת מפנטזת על מדינה שבה אוכל לאסוף ילד מהרחוב ללא התערבות ממשלה.
אולי תבררי לגבי אומנה?

[אבישג_א*]

אממ, אני קצת מפנטזת על מדינה שבה אוכל לאסוף ילד מהרחוב ללא התערבות ממשלה
גם אני

_למיטב הבנתי, על מנת לחנך בבית, זה יהיה אגואיסטי מבחינתי לא להביא לה אחים
מצטרפת לשאלה של יונת_
אין ספק שנוח יותר חבורה של ילדים (אני ממש נהנית מן העניין) אבל אפשר חינוך ביתי גם עם ילד אחד, אולי תעברו לקהילה משפחתית שבה תוכלי למצוא בקלות חברות לבת שלך.

[דרם*]

_אממ, אני קצת מפנטזת על מדינה שבה אוכל לאסוף ילד מהרחוב ללא התערבות ממשלה
גם אני_
באמת?
אני שואלת ברצינות.
כי אני לא הייתי רוצה לחיות בכזו מדינה.
עלייך אני אולי סומכת. אבל אם את יכולה - כל אחד יכול, ולא חסרים סוטים ופושעים שיינצלו את המצב

[אבישג_א*]

_באמת?
אני שואלת ברצינות.
כי אני לא הייתי רוצה לחיות בכזו מדינה.
עלייך אני אולי סומכת. אבל אם את יכולה - כל אחד יכול, ולא חסרים סוטים ופושעים שיינצלו את המצב_

טוב, אולי לא באמת
אבל זה החלום שלי מאז התיכון, ובאופן רציני יותר מאז שהתחתנתי
ברגע שיכלנו (מבחינת גודל הבית), הגשנו בקשה לאומנה (שזה בערך הדבר שאני הכי רוצה לעשות בחיים)
ודחו אותנו, יותר נכון אמרו לנו שלדעתם אנחנו עוד לא בשלים וכדאי שנחכה כמה שנים
אני די מבואסת מהעניין
עברו מאז כשש שנים אבל בהמשך שוב לא יכלנו בגלל גודל הבית, אני מחכה שנרחיב ואז נגיש שוב בקשה ואני מקווה שנקבל (גם איזור המגורים שלנו קצת בעייתי, הייתי עוברת אולי אבל זה כבר לא רלוונטי לחיים שלנו ואני לא יודעת מה לעשות בעניין)

[אלה_לי_לה*]

_באמת?
אני שואלת ברצינות.
כי אני לא הייתי רוצה לחיות בכזו מדינה.
עלייך אני אולי סומכת. אבל אם את יכולה - כל אחד יכול, ולא חסרים סוטים ופושעים שיינצלו את המצב_

מורכב, כבר היום לא חסרים סוטים ופושעים שמנצלים את המצב בחסות המדינה, או אנשים שעושים זאת בשביל הכסף, ובשניה שהילדים קצת קשים מידי שולחים אותם חזרה למוסדות, אשר גם בהם לא חסרים סוטים ופושעים.

הייתי שמחה למדינה בה לא מסתובבים נזקקים ברחובות, שבה לכולם טוב ושמח. אבל כל עוד היא לא קיימת, הייתי שמחה שהמדינה לא תפריע לי לעשות את הטוב שאני רוצה לעשות. בתור טבעונית המפנטזת על חינוך ביתי לילדי אומנה, נראה לי די סביר שזה יהיה מסובך עד מאוד בארץ.

[אבישג_א*]

מורכב, כבר היום לא חסרים סוטים ופושעים שמנצלים את המצב בחסות המדינה, או אנשים שעושים זאת בשביל הכסף, ובשניה שהילדים קצת קשים מידי שולחים אותם חזרה למוסדות, אשר גם בהם לא חסרים סוטים ופושעים
תמיד יהיו אנשים כאלו, אבל המטרה של ארגונים המטפלים באומנה היא להשתדל עבור הילד שימצא בית חם ומתאים ומשפחה שאוהבת.
אפשר ליפול גם בקריטריונים שלהם, אבל הסיכויים נמוכים יותר

[דרם*]

מורכב, כבר היום לא חסרים סוטים ופושעים שמנצלים את המצב בחסות המדינה, או אנשים שעושים זאת בשביל הכסף, ובשניה שהילדים קצת קשים מידי שולחים אותם חזרה למוסדות, אשר גם בהם לא חסרים סוטים ופושעים
נכון, אבל בשביל זה קיימים מנגנוני ביקורת ופיקוח, מסואבים ככל שיהיו.
בלעדיהם זה היה גן עדן לחולירות

[אחת*]

לשאלה של פותחת הדף -

אין סיבה כיום להביא ילדים.
לא באופן גורף.
פשוט אם שאלת - אז אין סיבה כי:

יש מספיק שמביאים ילדים ברצון או שלא (כן זה טיעון מספק, תהיו בטוחים שהפריבילגיה לא לשרת בצהל שמורה רק כשיש אחריםש כן משרתים, גם הפריבלגיה לא לחסן שמורה במקום שבו הרוב כן מחסנים ובואו לא נתווכח על זה, אני בטוחה שיש הרבה שלא מסכימים איתי, רשמתי לפניי)

כבר כעת יש מיליוני ילדים בכל העולם נטושים, יתומים, אבודים שישמחו לאימוץ או אומנה
מאוד קשה לחיות (לחיות במובן של חיים ומוות, מחלות, תאונות, אסונות טבע, פציעות)
מאוד קשה להרגיש טוב (כאב, טרגדיות, דיכאונות, קושי הישרדותי)
יש הרבה גורמים שיכולים לייצר חיים שלמים ומלאי סיפוק גם ללא מודל המשפחה השמרני
מאוד קשה, משנה חיים, מטלטל מערכות להביא ילדים ולגדל אותם לנצח, בייחוד כשזו החלטה לא הפיכה ותובענית כל כך

באותה מידה יכולתי לכתוב כמה סיבות ואפילו יותר ללמה כן כדאי להביא ילדים.

הנקודה היא שלהביא ילדים בגלל הקושי העצום והבלתי נתפס שטמון בגידולם, כדאי להביא מרצון מלא.
לא בלי חששות אבל הרצון רצוי שיהיה שלם בעצם הבאתם (גם אם לא בעיתוי שיצא, גם אם לא עם הפרטנר וגם אם קרה שזה נחת או קרה בדוחק זמן או להיפך, כלורמ גם אם הגורמים האחרים והנסיבות לא תאמו את הציפייה, הרצון להביאילד ראוי לו שיהיה שלם).

לא שאין מקרים שעם האוכל בא התאבון, אבל לרוב זה לא כך.

[אמא_שלא_רצתה_להיות_אמא*]

תודה לכולכן על התשובות. מאוד מחמם כמה אכפתיות יש פה באתר. אני יודעת שכולם אנשים עסוקים, ועדיין מצאתן את הזמן לענות לי.
הרבה נקודות למחשבה.

אני מכירה כמה וכמה ילדים יחידים בחינוך ביתי. כולל משפחות של אמא + ילד בלבד.
טוב לדעת! אבל בטוח הן מצאו להן חברה.
אני מאוד מנותקת חברתית. כרגע זה רק אני בן זוגי והאפרוחית. אני יודעת שיש דרכים לשנות את זה, אבל לא במצבי כיום.
באחד הדפים פה, נראה לי על התרכזות בילד נכתב בהומור אמנם, אבל בכל בדיחה יש שמץ של אמת, שפתרון טוב לך הוא אח.

מורכב, כבר היום לא חסרים סוטים ופושעים שמנצלים את המצב בחסות המדינה, או אנשים שעושים זאת בשביל הכסף, ובשניה שהילדים קצת קשים מידי שולחים אותם חזרה למוסדות, אשר גם בהם לא חסרים סוטים ופושעים
אני יודעת בגלל זה אני לא שופטת את הפרוצדורה, פשוט עצובה, כי באמת הייתי יכולה אולי להציל נשמה אחת מחיים במוסדות, או אצל סוטים ופושעים כמו שכתבתן. לא שזה עוזר כי מי שבא באמת עם כוונות טובות, בא עם האמת שלו שלא תמיד מספיקה. לעומת זאת הסוטים והפושעים יעשו הכל גם לשקר על מנת לקבל את מבוקשם.
בכל מקרה אני יודעת שאין לי סיכוי אז אני לא מנסה אפילו.

לכן מעט מוזר לקשור ולתלות החלטה עצומה כמו הבאת נפש חדשה לעולם, בפקטור שכל כך נתון לשינויים ושנותיו כל כך קצרות (גם אם הילד לא יראה שום מסגרת שהיא עד גיל 18, עדיין תהיה לך רק כמות מוגדרת של שנים איתו בבית לבד, לעומת כל שנות חייו של הילד השני שאת חושבת להביא בלי שאת רוצה בו).
את כל כך צודקת.
העניין הוא שאם אני אחליט שכן, אז כמובן זה יבוא מרצון עז, אז מזה אני לא ממש דואגת. לא רציתי להיות אמא אבל אני כבר אמא, השתנתי, והבאת עוד ילד מרגיש מבחינתי לא כאגואיסטי מבחינתי אלא להפך ממקום של הרבה אהבה. כשאני מדמיינת לי את זה בראש, אני רואה את זה אולי כהמתנה הכי טובה שאני יכולה לתת לילדתי, לי ולבן זוגי.
היא רואה ילדים עינה נפתחות לרווחה וזה קורע לי את הלב שאני לא מספקת לה חברה. ועוד דבר, מבחינה אנרגטית והתפתחות רוחנית זה אולי יהיה מושלם לשתינו.
אפשר לראות שאני מבולבלת...
עוד דבר, אני ממש לא צעירה, אין לי עוד הרבה זמן. עוד שנתיים ואני מסיימת עשור רביעי.
מצד שני שמירת הריון, ניתוח קיסרי, פגיה, כמה דברים הייתי עושה אחרת... זה בעצם מה שעוצר אותי במיוחד, אבל גם מניע אותי לחשוב על חוויה מתקנת. השאלה אם אני בכלל יכולה - מי תרצה לקחת אחריות על לידה בבית אחרי כזאת היסטוריה (יש עוד אולי אני פעם אכתוב על זה כאן)

ושוב אצוטט פה משפט שאהבתי:
"אומרים שצריך להשאיר עולם טוב יותר לילדים, ומה עם להשאיר ילדים טובים יותר לעולם"
זה הקטע - נראה לי שאני יכולה להשאיר ילדים טובים יותר לעולם (איזה שחצנות מבחינתי, אבל ככה אני מרגישה)
וזה מביא אותי שוב פעם לכותרת.
בעצם לא פתחתי את הדף רק בגלל ההתלבטות שלי לגבי הבאת עוד ילד, אלא כעניין כללי שמאוד מעניין אותי. מה גורם לאנשים לרצות להביא ילדים?

אם יש טעויות, אני מצטערת. (-:

[אמא_שלא_רצתה_להיות_אמא*]

אחת - לא כ"כ הבנתי את תשובתך.
סיבות למה לא להביא ילדים יש לי המון
אני מנסה להבין למה כן.
לא בשביל לשכנע אותי כן לעשות.
אני פשוט מנסה להבין למה למרות הסיבות שאת הבאת עדיין אנשים רוצים להביא ילדים. מדוע נשים סובלות טיפולי פוריות? מדוע נשים נבהלות מגילן ולכן עושות ילדים לבד?

[יעל*]

כשאין רצון, צריך סיבות.
כשיש רצון, לא צריך סיבות. פשוט רוצים.

[אמא_שלא_רצתה_להיות_אמא*]

תודה יעל.
אהבתי ביותר את תשובתך

[יעל*]

@}
אולי יעניין אותך לקרוא את מאין באה הכמיהה לילד

[אמא_שלא_רצתה_להיות_אמא*]

שוב תודה יעל.
קראתי.
אני לא דתיה, אבל אני מאמינה שיש דברים מעבר...
אהבתי ביותר את הקישור שם לבלוג של מיכאל לייטמן:
"אנחנו מולידים ילדים לא משום שאנחנו רוצים בעצמנו להיות הורים. הרשימות של אלו הרוצים להיוולד מעוררות בנו רצון להפוך להורים. האדם העתידי שיוולד ממך, מעורר בך רשימות שתוליד אותו."
ככה אני מרגישה לגבי האפרוחית. היא רצתה לבוא לפה והיא בחרה לבוא דרכי.
עוד סיבה למה צריך ללמוד גם להפסיק לחשוב

[יונת_שרון*]

נראה לי שאם אין עוד אחים, אז הופכים הרבה יותר תלויים במפגשים חברתיים.

לא נראה לי שזה קשור, אני מכירה משפחות עם 3-4 ילדים שעדיין הרגישו בדידות ותלות בחברים מחוץ למשפחה.
אני מכירה גם משפחה שנולד להם בן זקונים אחרי שתי אחיות גדולות ממנו בהרבה, והם החליטו לעשות עוד ילד כדי שלא יהיה בודד. נולדה בת, שלא התחברה כל כך עם אחיה. בסופו של דבר כל אחד מהם היה צריך למצוא לו חברים אחרים, והילדה גדלה עם הורים שכבר לא נשארה להם הרבה סבלנות ואנרגיה אליה. (לא בחינוך ביתי, אגב, אבל עדיין רלוונטי לדעתי.)

בקיצור, אני חושבת שאת לא צריכה לעשות עוד ילד, אלא אם כן את ממש לא מצליחה להתאפק.

[עולם_חדש_מופלא*]

אני חושבת שאת לא צריכה לעשות עוד ילד, אלא אם כן את ממש לא מצליחה להתאפק.
הסיבה שבגללה אעשה עוד ילד היא בגלל שאני ממש רוצה עוד אחד...
העניין החברתי הוא יתרון נלווה (-:

[אמא_שלא_רצתה_להיות_אמא*]

תודה יונת
האמת גם לי יש אחים ועדיין בגלל ההפרשים בינינו הרגשתי כילדה יחידה.
לא יודעת למה לא חשבתי על זה קודם. (-:
אז שוב תודה

[לא_רוצה_להיות_אבא*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני קורא את מה שאתן כותבות ואני חייב לספר את הסיפור שלי בקצרה...
אני מאוד לא רוצה ילדים... מאוד מאוד לא רוצה... מעולם לא חשבתי שזה יהיה מר גורלי... שככה אני ארגיש כשיבוא היום ואני אגיע לנקודה בא אני צריך להחליט...
אישתי מאוד רוצה ילדים... שהתחלנו לצאת לפני שנתיים וחצי חשבתי לעצמי.. עכשיו אתה לא רוצה וזה טיבעי... הייתי בשנתיים וחשבתי לעצמי שיום אחד.. בעתיד אני בטח ארצה... היום שנתיים וחצי אחרי.. אני לא בטוח שזה מה שהפוך את חיי למאושרים יותר... למעשה... אני חושב שהם יהפכו אותי לעומללים שאין כמותם... אני רואה זוגות אחרים שנמצאים כבר עם ילד... הם איבדו את האינטימיות... את החופש... אפילו האהבה שבניהם איננה ומה שנישאר זה רק הרצון להחזיק את הקיים...
אבל יש עם זה בעיה... בעיה גדולה אמיתית... שאף אחד מהם לא יודה בבעיה... הרי כמובן שאף הורה לא יסתכל לילד שלו בעניים ויגיד לו... אתה טעות... אני מצטער הבאתי אותך לעולם... אתה לוקח מימני את כל האנרגיות שאין לי... וגרוע מכל... שאף הורה לא יגיד את זה גם לחברו... איך הוא יראה? הורה חסר אחריות וחסר עמוד שידרה...
ועכשיו לעיקר... הלוואי שמישהו היה יכול להגיד לי משהו שהיה משכנע אותי... שהיה הופך אותי לאדם אחר! לא טוב לי במצב הזה... לא טוב לי שאני עומד לבד מול כל הסובבים אותי ואומר להם בקול רם שאני לא רוצה ילדים.. אנשים מסתכלים עלי מוזר... זאת אומרת שמשהו לא בסדר איתי! אבל אני מרגיש בסדר גמור! אני אפילו אדם שמח ומאושר עם קריירה ניבנת...
הלוואי שמישהו יכל להגיד לי משהו שהיה הופך אותי "לנורמלי" אם יש דבר כזה... ומי קבע מה זה נורמלי?
הלוואי שהייתי יכול להיות במקום שאישתי נימצאת... אותו מקום של " גם אני רוצה ילדים".
הלוואי.... שגם לא הייתי יכול להביא ילדים... זה היה באמת עושה אותי מאושר! לא הייתי צריך לעמוד מול אישתי יום יום ולהסביר לה שאני לא מוכן! להסביר לה שעדיין לא הגעתי לקצה...
ובבקשה אל תספרו לי סיפורים על מה אני יעשה שאני התבגר...
בתי האבות מלאים באלפי מבוגרים בודדים... שזוכים לביקור פעם בשנה...
בשביל הביקור הזה פעם בשנה אני מעדיף לחיות את חיי כמו מלך... ולא כמו עבד למשפחה שלי...
הלוואי שמישהו יכול לשכנע אותי שאני טועה... הלוואי...

[פלוני_אלמונית*]

man the fuck up

[במצב_של_אשתך*]

אין לי הרבה תשובות בשבילך אבל ממש מענין אותי מה אשתך אומרת.
איך היא מקבלת את זה.
בעלי במצב מאד דומה לשלך. הוא לא רוצה ילדים. הוא כן אומר שהוא לא מדמיין את החיים שלו בלי ילדים אבל מצד שני אין לו את הרצון לזה. הוא מפחד מזה, זו נראית לו אחריות ומחויבות והקרבה גדולות מדי. אז ממצב תיאורטי שבו אפילו היה לו קשה לדמיין את זה וזה היה נראה רחוק רחוק, כרגע הוא כבר מסוגל לדמיין את זה ולחשוב על עצמו כאבא והוא מסכים לזה אבל זה עדיין לא קורה בפועל, עדיין הוא דוחה את זה ודוחה את זה שוב ושוב ולא מסוגל להגיע להחלטה.
אני כבר קרובה לקצה הסבלנות. יש גם את ענין השעון הביולוגי שאצלנו דוחק מאד (כי אני מחכה לו בסבלנות כבר שנים).
מאד בקרוב אם הוא לא יסכים אני פשוט אעזוב אותו (זה יהיה נורא וכל כך מצער ואני כל כך לא רוצה להגיע לזה כי אני אוהבת אותו ורוצה לחיות את חיי איתו).
אבל אני לא מוכנה לוותר על ילדים בשבילו.
תמיד חשבתי שהוא יתרכך, יבין, יתרצה והוא באמת עובר עם זה תהליך אבל איכשהו הכל במילים ועדיין לא במעשים...
זה מצב קשה כל כך!!
איך אשתך מתמודדת עם זה? איך אתה מתמודד עם זה שאתה מאכזב את אשתך?

אני יודעת מהרבה גברים שלא ממש רצו להפוך להורים אבל כן הפכו, מסיבות כאלה ואחרות, שאף אחד לא מתחרט על זה.
כולם אומרים (בכנות) שהחיים אכן השתנו, שזה באמת יותר קשה ולפעמים אפילו מאד מאד קשה ויש מחשבות חולפות מה היה קורה אילו... אבל אלה רק מחשבות חולפות ושזו לא חרטה אמיתית כי אין חוויה כל כך מרחיבה, ממלאת, מורכבת כמו להיות הורה לילד ושעל אף הקושי הם לא היו רוצים לעבור את החיים האלה בלי לחוות את החוויה הזו.
זה מה שאני מנסה להגיד לבעלי ואני חושבת שהוא מבין את זה, אבל הוא פשוט מפחד!
אולי גם אצלך הכל נובע מפחד?

[במצב_של_אשתך_מספר_2*]

גם אני באותה סיטואציה
למרות שבעלי אומר: "אם את רוצה וזה יעשה אותך מאושרת, אני מוכן, אבל אני לא רוצה" אבל בתוך תוכי קשה לי לעשות ילד עם התחושה הזו שהוא לא רוצה.
אני מאוד רוצה שגם הוא ירצה כי זה מרגיש לי שילד זה תוצר של אהבה

[אני_דולב*]

_כשאין רצון, צריך סיבות.
כשיש רצון, לא צריך סיבות. פשוט רוצים._

איך לא גריינו את זה עדיין.
גריינתי.

[במצב_של_אשתך_מספר_2*]

למה חשוב לך להיות משוכנע?

[במצב_של_אשתך*]

גם אני באותה סיטואציה
באמת? חשבתי שאני יחידה שנמצאת בסיטואציה כל כך בעייתית. את כבר הרבה זמן בסיטואציה הזו?
איך את מצליחה להתמודד עם זה??? אני כבר משתגעת מזה. כל כך הרבה זמן אני מחכה והוא לא מתרצה עדיין.
יכול להיות שזה ענין של גיל. אצלי הזמן דוחק מאד אז לכל הסיפור נכנס אלמנט רציני של לחץ.
וזה כמובן מעכיר את היחסים ובכלל תקופה נורא קשה.

"אם את רוצה וזה יעשה אותך מאושרת, אני מוכן, אבל אני לא רוצה" אבל בתוך תוכי קשה לי לעשות ילד עם התחושה הזו שהוא לא רוצה.
אני חושבת שזה בסדר. הוא מסכים לעשות את זה.
בזוגיות ובכלל בחיים עושים פשרות, גם גדולות מאד. וסך הכל הוא אדם בוגר, עצמאי, בוחר.
אם הוא בוחר להסכים צריך לסמוך עליו שהוא חשב על זה, שהוא מבין את המשמעות של זה, אי אפשר להכריח אותו לרצות אבל אפשר לקבל את ההסכמה שלו כפשוטה - הסכמה.
זה שהוא אומר את המשפט הזה זה אומר שהוא לא בהתנגדות או ברתיעה מזה כמו בדוגמה של לא רוצה להיות אבא (ושל בעלי לצערי)
יכול להיות שזה לא רצון בוער או מוחשי אצלו אבל מי אמר שכל דבר בחיים האלה צריך לקרות מתוך רצון חזק?
לדעתי עצם זה שהוא מוכן ומסכים זה בסיס יציב מספיק (אני בטוחה שיהיו רבים שיחלקו עלי).

[ע*]

אני רוצה ילד בן הזוג לא

[עדי_דוש*]

_כשאין רצון, צריך סיבות.
כשיש רצון, לא צריך סיבות. פשוט רוצים._
אין באמת סיבה טובה למה להביא ילדים לעולם. באופן רציונלי הם לא "משתלמים" כלכלית הם תופסים חלק גדול מהזמן הרבה פעמים פוגעים או משנים את הזוגיות " מאטים אותנו במרוץ אחר הקריירה...
יחד עם זאת
כל אישה או גבר שהרגישו את הרצון החזק הזה העצום הממלא כל תא ותא בגוף, שלא נותן מנוח, והגוף והנפש צועקים לך מבפנים אני רוצה אני זקוק אני כמה לילד, לתינוק להמשכיות
כל אדם שהרגיש את התחושה הזו באמת כבר לא צריך לחפש סיבות
אם תשאל אותי מהיכן נובע הרצון הזה בעייני התשובה היא פשוטה מאד - זהו הקול החייתי האינסטינקטיבי שבתוך כל אחד מאיתנו הדוחק בנו להמשיך ולהתרבות. אחרי הכל אנחנו בעלי חיים
אותם אינסטינקטים דרך אגב גורמים לנו לאהוב עד כלות את היצורים הקטנים והמתוקים הללו ולהתמסר להם בשמחה לחלוטין לכל חיינו

[פלוני_אלמונית*]

כל אישה או גבר שהרגישו את הרצון החזק הזה העצום הממלא כל תא ותא בגוף, שלא נותן מנוח, והגוף והנפש צועקים לך מבפנים אני רוצה אני זקוק אני כמה לילד, לתינוק להמשכיות
ממש לא כולם.

[פלוני_אלמונית*]

המלצתי היא גירושים.

[טל_תלים*]

אמא שלא רצתה להיות אמא , השאלה שלך עניינה אותי מאוד כי פעם לא הייתי בטוחה שאי פעם ארצה ילדים (בסוף כן רציתי). חשבתי על הנושא לא מעט, וקודם כל, אני מסכימה מאוד עם ההסברים של יעל ושל עדי דוש.
יש רצונות (או רגשות) שאי אפשר להסביר כי הם פשוט תוצאה של גורמים רבים ועדינים מדי. למשל - האם מישהו יכול להסביר למה בחר בבן-זוגו? מה בדיוק באותו אדם גרם לכך שנאהב אותו? נראה לי שרוב האנשים ירגישו ש- אם אני אוהבת אותו, זה כבר לא משנה למה.
במקרה של ילדים, אני מאמינה שלרצון יש גם בסיס ביולוגי חזק.
אבל אני יכולה להוסיף עוד סיבה: לפעמים אנחנו רוצים עוד מישהו לאהוב אהבה חזקה. האסימון הזה נפל לי דווקא בהקשר של חיות מחמד - פעם שמעתי ששאלו מישהי למה היא אימצה כלבה, מה הכלבה נותנת לה? והיא ענתה, ברוב חוכמתה - מה שהיא נותנת לי זה שאני אוהבת אותה.

[עדי_דוש*]

ממש לא כולם.
בוודאי שלא כולם
התכוונתי שמי שכן מרגיש זאת לא צריך לחפש או למצוא סיבות

[פלוני_אלמונית*]

נכון, פספסתי את האות שי"ן, סליחה עדי דוש.

[פלוני_אלמונית*]

אי אפשר להסביר אף דחף. אבל זה לא אומר שכל דחף הוא ראוי אפילו בעיני מי שמחזיק בו. דחף זה לא החלטה. ההחלטה בידינו.

[אמא_שלא_רצתה_להיות_אמא*]

לפני יומיים נכנסתי לדף, סתם בשביל לקרוא שוב את עצמי והתשובות. הייתי בהלם לראות אותו היום במה חדש.
היקום הוא נפלא ומרתק.
ובצהוב כתוב: מה שרואה מבפנים הוא מה שנראה מבחוץ.
אולי תשובתי תהיה מבולבלת, אבל זה באמת נושא טעון מבחינתי.

תמיד אמרו לי שעד שלא יהיה לי ילד אני לא אבין. שנאתי שאמרו לי את זה. אז כמו שכתבתי למעלה, עכשיו יש לי ועדיין לא מבינה. או יותר נכון, אני עוד יותר חושבת שהסיבות שלי לא להביא ילדים היו נכונות ביותר. והיו לי המון סיבות.
אני מאמינה שהרבה אנשים רוצים ילדים, כי זה הדבר הנורמלי לעשות אחרי שלומדים ומתחתנים. אחר כך הילדים מגודלים על ידי אחרים, והם רואים את האנשים שמחנכים בבית כהלא נורמליים. למצוא את האתר הזה בו אנשים שלוקחים זאת ברצינות היה הקלה מבחינתי, כי מה שראיתי מסביבי, זה אנשים שמנסים לעצב את הילדים לפי הנוחות שלהם, ועיקר ההורות שלהם מסתכמת בלמצוא סידור וביביסיטר. אנשים מתלוננים על חופשים ארוכים מדי מבתי הספר, אבל עדיין מנסים לשכנע אחרים שזה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות בחיים.

יש אנשים שחושבים שאתה לא מביא ילדים בגלל שלא בא לך על הטרחה, אז אתה אגואיסט. אני חושבת שמי שמביא ילדים בגלל שחסר לו אהבה או עניין בחייו הוא אגואיסט.

אני אף פעם לא עשיתי משהו סתם בגלל שזאת הנורמה. אני מאמינה שיש כאלה שמתחרטים על החלטתם, אבל הם לא יודו בזה, קודם כדי לחסוך צער מילדם, מה שמובן ביותר. בגלל זה צריך למצוא את התשובה בתוכך. אני אוהבת לבדוק עם עצמי מה נכון לי, וזה הכי חשוב. כל אחד וחייו.

אני לא חושבת שחייבים להפוך להורה על מנת להגשים את עצמך, כמו שאני לא מאמינה שקרירה וכמה כסף אני עושה מגדירים אותי.
ולכל הנשים שמחכות לגברים שיתעוררו - אני חושבת שאסור לנסות לשכנע ולהשפיע. זה צריך לבוא מבפנים. אצלי דווקא היה הפוך. בן זוגי רצה ואני לא, ואני לא חושבת שזו סיבה טובה בשבילי לעשות. זה היה קשה לראות איך נשים מסביבי עשו ילדים עם גברים ממש לא מתאימים, כי השעון תקתק, ולי יש בן זוג אוהב, חם ומתאים ואני לא רציתי.
לגדל ילדים זה ממש לא קל. זה מעמסה פיזית ונפשית עצומה. אני מעריכה אנשים שלא עושים זאת בדרך אגב.

אני מבינה שיש דחף, השאלה מאיפה הדחף הגיע. האם זה באמת הדחף החייתי, או הקול של החברה מסביב???

אני מתייחסת להורות כדבר מאוד רציני, בגלל זה מצאתי את הסיבות למה לא.
אני חושבת שכל מי שמרגיש ככה, צריך להרגיש ביטחון מול כולם. לנסות לשכנע או להסביר את דעתך, בעיניי זה בזבוז אנרגיה. אם תקרא פה בדפים תראה כמה חילוקי דעות יש לגבי הגידול עצמו, ואיך מציקים למי שלא שייך לעדר. אז יש כאלה שרוצים להניק את הילדים עד הצבא. יש כאלה שלא שולחים לבית הספר. יש חינוך חופשי. יש את הסרבנים לתת חיסונים (ככה קראו לי בטיפת חלב - בכל זאת אנחנו חיים במדינה צבאית). יש את אלה שלא רוצים ילדים.
איזה מזל וכיף שאנחנו לא דומים, אחרת היה דיי משעמם.
ולסיכום מניסיון שלי, החיים שלי היו נהדרים לפני הילדה, והם נהדרים גם היום. למדתי ואני לומדת המון בזכותה. זאת הרפתקה מאוד מעשירה ומעניינת.
הילדה מתעוררת אז מספיק לעכשיו (-:

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חושבת הרבה על הדף הזה.
אני לא מצליחה להבין למה אנשים עושים את זה לעצמם.
כל הזמן היו אומרים את לא מבינה, ולא תביני עד שיהיה לך ילד בעצמך
אז עכשיו יש לי. ילדה מקסימה ויחסית קלה. עדיין אני לא מבינה.
למה??????
אולי זה אנשים שלא ידעו איך לספק את עצמם, אז הם היו צריכים למלא להם את הזמן, כדי שלא יחשבו כמה החיים שלהם ריקניים. אחר כך עוד יש אמהות שמתלוננות על ריקנות גם אחרי זה וצריכות ללכת לעבוד כדי להרגיש שוות. לפי דעתי כל העניין הזה מגוחך.
קראתי פה הרבה דפים על אמהות שמתלוננות על ההורות, ולמה לא סיפרו להם שזה כל כך קשה. אני לא מבינה. באמת הן לא חשבו שזה יהיה כל כך תובעני. האם זה מתמימות, טיפשות, פזיזות. לא יודעת. מעניין אותי גם, האם הן יספרו לאחרים אחרי זה על הקושי, או שהם סוף סוף יבינו שלא מדברים על זה בגלל שלא נעים מהילדים.
אני מוציאה פה את רגשותי בלי לחשוב מדי, כי אני עמוסה. עמוסה מדי. וחושבת על כל המתלבטים ורוצה להגיד להם - עזבו. אם אתם מתלבטים, אתם יודעים למה.
מישהי כתבה למעלה, אם רוצים אז לא צריך סיבה. אבל למה רוצים, אף אחד עוד לא ענה לי באמת. אני מחפשת תשובה לא אגואיסטית. זה ימלא אותי. זה יביא לי אהבה. זה הדבר הכי חשוב שאני יכול/ה לעשות בחיים. מה אם תשובה שתגע בילד, בעולם, ולא ברצונות של אותו אדם.
אני כותבת מבולבל, כי אני זועמת על עצמי. למה לא שמרתי על עצמי יותר טוב. למה לא פשוט התנזרתי.
אני שולחת את זה עם כל הבלגן, כי אולי אני אעזור למשהו/י אחד/ת לעמוד על שלה. להרגיש טוב עם ההחלטה - לא!
ובנתיים אני אוכלת את הדייסה שבישלתי לעצמי.
והצהוב אומר - אם יצאת מכליך אל תשכח לשוב.
אנסה.

ולסיום אני חייבת את זה לעצמי - (-:
אמא שלא רצתה להיות אמא.

[פלוני_אלמונית*]

אני לגמריי חושבת שזה דחף חייתי חזק, אינסטנקטיבי, שצועק מבפנים.

למרות שיש גם הרבה סיבות אחרות: מישהו לאהוב, מישהם לאהוב - בנוסף לבן הזוג, חלום על משפחה ובית מלא במתרוצצים קטנים....
הרצון לתת, להעניק - בדרך כלל את מה שלא היה לנו בילדותינו.

וכן - כי זה גם הרבה כיף. לא תמיד, אבל חלק די גדול מהזמן.

[תמרוש_רוש]

סיבות מדוע לא להביא ילדים יש לי בשפע, אני מחפשת את הכן.
ממני לא תקבלי את זה
באמת, בתור אמא לילד אחד ובהריון שני, כל פעם שאני פוגשת בחורה צעירה (או לא כל כך צעירה) שאומרת לי שהיא לא מעוניינת להביא ילדים לעולם, אני מתמלאת תחושה... כיפית. נורא נורא כיפית.
או! יש אנשים נורמליים בעולם!
ולא שאני מתחרטת על הרצון להביא ילדים לעולם, ועל עצם ההחלטה, ועל ההריונות (טוב, נו, עכשיו אני מתחרטת על ההריון השני, אבל זה סתם מחרדות של "מה יהיה". שום דבר רציני).
אני שמחה באמהותי.
אבל אני עוד יותר שמחה לראות אנשים שמתאים להם משהו אחר, ושהם יכולים להגיד לעצמם ולזולתם בקול רם שזה מה שמתאים להם.
ועוד יותר שמחה שיש לי את ההזדמנות להקשיב להם בהערכה ובכבוד ולהגיד להם "לכו על זה". עזבו את החארטה של כל האנשים שמנסים למכור לכם את האמהות, את ההורות. תעשו מה שטוב לכם ולמשפחה שלכם (אם יש כזו).
לי כל העסק של אנשים שמנסים לשכנע אנשים אחרים להיות הורים, נשמע מגונה ממש.
או אפילו, כדיון תיאורטי באינטרנט, "למצוא סיבות להביא ילדים לעולם".
לא כי זה רע או פסול להביא ילדים לעולם, אלא כי זה רע ופסול (בעיני) בכלל לייצר מכבש לחצים מגוחך כזה.
מי שמך להגיד למישהי אחרת שכדאי לה להיות אמא?

אני בטח שלא הולכת לקחת חלק בשיח כזה.

[אמא_ותיקה*]

כל הזמן היו אומרים את לא מבינה, ולא תביני עד שיהיה לך ילד
גם לי אמרו את המשפט הזה, אבל כדי להסביר בדיוק את ההפך. אני תמיד רציתי הרבה ילדים, ואמרו לי שרק כאשר יהיה לי ילד אחד אבין שזה לא פשוט ובודאי יעבור לי הרצון הזה.
ומה שקרה זה בדיוק ההפך. לאחר שכבר היה לי ילד אחד מיד רציתי עוד ועוד, ולבסוף יש לי אפלו יותר ילדים ממה שתכננתי בהתחלה, ואם הייתי מצליחה להכנס שוב להריון היו לי עוד.
אני לא חושבת שאפשר לתת סיבות מדוע לעשות ילדים. כמו שאי אפשר לתת סיבות מדוע לאהוב גלידת שוקולד או סטייק עסיסי. לא נראה לי הגיוני לעשות ילדים מסיבות הגיוניות שמישהו אומר לך. בדיוק כמו שלא נראה לי הגיוני להפסיק לעשות ילדים מסיבות כאלו. כלומר - מי שאוהבת ורוצה הרבה ילדים לא תשתכנע שלא כדאי לה כי הבית קטן, הקריירה תפגע, לא יהיה לה מספיק כסף כדי לממן לכל הילדים את החוגים, לא ישנים בלילה, אין זמן פנוי לעצמך וכו'. כשרוצים ילדים אז הדברים האחרים מתגמדים ונפתרים.
ואותו הדבר נראה לי קורה כשלא רוצים ילדים - לא ניתן לשכנע מישהו שצריך ילדים כי הם גורמים שמחה, או כי הם יטפלו בך כשתהיה זקן. בכסף שניתן לחסוך אם לא מביאים ילדים אפשר לשכור צבא של מטפלים לעת זקנה.
נראה לי הסיבה היחידה לעשות ילדים היא שרוצים ילדים, נהנים מההריון, מהלידה, מההנקה, מהתינוקת, מהילדים המתבגרים, מכל החבליה.לעיתים כמובן יש חלק מסוים פחות מוצלח, כמו הריון או לידה קשים, אבל הדבר החשוב ביותר הוא באמת לרצות ילדים.
מי שלא רוצה, שום סיבה בעולם לא צריכה לשכנע אותו.

[פלונית_מחפר*]

כשאני מדמיינת לי את זה בראש, אני רואה את זה אולי כהמתנה הכי טובה שאני יכולה לתת לילדתי, לי ולבן זוגי.
וואו - מדהים לראות איך ענית בעצמך את התשובה הכי טובה שאפשר, ונראה לי שאפילו לא שמת לב...
אם היית משמיטה ולו אחד מהשלישייה שלכם, לא הייתי בטוחה בכך. כיוון שטרחת והזכרת את כולכם - הרי שאין ספק.

[פלוני_אלמונית*]

וואו - מדהים לראות איך ענית בעצמך את התשובה הכי טובה שאפשר, ונראה לי שאפילו לא שמת לב...
בטח ששמתי לב, פשוט קשה לי לקבל את זה.

אני לגמריי חושבת שזה דחף חייתי חזק, אינסטנקטיבי, שצועק מבפנים.
זהו שאין את זה לי. ההפך. המון סיבות למה לא.
הייתי מאוד בטוחה בעצמי. הדעה שלי הייתה מאוד מגובשת, והייתי שלמה עם עצמי (בגלל זה נהפכתי לאמא (-: . אני מתכננת ואלוהים צוחקת)
כרגע אני בבלבול אחר. אני כבר אמא. את זה כבר אי אפשר לשנות, אבל נראה לי עצוב להיות ילד יחיד.
מצד שני, קשה לי לשכוח את דעותיי מהעבר, ולהחליט שאני בוחרת להכנס להריון, זה לעשות שינוי חזק מבחינתי.
ושלא תחשבו, זה לא שאני לא לוקחת את תפקידי החדש באופן מאוד רציני.
הנקה ממושכת. חינוך ביתי. אני בשבילה מאה אחוז. בגלל זה גם אני מוכנה לחשוב בשבילה על להביא אח או אחות.
עוד מבולבלת לגבי זה. גם ככה זה יש עוד זמן מהרבה בחינות. גם אם הייתי מחליטה שכן, הייתי עוד מחכה. אז לא מרגישה צורך לקבוע עובדות.
בינתיים קוראת פה באתר. לומדת. חוקרת.
כשפתחתי את הדף לא עשיתי את זה כדי שישכנעו אותי, אני יודעת בדיוק למה לא רציתי. ֿ
רציתי לדעת מתוך סקרנות מה עומד מאחורי אותו דחף. אם משהו היה שואל אותי למה לא, יש לי רשימה ארוכה של סיבות.
מצד שני כשאני שואלת, אני מקבלת בעיקר תגובות שקשורות לחסכים של אותם אנשים
מישהו לאהוב,
חלום על משפחה
כי זה גם הרבה כיף.
כי הם גורמים שמחה, או כי הם יטפלו בך כשתהיה זקן.
מה עם הילד שצריך לעבור את החיים האלו? מה עם העולם העמוס כל כך?
האם הדחף משכיח אותם?
מצטערת אם אני לא מובנת. צריכה לרוץ, הילדה קוראת לי.
אמא שלא רצתה להיות אמא

[עדי_דוש*]

_לי כל העסק של אנשים שמנסים לשכנע אנשים אחרים להיות הורים, נשמע מגונה ממש.
או אפילו, כדיון תיאורטי באינטרנט, "למצוא סיבות להביא ילדים לעולם".
לא כי זה רע או פסול להביא ילדים לעולם, אלא כי זה רע ופסול (בעיני) בכלל לייצר מכבש לחצים מגוחך כזה.
מי שמך להגיד למישהי אחרת שכדאי לה להיות אמא?_
מסכימה עם כל מילה

[פלוני_אלמונית*]

חזרתי. למה, אין לי מושג, אבל נמאס לי להתווכח עם עצמי.
אני מאוד שמחה לקרוא על נשים שמתנגדות למסע שכנועים.
קראתי באחד העיתונים כתבה על אם חד הורית והבעיות שהיו לה, הרבה תגובות היו למה הבאת ילד לבד. חודשיים לפני כן, באותו עיתון, הייתה כתבה על אישה בת 40+ שכתבה ספר למה זה בסדר לא להביא ילדים, התגובות היו כמה זה לא נכון, ואין כמו להיות אמא ושזה לא בסדר שהיא כותבת דברים כאלה. כי כל אלה שלא יהפכו להורים יצטערו על זה.
בקיצור הכל שטויות.
ברור שצריך להקשיב רק לעצמך. עשיתי לגבי הרבה החלטות חשובות שלי, אז בטח שבנושא כזה.

ניסיתי לשאול את עצמי למה אני כל כל מתעניינת על הסיבות של אחרות. זה כמעט אובססיה שלי. אולי זאת בגלל אשליה שלי, שדרך זה אני אצליח להבין למה אצלי לא עובד הדחף החייתי הזה. דחף הגיוני ביותר על מנת שהאנשות תמשיך להתקיים (למרות שכיום הילודה הגבוהה היא בעיה בפני עצמה בשביל שהאנושות תמשיך להתקיים).
אולי זה הגלולות? אבל אני נקיה כבר 5 שנים.
האם אני מקולקלת (-: ???
הייתה לי כלבה שהמליטה פעם אחת. ביחום אחרי זה היא לא קראה לזכרים בסביבה. היה דימום כרגיל, אבל שקט שכונתי. בייחום השני, היא וכלב אחר כמעט שברו את דלת הבית בשביל להפגש. חשבתי על זה המון. מה גרם לה לא לרצות עוד הריון בפעם ההיא.
מה אני רוצה להגיד עם זה, אין לי מושג.
נקודה שאני עדיין חושבת לפעמים, וזה היה לפני כ-10 שנים.
אולי זה גם טבעי לא לרצות.
מצטערת שאני משתמשת במקום הזה בשביל לחשוב בקול. ממש לא יודעת למה, אבל זה עושה לי טוב.
ובצהוב : הכל נכון - גם פרשנות לקויה.
שולחת לכולם (-:, כי זה הכי חשוב.
אמא שלא רצתה להיות אמא.

[פלוני_אלמונית*]

_מישהו לאהוב,
חלום על משפחה
כי זה גם הרבה כיף.
כי הם גורמים שמחה, או כי הם יטפלו בך כשתהיה זקן._

לא ברור למה הסיבות האלה נכנסות מבחינתך תחת הקטגוריה של חסכים.

[לבנה_במילואה*]

יקירה, לא קראתי את כל הדף, אני במקום ההפוך אני בת 26, אמא לשלשה ילדים שהתינוקת (בת חצי שנה ) הגיעה בהפתעה גמורה. כל כולי אמא כרגע אז קשה לי לחשוב על מציאות אחרת (אני גם שומרת על עוד ילדים יחד עם שלי אז בכלל)
אני שמחה בזה. לא יכולתי לראות את חיי בלי ילדים.
במקומך הייתי הולכת למטפל/ת טוב שיעזור לי להגיע לשורש שלך - הרי זה ברור שהתשובות רק בתוכך פנימה!
אינטואטיבית זה נשמע פחות טבעי לא לרצות ילדים (עצם זה שנבראנו עם רחם-עם יכולת הכלה לנשמות חדשות)
זה באמת מעניין מאיפה זה מגיע...
את אמיצה שאת קשובה לעצמך! (לא יודעת מאיזה חברה את מגיעה אבל זה אומץ:-))

[פלוני_אלמונית*]

את אמיצה שאת קשובה לעצמך!
תודה בדיוק כתבתי לעצמי כמה אני פחדנית. תודה לך, למרות שאת לא מכירה אותי, אז לא ממש יודעת.
עכשיו אני מבינה למה אני כותבת פה. תגובות אני לא מקבלת ביומן האישי שלי.

לא ברור למה הסיבות האלה נכנסות מבחינתך תחת הקטגוריה של חסכים.
לא יודעת לי, שמישהי כותבת שהיא ילדים מביאים כיף, אהבה או שמחה, כנראה חסרים לה כיף, אהבה ושמחה.
החיים מלמדים שכל אלה קודם כל מגיעים לבן אדם מבפנים. בן זוג או ילד לא יספקו את זה, כל עוד לא נהיה פתוחים להכיל.

במקומך הייתי הולכת למטפל/ת טוב שיעזור לי להגיע לשורש שלך
אני אוהבת לטפל בעצמי. כל השנים, ואני כבר לא כל כך צעירה אני בודקת ומלמדת את עצמי.

אינטואטיבית זה נשמע פחות טבעי לא לרצות ילדים
אני יודעת גם לי בקטע מסוים, לכן אני מנסה לבדוק ולהבין מדוע זה לא תמיד נכון (הכרתי עוד נשים עם דעה דומה לשלי). אני קוראת על נשים נואשות שמנסות להכנס להריון, ולא מצליחות. נשים שמתחננות לתרומת ביציות, בלי לבדוק עד הסוף אם התהליך בריא לתורמת ולנתרמת הכל על מנת להצליח ללדת. אני לא רציתי ונכנסתי להריון למרות השימוש באמצעי מניעה.
הגוף בכלל מנסה כנראה להגיד לי משהו. קיבלתי מחזור יחסית מהר, למרות הנקה אינטנסיבית. דיי מהר הוא גם נהייה סדיר ביותר.
אולי זה צריך ללמד נשים נואשות, אל תרצו רק אז זה יבוא.

הולכת לעשות כיף ולשמוח עם הילדה
ולסיום חובה - (-:
אמא שלא רצתה להיות אמא.

[אישה_במסע*]

_לי כל העסק של אנשים שמנסים לשכנע אנשים אחרים להיות הורים, נשמע מגונה ממש.
או אפילו, כדיון תיאורטי באינטרנט, "למצוא סיבות להביא ילדים לעולם".
לא כי זה רע או פסול להביא ילדים לעולם, אלא כי זה רע ופסול (בעיני) בכלל לייצר מכבש לחצים מגוחך כזה.
מי שמך להגיד למישהי אחרת שכדאי לה להיות אמא?_

מסכימה!

[תמרוש_רוש]

נראה לי עצוב להיות ילד יחיד.
ממש לא מסכימה.
בתהליך הניסיונות של הילד השני, שלקח יותר זמן ממה שחשבתי, הייתי צריכה להתעמת עם האפשרות שלא אצליח להיכנס להריון נוסף - ולהיות אמא לילד אחד בלבד.
והבנתי שהצלחתי לתת לילד שלי התחלה טובה לחיים - ושהטוב הזה יישאר כך או אחרת, בין אם יהיה לו אח קטן, ובין אם לא.
להיפך, ראיתי איך אם הוא ישאר ילד יחיד כל הדברים הטובים ישארו, בשעה שאם אנחנו מכניסים עוד גורם למשוואה - אלוהים גדול. אולי יהיה טוב, ואולי לא כל כך ...

בואי נגיד את זה כך: נראה לי שמח להיות ילד להורים שמצליחים רוב הזמן לעשות את עבודתם נאמנה, ועצוב להיות ילד להורים שלא מצליחים.
כן אח, לא אח, זה עניין צדדי לעומת הפרמטר המרכזי הזה.

[פלוני_אלמונית*]

להיפך, ראיתי איך אם הוא ישאר ילד יחיד כל הדברים הטובים ישארו, בשעה שאם אנחנו מכניסים עוד גורם למשוואה - אלוהים גדול. אולי יהיה טוב, ואולי לא כל כך ...
בכלל בכל מה שכתבת בנקודות שאני חושבת על זה. אין לי ספק שאין לבן ושחור. עדיף אהבה ויחס חם מהורה ולהיות לבד, לעומת למשל משפחה עם כמה ילדים, אבל ההורים עסוקים כל היום בעצמם.
המחשבות שלי נובעות מכמה סיבות.
קודם כל בגלל החינוך הביתי. קראתי פה באתר הרבה על הנושא, ונראה לי שיש פה כמה מקרים כאלו. אבל, וזה אבל גדול, כל הורה והקטע שלו. אני ובן זוגי אנשים מאוד מתבודדים. אני כרגע מספקת לביתי חברה בגינות הציבוריות. במיוחד אחת שהיא גינה בשכונה סגורה, לכן יש בה תמיד אותם ילדים וזה יוצר הכירות יותר מעמיקה. כרגע זה מעבר למספיק בשבילה (היא עוד לא בת שנתיים). אין לי חברות עם ילדים. מזל שיש לי קרובת משפחה אחת עם ילדה קצת יותר גדולה, אז אנחנו נפגשות מדי פעם. ובאמת נוצרה ביניהם מערכת יחסים מאוד חמודה.
הבעיה היא שהחלום שלי לגבי משפחתי כולל בית שיהיה שקט ומנותק יחסית. שנים גרתי ככה, ועכשיו אני חיה במקום עם דיי הרבה אקשן, וזה ממש מפריע לי. בגלל מצב כלכלי אנחנו נשאר ככה עוד תקופה, אבל ברגע שזה יסתדר, אני רוצה שוב מרחב. בשביל נראה לי שאם כבר יש לי ילדה, אז אולי אני אעשה לה עוול.
מעניין יהיה לשמוע מהורים עם ילד אחד שלא שולחים לבתי ספר? לא נראה לי שיש הרבה בסגנון הזה.
אני רואה את ההבדל בין הילדות שלי לבין בן הזוג. שנינו אוהבים את השקט, אבל אנחנו באים מרקעים שונים. אני הייתי בת יחידה בין אחים ויש ביננו הפרשים מאוד גדולים. ואצלו הם מאוד קטנים. שנינו עברנו הרבה בתים בילדות. לו היה את הכוח בזכות זה. לי היה חסך קשה. הם היו יורדים ביחד לרחוב לשחק, אז היה להם יותר ביטחון. אני הרגשתי שאני עוברת את זה לבד.
והרבה פעמים הרגשתי בגלל זה בודדה.
עוד דבר שגרם לי לחשוב על זה יותר בזמן האחרון. הכרתי בחורה שהיא בת יחידה לאמא חד הורית. לא מזמן היא נסעה לבקר את אביה, איתו לא היה לה הרבה קשר, והיה לה מאוד מיוחד ליצור קשר עם אחות שיש לה מאמא אחרת. לא דיברתי איתה על הנושא, אבל אפשר להרגיש שכנראה זה היה ממש חסר לה. אולי לא היה חסר, כמו שעכשיו היא הבינה שחסר. לא יודעת.
בכל מקרה

להיפך, ראיתי איך אם הוא ישאר ילד יחיד כל הדברים הטובים ישארו, בשעה שאם אנחנו מכניסים עוד גורם למשוואה - אלוהים גדול. אולי יהיה טוב, ואולי לא כל כך ...
בזה אפשר לסכם את הבלבול שלי.
חייבת לשלוח כי המתוקה התעוררה.(-:

[אם_ילדה*]

אני האמא שלא רצתה להיות אמא. כינוי שתואם ביותר את המציאות, אבל דרש בדחיפות שינוי אנרגטי.
כבר שנתיים אני מכורה לאתר הזה. אף פעם לפני כן לא השתתפתי, אפילו לא קראתי, בשום פורום. מאז יצא לי (שוב הרבה בזכות האתר הזה) להתקל בעוד פורומים (בעיקר נשיים) בעברית ובאנגלית, אבל אני מוצאת את האתר הזה מאוד מעניין, נוח ומקבל פנים.
הגעתי לפה כמו כולם.
חיפשתי מידע על עקרון הרצף, הגעתי לפה.
חיפשתי חיתולים אקולוגיים, הגעתי לפה.
חיפשתי מידע על הנקות, הגעתי לפה.
האתר הזה ליווה אותי מתחילת ההורות שלי. ובהזדמנות זאת אני רוצה להודות לכל הנשים שכותבות פה. בלי לדעת, תמכתן בי המון.
כתבתי פה מעט בשמות שונים, אך בעיקר קראתי ואספתי אינפורמציה מאוד מעניינת ומתאימה מאוד לדרכי. הרבה פעמים פשוט קיבלתי אישור שאני לא היחידה עם מחשבות מוזרות כמו שלי.

אני מרגישה צורך לכתוב, אבל לא רוצה לפתוח דף חדש. את האמת, מרגישה שזה יהיה חוצפה מצידי (גם ככה הדף הזה היה בסך הכל די מיותר, לעומת מה שקראתי פה).
כאשר פתחתי את הדף הזה לא הבנתי מה אני עושה, זה היה דחף מוזר ולא ממש מובן לי.
אותו דבר קורה לי עכשיו, אבל הפעם יש לי דחף עצום לשתף ולהשתתף בחווית ההורות שלי.
פתחתי את הדף הזה, מתוך בלבול, היום אני יכולה להגיד גם דיכאון קל. לא דיכאון לידה, יותר שוק מהמציאות שלא בחרתי בשבילי. הסיטואציה עצמה לא הייתה קלה גם לאישה שמשתוקקת להיות אמא (כלכלית, פיזית ועוד…), אבל מעל הכל היה לי קשה לקבל את העובדה שאני אמא, כי באמת לא רציתי. מהרבה סיבות לא רציתי.

לא קל להיות אמא בחינוך ביתי, שמניקה בלי סוף ודוגלת בלינה משפחתית. אין לי כמעט עם מי לדבר על כך. עם מי להתייעץ, ואפילו להוציא קצת תסכולים מהלב. אם אגיד לאמי שאני עייפה כי כל הלילה הילדה הייתה על הציצי, אני אקבל ביקורות על דרכי, במקום אוזן קשבת וסימפטיה שזה מה שבאמת מתבקש וחיוני בשבילי.
עברתי תקופה מאוד קשה, והכל לבד. יש לי בן זוג מאוד תומך ואוהב, אבל עדיין לא יכל לספק את נפשי מכמה סיבות. הוא עסוק בלשקם אותנו כלכלית, כדי לתת לי את השקט לטפל בילדתנו, אבל הסיבה העיקרית היא שהוא גבר. הוא יכול ללטף, לחבק, לספוג על צווארו דמעה, אבל הוא לא יכול להבין עד הסוף, מה עוברת אישה בהריון. חוץ מזה שלמען זוגיות בריאה, אני לא מאמינה שזה היה טוב אם הייתי מספרת לו את כל מה שאני מרגישה.

בזכות ההורות הגעתי לתבונות מאד עמוקות על עצמי. הגעתי לגבהים ולתהומות שלא ידעתי שקיימים.
לא מזמן חגגתי שנתיים ללידת בתי והאמא שבתוכי.
סיכומים נפשיים הביאו אותי להחלטה מאוד מפתיעה מבחינתי.

_כשאין רצון, צריך סיבות.
כשיש רצון, לא צריך סיבות. פשוט רוצים._
משפט יפיפה שיעל כתבה פה למעלה, ששיגע אותי לא מעט מאז שקראתי אותו. הבנתי אותו מבחינה מילולית, אבל רק עכשיו אני מבינה אותו מבפנים.
בגלל זה אני כותבת עכשיו.
אני מתחילה תהליך שאני יודעת שאזדקק לעזרה מנשים, גם אם לא אכיר אותן אף פעם אישית.
זה הכל טרי, רק אתמול קבלתי את ההשראה ובעקבותיו הגעתי להחלטות שהולכות לשנות את חיי מהקצה אל הקצה, אז ברשותכן אציג את הכל לאט לפניכן.

כדי לא לבלבל יותר מדי (בעיקר את עצמי), אפסיק עכשיו ואשלח לפני שאתחרט ואאבד את האומץ לפתוח ככה את ליבי.

[אם_ילדה*]

את השם בחרתי בהשראת רצות עם זאבים. אני לא יודעת אם מותר לי לצטט משם בדיוק את המשפטים שנגעו לי, אז אסביר אותם במילים שלי. כדי להיות אמא צריך לחוות טיפול מאמא. אם ילדה יכולה להיות צעירה או מבוגרת (במקרה שלי מבוגרת), בכל מקרה היא צריכה טיפול ותמיכה אימהית מנשים מבוגרות יותר. זה בדיוק המצב שלי. זאת הסיבה שאני כותבת פה, כי כרגע אין לי סיכוי למצוא כזאת מערכת יחסים בחיי הלא מקוונים.

[אם_ילדה*]

אני מאה אחוז אמא כרגע. אין לי בעיה עם זה. לא מרגישה שאני מפסידה משהו, או שאני לא מגשימה את עצמי. אם כבר אז ההפך. (אולי זה בגלל הגיל המבוגר).

כמו שלימדתי את עצמי שפה חדשה. כמו שלימדתי את עצמי איך לנהל את חשבונות העסק שלנו לבד, ככה אני מלמדת את עצמי איך להיות אמא. את זה כמובן שאני לוקחת בהרבה יותר רצינות מכל מה שעשיתי עד עכשיו. זהו תפקיד חיי. אני מאוד נהנית מהאתגר.
ההתפתחות האישית שלי קיבלה תאוצה. אני לומדת כל כך הרבה, מילדה כל כך קטנה.
ויש כל כך הרבה מה ללמוד…

[פלוני_אלמונית*]

זהו תפקיד חיי.
גם אני מרגישה ככה
מקשיבה כי אין לי הרבה מה להוסיף

[אם_ילדה*]

תודה אלמונית. כיף לדעת שמישהי קוראת.
הצהוב למעלה אומר - מילים טובות מסלקות עננים שחורים.

[אם_ילדה*]

קראתי עכשיו את מה שכתבתי פה. לא עבר הרבה זמן, אבל השינוי בי הוא עצום. אני מקבלת את מצבי. כמובן שזה שהתנאים הפיזיים השתפרו, עזרו ביותר לשפר את ההרגשה באופן כללי.
אני בן אדם מאוד לא חומרני, אבל עדיין יש דברים שהתרגלתי אלהם שקשה לחיות בלי. דברים שנחשבים לבדרך אגב בעולם המערבי, כמו כיור לשטיפת כלים שיהיה בתוך הבית.
אני יודעת שיש הרבה בעולם שצריכים להסתדר אפילו בלי זה, שאין להם שירותים, או מים זורמים בביתם, אבל קל להתרגל לדברים טובים. ולנסות להתרגל לזה עם תינוקת קטנטנה, ממש לא היתה משימה פשוטה.
ניסיתי לראות את זה כמבחן לחיות את הרגע כמו שהוא. להתמסר לחיים עם כל מה שהם מציעים. לפעמים הצלחתי, לצערי לפעמים לא, בינהם פשוט שרדתי.
היום אני באמת חיה את הרגע. בית חדש. סוף סוף שכונה נקיה.
כשביתי התחילה ללכת והייתי הולכת איתה ברחוב, פתאום התחלתי לראות את המדרכה מהגובה שלה וזה היה נורא ואיום. זה לא שלא הייתי מודעת ללכלוך, אבל יכולתי להרים את מבטי. היה לי מאוד קשה שאת הצעדים הראשונים שלה היא עושה בין בדלי סגריות ופקקים של בקבוקי בירה - לכך התכוונתי שכתבתי שהייתי בדיכאון אבל לא מהלידה. היה זה דיכאון מחוסר יכולת לגדל את ביתי בסביבה ראויה.
אני נוהגת לומר תודה על חיי, אלו הן תפילותי, באותה תקופה היה לי קשה למצוא על מה לומר תודה, מעבר לבריאות שזה כמובן תמיד אני מעריכה ומודע על כך.
סוף סוף הצלחנו לסדר את חיינו, אחרי תקופה ארוכה (מהרגע שנכנסתי להריון, ועד לפני כמה חודשים) של חוסר יציבות.
היום אני יכולה לומר שטוב לי. לא רק טוב, ממש כיף לי. כמו ההרגשה המשוחררת אחרי שכואב לי איזה איבר. הכאב שהפסיק גורם לגופי להרגיש הרבה יותר משוחרר.

[אם_ילדה*]

הסיבה שחשבתי אפילו בתקופה הכי קשה על אחים, היא בגלל שאני מנותקת ואוהבת את הניתוק. ועכשיו שנה אחרי אין שינוי. יותר נכון יש שינוי לעוד יותר קיציונית בניתוק. אנחנו בקושי רואות ילדים. בקושי רואות אנשים. כמעט כתבתי שינוי לרעה, אבל זה לא נכון. מבחינתי זה שינוי לטובה. אני מאוד, מאוד, מאוד אוהבת את השקט שלי.
בעקרון אני ממש לא צריכה אנשים סביבי. אני גרה רחוק מאוד מהמשפחה, והחבר הכי טוב שלי זה הבן זוג שלי, וככה זה היה שנים רבות. עכשיו אני כאילו אמורה למצוא חברה בשביל ביתי, וזה האתגר הכי קשה באמהות מבחינתי.
אני גרה במקום חדש בשבילי. אני לא מכירה אנשים, וממש לא טובה בליצור תקשורת, אפילו מינימלית, אלא אם כן הצד השני יוזם.
ממה שקראתי פה, הבעיה העיקרית של חינוך ביתי היא החברה. בשביל זה אני ממש לא מתכוונת לשלוח את הקטנה לגן. לפחות לא כל עוד אין לה את המילים להגיד לי אם היא רוצה. בינתיים נראה שהיא מאושרת מהחיים. היא מעסיקה את עצמה, משחקת איתי או עם אביה.
האם אני עושה לה עוול, אין לי מושג.
במהלך הזמן לקחתי לי החלטה, לא לשגע את עצמי יותר מדי עם שאלות חזקות כל כך.
זאת הסיטואציה לה היא נולדה, ואני זורמת עם מה שקיים.
ללכת צעדים ראשונים בלכלוך, זה היה קשה, אבל לא היה לי מה לעשות בנידון, עד שהחיים הובילו אותי לאט אבל בטוח לבית חדש מוקף רחובות נקיים ביותר. הבעיה היא שאין בכלל גינות ציבוריות קרובות אלינו.
חוסר חברה, זה מה שיש, אם צריך היקום ישלח לי את מה שמתבקש.
אין לי ברירה אלא להאמין בזה. נראה לי שחשוב בשביל שאהיה שלמה עם עצמי, יותר מכל דבר אחר.
כרגע גם ככה נראה שהיא לא צריכה יותר מדי חברה, למרות שהיא כבר בת שנתיים.

עדיין לא מבינה למה אני כותבת את כל זה פה, במקום יומן מוחבא, אבל נותנת לפחד לעצור את עצמי. גם פה אני מנסה לסמוך על האינסטינקט הפנימי שאומר לי להמשיך בזה.

[אום_אל_קיצקיצ*]

אני מאוד נהינית לקרוא אותך, אנא המשיכי!
נקרא באמת מאוד קשה לגדל בדרך לא מקובלת ללא תמיכה.
מבחינתי חלק מההנאה שלי מהחיים עם ילדים בבית הוא התמיכה המופלאה שיש לנו ממשפחות כמונו. זה הופך הכל לקליל ולא כזה דרמטי ובולט לעומת שאר העולם. לא הייתי מגדירה את עצמי כמתבודדת קיצונית כמוך, אבל גם לא כחיית חברה, אבל עברתי ועוברת בעניין הזה כברת דרך בזכות הילדים, שאני חושבת מווציאה אותי מאוד נשכרת בסופו של דבר, גם באופן אישי, בלי קשר לילדים.
אני רואה שאת בעניין של בקשות מהיקום (-: . היקום בטוח ישלח לך מעגל תמיכה אם תבקשי, אבל את אומרת שאת לא בעניין של אנשים. אולי הגיע הזמן לפגוש גם את השד הזה?

[זו_שאכלוה*]

גם אני קוראת ונהנית. רואה בך קצת מעצמי, בחלק מהדברים. גם אני ובנזוגי מהמתבודדים. אבל כיף שיש אינטרנט ואפשר להתעצם בדרכנו מן הידיעה שיש עוד כמונו.

זאת הסיטואציה לה היא נולדה, ואני זורמת עם מה שקיים.
בעיני תמציתה של הורות טובה. אין טעם להילחם בטחנות רוח. פעולה שנעשה כהורים שהיא רק "לטובת הילד", בלי שאנחנו שלמים איתה, כנראה שתגרום יותר נזק מתועלת. תראי, נזק פסיכולוגי - כנראה שכל הורה גורם לילד שלו אז הילדה שלך תגדל להורים מתבודדים. וכשתגיע לגיל רלוונטי תחליט אם היא ממשיכה את הדרך או מתמרדת. גדלי אותה להיות שלמה עם עצמה ועם דרכה שתבחר, בכך שתהיי את שלמה עם עצמך ודרכך שבחרת לך.

[אם_ילדה*]

אני מאוד נהינית לקרוא אותך, אנא המשיכי!
תודה לפחות פה אני לא לבד (-:. ביקשתי מהיקום סימן שאני צריכה להמשיך לכתוב, והנה קיבלתי.

אני מאמינה מאוד שאם מבקשים יפה מהיקום, אז המשאלות מתגשמות בזמן המתאים להן. למרות זאת הייתה לי תקופה שממש לא ידעתי מה אני רוצה לבקש. לא ידעתי מה אני רוצה, או אם מה שאני רוצה הוא באמת נכון בשבילי. למצוא את המה, הוא לפעמים החלק הכי קשה בתהליך הבקשה.

היקום בטוח ישלח לך מעגל תמיכה אם תבקשי, אבל את אומרת שאת לא בעניין של אנשים. אולי הגיע הזמן לפגוש גם את השד הזה?
אני מאוד מודעת לכך. זה האתגר שלי. זה כל כך לא אני.
סיפור קצר. ים. הילדה משחקת בחול ואני קוראת כהרגלי. עוברת לידנו אמא עם תינוק במנשא, הצלבת מבטים, חיוך שמאחל בוקר טוב. היא נכנסה עם התינוק למים, והיה לי נחמד לראות אותם. היא הייתה אמא שונה ממה שאני רואה פה בדרך כלל. המשכתי את קריאתי ותוך כמה דקות היא הייתה לידי. התפתחה שיחה מאוד מעניינת.
מאז נפגשנו כמה פעמים. קליק מיידי. היא מאוד עסוקה וטסה עם הילד המון, אבל שהיא פה אנחנו מוצאות את הזמן להפגש.
היא סיפרה לי שהיא ראתה שאני מתעניינת בה, והיא החליטה שהיא צריכה להוציא אותי מהקופסה (ככה היא הגדירה את זה). היא קלטה אותי מהרגע הראשון (-:.
בגלל מקרים כאלו אני רגועה. היקום שולח לי בדיוק מה שאני צריכה, וכנראה גם מתי שאני צריכה את זה.

הילדה שלי גרמה כמה פעמים לילדים לבוא אליה ולשחק איתה. היא אף פעם לא ניגשת, היא במבט גורמת להם להתקרב. זה משהו מדהים להסתכל מהצד. הייתה פעם אחת, שהייתי בגן שעשועים, הבן זוג בא לאסוף אותנו והיה בשוק שנוצר תור של ילדים לומר לה שלום ולתת לה נשיקה. אז גם איתה אני לא ממש דואגת (לבינתיים).

יצא לי לראות לאורך השנים, נשים שעושות ילדים עם גברים רק בגלל שהשעון שלהן תקתק באוזנהן עד שכנראה החריש את הגיונם. גברים שלא מעונינים כל כך בילדים, או גברים לא נאמנים, לא להן, ובעקבות זה גם לא לילדים. ראיתי נשים שבחרו במערכות יחסים חסרות אהבה, העיקר שהן יספקו את תשוקתן ללדת ילד.
אני נמצאת מערכת יחסים מאוד ארוכה עם גבר חם ואוהב, שיודעת שיעשה הכל למעני, ויתן המון מעצמו למען צאצאיו. כמו שאומרים נותנים אגוזים למי שאין שיניים (או משהו כזה). עכשיו שאנחנו הורים, אני יכולה לראות שהוא באמת אבא מדהים. זה כל כך מתאים לו. הוא זורם איתי עם כל הרעיונות המוזרים שלי. נותן המון אהבה לשתינו.
אני מרגישה שבמקרה הזה היקום החליט בשבילי. הוא שלח לי את הגבר המתאים. הגוף שלי נקלט למרות כל אמצעי הזהירות. יש לי ילדה למרות על ההתנגדויות הפנימיות.
זה בעצם מה שעובר עלי בזמן האחרון. כמה שהתעקשתי על הנושא, אין לי ברירה אלא להודות בתוכי שאני באמת אמורה להיות, וזה כן יעודי. בתור אחת שטענה שאני לא צריכה ילד על מנת להגשים את עצמי, זאת הבנה מאוד, מאוד חזקה.

[אם_ילדה*]

תודה זו שאכלוה (שם אדיר (-:). קראתי אותך רק אחרי ששלחתי את ההודעה.
אגיב קצר לבינתיים כי צריכה ללכת, אבל תודה על העידוד החם

[אם_ילדה*]

אבל כיף שיש אינטרנט ואפשר להתעצם בדרכנו מן הידיעה שיש עוד כמונו.
כמה נכון. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדי זה. אומרים שזה הורס תקשורת, אני לגמרי לא בטוחה לגבי זה. זה דווקא יצר תקשורת בינלאומית מאוד מפרה. אינפורמציה שהיה קשה ביותר להשיג נמצאת במרחק של הקלדה.
אני חושבת שזה משפר גם את תרבות השיחה. לא מתפרצים לדברים של אחרים. אין הרמת קול, מתוך להט השיחה. אפשר לקרוא כמה פעמים לפני ששולחים וככה נמנעים מפליטות לא רצויות.
אפשר לראות שגם פה לפעמים זה גולש לנימים אישיים ופוגעים, אבל בסך הכל האווירה פה נינוחה.

אז הילדה שלך תגדל להורים מתבודדים. וכשתגיע לגיל רלוונטי תחליט אם היא ממשיכה את הדרך או מתמרדת.
אני ממש מודה לך על המילים האלו. אני מודעת לזה מאוד, אבל כיף לשמוע (לקרוא (-:) את זה מעוד מישהו.

[אם_ילדה*]

גדלי אותה להיות שלמה עם עצמה ועם דרכה שתבחר, בכך שתהיי את שלמה עם עצמך ודרכך שבחרת לך.
התכוונתי בעיקר למשפט הזה.

[יעל*]

_כשאין רצון, צריך סיבות.
כשיש רצון, לא צריך סיבות. פשוט רוצים._
אני כתבתי לך את זה.
שמחתי לדעת שנגעתי.
קוראת.
@}

[אם_ילדה*]

השם שבחרתי בהשראת הספר לרוץ עם זאבים, הוא לא רק בגלל שקשה לי למצוא תמיכה וטיפול עכשיו. הבעיה היא גם שאין לי בכלל מודל לחיקוי מילדותי.
לקח לי זמן לקבל את אמא שלי ולאהוב אותה כמו שהיא. היה לי צורך ללמוד ולעבור הרבה בשביל להגיע לזה.
אפילו הגעתי להבנה (או שהחלטתי להבין את זה ככה) שאולי בזכות הקרות שלה יכולתי להשתחרר מסינרה ולחוות את העולם, כי אולי אם הייתה לי אמא חמה באמת לא הייתי יוצאת מהבית בכלל. הגעתי למסקנה הזאת שיצא לי לפגוש אמא אקסטרא חמה ודאגנית. הילדה שלה יחסית עצמאית מבחינת אישיות, אבל לא באמת יוצאת לעצמאות בחיים היומיומים, בגלל המערכת היחסים החזקה בינהם. לפי איך שאני מכירה את עצמי, ואיך הייתי בנערותי ובתחילת חיי הבוגרים, יכול להיות שאם הייתה לי אמא כזאת אולי הייתי לגמרי חסרת אישיות (אולי זו הגזמה, אבל כרגע רק ככה אני יכולה להגדיר את זה).
כל דבר הוא לטובה. אנחנו לא תמיד יודעים מה טוב בשבילנו, ככה בכל מקרה אני מרגישה לגבי.
למצוא אמא שגם אוהבת וגם משחררת זה נדיר ביותר. זה הבלאנס שאני מנסה למצוא.
העניין הוא שאני בדיוק אמא הפוכה מאימי. למשל היא לא הניקה בכלל. אפילו לא ניסתה. אני מניקה כבר שנתיים ומחכה שבתי תגמול את עצמה לבד. לפחות זה גורם לי לפתח את האינסטינקט האמהי שלי (בכל דבר אפשר למצוא את הטוב, אם מחפשים, ואני תמיד מחפשת).
מאז שנהייתי אמא התחלתי להסתכל אחרת לגמרי על מערכת היחסים שלנו. לא מבחינת ההווה, אלא לנסות להבין בתור אמא ולא ילדה, איזה מודל היא הייתה כאמא לתינוקות חסרת ישע. יש כמה דברים שהייתי מודעת להם, אבל רק עכשיו אני מבינה את העוצמה של מעשיה.
יש הרבה ילדי קיבוץ שהבינו את גודל הטירוף של לינה משותפת רק אחרי שהם אחזו את תינוק שלהם. רק אז הם הבינו את עוצמת המעשה של הוריהם. הם ידעו מה הם הרגישו בתור ילדים, אבל לראות תינוק פצפון שהוא שלך ותלוי רק בך ולהבין שכשאת היית באותו גיל ישנת וגרת רחוק מהוריך, נותן נקודת מבט חדשה על כל הנושא. זה מה שקרה לי. אני לא רוצה לפרט, הרבה מתוך כבוד אליה. לחשוף את עצמי יש לי את הזכות, אבל אפילו אם זה באנונימיות, לכתוב עליה מרגיש לי שזה כמו ללכלכך עליה. אם אספר פרטים היא יכולה לצאת כטיפוס מאוד … (גם פה אני מעדיפה לא לפרט).
מדהים שהיא מאוד אהובה ויש לה המון חברים, אבל לילדים שלה יש בה לפעמים קרות מעוררת השתאות. קרות שהרחיקה אותי לצד השני של העולם.
בגלל זה בחרתי את הכינוי אם ילדה. אין לי שום הדרכה. אני לא יכולה לקחת דבר מההורות של אמי, ובנתיים לא מצאתי מישהי שתהווה מודל בשבילי.
עכשיו שאני חושבת על זה, אז בעצם זה לא נכון. מצאתי פה באתר. ובגלל זה כנראה אני כותבת פה עכשיו.

[פלונית_קבועה*]

אני מאוד נהינית לקרוא אותך, אנא המשיכי!

גם אני

[אם_ילדה*]

חשבתי על מה שכתבתי פה על אימי הרבה אחרי זה. אפילו המעט שכתבתי נראה לי לא הוגן מבחינתה. בסך הכל היא לא פה בשביל להציג את הצד שלה.
אין לי ספק שלא הייתי ילדה קלה. במיוחד לא נערה. מרד הנעודים שלי נמשך הרבה אחרי שסיימתי את שנות העשרה.
חשבתי למחוק או אפילו רק לערוך, אבל זה לא יהיה הוגן מבחינתי.
הרבה פעמים אמרו לי יש לך אמא נהדרת. וזה נכון. היא אישה מאוד מיוחדת.
אבל, וזה אבל גדול, אני צריכה ללמוד (גם היום) לא לבטל את עצמי. זה מה שאני מרגישה. האם זה נכון או לא נכון מהצד שלה, זה לא משנה, כי זה מה שאני מרגישה.
אני מעריכה את העובדה שהיא נתנה לי המון חופש, גם בתור ילדה קטנה. אבל יש לה קטעים שלא היה לי קל להתמודד איתם. זה שלמדתי לחיות איתם, זה די בזכות עבודה עצמית, ולא איזה שינוי מהותי ביחסנו.
אני צריכה עד היום להחדיר לעצמי לראש שאני לא כל כך דפוקה. יש דברים בגו, גם אם הם תמיד לא גלויים לעין, לפעמים אפילו לא לעין שלי. דברים מתחת לפני השטח שלפעמים הרעידו את עולמי, למרות שלא היה לי מושג מה ואיפה מקור הרעש.
לא אני נשארת איתנה עם המילים שלי. ולא עורכת דבר. רק אוסיף בראש חוצות שאני אוהבת אותה.

[אם_ילדה*]

מהי ההורות בשבילי?
אתחיל עם השאלה מה ההורות דורשת ממני?

קודם כל נתינת אהבה. אהבה ללא גבולות, וללא תנאים.

האהבה הובילה לדאגה. דאגה לא נגמרת ועצומה.
דאגה כללית שאני מאוד מנסה להדחיק. אני מתכוונת למחשבות על הסכנות שיש העולם. זה לא עוזר לאף אחד, בטח שלא לי. אני משתדלת לא לקרוא על נושאים כאלה (משתדלת אבל לא תמיד מצליחה). פשעים על ילדים, פשעים בכלל ועוד שאר דברים שגם ככה אני מודעת להם, אבל כרגע אני ממש לא צריכה בחיי פירוט עליהם.
לפחות אני חיה בגן עדן בנושא הזה. מקום קטן ומאוד מוגן, אז נשאר לי לדאוג רק ליומיומי הרגיל של הגנה מפני פגיעה עצמית והריסת חפצים (בעיקר לא שלי). כמו להרחיק רעלים מטווח ידה ועדיף גם ראיה. ליצור הגנה מפני נפילה מהמיטה. ללמד להזהר מהשקעים של החשמל. למנוע נפילה לבריכה.
דברים לדאוג מהם יש מכל כיוון, העולם והאנושות המטורפת יכולים כרגע לחכות בצד.
אמר לי פעם מישהו שאם יש לך בן אתה צריך לדאוג לבן שלך, אם יש לך בת אתה צריך מכל שאר הבנים. עוד יש לי זמן בשביל לדאוג מזה, אז למה להקדים את המאוחר. בינתיים אני צריכה לדאוג רק לה.

הדאגנות יצרה מצפון מפותח. יש לו שעות נוספות לעבוד בגלל טעויות ואיבוד עשתונות. דברים שהייתי לרוב רוצה לחזור אחורה על מנת לשנות. דבר כזה אף פעם לא קרה לפני הורות. הטעויות היו שלי, והשפיעו בעיקר על החיים שלי, אז יכולתי לקחת אותם יותר בקלות. עכשיו מדובר בדברים שמשפיעים על הדבר הכי יקר לי בעולם.

הדאגנות גרמה גם להתלבטויות בלי סוף. הרגשה שכל החלטה שלי, אפילו הכי קטנה, חייבת להתקבל רק אחרי שיקול דעת עמוק. אני קוראת וחוקרת, על מנת למצוא דעות, הבנות ורעיונות של בעלי ניסיון מקצועי, או מנסיון של הורים אחרים שהיו באותו מצב (ורבות פה יודעות איפה מצאתי את עצמי לרוב מחפשת), ורק אז מחליטה.
לחסן כן או לא.
להשכיב על הגב או על הבטן.
לבחור את המנשא הנכון, לגיל הנכון, לגב הנכון.
נעלים ראשונות, מתי ואלו.
ספרים, גלישות באינטרנט, התייעצות עם עוד אמהות, ומתוך כל זה להחליט מתי לתת את הכפית הראשונה ומה יהיה בה בטטה או בננה. D-:
האם יש לי יותר מדי זמן פנוי בחיי?

התלבטויות יצרו צורך ללמידה רחבת אופקים. תזונה ורפואה. חינוך ופסיכולוגיה. וזוהי רק ההתחלה. ככל שהיא תגדל ותתפתח, ככה אצטרך להרחיב את נושאי הלמידה. אין לי מושג לאן זה יוביל אותי, וזה החלק הכיפי של העניין.

מה עוד דורשת ממני ההורות? כרגע זה מה שעולה.

[אם_ילדה*]

אז למה אני בכלל כותבת פה עכשיו?
בגלל שהחלטתי שאני צריכה להפסיק בשלב מסויים להשתמש באמצעי מניעה ולתת לטבע לעשות את שלו. לתת לגופי להחליט אם הוא רוצה או לא.
אף פעם לא עשיתי את זה עד עכשיו, ועדיין נכנסתי פעמיים להריון.

הריון ראשון. לא מתוכנן, וגם ממש לא רצוי מבחינתי. מצב כלכלי גרוע. חוסר ביטוח.
הפסקת הריון בשבוע מאוד מתקדם (חודש שישי פלוס) בגלל חשש לבעיות קשות מאוד עם העובר סיימה את הפרק הזה.
עברתי לידה שקטה יזומה. זעזוע של חיי.

חמש שנים אחרי.
שוב הריון. שוב לא מתוכנן. שוב מצב מבולבל. שוב ושוב ושוב. אפילו יותר גרוע ממה שהיה לפני כן. המצב בחיים האישיים שלי היה נוראי. היתה בי אימה לקראת הבאות. לא ידעתי איך אני אמורה להביא ילדה בכל כך הרבה חוסר וודאות.
הייתי בשמירת הריון בחודשיים האחרונים. חודש וחצי מהם בבית חולים.
הייתי בטוחה שהוא יגמר בדיוק כמו הראשון. הייתי בטוחה כמעט עד הרגע האחרון.
טעיתי. בניתוח קיסרי חרום, נולדה לי ילדה מקסימה. קטנה מהממוצע, לכן גם היא בילתה תקופה קצרה בבית חולים עד ששוחררה.
שנתיים אחרי, אני עדיין בהלם שאני אמא.

עכשיו אני חושבת לראשונה לעבור עוד הריון, אבל מתוך בחירה מלאה.
להתכונן לקראתו כמו שצריך, ולהכנס אליו מתוך רצון ועם הרבה אהבה.

אז שוב פעם למה אני כותבת את כל זה?
כי אני צריכה תמיכה. ידע מנשים אחרות שאולי יעזור לי להיות יותר מוכנה, אחרי עבר כל כך מפוקפק.
אני רוצה להתכונן כמו שזה צריך, כדי שההריון הזה יהיה שונה מכל הבחינות.

[גם_אמא*]

לאם ילדה, אני מוצאת את עצמי במצב די דומה לשלך, אז לא יודעת אם אני יכולה לחזק או לעודד, אלא בעיקר לשאוב עידוד...
יש לי ילדה אחת, כבר גדולה, עוד מעט שש. בניגוד למקרה שלך, היא הגיעה לעולם מתוך רצון מלא של שנינו, ועם המון אהבה. ברגע בו הרגשתי שאני מוכנה לגדל ילדה, נכנסתי להריון. תקופה ארוכה חשבתי שהיא תהיה בת יחידה, כי לא חשבתי שאני מסוגלת לאהוב עוד נפש בעולם כמו שאני אוהבת אותה. למרות הקושי הכלכלי, הקפדנו לא לעשות שום פשרות בנוגע לגידול שלה, וגידלנו אותה בדיוק כמו שהאמנו שצריך להיות. היתה איתי בבית עד גיל שלוש, ועדיין אנחנו שולחים למסגרת חינוכית שמאוד מאמינים בה, אנתרוסופוסופית. האמונה בדרך שלנו גורמת לי לישון בשקט כל לילה בידיעה שאני הולכת עם הלב, אבל גם כילתה את מעט החסכונות שהיו לנו, ואנחנו מוצאים את עצמנו במינוס שהולך ותופח מחודש לחודש, כשכבר אין איך לכסות אותו. כבר כמה שנים שהילדה מתחננת לאח או אחות. עכשיו כבר פחות מבקשת, אולי התייאשה, אבל אני רואה, בעיקר דרך המשחקים שלה, שזה מאוד מאוד חסר לה, וזה שובר אותי בכל פעם מחדש. גם בעלי כבר רוצה עוד. ואני? רוצה אבל מפחדת. רוצה להיות בהריון, רוצה לחבק תינוק קטן, רוצה לראות את הילדה שלי מחייכת אליו. אבל מפחדת פחד עצום מלהביא לעולם ילד במצב כלכלי כזה. ברור לי שזה מתכון ברור לחיי עוני ואני לא בטוחה שאני מוכנה לזה. ברור לי שלא אוכל לגדל ילד נוסף כמו שאני מאמינה, ושעל מנת שאוכל להמשיך לעבוד (אני לא רוצה לוותר על העבודה שלי גם כי אני אוהבת אותה, היא מעניינת ומספקת, וגם כי זה לא כלכלי - השכר אמנם נמוך אבל אני צריכה לחשוב לטווח ארוך). הוא ייאלץ להיכנס למסגרת בגיל מאוד מוקדם, פחות משנה, והאפשרות הזו מחרידה אותי. אז אני רוצה ילד ושואלת את עצמי - בשביל מה להביא עוד ילד? כדי שלא אוכל ליהנות ממנו לראות אותו גדל? כדי שאנשים זרים יגדלו אותו? האם זה שווה את זה? אני מפחדת שברגע שתיגמר חופשת הלידה, אני אתחיל להיות במרוץ מטורף שהתכלית שלו היא לשרוד כלכלית, ושנינו נהיה בלחץ מתמיד. וזה נראה לי גם לא הוגן כלפי הבכורה שלי. מה עדיף לה - להיות בת יחידה ולקבל שני הורים רגועים שנהנים ושמחים איתה, או לזכות באח/אחות ולהיות עם הורים עצבניים שנמצאים בלחץ מתמיד? אני מאוד רוצה תינוק, אבל מפחדת להיכנס להריון כשאני לא שלמה אתו במאה אחוז, ממש כמו שכתבת, אני רוצה להיכנס להריון מתוך רצון ועם הרבה אהבה. אז גם אני אשמח לקרוא את מה שלנשים אחרות כאן יש לכתוב לך.

[אם_ילדה*]

גם אמא, שמחה שאת שואבת עידוד מהתלבטויות שלי. אין ספק שזה עוזר להתלבט ביחד, הרי בגלל זה אנחנו פה.

אני מאוד מעריכה את העובדה שאת שוקלת את כל התנאים לפני שאת לוקחת כזאת החלטה. אני גם חושבת שלא צריך לקחת את זה כמובן מאליו.
כמובן שאף פעם אי אפשר לתכנן יותר מדי. יכול להיות לך עבודה טובה או עסק מצליח והמצב כלכלי מעולה, ופתאום יש פיטורים בחברה, או העסק מתמוטט בגלל משבר עולמי שלא נחזה. מצד שני מצב כלכלי קשה זה לא קל, מניסיון, אבל את יכולה פתאום לזכות בלוטו. החיים הם רכבת הרים שהמסלול לא ידוע מראש.
איך אפשר לקחת החלטה בתוך כל כך הרבה בלבול.
התלבטות שלי נמצאת במקום אחר היום. המצב הכלכלי שלנו השתפר ביותר. היינו צריכים לרדת הכי למטה כנראה בשביל להתחיל לעלות, ועכשיו אנחנו במצב הכי טוב שהיינו איי פעם. המרגיעון המוזר הזה מלמעלה, קורא מחשבות ואומר: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. משפט נדוש אבל כל כך מתאים לדברי.
העסק עובד ומתפתח. בן זוגי עדיין עובד מאד קשה והמון שעות, אבל אנחנו עובדים על שיפור גם מהצד הזה.
ההתלבטות שלי תלויה הרבה מהבחינה הגופנית והגיל.
אני צריכה לעשות כמה בדיקות, לפני שאדע אם אין אצלי בעיה גופנית שגרמה להריונות כאלה מתוסבכים.
ובינתיים השעון מתקתק. הילדה גדלה ורציתי שלא יהיה הפרש גדול אם כן תגיע תוספת למשפחה. ואני מתקרבת לארבעים. תיק תק תיק תק.
מישהי רוצה ציצי (-:, אז אמשיך אחר כך.

[אם_ילדה*]

דאגנות, כאילו אין מספיק, אז עכשיו נוסף עוד משהו.
טחינה.
נו באמת, מה אני אמורה לעשות בקשר לזה? אנו אוכלים טחינה כל יום. אני בכלל מודה שאני יכולה להשיג פה, והמבחר מסתכם בחברה אחת.
אני מודעת לכך שעדיף לקנות את המוצרים הבסיסיים ביותר, ולהכין מהם את מזונינו, אבל זה לא קל. זמן יש לי בשפע, אבל לא תמיד את האמצעים ואת הכלים המתאימים. חוץ מזה המזון האורגני פה כל כך דליל ויקר שזה בכלל לא רלוונטי.
אז גם בזה בחרתי פשוט להרגע ולחיות עם מה שיש.
פעם שמעתי מחברה על מכרה שהילדים שלה חיו רק על אורגני, ואז שיצא להם לאכול רגיל בגלל חוסר אפשרות אחרת (נראה לי היה זה בטיול), אז הם קיבלו את זה מאוד חזק.
בכל זאת זה העולם שבו אנחנו חיים. אי אפשר באמת לברוח מכל הכימיקלים. כמו כל דבר בחיים, גם בזה אני חושבת שאני צריכה למצוא בלאנס (מה המילה בעברית, אין לי זמן לנסות למצוא במוחי המבולבל מהשפות).
מי יודע אולי אנחנו מפתחים חסינות לכל זה? קראתי תאוריה גם לגבי זה.
מה שבטוח להכניס לעצמי דאגות לגבי משהו שאין לי לגמרי שליטה עליו, זה לא בריא ובקטע מסוים גם אבסורד.

[אם_ילדה*]

חפשתי אינפורמציה על קרישות יתר במובן הכללי, ומה זה אומר לגבי הריון.
זה החשד שהרופאים העלו בפני, כמקור לתיסבוכים שעברתי.
רופא שבדק אותי לא הרבה אחרי הלידה, טען שאני צריכה לעשות בדיקה, אבל בלי קשר לתוצאות הוא היה ממליץ לקחת כדורים לאורך כל ההריון הבא. באותו זמן עוד טראומת ההריון והלידה היו כל כך חזקים, שטענתי שאין סיכוי שאחשוב אפילו על אפשרות כזאת. בטח אחרי המלצה כזאת, והבטחה שלא מה ישנה מה יהיה ההריון הבא שלי יחשב בסיכון גבוה.
אומרים אף פעם אל תאמר אף פעם. שונאת שקלישאות מוכחות לי כנכונות (-:
לא עשיתי עדיין את הבדיקה (שנתיים אחרי), אבל עכשיו הגיע הזמן.
אני קצת מושכת את הזמן בגלל עניינים טכניים, אז בינתיים מזניחה את המחשבה על כך. בינתיים מתעסקת עם ההורות, ועם מחשבות על מהו יעודי ומהות החיים.

[אם_ילדה*]

המון מחשבות, לא הרבה זמן לכתוב.
אין לי אומץ, ואת החשק ללכת לעשות את הבדיקה. לא מסוגלת לראות רופאים, אחרי כל מה שעברתי איתם לפני שנתיים.
וחשבתי על האפשרויות שעומדות בפני.
אם הבדיקה תצא חיובית, האם זה יגרום לי לבטל את החלטתי?
האם אחליט להמשיך איתה רק עם תוספת של כדורים שהרופאים ימליצו לי?
לשתי השאלות האלו עניתי לא. אמשיך בתוכנית, אך בדרכי.
אז אולי הבדיקה הזו בכלל לא חיונית?
האם יש בי את האומץ ללכת לפי האינסטינקט הפנימי שלי שאומר לא לדאוג???

[אם_ילדה*]

בינתיים ממשיכה לחיות את היום.
הייתה לי הבנה לפני כמה ימים שהמהמה אותי.
אני עקרת בית לפי הספרים. מטפלת ומטופלת בילדה. מחכה לבן זוגי עם ארוחת חמה כשהוא חוזר מהעבודה. מנקה את הבית מפירורים שמתפזרים להם כל היום.
בדיוק הדמות שלא רציתי להיות, והנה לא רק שזאת המציאות שלי, אלא אני מאושרת ביותר איתה. אני מרגישה מסופקת ביותר מחיי.
אני יודעת, זה לא נשמע פמינסטי במיוחד, אבל כשמשהו נעשה מתוך בחירה, זה מרגיש אחרת לגמרי מלחיות את זה רק בגלל שאלו הדרישות ממך והנורמוץ.
אני מקבלת הערכה מבן זוג על מה שאני עושה. הוא לא מצפה ממני לדברים, זאת אני שבחרתי בכך, ועושה את הכל מאהבה למשפחתי הקטנה. אני חושבת שזה שינוי מאוד גדול ממה שהיה בעבר. נשים היו לא מעורכות על עבודתן הקשה. לא רק שהכריחו אותן להישאר בבית, ראו את פעילותן כנחותה. לגדל ילדים, לדאוג לבריאותם וחינוכם, לא היה נחשב כדבר נחשב.
האם מה שאני עושה נחות מאישה שיוצאת מהבית כדי להיות סוכנת נדלן, או מנהלת אתר מצליח באינטרנט?
אני מרגישה, בוחרת להרגיש, שאני משפיעה על סביבתי עם מה שאני עושה.
אולי העובדה שעדיין אני עוזרת לבן הזוג בעסק עוזרת להרגשה? לא יודעת. הוא מתייעץ איתי על כל דבר שקורה, אני עוזרת בדברים שאפשר לעשות עם ילדה בילדה אחת. הוא מחליף חיתולים ואם יש לו זמן גם מצטרף למלאכת הנקיון. אנחנו שווים, פשוט לכל אחד יש אחריות על חלק מסויים מחיינו, וזה עוזר מאוד למהלך העניינים.
אני מודה על התקופה הנהדרת בה אני חיה, בו הכל אפשרי אם רק מחליטים.

[פלוני_אלמונית*]

איזה כייף לקרוא כל מה שכתוב כאן.

[אם.ילדה*]

קלטתי שעושים באתר ניקיון פסח, אז נראה לי שגם הדף הזה מתאים למחיקה

בתור פותחת הדף נראה לי שהוא לא יוסיף לאף אחת

[פלוני_אלמונית*]

דווקא קראתי את הדף עכשיו ואני חולקת עלייך. מאוד מעניין (-:
וסקרנת אותי, מה החלטתם בסוף לגבי עוד ילד?

[אם.ילדה*]

לאלמונית היקרה אכן תינוק מתוק בן חודשיים ישן לידי ברגעים אלו. ואכן אני מאמינה שהוא פה בזכות אחותו הגדולה והמקסימה. אמנם יש לי הרבה מחשבות על הנושא, אבל לא נראה לי שבשנה הקרובה יהיה לי זמן להתפנות לזה.

[איזו_בל*]

אשמח אם הדף יישאר, לי הוא מאוד תרם ואשמח לחזור ולקרוא כאן:)
וכמובן - מזל טוב להולדת התינוק המתוק

[חתולת_שמש*]

גם אני אשמח אם הדף יישאר.

[אם.ילדה*]

קודם כל תודה איזו בל, הוא באמת מתוק.

אין לי בעיה להשאיר את הדף, רק בתנאי אחד (-:
לכל המתלבטות שנכנסו לפה ומצאו את הדף מעניין, האם תהיו מוכנות להוסיף איך הדף השפיע על דעתכן?
אני מאוד אודה על כך.
אני חושבת שכתבתי את זה למעלה. השם של הדף בלבל קצת מה הייתה כוונתי, לא חיפשתי סיבות כדי לשכנע את עצמי לעשות עוד ילד. זה ממש לא אני. הסתקרנתי לדעת מדוע נשים כן רוצות, והאם באמת הרוב לא מודעות לקשיים שבהורות.

[שקטה*]

הסתקרנתי לדעת מדוע נשים כן רוצות, והאם באמת הרוב לא מודעות לקשיים שבהורות.

זה נשמע כאילו את חושבת שרק מי שלא מודעת לקשיים יכולה לרצות בזה...? מה שגורם לבחירה בילדים להיראות קצת מטופשת או תמימה.
מצטערת אם לא הבנתי נכון.
בכל אופן אני אחת מאלה שהתלבטו המווון ובסוף החלטתי כן ללכת על זה (בינתיים עוד לא מימשתי אבל מנסה), כי הבנתי שאפשר להיות מודעים לקשיים אבל לשכוח את הדברים הטובים שפשוט אי אפשר להבין או להרגיש מראש. וגם את הקשיים קשה להעריך או לשפוט מראש. וגם חשבתי על זה שאם באמת זה היה קשה ברמות בלתי אפשריות וטעות איומה לעשות ילד מרוב שזה קשה ונורא, אז לא היו מסביבי כל כך הרבה אנשים עם יותר מילד אחד...
פשוט קשה לדעתי לדעת מראש איך זה יהיה ובחרתי לשחרר את זה.

[אם.ילדה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה נשמע כאילו את חושבת שרק מי שלא מודעת לקשיים יכולה לרצות בזה...?
לא, זה לא מה שאני חושבת. אבל אני כן חושבת שהרבה עושות את זה על אוטומט בלי לחשוב על זה בכלל, וחוטפות שוק של החיים אחר כך כי הן לא תיארו לעצמן שזה הולך להיות קשה. האם הידיעה הזאת הייתה משנה את החלטתם אני בכלל לא בטוחה, אבל יש כן יש לי הרגשה שזה היה עוזר להן לקבל את הקשיים.
לפני המון שנים ראיתי תוכנית של אופרה שדיברה על הנושא. לא היה לי מושג מי זאת בדיוק האופרה הזאת, וזאת הייתה התוכנית הראשונה שראיתי שלה. חייבת לציין שהייתי מאוד מופתעת לטובה ממנה.
זאת הייתה תוכנית שדיברה על תוכנית שהיא שידרה לפני זה, שבה הופיעו אמהות שדיברו בפתיחות על הקשיים שלהן באמהות. התוכנית שאני ראיתי היה על הזעזוע שזה גרם להרבה נשים. מה פתאום הן מתבכיינות ככה. כאילו יש טאבו על לדבר על קשיים, כי אז זה אומר שאנחנו לא אוהבת את ילדינו או משהו כזה. אז כן הרבה בוחרות להיות אמא מתוך תמימות ואיזו תמונה אידאלית שהתפתחה בדמיונן.

מה שגורם לבחירה בילדים להיראות קצת מטופשת או תמימה.
אני לא שופטת אנשים ובטח לא חושבת ככה. אבל, וזה אבל גדול, יש הרבה נשים שאני חושבת שאם היו חושבות על זה קצת יותר לעומק וביושרה עצמית היו מגיעות למסקנה שאמהות זה בכלל לא בשבילן.
הקושי הוא גם להבין שזה בסדר לחשוב. כך.
אני מאוד מאמינה שלא כולנו צריכים להיות הורים על מנת להגשים את עצמנו. כמו כן אני מאמינה שהמון נהיו הורים רק בגלל שזה הנורמה. בדיוק כמו שהנורמה היא להתחתן. לרכוש מקצוע מכובד. אז אין ספק שצריך להוסיף הורות לקורות חיים שלנו. אם אנשים היו לוקחים קצת יותר אחריות על המעשים שלהם אולי העולם היה נראה טיפה יותר יפה.
לפני שנהיית אמא כולם אמרו לי את לא תביני עד שלא תהיה אמא. אז היום אני אמא ואני יכולה להגיד שדעתי לא השתנתה. היה לי אחלה חיים לפני שנהייתי אמא, ולא הייתה לי שום בעיה להמשיך אותם באותו סטטוס.

שאם באמת זה היה קשה ברמות בלתי אפשריות וטעות איומה לעשות ילד מרוב שזה קשה ונורא, אז לא היו מסביבי כל כך הרבה אנשים עם יותר מילד אחד...
קודם כל רוב האנשים לא יעזו לא רק להגיד בקול אלא אפילו לחשוב עמוק בלב שהם עשו טעות. הרי בכל זאת מדובר לא רק בהם. להודות במשהו כזה נשמע די אכזרי כלפי הילד. דבר שני הם כבר גם ככה בתוך הקלחת, והרי הרוב טוענים שזה לא יפה כלפי הבכור להשאיר אותו בודד ללא אח ואחות. חוץ מזה שיש הרבה אנשים שבאמת מאמינים שהחיים אמורים להיות קשים.
טוב יצא לי מבולגן…
והמרגיעון המצחיק מסכים איתי : זכותנו המלאה להיות מטומטמים - ככל שנחפוץ.
אז זכותי D-: .

[שקטה*]

בתור מישהי שלוקחת החלטות כמו אימהות או נישואין מאוד ברצינות, קשה לי קצת לקרוא את הדברים האלה. כי כבר קיבלתי החלטה להפוך לאמא ולקרוא את זה רק גורם לי שוב לפחד שאולי זה קשה מנשוא, יותר מדי קשה על גבול הסיכון. אני יודעת שזה יהיה קשה. אני פשוט רוצה לקוות שזה גם מספק באותה מידה.
אני תוהה אם מודעות לקשיים לא עלולה לגרום דווקא למי שכן לוקח דברים ברצינות וכן יש לו מודעות לא לבחור בהורות, ואולי זה חבל.
מי שלוקח הכל בקלילות ולא חושב יותר מדי, גם לא ממש מתרשם מתיאורים של קושי בדרך כלל.

[שקטה*]

קשה לי קצת להסביר למה אני מתכוונת. אני פשוט חושבת שזה אולי אחד הדברים הבודדים שבהם קשה להסביר למי שלא התנסה בזה איך זה, ורק מי שהתנסה יודע עד כמה קשה לו וגם מה הוא מקבל מזה.

[טלי_ב*]

אני חושבת שאי אפשר באמת לצפות איך מודעות לקשיים תשפיע על אחרים. לכן, בעיניי, מי שיש לה צורך לדבר על בקשיים, בשביל עצמה - שתעשה כך. ומי שלא, לא (ומי שלפעמים, לפעמים (-: ).
לא חושבת שיש טעם לנסות לגרום לאחרים "לראות את האור", ולא משנה איזה אור זה.

ובאשר ל כבר קיבלתי החלטה להפוך לאמא ולקרוא את זה רק גורם לי שוב לפחד שאולי זה קשה מנשוא
נדמה לי שהמפתח הוא לסמוך על עצמך, שתוכלי לקושי.
בעיניי ילדים זו פשוט ההרפתקה הכי גדולה שיש (וגם עוד כמה דברים). ללכת אל הלא נודע.
בכל הרפתקה יש רגעים קשים, ויש רגעים נפלאים. יש הקצנה לשני הקצוות, לעומת השלווה היחסית של חיים שגרתיים בבית.
אני, בכל אופן, נכנסתי להרפתקה הזו בעיניים פקוחות, ושמחה מאוד על כך.
מה שכן, אני חושבת שאפשר להיות מאושרים בהרבה דרכים, ואם לא הייתי "מגשימה את עצמי" דרך ההורות, הייתי עושה את זה בדרך אחרת (אם כי קשה לי לדמיין עוד דרך קסומה כל כך).