מי גאון של מימה

[קן_לציפור*]

לפעמים חוסר הסבלנות חוסך המון זמן
אך, כמה נכון!

[רוקדת_לאור_ירח*]

הוא לא היה בקטע, רק שבמקום לדבר על זה הוא פשוט התחיל לייבש אותי
אם ככה אז טוב ויפה שעה אחת קודם וטוב שאין לך סבלנות.

[קן_לציפור*]

מי מה, אני יודעת שאת עכשיו בשמחה, מתרגלת אותה פנימה והחוצה.
מצאתי משהו בשבילך שקשור לצרעות:

"הצרעה ממשפחת הדבורים ייצרני הדבש,נקטר החיים, מזון מלכות. טוטאליות הדבורים,בחייהן ובמותם.
הצרעה שהיא מעין בת דודה נהנתנית יותר,ללא חת מורא או פחד. הצרעה אוהבת גם לאכול בשר,ציידת,לוחמת,אגרסיבית כשצריך."

[קן_לציפור*]

וגם:
אפשר לומר שהצרעה היא אמזונה (אישה לוחמת) ושומרת הייטב על העקרונות שלה

[מי_מה*]

ואת חושבת שגם הצרעה בוכה אחר כך לבד בקן?


החדשות מנתניה הופכות לי את הבטן. אני יודעת שהן מקפיאות את הלב ומהפכות קרביים לכל מי שאנושי ובמיוחד למי שאמא אבל אצלי זה גם יושב על איזו תמונת מראה מצמררת של מה שהיתה יכולה להיות המציאות שלי. האמא של הילדים חגגה יומולדת יומיים לפני, הילדים בגילאים של הילדים שלי והאישפוז הפיסיכאטרי והכל כל כך דומה. מזל שרשויות הרווחה שלי היו יותר קשובות. לפעמים החרדתיות של העו"סית שלי היתה נראית לי מוגזמת וברגעים כאלה אני אומרת תודה גדולה עליה.
בכלל אומרת תודה. אבל גם בוכה קצת מדי פעם.

[אונינימא*]

חיבוק - לא זוכרת איך עושים את האייקון - אבל את סיפור האקס זוכרת גם זוכרת
אכן תודה גדולה על הקיים
שנהיה בטוב
כולם

[הגבירה_בחום*]

מותק
יש אכן סיבה טובה לבטן להתהפך, וסיבה טובה עוד יותר לומר תודה.
תודה גם לך, על הנוכחות מלאת החיים שלך.
@}

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ערפתי לאביר את הראש באיבחת חרב חדה ומדויקת.
איזו גיבורה, סחתיין. קלטת אותו כנראה באופן מדויק אם הוא "הודה בכל".

אני רואה קווי דמיון מסוימים למצבי בימים האחרונים, במיוחד בקטע של הוא לא משקיע. לא מתקשר, לא דואג לפגישה הבאה
כך זה לפחות לאחרונה, וזה מרגיש לא לעניין. סליחה על האנגליזמים שאני נתפסת אליהם כשמנסה לתאר מצב מדויק באופן מעורפל

בכל אופן, החלמה מהירה מהעקיצות האלה! ובכלל..
תודה גדולה על הקיים
וזה אומר שיש לך יומולדת מתי, מחר??

[קן_לציפור*]

בכלל אומרת תודה. אבל גם בוכה קצת מדי פעם.
מימה באמת מזעזע... מבינה לאן זה לוקח אותך.

[רוקדת_לאור_ירח*]

חיבוק, יקירתי

[כוכב_נגה*]

ויומולדת שמח@}

[מי_מה*]

תודה תודה
אכן יומולדת. הערב טו' באב וזה התאריך העברי שלי . ירח יפה ועגול זורח ופותח את הלב. אז מתחת לירח הזה (לא נספור את התקרה והשכנים מלמעלה) אני מברכת אתכן חברות אהובות , בטוב ובשפע , בבריאות ואהבה בכל פעולה, בכל התקשרות, בכל נשימה. וגם מוסיפה את הברכה שמברכים במשפחה של אנדלוסיה:
_הרבה בריאות, הרבה סקס והרבה כסף (בסדר הזה), ולחיי המדינה שבדרך.
אמן._
בשורות טובות

[רישגלית*]

אצלי זה גם יושב על איזו תמונת מראה מצמררת של מה שהיתה יכולה להיות המציאות שלי.
חשבתי עלייך כששמעתי.
.
בכל אופן - יומולדת שמח @} שיתגשם כל מה שאת מאחלת לעצמך!

[סגו_לה*]

חוזרת עכשיו מערב נשים מעורר השראה וחושבת עליך יקירה,
שתמיד תמיד תהיי עטופה באהבה,
שתזכי לאהבה יציבה,בטוחה,מלאה תנועה ושמחה.
שתזכי להעניק מהאהבה הגדולה שאת.
יום הולדת שמח !

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

גם אני חשבתי. איך אפשר שלא? זה קישור כל כך מתבקש וכל כך מצמרר שנעתקות לי המילים מהפה?
האם הגדול לא קורא את ההודעות פה?
יו אני תכף מתחילה לדמוע...
ובכלל הם בטח רואים טלוויזיה, מה עובר להם בראש?
(אני כבר כמה שבועות בלי טלוויזיה - האמת, לא רע. שקט )

[עדינה_ניפו*]

גם אני חשבתי עליך...
יומולדת שמח, שיתגשם כל מה שאת מאחלת לעצמך!
{@{@|עוגה||מתנה||בלונים|

[מתחדשת*]

יומולדת שמח, אהובה

[אנד_לוסיה*]

אוי ואבוי! אני פה עובדת בפרך ובכלל לא התעדכנתי. פתחתי לראות מה נתחדש והנה אני רואה אותך, מלכת הרייטינג, אבל לא פיללתי ולא מיללתי לחדשות שכאלו.
אז קודם כל רפואה שלמה ומהירה
ושנית ריספקט, ריספקט, ריספקט. בפעמים הספורות שערפתי (לעומת המיליונים שבהן נערפתי) ההרגשה היתה כל כך נכונה, שהצער נדחק הצידה מפאת הסיפוק על היציאה מעמדת הקבצנית שלוקחת כל ג'יפה שנותנים לה ועוד אומרת תודה.
אבל זה לא קל!
ושלישית, אני רואה שכבר בירכת את הברכה שלי. אז אני אאחל רק שהגוש של האהבה יימס ויהיה לאגם שקט ורוגע אך שופע, למים רבים, שכידוע לא יוכלו לכבות את האהבה (גם אם לפעמים נדמה שהשקט הזה לא מספיק חי בועט מרגיש ותשוקתי). מזל טוב.
<אני כבר אקטר אצלי בבלוג איך אני לא חוגגת לעצמי ארבעים>

[אום_שלום*]

שיהיה יום הולדת שמח ועוד הרבה ימי לא הולדת שמחים גם הם @}
נשיקות וירטואליות (קשה לי להאמין שיסתייע בערב אבל אולי יהיו הפתעות).

[אשה_שמחה*]

שולחת חיבוק גדול גדול והמון אהבה.
שתהיה שנה מלאה שימחה ואור.
והפתעות טובות
@}

[הגבירה_בחום*]

יום הולדת שמח מותק שלי
ושנה מלאה עשיה והרפיה גם יחד

[עולם_ומלואו*]

יום הולדת שמח גם ממני.

[נטע_ק*]

יום הולדת שמח ושיתגשמו כל האיחולים הנפלאים שנכתבו מעליי.

[אמא_ללי*]

יום הולדת שמח אשה אהובה ויקרה מאד
שתהיה שנה עם כל הטוב שבעולם....

[אמא_ללי*]

הערב טו' באב וזה התאריך העברי שלי .
גם של שירה שלי

[פלוני_אלמונית*]

יום הולדת שמח מימה היקרה,
מאחלת לך הרבה אושר @}

יעל צ

[מי_מה*]

תודה יקרות. היתה מסיבה מדהימה שכל כך מילאה אותי באהבה. יומיים אחרי זה עוד הלכתי על ענן. אבל לא יכולתי לצוף שם יותר מדי באיזי כי היה לי המון מה לעשות. ה מ ו ן 1 אפילו בסטנדרטים שלי זה היה עמוס. מקוה שזה ירגע קצת בחודש הקרוב ואז אוכל לשבת כאן לכתוב נורמאלי...
אהבה רבה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שמחה לשמוע ומחכה לשמוע עוד

[מי_מה*]

טוב, אז למסיבה שלי ושל הבכור הגיעו בני משפחה וחברות ותיקות עם המשפחות שלהן. השנה היתה שם רק חברה אחת מבאופן... ככה יצא. והיו כל ידידי הקטנטנים מהקפואירה כולל העמיר בכבודו ובעצמו והיו חברים של הבכור. החלטתי להשקיע בתפאורה כי תמיד אני אומרת שחבל להתאמץ על זה אבל הפעם בא לי אז תלינו בין העצים מנורות קטנטנות(פעם היו משמשות אותי לחג המולד והיום למסיבות) ושמתי על השולחנות צנצנות זכוכית עם נרות ומפות בד בצבע של הרקע של 'באופן' והיה נורא יפה. היתה מוזיקה טובה והיו גם כלי נגינה ואחרי הברכות עשינו 'רודה ' של קפואירה.. כשעושים רודת יומולדת אז מי שיש לו יומולדת צריך לשחק עם כולם.זה קריעת תחת. הזעתי כמו סוס של עגלת אבטיחים. אבל זה היה כייף. אחר כך היה משחק חופשי ובכל זאת שיחקתי הרבה. יצא לי לשחק עם עמיר כמה פעמים. חשבתי שרק נדמה לי שיש חשמל באויר כל פעם שאני והוא משחקים אבל אחר כך חברתי רחלי אמרה לי שבכל פעם שהיינו בתוך המעגל היתה אנרגיה של קרב עולמי, טעון, קרב כזה שאחריו, בסרטים(ולפעמים גם בחיים) יש פיוס סוער לא פחות. וזה באמת הרגיש מאוד טעון אבל אני מקפידה לא לדבר אתו מחוץ לשעות האימון . ואני חושבת שהוא עדיין יוצא עם השכנה שלי וממשיכה לשמור על עצמי לא לשגות באשליות.
הימים האחרונים היו סביב סדנאות יוגהביטס עם דיויד סאי. ביום שישי נסעתי ישר אחרי השיעור שלי לתל אביב לסדנא שלו בפראנה בתל אביב. לקחתי אתי את הקטנים כי לא נעים לי לסנג'ר את אמא שלי. הם התנהגו למופת ונתנו לי לעבוד. עשיתי קצת יחסי ציבור ופגישת עבודה מועילה שנקבע לה המשך עם מישהי שנראה לי שתעזור לי מאוד. אחר כך הלכנו קצת לאחי ותוש ו|L| וחזרנו הביתה יחד עם דיויד . לארח את דיויד זו חוויה מאוד אינטנסיבית כי הוא לא מפסיק לדבר ועד אחת בלילה לא הלך לישון. ואני עוד צריכה לעשות דברים לסדנא של הבוקר.קמתי בשבע והתחלתי להכין דברים לסדנא. יצא אחלה. שוב עברתי סדנא שלמה עם כאב ראש ובכל זאת הצלחתי לחוות בסוף את הרגשת ההתעלות המיוחלת.
ביומיים האינטנסיביים האלה דיויד הרביץ בי תורה שעיקרה "אהבי את עצמך" הנושא הזה שב ועלה בשיחות שלנו ובסדנא ובכלל בשבועיים האחרונים הנושא הזה מתנפל עלי מכל כיוון. כבר כתבתי על זה לא מעט כאן. לא מצליחה ממש לפצח את זה כי אני בסך הכל כן מבסוטית מעצמי אבל עם זאת כן מחפשת אישורים כל הזמן. כאילו לא מספיק שאני מבסוטית אלא חייבת גם התפעלות ומחיאות כפיים. ומכאן גם הכמיהה הזאת למישהו, כאילו בנזוג יתן לי את האישור המוחלט שאני שווה. ואז ברגע שיש מישהו על הכווונת אני מייד שקועה כל כולי בלהקסים אותו ולעשות לו טוב ויהי מה. ברור לי שזה בסיס לא הכי מוצלח אבל מה שמשתנה עכשיו סופסוף זו היכולת שלי להתבונן בזה. לזהות את אי השקט ולאפשר לעצמי להיות בו. אני מקווה שזה התהליך המיוחל .
אתמול עשיתי צעד שנראה לי מאוד משמעותי בדרך לזהות דברים לא טובים לי ולנטרל אותם. חטפתי מתקפה מאבי ילדי. הם מדברים אתו כל שבת בסקייפ. קבעתי אתו שנתקשר בשלוש, חשבתי שאם הסדנא אמורה להיגמר באחת, אז בשלוש כבר נהיה פנויים אבל הסדנא נגמרה רק בשתיים ודיויד רצה ללכת לבריכה ואני בכלל שכחתי מהסקייפ . בארבע רון סימס שהוא לא יכול לחכות יותר ושנקבע מועד אחר. קבעתי אתו שנתקשר בערב אבל שוב שכחתי וכשהוא סימס בערב זה גמר את הבטריה שלי ואז גיליתי שהמטען שלי נסע בטעות עם דיויד לתל אביב. כתבתי לו בסקייפ שהטלפון שלי מת אבל אפשר לדבר עכשיו עם הילדים והוא לא ענה. התנצלתי כמובן. אז למחרת סימס ששלח לי אימיל מרושע ושאשקול אם אני עוד מוכנה לתת לו לדבר עם הילדים אחרי שאקרא והוא בכל מקרה עומד מאחורי הדברים שכתב. לרגע נכנסתי לויברציות של חרדה ואשמה אבל הצלחתי לזהות אותן ואמרתי לעצמי שאימייל מרושע אני לא אקרא. אז כתבתי לו שזו החלטה שלו אם לדבר עם הילדים או לא מה שגרר שורה נזעמת של אסאמאסים. התעלמתי. כשהגעתי הביתה מחקתי ישר את האימיילים שלו בלי לקרוא. מה אני צריכה לקרוא את הרעל הזה? אפילו אות אחת לא קראתי. זה הרגיש מעולה. היום התקשר והתנצל. אמרתי לו שאפילו לא קראתי את האימיילים ושהקשר שלו עם הילדים ימשך כרגיל מבחינתי וזהו.
זה נראה לי שיעור חשוב בלאהוב את עצמי. להבין שלפעמים אני עושה משהו לא בסדר ולהתנצל עליו ובזה לגמור את הסיפור בלי לקבל את העונשים ורגשות האשמה שפעם הייתי מקבלת בשפע.
והמרוץ ממשיך. המימה אקספרס שועטת הלאה לקראת עוד סופשבוע עמוס לא פחות , אבל על זה כבר אין לי כוח לכתוב.
סיבוב גדול של אהבה לכל האורחות.

[אום_שלום*]

המימה אקספרס אכן שועטת קדימה ללא מעצורים...

[מתחדשת*]

זה נראה לי שיעור חשוב בלאהוב את עצמי
מעולה.

[נטע_ק*]

אפילו אות אחת לא קראתי.
מעולה! מצויינת שכמותך כל הכבוד!!

[הגבירה_בחום*]

תשואות כפרה שלי
מגיע לך!
נשיקות
@}

[קן_לציפור*]

איזה סיפורים, מימה, מעורר השראה בכנות ובכוחות שהפגנת. באמת כל הכבוד!

[פלוני_אלמונית*]

איזו אינטנסיביות כרגיל..
נשמע שמתרחש משהו טוב עם דיויד סאי. זה נשמע לי נכון, למרות שחבל שאת צריכה לחוות את זה עם כאבי ראש.
עם אבא של הילדים - תשמעי, אני משערת שזה מעצבן מאוד מאוד לחוות את זה מהצד השני..אבל זה קורה לכולם. את בוודאי תשתדלי יותר להבא.
ולגבי אמיר : זה הזמן של הלאה. לא?
נקודות ממחשב אחר.

[עדינה_ניפו*]

זה נראה לי שיעור חשוב בלאהוב את עצמי. להבין שלפעמים אני עושה משהו לא בסדר ולהתנצל עליו ובזה לגמור את הסיפור בלי לקבל את העונשים ורגשות האשמה שפעם הייתי מקבלת בשפע.
יפה (-:
שבוע טוב והרבה אהבה והתחדשות לקראת השנה החדשה שלך

[רוקדת_לאור_ירח*]

אפילו אות אחת לא קראתי.
סחתיין עלייך! לגמרי מסירה את הכובע בפנייך.

[מי_מה*]

הי שלום וברוכות הבאות
נקודות, שתקי, יא מעצבנת , ברור שזה הזמן של הלאה. כבר לפני שנה היה הזמן של הלאה. מה לעשות, אני עוד מתעסקת בחומרים האלה, כמו שאומרים. נראה לי שעמיר יהיה תמיד נוכח באיזה אופן בחיים שלנו. זה לא מפריע לי לחפש (ולמצוא) אבירים חדשים.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אם את ממשיכה להתעסק, אני ממשיכה להזכיר.
וזה לא אומר שאני לא אבוא לחתונה שלכם אם תהיה...P-:

[מי_מה*]

נקודות את מותק.
<מימה פה בדיוק חזרה מדייט עם מישהו שנראה שרואה לה בבפנים של הנשמה אז באופן טבעי מבוהלת>

[אום_שלום*]

מימה פה בדיוק חזרה מדייט
מעולה @}

[סגו_לה*]

<מימה פה בדיוק חזרה מדייט עם מישהו שנראה שרואה לה בבפנים של הנשמה אז באופן טבעי מבוהלת>_

המממ..... נשמע טוב , בהצלחה @}

[הגבירה_בחום*]

בהצלחה מותק....
זה היה זריז הדייט הזה ועוד אחד שרואה לך בפנים של הנשמה...! זה לא צחוק זה (-:

[מי_מה*]

כן, נו, אבל אני לא יודעת אם הוא באמת רואה או שזה בולשיט. משהו בי לא לגמרי מאמין. ומשהו בלב שלי לא לגמרי נרעד. על פניו הוא מושלם: בן ארבעים שנראה כמו שלושים, גרוש עם 3 ילדות, מאוד מבוסס כלכלית, רגשית וקיומית וגם שמח וקליל. מהקצת שהספקתי להכיר. חברתי N אמרה שברור שאני אעשה פרצוף ואחפש סיבות למה לא כי זה משהו טוב ואני עוד לא סגורה על זה שמגיע לי... P-:

[מתחדשת*]

חברתי N אמרה שברור שאני אעשה פרצוף ואחפש סיבות למה לא כי זה משהו טוב ואני עוד לא סגורה על זה שמגיע לי...

אה, היא לא הבינה נכון.
את עושה פרצוף בדיוק כי את הבנת שמגיע לך וגם התחלת להיות נקבה פחות היסטרית (היסטרית מודעת = פחות)
ולכן משהו בך לא לגמרי מאמין.
טוב מאוד, תאמיני כשתראי ממנו קבלות.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

בן ארבעים שנראה כמו שלושים, גרוש עם 3 ילדות, מאוד מבוסס כלכלית, רגשית וקיומית וגם שמח וקליל.
או!!!!
יש לו אח?

[מי_מה*]

נקודות, יש לו אחיות...P-:
מתחדשת מרגשת, את כל כך צודקת, לפעמים אני לא מאמינה איך אני מכניסה את עצמי לפינה ולא רואה שיש מאחורי דלת. את מבינה, אני מייסרת את עצמי על איך אני לא מייד מתלהבת וקופצת למסקנה שבטח משהו אתי לא בסדר והנה בכמה מילים שלך הראית לי שזה לגמרי בסדר. תודה.

[מתחדשת*]

לשירותך תמיד

[עדינה_ניפו*]

רק רוצה להגיד שאני פה עוקבת לכל אורך הדרך...
והדרך שלך מרגשת.
מעודדת אותך להמשיך להקשיב ללב, המנווט הכי חכם ומדויק (-:
שבת של שלום ואהבה

[מי_מה*]

בסוף עשיתי לבחור החדש טיסת מבחן במסיבה של חברתי נ'. היא מראש אמרה לי להביא אותו בתור דייט אבל לא התחשק לי. כמו שכבר אמרתי לא התלהבתי ממנו. אמרתי לו שהאפשרות קיימת אבל אני צריכה לחשוב. הוא מאוד רצה לבוא אתי. בסוף, שעה לפני המסיבה התקשרתי לחברתי רחלי להתיעצות והיא אמרה לי שאביא אותו גם כי ככה אני אראה איך האינטראקציה שלו עם החברים שלי וגם כי היא רוצה לראות אותו בעצמה. אז הבאתי אותו. הוא הסתדר מעולה עם רחלי ונ' אבל אני כבר הבנתי שאני ממש לא רוצה אותו. ככל שנקף הערב גם החברות שלי הבינו את זה, גם הבעלים שלהן... בכל זאת היתה מסיבה מגניבה. ההוא הוריד אותי בבית ואפילו הצלחתי שלא ילווה אותי הביתה ונפרדנו ליד המכונית. כנראה הייתי די אנטיפתית כי להקלתי הוא לא מתקשר יותר. יאללה נקסט.
לא יודעת למה מרגישה חובת דיווח, אבל לא מתכחשת לרגש.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

איך את יודעת כל כך מהר שאת לא רוצה?? מה זה, התנועות שלו? הדיבור שלו? מה גורם לך להבין? את מבינה בשכל? ברגש? זה לא מהר מידי? זה לא אינטואיטיבי מידי? (כל השאלות תמימות ואינן בהתרסה - כבר נמאס לכתוב את זה אבל המחשב מחייב....)
<לנקודות קשה מאוד עם העניין הזה וקולטת אנשים מאוד לאט>

[מי_מה*]

אני קוראת את זה ואני יוצאת בת זונה. המציאות כמובן מורכבת יותר.
הבה נתיחס לזה כאל סגירת קצוות לצורך שמירת רצף עלילתי בבלוג.
ונקודות ,אם היית רואה אותו גם את היית מרגישה שזה לא מתאים. נכון, יש את כל הנתונים האלה שהזכרתי אבל הוא די ערס וכל העיסוק שלו בבגדים ומותגים. נו, זה לא בשבילי, זה מוריד לי. נ' אמרה לי לא להיות גזענית. זה באמת דברים חיצוניים ולא קשורים למהות הפנימית של הבנאדם, אבל לא. פשוט לא היה שם עם מה לעבוד...

[רוקדת_לאור_ירח*]

זה באמת דברים חיצוניים ולא קשורים למהות הפנימית של הבנאדם
אני לא מסכימה. אדם שמתעסק בעיקר בבגדים ומותגים והוא לגמרי בתוך זה, הדאלוג אתו יהיה מראש ברמה מאד מסויימת ויתקשה להגיע לעומקים. בקטעים כאלה, אני לגמרי אתך.
צד נוסף של זה הוא שכשנמצאים במערכת יחסים משפיעים וראיתי שעם הזמן אפשר להשפיע על אדם שנמצא אתך ככה שבכל זאת יאפשר לעצמו להיות יותר עמוק, כי אולי עד היום לא היה בחברה שמאפשרת את זה. אבל בשביל זה צריך סבלנות ובדרך כלל כמה סבלנות כבר יש לחכות שישתנו וכמה אפשר לגדל אותם, שיגדלו את עצמם כבר.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

פשוט לא היה שם עם מה לעבוד...

יאללה נקסט.

[מי_מה*]

ראיתי סבא וסבתא עם נכדה פעוטה בבריכה. תמיד כשאני רואה יותר ממבוגר אחד על ילד אחד זה נראה לי כמו בזבוז נוראי של משאבים. נזכרתי איך כשהפיונת היתה תינוקת והמרכזי היה תינוק קצת פחות הלכתי אתם לגן שעשועים והיה שם פעוט בגיל של המרכזי שתמיד היו באים אתו לכל מקום אבא, אמא ולפחות סבא או סבתא (אם מצד האבא אז רק או או כי גרושים ואם מצד אמא אז שניהם) זה תמיד חירפן אותי , איך אני אחת עם שלושה והם שלושה על אחד.
רק היום, אולי בגלל שזה היה בבריכה ואולי בגלל שאתי לא היה אף ילד אז יכולתי לשמוע את עצמי חושבת, נפל לי פתאום האסימון שאולי הם שם כי הם נהנים מזה!
זאת אומרת, אני כל כך רגילה לחשוב על הילדים שלי שהם עול וחובה עד שגם כשאני נהינת מהם (וזה קורה) אני לא שמה לב שאני נהינת. ואז נפל לי עוד אסימון שהסיבה שבגללה גם בתקופות שהייתי עם עמיר וגם בתקופה הקצרה של האביר נהינתי יותר מהילדים היתה שפשוט היה לי זמן. אני הרי אף פעם לא יושבת בסלון שלי. בחיים לא אלא אם אני מארחת ופתאום עם האביר הייתי יושבת שם די הרבה ורק משוחחת או מתנשקת או מה שזה לא יהיה שעשינו באותו זמן. זה בטוח לא היה לקרוא או לכתוב או לשלוח או לשטוף לקפל לסדר והשד יודע מה עוד אני עושה בכל הזמנים בהם אני לא יושבת בסלון ואז היה לי זמן להרגיש שאני נהינת ואחר כך גם עם הילדים (כי האביר לא היה מערבב איתם מחמת הזהירות שלמדתי לנקוט) היה לי מן מרווח כזה של זמן להבין שאני נהינת. כמובן שיש גם את הענין שכבר נידון פה בהרחבה, שכשאני מסופקת אז יותר קל לי לאהוב. זה נכון אבל היום עליתי על משהו נוסף וזה יותר שוס בעיני.
למשל כשהייתי עם עמיר היינו מבלים הרבה עם הילדים ואלו היו זמנים שבהם הייתי פשוט איתם כי כשהוא היה בסביבה אז לא ניקיתי את הבית (אפשר לחשוב כמה אני עושה את זה) ולא עשיתי שום דבר חוץ מלהיות ואז כן הייתי מצליחה להבחין בזה שכייף עם הילדים שלי שהם לא רק מן דבר שנועד לסבך את החיים.
בדרך חזרה מהבריכה הבטחתי לעצמי לשים לב יותר. כמו שאני רוצה לאהוב את עצמי ללא תנאי ובלי להיזדקק לאישורים מבחוץ, כך גם להנות מהילדים שלי ומהחיים בכלל עם פחות תנאים וגם כשנדמה שאין תנאים.

[ראויה_לאהבה*]

מימה יקרה,
כל-כך מזדהה )-:
מרגישה שכמה שאני מתאמצת להיות אימא טובה,
את הדבר שבעיני הכי חשוב באימהות,
אני לא מצליחה:
להינות מהילדים ועם הילדים,
ובכלל מהחיים.
האינטנסיביות התמידית הזו,
המעברים הקיצוניים מלהיות רק עצמי,
ללהיות לגמרי איתם,
הם קשים לי.
אין איזון, אין מידתיות,
אין אפשרות לווסת )-:

[בשעות האלו, אחרי יום אינטנסיבי עם הילדים, העייפות הופכת למרירות ופסימיות )-:]

[רוקדת_לאור_ירח*]

לגמרי

[מי_מה*]

ראויה, למה כל הפרצופים העצובים? הכל בסדר. באמת שיש כאן שיעור והוא אפילו לא מסובך . רק צריך לתרגל. כמו שלמדת להגיד לעצמך שאת ראויה לאהבה, אמרי לעצמך שאת ראויה להנאה. אני לא אומרת שזה קל, אבל זה לא מסובך ולא בשמים. זה כאן וזה זמין ואנחנו רק צריכות לתרגל.

רוקדת עם מי הזדהית? עם ראויה או אתי?

[ראויה_לאהבה*]

מימה יקרה,
אכן הפוסט שלך היה אופטימי ושלי מבואס.
מקווה שזה בסדר שנכנסתי לך ככה לבלוג...

גם אני לפעמים מצליחה להנות עם הילדים,
במיוחד כשאני נמצאת עם הילדים ועם עוד חבר/חברה...
תודה שהזכרת לי לקחת על זה אחריות (-:

[עדינה_ניפו*]

זאת אומרת, אני כל כך רגילה לחשוב על הילדים שלי שהם עול וחובה עד שגם כשאני נהינת מהם (וזה קורה) אני לא שמה לב שאני נהינת.
מזדהה מאד. בדיוק דיברתי על זה עם חברה לפני כמה ימים.
האמת היא שהייתי בטוחה שכולם מרגישים כמוני כהורים ושאם נראה אחרת זה רק בגלל שהאחרים עושים הצגה, עד שעברנו לגור כאן בצמידות עם שתי המשפחות האחרות (בימי הקומונה הקטנה שלנו) ונוכחתי לדעת ולהאמין שאכן קיימת אפשרות אחרת.
בהתחלה זה שיגע אותי, הייתי אכולת קנאה ותחושת תיסכול ורגשי נחיתות, אח"כ התחלתי לקבל מזה השראה.
הצעד הראשון הוא תמיד דבר ראשון לא לשפוט את עצמי על זה.
אני מבינה ומקבלת את עצמי ככה - שאני לא מהמשחקות או המפעילות כשמגיע לילדים.
יודעת שיש דברים מסויימים שאני כן מאד אוהבת לעשות איתם כמו למשל ללכת איתם לבריכה או לים.
בשני הדברים האילו אני לא צריכה לעשות מאמץ בכדי להינות איתם, לא צריכה להקצות לזה זמן ואז למצוא את עצמי סופרת את הדקות עד שזה נגמר.
בעיקר אני נהנית כשאני יוצאת איתם מהבית (ואני לא מדברת על מגרש המשחקים ששם אני תמיד רוצה לישון ), נוסעת איתם לאיזה מקום.
למשל שלשום הייתי צריכה להיסחב עם כל הארבעה לבאר שבע בשביל סידורים במשרד הפנים והרבנות, איכס!!!!!!!!
בהתחלה הרגשתי מאד מאד מאד מסכנה, בשבילי ובשבילם
"איזו מסכנה אני שאין לי משפחה או חברים שיכולים לשמור על הילדים שלי בזמן שאני עושה את הסידורים שלי ואיזה מסכנים הם שיש להם אמא שאין לה עזרה והם צריכים להיסחב איתה לכל מקום...."
פתאום שמעתי את עצמי ונזכרתי איך אנחנו כילדים היינו נסחבים עם אמא שלי לאותם מקומות, אמא עולה חדשה שלא מבינה את השפה, בלי אוטו, בלי כסף, עם 7 קטקנטנים באוטובוסים, בחום הקיץ הישראלי... וכמה פעמים ישבנו שם על שפת המדרכה בלוד או בירושלים כשאמא שלי בוכה מיאוש ותיסכול (וואי וואי וואי מה יוצא ממני כאן, סליחה על הפלישה! כנראה זקוקה לפרוק!)
וחשבתי לעצמי שאני לא רוצה להיות "אמא מסכנה", שהילדים שלי זה מה שהם יראו ממני וירגישו שהם עוד עול עלי...

הקיצר, החלטתי לשנות את הגישה ולהפוך את היום הזה ליום כיף!
אחרי הסידורים שהאמת עברו הרבה יותר מהר מהמצופה לקחתי את כולם לסרט ולאכול וגי'מבורי... מה זה נהנינו!! היה יום נפלא, כולנו הסכמנו על זה

ולמה אני שמחה שגירית אותי לכתוב את כל זה כאן כי בדיוק אתמול הרגשתי תיסכול מהמחשבה שאני לעולם אהיה תקועה בדפוס הקורבן שלי, שתמיד אני פועלת מהמקום הזה ונורא ירדתי על עצמי והנה אני יכולה לראות איך פעלתי אחרת וזה משמח אותי.

יום טוב מימוש

[עדינה_ניפו*]

וואו, לא היה לי מושג כמה ארוך זה יצא לי!
לא נראה לי שמפריע לך אבל אם תרצי אני יכולה להעביר את זה לבלוג שלי.

[ריש_גלית*]

אני ההפך מעדינה - לפני איזה שנה אמרה לי חברה אחת, לא ממש קרובה, "טוב, כי את מאלה שנהנים מהאמהוּת!" ואני אמרתי בתום לב, "מה, לא כולם ככה?" והיא הכריזה בביטחון שלא. (היא לא היתה אמא אז, כנראה גם בגלל ההשקפה הזאת על אמהות, או הפחד שלא תיהנה).
ובאמת, כשאני חושבת למה בעצם אני מתעקשת על חינוך ביתי התשובה שעולה לי בסופו של דבר היא שאני אוהבת להיות עם האנשים שאני הכי אוהבת - הבןזוג והילדים. להיות איתם הרבה.

אבל אני ממש לא אוהבת לשחק איתם! וגם, אם לא הייתי מתחלקת בעול עם הבןזוג (ועם הילדים של השכנה), ואם לא היה לי זמן לעצמי - לא הייתי סובלת את זה. אני חושבת.

והמחיר, מי מה, הוא שאני צריכה להשקיע הרבה יותר באהבה הזוגית. שזה מתקשר למשהו שכתבת, כמדומני, בדף ההוא על ההיסטריות. במיני-דיון על אוהבות יותר את הבעל או את הילדים (היה משהו כזה, לא?).

[רוקדת_לאור_ירח*]

רוקדת עם מי הזדהית?
אתך

[מי_מה*]

עדינה, זה מקסים מה שכתבת. תודה.
ר גלית , אכן היה. זאת נקודה שאני מרבה לבחון...
ולכולכן חיבוק ואהבה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

סליחה, גם על הפלישה אבל אם כבר..
עדינה הי,
אני מאוד מאוד מתורגלת ליציאות סידורים איתם (האמת שהם לא אוהבים, במיוחד הקטן ולאחרונה התחיל למרוד ולבקש לא לנסוע - אבל אין לו אפשרות אחרת מה לעשות), אז כשנוסעים לדברים כגון אלה, כל אחד אורז תיק גב קטן עם צעצועים/צבעים/ניירות וכשמחכים בתור הם עסוקים.
פתחו פה מרפאה קופת חולים ענקית פלסטיקה סמייל וכולי. בקיצור זו קומה מאוד גדולה עם חדר המתנה ענקי באמצע ומסביב מסביב חדרי הרופאים. ליד מרפאת הילדים עשו טלוויזיה שטוחה משדרת הופ או ערוץ הילדים וליד זה משחקים, שולחן מחיק וטושים, שטיח וכיסאות נמוכים בקיצור פינה לילדים - מוצלח מאוד! כן יירבו.

[רוקדת_לאור_ירח*]

מה מוצלח בטלויזיה. לא סובלת את זה שמכריחים אותי לראות במרפאות, חוסר כבוד בסיסי לניקיון מוחו של האדם

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

יא רוקדת -
את משהו. גם במרפאה את דואגת לנקיון מוחה? למה אצל הסבים היא לא רואה טלוויזיה?
אותי זה הציל. יכולתי להיכנס לרופא ולהשאיר אותם לבד. אולי את לא נתקלת בסיטואציות כאלה קריטיות כי יש סבים..
אבל תארי לך שאת נכנסת לרופא שיניים, אין הרי מצב שאפילו אוכל לדבר איתם באמצע כי אני עם פה פתוח באמצע טיפול ופה רק הטלוויזיה מחליפה אנוש, מה לעשות.

[רוקדת_לאור_ירח*]

לא ניקיון מוחה, ניקיון מוחי. היא דווקא רואה אצל הסבים. בעיני זו חוצפה במקומות ציבוריים. למה כשאני באה לבדיקת דם הלומת שינה אני חייבת לראות חדשות ופרסומות? יש מספיק אנשים בארץ הזו שזה לא מתאים להם לראות ערוץ 2 בדרך לבדיקת דם (רמז: רוסים, ערבים, אתיופים, דוסים ותמהונים כמוני). לשמחתי איתה עוד לא יצא לי להיתקל בזה וכן, יש הבדל בין מה שעושים בבית של כל אחד למרחב ציבורי. וגם אצל רופא שיניים זה הציק לי.

[מצ'רה*]

בעיני זו חוצפה במקומות ציבוריים.
וזיהום של מרחב ציבורי - כמו עישון נגיד רק ברמה אנרגטית/מנטלית
(גם רדיו אגב)

[רוקדת_לאור_ירח*]

כמו עישון נגיד רק ברמה אנרגטית/מנטלית
בדיוק לזה התכוונתי. ברור שגם רדיו. כבר יצא לי לנסוע במוניות שירות ולהרגיש שאני מותקפת. גם באוטובוסים, אבל פחות, אולי בגלל הווליום שהיה יותר סביר בדרך כלל.

[מי_מה*]

לפני כמה ימים, בשיא החום , שחיתי בבריכה ומשהו בזוית של האור כבר היה סתווי. ויש גם את המובן מאליו של החצבים והרימונים .כאילו אפשר להתעלם כי חם נורא. אבל אני כבר מתחילה להתאבל על מות הקייץ. וזה כשעוד יש לפחות חודשיים חמים ממש ועוד חודש שלם של בריכה ואיזה בזבוז זה סתם להתאבל כשעוד אפשר לחגוג ובכל זאת.
כל כך קל לי להינות בקייץ. זה לא שבחורף אני רק עצובה אבל אני צריכה להשתדל ממש בשביל למצוא הנאה. כמו בקמפינג המ%$&@#ן לפני שבועיים. חברתי נ' ואני חשבנו לצאת יחד גם השנה. עד היום תמיד עשינו את זה בהבונים. השנה היא וב' כבר קבעו תאריך ומקום - דפנה. נו, חשבתי לעצמי, לא נורא, אמנם אני אוהבת ים יותר מכל נחל (וזה עם המון כבוד לנחלי הצפון) אבל חשבתי לעצמי שיהיה נחמד לשבת על שפת נחל ולא לדאוג לצל (שזה הקטע הקשה בים) וככה דמינתי לי אותנו בטבע ויושבים ליד מדורה קטנה בלילה. הדמיון שלי לא הכיל את הפרטים של מה שנקרא 'אתר קמפינג', ככה שכשחניתי לבסוף אחרי שעתיים של נהיגה , חשכו עיני. גדר, דשא, אוהל על אוהל . רציתי להיכנס חזרה לאוטו ולנהוג חזרה. חברתי נ' מייד אמרה לי לצאת מהקטע ושאם כבר הגעתי לנסות להנות. אז זהו, שהייתי צריכה ממש להשתדל. ללכת לנחל ולהגיד לעצמי להקשיב לשיר של המיים. לטבול ידיים ולהזכיר לעצמי להרגיש שזה נעים. על מדורה לא היה מה לדבר כי בשטח הקמפינג מותר רק להבעיר אש במתקני הגריל (שהם מספקים, כמה נוח). אז שתיתי יותר מדי מתוך תקווה שזה יעזור לי להנות אבל זה רק גרם לי לקום בבוקר עם תחושה עמוקה של תיעוב עצמי. ואני רק מספרת את הסיפור הזה בתור דוגמא למצב שבו, מבחינתי התנאים עוינים , גם אם יש אנשים שחושבים שעדיף קרירות וגשמים וכל השוקו-חם-שמיכת-פוך הקלישאתיים על פני חום של קייץ או כאלו שמעדיפים מדשאות-שירותים-מקלחת-תיאורת לילה על פני קמפינג בטבע בלי כל הנ"ל , בשבילי התנאים עוינים וכדי להנות אני צריכה ממש להתאמץ. אז אני קצת עצובה.
וגם עצבנית.
אמא שלי חושבת שאני פשוט על הקצה, אם כי היא מסכימה אתי שהילדים די מעצבנים בזמן האחרון ואני שמחה שהיא מסכימה אתי כי כבר חשבתי שסתם אני עצבנית ועפה עליהם בלי סיבה . ילדים מסכנים.
היינו עכשיו שוב בקיטנה בעמק הירדן אצל הדודה שלי. כמו לפני שנה אמא שלי באה אתנו והיה צריך להיות מאוד כייף. עשינו כמעט את אותם הדברים שעשינו לפני שנה אבל משהו לא ממש עבד. לפני שנה היתה אוירה נינוחה ואוהבת והשנה מצאתי את עצמי רוב הזמן מעוצבנת כליל. וגם כאילו לא היה זמן. למרות שעשינו פחות או יותר אותם דברים הכל היה בלחץ של זמן.
היה איזה קטע שמתאר את התחושה שלי של סבל מתמשך <מימה מקטרת בלי הכרה> . הפיונת רצתה לקחת את הכלבות של הדודה לטיול. אחת תחש כבר די מבוגרת והשניה תחש ננסית אחוזת תזזית ונוטה לברוח. הפיונת הלכה עם הרצועה של הננסית שאמורה להיות פחות חזקה . חצות היום בעמק הירדן באוגוסט, כן? רק יוצא קצה האף מהבית ואת נהיית טוסט. אז הסכמתי לטיולון קצר אלא שאז הננסית משכה חזק והרצועה נעזבה והיא ברחה. נתתי לפיונת את הרצועה של השניה והתחלתי לרוץ אחרי הבורחת. אני שונאת לרוץ. ועוד בשיא המהירות בשיא החום. כל הזמן חשבתי בפאניקה על איך אני אחזור לדודה בלי הכלבה.למזלי שניה לפני שהתפוצצו לי הריאות מרוב ריצה, היא נכנסה לתוך איזה שיח והסתבכה שם עם הרצועה. טוב, התחלתי לזחול בפנים מנסה להוציא אותה. בינתיים גם דואגת לפיונת שנשארה מאחור. אז באיזשהו שלב התרתי את הקולר מהרצועה לקחתי את הננסית המשתוללת על הידיים והלכתי לחפש את הפיונת. מצאתי אותה מודאגת אך לא בפאניקה והבאתי אותה לשיח. חזרתי למבצע התרת הרצועה מהשיח ו'טק', נקרע לי הכפכף. עכשיו, נסו ללכת יחפים בעמק הירדן בצהריים על המדרכה. אין מצב. אז כשגמרתי להתיר את הרצועה השתרכנו איכשהו בחזרה עם כפכף קרוע וכלבות תזזיתיות שכל פעם נכנסות לאיזה שיח ומסתבכות וזה עוד כשאנחנו כבר מחזיקות אותן על רצועה קצרה. היה נראה שהדרך הזו של כמה מאות מטר , לא תיגמר לעולם.
יש הרבה ימים שאני מרגישה ככה.
והרגעים הטובים קצרים מדי. ביום האחרון לקיטנה יצאתי עם הפיונת לגן השעשועים. עוד היה בוקר ויחסית נעים. התישבנו שתינו על נדנדות והתנדנדנו. שאלתי אותה אם היא רוצה לשיר והיא ענתה לי שהיא כבר מזמזמת משהו, אז הקשבתי חזק ושמעתי שהיא מזמזמת בדיוק מופלא את 'נואיבה' של גרוניך. אז הצטרפתי אליה בשירה ואיכשהו עם דקלי התמר מסביב וההרים האדמדמים היתה באמת איזו תחושה של נואיבה. ואז עצר חבר כסוף שפם את אופניו לידינו ואמר לי שהנדנדות לא מיועדות לגיל שלי. גם עמד שם וחיכה עד שאני ארד. סססאמו. יש ילדים בכתה ד' ששוקלים יותר ממני.
אחרי שחזרנו הביתה נתתי לאמא שלי לנוח כמה שעות ואז הבאתי אליה את הילדים לשנת לילה ויצאתי למסיבת ריקוד חופשי במכמורת. זה היה כייף אמיתי ומשחרר. רקדתי שלוש שעות בלי לעצור שניה. קצת במיים וקצת בחוץ ועד עכשיו יש לי התכווצות שרירים בשוקיים מהריקוד על החול אבל נהינתי נורא. הייתי שמחה לשלושה ימים כאלה.
יוצא ששיחררתי פה טרוניה ארוכה אבל זה עשה לי טוב.
עוד כמה ימים נפתחת שנת הלימודים והפיונת עולה לכתה א'. אבל על זה אני אכתוב (אולי) בפעם אחרת כי עכשיו לא בא לי.

[אום_שלום*]

חצות היום בעמק הירדן באוגוסט זה תיאור של גיהינום מבחינתי... כל מה שמעבר לזה כבר לא רלוונטי.
אני יכולה להיות עצבנית שבוע משהיה בחום כזה.

הפיונת עולה לכתה א' יא אללה!! @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

וואחד שחרור הבאת.
את מבינה שלכל אחד מאיתנו יש איזה שחרור כזה, רק שלא תמיד זה יוצא ברבים..
אז משחררים דרכך, גם.
נשמע קשה ביותר מקרה כלבי התחש.
שיהיה שבוע טו ב ובהצלחה לכולנו עם תחילת השנה המאוד מאוד מאתגרת הזו. @}

[פלוני_אלמונית*]

הפיונת עולה לכתה א' יא אללה!!
מברוק על השחרור מותק
ונשיקות גם כאן כמובן @}

[הגבירה_בחום*]

זאת הייתי אני למעלה (-:

[רוקדת_לאור_ירח*]

כשכתבת על הנחל עם הדשא והתנאים העוינים חשבתי שזה בדיוק ככה, איך אפשר להיות שמחים עם הדשא והאין מדורה. אני מוצאת שגם לי הרבה יותר קל להיות שמחה עכשיו בקיץ, עוד מעט צריך מתחילים הגן ובית הספר וגם אם לא אנחנו שם בגופנו אנחנו עדיין משרתות את כל המערכות האלה בצורות שונות ומשונות, וזה חלק מהעניין בעיני.

[סגו_לה*]

ואז עצר חבר כסוף שפם את אופניו לידינו ואמר לי שהנדנדות לא מיועדות לגיל שלי. גם עמד שם וחיכה עד שאני ארד. סססאמו. יש ילדים בכתה ד' ששוקלים יותר ממני.
d-:
הרגת אותי מצחוק והזדהות.ממש מחלק המוסר הנודניק הזה.

[מי_מה*]

חברות שלי חמודות. אוהבת אתכן.
היום גם פירגנתי לעצמי איזה שחרורון וחטפתי עצבים מההורים. אבל לא נורא. יעבור להם.
שבוע טוב לכולנו

[מי_מה*]

וואו כמה זמן כבר לא כתבתי כאן. כנראה שבאמת פייסבוק זה רשע.
רציתי לכתוב כאן על הברכה שלי לקהילה בראש השנה ולא הספקתי. אז אני אכתוב עכשיו. עוד ביירכתי אוגוסט ביקשו ממני לברך בראש השנה ומייד הסכמתי. לא חשבתי אז שבעצם אמא שלי נמצאת בעיצומו של מאבק שנהיה מאוד אלים מול מוסדות הקיבוץ. הימים נקפו, ואפילו לתוך הבועה שלי שמורכבת מבריכה ויוגה וילדים הסתננה המצוקה של אמא שלי ובבואי לנסח ברכה מצאתי שאני לא מסוגלת. אז כמה ימים לפני החג הודעתי שאני לא יכולה לברך כי ככה וככה היה. רק שבאותו יום שהודעתי גם קיימתי את השיעור יוגה של לפני ראש השנה שעסק כולו בפתיחת הלב ואז חשבתי לי פתאום שהכי מתאים זה להושיב את הקהילה למדיטצית אהבה ותוך כלום זמן נכתבו לי השורות שבסוף עמדתי וקראתי:
"כשחשבתי במה לברך את הקהילה הזאת, הרגשתי שהדבר שאנחנו הכי זקוקים לו הוא אהבה. במקום שאין בו אהבה יש פחד ואלימות ואטימות.
לב שמלא באהבה, יכול להרשות לבעליו לנהוג באומץ, בחמלה, בנדיבות.
אז אני מזמינה אתכם לעצום עיניים ולשים יד על הלב. כן, כן, קדימה, זה לא כואב.
ופשוט לשים לב. להרגיש את התנועה שמתחוללת שם, של פעימה ונשימה. היא קורית שם כל הזמן גם בלי שנחליט או ניזום. זו תנועה שמתקימת ומקיימת ומשם אנחנו מקבלים לא רק חמצן, אלא גם את הכוח הכי חזק בעולם - הכוח לאהוב ולהיות נאהבים. זו זכות מולדת וחובה.
וכפי שאיננו יוזמים את פעימת הלב, איננו יכולים גם להפסיק אותה, רק רוב הזמן שוכחים שהיא שם. אז עכשיו, נתבונן בו בלב הזה הפועם ועם כל שאיפת אויר פנימה נמלא אותו באהבה ונראה אותו מתמלא ועולה על גדותיו. עם כל נשיפה של אויר החוצה, ניפטר מטינות וקנאות ונראה איך הכל נהיה נקי יותר וחדש וטוב ונזכיר לעצמנו קצת יותר לאהוב.
שנה טובה"
ובאמת קראתי את זה בידיים רועדות. ולמרות שמישהי שנתתי לה לקרוא לפני אמרה לי שאני גדולה על הקהילה, אני מרגישה שלפחות לכמה בודדים המסר חילחל.
יום אחרי זה נסעתי עם הילדים לפסטיבל הדיג'רידו. היה כל כך כייף. זו בשבילי התגשמות כל המאוויים . תארו לכן מצב שבו בכל רגע נתון אני יכולה או להיות במיים או לרקוד סתם או להיות בסדנא של ריקוד כלשהו או בהופעה של מוזיקה הכי מעולה שיש וגם שם לרקוד, או לפעמים גם וגם וגם. זה היה הקיום שלי למשך שלושה ימים. אם נוסיף לזה את העובדה שהתלוו אלי אנשים אהובים מאוד, חברים ותיקים יותר ופחות וגם אני וגם הילדים נהיננו מהחברותא הזאת וממקום שבו הלב כל הזמן פתוח ושעת רצון היא הרגע בכל רגע אז אפשר לסכם את החוויה כקסומה לחלוטין ומטעינה ביותר.

פחות משבוע אחרי היתה מסיבת הטרום סליחות במכמורת ושם, חוץ מהנס של פגישות 'באופן' חטופות גם היה הנס שקורה בכל מסיבה כזאת של מוזיקה מדהימה וריקוד וים , מה שהביא אותי ליום כיפור ממורקת נפשית וגם עייפה מאוד. אז הצום עבר כבחלום, במן מצב מטושטש, מה עוד שנפל על יום ראשון של וסת. והגעתי לתפילת נעילה לגמרי בהתמסרות. חברתי רחלי ואני נכנסנו בדיוק כששרו 'שיר למעלות' ואיך שהתארגנו, התחילו לשיר את 'אדון הסליחות' שמימלא התנגן לי בראש כבר שלושה ימים , אז שרתי בדבקות גדולה. כמעט תיכף אחרי זה הרב עצר את ההתקדמות בטקסט וסיפר את האגדה על הנער עם המשרוקית ואז אמר שגם הוא לפעמים מרגיש שמרוב שהוא נצמד לטקסט הוא לא מצליח להרגיש את מה שבלב שלו ואז הזמין אותנו לקחת רגע ולבחון את השנה שהיתה ולחפש בתוך הלב שלנו את המשאלות האמיתיות שלנו. ככה נשארנו כמה דקות בשקט מתבוננים איש אל לבו. אשה אל ליבה. ואז התחיל מישהו לשיר "לו יהי" וכשנסתימה השירה המשכנו עם תפילת נעילה. ואני באמת הרגשתי שנפתח לי שער בעת נעילת שער.
ורק עוד עדכון אחרון: מרוב פתיחת שערים, שרי, הכלבה שלי המליטה היום חמישה גורים חמודים. פלא הבריאה. אשמח לעזרה במציאת ביית חם לגורים

שתהיה לנו שנה טובה וגמר חתימה טובה ובשורות טובות
המון אהבה.

[אום_שלום*]

כפרה עליך @} טוב שחזרת לכאן סופסוף.
הברכה שנשאת מרגשת נורא.

[אנד_לוסיה*]

התעדכנתי ארוכות. אין מה לומר, יש לך הספק נכבד, פנימי וחיצוני.
(יש לכם בית כנסת בקיבוץ או מה?)

[מתחדשת*]

איזה כיף לקרוא פוסט כזה, מאוד מרענן וכרגיל מתפקע מאנרגיות חיוביות
עשית לי קצת השראה לכתוב בעצמי (עוד קצת וזה עוד יקרה מתישהו )

[מי_מה*]

יש לכם בית כנסת בקיבוץ או מה?)
או כן. לגמרי

[סגו_לה*]

נשמע שהיתה לכם תפילה מאוד חוייתית ומשמעותית.
<אני הייתי עסוקה עם גוזלית שמסרבת בכל תוקף להיות בתוך בית הכנסת וברגע המרטיט לפני תקיעת השופר הביאה אותה בקטע שירה אינסטרומנטאלי תוך חקר האות ל' ל ל ל....>

[רוקדת_לאור_ירח*]

פשוט מדהים מה שהקראת לקהילה, קראתי וחשבתי "איזו מלכה, מלכה!".
בכלל ההספקים שלך מעוררים הערצה.

[קן_לציפור*]

מימה, איזה יופי. מרגש.
איזה כיף לקרוא פוסט כזה, מאוד מרענן וכרגיל מתפקע מאנרגיות חיוביות

[אמא_ללי*]

מימה, איזה יופי. מרגש.

[הגבירה_בחום*]

מותקקקקקקקקק
גם אני נכנסתי סוףסוף
מחבקת, מתרגשת ומעריצנ ת'הספקים שלך

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

סאחה על הנאום.
לא יודעת אם יעזור מקומית, אבל בטוח יהדהד לאנשים אלו ואחרים בעתיד.
@}

[דורי*]

הי, מה שלום הנכדים ?
חזרתי עכשיו מתל אביב. נהיגה תמיד עושה לי מחשבות. בעיקר בלילה. בעיקר כשכולם מאחורה ישנים. רק בסוף, כשאני מגיע למחברת הכתומה, אני לא זוכר כלום. מכירה את ההרגשה ? אז הפעם זכרתי קצת. חשבתי למה את כל כך מצליחה לגעת בי ( תאוריית ארבע הנקודות - הסבר בדואל בפעם אחרת ) והבנתי שבאיזשהו מקום את היום חיה את החיים הכי קרובים למה שאני הייתי רוצה לחיות כרגע ועושה הכי טוב מכל מי שאני מכיר, את מה שאני כנראה תמיד חלמתי לעשות. צריך לחיות את החיים שמפנים את המחשבה להצליח ולדלות מתהומות הנפש את מה שרוצים להעלות משם. את מה שרוצה לעלות מעצמו והחיים שאני חי עכשיו לא מאפשרים להם. המרוץ האין סופי והחוסם מאפשר רק נגיעות של זהר ולא הזדככות מלאה. אז תודה שאת סוג של מגדלור. ונדבר.